אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן כ

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן כ

סימן יט

בדין בחור שקידש בתולה לפני עדים ויש שינוי בין דברי העדים ובין דברי שניהם לדברי הבתולה:

שאלה

תוכן המאורע פתגם מעשה הרעה אשר נעשה ועי"ז יצא קול בעיר שקידש הבחור אהרן ב"ר יצחק. את הבתולה פיגא בת ר' יחזקאל בלילה בעת השינה במוצאי ש"ק פ' ראה שנת תקצ"ו. ואחר החקירה והדקדוק למצוא דבר על בוריו מצאו הב"ד המאורע משתנית ע"פ גבי"ע שנתקבל בב"ד לשלשה אופנים. הא' כפי ספור הבתולה. הב' כפי קבלת עדות של האברך ר' מתתיה בער שלא בפני הבתולה. הג' כפי קבלת עדות של הבחור עזריאל בפני הבתולה. ובדברי החצוף המקדש אין לנו לדקדק כלל כי דבריו אינן מעלין ולא מורידין לענין הדין של הבתולה רק לגבי דנפשיה ואין לנו עסק בזה:

ספור הבתולה הועתק מלשון אשכנז. הביא לי הבחור אהרן משרת של הנגיד מוהר"מ רבע ר"ט. ואמר לי הא לך רבע ר"ט תנכה לך מזה עשרה גדולים המגיע לך בעד שכר ותן לי היתרון כי הבעה"ב שלי נצרך למעות קטנים. ומחמת שהייתי נחוץ להציע המטות לקחתי מידו הרבע ר"ט בחשיכה. אח"ז שמעתי שאומר אב גיזאגט. וכששמעתי דברים אלו השלכתי תומ"י הרבע ר"ט בפניו וירקתי בו. אח"ז בשעה שהיה הרבע ר"ט מונח על הארץ אמר דברים שאני לא הבנתי אותם. אח"ז ראיתי שישב על הכסא והיה חובק את ידיו למה לא אמר הברכה קודם שהשלכתי הרבע מידי עכ"ל. (כוונתה במלת ברכה הוא אמירת לשון קדושין):

קבלתי עדות של האברך ר' מתתיה בער. היינו במעמד אחד אני והבחור עזריאל והבתולה פיגא שהלכה לפתוח לי חדר השינה בתוך כך בא לאותו חדר שהיינו שמה הבחור אהרן וראיתי שהבחור אהרן נתן רבע ר"ט ליד הבתולה ולא שמעתי שום דבור מהבחור אהרן לא בשעת נתינה ולא קודם נתינת הרבע ר"ט לידה. רק אח"כ שמעתי שאמר הבחור אהרן בזה"ל אב גיזאגט אב גיזאגט. ותיכף כששמעה הדברים האלה מהבחור אהרן השליכה הרבע ר"ט ותיכף אח"ז אמר הבחור עזריאל להם מז"ט וגם אני אמרתי בדרך שחוק מז"ט אח"ז הגבהתי הרבע ר"ט מן הארץ ומסרתי ליד הבתולה הנ"ל אח"ז אמר הבחור עזריאל להבחור אהרן לא אמרת כפי מה שצריך לפי שצריך לומר בטבעת זו ואתה אמרת במטבע זו. השיב הבחור אהרן הרי זה מטבע צריכין לומר במטבע זו ואחר כך כשהייתי בחדר השינה שמעתי שהיו אומרים בבית שצריכין ליתן לו אויס גאב מן הרבע ר"ט וזה אינו יודע מאיזה עסק הוא האויס גאב. מן הרבע ר"ט:

קבלתי עדות של הבחור עזריאל אני הייתי עומד במוצש"ק פ' ראה בחדר שאני בו תמיד ובא האברך ר' מתתי' בער לילך לישן וגם המשרתת פיגא לפתוח לו חדר השינה והתחילה לפתוח החדר בתוך כך בא הבחור אהרן ונתן רבע ר"ט להבתולה הנ"ל. כשקיבלה התחיל אהרן לצעוק כשר ואח"ז אמר הרי את מקודשת לי במטבע ונכנסתי לתוך דבריו ואמרתי לו שצריך לומר בטבעת וכוונתי היה לבלבל אותו והשיב שכיון שזה מטבע צ"ל במטבע זו והתחיל לצעוק אב גיזאגט. כששמעה הבתולה פיגא הוויכוח שלנו אמרה בזה"ל וואס איז דאס פאר אצרה והשליכה הרבע ר"ט ארצה בתוך ד' אמותי' אח"ז אמר ר' מתתי' הנ"ל שאמירת במטבע הוא כשר אמרנו להם מז"ט בשעה שהיה הרבע ר"ט מונח על הארץ אח"ז הגביה ר' מתתי' בער את הרבע ר"ט מן הארץ ומסר אותו להבתולה פיגא הנ"ל:

הנה זה פשוט שלפי עדותו של האברך ר' מתתי' בער אין כאן בית מיחוש לקידושין כלל כיון שנתן בשתיקה ולא דיבר כלום לא קודם נתינה ולא בשעת נתינה וגם לא דבר עמה מתחלה על עסקי קידושין והובא בסי' כ"ז סעיף א' בשם כה"ג דבעינן שיהיו עדים מעידים ע"ז שדיבר עמה על עסקי קידושין. ואפילו מוהר"מ לא החמיר [הובא בסי' כ"ז ס"ג הגהה ב'] אלא אם הוא והיא אומרים שכיוונו לשם קידושין. ואף בזה נחלקו עליו האחרונים והעלו דלא כמוהר"מ. ובנ"ד הרי היא אומרת שלא כיוונה מעולם לשם קידושין. והא ודאי אין סברא כלל לומר דמה שאמר אחר הנתינה [ואפי' אם נאמר דמהני אמירה שאחר מתן מעות ולהלן יתבאר דבנ"ד אפי' הרי את מקודשת לי לא מהני אחר מתן מעות] אב גיזאגט אב גיזאגט הוי הוכחה שאמר מתחלה קודם לזה לשון קידושין ויהיה עדיף טפי מאלו אמר הרי את מקודשת בלא לי ונאמר שכוונתו בדבור אב גיזאגט היינו שאמר לשם קידושין כדינו וכהלכתו. זה אינו דודאי אפי' כמו יד שאינו מוכיח לא הוי דכיון שלא שמעו עדים מפיו לשון קידושין איהו לאו כל כמיני' שהרי העדים מכירין בשקרו. ונראה דדבר זה יש ללמוד במכ"ש ממ"ש בסי' קס"א סעי' ס"ג שאם אמר גט זה פסול הוא כו' לא אמר כלום ופירש"י ר"פ השולח הטעם בזה משום דלשון פסול הוא לא משמע דאיהו מבטל לגט אלא שמוציא עליו שם פסול והא ליכא עכ"ל. ולא אמרינן דאמירתו פסול הוא הוי הוכחה שביטל את הגט ופסל אותו מתחלה וא"כ יש כאן עד אחד שלא היה בה אפי' ספק קידושין מעולם:

והשתא נחזי אנן דהא כיון שהיו במעמד אחד שני העדים והבתולה יש לנו להתיר הבתולה לעלמא בלא גט בממ"נ דבח"מ סי' כ"ט סעי' ג' כתב אע"ג דלא ראינו אינו ראי' היכא דתרווייהו כי הדדי נינהו ואמר האחד לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית וה"ל הכחשה וכ"ה בא"ע סי' קנ"ב ס"ד בהג"ה ובב"ש סי' מ"ז ס"ק א' וכתב שם בשם תשובת ש"א דאין חילוק בין ראיה לשמיעה וכ"ש בנ"ד שהעיד הבחור עזריאל שעד השני ר' מתתי' בער היה עומד בשעת האמירה אצל הבחור אהרן יותר קרוב ממנו וא"כ כיון שאמר עד השני לא שמעתי הו"ל כאומר לא שמעת והו"ל עד אחד אומר נתקדשה וע"א אומר לא היה בה ספק קידושין דכתב בסי' מ"ז ס"ג דתנשא לכתחלה וזה לרוב הפוסקים אם גם היא אומרת לא נתקדשתי [רק לדעת הרמב"ם נדבר להלן] ואם לא נדמה שמיעה לראיה ונאמר דשמיעה אע"ג דהיה במעמד אחד אפשר דהאי שמע והאי לא שמע ואין כאן הכחשה בין העדים א"כ ממילא אין כאן שום עדות על קידושין. יש לומר כשם שעד השני לא שמע האמירה כך הבתולה ג"כ לא שמעה. ומאין ידע אותו העד ששמע האמירה שגם היא שמעה כיון שהי' עוד אחד במעמד עמהן ולא שמע. ובריש סי' מ"ב איתא דבעינן עדים שיעידו שנתקדשה לרצונה. אלא דבזה יש לומר דודאי אסתמא תלינן ששמעה האמירה כמו ששמעו העדים כיון שהם במעמד אחד [דאל"כ לא משכחת לה עדים בקידושין כ"א הודאתה] אלא שאם אחד מאותו המעמד אומר בברי שלא שמע מהימנינן לי' דתלינן שלא שם לבו לשמוע והי' טרוד במחשבת מוחו בדברים אחרים וזה דוקא שייך לגבי העד דמה לו לשקר אבל לדידה אי אמרה לא שמעתי לא מהימנינן לה ומוקמינן אחזקה דודאי שמעה והא דאמרה הכי מיהדר קא הדרה בה [וכעין סברא זו איתא בתוס' פ' השולח ד"ה ואפקעינהו] מ"מ אע"ג דאין כאן הכחשה בין העדים אבל אינו אלא קידושין בע"א דאם אחד משניהם הוא או היא מכחיש את העד אפי' המחמירין בסי' מ"ב סעיף ב' ס"ל דאין לחוש לקידושין וכן לדעת הרמב"ם דלדידי' אפי' נתפוס דהוי הכחשה מ"מ הי' מקום להחמיר דלא תנשא לכתחילה כמ"ש פ"ט מהל' אישות הל' ל"א וכתב הר"ן והרב המגיד הטעם כיון דע"א מסייע לה גרע טפי משום דמעיזה. אבל כבר העמידו כל הפוסקים דברי הרמב"ם דלא מיירי רק אם אמר העד נתקדשה בפני שניים והלכו להם וע"א מכחישו וכן משמע לשון הרמב"ם מקודשת ולשון הברייתא נתקדשה דמשמע קידושין כדין אבל אם לא הי' אלא ע"א בעת הקידושין בזה כתב הרמב"ם להדיא בפ"ד מהל' אישות ה"ו דאין חוששין לקידושין אפי' שניהם מודים. וה"ה אם אמר העד המעיד על הקידושין נתקדשה בפני ובפני חבירי ואותו חבירו מכחישו בזה ג"כ להרמב"ם מותרת לינשא לכתחילה [עיין בסי' מ"ב ב"ש סק"ז שהאריך מדין תולה דבריו בחבירו]. ולפי ענ"ד נראה דבכה"ג דינו כמו אם אין כאן אלא קידושין בע"א דכיון שאומר העד שהי' הקידושין בפניו ובפני חבירו ואותו חבירו העיד בב"ד שלא הי' קידושין וא"כ לפי דבריו פסול הוא ולא יצטרף עמו לעולם לעדות מכאן ולהבא גם הרמב"ם מודה דמותרת להנשא לכתחילה כמו שיתבאר:

וזה דסברת הרמב"ם ודאי טעמא בעי דמאי גריעותא אם יש ע"א מעיד כדברי' כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים אין כאן דברי העד האומר נתקדשה כלום [וכמו שהקשה התוס' כתובות כ"ג א' ד"ה תרווייהו] אפי' לא היתה מכחישתו ואפי' אמר נתקדשה בפני שנים. דומיא דאשתך זנתה בע"א דלא בא להעיד אלא על בירור הדבר ואפ"ה אינו נאמן דקי"ל כרבא פ' האומר דף ס"ו וא"כ מאי נ"מ בהא דמעיזה ותו דאפי' תימא דהכחשה דילה לאו כלום היא משום דמעיזה הא עכ"פ עד השני מכחישו אלא ודאי שהטעם הוא דאע"ג דאין העד נאמן מ"מ לכתחלה לא תנשא משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה. ואפ"ה היכא דהאשה מכחשת את העד סמכינן עלה לישא אותה דחזקה דהיא דייקא אנפשה טפי וכמו דנאמנת לומר לכשר נבעלתי במקום רוב פסולים אצלה וזהו דוקא היכא דליכא עד דמסייע לה מועלת הכחשה שלה דלא ניחוש לעקשות פה אבל אם איכא עד דמסייע לה הוי הכחשה שלה כמאן דליתא משום דסמכה אדברי העד ומעיזה ושוב יש לחוש לעקשות פה ולזות שפתים וכ"ז דוקא כשאמר העד נתקדשה בפני שנים כשרים שהם בודאי לא יהיו מכחישים זא"ז וראוים לעדות אחת מכאן ולהבא ואפי' כבר מתו מ"מ מיקרי ראוים אם לא היו מתים. משא"כ כשאותו העד גופי' שאומר משמו הוא מכחישו ליכא כאן עקשות פה דהא לא יצטרפו לעולם לעדות להעיד על הקידושין ולא יהי' לעולם אלא קידושין בע"א. ומטעם זה ג"כ אין לנו לתפוס החבל בתרין ראשין לתפוס חומרת הרמב"ם דהיכא דאיכא עד המסייעה הכחשה דילה הוי כמאן דליתא וחומרת הסמ"ג במקדש בע"א ואע"ג דמודה הסמ"ג היכא דהיא מכחישתו דאין לחוש בזה נאמר כהרמב"ם דמעיזה משום דהעד מסייע לה. ולפי הנ"ל דטעמו של הרמב"ם הוא משום הסר ממך עקשות כו' לא שייך זה במקדש בע"א דאפי' להמחמירין אינו אלא חששא דרבנן:

ולולא דברי הר"ן והה"מ הייתי אומר כוונת הרמב"ם במ"ש שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ר"ל במאי דנישאת הוי כאלו אמרה כן אבל אה"נ דאם אמרה כן מתחלה היתה מותרת להנשא וקמ"ל דאם היא אומרת בפירוש שמסופקת אפי' לאחר שנישאת תצא ודלא כמ"ש הה"מ בשם הראב"ד והרמב"ן והרשב"א. שוב מצאתי שפירש כעין זה במגדל עוז ועוד יש לי לומר כו' עכ"פ לכל היותר אין בנ"ד אלא עדות ע"א והיא מכחישתו ואע"ג שהביא הח"מ בשם מהר"מ פאדווע דחוכן להחמיר מצינו בתשובת האחרונים שעשו למעשה דלא כמהר"מ פאדווע ובנ"ד אפשר דגם מהרמ"פ יודה כיון שלא נגמר עדות העד כנ"ל דיש מקום לומר שגם היא לא שמעה כו' ועוד דיש לחלק בין להד"מ דמיירי בזה בתשובת מהרמ"פ ובין נ"ד. שההכחשה היא ג"כ בדברים אחרים שמבטלין הקידושין בלאו הכחשה דאמירתו לשון קידושין דהוי הכחשה דלהד"מ דבמאי דא"א להעד לידע אותו הדבר שהיא אומרת שמחמת זה הקדושין בטילים אפשר דגם מהרמ"פ מודה דמהימנא נגד ע"א אפי' לא היתה נאמנת בכך נגד שני עדים וכמ"ש להלן וכ"ז אם היתה העדות של הבחור עזריאל מספקת לאוסרה אבל באמת אפילו הי' שני עדים מעידים כדברי הבחור עזריאל עדיין אין כאן קידושין לחוש להם דהנה היוצא לנו מעדותו הוא כך שנתן לה בשתיקה סתם ואחר מתן מעות אמר לה לשון קידושין ואחר אמירתו השליכה מידה לארץ. והנה ז"ל המ"מ פ"ג מהל' אישות ה"ח סד"ה הי' מדבר ז"ל ואם לא היו עוסקים כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת אע"פ שהוא אומר לקדשה נתכוונתי וכתב הרשב"א ז"ל שאפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננה לה בתורת קידושין עכ"ל. והובא בב"י סי' כ"ז ובהגהת רמ"א שם סס"ג בקצרה והשמיט ג"כ מלות והיא רוצה. והנה הח"מ והט"ז הקשו ע"ז ע"ש וגם הב"ש הניח בצ"ע. אבל המעיין בחידושי הרשב"א יראה דאין התחלה לקושיתם דכתב שם ד"ו ע"א ד"ה ר"י כו' ומדמה לה לכנסי סלע שאני חייב ליכי ולאחר שנטלתו אמר התקדשי לי בו דאפי' רצתה אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה כו' והכא נמי כשנתן לה סתם הואיל וקנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר בי' לא מצי הדר דמימר אמרה לי' את בסתמא יהיבת ואנא למתנה איכווני ע"ש והיינו משום דבשעת אמירה לא מידי יהיב לה וגם מה שהקשה מהרימ"ט הובא במל"מ שם דמי גרע מנתן לה בתורת פקדון דעקר לה מתורת קידושין בהדיא ואפ"ה אם רצתה מקודשת לא קשה מידי דודאי גרע טפי מפקדון דכל היכא דאיתי' ברשותא דמרי' הוי' ואפי' הי' הפקדון בידה מימים הרבה הרי הוא שלו ובאותה שעה שאמר לה התקדשי לי בו אז קנאתו בתורת קידושין כי אמרה הן אבל נתן סתם בשעת נתינה ליתא לאמירה ובשעת אמירה ליתא לנתינה דהא קנאתו מתחלה ואע"ג דהשתא מודה שלא כיוונה מתחלה למתנה וא"כ בפקדון הי' בידה ועכשיו שהוא רוצה לקדשה רוצה היא להחזיקו לקידושין האי נתינה לאו דידי' הוא דהא אי הוית בעי הוית אמרי דלמתנה איכווני ולא קרינן בי' נתן הוא והוי כמו קידשה בגזל דידה ואחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו דאינה נאמנת לומר שבתחלה קיבלה לשם קידושין אם יאמר לה אח"כ כמ"ש הרמ"א סי' כ"ח סס"ב בשם הרשב"א והר"ן ומ"ש סי' כ"ח ס"ג בשם הר"ן אם אמר כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר התקדשי לי בו כו' מקודשת אין הכוונה שחזר ואמר אחר שבא לידה אלא שחזר עוד לדבר עמה אחר שאמר כנסי קודם שקיבלתו וקמ"ל דאינה יכולה לומר לפרעון קבלתי ואע"ג דלענין דינא הדין עמה שאם הי' חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר לשמעון הולך מנה זה ללוי וקיבלה בשתיקה יכול שמעון לומר לעצמי קבלתי כמ"ש בח"מ סי' פ"ג סס"ב בהג"ה מ"מ לענין קידושין אינה יכולה לומר לפרעון עצמי קבלתי דחזקה בקידושין ניחא לה טפי כיון דהוא לא הזכיר שאני חייב ליכי. ולפ"ז אפי' היתה הבתולה אומרת הן ושהיא מרוצה בקידושין לא הוי קידושין לדעת הרשב"א וכ"ש בנ"ד דלא אמרה הן אלא שתקה ועוד שהשליכה מידה ודאי דאין לחוש כלל:

גם הגאון מהר"ש לנדא נ"י לא ראה דברי חידושי הרשב"א בעת שכתב תשובה ס"ט בספר ש"ץ [וכן נעלם מהחכם השואל דהי' לו להביא מרגניתא כו'] וכל דברי תשובה הנ"ל המה סתורים מדברי הרשב"א הנ"ל ומה שהביא ראי' דבנתן סתם מהני שתיקה דלאחר מתן מעות מדלא קתני בברייתא דף י"ב ב' רבותא דאפי' נתן לה סתם ושקלתו ע"ש אינה ראי' כלל לשיטת הרשב"א דבנתן סתם אפי' רצתה לאחר מתן מעות אינה מקודשת עד שיטלנו כו'. ומה שכתב שם שאם האמירה היתה לאחר הנתינה בתוכ"ד הוי זה כמו שאמר בעת הנתינה דלחומרי גם בקידושין אמרינן תוכ"ד כדיבור. גם ז"א לפמ"ש הרשב"א דבשעת נתינה קנאתו לגמרי בתורת מתנה וא"כ לא מצי למיהדר בי' אפי' בתוכ"ד מהמתנה דע"כ לא אמרינן בח"מ סי' קצ"ה ס"ז דבשאר דרכי הקני' יכול לחזור בו תוכ"ד אלא דוקא בקנין משיכה מסירה וחזקה וכיוצא בהן שעדיין לא בא ליד המקבל אבל אחר שבא ליד המקבל אפי' תוכ"ד אינו יכול לחזור בו כך זכורני שראיתי באיזה פוסק ושכחתי הפוסק והראי'. ונלענ"ד להביא ראי' מהא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואם איתא דבמסירה של הדיוט יכול לחזור בו תוך כ"ד א"כ עדיפא אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט דהא לגבי המקדיש תוכ"ד לאו כדיבור לענין חזרה. שוב הראה לי הרה"ג מוהר"י אנטיקאליער מוכח כן מל' התוס' מנחות פ"א ב' ד"ה תודה ע"ש. והא דמהני אמירתו בפני נכתב ובפ"נ תוכ"ד אחר הנתינה כמ"ש תוס' גיטין ה' ע"ב ד"ה יטלנו התם כך היתה תקנת חז"ל דסגי בהכי וע"כ צריך לומר כן דאל"כ הא לענין גיטין תוכ"ד לאו כדיבור:

אלא דאפשר לומר דאינו אלא גילוי דעת על כוונת הנתינה ובזה אפי' במקדש ומגרש מהני תוכ"ד לפרש דבריו וכוונתו וא"כ בנתן סתם בשתיקה ואמר הרי את מקודשת לי תוכ"ד להנתינה גם הרשב"א מודה דמהני מ"מ נראה דכה"ג יסבור הרשב"א דאמירת אין דהיינו רצתה עכ"פ בעינן דאע"ג דלגבי דידי' הוי האמירה גילוי דעת על הנתינה אבל היא הרי היא לא ידעה שיאמר אח"כ לשון קידושין ואין ממנה גילוי דעת על רצונה בקידושין וזה דוחק שסמכה עצמה שאם יאמר אח"כ שיהי' קידושין. ומ"מ בנ"ד אין אנו צריכין לזה שהרי לפי העדות הי' שהות הרבה בין נתינה לאמירה במה שהתחיל לצעוק כשר כשר ושאל אותו העד מהו זה כשר ואח"כ התחיל לומר הרי את כו':

וכן מ"ש שם הגאון מוהר"ש לנדא דלרב הונא ברי' דר"י ס"ל גבי ציפתא דאסא אם איתא דלא ניחא לה לשדינהו לפי"ז אם נתן לה חפץ בסתם והיא קבלתו בסתם ובתוכ"ד אמר לה הרי את מקודשת לי בו והיא שתקה ולא השליכה מידה הוי מקודשת דהי' לה להשליך החפץ מידה דודאי לא קיבלה שמירה עליה ולא תתחייב אם יהי' נאבד בהשלכתה ומדלא השליכה הוי גילוי דעת שתיכף בשעת הקבלה הי' רצונה להתקדש בו אם יאמר שנתן לה בתורת קידושין עכ"ל. גם זה ליתא לפי דעת הרשב"א דאמרינן שמה שלא השליכה מידה היינו משום שהיא סבורה שכבר זכתה בו במתנה ולאו כל כמיני' לחזור בו אפי' בתוכ"ד כנ"ל ולשווי' קידושין וא"כ אין כאן גילוי דעת שלה שחפיצה בקידושין ואע"ג דלענין דינא כל הנותן סתם לאו לשם מתנה הוא נותן מ"מ לענין קידושין לא מהני דהיא סבורה דהוי מתנה ואפי' רב הונא ברי' דר"י מודה בהא וכ"ז אם לא היתה זורקת המטבע מידה אבל בנ"ד אין צריכין לכ"ז שהרי תיכף כשהבינה שיש בכאן ענין קידושין זרקה מידה וגילתה דעתה שאינה חפיצה בקידושין אע"ג דהיו בתוך ד"א שלה והוי כאלו הקידושין הם בידה כמ"ש סי' למ"ד ס"ה היו עומדים בר"ה או ברשות שאינה של שניהם קרוב לה הרי זו מקודשת ואע"ג שהי' ג"כ בתוך ד"א שלו הרי לפי העדות קדמה היא לתוך ד' אמות והוא בא בגבולה וכתב הב"ש שם סק"ח דהוי מקודשת ודאי והב"ח והח"מ שם ס"ק ז' כתבו דה"ה אם היא זרקתו לתוך ד"א שלה אכתי לא נפקא מרשותה ולא מוכחא מילתא שאינה חפיצה בקידושין גם הב"ש הניח בצ"ע. נלע"ד דהם לא מיירי אלא היכא דנטלתו מידו אחר האמירה דאפי' בכה"ג מהני הזריקה בפניו או לדבר האבד כלישנא דברייתא נטלתו וזרקתו בפניו והתם בעינן הוכחה טובה שמתחלה לא כוונה בקבלתה רק להשליך לאיבוד או לזרוק בפניו לביישו דבזה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לא היתה כוונתה לקבל לשם קידושין ואם לא היתה הוכחה כזאת אלא שנטלתו וזרקתו מידה לארץ לא מהני. שהרי ליכא כאן הוכחה כלל לאיזה ענין קיבלה מידו כיון שבזריקתה לא עשתה שום חידוש דבר ואע"ג דזרקה מידה לארץ השתא הוא דהדרא בהן אבל בעת הקבלה לקידושין איכוונה והחזרה אינה מועלת דקיי"ל לענין קידושין דליתא בחזרה אפי' תוכ"ד משא"כ היכא דהאמירה שלו הי' בשעה שכבר הי' בידה שהיא לא עשתה תחילה שום מעשה שיהי' מורה על רצונה בקידושין אז אם תיכף כששמעה והבינה שאמר לה ענין קידושין השמיטה מידה לארץ אפי' סמוך לה סגי בהכי דליהוי גילוי דעת שאינה חפיצה בקידושין דלמאי יש לה להשליך דוקא למרחוק וכן משמע מלישנא דרב הונא ברי' דר"י גבי ציפתא דאסי ד' י"ג ע"א דאמר אי לא ניחא לה תשדינהו ולא קאמר תשדינהו באפי' כדאמר גבי נטלתו וזרקתו בפניו משמע דאי שדי' לה מידה די בכך. ועוד דבנ"ד הרי אמרה בשעה שהשליכה מידה בזה"ל וואס איז דאס פאר אצרה הרי זה כאלו אמרה בפירוש שאינה רוצה להתקדש וכ"ע מודי בזה וזה ודאי דמה שהשליכה מידה אחר שאמר הרי את מקודשת לי במטבע זו בשעה שהי' הויכוח בין העד ובין המקדש אם צריכין לומר במטבע או בטבעת כפי נוסח הגבי"ע הוי זה חשוב תוכ"ד שחשבה שעדיין לא נגמר האמירה דודאי אם הי' מסיים במטבע זו כדת משה וישראל והיא לא היתה משלכת עד לאחר שסיים וישראל דסגי בהכי משום דהכל דיבור אחד וכתב האו"ת סי' כ"ט סק"ג שאם קודם שגמר העד את עדותו הפסיקו הבע"ד בדברי' יכול לומר אח"ז אפי' דבר הסותר את העדות דלא כסמ"ע אלמא דהפסיקו בדברים כדיבור דמי והוי הכל תוכ"ד וכן אם יש הרבה עדים ואמרו כולם זה בתוכ"ד של זה יכול הראשון לחזור בו תכ"ד של גמר האחרון דהכל כדבור אחד חשוב וא"כ ה"נ. ועוד די"ל דהיתה ממתנת ונותנת אל לבה לדעת אמירה זאת מה טיבה עד שהבינה שהוא לשון קידושין והשליכה מידה ואע"ג דבלשון מבורר אינה נאמנת לומר שלא הבינה היינו אם קיבלה אחר האמירה דעבדה מעשה לאו כל כמינה לומר שלא ידעה דמספיקא נמי לא הי' לה לקבל אבל אם לאחר שבא לידה אמר לה לשון קידושין אע"פ שהי' קצת שהות בין אמירה להשלכה בכדי שתשיב אל לבה נאמנת לומר שבתוך כך נתיישבה בדעתה אם הוא לשון קידושין עד שהבינה שכן הוא ואז השליכה מידה וקודם לזה לא הי' לה להשליך מידה מספיקא וזה הסברה כעין מ"ש הר"ן פ' מי שאחזו לחלק בין תנאי דקום ועשה לתנאי דשב ואל תעשה הובא בשו"ע ח"מ סי' רמ"א סעי' יו"ד:

וכ"ז אם היו שני עדים מעידים כדברי הבחור עזריאל יש הרבה טעמים להתיר הבתולה מ' פיגא בת ר' יחזקאל לעלמא בלא גט מהבחור אהרן ב"ר יצחק. וכ"ש שאין כאן אלא עד אחד והמקדש בעד אחד לרוב הפוסקים אין חוששין לקדושין ואפי' הסמ"ג דמחמיר מודה היכא דהיא מכחישתו דאין לחוש ואפי' למהרמ"פ דחוכך להחמיר גם בזה מ"מ יש בנ"ד סברא גדולה להתיר הבתולה אפי' נתפוס כל החומרות היינו חומרת הגאון מוהר"ש לנדא דשתיקה לאחר נתינת מעות בסתם מקודשת [מה שהוכחנו לעיל דלא כוותי'] וגם נאמר דבנ"ד אמירתו כשר כשר הוי התחלתא דקידושין [מה שלא ניתן להאמר רק להוציא מלב המפקפקים] ועוד נאמר דמה שהשליכה מידה אחר אמירתו לא מהני [מאחת מסברות בדויות שכתבנו למעלה אי משום שהיה בתוך ד' אמותי' או משום דהוי כמו לאחר כ"ד מה שהבאנו לעיל ראיות כנגד שני הסברות]. מ"מ מי שלבו נוקפו ירצה לחוש לכ"ז שאם נצרף את כל החומרות יחד ירצה עוד לחוש למה שחוכך מוהרמ"פ להחמיר במקדש בע"א אפילו בעד מכחישו. [ומה שמבואר בש"ע דאין לחוש לזה והרמ"א ראה תשובת מוהרמ"פ והביאו בד"מ ולא הביא חומרא שלו בש"ע שקבע להוראה למעשה ועוד פסק להקל במקום דוחק אפי' שניהם מודים לדברי העד] נלענ"ד דבנ"ד גם מוהרמ"פ יודה להתיר:

דלכאורה יש לתמוה אמאן דס"ל דחוששין לקידושין בע"א אפי' מכחישו דמי גרע משאר איסורים [אפילו נימא דלא גמר דבר דבר מממון] דהיכא דלא אתחזק איסורא דאינו נאמן עד א' לאסור אם הבע"ד מכחישו ומותר לכל העולם אפי' מי שאינו יודע אמיתת הדבר. עיין ש"ך סי' קפ"ז ס"ק ו' וע"כ צ"ל דמיירי היכא שהעד אומר שיחדו אותו להיות עד בקידושין דאז הוי כאלו הוא בידו דנאמן אפי' הבע"ד מכחישו והחולקים ס"ל דאפ"ה לאו כלום הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים. ובהכי נראה דמיירי מוהרמ"פ. ועוד דמוהרמ"פ מיירי שאם היתה מודה לדברי העד היתה מקודשת בודאי לדעת הסמ"ג הובא לשונו בשו"ת ח"צ סי' קט"ו וז"ל מ"מ במה שהיא מכחשת הע"א ואומרת להד"מ לאו כל כמינה עכ"ל אבל בנ"ד הרי מודה העד הבחור עזריאל שלא יחדו אותו להיות עד בדבר לא הוא ולא היא וגם שאפי' לא היתה הבתולה מכחשת את העד בזה והיתה מודה שאמר לה הרי את מקודשת אחר שבא הרבע ר"ט לידה לא כלום הוא כיון שאומרת שאמר לה מתחלה קח את הרבע ר"ט בפרעון החוב ושתחזיר לו את היתרון מהימנינין לה דהכי היא ושהעד אינו יודע מזה ואיהי מיהת בשעת קבלה אדעתא דהכי קיבלה ונמצא היתרון פקדון אצלה וא"כ לא מהני אמירתו לאחר מתן מעות להיות קידושין לא מחמת החוב אפי' אם היתה אומרת הן (סי' כ"ח ס"ג) ולא מחמת הפקדון אפי' לא היתה משלכת מידה לארץ (שם ס"ד) דבכה"ג כו"ע מודו דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ועוד כיון שהודיע לה שהרבע ר"ט הוא של בעה"ב שלו וא"כ הרי קידשה בגזל והודיע לה שהוא גזל דאינה מקודשת עיין ב"ש סי' כ"ח סק"ג. ואע"פ שכתב הסמ"ע סי' רצ"ב ס"ק י"ח דבזמנינו כ"ע דינם כשולחני והוו מעות פקדון כמלוה דלהוצאה ניתנה זה לא שייך במשרת אצל בעה"ב. ואין לומר דבמטבע דלית ביה סימן לא שייך בו גזל דהא אמרינן בקידושין דנ"ב ע"א קידשה בגזל כגון שחטף סלע מידה וה"ה לכ"ד דרצה לאוקמי בגזל דעלמא מיירי במטבע והרא"ש פ"ב דקידושין סי' כ"ט הביא ירושלמי מכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאין תופסין דמיהן לאסור א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזל פי' דהמעות הן גזל בידו אלמא דשייך גזל במטבע לענין קידושין. זה ודאי שאם היו קידושין בפני שנים לאו כל כמיניה לומר שהמקדש אמר לה בתחילה שלא בפני העדים שהוא גזל בידו או שיתן לה בתורת פירעון החוב כיון דהמקדש בפני שנים אין צריך לומר אתם עידי (סי' מ"ב ד') הוה לה לאסוקי אדעתי' דילמא ילכו ויעידו והיה לה להודיע לעדים דלאו בתורת קידושין היא מקבלת. וכעין מה שמתרצין על התראת נזיר דלא חיישינן דלמא נשאל על נדרו דאם איתא דנשאל היה מודיע לעדים אבל בע"א שלא יחדה אותו לעדות וידעה דלא אזיל ויסהיד לא איכפת לה (עי' רש"י י"ג א' ד"ה לא כלום) להודיע לעד שקיבלה בתורת חוב או שהוא גזל. ואע"ג דבנ"ד היו שני עדים באותו מעמד ומנא ידעה מעיקרא דעד השני לא ישמע אמירת הקידושין בנ"ד בלא"ה לאו כלום הוא כיון דהיא אומרת ג"כ דלא שמעה האמירה ולא כתבנו אלא לרבותא דאפי' היתה מודה לדברי העד מכל מקום אין עדותו כלום ודאפי' מוהרמ"פ היה מודה בכהאי גוונא כיון שלא יחדה אותו לעד. ובנ"ד אדרבא אותו העד היה מחזר לבטל הקידושין ולבלבל את המקדש. ואין כאן שום פקפוק לחוש לקידושין:

נחזור בקצרה

היוצא מכל מה שכתבנו עד כאן תשעה היתרים לבתולה הזאת מהן עיקרים. ומהן רק לסניף בעלמא אבל מכריעין ומכריחין:

הא' עד אחד אומר נתקדשה ועד א' אומר לא נתקדשה ולא הי' בה ספק קידושין לעולם דלרוב הפוסקים מותרת להנשא לכתחלה סי' מ"ז ס"ג:

הב' עד אחד אומר נתקדשה בפני ובפני חבירי. ואותו חבירו מכחישו דהו"ל תולה דבריו בחבירו העלה הב"ש סי' מ"ב ס"ג להתיר אליבא דכ"ע:

הג' דיכול להיות ורגלים לדבר נמי איכא דלא שמעה אמירת הקידושין:

הד' שקדש בעד אחד והיא מכחישתו דאפי' להמחמירין במקדש בעד אחר והיא מודה. מודים בזה דאין לחוש ושאפילו מוהרמ"פ יודה בנ"ד:

הה' מהרשב"א מחידושים שהביא הה"מ וכתבו רמ"א בהג"ה סי' כ"ז סס"ג אמירה דלאחר נתינה בשתיקה לאו כלום היא:

הו' שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא סי' כ"ח סעיף ד':

הז' זרקה המטבע תיכף ומיד כששמעה והבינה ונתנה אל לבה שיש בכאן ענין קידושין וגלתה בדעתה שאינה חפיצה בקידושין.

הח' קיבלה בפרעון חוב לא מהני אמירה דאחר נתינה אפי' אמרה הן סי' כ"ח סעי' ג':

הט' קדשה בגזל והודיע לה שהוא גזל דאינו קידושין ב"ש סי' כ"ח ס"ק ג':

בכל אחד ואחד מאלו ההיתרים יש הכרע גדול להתיר וקצתם יש בהם די באחד מהם להתירה לגמרי אליבא דכ"ע וכ"ש בהצטרף כולם ולפי שעדיין לא הוחזק הקול בב"ד וגם קול ההברה יצא ושוברו עמו שהיה בלילה בעת השינה ותיכף נודע לכל שב"ד יחקרו עדיין את הדבר לעמוד על בוריו. ותיכף כששמעתי מזה הייתי נזהר ומזהיר שלא להחזיק הקול רק להטיל בו ספק עד שיבוא לידי בירור ע"פ ב"ד. ע"כ אני אומר להלכה שהבתולה מ' פיגא בת ר' יחזקאל היא פנויה כמו שהיתה ומותרת לכל אדם ולפי שהמאורע לא היתה בגבולי ע"כ אין רצוני לסמוך עלי לבד לענין מעשה עד שיסכימו עמי:

וכבר כתב המ"ב שאין להחמיר להצריך גט בענין כזה לרווחא דמילתא דלאו שפיר למיעביד הכי לפסול בת ישראל מן הכהונה גם משום תיקון העולם ומשום פריצי הדור שלא יתנו עיניהם בבנות עשירים ולעגנן עד שינשאו להם או שיפייסו אותן ברצי כסף בתרקבי דדינרא וע"ז נאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום:

תשובה על הנ"ל

האי פסק דמרן הגיעני בין כסא לעשור וראיתי שם אשר האריך והרחיב מדורו בחריפותו ובקיאותו אז אמרתי לא עת הזמיר גמרא גמיר כו' בעת חושבנא על בבי דמרא דינא. ונתארך הפנאי עד כה עד כלות ימי החג ועתה אחר החג באתי במגילת ספרו לעיין והנה ידעתי שאין צריך כת"ר להסכמתי יפה דן ויפה הורה כהלכה. וראיתי שבצר ואסף וכנס כל אשכלות הגפן כמעט לא השאיר אחריו עוללות ללקט. ואני באתי כמלקט לקט אחרי אמרים הגם שתביא לדינא לאחדים אמנם אין בהמד"ר בלא חידוש ואמרתי אענה אף אני חלקי:

מה שנראה לפלפל בזה. דהנה לכאורה באם היו תרי עדים מכוונים את עדותן כעדות ר' עזריאל הוינן חוששין לקידושין דאע"ג דהוי שתיקה לאחר מתן מעות מ"מ יש לחוש לדעת הרי"ף בפ"ק דקדושין בהאי עובדא דקדיש בציפתא דאסא דחש להא דר"י בריה דר"י דמחלק בין פקדון דסברה אי שדינהו להו חייבינא ואע"ג דלא דמי להתם דהא בנ"ד באמת שדינהו מידה מ"מ הא שדינהו תוך ד"א שלה וכבר מבואר בא"ע ח"מ סי' ל' ס"ק י"א ובב"ש שם סקי"ב הניח הדבר בצ"ע בזרקה הקדושין תוך ד"א שלה:

אמנם שוב ראיתי שאין לחוש בנ"ד בשלמא התם בציפתא דאסא דהיא מתחלה ידעה שנותן לשם קידושין ונטלתו מידו בכה"ג שפיר צריכין להוכחה גמורה דלא ניחא לה ועל כיוצא בזה איירי בסי' ל' הנ"ל שאמר התקדשי לי בדינר זה והיא נטלתו מידו להכי כל זמן שלא זרקתו רחוק מד' אמותי' ליכא הוכחה גמורה דלא ניחא לה משום דאית לן הוכחה לאידך גיסא אי לא ניחא לה למה נטלתו כלל והא דזרקה כלל סברה איבדק לי' להאי גברא אי רתחנא הוא. ואע"ג דלמסקנא לא אמרינן האי סברא היינו דוקא אי זרקה בפניו אבל אי לא זרקה בפניו בודאי אמרי' האי סברא מהאי הוכחה למה נטלתו כלל מידו ולמה לא זרקה בפניו אבל בנ"ד בעת נטילתו מידו לא ידעה כלל אם כוונתו היה לשם קידושין. ותיכף כששמעה כוונתו זרקה מיד בבהלה בודאי אין סברא לדקדק בזה להיכן זרקה הגם שזרקה לתוך ד"א אמרינן שבהזדמן עשתה זאת כי מאין לנו הוכחה לומר דניחא לה ואדרבה הכא בנ"ד כ"ז דליכא הוכחה דניחא לה אין לחוש לקידושין דהא ע"כ לא קאמר ר"ה בריה דר"י לחלק מפקדון אלא משום האי הוכחה דלשדינהו והתם בפקדון ליכא הוכחה דלשדינהו אין לחוש אע"ג דליכא נמי הוכחה לאידך גיסא דלא ניחא מ"מ דכיון דהתם ליכא הוכחה למה נטלתו מידו משום דמעיקרא בתורת פקדון אתי לידה אמרינן כ"ז דליכא הוכחה דניחא לה לא חיישינן לקידושין הוא הדין הכא בנ"ד דסברה מתחלה שנתן לה בתורת מתנה או בפרעון חוב צריכין להוכחה גמורה דניחא לה דהיינו אי לא הוי זרקה מידה. אבל באמת אם זרקה מיד בבהלה הגם שהזדמן שזרקה תוך ד' אמותי' וכי נימא בזה על סברא כ"ד להוכיח דניחא לה בעוד דלית לן האי הוכחה למה נטלתו מידו לכן לדעתי גם הח"מ והב"ש לא הוי מסתפקים בכה"ג לחוש לקידושין אשר החוש והשכל מעיד ע"ז דלא ניחא לה דהא מיד ששמעה כוונתו זרקה מידה בבהלה ולא היה פנאי בדעתה לכוון הזריקה לאיזה מקום תזרוק ולא דמי כלל להאי דין המבואר בסי' ל' הנ"ל דהתם עיקר החשש למה נטלתו מידו וכל זה צריכין לחלק ולפלפל באי נימא לחוש לדעת הרי"ף אשר חשש להא דרב הונא בריה דר"י. אבל לדעת הרמב"ם דפוסק התם כרבא דאמר דנשים לאו דינא גמירי ואין חילוק בין פקדון להתם אלא דבכל ענין אמרינן שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא פשיטא דלא חיישינן כלל להאי קידושין:

מה שתפס ידידי באות וי"ו מחידושי רשב"א ואמר שאין מקום לקושיית הט"ז כי מבואר בחה"ר דמדמה לכנסי סלע זו שאני חייב לך ולאחר מתן מעות אמר התקדשי לי בו דאפי' אמרה הן אינה מקודשת וה"נ כשנתן לה סתם קנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר לא מצי דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבית ואנא למתנה איכוונה ע"כ העתקת כת"ר מדברי הרשב"א. והנה אין בידי החה"ר ודברים אלו צריכין תלמוד להבין מה מועיל במה שהיא אומרת שכיוונה למתנה הא בעינן דעת המקנה ואם הוא צועק ככרוכיא שמעולם לא כוון למתנה אלא כוונתו היה לקידושין מה מועיל בזה טענתה אשר היא בעצמה אינה יודעת כוונת לבו ואינו דומה כלל לאומר כנסי סלע זו שאני חייב לך דהתם גילה דעתו מפורש שנתן לה לשום פירעון להכי שפיר לא מהני אמירה לאחר מתן מעות דאין כאן נתינה לקידושין אבל הכא דלא גילה דעתו נימא לחוש שמא לא לשם מתנה נתן לה אלא לשם קידושין והוי נתינה לשם קידושין נהי דבעינן גם דעתה מ"מ אם אח"כ אמרה הן ונתרצה לא בעינן תו נתינה חדשה כיון דמדעתו הוי הנתינה מעיקרא לשם קידושין והיא לא קנתה מעולם לשם מתנה מה דמיון זו לנתן לה מתחלה לשם פירעון:

ולתרץ זאת לכאורה היה נראה לתרץ ע"פ הכלל המבואר בנימוקי פ"ק דב"מ היכא דתפס ברשות מהני תפיסה וה"ה הכא בנ"ד דתפיסה ברשות מהני תפיסתה מספק דלמא מספק נתן לה לשם מתנה. אמנם עדיין צ"ע מסוגיא דב"מ ד"ט בהא דהנהגה בגמל ומשיכה בחמור איכא חד צד דלא קנה ולא ידעינן הי קנה פוסק הרא"ש שם במקח וממכר דאיכא חזקת מ"ק משמע שם דלא מהני תפיסת הלוקח אע"ג דהתם נמי הוי תפיסה ברשות לא מהני תפיסה מספק וע"כ צריך לחלק מהאי כלל המבואר בנימוקי הנ"ל דהתם איירי בכגון דאמר לו כור בשלשים וסאה בסלע דמספקי לן אי נימא תפוס לשון ראשון או לשון אחרון דהתם הקנין הוא ודאי וספק בתנאי דילמא תפס לשון ראשון דהתנה עליו שלא יוגמר קנינו עד גמר המדירה וכיון דעשה על כל סאה קנין ודאי ותנאי בספק אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי קנין ואין מוציאין היכי דתפס ברשות. אבל הכא בהנהגה בגמל דהוי ספק בעיקר הקנין לא מהני תפיסה ברשות אלא אוקמינן בחזקת מ"ק כ"ש הכא בנ"ד דהספק הוא מעיקרא אם נתן לה לשם מתנה לא מהני תפיסתה וסברא זו לחלק בהכי מצאתי בריש דבריו של האו"ת בכללי התפיסה ס"ק י"ט:

אמנם שוב מסיק האו"ת לחלק דלהכי פסק הרא"ש בהא דהנהגה בגמל ומשיכה בחמור דלא מהני תפיסה משום דאיירי התם דאמר לי' קני כדרך בני אדם לקנות והוא לא עשה כן הוי תופס שלא ברשות אבל בכל תפיסה ברשות מהני ע"ש שהאריך וכיון זאת ליישב ע"ד מהר"מ מינץ שכוונתו כן ליישב בהכי דברי הרא"ש מקושיית המע"מ ומהרי"ש יעו"ש. אבל ראיתי בנתיבות כלל י"ט דסובר שם האי תירוצא דחוק מאד כי באמת לא הוזכר רמז ורמיזא לא בגמרא ולא בדברי הרא"ש שם לומר דאיירי דוקא בכגון דאמר לי' קני כדרך בני אדם להקנות. וגם בעיני יפלא איך נפרש כן דברי הרא"ש במקום דסותם את דבריו בסתם דמוקמינן בחזקת מ"ק ולא הזכיר האי חילוק כלל לומר דוקא באומר לי' קני כו. וע"ש בדברי הנתיבות שמתרץ דברי הרא"ש באופן אחר וע"כ בשנימא לדחות דברי האו"ת ודברי מהר"מ מינץ ונימא כש"ך שם להגי' בדברי מהר"מ מינץ ע"כ צריכין אנו לאוקמי בהאי סברה דמעיקרא לחלק בין הא דכור בשלשים כו' להא דפסק הרא"ש הנ"ל משום דהתם שאני דהוי קנין ודאי ותנאי בספק אבל היכא דהוי ספק בעיקר הקנין לא מהני תפיסה בספק אפילו הוי ברשות לפי"ז הדרי קושיתינו לדוכתא על חדה"ר ז"ל אמאי נימא דקנתה מספק אשר לא גילה את דעתו כלל אם נתן לה לשום מתנה וכן פסק הנתיבות שם להלכה כל היכא דהוי ספק בקנין לא מהני תפיסה ברשות א"כ הכא בנ"ד בודאי לא מהני מה שהיא אומרת שהיא כיונה לקבל במתנה כ"ז שלא ראינו גילוי דעת בהמקנה ואם אמרה אח"כ הן הסברה לחוש לקידושין:

והנה ידעתי גם ידעתי שיש חולקים על הרא"ש הנ"ל כמו שהביא הש"ך בסי' ר"ב בשם הטור וב"י אשר הביאו בשם הר"נ דר"ל דגם בספק בעיקר הקנין מהני תפיסה ברשות לכן אין תפיסה על החדה"ר מה דר"ל שהיא קנתה כיון דתפסה ברשות יכולה לומר כיון דנתת לי בסתמא כוונתך הי' למתנה אבל אין תפיסה בזה על הגאון מוהר"ש לנדא דהוא חושש לדעת הרא"ש דלשיטתו לא קנתה מספק. ומה שכתב ידידי שאינו זוכר באיזה פוסק ראה שאחר משיכה וחזקה בידו לא מהני תוכ"ד דין זה מבואר בנימוקי ב"ב פ' י"ג אבל לא כתב זאת בהחלט גמור רק שאומר דיש לבעל הדין לחלק ולומר כיון דהוא מוחזק י"ל דה"ה משיכה הוי כמו המקדש ומגרש והא דתני המקדש ומגרש משום דבדיני ממונות בקנין שטר הוי תוכ"ד כד"ד תני בהאי ענינא המקדש ומגרש אבל משיכה וחזקה בדיני ממנות נמי לא מהני ע"כ תוכן דבריו שם וקאמר בלשון דיש לבע"ה לחלוק ולומר כך ולא החליט לסברא חלוטה לכן בקידושין אפשר יש לחוש לחומרא. אמנם בזה יש לשדות בי' נרגא בדברי מוהר"ש לנדא דמדמה נתן בסתם לקדש בציפתא י"ל דלא דמי דהא חיישינן להא דרב הונא ברי' דר"י היינו משום משום האי הוכחה דאי לא ניחא לה ה"ל לישדינהו מידה אבל הכא בנתן לה בסתם כיון דאיכא מ"ד דקנתה י"ל דגם הרא"ש מודה בזה לומר דלהכי לא שדינהו משום דהא סבירה דקנתה למתנה מאי קאמרת בנשים דלאו דינא גמירי לא שייך האי סברא ז"א סברה זו ס"ל רבא הכי ולדידי' אה"נ דומה האי דין לפיקדון ואמרינן הא דלא שדינהו משום דנשים לאו דינא גמירי וא"כ ממ"נ לרבא לא חיישינין כלל בכ"ע בשתיקה לאחר מתן מעות ולר"ה ברי' דר"י דס"ל דלית לי' האי סברא יתפס להוכחה מדלא שדינהו כיון דהדין הכא לא תתחייב א"כ בנתן בסתם כיון דאיכא סברא לומר דקנתה ממילא ליכא הוכחה דלא שדינהו די"ל דסברה דהיא קנתה בזה גם ר"ה ברי' דר"י מודה גם לשיטות הרא"ש אע"ג דשיטתו הכריע דלא קנתה מ"מ דין זה לא פשוט לומר כך דגם על גברא דידעי דינא יש לומר זאת דסבר כסברת הרשב"א וליכא הוכחה מדלא שדינהו אלא היכא דהדין פשוט. אמנם כבר כתבתי הכא בנ"ד דבאמת שדינהו תיכף מידה בשמעה כוונתו לקידושין ליכא שום חשש קידושין אפילו בזריקה לתוך ד' אמותי' כאשר הארכתי לעיל:

וכל זאת צריכין לפלפל בכל הנ"ל אי הוי תרי עדות מכוונות ששמעו הקידושין שלאחר מתן מעות אבל הכא בנ"ד דליכא אלא חד סהדי ששמע הקידושין והיא מכחישתו גם הסמ"ג מודה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואין כאן בית מיחוש אלא להרמב"ם דסבר היכא דאיכא עד המסייעו לה לא מהני הכחשתה זולת מה שהאריך כבר כת"ר בתשובתו לפרש דברי הרמב"ם בעד האומר דהיו קידושין כדת ע"פ שני עדים גם זאת אני מוסיף בזה הגם אי נימא דהרמב"ם סובר כדעת הסמ"ג לחוש בע"א ונלקט כל החומרות בשיטות הרמב"ם לומר היכא דאיכא עד המסייעה לא מהני הכחשתה לו יהי' דהרמב"ם סובר להחמיר בכל החומרות הללו מ"מ מצינו בשיטת הרמב"ם גופא להקל מצד אחר דהוא פוסק כרבא התם בהאי עובדא דקדיש בציפתא הביאו שם הנימוקי וס"ל שלא לחלק מפיקדון אלא בכל ענין אמרי' להקל בשתיקה לאחר מתן מעות:

ובזה יפה כיון ידידי שתפס שאין כאן אלא ע"א כי מה ששמע הראשון הלשון אב גיזאגט אב גיזאגט אינו כלום כי מעשה כזה ראיתי בתשובת מוהר"מ אלשיך שעד הראשון שמע רק סימן טוב סימן טוב ועד השני שמע הקידושין תפס הר"מ שאין כאן אלא ע"א ע"ש בתשובה ק"ד הגם דאסיק שם להחמיר מספיקא היינו מצד טעמים אחרים כי שם היה באופנים שונים מכאן וגם התם היה דעתו לבטל הקידושין לגמרי זולת באשר כבר החמירו חכמי דורו לכן לא רצה להקל אבל בהאי גוונא דנ"ד בודאי גם הם היו מקילין בלי שום חשש כאשר יראה המעיין שם באריכות התשובה:

ומה שכתב ידידי בחות ז' וז"ל ואע"ג דהשתא מודה שלא קיבלה לשם מתנה. וא"כ בפקדון הוי בידה כו' האי נתינה לאו דידיה הוא דהא איבעית ה"א דלמתנה איכוין סברא זו לא נכנסה בלבי מיגו דאיבעי לא ניתן להאמר כ"א להימניה במאי דקאמר דמה לה לשקר אי בעי ה"א הכי אבל בנ"ד לאן נוטה ולאן אזלא האי סברא כיון דהיא גופה קאמרה דלא למתנה איכוונה א"כ לאו דידה הוא ולא קנתה לא גרע משאר פקדון דמהני לאחר מתן מעות באמרה הן ואי סברת ידידי לדמות לקדשה בגזל דידה דלא מהימנא לומר דקבלה מתחלה לשם קידושין דלא דמי להתם דהתם שאני כמבואר בח"מ שם הטעם דשמו חכמים דעתה דלא ניחא לה להתקדש בגזל דידה וכן הוא הסברא אבל הכא אדרבה טפי ניחא לומר דקבלה בתורת פקדון מנימא דקבלה לשם מתנה כי שונא מתנות יחיה ואם קבלה תחלה לשם פקדון בודאי מהני אח"כ באמרה הן ואמאי לא נהימנה לה באומרת שקבלה לשם פקדון ולא לשם מתנה ואפי' אם היה חייב לה המעות ונתן לה בסתם וחזר אחר מתן מעות ואמר התקדשי לי בזה ואמרה הן הסברא לומר דמקודשת ולא דמי לגזל דידה דהתם שמו דעתה דלא ניחא לה להתקדש בגזל אבל הכא אדרבה טפי ניחא להתקדש בפירעון חוב אמנם כבר כתב הרשב"א בזה דגם בכנסי סלע שאני חייב לא מהני אפיל אמרה הן אחר מתן מעות אבל לולי הרשב"א הייתי אומר דלא דמי לגזל אבל בלא היה חייב לה ונתן לה בסתם בודאי מהני באמרה הן דלא גרע משאר פקדון שהיה בידה דמהני באומרה הן:

באות טי"ת ראיתי דברי ידידי וז"ל. ואע"ג דלענין דינא כל הנותן סתם לאו לשום מתנה הוא נותן מ"מ לענין קידושין לא מהני דהיא סבורה דהוי מתנה ואפי' ר"ה ברי' דר"י מודה בזה עכ"ל. לא הבנתי הדברים דהא באות וי"ו מאשר העתיק דברי חדה"ר משמע מלשונו דקנתה בסתם ולא מצי מיהדר אמנם כבר כתבתי שאין בידי החדה"ר ואפשר שכן כתב ברשב"א שהיא סבורה כך דקנתה בסתם ולא פסק כן אליבא דדינא אבל כפי העתקה הכתוב שם משמע שפסק כן לדינא דקנתה ולא מצי למיהדר לכן הכנסתי בזה לעיל בפלפול ארוך ע"פ העתק דבריו:

גם זאת אודיע ואגלה את אוזן ידידי שמכתב תשובתו הוא קטן מאד ולעת זקנתי כהתה עיני מלראות כתב קטן כזה ע"כ אל יתמה ידידי כי מה שכתבתי בריש דברי על דף ראשון הוא ממש אשר מצאתי בדבריו באות יו"ד כי לא ראיתי מה שכתוב שם כי אחרי רואי שקשה עלי מאד הראות בכתב קטן כזה. אמרתי מה לי להתייגע לעיין בכל דבריו רק עיינתי הגבי"ע וריש דברי ידידי ואמרתי אשיב מה שנראה לפענ"ד לפלפל בזה ואח"כ מצאתי וראיתי באות יו"ד שהוא ממש כדברים אשר כתבתי בד' ראשון לחלק בנטלתו מידו צריכין להוכחה גמורה לכן לא מהני בזרקה לתוך ד' אמותי' משא"כ בנ"ד דלא ידעה כלום בעת נטלתה מהני אפי' זרקה תוך ד' אמותי' וכאשר ראיתי הדברים שמחתי ואמרתי ת"ל שדברים כנים הם כאשר אנחנו היינו מכוונים לדבר אחד כי ה' יודע והוא עד נאמן בשחק אשר כתבתי בד' ראשון הנ"ל טרם ראיתי הכתוב באות יו"ד:

מה שראיתי עוד בדברי ידידי אות י"ג שתמה אמאן דחייש לע"א וכי גרע זאת משארי איסורים דע"א בהכחשה לאו כלום הוא היכא דבע"ד מכחישו ע"כ דבריו שם לא הבנתי אמאן קאי תמיהת כת"ר אי נימא אסמ"ג הא הוא מודה היכא דאיכא הכחשות בע"ד לא חיישינן לע"א ואין תמיהתו רק על דברי הרמב"ם דסובר היכא דאיכא עד המסייע לה אינה נאמנת להכחישו וע"ז מתקשה ידידי מנ"מ דמעיזה מ"מ אין כאן אלא ע"א הנה לפי הנראה תמיהתו כאן אך למותר הלא כבר הקשה כת"ר על דברי הרמב"ם באות ד' וכבר תירץ שם כת"ר מטעם הסר ממך עקשות פה ומה לידידי לבוא להאי דוחקא ולומר כיון דיחדו לעד הוי כמו בידו שסברא זו רחוקה לדעתי. ועוד נראה לתרץ ע"פ דברי הר"ן בקידושין פ' האומר דאסיק בהא דקאמר דע"א נאמן בשתק לאו מטעם שתיקה כהודאה דמי דא"כ מה תלה בהימנותא דע"א אלא גזירת הכתוב להאמין העד היכי דלא מכחישו ואפי' הבע"ד יודע בעצמו שלא הודה אלא איני יודע להכחישו נאמן העד מצד דהימנתו תורה היכי דלא הכחישו א"כ לפי"ז י"ל דעד כאן לא הימנא תורה לעד אחד אלא בהכחשה מבוררת מטעם דאין אדם מעיז להכחיש חי את החי אבל היכא דמעיזה מטעם עד המסייע נתרבה מאו הודע מ"מ להימנא לעד דלא גרע משתק מטעם שאינו יודע להכחיש נאמן העד משום דליכא עומד כנגדו לאירועי עדותו כן הכא נמי היכי דהכחשה לאו כלום הוא היכי דיכולה להעיז אין כאן ריעותא בעדות העד ושפיר נאמן כש"ד דעד אחד אינו נאמן רק היכי דאיכא ריעותא בהכחשה דבעל דינו מטעם דאין אדם מעיז להכחיש:

אלא דעדיין צריך תלמוד הלא טעם הסמ"ג דחייש לע"א היינו משום דפוסק כר"פ ור"א בקידושין דף ס"ה ע"ב ושם משמע דלהכי לא גמרי דבר דבר מממון משום דא"ה ניגמור מיניה מה ממון הודאות בע"ד כמאה עדים דמי כן ה"נ והב"י לדעת הסמ"ג אה"נ דחייש לע"א רק בשניהם מודים משום הודאת בע"ד כמאה ע"ד ולא במכחיש אחד מהם וא"כ לפי"ז תיקשה לן קושיית ידידי על הרמב"ם מאי נ"מ לן דמעיזה מ"מ ליכא הודאות בע"ד ונימא הכא אין דבר שבערוה פחות משנים ואפשר די"ל דס"ל להרמב"ם הא דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו בגוף המעשה **(ואפשר דסברתו כיון דבכל איסורים ע"א נאמן היכי דליכא הכחשה מבע"ד והכא איכא ג"ש למיליף דבר דבר מממון דבעי שנים הוי כמו דבר חידוש ואין לך אלא מחידושו ואילך דהיינו דוקא באותו מעשה גופה בעי שני עדים אבל אם בא עד אחד להעיד דהוי ע"פ שני עדים הוא בכלל כל האיסורים דעד אחד נאמן)** כמו מעשה גירושים או מעשה קידושין צריכין שני עדים וה"ל דלא כר"פ אבל להעיד איך נעשה הדבר דהיינו אם ע"א מעיד שנעשה כדת בפני שנים בזה שוה לשאר איסורים היכא דאיכא ריעותא בהכחשה אין ע"א נאמן אבל אם ליכא ריעותא דהיינו או דשתק בע"ד מטעם שאינו יודע או במקום דיכול להעיז כ"ז שלא מצינו ריעותא בעדותו של העד נאמן אפילו ע"א כמו בשארי איסורים כן נ"ל לפי ענ"ד לתרץ שיטות הרמב"ם א"כ לפי"ז בנ"ד אין כאן בית מיחוש לא לדעת הסמ"ג ולא לדעת הרמב"ם כ"ז שלא נעשה מעשה הקידושין ע"פ שני עדים ודעת הסמ"ג בנעשה בע"א דוקא היכי דאיכא הודאות בע"ד ולדעת הרמב"ם כבר העמדנו דבריו בע"כ דע"א אומר שנעשה הקידושין בפני שנים והכא בנ"ד אין כאן אלא עד אחד בשמעו הקידושין וליכא חשש לכל הדיעות. וזה דוחק לומר דהסמ"ג או הרמב"ם אי פוסקים כר"פ ור"א מפרשים טעמא דר"פ ור"א לא ס"ל האי ג"ש דבר דבר מממון דא"כ לשיטתם הוי קשיא הלכתא אהלכתא דזה מלא בש"ס ע"פ סתמא דגמרא דאין דבר שבערוה פחות משנים לכן דעתי בזה דס"ל לפרש טעמי דר"פ ור"א משום דילפי נמי בהאי ג"ש דהודאות בע"ד להכי ס"ל הסמ"ג לחלק דע"א נאמן דוקא בליכא הכחשה:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה