אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן כו

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן כו

סימן כה

שו"ת בדין תחומין ובדין דברים שפטור בהם בדיני אדם וחייב בדיני שמים:

גי"ה קבלתי והי' לי לנ"ר גדול. ותח"ח לכ"ת על הדברים אשר דבר לפוג צער לבי. ותהי זאת נחמתי בעניי ישובו לי יריאי' ויודעי עדותנו אמרות טהורות מתקבלות על הלב. ואני באתי בדבריו הנעימים להשיב מפני הכבוד אף שלבי בל עמי בהיותי טרוד. ודאי דשפיר קאמר כ"ת דאפשר לפרש דברי תוס' בפשיטות. אך כיון דמותר למלאות מן החרם אפי' בלא מחיצה רק שלא יוצא מן ד' אמות שלו א"כ באה המחיצה להוציא מן ד"א. וכ"ז למה מסתבר דהיינו להכניסו אל העיר אל המקום שהוא דר. אבל אם נאמר שבא להתיר להוציא מן ד"א שלו לא ידענו מקום מסוים וסוף סוף נצטרך לומר שצריך להוציא אל המקום שקבע שם לדירה או לבהמתו וע"כ נתקשו בלשון להכניסו אל העיר דמעיקרא נמי בכה"ג עסקינן דהמחיצה באה להתירו להכניסו מבחוץ לד"א שלו אל המקום שדר או אל העיר דא ודא אחת היא. ומ"מ מ"ש כ"ת דלפי דרכו לא יקשה עוד ק' המהרש"א לא התבוננתי עדיין בזה דהא כיון דהדין דין אמת כמ"ש מהרש"ל א"כ ק' למה לא נקט בעיר אחת באופן שבאה המחיצה להתיר להכניסו לעיר ולחוץ לעיר בתוך התחום:

והנה לפענ"ד לולא דברי המהרש"א ז"ל ורש"ל ז"ל שאין כלל כוונת תוס' לומר דכיון שהוא בין ב' תחומין ועובר מן תחום זה לתחום זה בטלה דעתם והוי כחפצי הפקר לכן אמרינן דקנו שביתה במקומן לר' יוחנן ב"נ דא"כ קשה לי טובא איך פסיקא להו להקשות דא"כ למה נקט בין ב' תחומי שבת. הא י"ל אם הי' סמוך לעיר אחרת לא איכפת לן מה שנתערב בו מים מחוץ לתחום כיון דהעירוב ידוע לבני העיר שבלי ספק יתערב בו ויגיע בתוך התחום הרי דעת אנשי העיר עליהם והוי ככל חפצי הפקר שדעת אנשי העיר עליהם דהא ודאי מה דאמר תוך התחום דעת אנה"ע היינו בכדי דליהוי יכולת בידם להשתמש בו בשבת ופשוט דה"ה אם החפצי הפקר בתוך אלפים אמה יערבו נמי דינא הכי דזה פשוט דאפי' לר' יוחנן ב"נ דס"ל חפצי הפקר קונין שביתה לעצמם היינו דוקא אם אין דעת האדם עליהן שיגיעו אליו בשבת בלי שום ספק [לאפוקי גשמים בשבת דלאו הכי] אז קונין שביתה לעצמן אבל מה שדעת האדם עליו הוא בטל אצלו ואין קונה שביתה לעצמו וכאן הלא ידוע לבני העיר שיתערב המים של חוץ לתחום במים של התחום בלי ספק ודעתם עליהם ואין קונים שביתה לעצמם כלל רק נבטלים לשביתת העיר. אך אם הי' בין ב' תחומי העיר שגם דעת העיר האחרת הסמוכה למים ששבתו ביהש"מ בתוך התחום שלהם עליהם ובטילים ג"כ לשביתתם וכיון שהמים נתערבים תמיד אין לעמוד על מקום קניית שביתתם דדעת כ"א מבטל את חבירו והוי ממש חפצי הפקר שקונין שביתה במקומן:

לכן נ"ל דבזה האופן ודאי דניחא להו לשנא דבין ב' תחומין אלא דה"פ דאין לפרש היינו בכדי לתרץ מה דקשה להו למה מוקי להו כר' יוחנן ב"נ דהא גם לרבנן גשמים הסמוכים לעיר וכו' ונפרש באמת כתירוצם ב' שכתבו לעיל בד"ה והכלים והאוצרות כו'. ועוד שמא יש לחלק דהתם סמוכין דעתם עליהם והכא ברחוקין היינו במיצר בתחום ול"ק שביתת העיר כלל בכה"ג והוי חפצי הפקר ממש וע"ז הוכיחו שפיר דא"כ אמאי נקט כו' וזה עצמו ג"כ כוונתם במה שכתבו לעיל דהא מוכח גבי חרם שבין כו' אפילו אין דעת אנשי העיר עליהם וא"כ ניחא הכל בעזרת השם [מיהו מ"מ לא נ"ל לומר דמחמת העירוב של תחום זה לתחום זה קני שביתה במקומן לר' יוחנן ב"נ משום קושייתם השניי']. והנה מטיבותא דמר אמרינן הכא ואין לי ספרים לעיין בהם כלל כי גם המהרש"א השגתי בקושי' ובקשתי מכ"ת לדקדק בזה כי לענ"ד שהוא סברא נכונה לתרץ דבריהם בפשיטות. ובזה או"ש:

מרחוק אשתחוה אקרא שלום למר ולתורתו ולכל הנלוים לו שלום לו עדי עד שלום לכל המסתופפים בצל כבודו כחפצה וכחפץ ידידם הכותב. בי אדוני אל יחר אפו בי על אשר באתי לו בענין אשר כבר עמל ויגע בו הרבה למען השקיט הריב ולעשות שלום. יאמין לי כי קשה גם עלי טרדתו בזה אחרי אשר ידעתי רוב טרדותיו אשר הקיפוהו מכל עבריו מסביב לא יניחוהו די השב דבר אכן לא יכולתי החריש והתאפק כי אל מי מקדושים אפנה. ומי יורני דעה בענין זה לכן הוכרחתי להעמיס על רומעכ"ת עול קריאת מכתבי זה ולהשיבני בכ"י הטהורה. לאשר החנוונים מרעישים בשם רומעכ"ת והדיינים דעימי'. כי הפסק יצא מאתם וכן אומרים כעת כי חותני הנגיד הוא חייב בדיני שמים. ויכולים לאמר כי המעות הם אצלו בגזילה ואזני לא כן שמע מרומעכ"ת ודעימי'. אולם הם מכחישים זה. ואגב אפרש שיחתי לפני רומעכ"ת כי איני רואה שום צד ואופן לחייבו בדיני שמים ולומר שהמעות הם אצלו בגזילה. ואם ישרו דברי בעיני רומעכ"ת וישיבני כי כן הוא. אז לא אפנה עוד לקולם כי שוא ידברו ודברי רוח הם:

תמן תנינן [ר"פ הכונס] ארבעה דברים העושה אותן פטור מד"א וחייב בדיני שמים כו' ומחשב שם ואזיל עוד כמה דברים. הנה המעיין יראה כי זה אינו רק במי שגרם ודאי היזיק לחבירו. אך אין אנו יכולים לחייבו לשלם בב"ד. לכן הוא חייב בדיני שמים. כיון שידוע לנו שגרם היזיק לחבירו. אבל בנ"ד נ"ל דכן הוא כדבריהם שנתנו מעות מה לר"י. דבר זה אין אצלינו רק ספק בעלמא. ואפילו אומדן דעת ליכא כלל כמ"ש הכ"מ בפ"ב מה' מלוה ולוה דין ה' וז"ל שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהי' לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב כו' יעו"ש. ועד נאמן ע"ז שכעת אינם תובעים כלום את ר"י מזה נראה שאין זה רק קנוניא. ואפי' אי הוה אמינא דנתנו מעות לר"י ג"כ אינו חייב בד"ש. האם נאמר כל מי שאינו נותן מעות מחמת ספק אפי' במקוה אומדנא שהוא חייב בד"ש ועל היותר אין לנו לומר רק שלא עשה לפנים משוה"ד. ואין לנו אומדנא מוכיחא יותר מהא דתנינן בב"ב צ"ג א' שור שהי' רועה ונמצא שור הרוג בצידו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח אין אומרים בידוע שזה נגחו. וכן הוא להלכה. ולא אשתמטו חד מהפוסקי' לכתוב שהוא חייב בדיני שמים. וא"כ האיך היא חייב בד"ש:

ואפי' החנוונים בעצמם שיודעים אם נתנו. ג"כ אינם יכולים לומר שהמעות הם גזולים ביד חותני כיון דהם יודעים שנתנו. דהא לפי פסק רומעכ"ת ודעימי' אפי' הביאו עדים ע"ז שנתנו לר"י על סחו' מ"מ יש לחותני לברור א' משלשה שבועות לישבע ואז יפטר בודאי. וא"כ מה בכך שידעו שנתנו לר"י מ"מ דלמא יכול חותני לשבע א' משלשה שבועות והוא פטור גמור ובשלמא אם הביאו עדים והוא אינו רוצה לישבע שפיר יכולין לומר שהמעות הם גזולין בידו אבל כעת דלמא יכול לשבע והא דלא נשבע הוא משום דאינו מחוייב לישבע שאין להם עדים לחייבו שבועה. והאמת אגיד לרומעכ"ת כי רק שבועה אחת היא חמורה קצת לישבע. אבל ב' הנותרים ידוע לי ג"כ בבירור וא"כ האיך יכולים הם לאמר שגזל בידו:

ובפרט שלפי פסק של רומעכ"ת ודעימי' מחוייבים הם לקבל בחב"ד שבעת שנתנו לר"י המעות ידעו שהוא שותף גמור של חותני ועלי' דידי' של חותני סמכו בנתינתם. ולא הי' בדעתם שחותני נותן לר"י סחורה בתורת עסקא. ומי לא יבין שאינם יכולים לקבל כן בחב"ד בשום אופן אפילו אי הביאו עדים על נתינתם לר"י ואם כן האיך יכולים לומר שהמעות הם גזולים ביד חותני:

ולע"ד דעיקר הדבר שבאם שיביאו עדים שנתנו לר"י יתחייב חותני לשלם להם אם לא ירצה לישבע ואם יקבלו בחב"ד לא הי' רק ע"פ מה שהכריעו רומעכ"ת ודעימי' בעין שכלה שמה שנתנו לר"י המעות אנן סהדי דניחא לי' לחותני בזה. ואף שאין זה אלא הסכמה ולא צווי. ע"ז הראו מקום שהסכמה הוא כמו צווי [אף דמפורש להדיא בדברי הפוסקים שצריך לזה הסכמה וצווי משמע דבהסכמה לחוד לא סגי]. הנה מי לא יראה שנכנסו בפירצה דחוקה מאד להמציא להם זכות מחמת צעקת רבים. כאשר שמעתי מעט מפיהם הקדושים בעצמם בהיותם פה. ועדיין לא ברירא לן כולי האי דניחא לי' לחותני בזה. דהלא כמה פעמים שנסע ולא לקח מהם מאומה. וגם כעת אם נתנו לא נתנו לו רק להיות בטח שיביא להם הסחו' ולא לטובתו. אך מה לנו לדבר בזה אחרי שכבר הכריעו כן רומעכ"ת ודעימי' בפלס מאזני השכל שלהם וחלילה לנו להרהר אחריהם. אכן את זה לא ידעתי מה קול הרעש הזה בעת שלא הביאו עדים ואולי יכול חותני לישבע. ולפי הנראה אינם יכולים לקבל בחב"ד כנ"ל לומר שהמעות הם גזולים ביד חותני מטעם שותפות מחמת סברת רומעכ"ת ודעימי'. לזאת אי מטעם שותפות אינני רואה שום פנים לחייבו בד"ש ולומר שגזל בידו. ואי מפאת שנתן ר"י לחמותי מאה רו"כ קודם נסיעתו לריגא. ויבואו ע"ז בטענה שהן הן ממש המעות שלהם אשר באו ליד חמותי. לכן אולי מחמת זה יאמרו שהמעות הם גזולים ביד חותני גם זה הבל דהא הם אינם יכולים לטעון בודאי בלי שום ספק שהן הן המעות שלהם שבאו ליד חמותי דמנא להו דאטו אחורא תרעא הוי קיימו וראו זה ואפי' אי הוי אומדנא מ"מ אינם יכולים לומר שהמעות הם גזולים ביד חותני כמש"ל וכמה מקומות בש"ס יוכיחו ע"ז כי כן הוא:

ובפרט שאפי' אומדנא כלל ליכא דנחזי אנן. דהא ודאי שאותן החנונים שנתנו לר"י איזה ימים קודם נסיעתו עליהם ליכא בודאי שום אומדנא כאשר כן גילו דעתם גם רומעכ"ת ודעימי' ולא נשאר לנו האומדנא רק על אותן שנתנו לר"י במוש"ק קודם נסיעתו וזה עולה לפי ערך חמשה ושלשים רו"כ לפי דבריהם. ובתוך זה הוא ג"כ הי"ג רו"כ של האלמנה רבקה אשת הרב מוהר"מ זלה"ה אשר סלקנו לה עד פ"א [גם המחצה השנית] ואם כן לא נשאר רק כ"ה רו"כ שיהי' עליהם האומדנא. וסך כזה אולי יותר או פחות מעט הלא הוליך עמו לריגא וסילק שם להסוחר בוש מחוב העבר וא"כ מנ"ל שמעות אחרים הוליך לשם ומעות שלהם נתן לחמותי אימא איפכא ומי יכול לידע כן בבירור באיש כזה אשר עסק רק במעות ג"ח שלוה בכל העיר לברר שהן הן המעות שלהם אין זה אלא דברי רוח:

ובפרט שנגד הסך חמשה ושלשים רו"כ הנ"ל יש טענה חזקה דהא הם לא נתנו זה רק על סחורה ומה בכך שמסר זה לחמותי הלא באמת לקח שם סחורה בריגא אצל חותני עבור שמנה ושלשים רו"כ ולא נתן לו שם שום מעות ע"ז ומכר שם לר"י מייאניווע כאשר הודה זה ר' יוסף אז לפני רומעכ"ת והב"ד דעימי'. וא"כ מה לי' לחותני בזה אם מכר הסחורה לר' יודיל או להם:

ולענ"ד דהא ר' יודיל שלח ע"י ר' יוסף לערך שני שבועות קודם נסיעתו לריגא לחמותי סך שני מאות רו"כ ולא מסרם לה. וא"כ מנ"ל דבמעות של ר' יודיל סילק חובותיו או הטמינם לעצמו. ובמעות שלהן סילק לחמותו אימא איפכא דהמעות אשר נשלח לחמותי הן הן אשר באו לידה ובמעות שלהם סילק חובותיו או הטמינם לעצמו וכ"ז אם נאמר שהמעות ע"י שנתנו לר"י [אם נתנו] הוא בתורת פקדון והוא נעשה שליח אצלם הא י"ל דאינו כן רק הוא כדין כל מעות ע"י שלהוצאה ניתנו. ואם הי' אירע בהסחורה איזה קלקול או אונס מהסחורה האם היינו מחייבים את החנונים להיות חל עליהם ההיזק וכן נמי השתא:

לכן אינני מאמין בשום אופן על שום בר דעת שיאמר שחותני הוא חייב בד"ש ושהמעות הם גזולים בידו. ולענ"ד עתידים האומרים כן ליתן את הדין כדין כל מי שקורא לחבירו גזלן ובפרט אשר אינם מקשיבים לקול דברי הדיינים ומכחישים אותנו לומר שבפירוש אמרו כן מעכ"ת ודעימי' שהוא חייב בד"ש וגזל בידו. ע"ז אחוי קידה אפים קמי' דמר ואבקשה פניו יחונני נא ויודיעני בכ"י הטהורה למען יהי' לי להראות לכל אשר יהי' רצונו לראות וכן אכתוב ג"כ לידידינו הרב מהור"ר נפתלי משאט. והי' כי יגיעני דבריו עמם אכבדה. אענדם עטרת לראשי. כה דברי תלמידו.

עתה באתי להשיב מפני הכבוד והיראה לכבוד הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבינו מו"ה שמעון. אשר בצמא נשתה דבריו מקנקנו וכדו ומה אוסיף בשבח כבודו והודו הן נודע כי כביר מצא ידו ובמקום גדולתו שם ענותו וחסדו להטות אוזן לצעיר תלמידו. ובהיותי לא איש דברים אדלג על ההרים לבוא בדברים קצרים על סדר אמרותיו הטהורים. וידוע מאמר ר"י בפ' הפועלים ב"ל כי הוי אמינא מילתא הוי מקשה כו' וממילא רווחא שמעתא וכבודו יברר האוכל מן הפסולת:

מ"ש מר דנתקשו המהרש"א ורש"ל בלשון להכניסו אל העיר דע"כ מעיקרא נמי בהכי עסקינן דהמחיצה באה להתיר להכניסו מחוץ לד' אמות שלו אל המקום שדר או אל העיר דאל"ה אכתי לא ידענו מקום מסוים דדבר פשוט הוא דמותר למלאות מן החרם אפי' בלא מחיצה ולהוציא חוץ לגבול החרם רק שלא יוציא מד' אמות. ולענ"ד כיון דהחרם ע"כ במכונסין עסקינן כדמסיק דאילו מושכין אפי' לר' יוחנן לא קנו שביתה משום דניידי וכדמדקדק ר"ת מ"ו א' ד"ה נהרות והכי משמע ג"כ מסוגין וא"כ סתמא דמילתא דמחיצת החרם אשר סביבותינו גבוהים עשרה טפחים. (וקצת יש לדקדק כן מהא דמסיים עלה בשם ר' טבלי דמחיצה תלוי' מתרת). ולפ"ז בלא מחיצה המפסקת לא הי' רשאי למלאות ולהוציא חוץ לחרם דהא ודאי מי שיצא חוץ לתחום באונס למקום מוקף מחיצות אסור לצאת חוץ למחיצה אף בתוך ד' אמותיו שבא עד לשם באונס:

ואשר לא חשש יקר תפארתו להתבונן במה שכתבתי אשר לפי דרכי לא יקשה עוד קושי' מהרש"א הנה אני סר למשמעת אדוני להקל מעליו טורח ההתבוננות ואבאר כוונתי דבשלמא לדידי אע"ג דהדין דין אמת דאפי' ליכא עיר שני' צריך מחיצה להתיר להכניסו לעיר מ"מ לא חשש תנא דבי ר' חייא להשמיענו כזאת כיון דעכ"פ שרי למלאות ולהסתפק מן המים בלא מחיצה אם אין דעתו להכניסו לעיר וקמ"ל בחרם שבין שני תחומי שבת דאז בלא מחיצה אין כאן שום צד היתר הנאה מהמים ואפי' המילוי גרידא אסור. אבל לפי הבנת המהרש"א שפיר נשאר בצ"ע דהא השתא נמי רק בהתירא דהכנסה לעיר ולהלן חוצה לה קמ"ל וזה שמעינן ג"כ אי הוי נקט בעיר אחת ומשום איסורא דקנו שביתה במקומן צריך מחיצה וכמ"ש המהרש"א בעצמו. ובמה שכתב פאר גאונו בפשטו של האין לפרש העבודה שאין לזוז מזה ימין ושמאל וב"ה שכוונתי לדעתו הרחבה ויבין כזאת כת"ר דמר ממכתבי הראשון שהבנתי היתה בהאין לפרש היינו שלא נאמר כלל דקנה שביתת העיר אם לא בסמוכין לעיר ודעת אנשי העיר בברור עליהן וזה בין לרבנן ובין לריב"נ וא"כ אותם שבמיצר התחום לרבנן לא קנו שביתה כלל ולריב"נ קנו שביתת מקומן. וסובב הולך על קו' הראשונה דוא"ת אלא דצריך וכו' רק שאנכי לא ירדתי בעומק העיון להכריח כזאת כמו שהאיר כת"ר את עיני לראות את החדוש דמה שדעת האדם עליו שיגיע אליו בשבת מן ההפקר שחוץ לתחום הוא בטל אצלו ואין קונה שביתה לעצמו. ובאתי כיהודא ועוד לקרא להמתיק הסברא כי נכונה ואמתית היא דהא קא חזינן דלא בעינן כאן קנין ממש באחד מדרכי הקנין למהוי קרוין חפיציו שהרי אפי' לרבנן דחפצי הפקר אין קונין שביתה מ"מ מודו דגשמי' הסמוכין לעיר קונים שביתת העיר (וע"כ משום דאמרינן בכאן יש ברירה והוברר הדבר דבהש"מ בשעת קנית שביתה חפיציו הוו וא"כ אפי' היו בהש"מ חוץ לתחום ה"ל כפירות שיצאו וחזרו באונס דלכ"ע לא הפסידו את מקומן:

וע"פ הדברים האלה נתיישב לי מה ששמעתי מקשין ע"ד התו' ד"ה והכלים והאוצרות כו' ואפי' אם נעמידם שהוא בעיר אחרת דהשתא לא הוו כרגלי הבעלים עכ"ל דהוא נגד משנה ערוכה מי שהיו פירותיהן בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו לו. והשתא לפמ"ש דכשהבעלים בעיר אחרת אינם כרגליו ולרבנן דחפצי הפקר אין קונים שביתה ה"ה כרגלי זוכה הראשון ואמאי לא יביאו לו המערבין ולפמ"ש ניחא דודאי לרבנן כיון דאין לשום חפיצים שביתת עצמן וקנו חפיצים האלו שביתת בעליהן בהם והרי הם כפירות שיצאו חוץ לתחום ואסור להחזירם. והכא קא מדקדקי התוס' במתק לשונם דקאמרי דמ"מ בני שביתה הם יותר מן ההפקר והיינו לריב"נ דס"ל ח"ה קונים שביתה כ"ש אלו דהי' להם צד קנין שביתה בעולם ע"י הבעלים. וע"ז כתבו דביש להם בעלים מה לי תוך התחום כו' דודאי לא הוי סלקא אדעתין כלל לומר דקנו שביתת העיר דא"א בשום ענין שיהיו חפצי אנשי העיר ביו"ט משא"כ בחפצי הפקר איצטריך לאשמועינן כמ"ש התוס':

עוד זאת אדרוש לפרש לי דברי הגאון סי' ת"ב ס"ק ב' וז"ל וס"ד דמקשה דלא איירי בין שתי עיירות רק ב' ב"א ששבתו ע"ש שהם משוללי הבנתי הקלושה ולולא דמסתפינא הייתי מגיה קודם לזה במקום רבנן וכוונתו ליישב שיטת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש אפי' לפי הגי' בגמ' אילימא משום דתני כו' ומ"ש וס"ד דמקשה כו' היינו כשיטת האין לפרש שכתבו התוס' דקו' השני' של התוס' ממילא אזדא לה כיון דאיירי בב' ב"א. וקו' הראשונה לא חש לה. ולפ"ז בתחום עיר אפי' רבנן מודו וכמ"ש הפוסקים להלכה:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה