נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן כד
בדין יבמה זקנה שאינה רוצה להנשא אם צריכה לקיים מצות חליצה או יבום:
הנה הדבר כתבתי לכת"ר בנידון זה ועתה בשביל קצת דברים שנתחדשו אמרתי לדרוש כת"ר שימחול לעיין בו כיד ה' הטובה עליו:
הנה יש לעיין ביבמה שהיא זקינה ואין בדעתה להנשא כלל וגם היבם זקן ואינו תובע לחלוץ אם הב"ד מחוייבים לכופם לקיים מצות חליצה מי אמרינן מצות חליצה לא ניתנה כ"א בשביל לפטור יבמתו להתירה לשוק או דלמא מ"ע היא ככל המצות דלא סגי בלא"ה. ועל הב"ד לכופם כמו האומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל וכו'. והנה מתשובת הר"ן שהביא ב"י סימן קס"ה ד' קמ"ז ע"א וכן מדברי הרמב"ם שכתב הטור בסוף הסימן ומדברי מהרא"י מוכח דאם שניהם מרוצים למנוע מחליצה אין לב"ד לכופם משמע שעיקר המצוה רמי' על היבם בשביל לפטור את יבמתו לשוק ותו לא. אבל לפענ"ד צריך עיון גדול בזה דהא ודאי כמו דמצות יבום עלי' דידהו רמיא רחמנא ואפילו יתרצו שניהם למנוע עצמם חל החיוב עליהם דאלת"ה אלא שאין המצוה כ"א בשביל יבמתו לכנוס או לפטור א"כ למה אמר בפרק כיצד דכה"ג מייבם מה"ת אלמנה מן האירוסין דעשה דחי ל"ת הא אם תרווייהו אמרי לא בעינא ליתא לעשה כלל כדאי' ס"פ אלו נערות וא"כ אם אינו רוצה ליבם מ"מ רמי רחמנא מצוה עלי' איך יתכן שלא רמו מצות חליצה עלייהו תחת היבום א"כ מבטלים מצות יבום בידים דהא הך מצוה דיבום נתקו רחמנא לעשה דחליצה אם לא יחפוץ ליבם יחלוץ והקישם זה לזה. ותו ראי' ברורה מהא דפריך בקדושין ד' י"ד בחליצה מנלן וכו' אלמא לפי מה דבעי למימר דאינו מתיר כלל מצוה הוא דרמי' עלייהו ואפילו שניהם מרוצים למנוע א"כ אף לפי האמת המסקנא מנין לנו דלא סלקא הכי מיהו בירושלמי פ"א דיבמות מבואר דאיכא פלוגתא אם חליצה הוי פטור או חליצה הוי קנין. וקאמר שם דמהא מתניתין כה"ג שמת אחיו חולץ ולא מיבם כו' קשה למ"ד וכי חליצה הוי קנין וכי אומרי' לו לעבור על ד"ת דהוי כקונה את האלמנה יעו"ש. והשתא אי אמרת דחליצה מצוה דרמי עלייהו שאינו תלוי ברצונם יהי' תמוה דברי הירושלמי דהא ודאי אפילו למ"ד דהוי קנין מדרבנן מ"מ לא גרע מקדושי אלמנה שאינו עובר כ"א בבעילה ולמה לא ידחו עשה דחליצה את ל"ת דקנין אלמנה דהא לא חמיר איסור קנין דרבנן מקדושין דאורייתא אע"כ משום דאי אמרה לא בעינא ליתא למצוה כלל וחכמים חיזקו דבריהם כשל תורה:
מיהו הנה מכבר הקשיתי לשאול בענין הא דר"פ שבועות העדות [בעובדא דאמימר אותבינהו לכולהו משום עשה דכבוד תורה עדיף למה לא ימחלו על כבודם כדי לקיים מ"ע דועמדו כו'] הא דאצטריך ואת שבתותי תשמורו גבי כבוד אב שא"ד שבת פשיטא כיון דאפשר במחילה איך ידחה ומצאתי אחר שנים רבות בספר טורי אבן לרבינו הש"א במגילה פרק ד' שנתקשה בכ"ז ולענ"ד תירצתי דדוקא היכא דא"ל אי אמרה ל"ב ליתא לעשה כלל היינו שכיון שאמרה ל"ב בטל העשה מכל וכל לכן אין כח להעשה לדחות הל"ת כיון שאפשר להתבטל ע"י רצונה היינו שהנראה לפע"ד באנוסה שאמרה ל"ב שוב אינה יכולה לחזור ולומר רוצה אני דוקא. אבל גבי כבוד התורה וכבוד אב אף אם מחל לפי שעה על כבודו לא נתבטל העשה עדיין דהא אם יחזור ויתבע את כבודו שוב אין כבודו מחול והמצוה קיים כבתחילה לכן כ"ז שאינו מוחל דחי הל"ת ולא אמרינן דאין כח לעשה לדחותו וכיון שכן נדחה נמי הראי' שכתבנו לעיל ממצות יבום. וגם חזר התימא על הירושלמי נהי דהעמידו חכמים דבריהם במקום עשה היינו דליהוי כמו איסור ל"ת דאורייתא דלא נדחי מחמת העשה במקום דבעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה. ונ"ל לתרץ דלירושלמי הי' קשה על מ"ד חליצה הוי קנין מפשטא דמתניתין דמשמע דבכל גונא מיירי מתניתין דכה"ג שמת אחיו אפילו איכא אח אחר קטן ממני דמצי חולץ אע"פ דמצוה בגדול לחלוץ מ"מ לא שייך בזה עשה דחי ל"ת הואיל שעיקר העשה מצינן לקיים ע"י אח הקטן מהא דיבמות ד' כ"ג וכי אפשר בחליצה והא אף לפי מה דסבר דחליצה במקום יבום הוי מצוה מ"מ ודאי דמצות יבום קודם למ"ח כדמוכח קרא ע"כ דבכה"ג דהוי רק כשיורי מצוה לא אתי עשה ודחי ל"ת א"נ דמשמע אם הגדול במדינת הים חולץ הכה"ג הקטן א"נ דסברי הירושלמי דאין חליצת גדול עדיפא כלל:
מיהו ק"ל מהא דקדושין ד' י"ד דפריך ותהא א"א יוצאת בחליצה וכו' ותהא יבמה יוצאת בגט מה אשה שאינה יוצאת בחליצה וכו' והשתא אא"ב דחליצה לא הוי מצוה דרמי עלייהו בע"כ דשניהם רק בשביל שריותא דיבמה נתנה שפיר שייך למילף בק"ו מאשה להתירה לעלמא בגט כמו בחליצה אלא אי אמרת דאפילו אינה רשאי להנשא לשום איש כמו הרואה דם מ"ת או שאסרה עצמה אכ"ע או שאין לה תקוה להנשא מחמת רוב זקנה מ"מ המצוה דחליצה במקומה עומדת וכיון דלאו בשביל התירא לעלמא הוי עיקר מצותה שוב לא שייך הק"ו דליהוי מצותה סגי בגט כמו בחליצה דמה ענין זה לזה הלא לא מצינו מצות הגט בתורה כ"א בשביל היתירא דאתתא וע"פ רצונם ותו לא ומצות חליצה לא סגי דלא לחלוץ אפי' במקום דלא שייך היתר נישואין לעלמא. ונ"ל ליישב דלקמ"ד דהנה יש לומר ולטעמיך דנפשך לומר דחליצה לא הוי מצוה כ"א בשביל שריותא דאיתתא אם תרצה להנשא אכתי יוקשה טובא למה איצטריך קרא בישראל להורות דקונה א"ע בחליצה להתירה לעלמא הלא נדע שפיר מהא דאצטריך הנעל להורות דנעל אין מידי אחרינא לא ע"כ דחליצה מתרת לעלמא דאלת"ה אלא מצוה הוא דרמו עלייהו שוב לא שייך הק"ו דתהא יבמה יוצאת בגט וגם תו לא שייך לומר נעל אין מידי אחרינא לא למעט גט או מיתה כיון דנעל גופא אינו מתירה אע"כ דצריכין אנו לומר דבלא קרא דבישראל הוה אמינא עדיין איצטריך קרא דהנעל למעט מק"ו דהא אכתי איכא למילף בק"ו דגט מהני ביבמה לאוסרה אאחין לעבור עלי' בלאו דלא יבנה כיון שלא בנה שוב ל"י וה"א ק"ו מה חליצה דלא מפריד כלום בין איש לאשתו ולא מהני בה מידי מהני ביבמה להפריד ביניהם למקרי עי"ז לא יבנה שכבר נתפרדה חבילה ואסורה לו גט דמפריד באשה לא כ"ש דמהני ביבמה למקרי עלה שם דלא יבנה והי' ה"א דגט אוסר ביבמה מדאורייתא להכי אצטריך הנעל נעל אין כו' דממעט גט דלא מועיל בה כלום ולא מקרי כלל התחלה ללא יבנה:
והשתא דאתינין להכי א"כ יש לדחות הראי' ג"כ דאפילו נאמר חליצה הוה מצוה שמחויבים שניהם אפילו בלא היתר נישואין מ"מ י"ל הא דקאמר לשון ותהא יבמה יוצאת בגט לאו לשון יציאה לגמרי משמע ולהתירה לעלמא כמו באשה אלא דתהא יוצאת מיבמה ומכל האחין בגט היינו דליהני בה לאפוקי יתה מהם ולאוסרה עליהם ולא לפוטרה ולהתירה לעלמא בלא מצות חליצה דבזה לא שייך הק"ו כלל ואיידי דקאמר גבי אשה לשון יוצאת וכן גבי ק"ו דחליצה אמר נמי גבי יבמה ולאו בחדא מחתא כו':
ואין לפרוך מה לאשה שכן הגט מתיר לגמרי תאמר ביבמה שאין הגט מתיר עכ"פ י"ל דאינו מפריד ג"כ דזה מקרי פרכא כדאיתא ב"ק ד' מ' ע"ב וביבמות ד' נ"ז ב' בד"ה רב אמר. ז"א דכיון דליכא קרא למעט שלא יתיר הגט ביבמה לגמרי כ"א מחמת דיו אנו אומרים כן שוב אין לעשות פרכא מזה לסתור הק"ו וכן היא המדה כדמוכח בב"ק ד' י"ח ב' בתוס' ד"ה היכא דלא מיפרך ק"ו כו' ודו"ק:
מיהו אכתי לא ניחא ע"פ דברי הירושלמי ר"פ רבן גמליאל דקאמר שם וז"ל הירושלמי אינון אמרין הגט פוטר ומשייר ויפטור הגט פטור גמור ביבמה מק"ו מה אם האשה שאין חליצה פוטרת בה גט פוטר בה יבמה שחליצה פוטרת בה אינו דין שיהא גט פוטר בה תלמוד לומר וחלצה בחליצה היא ניתרת ואינה ניתרת בגט ולא תפטור בה כלום כתיב ולא תהי' לאיש זר מה אנן קיימין אם בשבא עלי' אשתו היא אם כשחלץ לה תלך ותנשא לאיש זר אלא כן אנן קיימין בשנתן לה גט עכ"ל הירושלמי:
והרי הירושלמי דס"ל דגט פוסל מדאורייתא ואעפ"כ פריך דתהא יבמה יוצאת בגט וע"כ לפוטרה לגמרי להתירה להנשא. ולדידי' ליכא למתרץ כמש"ל ע"כ מוכח דמצות חליצה לא הוי רק בשביל היתר נישואין דיבמה ואע"פ דתלמודא דידן סבר דגט פוסל רק דרבנן מ"מ בהא לית לן לאפושי פלוגתא:
ונ"ל לפרש דהכי פריך דתהא היתירא דיבמה לעלמא בגט כמו אשה ונאמר נהי דבגיטה לא יצאתה ידי חובת מצות חליצה ועדיין מוטל עליהם לקיים לאו בשביל שריותא דידה דבגיטא כבר אשתרי לעלמא ואם אין בידיהם לקיים מצות חליצה כגון שרגל היבם כמו בר קופיץ ובר אבין או שנתחרשה אחר הגט וכ"ב ולא רמי מצות חליצה עליהם לקיים כיון דא"א. היא מותרת להנשא בגט שקיבלה מהיבם שהותרה זיקתה רק אם הם בני חליצה ודאי דלא יצא בגט לבד כי מצות חליצה רמי עלייהו אף שהותרה זיקתה מהיבם ואין לתמוה ע"ז הסברא דאיך הוה אמינא לומר דחליצה לאו משום אפקועי זיקה הוא לחוד דאפילו בלא היתר זיקה נמי בעי חליצה דהא מעיקרא נמי פריך הכי בחליצה מנ"ל ובעי למימר דאע"פ דלא התירה לעלמא חליצה מצוה היא השתא נמי דכתב רחמנא קרא דבישראל דהותרה בחליצה לכל ישראל מ"מ נוכל לומר עדיין דבחליצה תרווייהו איתניהו תוקפי דגט להתיר הזיקה וגם מצוה דרמי עלייהו אף אם כבר קבלה הגט מהיבם אם הם בני חליצה כיון דהא לא מסתברא שלא יותר זיקתה ע"י גיטא לחודא כיון דאיכא ק"ו מאשה. ובזה יש נמי לפרש קושית התוס' בד"ה ותהא יבמה יוצאת בגט. לתרץ ק' מהרש"א שהקשה דלמא יליף גט מחליצה יעו"ש ולפי מ"ש ניחא דהא ודאי ל"א למילף גט מחליצה דאיכא פרכא מה לחליצה שכן מצוה תאמר בגט שרשות מנ"ל דמתיר הזיקה אלא ע"כ דצריך ליליף יבמה מאשה לכן הקשו שפיר:
ועוד יש לאלוק' מילין אלא לנחיצות הפאסט לקצר אני צריך. מיהו עכ"פ לפענ"ד שמוכח כדעת זוה"ק שהחליצה מצוה וחיובא עלייהו ואין להם צד לפטור עצמם ולומר זקנה יש כאן. ולפענ"ד י"ל ג"כ דהר"ן והרמב"ם נמי ס"ל הכי והא דהוצרכו לתת טעם לכוף האשה בשביל עיגונא דילי' היינו דבשביל המצוה אע"פ שמכין עד שת"נ מ"מ לא היו כותבין אגרת מרד עלי' בכל מיני כפיות אף בענין הפסד ממון משא"כ בשביל טעם עיגון דבעל יש לכתוב אגרת מרד ולהפסיד ממון ע"פ הפקר ב"ד כו' כמו פתיחא ואדרכתא. מה שאין עושין כן בשביל כפיות מ"ע כ"א במקום מגדר מלתא. ויש לי סמיכות ע"ז מדברי תוס' כתובות דס"ד ד"ה תבע לחלוץ כו' ואין להאריך לחכם כמוהו ואומר שלום:
הגה"ה מל' רש"י שפי' בסנהדרין י"ט ב' טעמא דמלך אין חולצין לאשתו משום דאסורה לינשא משמע דלאו מצוה דרמי עלי' הויא. מיהו הרמב"ם בפ"ב מה"מ כתב הטעם כיון שא"א לייבם את אשתו כך אין חולצין לה. ולפ"ז הדר הספק לדוכתי'. ועי' מהרש"ח בתו"ח שם. ומהא דמשני ג"כ התם מצוה שאני. מוכח דחליצה הוי מצוה דרמי עלי' וצ"ע ליישב פירש"י:
מנכד המחבר:
כבר האריכו בזה האחרונים והגאון בעל עמק יהושע הביא ראי' ברורה דחליצה הוי מצוה מגמ' ד' י"ח ור"פ ד' אחין לעולם קסבר אין זיקה וקסבר אסור לבטל מצות יבום ואי חליצה אינה מצוה מה תקנה היא זאת הרי עכשיו בודאי במה שהוא חולץ בודאי מבטל מצות יבום ולהתירא דידה אין צורך לתקנה דבין כך ובין כך תהי' מותרת לעלמא. ואולם לענ"ד אין מכאן ראי' שהרי לשון הגמ' הוא קסבר אסור לבטל מצות יבום משמע דלאו כו"ע הכי סברי וי"ל דשני הדברים תלוי זה בזה אם נימא דיש זיקה יש לומר דחליצה אינו אלא פטור משום התירא דידה אבל אם אין זיקה בודאי החליצה היא מצוה. ויש להביא ראי' דחליצה אינו רק ענין להתירה לשוק ואינו מצוה מהא דיבמות ד' ד' ומכות כ"ג מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וקשה הרי גם בנשואה גמורה כופין לגרש וצ"ל דמיירי שאינו רוצה ליבם ולא לחלוץ דבזה הוי אמינא דיפה טענות היבם מטענות הבעל דבעל שהוא גורם לה שתהא אגידא בי' חייב להתירה משא"כ היבם יש לו לומר התורה לא הטילה עלי' חיוב החליצה רק אם אני המונע את היבום לא כשהיא או הב"ד מונעין אותו מליבם לכן צריך קרא דאין חוסמין אותה ומבואר מזה דאם אינו מוכה שחין ולא הוא ולא היא רוצים לא בחליצה ולא ביבום אין איסור ובפי' דברי הירושלמי שהביאו דאמר חליצה קנין ע"ש בע"י נראה הכונה דבחליצה קנין היינו שהוא קונה אותה מן אחיו המת ומשארי אחיו כדי להתירה לשוק וע"ש בשיורי קרבן דמקשי לימא אתי עשה ודחי ל"ת ולפי הנ"ל ניחא דמיירי דיש לו עוד אחין. והנה נראה לי להביא ראי' דחליצה הוי מצוה מהא דכתב הרמב"ם והובא בשו"ע סימן קע"ב סעי' ט' ז"ל טומטום חולץ ואינו מיבם מפני שהוא ספק ואם נקרע מיבם וקשה שהרי הטומטום אינו יכול לייבם שהרי אינו יכול לבעול כלל וצ"ל שאסור גם בקרוב בשר אך קשה שהרי ממה שכתב דחולץ מבואר שאין לו אחין דאם הי' לו אח לא הי' החליצה מספק פוטרתה וא"כ אמאי לא יהא רשאי הטומטום לייבם ממה נפשך אם הוא זכר הרי היא זקוקה לו ולא גרע מיבם קטן מגדלנו ואם נקבה מה אסור יש בנקבה ומה איסור של קרוב בשר יש באשה הישינה עם אשה בקרוב בשר וצ"ל דכל עיקר האיסור משום ששוהה מלקיים מצות חליצה ואולם ראיתי בשו"ע סי' ך' ובחידושי הרשב"א ס"פ הערל מדברי התו"כ דאשה נושאת אשה הוא איסור תורה מקרא ובחוקותיהם לא תלכו אבל הרי פי' רש"י אהא דנשים המסוללות זו בזו היינו שמטילות ש"ז להדדי וזה אינו שייך בטומטום וע"כ האיסור משום שמבטלין מצות חליצה וע"כ דחליצה הוי מצוה ומדברי הכתוב נראה דמצות יבום חל על היבם ומצות חליצה אינו חל רק על היבמה ואין כאן מקום להאריך ע"כ]: