נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי
נחלת שמעון · סימן יח
בדין פרה צולעת ויש לחוש אולי הבוקא נשמט אם מותר להשתמש מחלבה:
נשאלתי אחד לקח פרה מנכרי והי' בה שינוי בגוף שהי' עצם הירך ראשו העליון גבוה וקרוב לחלק האחרון מן השדרה יותר מן הרגילות בשאר בהמות ונגד זה הי' עצם האלי' שהוא עצם הכף החלק ממנו המחובר לסוף הצלעות סמוך לכסלים יורד למטה ונמוך יותר מן הרגילות בשאר בהמות כך היא נראית בחיי' ע"י מראית העין ומשמוש היד דרך העור. והעור גם בשר שתחתיו נרגש שלם רק שהיא צולעת מחמת השינוי הנ"ל. כי הרגל ההוא אשר הירך גבוה הוא למטה סמוך לארץ קצר מן הרגל השני. ושאל השואל אם החלב של הפרה מותר. ואמר השואל שהנכרי המוכר הבטיח בדברים להקונה שבודאי תתרפא בקרוב כי זה קרה לה בערך קודם ד' חדשים והולכת ומתרפאת:
וזה אשר עלה בענ"ד בנדון זה ועדיין לא הוריתי למעשה. והנה בענין נאמנות הנכרי נדבר להלן ועכשיו נדון אם לא נדע לנו שום סבה בזו הפרה מאין בא לה השינוי ואיך הוא. ולענ"ד יש ללמוד מאימרתא דרב חביבא נ"א דאע"ג דחזינן ריעותא מחיים לא חיישינן לנפילה דמיטרפה בי' ואין לומר דדוקא שגרונא שכיח דא"כ איך למד מזה בהגמ"ר לאווזא שלא יכלה לעמוד שהוא ריעותא יותר גדולה מההיא דהוה משגרא כו' ששם הפעולה מהשינוי מורה על שם העצם מהחולי (שגרונ"א) ועוד מהיכן פסיקא להו כ"כ דשגרונא שכיח והא חזינן דלאו הכי הוא ואחד מאלף שנמצא כן ובפרט שבדקו ואשכחו כרבינא אלא ודאי הכוונה דשגרונא שכיח טפי מנפילה רבה שיפסוק חוט השדרה ע"י הנפילה וכ"כ דלא חזינן דנפלה אין חוששין לה אע"ג דאיכא ריעותא לפנינו. וא"כ בנ"ד אם לא ניחוש שנפלה אע"ג דאיכא שינוי בגופה מאן לימא לן דהוי שינוי המטריף דהא אשכחן לגבי מומי בכורות השחול והכסול שאחת מירכותיו גבוהות פרש"י ורע"ב שהירך ע"ג הכסל [ונדון שלפנינו הוא ממש כה"ג נראה מבחוץ ובדקתי בבהמה שחוטה מקום חיבור עצם הירך עם עצם האלי' והבנתי שיכול להיות שמקום חיבורם עלה למעלה גם הבוכנא עם האסיתא יחדיו ולא שף מדוכתי' כלל ומ"מ הוא גבוה] ואין לומר דכיון דאיכא שינוי בתולדות האבר חוששין לאותו מקום שיהיה צריך בדיקה דהא לא אשכחן שיהיה בעל חטוטרות צריך בדיקה בחוט השדרה והכילון והלפתן בקרום של מוח וצוארו שקוט בסימנין ולא אשתמיט חד מן הפוסקים לאשמועינן כה"ג והטעם נלע"ד הוא משום דאע"ג דנולד ומומו עמו מ"מ לא נפיק מכללא דרוב בהמות בחזקת כשרות ומום לא חשיב ריעותא כלל לגבי טריפות. וממקומו הוא מוכרע דהתם בבכורות ד"מ ע"א קאמר רב הונא ל"ש אלא שחסר ויתיר ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי משמע דהנהו דחשיב במתני' לית בהו חשש טריפות ודוחק לומר דסמוך אהא דכשירה עכ"פ ע"י בדיקה דלאחר שחיטה דמ"מ רב הונא דנחת להשמיענו דינא לענין טריפות היה לו להשמיענו גם שחול וכסול דהחלב אסור בחייה. ותו דבמתני' קתני דומיא דחסר ויתיר ביד דכשר לגמרי אף בחיי' וליכא שום חששא ולפ"ז נשמע מכאן שאפי' ראינו שנשמט הירך מחיים אין חוששין שמא נתעכלו ניבי' כ"ז דלא אפשר למבדקיה אלא שאין ללמוד מזה אלא להיכא שידענו שנשמט מתחלת ברייתה וע"ד שכתב התוס' שם ד"ה שנשמטה. ונ"מ להפוסקים דס"ל שמוטת הירך מתחלת ברייתה טריפה ואין אני תוקע עצמי לדבר הלכה בזה. דמ"מ לענין נ"ד סגי לן בהא דכיון דשכיח במציאות כה"ג שיהיה שינוי כזה בבהמה כשרה אין לנו להחזיק ריעותא דנפלה נפילה גדולה וחזקה עד דשף בוקא דאטמא מדוכתיה וגם נתעכלו הניבים דזה הוי יותר לא שכיח לגבי מום דכסול ממה דהוי פסיקת חוט השדרה לא שכיח לגבי שגרונא. ועוד הרי יש כאן ס"ס דשמא לא שף מדוכתיה כלל והשינוי בא ממקום אחר לא מחמת נפילה ואת"ל דנפיל ושף מדוכתיה אכתי שמא לא נתעכלו ניביה דהא ודאי אי חזינן דנפלה אין להחשיב לס"ס שמא לא נשמט את"ל דנשמט שמא לא נתעכלו ניבי' דשמיטה מצוי עם נפילתה וכעין שכתב הרשב"א והטור לגבי פסיקת החוט השדרה. ותו דאין הספק השני מתיר יותר מן הראשון ובלא ידענו דנפל הוי מ"מ ס"ס משום דהספק הא' הוא שמא אין כאן ריעותא כלל ואפשר דגם שמא לא נשמט חשוב ספיקא משום דמתיר אפי' לגבוה כמ"ש רש"י שם בבכורות אלא דבנ"ד מ"מ אסור לגבוה משום כסול ואפי' תימא דבלא חששא דנפילה יש כאן ספק דשמא שף מדוכתי' מתחילת ברייתו הנה מלבד מה שכתבתי למעלה דאית לן לאוקמי אחזקה הבאה מחמת רוב בהמות כשרות אע"ג דאית בה שינוי גם בזה יש ס"ס ספק בגופו שמא לא שף מדוכתי' וספק דפלוגתא דהא כמה פוסקים מכשירים נשמט מתחילת ברייתו ותלוי בחלוף הגירסאות בההיא דרב מתנא ורבא דף נ"ד ע"ב ולפי הגירסא שלפנינו הוכיח התוס' בבכורות דנשמט מתחילת ברייתה כשירה ואפשר דגם רש"י מודה לי' אלא שכתב ופי' לפי מאי דקי"ל להלכה. והספק הנ"ל שמא לא נתעכלו אין להחשיבו בנ"ד לספק חסרון ידיעה כיון דא"א למיבדקי' כשהוא בחיים והספק הוא לכל העולם:
וראיתי להבינת אדם בכלל ס"ס סי' נ"ד שצידד לאסור החלב בכל בהמה צולעת משום שעומד להתברר מאליו ומדמה לשמא תראה ותסתור. ולענ"ד אי משום הא לא אריא דהא אמרינן בריש נדה איתתא כיון דמגופא קחזי' לא אמרי' אוקמא אחזקתה. וע"כ לא מטהרין למפרע לחולין אלא משום דמרגשת בעצמה. או אם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי וכבר חידש הנ"ב דלשמא תראה לעולם חיישינן והו"ל ספק השקול משא"כ בנ"ד כיון דאיכא ס"ס להתיר ועכשיו היתר גמור לא חיישינן שמא נתברר לבסוף דעביד איסורא ולא חששו חז"ל בזה אלא לענין הבחנה שלא יהי' נשאר עומד בספיקו לעולם אבל משום איסור א"א התירו לייבם אחר ג' חדשים אע"ג דאיכא מיעוטא שאין עוברה ניכר לשליש ימי' ושמא מעוברת היא ונמצא עובר למפרע איסור כרת לא חששו לזה משום דאזלינן בתר השתא וסמכינן ארובא. והארכתי בזה במ"א בדיבור התוס' פ' החולץ דף ל"ז ע"א ד"ה רוב. ולפי מאי דקי"ל דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב הבא על הקטנה שנתקדשה הוא בחנק וגומרין דינו ולא חיישינן שיתברר מאליו שהי' איילונית והוו קידושי טעות ונמצא שהרגו נפש נקי בחנם אלמא דאזלינן בתר רובא. אי דעומד להתברר כיון דעכשיו כן הוא מחמת רובא וכ"ש דאמרינן הכי בספק ספיקא דלכמה פוסקי' עדיף מרובא. ותו דאפי' אם ימצא לאחר שחיטה שנתעכלו הניבים אכתי לא נתברר דעביד ודאי איסור למפרע במה שאכל החלב בחיי' דשמא שעה מועטת קודם שחיטה נתעכלו הניבי' וגם אז צריך הדבר תלמוד אם לאסור הכלים שבשלו בהן החלב כיון דלכמה פוסקים אפי' נולדה הריעותא מחיים מוקמינן אחזקת כשרה כשאין האיסור שכיח טפי מההיתר וספק עיכול הניבים עכ"פ ספק השקול הוא. ועוד דאפשר למצוא לו תקנה בכדי שלא יפסיד החלב יזהר באמת כשיגיע הזמן אשר ירצה לשחטה כשלא תהי' ראוי לו לחליבה אז ימכרנה לנכרי. וזה ודאי שרי דהא היתר גמור הוא משום ס"ס. ואין לחוש בזה לשמא יחזור וימכרנה לישראל ואפי' לא יראה הישראל את המום ויאכלנה בלא בדיקה לא עביד איסורא:
ולפי שהרב בעהמ"ח ח"א ז"ל כתב בפירוש לאיסור. ע"כ לא רציתי לסמוך על דעתי בזה:
תשובה
באתי להשיב מפני הכבוד ע"ד אשר דעת כת"ר נוטה להקל בצולעת כאשר הרחיב והעמיק בפילפולי חריפתא כולו מחמדים מיוסדים על אדני השכל. אבל להורות להלכה אני חושש. בראש מה שכתב כת"ר טעמו בזה שיותר שכיח לתלות בהולדה מנפילה לא מצאתי מאזני צדק ומשקל פלס להכריע בזה דהי תיתא ומהי תיתא. אם נאמר כך אי נימא כך בהמה זו יצאה מהרוב כמו שרוב בהמות אינם נפולים ואינן שמוטות ירך כמו כן רוב בהמות אינם נולדים כך וכיון דבהמה זו מן המיעוט מאן מפיס דהא מיעוטא שכיחי טפי מהאי ובהא דאמרו חז"ל שגרונא שכיחי בלא"ה אין טריפות דומה זו לזו מכ"ש דענין אחר הוא לחז"ל בודאי קי"ל להכריע לומר זאת שכיח הוא אבל אנן מאין לנו וכי כל בהמות דעלמא נתקבצו לפנינו עם המאורעות הנתהווה בהן עד שנימא שחוש הראות מעיד ע"ז ואם מצד החכמה דרכי החכמה נעלם מאתנו ואין לנו אלא מה שמצאנו ראינו בחכמינו ז"ל. אמנם מה שרוצה כת"ר להקל מצד ס"ס זו הדרך אשר מצאתי מקום להרים את ידי ואת רגלי וכדאי הי' לאומרם. אמנם אני חושש לסברת הבינת אדם כיון שעומד להתברר יש לנו לחוש להאי ספיקא הגם שמצאתי דברי כת"ר נכונים הם למבין וישרים למוצאי דעת מה שהקשה על דבריו והוכיח מיבמה דמותרת להתייבם אחר ג' חדשים ולא חיישינן למיעוטא דלא הוכר עוברה בשליש ימי' וה"נ הס"ס מטעם רובא. ורמז לן כת"ר להתוס' דף ל"ז וכוונתו על תוספות ד"ה רוב היולדת כו' אשר לכאורה דבריהם מה שמתרצים שם על הבחנה עדיין לא יתורץ ביבמה מה יענו בזה. וצ"ל לחלק בשלמא על הבחנה שפיר יש לנו לחוש למיעוטא שיתהווה שתלד בר שבעה ויהי' הספיקא מעוות אשר לא נוכל לתקן כי הולד ישאר לעולם בספק בר תשעה לראשון לכן הוצרכו לתרץ זאת אבל ביבמה אין לחוש להחמיר עליה ולחוש למיעוטא כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא כל דכן שלא נתברר המיעוט בהיתרא אתי לידו ולוא יהי' אם יזדמן המיעוט ותלד בן אחר ששה חדשים מצד הבחנה לא יהי' ספק כאשר תירצו התוס' רק החשש פן יתברר לנו שהוא בן תשעה לראשון והוה איסור כרת יש לנו לתקן להפרישו ממנה ועל העבר אין לחוש דעשה בהיתר בסמך על הרוב לכאורה הייתי אומר לפרש ולחלק כן דברי התוס' א"כ לפ"ז שפיר קאמר כת"ר להוכיח דלא חיישינן במקום רוב אפי' באיסור כרת כ"ש הכא בנ"ד אין לחוש במקום ס"ס דהוה כמו רוב. אבל ז"א דעדיין לא מצאתי מזור ותרופה לחלק כן בין הבחנה ליבמה דביבמה נמי ניחוש למעוות לא יוכל לתקן על האי וולד שיולד ממזר מחייבי כריתות ולמה ניחוש טפי בהבחנה יותר מחשש ממזירות. לכן נראה לי לפרש ולתרץ דברי התוספות בע"א בשלמא בהבחנה הקשו שפיר דיש לחוש להאי מיעוט המצוי שמא תלד בר שבעה והוכיחו התוס' והסוגיא דשם דחיישינן להכא וע"כ הוא משום דהוא מיעוט המצוי ושפיר הקשו. אבל מה נוציא מזה להוכיח דקושי' זו ג"כ על היבמה לאסור אותה מהאי ספיקא הא אינו מתירין אותה כ"א אחר שליש ימי' וראינו שלא הוכר העובר ע"כ הוא מיעוט שאינו מצוי דאי לת"ה קשה המתניתין דפ' החולץ היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם כו' אתי כר"מ כדמוכח מהסוגי' דהתם ור"מ חייש למעוטי וא"כ אמאי סגי בשלשה חדשים הא יש במציאות שאחר ג' חדשים עדיין לא הוכר העובר אלא ע"כ דהוא מיעוטי דמיעוטי ובזה אפילו ר"מ לא חייש וא"ת א"כ מאי הקשו התוספות על הבחנה דאם תלד לאחר ששה חדשים הלא ע"כ אמרינן דבן שבעה לאחרון הוא ולא ניחוש דילמא בן תשעה לראשון הוא מדלא הוכר העובר אחר שליש ימי עבורה הוא מיעוטי דלא שכיח אפילו ר"מ לא חייש אבל יולדת לשבעה הוא מיעוט המצוי. ז"א דמ"מ איכא לספוקי אי ניזול בתר מיעוט המצוי דבר שבעה הוא והאשה זו יצאת מן הרוב נשים בלידה או נימא שלא להוציא בלידה מן הרוב נשים כמו שרוב נשים יולדות לתשעה כן זו כי כל מה דאפשר להכניסה בהרוב מכניסין אותה ואפשר שמוטב להכניסה יותר בטבע הלידה ברוב נשים רק בזו לבד נוציאה מן הרוב בהכרת הוולד שלא הוכר אף לאחר ג"ח או אפשר לאידך גיסא שטוב יותר להוציאה גם בהלידה מן הרוב נשים מאשר נימא דלחוש למיעוט שאינו מצוי בהכרה ואין בזה הכרע להכי הוה ספק השקול באו בר תשעה לראשון או שבעה לאחרון להכי שפיר הקשו על הבחנה דניחוש לכתחילה על המיעוט המצוי פן תלד אחר ששה חדשים ואח"כ ממילא יתהוה הספק. אבל אחר דתירצו התוס' שלא יהי' לנו ספק בזה א"כ ביבמה אם באמת חלד בר שבעה אחר ששה חדשים לא איכפת לן ואין לנו לחוש שמא באמת יתברר לן שיהי' בר תשעה לראשון ויעשה איסור כרת והוולד יהי' ממזר להאי חששא לחוד בודאי אין לחוש כיון דלא הוכר העובר אחר שליש ימי' הוא המיעוט שאינו מצוי אין לנו לחוש כלל. כן נראה לענ"ד לפרש דברי התוס'. לפ"ז אדרבה דמשם ראי' דבסתם מיעוט אנו חוששין שמא יהי' עומד להתברר דלולי תירצו התוס' בהבחנה היינו חוששין רק ביבמה לא חיישינן משום דהוא מיעוט שאינו מצוי. והכא בנ"ד דהאי ס"ס ניהי דהוה מטעם רובא מ"מ לא הוי כמיעוט שאינו מצוי אדרבה לדעת הש"ך בכלל ס"ס הוא גרע מרובא דהא פסק שם דס"ס לא מהני נגד חזקות איסור וברובא אמרינן רובה וחזקה רובא עדיף. ומהא דמביא כת"ר ראי' דאזלינן בתר השתא אפי' בדיני נפשות בבא על הקטנה שנתקדשה לא הי' לי פנאי לחפש אחר זה אבל בלא"ה ניחא דהא הבינת אדם שהביא ראי' מהא דחיישינן שמא תראה ותסתור אינו אלא חומרא דרבנן ומדאורייתא אה"נ דאזלינן בתר רובא בכל ענין ולא קשה נמי מהא דיבם קטן שבא על יבמה קטנה סברי רבנן דיגדלו זה עם זו דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן שמא יתברר י"ל דהתם שאני כיון דמצינו קרא מפורש בתורה להתיר כדיליף התם בדף קי"א מקרא דישבו יחדיו דמשמע אפילו בן יומא מותר ליבם ובדבר דמצינו מפורש בקרא להתיר לא החמירו חכמים בדבריהם. ומה שדחה כת"ר דאינו ראי' מהתם דחיישינן שמא תראה ותסתור משום דהתם כיון דמגופי' קאחזיא ל"ל חזקה משא"כ הכא דאיכא להעמיד על החזקה י"ל דה"נ כיון דבהמה זו יצא מהרוב ל"ל חזקה וזו הסברא מביא בת"ש גבי האי דין דריעותא מחיים ל"ל חזקה פירש שם הת"ש משום דבהמה זו יצאת מהרוב דברוב בהמות ליכא רעותא זו כן ה"נ בנ"ד רוב בהמות לא הכי הוה. ומה שדחה כת"ר דהכא לא הוה עומד להתברר די"ל השתא איעכול ניבי' סמוך לשחיטתו גם זאת יש לדחות דהכלל בזה כל היכא דלא נעשה ברגע אחת [כי אם בהמשך זמן קצת] לא אמרינן השתא הוא דאתרע כמו במקוה דאמרינן חסרה ואתאי כן הכא נמי העיכול לא נעשה ברגע אחת כי אם בהמשך זמן קצת בודאי אסרינן למפרע. לכן לדעתי קשה להקל בדבר זה בפרט אחר שכבר הורה זקן אם לא בראיות מוכיחות: