אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן כח

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן כח

סימן כז

ועתה נדבר בשאר הדיעות בס"ד.

(יג) דהנה החמ"ח בס"ק ז' כתב דגם הראב"ד לא ס"ל השבח לעצמה אלא במטלטלין. דבזה מיירי בסוף דבריו. והב"ש בס"ק ח' כתב דהראב"ד ס"ל גם בקרקע כל השבח שלה ומ"ש בחמ"ח אין נראה לי עכ"ל הב"ש. ולפי ענ"ד דברי החמ"ח נראין ונראין בדברי הראב"ד ולא עוד אלא דאפילו במטלטלין אין הכרח כלל בדברי הראב"ד שיסבור שהשבח שלה ואפשר דלדידי' ניזונית ואינה ניזונית חד דינא אית לה בין כך ובין כך היא כיורדת שלא ברשות ונוטלת שכר טרחתה אם יש שם שבח ומאין הרגלים לומר דס"ל להראב"ד שיהי' כל השבח שלה והרי לא הזכיר הרא"בד בדבריו כלל דאמרה ראו [וכן המחבר בשו"ע לא הזכיר ברישא לענין אלמנה ניזונת אמרה ראו] ובלא אמירת ראו ודאי דאין השבח שלה אליבא דכ"ע אפי' באינה ניזונית ואפי' השביחה מחמת עצמה לכל הפחות בקרקע ליכא מאן דס"ל שיהא השבח שלה ומאי עדיפתא דניזונית לדעת הראב"ד יותר מאינה ניזונית:

(יד) ויותר נראה דהראב"ד קאי על דברי הרשב"ם בפי' המתניתין דאיירי באשה יורשת ואם אמרה ראו השבח לעצמה דכתב ע"ז הרשב"ם והוא דלא שקלא מזונא דאי שקלא מעשי ידיה שלהן וע"ז השיג הראב"ד וכתב דלעולם בשקלי מזוני מיירי ואפ"ה אין מעשי ידי' הללו שאינן קבועים ולא דרכה בכך שלהן כיון שאינן יכולים לשנותה לאותה מלאכה ואם עשתה הרי היא לעצמה. והיינו דוקא באשה יורשת. אבל שאר אלמנה לענין הכתובה לא עדיפא מאינה ניזונת ואפשר דיסבור הראב"ד בזה כהרא"ש דאפי' אמרה ראו אין לה אלא שכר טרחה. ולאפוקי מדעת הרשב"ם דאפי' שכר טרחה אין לה משום דמעשי ידי' שלהן והראב"ד לשיטתו הוכרח לפרש למשנה דמיירי בניזונית דאל"ה ס"ל להראב"ד דגם באחין אין השבח להמשביח אם אין ניזונים יחד כמ"ש הרא"ש בשמו בפ' המפקיד מהכרח עובדא דמרי בר איסק. והובא דעתו להלכה בהגהת רמ"א בח"מ סי' רפ"ז ואע"ג דלא כתב שם אלא לענין אם השביח מחמת עצמו נראה דה"ה לענין אם אמר ראו דחד דינא אית להו. וכן יש ללמוד מלשונו שם שכתב שאין ב"ד נותנים להם רשות אלא כ"ז שהם שותפים וניזונים מן האמצע ע"ש ברא"ש פ' המפקיד. וא"כ לענין אלמנה שאינה יורשת יש ללמוד במכ"ש שאין השבח שלה ואפי' אמרה ראו ואע"פ שנזונין יחד דאל"כ יהי' פלוגתא בין הראב"ד והרשב"ם מהיפוך להיפוך. אע"ג דבאשה יורשת באמת כ"ה היינו דאמרינן זיל בתר סברא אבל לא שיהי' הא דניזונין יחד לבד הוא הגורם שיהי' השבח לעצמו בהיפוך ממש מדעת הרשב"ם וסברתו. הא ודאי לא מסתברא ובאינה יורשת ולא אמרה ראו והשביחה מחמת נכסים אם מחלה שכר טרחתה שנחלקו בזה הרשב"ם והרא"ש כמ"ש באות ח' ט' אין מבואר מדעת הראב"ד כמאן ס"ל:

(טו) ובדעת הרא"ש דס"ל דנוטלת שכר טרחא ידה על התחתונה נחלקו האחרונים. הב"י ורש"ל וב"ח ותי"ט הבינו דגם בניזונית ניטלת שכר טרחתה אפי' לא אמרה ראו. והדרישה ומהר"ם לובלין והב"ש פירשו דבניזונית מודה הרא"ש להרשב"ם שאין לה אפי' שכר טרחא אפי' אמרה ראו ודייק לה מתשובת מורמ"ל מדכתב הרא"ש מתוך לשונו משמע שאינה נוטלת בשבח כלום ולא נהירא כו' ואי אניזונית קאי הא ע"ז כתב הרשב"ם בהדיא דאפי' שכר טרחה אינה נוטלת ואיך כתב ע"ז הרא"ש. דמשמע רק מתוך לשונו. וע"ז יש לומר דלעולם דקאי גם אניזונית וה"ק הרא"ש מתוך לשונו של הרשב"ם דפי' בהדיא ברישא שאינה אפי' ש"ט ובסיפא לא חילק כלל משמע דבכל ענין אין לה בשבח כלום ולא נהירא דדוקא כו' אבל אשה שאינה יורשת לעולם לא מחלה ואין חילוק בין ניזונית או לא [וכן פי' להדיא בפילפולא חריפתא וע"ש מ"ש על קיצור פסקי הרא"ש] ועוד דייק המהרש"ל דלא קאי הרא"ש על ניזונית מדנתן הטעם דדוקא אשה יורשת ואחים הוא דמחלי אהדדי אבל אינה יורשת כאחר דמיא ואי בניזונית אדרבה שייך מחילה טפי. ולא הבינותי זה. דהא גופא קמ"ל הרא"ש דלא נימא דמחלה וע"ז כתב שאינה יורשת כאחר דמיא ובכל ענין אינה מוחלת אפי' ניזונית משלהם. ואם כוונת מוהרמ"ל כמ"ש הב"ש דבניזונית א"צ כלל למחילתה כיון דמעשי ידי' שלהם. זה נסתר ממש"ל באות יו"ד דלהרא"ש דעת הרשב"ם כל שלא תבעה כתובתה בב"ד אע"ג דאמרה לפני עדים ראו מקריא ניזונית אע"פ דאינה ניזונית אלא מן השבח שהיא בעצמה משבחת וא"כ צריך טעם דמחילה דאי משום מעשי ידי' שלהן הא אמרה ראו והו"ל כאומרת א"נ וא"ע ואין מע"י שלהן וע"כ צ"ל כיון דהשתא עכ"פ ניזונית עמהם ביחד אמרינן דחזרה בה ומחלה וכסברת המהו דתימא שבגמרא באשה יורשת ואינה ניזונות ואע"ג דהתם לא קאי הכא ס"ל להרא"ש בדעת הרשב"ם דבניזונית גם לפי האמת אמרינן דמחלה [עיין מ"ש באות יו"ד בהגהה ראשונה] וע"ז כתב הרא"ש דאינה יורשת לא מחלה לעולם ואפ"ה אין לה שכר טרחה כדין אחר היורד שלא ברשות:

(טז) ועל מה שהכריע הרמ"א דכן עיקר כדעת הרא"ש דהשבח כולו של יתומים כתב בחמ"ח ס"ק יו"ד דלא מיירי הרא"ש אלא בקרקע אבל במטלטלין וכ"ש זוזי מודה הרא"ש דמהני אם אמרה ראו עכ"ד וכ"כ הב"ש דבמטלטלין לכ"ע השבח שלה אם אמרה ראו עכ"ד. מלשונו שכתב לכ"ע משמע דס"ל דגם הרא"ש מודה בזה אבל אין נראה כן מפשט דברי הרא"ש שכתב בזה"ל אבל אשה שאינה יורשת היא אצל הבנים כיורד בנכסי אחר ונוטלת שכר טרחה אלא שידה על התחתונה ליקח בשדה שאינה עשויה ליטע את ההוצאה אם השבח יתירה ואף הן מעות אינה נוטלת אלא שכר טרחא דבר מועט כיון שלא קבלה עלי' אחריות עכ"ל הרא"ש וכ"ה ג"כ בטור וכיון שכתבו דבשדה נוטלת את ההוצאה א"כ בהשביחה מחמת עצמה מיירי וכיון דהרא"ש ס"ל דאלמנה שאינה יורשת אינה מוחלת א"כ דין השביחה מחמת עצמה כמו אם אמרה ראו וכמש"ל אות ח' ואפ"ה כתב אח"ז ואם הן מעות אינה נוטלת אלא שכר טרחא כו' אלמא דאפי' במעות ס"ל להרא"ש דלא מהני מה שאמרה ראו להיות השבח שלה. וכן ממה שסיים הטור [והוסיף על דברי הרא"ש] וז"ל אלא בין אמרה ראו בין לא אמרה כל השבח ליורשים כו' אלא שנוטלת כו' ואם הן מעות אינה נוטלת אלא שכר טרחא עכ"ל משמע דקאי מ"ש ואם הן מעות ג"כ על מ"ש בתחילה בין אמרה ראו כו' דאל"כ הי' לו להטור לפרש ולכתוב ואם הן מעות ולא אמרה ראו כו' אינה נוטלת כו' עכ"פ נשמע דס"ל להרא"ש והטור דאפי' במעות וא"נ ואמרה ראו אין השבח כולה שלה דלא כמ"ש החמ"ח וב"ש בשמו:

(יז) ובאמת סברת הרא"ש טעמא בעי דנהי דס"ל להרא"ש דאין להאשה יפוי כח מחמת כתובתה יותר משאר בע"ח וכ"ז שלא הגבו לה בב"ד כתובתה דינא כאחר ודלא כסברת הרשב"ם שכתבתי באות ו' ז' דמשום שיש לה שייכות בנכסים אלימא טפי משאר בע"ח והוי כמו אחין] מ"מ הניחא במקרקע אבל במטלטלין אם אמרה ראו מי גרעה מגזלן דהשבח שלו וכמ"ש הפוסקים הנ"ל וכ"ש במעות דאפי' בנפקד שאין לו רשות להשתמש במעות אם עבר והרויח בהם הריוח לעצמו אפי' אם לא גילה דעתו כלל דלעצמו הוא עושה כמ"ש בסמ"ע רצ"ג ס"ק כ' והוכיח דכ"ע ס"ל הכי:

והנלענ"ד כדעת הרא"ש ע"פ שיש לדקדק בדבריו מ"ש ואם הן מעות אינה נוטלת אלא ש"ט דבר מועט כיון שלא קיבלה עליה אחריות דאין לפרש כוונתו דמש"ה אין נותנים לה אלא דבר מועט דהא פשיטא שלא יתנו לה שכר טרחתה כ"א לפי שומת בקיאים את הטרחא לפי הזמן והמקום ולפי העסק בודאי שיתנו השמאים לבם בשומא שלהם גם לזאת שלא קיבלה עלי' אחריות ועוד דהא באמת אפי' לא קיבלה עלי' אחריות בפירוש מ"מ כיון שלא עסקה בהמעות ברשות בעלים ממילא הן באחריותה ואם הפסידה הפסידה לעצמה וינכו לה מכתובתה דלא עדיפא משואל שלא מדעת:

ע"כ צ"ל דהא גופא קמ"ל הרא"ש דלא תקשה לן אסברתו היכא דהניח מעות והשביחה אמאי אינה נוטלת אלא כר טרחא שהוא דבר מועט ולמה לא יהא כל השבח שלה ואפי' לא אמרה וכמו נפקד שנשתמש במעות הפיקדון וכנ"ל וע"ז כתב הרא"ש לתרץ זאת שהטעם בזה לחלק בין אלמנה לנפקד הוא משום שלא קיבלה עלי' אחריות משא"כ בנפקד ור"ל דס"ל להרא"ש דגם במטלטלין ומעות יש דין יורד שלא ברשות כ"ז שלא היתה כוונתו לזכות בגוף הקרן רק בהשבח ושאני נפקד דיש לו קנין בגוף הקרן מדעת הבעלים עכ"פ להיות חייב באחריות ואף ש"ח חייב בפשיעה וכל השומרים נכנסים תחת הבעלים ומשום זה יכול לזכות בהשבח כיון שיש לו קצת קנין בהקרן מדעת הבעלים. וגנב וגזלן אע"פ שאין שם דעת בעלים מ"מ הרי כוונתם לזכות בגוף הקרן והתורה זכתה להם בקרן להתחייב באונסים מיד כשבא לרשותם ומש"ה ג"כ יכולים לזכות בשבח שיהי' שלהם משא"כ יורד שלא ברשות שלא היתה כוונתו מעולם לזכות בגוף הקרן רק בהשבח וגם לא נתחייב מעיקרא באחריות מדעת הבעלים דהא לאו בתורת שמירה אתא לידי' ע"כ אין לו שום קנין בהגוף שיהא זוכה ע"י בהשבח וס"ל להרא"ש דאע"ג דשואל שלא מדעת גזלן הוא היינו לענין דבעי חזרה לדעת בעלים ושארי דברים. אבל לא לענין שיהא קונה בשבח כגזלן. אא"כ הי' נפקד עליו שבא לידו בתורת שמירה ונתחייב מעיקרא באחריות מדעת הבעלים. ואז בשליחות יד קמה לי' ברשותי' גם לקנות את השבח. ומ"ש הרא"ש כיון שלא קיבלה עלי' אחריות ר"ל דלהכי אין השבח שלה דלא דמי לנפקד שנשתמש במעות הפקדון וע"כ אינה נוטלת אלא שכר טרחא דבר מועט ואפי' הניח מעות. כנלענ"ד ברור בכוונת הרא"ש וטור:

יח) עתה נשוב בראה לפי דרכנו לדעת כ"א מהפוסקים איך הוא לענין נ"ד שהעזבון הי' נחלאות סחורות וחובות ומיד לאחר פטירת בעלה לקחה סחורה בהקפה לזמן מרובה ואפי' נאמר שבעת שהגיע זמן הפרעון כבר הי' ביד האלמנה מעות מן העזבון מה שגבתה ממכירת סחורה הנשאר ומגביית חובות שבחיי בעלה הרי לא לקחה באותן המעות סחורות אחרים רק שפרעה באותן המעות בעד מה שלקחה בהקפה וא"כ לא הרויחה כלום במעות העזבון רק שלחה בהם יד לשלם נשי' ולפ"ז לפימ"ש באות י"א י"ב כ"ע יודו בזה דהשבח כולו שלה. אך אנחנו לא נסמוך על סברא זו המחודשת [וכי מפני שאנו מדמין כו'] ומ"מ לא גרעה מהניח מעות והרויחה בהם. וכיון שעשתה חשבון מהעזבון בפני עד והראתה החשבון ומסרה אותו ביד נאמן להיות למשמרת למען ידעו לימים הבאים סכום הריוח הרי זו אמרה בעדים ראו כו' ולפי שהיתה נוסעת למקומות אחרים לקנות סחורה הרי השביחה מחמת עצמה. ועוד דגם ישיבה בחנות כתב בבדק הבית סי' רפ"ז דהוי טורח בגופו ושבח מחמת עצמו ודלא כהמגיד משנה:

(יט) ונלענ"ד ראי' ברורה לדעת הב"י מאודייני שאינו עשוי רק לשמירה ואמרינן בגמרא דאי לאו דקטנים נמי מצי מנטרי הי' השבח לעצמו וא"כ ישיבה בחנות ודאי דהוי טורח יותר משמירה דאודייני. וכיון דקטנים לא מצי למעבד הא השבח לעצמו [באחין עכ"פ] ואפי' זוזי למיזפינהו בריבית כתב הנ"י פ' מי שמת דהוי טורח בגופו דצריך דעת לידע מי הוא בטוח [ולא דמי לזוזי ועביד בהו עסקא דרב ספרא דעכ"פ פעוטות מצי למעבד] וא"כ כ"ש גביות חובות וגם תבעה כתובתה בב"ד. ולפי"ז בנ"ד הוי אלמנה שהרויחה במעות ע"י טורח גופה. ואמרה בפני עדים ראו מה שהניח. וניזונות ממה שהיא משבחת ותבעה כתובתה בב"ד והשתא לדעת הרשב"ם לפמ"ש הרא"ש בשמו. עד שעת תביעת כתובתה כל השבח שלהן ומיום התביעה ולהלן אם ס"ל להרשב"ם כהרא"ש שכתבתי באות י"ז דגרעה מנפקד ע"ש. השבח שכנגד הכתובה לפי ערך הוא שלה והמותר שמין לה שכרה וידה על התחתונה כמ"ש דעת הרשב"ם ור"ת ורמב"ן] באות ה' ואם ס"ל לרשב"ם בזה כהרשב"א דחולק על הרא"ש וס"ל דגם אלמנה דינה כגזלן אז כל השבח שלה מיום התביעה ואילך. ובין כך ובין כך ינכו לה היורשים בעד המזונות שקיבלה מיום התביעה ולפמ"ש בהרשב"ם שלפנינו כאשר בארתי סברתו באות י' דינה כאינה ניזונית וכנגד כתובתה כל השבח שלה מיום פטירת בעלה. ושבח שכנגד המותר תליא בפלוגתת הרשב"א והרא"ש כנ"ל. וג"כ היורשים ינכו לה בעד המזונות. ולהראב"ד וסיעתו [במרדכי ואגודה כמ"ש הב"ש וגם הריב"ם בהג"א] לדעת הב"ש כל השבח שלה מדין אחין שהשביחו ולדעת החמ"ח מדין גזלן והיורשים לא ינכו לה רק שיעור ביטול מעשי ידיה מיום פטירתו עד יום התביעה ומיום התביעה ולהלן כדי מזונותי' ולפמ"ש באות י"ג י"ד אין הכרע מדעת הראב"ד ואפשר דאליבי' הוא כמו לדעת הרא"ש דכל השבח להיתומים ומיום שתבעה כתובתה יש לה שכר טרחא לכ"ע. ומיום הפטירה עד יום התביעה יש פלוגתא בין האחרוני' לדעת הרא"ש והב"י ודעימי' יש לה שכר טרחא ולמוהר"ם לובלין ודעימי' לית לה שכר טרחא. והבאתי באות ט"ו ט"ז סמוכין לדעת הב"י ודעימי'] ואפשר שיודה המוהר"ם לובלין אם אמרה ראו בעדים דהוי כאומרת אינה ניזונית וא"ע ויש לה עכ"פ שכר טרחתה לדעת הרא"ש ואם שכר טרחתה הוא יותר מן המזונות שלה יש לה העודף משא"כ לדעת הראב"ד לפמ"ש אני בדבריו שאין לה אלא שכר טרחא ואין מנכין לה בעד מזונותי' כלל:

(כ) ולענין שומת שכר טרחא י"ל דשמין כשאר שתלי העיר דהוי כשדה העשויה ליטע. ואע"ג דכתב הרא"ש דאם אמרו בפני עדים ראו לא יטלו אפי' כאריס משום דהוי כשדה שאינה עשוי' ליטע דידו על התחתונה עכ"ל היינו דוקא כשהשביחו מחמת נכסים וכמו שסיים הרא"ש דאם הי' אומר בפני ב"ד גם הם היו מעמדים פועלים אבל אם השביחו מחמת עצמן הא קאמר רבא דאפי' לא אמרו ראו כלל השבח לעצמן ואמתניתין קאי דמיירי בקטנים ולא אמרינן דאילו אמרו בפני ב"ד היו הב"ד מעמידים אחר שישביח להם וע"כ הטעם משום דמסתמא לא היו ב"ד מוצאים שום איש מי שיטריח בגופו ויוציא משלו בשביל הקטנים וא"כ הו"ל שדה העשוי' ליטע. וכן בנ"ד הדבר ידוע שאם לא היתה האלמנה עוסקת בנכסים לא היו הב"ד מוצאים שום אדם שיהי' מתעסק בהם כדרך שעסקה היא והיו ח"ו נכסי העזבון כלים לגמרי בודאי דיש לשום שכר טרחתה כשאר העוסקים בכה"ג:

(כא) וראיתי כתוב בשם הב"ח דבכל מה שנחלקו הגדולים בזה אין להוציא מיד המוחזק ונראה דבנ"ד בחזקת יתמי קיימי [במקום שאין פלוגתת הפוסקים לענין מזונות ושאר תנאי כתובה דבזה האלמנה הוי' מוחזקת כמ"ש הב"ש סי' צ"ג ס"ק כ"א] אבל במה שנמצא לפי חשבון שהביאה לפני הב"ד עתה יותר ממה שהניח בעלה לא שייך לומר דבחזקת יתמי קאי והויא האלמנה מוחזקת וכ"ש שהיא מוחזקת בחובות שיש לה על אחרים דזה הוי' ג"כ תפיסא שלא בעדים. ובנ"ד יש לה ג"כ טענת ברי שצוה בעלה לפני עד אחד בשעת מיתתו בזה"ל. הנה את תעסוק בנכסים כמו שעסקת וגם מעות שליכי הוא בתוכם. מ"מ הרי בס"ה המעות שלהם [ר"ל של היתומים] הוא יותר ועי"ז המסחר הוא יותר גדול ע"כ מהראוי שתתני גם להם מזה עכ"ל העד מפיו. ואע"פ שאין הבנה לדברים הללו מ"מ נשמע מזה עכ"פ שכוונתו הי' שתטול ריוח לכל הפחות כנגד כתובתה והרי ייחד לה חלק בנכסיו כנגד כתובתה ואע"פ דעד אחד לענין ממון לא מהני כלום **(ואין לומר דכיון שלא היתה הצוואה בפני שני עדים לאו כלום הוא ונידון עידי הצוואה כמקיימי דבר ולא כמבררי דבר ולא דמי לשאר הודעה דלא איברי סהדי אלא לשקרא משא"כ בצוואה יש לומר דכל שלא צוה בפני שנים לא סמכה דעתי'. ולכאורה היינו מדמין צוואה לקדושין דחב לאחרים וכמ"ש פ' האומר ד' ס"ה וה"נ כיון דלא חלה המתנה עד לאחר מיתה הוי חב ליורשין אבל זה אינו דמוכח מכמה דוכתין דמהני צוואה בלא עדים אם יש מנו למקבל עיין סנהדרין ד' ג' ע"א אמר להן אחד אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות כו' כל שבידו ליטלם נאמן כו' הרי שראו אביהם שהטמין כו' ואמר של פלוני כו' אם כמוסר דבריו קיימין. ועיין במרדכי סימן ש"צ ושצ"א בפרק הניזקין מוכח להדיא הכי עיין שם.)** מ"מ תפיסתה מהני לה עם טענתה ברי שכן הוא כדברי העד וכן הכריעו האחרונים [האו"ת והנתיבות] בסי' ק"י דמהני מגו נגד יתומים קטנים ובזה התפיסה מהני לה ג"כ לענין גביית כתובה להיות נאמנת כמה הי' הנדוניא שנתן לה אביה ויגבו לה הב"ד הנדוניא עם הוספה שליש אע"ג דבלא"ה גובה נדוניא ותוספת שליש ע"פ שטרי ראי' כמה הכניסה לו ואע"פ שאין שטר כתובה בידה כמ"ש הב"ש סי' ק' ס"ק ל' מ"מ מהני לה התפיסה לפוטרה משבועה כדין שאר בע"ח כמ"ש הסמ"ע בסי' ק"ו ס"ק ו' בשם רבינו ירוחם והסכימו לדבריו האחרונים שם ואם תפס מעות גם הש"ך שם ס"ק ו' מודה ואפי' הי' מקום לחוש ולומר דאין לה מגו וכמ"ש בחמ"ח ס"ק ל"ד ס"ב בשם מהרי"ו שהדבר צריך דקדוק גדול דמלתא כ"ד אמרינן דאין כאן מיגו מ"מ בנ"ד מהני לה העד לפוטרה משבועה וכמו דבעינן למימר לקמן ואע"ג דהכריע הרמ"א בא"ע ס"ס צ"ח דאפי' פטרה בפירוש נגד יורשים לא מהני פטור דבשעת מיתה מהני טפי כמ"ש שם סעי' א'. ואע"ג דאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד [דדוקא להגבות כתובה לאלמנה נזקקים לנכסי יתומים קטנים משום מזוני אבל לא לקבל עדים לפוטרה משבועה דבהא ליכא רווחא ליתמי]. מ"מ להחזיק שפיר מקבלין כמ"ש בש"ע ח"מ סי' כ"ח סעי' י"ח:

(כב) וזה ודאי אם לא היתה מוחזקת כלל לא מהני לה העד אחד לפוטרה משבועת כתובה אפי' לגבי יתומים גדולים דע"כ לא אמרינן דעד מסייעו פוטר מן השבועה אלא אם מעיד על גוף הטענה שכן הוא האמת כמו שטוען הבע"ד. משא"כ אם בגוף הטענה אין העד יודע האמת רק שמעיד שפטר אותו שכנגדו מן השבועה לא מהני. דנלענ"ד במלוה שבא ליפרע מנכסי יתומים דצריך שבועה וטוען שהלוה פטר אותו מן השבועה באופן היותר מועיל רק שאין לו עדים ע"ז דלא מהני למלוה אם ירצה לישבע שכדבריו כן הוא שפטר אותו הלוה מן השבועה אלא אם בא ליטול צריך לישבע שלא נפרע מן השטר דז"ל הח"מ סי' פ"ז סעי' כ"ז מי שנתחייב שבועה בב"ד כו' ואח"ז תבעו חבירו שישבע לו ואמר נשבעתי אם הוא מהנשבעים והנפטרים נאמן פי' בלא שבועה וכתב בסמ"ע ס"ק פ"ד בשם נ"י דהנשבעים ונוטלים לעולם אין נאמנים עד שיביא ראי' לדבריו עכ"ל. ובלשון זה יש להסתפק לכאורה אם כוונתו דאין נאמנים כלל בשום שבועה אחרת עד שישבע כדינו או שיביא ראי' או שר"ל דאין נאמנים בלא שבועה אם אינו רוצה לישבע כלל עד שיביא ראי' אבל אם רוצה לישבע שנשבע כבר די בכך [דהא ע"כ עד שיביא ראי' לאו דוקא דהא נאמן בשבועה המוטלת עליו] וא"כ ה"ה אם רוצה לישבע שפטר אותו משבועה נאמן במגו שהי' אומר נשבעתי והי' נאמן בשבועה דבזה גם הש"ך והט"ז מודים דמהני טענת מחילה ע"ש אבל לשון הנ"י פ"ק דמציעא לעולם אינו נוטל אלא בראי' גמורה שנשבע עכ"ל משמע הא שבועה ע"ז שנשבע לא מהני. וכן מדכתב הנ"י אח"ז בנתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי נאמן בשבועת היסת משמע דנשבעין ונוטלין אין נאמן בשבועת היסת שנשבע. וכן משמע מדברי המרדכי שם בשם ראב"י דס"ל דאפי' נשבעין ונפטרין צריכין שבועה לאמת דבריו שכך נשבע בב"ד. וכן יש ללמוד מדברי הש"ך שם ס"ק ס"ג שכתב או מיירי שרוצה לישבע שאין חייב לו עכ"ל [עיין ביאור דבריו בנתי'] משמע מדבריהם דנשבעין ונוטלין אפי' אם רוצה לישבע כן אינו נאמן ואין לומר דהיינו דוקא באותן נשבעין ונוטלין שבפ' כל הנשבעין דמן התורה אפילו בשבועה אין נוטלין ע"כ אין להם ליטול רק אם ישבעו כתקנות חכמים משא"כ אלו שבפ' הכותב דמה"ת נוטלים בלא שבועה אלא שחז"ל תקנו דלא יטלו אלא בשבועה די בזה אם ישבע ע"ז שכבר יצא י"ח תקנות חז"ל דנלענ"ד דאין לחלק דעכ"ז מי שבא ליטול עליו הראי' וכן מוכח להדי' בתשובת הריב"ש סי' קפ"ט שהביא הב"י בטור אה"ע ריש סי' צ"ו ע"ש בסוף דבריו שכתב וז"ל והטענה שטען בן הבת שכבר נשבעה אם אמו על כתובתה לפני ב"ד ואבד שטר השבועה כו' אינה טענה שעליו להביא ראי' ואם לא הביא הפסיד ונסתחפה שדיהו עכ"ל. אלמא דאע"ג שטען ברי אינו נאמן בשבועה שכבר נשבעה וא"כ לא היתה נאמנת לומר שפטר אותה משבועה אפי' היתה רוצה לישבע ע"ז:

(כג) ולפ"ז לא מהני גם כן עד אחד לפוטרה מהשבעת כתובה לא מבעי' לדעת הרמ"א בסי' פ"ז סוף סעי' ו' דאין עד מסייע פוטר הכא דאין הבעל דין נאמן בטענתו בשבועה אלא מחמת מיגו. א"כ כ"ש היכא דאין הבע"ד נאמן בשבועה כלל על טענתו רק הי' צריך לישבע שבועה אחרת שאין לו עלי' עד מסייע אלא אפי' לדעת הש"ך שם סס"ק כ"א דעד מסייע פוטר אפי' היכא שאינו נאמן בלא מיגו מ"מ שאני התם דעכ"פ נאמן בטענתו בשבועה אם ישבע שכן הוא כמו שהוא טוען וע"ז יש לו עד המעיד שכן הוא האמת ומש"ה פוטרו משבועה משא"כ בנ"ד דמה מהני לו עד המסייע בטענתו לפוטרו משבועה כיון שהוא בעצמו לא הי' נאמן אפילו אם הי' נשבע שכן הוא כמו שאומר העד המסייע לטענתו וא"כ גם הסברא שכתב שם הש"ך דעד אחד לענין השבועה הוא כשנים לענין ממון ליתא בנ"ד. דאדרבא איכא סברא להיפוך דכיון דעד המחייב שבועה הוא דוקא אותה שבועה שהעד מכחישו כמבואר בפוסקים בכמה דוכתי כן עד הפוטר אינו פוטר אלא מאותה שבועה שהעד מסייע וכ"ז אם לא תפס בנכסי היתומים אבל אם תפס אפילו בעדים דהשתא שבועתו היא לפטור ודאי דמהני לי' אם ישבע שפטר אותו משבועה דהוי מפטור לפטור וא"כ עד המסייע פוטרו מאותה שבועה שהי' מחויב לישבע וע"ז בעצמו העד מסייעו ואפי' לדעת הרמ"א הנ"ל דאין עד מסייעו פוטר במקום שאינו נאמן רק מחמת מיגו הכא באלמנה האי טענה גופא דפטר אותה משבועה טענה מעלייתא היא דרגילות הוא ועדיף טפי ממחילה שכתב הש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ב דאינו נאמן בטענת מחילה אלא ע"י מיגו ועוד דהבא ליפרע מנכסי יתומים ותפס ואינו רוצה כלל לישבע לא מפקינן מיני' כמ"ש הש"ך סי' פ"ב ס"ק י"ז וסי' ס"ז ס"ק כ"ה ומשמע דאפי' ביתומים קטנים דינא הכי אלא דמשמתינן כו' ולענין זה ודאי דמהני עד אחד וכיון שא"צ לישבע על כתובתה אין משביעין אותה גם כן על אפוטרופסת שנעשה בחיי בעלה שאינה אלא על ידי גלגול:

(כד) ולענין שבועת אפוטרופס שנעשתה לאחר מיתה. כיון דבסי' ר"צ סי' כ"ח מביא ב' דיעות אם משביעים אפוטרופוס שסמכו אצל יתומים ולא הכריע. נראה דמספיקא לא משביעינן [ולא דמי למה דתנן פרק הכותב ד' פ"ו היורשין משביעין אותה לעתיד לבא] וגם מהגהת רמ"א שם נראה שהכריע ראשונה שאין משביעין אותה. ואע"ג דכתב הבאר גולה דכתב הב"ח בשם הרמ"ה דדוקא בהגיעו לעונת הפעוטות מיקרי יתומים שסמכו כו' נראה דהיינו דוקא לענין שיהי' לו דין אפוטרופוס לקנות ולמכור אבל לא לענין שבועה דודאי להך דיעה שאין משביעין אותו הטעם הוא משום דילמא מימנע כו' וקורא ע"ז משלם רעה תחת טובה כ"ש שיש לחוש לתקנות קטני קטנים דילמא מימנע כו'. ועוד דבנ"ד הרי יש לה עד אחד שמינה אותה בעלה אפוטרופוס והוי אפוטרופוס שמינוהו אבי היתומים דודאי אין משביעין אותו ומחמת זה הי' מקום לגרוע כחה בהשבח אפילו להפוסקים דשאר אלמנה השבח שלה כיון דנחתה לנכסים בתור אפוטרופוס אלא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי העיד שציוה בעלה שתהי' עוסקת בנכסים ויהי' מעות כתובתה כגבוי ומונח בשותפות כמ"ש לשון העד באות כ"א וא"כ יש לה בהשבח לפי ערך כנגד כתובתה ומ"מ בהמותר אין לה כלום ואפי' שכר טרחא כדין שותף כיון שקבלה עלי' גם לפ"ז יש עלי' שבועת השותפין כיון שיש לה חלק בריוח אלא דלענין השבועה ראוי לב"ד לעשות פשר עם האלמנה ומדעתה ומרצונה ולתועלת היתומים שהרי ע"פ דין מחוייבין עכ"פ היורשין לשלם שכר טרחא על הדרך שנתבאר אות י"ט כ' וזה נוטלת לכל הדיעות בלא שבועה וכן מכאן ולהבא יעשו הב"ד כפי מה שיראו בעיניהם שהוא לטובת ותועלת היתומים:

(כה) ולענין פרנסת ונשואי הבנות נלענ"ד דאע"ג דכתב הב"ש בסי' קי"ג ס"ק י"ב בשם הט"ז דאם לא השיא בת בחייו רק שאומדים דעתו יש לפסוק כדיעה קמייתא שם ברמ"א שלא להרבות על עישור נכסים נ"ל דכל הפוסקים החולקים בזה לא מיירי רק ביורשים גדולים שאין הבנות יכולות להוציא מידם יותר מעישור נכסים ע"פ אומדן דעת ואפי' נראה שיהי' תועלת להם שאין ב"ד נזקקים לתועלת גדולים אבל בקטנים שהאפוטרופוס או הב"ד הם אביהם של יתומים יש להם לעשות כמו אב בשלו ממש שכל שנראה להם תועלת בדבר אם יוסיפו על עישור נכסים יעשו שידוכים הגונים עם הבנות ועי"ז יהיו קופצים ב"א מהוגנים גם על הבנים משא"כ אם יתנו להם נדוניא מועטת היו מוכרחים לעשות עמהם שידוכים פשוטים ועי"ז יהי' ריעותא גם להבנים. וגם יש לחוש אולי עי"ז יחזרו אח"כ הבנות על אחיהם מחמת עוני ח"ו ושאר חששות כיוצא באלו ודאי דיש לב"ד או לאפוטרופוס רשות לעשות לטובת היתומים ולהוסיף על עישור כדרך כל אב הנותן לבתו. ואל תתמה ע"ז דהאיך נחמיר על יתומים קטנים יותר מעל גדולים שהרי לר"ת וסייעתו שהביא הב"י ביו"ד סי' רמ"ח דס"ל שאין כופין על הצדקה אלא בדברים אבל אין יורדין לנכסיו [ואפי' להפוסקים דקי"ל כוותייהו דכופין על הצדקה היינו דוקא בפניו והרי קטנים כשלא בפניו דמי] וא"כ הא דאמרינן בפ"ק דב"ב ד"ח ע"א רבה רמי צדקה איתמי דבי מר מריין לאחשובינהו ע"כ הטעם הוא משום דלאחשובינהו עדיף טפי ואפי' להוציא מיתומים קטנים יותר מכפי מה שהוא שורת הדין בגדולים והיינו משום דאפוטרופא לדיקני לא מוקמינן ואין כופין אותם אפי' בדבר שהוא לטובתם. וגדולה מזה מצינו שב"ד יכולים להשיא את הקטנה ולהתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה אה"ע סי' מ"ג:

(כו) ועוד נלע"ד להביא קצת ראי' לזה דכל עיקר מה שגובין פרנסת הבנות מיתומים קטנים אינו אלא משום תועלת שלהם דאל"כ לא היו מוציאים מהם כלל אפי' עישור נכסים או פחות דהנה בפ' מציאת האשה דס"ט ע"א אמרינן והשתא דאמרת בת [לענין פרנסה] בעלת חוב הויא דאבא או דאחי למאי נ"מ למיגבי בינונית שלא בשבועה [אם היא בע"ח דאחי] וזיבורית בשבועה [אם היא בע"ח דאבא שאין נפרעים מנכסי יתומים אלא בשבועה ומן הזיבורית] מאי. ואמר שם ת"ש דרבינא אגבה לברתא דרב אשי ממר ברי' דרב אשי בינונית ושלא בשבועה ומברי' דרב סמא ברי' דרב אשי זיבורית ובשבועה ופרש"י ז"ל שמת רב סמא בחיי אביו רב אשי. ומקשו הכי דמנ"ל לרש"י הא שמת רב סמא בחיי אביו. וגם לאיזה צורך פי' כן. והנלע"ד בזה משום דיש לדקדק למאי נ"מ אסיק בגמרא הא דאגבה מברי' דרב סמא זיבורית ובשבועה. הא כבר איפשיט אבעי' מהא דאגבה ממר בינונית ושלא בשבועה אלמא בע"ח דאחי הויא. ונראה דהנה קשה אהא דקאמר דאי בע"ח דאבא אינה גובה אלא בשבועה דהא הטעם דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה פירש"י בפ' הכותב דפ"ז ע"א משום דטענינן ליתמי דילמא פריע אבוהון והאי טעמא לא שייך הכא דהא אכתי לא הגיע זמן הפירעון קודם נשואי הבת ואי משום דחיישינן דלמא אתפסה צררי מנא פסיקא לי' כ"כ דחיישינן להכי לענין פרנסה והרי מזונות גבו מיתמי בלא שבועה ע"כ נראה דמעיקרא נמי לא הוי פסיקא לי' רק בחד צד דאי בע"ח דאחי הויא ודאי גובה בלא שבועה אבל אם היא בע"ח דאבא יכול להיות דצריכה שבועה ולפ"ז לא מצי למיפשט מהא דאגבה ממר ברי' דרב אשי שלא בשבועה דבע"ח דאחי הויא די"ל לעולם דהויא בע"ח דאבא ואפ"ה גובה שלא בשבועה משום דהוא תוך זמנו ולא חיישינן לצררי. וכן לענין בינונית יש לומר דאע"ג דהיא בע"ח דאבא מ"מ תקנות חכמים היתה כן להגבותה מן הבינונית משום ואת בנותיכם תנו לאנשים כי היכי דקפצו עלה ואתו נסבי לה כדאמרינן בפ' נערה [והא דקאמר מעיקרא נ"מ לבינוני' היינו דוקא בחד צד כדלעיל דאי בע"ח דאבא הויא יכול להיות דגובה מן הזיבורית] ומ"מ יש נ"מ בהא דהויא בע"ח דאבא שלא לגבות מן הראוי וכמ"ש הרא"ש [ובזה ניחא הא דלא חשיב בגמרא דנ"מ לגבות מן הראוי משום דהוא מילתא דפשיטא דבזה יש נ"מ ולא קא חשיב אלא הנהו דמספקא לי' ורק יכול להיות כן אם היא בע"ח דאבא משא"כ אם בע"ח דאחי וחדא מיגו חדא קא מיבעי' לי' אם הי' פושט לו דהוי בע"ח דאבא] ולהכי מסיק דאגבה לה מברי' דרב סמא בשבועה וכדפירש"י דידוע הי' להם שמת רב סמא בחיי אביו וא"כ אין חשש שפרע לה רב סמא ואין השבועה אלא שמא התפיסה רב אשי צררי וא"כ חייש רבינא לצררי ואפ"ה אגבה ממר שלא בשבועה ומוכח שפיר דבע"ח דאחי הויא ועליהם להביא ראי' אם יטענו שהתפיסה אביהם צררי משא"כ לברי' דרב סמא טענינן לי' אנן דילמא אי הוי רב סמא קיים הוי מייתי ראי' והשתא דאתינן להכי א"כ איך גובין כלל לפרנסה מיתומים קטנים ניחוש לצררי או לשום טענה אחרת כגון שאמר האב אל יתפרנסו בני מנכסי ואפי' בשבועה אין לגבות מהן. ואין לומר דבאמת לא גבינן פרנסה מיתומים קטנים אא"כ יעלו המזונות עד שתבגר יותר מהפרנסה דא"כ אמאי לא מוקי הא דאמר רב הונא אמר רב פרנסה אינה כתנאי כתובה לענין לגבות מיתומים קטנים. אלא ודאי דגובה. וע"כ הטעם משום לאחשובינהו כנ"ל וע"פ רוב יש תועלת להיתומים [ולהכי לא מצי לאוקמי הא דאמר רב הונא אמר רב בהכי] וא"כ לעולם גובה ואין חילוק בין עישור נכסים או יותר:

ואע"פ שלא מצאתי חילוק זה שבין יתומים גדולים לקטנים בשום פוסק כמדומה לי דכן עמא דבר שהאפוטרופסין מוציאין על נשואי הבנות יותר מעישור נכסים ובפרט כשהאלמנה עצמה נתמנית מבעלה להיות אפוטרופוס. בודאי שהיא עושה כמו בשלה:

והוא ית"ש למען חותמו אמת יפקח עינינו להמציא לנו דרך אמת בתורה דכתוב בה שלום ואמת

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה