נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן כז
שאלה
בדין אשה שהיתה נו"נ בתוך הבית בחיי בעלה ואח"כ נתאלמנה והיתה עוסקת במו"מ בחנות כבתחלה והיתה לוקחת בהקפה ועושה מסחר וקנין איך דינה עם היתומים:
אשה שהיתה נו"נ בחיי בעלה והיתה עוסקת בקניית סחורה ומכירתן ולמכור בהקפה ולגבות חובות. ואחר שמת בעלה והניח יתומים שני בנים קטנים ושלש בנות. נשארה היא שולטת בנכסים ועוסקת בהן כדרך שהיתה עוסקת בחייו. והשיאה בת אחת מנכסי העזבון. ואחרי שעברו כן כמה שנים מעת פטירת בעלה. באתה לפני ב"ד ואמרה שרצונה להנשא לאיש וע"כ מבקשת שיעשו ב"ד עמה חשבון כמה תוכל להכניס לבעלה היינו שרצונה שהב"ד יגבו לה כתובתה ויחשבו מה שעלה ריוח מיום פטירת בעלה עד היום מהנכסים. ויתנו לה כל הריוח כי אומרת שלעצמה הרויחה. ויש בידה חשבון שעשתה תיכף אחר פטירתו כמה שעלה אז נכסי העזבון והראתה את החשבון בפני עדים והשלישה אותו ביד נאמן בכדי שיהי' ידוע לב"ד לימים הבאים כמה שנעשה ריוח. ועוד מבקשת שכר בעד שהיתה זנה ומפרנסת את היתומים עד היום מן הריוח. ושטר כתובה אין בידיה רק שטר ראי' כמה הי' הנדוניא שהכניסה לבעלה. גם עד אחד שצוה לפניו בעלה המנוח קודם וסמוך למיתתו שתתעסק בנכסיו כמו שהיתה עוסקת בחייו ושפטר אותה משבועה. והיתומים עדיין הם קטנים:
השאלה. אם יש לב"ד להזדקק בדבר לעשות עמה חשבון' ואיך ומה יש לבית דין לעשות בזה מכאן ולהבא":
תשובה
(א) אע"ג דקי"ל אין נזקקים לנכסי יתומים קטנים הא כתב הרמ"א סימן ק"י ס"א דבמקום שרואים הב"ד שיש תועלת להיתומים נזקקים אפילו לגבות מהם [עיין בד"מ ובאו"ת] א"כ כ"ש בנ"ד שהתועלת הוא להיתומים להוציא את שלהם. כי אע"פ שעד עכשיו היתה האלמנה עוסקת ומפרנסת אותם בכבוד והקרן בודאי קיים להם. הנה זה לא הי' רק כ"ז שלא הי' דעתה להנשא אך עתה כאשר נתנה דעתה להנשא לאיש יש לחוש פן ח"ו יזדמן לפני' איש שאינו הגון והיא תכניס לו את הכל ויכלה ח"ו הנכסים שלהם שכן מצינו שחששו חז"ל בכיוצא בזה ואמרו דלא לכתוב אדרכתא אמטלטלי דיתמי דלמא שמיט ואכיל להו מלוה. וכשיביא הלוה עדים שהשטר מזויף לא ימצא ממה לגבות ואפי' יש למלוה קרקע חשו שמא תכסף אע"ג דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמו שנחקרו עדותן. וכן תקנו המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר. ואמרינן התם עבדו רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסידינהו לנכסי' א"כ בודאי שיש לב"ד להזדקק לעשות חשבון עם האלמנה עפ"י ד"ת:
(ב) ולא עוד אלא שאפי' מוטל חוב על הב"ד לפקח בעסקי היתומים קטנים. שהרי עד עתה היו סמוכים אצל אמם האלמנה. או בתורת עדים שסמכו כו' או בתורת אפטרופוס שמינוהו אבי היתומים [לדברי העד] ובין כך ובין כך יש בידה לחזור. דלא גרעה מאפטרופוס שרוצה לילך למקום אחר שמביא הנכסים לב"ד כמ"ש סי' ר"ל סכ"ג. וכתב בסמ"ע הטעם שאין אוסרין להנפקד במדינה משום פקדון של זה. וכ"ש שאין לאסור את האלמנה בכבלי העיגון משום תקנת היתומים. וא"כ ישארו היתומים בלא אפטרופוס ומוטל על הב"ד להשתדל בתקנתם ותועלתם ולמנות אפטרופוס שיטעון בשבילם ולדון עם האלמנה בעבורם ועתה יש לעיין בדינם. ותחילה נדבר מענין מה שהרויחה בנכסים למי שייך הריוח ע"פ ד"ת כי רבו בנידון זה הדיעות. ויש מבוכה רבה להוציא הדין על בורי' [וכתב מוהר"מ לובלין בתשובה שנתחבטו בזה גאוני עולם] וראיתי לבאר בזה שיטת הראשונים על סדר הדיעות המובאים בש"ע אה"ע סימן צ"ה סעיף זיין:
(ג) וראשונה נבאר דעת הרשב"ם דס"ל דבאשה ניזונת כל השבח שלהם ואפי' שכר טרחא אינה נוטלת ולא מהני אפי' אמרה ראו כו'. וזה פשוט דאע"ג דבלשון הש"ע כתוב והניח בעלה קרקע והשביחתו מ"מ להרשב"ם אין חילוק ואפי' במטלטלין ומעות שהניח בעלה והרויחה בהם השבח ליורשים אפי' אמרה ראו כו' כל שהיא ניזונית משלהם. דהא נכסים דמתניתין פ' מי שמת דקמ"ד איירי בין במקרקע בין במטלטלין ובין במעות. מדמייתי עלה בגמרא מאודייני [לפי' ר"ח] ומזוזי דרב ספרא ואם איתא דיש חילוק לענין אשה הניזונית דלפעמים מהני בה אם אמרה ראו לא הי' לו להרשב"ם לכתוב סתם והוא דלא שקלא מזוני דמשמע דקאי אכל גווני דאיירי במתניתין והי' לו לפרש במקרקע בעינן דלא שקלא מזונא. דאין לחלק מן הסברא ולומר דבמטלטלין הוי' שולחת יד במה שאינה שלה והויא גזלנית ושבח גזילה דגזלן הוא. דלדעת הרשב"ם זה אינו דכיון דמעשי ידי' שלהן לא מקרי שליחות יד כלל דברשות נטלה להרויח בהן בשביל היתומים שמשועבדת להם ואמירתה "ראו" דלעצמה עושה לא מהני כלל דהא גם בשליח שקנה במעות המשלח יש דיעות בסי' קפ"ז ס"ג דלא מהני אמירתו לעצמי אני לוקח אע"ג דשליח יכול לחזור בו משליחותו ואינו משועבד כלל להמשלח כ"ש האלמנה דכ"ז שהיא ניזונת היא משועבדת להיתומים והוי' כמו שותף שאומר בתוך משך השותפות לעצמי אני עושה דודאי לא מהני לכ"ע. ומ"ש בתשובת הרשב"א [שהובא בב"י] זו הסברא דשליחות יד היינו לשיטתו דס"ל דמלאכה שאין דרכה בכך לא הוי כלל של היתומים ואינה משועבדת להם בזה וסמך הרשב"א על מה שכתב אח"ז. משא"כ להרשב"ם דס"ל דהכל הוא בכלל מעשי ידיה ומה שחילקו האחרונים בין קרקע למטלטלין היינו באינה ניזונת לפי הכרעת הרמ"א כהרא"ש:
(ד) ובאינה ניזונת דעת הרשב"ם דאפי' אינה יורשת אם אמרה ראו השבח לעצמה אלא שכתב בלשונו והניח נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה [וכן הועתק בש"ע שם] **(עי' בהפלא' ס"ק ז' שכתב בפשיטות דלדעת הרשב"ם אין חילוק בין נכסים מרובין למועטים ומה שתפס הרשב"ם בלשונו נכסים מועטין תירץ שם דבא לאשמועינן דגובה כתובתה מן השבח אף בלא אמרה ראו וכן איתא בהדי' בתשובת מהר"ח או"ז סי' צ' שהקשה על רשב"ם האיך גובה כתובה משבת ותירץ דכנגד כתובתה הוי כאמרה ראו.)** ולענד"נ דנכסים מועטים לאו דוקא אלא דה"ה בנכסים מרובים. ומנא אמינא לה'. דהנה התוס' והרא"ש הקשו על הרשב"ם דהא אלמנה שאינה יורשת אין לה בנכסים רק כתובתה ואמאי השבח לעצמה דהא לא מצינו שיהי' השבח לעצמו אלא למי שיש לו חלק בגוף הנכסים משא"כ בכתובת אלמנה דכ"ז שלא הגבו לה ב"ד לאו דידה נינהו והביא מ"ש בפ' אלמנה ניזונות אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום. אפי' עשו לה ב"ד הכרזה ואי אייקיר ברשותא דיתמי אייקיר [והב"ש שם סק"ט כתב בסתם דדעת הרשב"ם כיון שיש לה כתובה לגבות הוי כאלו יש לה חלק בנכסים עכ"ל הב"ש. וזהו כמו חוק בלי טעם ובפרט שהביאו התוס' והרא"ש סתירה לזה מגמרא ערוכה הנ"ל]. ונלע"ד ליתן טוב טעם לסברת הרשב"ם דהנה עוד הקשו התוס' [במשנה ד"ה ואם אמרו] והרא"ש על שיטת הרשב"ם [ור"ת והרמב"ן] דס"ל דמ"ש השבח לעצמו אינו אלא כנגד חלקו המגיע לו מהא דרב ספרא דאמר בגמרא דהשבח לעצמו משום דגברא רבה לא שבק גירסי' וטרח לאחריני ואם איתא דאין לו בשבח אלא לחלקו א"כ מאי איריא רב ספרא דגברא רבה הוא הא זוזי כמאן דפליגי דמי ואפי' גברא אחרינא נמי עכ"ד. והנראה ליישב דעת הרשב"ם ודעימי' דהא דאמרינן זוזי כמאן דפליגי היינו לענין שאין צריך ב"ד ואפי' הדיוטות היודעים בשומא אין צריך ומ"מ צריך לחלוק בפני עדים ואם חילק שלא בפני עדים אכתי ברשות כל השותפין או] האחין הוא [וכ"פ בח"מ סי' קע"ו סי"ח] ולהכי בעינן בגברא אחרינא דלאו גברא רבה שיאמר ראו ואם לא אמר השבח לאמצע דאכתי ברשות כל האחין הוא כיון שלא חלק בפני עדים. ומ"מ מהני בגברא רבה הא סברא דלא שבק גירסי' שיהי' השבח לעצמו ואע"פ שאין חלקו מבורר עדיין [שוב מצאתי כן בנ"י] עכ"פ שמעינן מזה דיכול להיות שאע"פ שאם נתייקר ברשות כל האחין נתייקר ולאמצע מ"מ אם השביח ע"י עסק השבח לעצמו. וה"נ בכתובת אלמנה הא דאמרינן שאם שמה לעצמה לאו כלום הוא היינו לענין יוקרא דממילא שאם נשתנה השער זהו של יתומים אבל מה שהשביחה ע"י עסק והשתדלות שלה לא גרעה מאח שחלק מטלטלין לעצמו שלא בעדים [וקרקע אפי' בעדים שלא בב"ד] דלא עשה כלום ואם נתייקר נתייקר לאמצע. ומ"מ אם השביח ע"י עסק והשתדלות השבח לעצמו. והרי מצינו בכיוצא בזה בגנב וגזלן שהשביח ע"י הוצאה דנהי דלא קנה גוף הגזילה וצריך להחזירה בעינה להנגזל מ"מ קנה השבח והנגזל צריך לחזיר לו את השבח כמ"ש סי' שנ"ד וסי' שס"ב ע"ש לשון הטור. **(וכן נראה מדעת ר"י בעל התוס' [עי' בתשובת מהר"ח או"ז סי' צ'] דס"ל בזה כהרשב"ם שכתב בד"ה בתוספתא ולא ידע ר"י אמאי נקט גבי בנים בפני ב"ד כו' משמע דבסיפא גבי אשה ניחא לי' דנקט בפני ב"ד (עיין ברשב"א שבב"י בירושלמי שהביא) ואי באשה יורשת דוקא איירי א"כ היינו בנים ממש אלא ודאי דס"ל דדינא דסיפא קאי גם אכתובתה [וא"כ ה"ה בכל אלמנה] ולהכי צריכא לומר בפני ב"ד דאז יש לה שייכות בנכסים משא"כ אם לא אמרה בב"ד עדיין אין לה שום שייכות לכל הפחות בקרקע דבחזקת יתמי קאי ואפי' כאלמנה ששמה לעצמה לא הויא רק כאחר היורד שלא ברשות דלא מהני גילוי דעתו שעושה לעצמו. אבל הרשב"א בעל התוספת בד"ה ואם אמרה סובר כדעת הרא"ש.)** וכ"מ כי"ב בשומר ששילם ולא ולא רצה לישבע יש חילוק בין שבח דאתי מעלמא ובין שבח דמגופה. ובין אלמנה שיש לה כתובה לגבות ובין אחין היורשין לא דמי לשותף שאם חלק לעצמו והשביח חלקו אפי' ע"י עסק השבח לאמצע. דשאני שותפים דאדעתא דרווחא נשתתפו ומקפידים על זה שלא ישתכר חבירו יותר ממני [וכמ"ש הרא"ש] משא"כ אלו הרי לא נשתתפו לדעת ואין לאחד שעבוד על חבירו שיעסוק בשבילו ומה שעושה עושה בשביל עצמו. וגם תרווייהו לא דמו לאחר שיורד שלא ברשות שאין לו שייכות כלל בנכסים משא"כ אלו כיון שיש להם שייכות בנכסים יש להם קנין קלוש בקרן שיכולים לזכות ע"י בריווח ושבח כנ"ל. [ועוד יבא מזה בסי"ד להלן בבאור דעת הרא"ש]:
(ה) ואחר שזכינו לטעם לסברת הרשב"ם א"כ כיון דזה הטעם שייך גם בנכסים מרובים דהא עכ"פ יש לה בהם שייכות בכדי כתובתה ע"כ דלהרשב"ם השבח שכנגד כתובתה לפי ערך הוא שלה [ובמותר השבח אפשר דיודה הרשב"ם להרא"ש דהויא כיורד שלא ברשות ולא שיהי' דינה כדין האחין לדעתו ולדעת ר"ת ורמב"ן ששמין להם במותר כאריס] ומ"ש הרמב"ם הניח נכסים מועטים כו' היינו כדי לצייר אופן שיהי' כל השבח שלה [ולפי"ז לדעת רוב הפוסקים כריב"ם דבאחין כל השבח לעצמו אם יסברו באלמנה שאינה יורשת כרשב"ם **(הגה"ה שוב מצאתי מבואר כדברי להדיא בהגהת מרדכי ס"פ אלמנה ניזונית סי' ש"י [הובא קצת דבריו בב"י] וז"ל והא דאמרינן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום כו' לענין יוקרא קאמר שאם הוקר הקרקע או המטלטלין אמר מאן שם לך וכי איקר ברשותא דיתמי איקר אבל כל מה שהרויחה באותו ממון היא שלה ושל בעלה השני כו' שהכניסה לבעלה השני מוכחא מילתא דאדעתא דידה ודבעלה עבדא ולא אדעתא דיתמי ודמי לעובדא דרב ספרא דלא שבק גירסי' וטרח לאחרינא אביגדור כהן עכ"ל:)** יהי' גם בנכסים מרובים כל השבח שלה אם אמרה ראו ואינה ניזונת] גם משום סיפא דהשביחה סתם דנוטלת כל כתובתה אפי' לא נשתייר מבעלה אלא רביע כתובתה לאפוקי מדעת הרא"ש דאפי' כתובתה אינה גובה מהשבח אי נמי נקט נכסים מועטים לאשמועינן דאפ"ה בעינן שתאמר ראו לאפוקי ממה שנטה לב ר' שמשון שבמרדכי [הובא בחמ"ח ס"ק יו"ד] והסכמת רוב המורים שבתשו' הרשב"א [שהביא הב"י] דבנכסים מועטים אפי' לא אמרה כאילו אמרה דמי ע"ש כנלענ"ד:
(ו) ולפי"ז לדעת הרשב"ם אין חילוק בין אשה יורשת ובין שאר אלמנה דאם ניזונית מן היתומים אפילו יורשת לא מהני אמירתה ראו. ואם אינה ניזונת אם השביחה סתם השבח ליורשים ואם אמרה ראו השבח שכנגד חלקה המגיע לה בין מחמת ירושה בין לכתובתה השבח לעצמה. ואין להקשות לפי"ז אמאי מוקי ר' ירמי' באשה יורשת כיון דבכל אלמנה הדין כן די"ל דלישנא דרישא קא קשיא לי' דקתני אם השביחה את הנכסים סתם השבח לאמצע דמשמע הלשון דיש לה ג"כ חלק בשבח. וזה אינו דכל שלא אמרה ראו אפי' אם אינה ניזונית אין לה בשבח כלום רק נוטלת כתובתה והולכת דאכתי אין לה שום שייכות בנכסים עד שתאמר ראו ואז הוי עכ"פ כאלמנה ששמה לעצמה דאע"ג דלא עשתה כלום לענין שיהי' כגבוי ויהא לה בשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים כו' או נתייקר אבל עכ"פ יש לה קנין קלוש שתהא קונה ע"י השבח שהשביחה היא. וזהו כוונת הרשב"ם בד"ה אשה מאי עבידתי'. או תיטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי' יתמי' ותהא ניזונית משלהם ואין לה להשתכר בממון היתומים עכ"ל והיינו דרק רישא קא קשי' לי' אבל סיפא דאם אמרה ראו השכר לעצמה משמע לי' להרשב"ם דמיירי בכל אלמנה [או ביורשת וגם לענין הכתובה] ודייק לה מדקתני ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ולא נקט מורישי וכ"נ מתשובת ר' שמשון שבמרדכי שהבין כן מפי' רשב"ם שכתב וז"ל ואע"פ שיכולני לפרש בענין אחר דהא דפריך אשה מאי עבידתה משום סיפא פריך דקתני אם אמרה ראו מ"מ כך נראה בעיני שיטת ההלכה בפירוש הרשב"ם ז"ל עכ"ל ע"ש:
(ז) ויש ליתן תבלין לסברא זו שכתבתי דכ"ז שלא אמרה בב"ד ראו לא מקריא יש לה שייכות בנכסים אפי' להרשב"ם. והיא מוכרחת מדברי ר"י בעל התוס' כמ"ש בהג"ה אות ה' והיינו דע"כ הא דאלמנה לענין כתובתה יש לה טפי שייכות בנכסים שיהי' השבח שלה אם אמרה ראו יותר משאר ב"ח דלא מצינו שיהא יכול להשביח נכסי הלוה לעצמו אפילו לאחר שהגיע זמ"פ כ"ז שלא הגבו לו ב"ד. הוא משום דאלמנה יש לה יפוי כח טפי לענין הכתובה דמוכרת שלא בב"ד. ומ"מ כ"ז שלא תבעה כתובתה בב"ד אע"פ שאמרה בפני עדים ראו אכתי אין לה שייכות בנכסים ולא שייך לומר בה הדין שמוכרת שלא בפני ב"ד ונכסי בחזקת יתמי קיימי ודינה כאחר. ולפי"ז אע"ג דלענין אחין שהשביחו קאמר רבא בגמ' דלא שנו דבעינן שיאמר ראו כו' אלא בשהשביחו מנכסי דעזבון אבל אם השביחו מנכסי עצמן או בטורח הגוף השבח לעצמו אפילו לא אמר ראו מ"מ לענין הכתובה אפי' השביחה בטורח גופה ומנכסי עצמה לא מהני שיהי' השבח שלה ואפי' אמרה בפני עדים ראו כ"ז שלא אמרה בפני ב"ד. מיהו מספקא לי לענין שכר טרחתה דס"ל להרשב"ם דבלא אמרה ראו אינה נוטלת אפי' שכר טרחא. והרא"ש הקשה עליו דדוקא אשה יורשת ואחין הוא דמחלי אהדדי משא"כ שאר אלמנה הו"ל כיורד לנכסי אחר דנוטל עכ"פ שכר טרחא. וע"ז יש ליישב דסברת הרשב"ם דגם אשה שאינה ניזונית מוחלת משום דשביחא לה מלתא דטרחא קמי' דיתמי. ואע"ג דבגמרא אינו אלא לס"ד ולא קאי האי סברא לפי האמת היינו אם אמרה ראו דחזינן דלא איכפת לה שישבחוה בני אדם. בזה לא אמרינן שאח"כ חזרה בה ועשתה בשביל היתומים. אבל כל שלא אמרה כלל ראו שפיר אמרינן דמחלה מטעם דשבחא לה מלתא. וא"כ יש להסתפק אם השביחה מחמת עצמה אי אמרינן דלא מחלה שכר טרחתה דהא איכא אומדן דעת כמו גבי אחין לענין כל השבח גופי' כדאמר רבא בגמ'. או דלמא גבי אשה לעולם אמרינן דמחלה משום דשבחא לה מלתא עד שאמרה בפירוש ראו דאז לא אמרינן דחזרה בה. וכן יש להסתפק באינה ניזונת והשביחה מטלטלין דנראה דמהני לדעת הרשב"ם אפי' לא אמרה ראו בב"ד רק בפני עדים כיון דמיפה כחה טפי דקרובה לגבות ובמטלטלין שבידה מהני תפיסה [אפי' לאחר מיתה וביתומים קטנים] לגבות כתובתה והוי ג"כ כאלו יש לה שייכות בהם והשבח לעצמה. אם נאמר בזה דמהני מה שהשביחה מחמת עצמה כאלו אמרה בעדים ראו או אמרינן דמחלה כו':
(ח) ונחזי אנן דהנה התוס' במשנה ד"ה ואם אמרה כו' כתבו הטעם למה השביחו לעצמם משום דשאר האחים מחלי לגבי המשביח. ובגמ' בד"ה לא שנו כו' כתבו הטעם למה אם השביחו סתם השבח לאמצע משום דלא אודעינהו לשאר האחין מחל להם. דלכאורה יש לדקדק למה לנו טעם במחילה בשני הצדדים כו' ופשוט הוא דתרווייהו צריכי. היינו דבלאו מתניתי' ה"א דדין האחין כמו שאר יורד שלא ברשות שהשבח הוא לבעל הנכסים ויש להמשביח שכר טרחו [בשכירות פועלים כדין העושה טובה לחבירו ואינו יכול לומר לו בחנם עשית עמדי סי' רס"ד] וקמ"ל תנא דמתניתין דבאחין אינו כן אלא דאם השביח סתם מחל המשביח שכר טרחו ואם אמר ראו מחלי האחין את השבח היותר על שכרו והשתא כיון דהטעם מה שהשביח סתם דאפי' שכר עמלו אינו נוטל היינו משום דאיכא הוכחה כיון דלא אודעינהו מחל א"כ מ"ט דרבא דאמר אם השביחו מחמת עצמן השבח לעצמן אפי' לא אמרו ראו דהא איכא הוכחה דמחל השבח מדלא אודעינהו כמ"ש התוס' שהרי דבר קל הוא להודיע לעדים שעושה לעצמו וכמו דאמרינן בהשביח מחמת נכסים דמחל שכר טרחו ועכצ"ל הטעם בזה דדבר ידוע הוא דלא עביד אינש דמחיל מה שהוציא מממונו או מה שטרח בגופו ואומדנא דמוכח הוא דאדעתא דנפשי' עביד ואדרבה לאחים הו"ל לאסוקי אדעתייהו הא ולטרוח גם הם ואי לא עבדי הכי מחלי [וביתומים קטנים צ"ל דמסתמא לא היו הב"ד מוצאים מי שיטרח בגופו או יוציא מממונו בשבילם וכיון שאין להם הפסד ולא בא בידם הריווח שייך גם גבי קטנים מחילה אע"ג דלא אמר המשביח בב"ד ראו כמ"ש בתוס' בד"ה ואם אמר כו'. כצ"ל לדעת ר"י שבתוס' ד"ה בתוספתא] וא"כ גם באלמנה אע"פ שנתוסיף עוד סברא דמחלה משום דשביחא לה מילתא כו' מ"מ אומדנא דמוכח הנ"ל מבטל המחילה. ודוחק לחלק דהתם חדא והכא תרתי כיון דהך סברא מדלא אודעינהו מחל ג"כ הוכחה גמורה היא ואפילו הכי אותה האומדנא מבטלה. ותו דבמתניתין תנן וכן אשה שהשביחה כו' משמע דשוים לגמרי אשה לאחין מדקתני וכן וא"כ דינא דרבא דהשביח מנכסי עצמו השבח לעצמו הוא גבי אשה ג"כ. ואע"ג דאיכא תרתי כנ"ל:
(ט) וא"כ לדעת הרשב"ם אשה שאינה ניזונית אפי' לא אמרה ראו אם השביחה מחמת עצמה יש לה שכר טרחא בכל ענין. ובמטלטלין ומעות אפשר דיודה ויסבור הרשב"ם דכל השבח שלה מטעם שכתבתי בסוף אות ז'. ומ"ש הרא"ש דמשמע מתוך לשון הרשב"ם דאין לה בשבח כלום ואפי' שכר טרחא היינו דוקא אם השביחה מחמת נכסי העזבון דבזה אמרינן שמחלה שכר טרחתה משום דשביחא לה מילתא כו'. וע"כ לא מסקינן בגמרא דלא אמרינן הכי אלא היכא דמתחלה אמרה ראו וגלתה דעתה דלא מחלה לא אמרינן דאח"כ חזרה בה ומחלה אבל היכא דליכא גילוי דעתה כלל מעיקרא ולא אומדנא שפיר אמרינן דמחלה אפי' אינה ניזונת [ובזה מיושב קושי' הרא"ש על הרשב"ם] אבל השביחה בטורח גופה אומדנא דמוכח הוא דלא מחלה עכ"פ באינה ניזונית:
(י) ועתה יש עלינו לדון מה נקרא ניזונית לדעת הרשב"ם. דהנה הרא"ש והטור הביאו בלשון הרשב"ם ואם אינה ניזונית "כגון שתבעה כתובתה בב"ד דשוב אין לה מזונות" [אלו השמונה תיבות לא נמצא בהרשב"ם שלפנינו] והניח בעלה כו'. וצריך ביאור דלמאי נ"מ מפרשי כיצד אינה ניזונת נימא כפשוטא דניזונת משל עצמה. וצ"ל דקמ"ל הרא"ש והטור לדעת הרשב"ם דאפי' אם באמת היא ניזונית ביחד עם היתומים רק שמדינה אין לה מזונות מחמת שתבעה כתובתה בב"ד השבח לעצמה אם אמרה ראו כיון דשוב אין מעשה ידי' שלהן [ונראה דהכריחם לזה דאי מיירי מתניתין באינה ניזונת כלל עמהם רק משל עצמה לא הוי אתי שפיר הא דקאמר בגמרא מהו דתימא כיון דשביחא לה מילתא דטרחה קמי יתמי כו' דכיון שהם חלוקים בעיסתם לא מחזי כלל לאינשי דטרחה קמייהו ולא ישבחוהו כלל ובהא לא הוי הס"ד כלל דמחלה משום דשביחא לה מילתא ואפשר דלהרשב"ם באמת בכה"ג יודה דיש לה שכר טרחא אפי' השביחה מחמת נכסים ולא אמרה ראו] ומ"מ משמע דדוקא בכה"ג שתבעה כו' אבל בלא"ה אפי' אינה ניזונת מן הקרן שבנכסי העזבון רק ניזונת יחד עם היתומים מן השבח שהיא משבחת דינה כניזונת מן היתומים ומעשי ידי' שלהן. כ"ה לפי הלשון המובא ברא"ש וטור בשם הרשב"ם אבל ברשב"ם שלפנינו כתוב בזה"ל הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים כו' אם אמרה ראו כו' השביחה לעצמה עכ"ל ולא התנה בזה שאינה ניזונת ולא שתבעה כתובתה בב"ד אע"ג דבמשנה ד"ה ואם אמרה כו' גם בגמ' ד"ה באשה כו' כתב בזה"ל ואלמנה שאמרה בב"ד ראו כו' ונ"ל דאע"פ שלא אמרה בהדי' הרי אני עושה ואוכלת רק שאמרה לעצמי אעשה וארויח מ"מ ה"ז כאומרת א"נ וא"ע. ואע"ג שכתב הר"ן בריש פ' המדיר דאומרת קונם שאיני עושה לפיך אינה כאומרת א"נ וא"ע וכ"ש אם אמרה איני עושה לחוד ע"ש שהוכיח כן מהגמ' נ"ל דהיינו דוקא לענין שאין הנדר חל כיון דמשעבדא לי' ומותר הבעל ליהנות ממעשה ידי' כיון דלא פירשה בהדי' דברים שבלב אינן דברים. אבל אין בית דין מוצאין ממנה מעשה ידי' כיון דאינה ניזונית. וכן נראה מדברי התוספות שם ד"ה באומר ע"ש] השביחה לעצמה והוא דלא שקלי מזוני כו' עכ"ל. ונראה דבדיוק כתב הרשב"ם בלשון הזה דלא שקלא ר"ל שאינה נוטלת מזונות מן היתומים מנכסים אחרים ואע"פ שהיא ניזונת עמהם יחד מאותם הנכסים שהשביחה מקרי אינה ניזונת דכיון דאמרה ראו כו' הרי פירשה דאינה ניזונת משלהם ולא עושה להם **(הג"ה יש שם ט"ס בב"י בהעתקת תשובת הרשב"א שכתב ע"ז דבנכסים מועטים לא אמרה כאמרה דמי שהוא בדברי רשב"ם. והרי הרשב"ם כתב להדי' דאפי' בנכסים מועטים בעינן אמרה ראו וגם הרשב"א גופי' כתב בסוף דבריו ע"ש הרשב"ם להיפוך דכל שלא אמרה מן הסתם אורחא להשביח נכסי היתומים דשבח הוא לה שטורחת ומשבחת להם עכ"ל. ונראה שהתחלת דבריו צ"ל והוא בדברי הרשב"א והוא ר' שמשון ב"ר אברהם שבמרדכי שכתב כן בתשובה והובא בחמ"ח ס"ק יו"ד ומהתימה על החמ"ח שכתב בסוף ס"ק הנ"ל בשם הרשב"א דאם היו נכסים מועטים אפי' לא אמרה כאמרה דמי ואפי' בניזונת עכ"ל. והרי הרשב"א במסקנא לא קאי הכא גם רבינו שמשון לא כתב רק שקצת לבו נוטה כן אבל להלכה כ' כהרשב"ם ע"ש במרדכי פ' מי שמת.)** וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשובה שהביא הב"י דבנכסים מועטים מן הסתם בלא אמירת ראו הוי ג"ד שאינה רוצה לזון מן היתומים **(הג"ה וכן יראה שהבין הרשב"א בעל התוספת בהרשב"ם דלא מיירי בתבעה כתובתה בב"ד ע' תוס' ד"ה ואם אמרה ואין נראה לרשב"א דדוקא אם מכרה או לקחה כתובתה בב"ד אבל זו שלא לקחה אלא נכסי מלוג כו' עכ"ל. ודע כי לשון קושי' הרשב"א שבתוס' הוא לפי שיטתו בסוף הדיבור דגם סיפא דמתניתין ואם אמרה לא מיירי רק באשה יורשת דלשיטת הרשב"ם הו"ל להקשות בזה"ל דדוקא תבעה כתובתה בב"ד לית לה מזוני. והרשב"א בתוספת והרא"ש ס"ל דמה שאמרה ראו לא הוי כאומרת איני ניזונית וא"ע כיון שלא כללה כל מעשה ידיה רק יחדה השבח מאלו הנכסים ע"כ עדיין היא משועבדת להם לשאר מ"י והכניס הרא"ש שמנה תיבות אלו מן כגו"ן עד מזונו"ת כדי ליישב ק' הרשב"א שבתוס'.)** ואע"ג דהרשב"ם לא ס"ל כוותי' בהא מ"מ לכל הפחות מהני אמירתה ראו אפי' בנכסים מרובים שתהא נחשבת כאינה ניזונת מחמת גילוי דעתה שאמרה בפירוש ונראה דבזה לא בעינן שתאמר בפני ב"ד דלא עדיפי מבעל שאמרה לו אשתו א"נ וא"ע דלא בעינן ב"ד ובזה מבואר המשך יפה בהרשב"ם ד"ה באשה כו' ע"ש דבתחלה מפרש דברי ר' ירמי' דמיירי רק באשה יורשת ולענין שבח שכנגד חלק ירושתה וע"כ כתב סתם פרשה לעצמה ולא כתב אמרה בב"ד ואח"ז כתב ואלמנה שאמרה בב"ד ראו כו' דמיירי באינה יורשת ובנכסים מרובים דאז בעינן דוקא שתאמר בב"ד דאל"ה לא מהני אמירתה ראו לפי שאין לה שייכות כלל בנכסים ואפי' אלמנה ששמה לעצמה לא הוי' [וכמ"ש לעיל כ"פ] ובזה התנה דלא שקלה מזוני כיון דהנכסים מרובים יכול להיות דניזונות מן הקרן ולבסוף קא מסיק הלכך אשה כו' נכסים מועטים [לאשמועינן דגובה כתובתה מן השבח כמש"ל אות ה'] אם אמרה ראו מה כו' ולא בעינן ג"כ שתאמר בב"ד כיון שאין בכל הנכסים כדי כתובתה מהני אמירתה ראו בפני עדים שתהא נחשבת כאלמנה ששמה לעצמה ויש לה שייכות בנכסים. וג"כ מהני לענין שלא תהא נחשבת שניזונת מן היתומים כיון דאמרה ראו בעדים ה"ה כאלו אמרה א"נ וא"ע ואע"פ שהיא ניזונת ביחד עמהם אמרינן דאינה ניזונת אלא ממה שמשבחת ואין מעשה ידי' שלהן. ומ"מ השביחה מחמת עצמה ודאי דלא מהני בכה"ג דכל שלא אמרה כלל ראו ה"ה ניזונת מן היתומים ומעשה ידי' שלהן עכ"פ שמעינן מזה אם ניזונת עם היתומים מן השבח ואמרה ראו להרשב"ם דינה כאינה ניזונת. ולרא"ש וטור דינה כניזונת:
(יא) וכ"ז במה שהשביחה בנכסי העזבון גופייהו במקרקע או פיטום הבהמות או שנו"נ בסחורה בעין שנשאר בעזבון או זוזי ועבדא בהו עסקא. אבל אם לותה מעות מאחרים והרויחה או קנתה סחורה בהקפה והרויחה בהם. בזה נלענ"ד דאפי' הרשב"ם דס"ל דכל מעשה ידי' אפי' שאינן קבועים הכל הוא של היתומים יודה בכה"ג. דאפי' אם ניזונת ממש היינו שהיורשים נותנים לה מזונות מנכסים של העזבון ולא מאותם שהיא מרווחת בהם. מ"מ כל הריוח הוא שלה ואין להיתומים חלק בהם [ולענין תביעת שיעור מעשה ידי' שהיא מחויבת אם ינכו לה או לא תלי' בפלוגתא שהביא הטור לפי דעת הראב"ד] דהנה נראה לפענ"ד דאפי' באשה היושבת תחת בעלה ולותה מעות וקנתה סחורה בהקפה והרויחה בהם אע"ג דודאי הריוח הוא לבעל מ"מ אינו כלל מדין מעשי ידי' רק מדין פירות נכסי מלוג שלה דהנה הרמב"ם כתב בפ"א מהל' שאלה ופקדון דשאלה הוי מתנה לזמן וכן כתב בש"ך סי' פ"ו גבי הלואה לענין שיעבודא דר"נ וא"כ הו"ל מעות ההלואה והסחורה שנותן לה בהקפה כמו נכסים שנתנו לה במתנה דהוי נכסי מלוג כמ"ש בסי' פ"ה ס"ז. והא ודאי דמה שהאשה משבחת ועושה בנ"מ שלה לאו בכלל מעשה ידי' לבעלה הוא רק גם השבח הוא נכסי מלוג. דלא יהא מעשה ידי' דתקינו לי' רבנן מינה גדול ממעשה ידי עצמו. והרי אם הי' הבעל בעצמו משביח בטרחו והוצאותיו נכסי מלוג של אשתו השבח הוא שלה כדאיתא פ' האשה שנפלו ד' פ' המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ושם לענין בעל שהוריד אריסין לתוך שדה מלוג של אשתו וכו' קאמר התם איכא בעל דקטרח. וא"כ כ"ש אם השביחה היא נכסי מלוג שלה דהשבח היא שלה. אלא דמ"מ אם הרויחה היא ממ"א הריוח הוא שלו כדאיתא שם ע"ב זוזי דנכסי מלוג עביד בהו עסקא והיינו משום דהוו פירות נ"מ. ואע"ג דהתם נשאר לה עכ"פ הקרן והכא יחזיר הקרן להמלוה כשיגיע זמן הפרעון מ"מ דין פירות יש להריוח לפי מה דקי"ל כהרי"ף והרמב"ם בסי' פ"ה ס"ג אם הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה כו' אוכל והולך עד שיכלה הקרן. וכ"ז בבעלה שיש לו פירות נכסי מלוג שלה משא"כ ביורשים שאין להם בפירות נכסים כלום כמ"ש סי' צ"ה ס"ד א"כ כל הריוח שלה:
(יב) ונראה עוד דבזה אפי' לא אמרה ראו השבח לעצמה אליבא דכ"ע ולא שייך בכאן לומר משום דשביחא לה מילתא דטרחא קמי' דיתמי' אחולי אחלה כיון שאין לה עסק בשלהם ואין להם שום שייכות בעסק שלה מהיכי תיתי לומר כן שמחלה דכיון דרבנן לא תקינו זכות ליתומים בפירות למה תמחול. וגם שכבר הוכחתי דבמה שמשבחת מחמת עצמה אפי' אם השביחה בנכסי היתומים איכא אומדן דעת דמוכח דלא מחלה וכ"ש בכה"ג. ואין לומר דכיון שלא גלתה דעתה שעושה לעצמה הרי כוונה שיהא האחריות על נכסי היתומים וע"כ גם השבח שייך להם זה אינו דאטו בדעתה תליא מילתא לשעבד נכסי היורשים בלא דעת ב"ד ובלא דעת אפטרופוס ואם היתה מפסדת ודאי דלא הי' המלוה יכול לגבות מהיורשים והוו אמרינן לי' לאו בע"ד דידן את:
וראיתי בשו"ת מוהר"ם לובלין סי' ק"ט שכתב בפשיטות באשה אלמנה שלותה מעות מאחרים והתעסקה בהם שהשבח של היתומים. ולענ"ד כיון דלא נחית הגאון ז"ל באותה תשובה לחלק בזה כלל רק דשקיל וטרי התם לענין אם האשה גובה כתובתה מן השבח שהשביחה בעצמה ולענין אם יש לה שכר טרחתה לדעת הרא"ש באשה ניזונית ולהשיג בזה על הב"י ושו"ע. אבל בזה אם מה שלותה מאחרים והרויחה בהן הוי בכלל מעשי ידיה להיתומים או לא בזה לא דיבר כלל וכלל. והגאון הניח מקום לבאים אחריו. גם מה שכתוב בתשובת רבינו שמשון שבמרדכי פ' מי שמת בלשון השאלה. וטוענת שאחרים הלוו לה מעות והרויחה בהן [והובא לשון הזה בד"מ אות ד'] לא נמצא כתוב שם בתשובת הר"ש ע"ז דבר. ונראה שחסר במרדכי תשלום דבר התשובה [וכמו שלא בא שם דבר על שבא בהשאלה ושטר כתובתה לא נתקיימה בב"ד שאינה יכולה למצוא עידי קיום] ואפשר שלא האמינוה ע"ז בטענתה ואם היתה מביאה ראי' אפשר שהיתה זוכה בשבח שהרויחה ע"י המעות שלותה מאחרים [והגם כי דבר חדש הוא מ"מ לדעתי הוא נכון ואעפ"כ איני אומר להלכה למעשה ובנ"ד יוגמר הדין בס"ד כפי השורה וכד"ת בלי צירוף סברא זאת]:
ע"כ מה שראיתי לדבר בבירור סברת דעת הרשב"ם: