אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן יז

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן יז

סימן טז

שו"ת מחתן המחבר הרב הגדול מו"ה ר' שמואל מרדכי ז"לל"ה:

בענין פדיון הבן שהיה המנהג ליתן חמש סלעים לכהן אחד דוקא. ומקרוב התחילו קצת ליתן לשני כהנים או יותר והיה נראה המנהג הזה יותר טוב ומצוה מן המובחר לפי שנתפשט המנהג הזה ע"פ הגר"א ליתן חמשה רו"כ ואפשר לחלקם להרבה כהנים ושיהא כדי נתינה לכל אחד. ויש לחוש להא דאמר ר' אבא בר זבדא עירובין ד' ס"ג ע"א כל הנותן מתנותיו לכהן אחד וכו' והביאו הב"י בסי' רנ"ז בשם הגמר' דפ"ק דב"ב וקבעו בשו"ע להלכה לענין צדקה ואע"פ שיש לחלק ולומר דהתם דוקא כשנותן כמה מתנות משמות מחולפים כגון פדיון הבן ומתנות בהמה ותרומות לכהן אחד. אבל מתנה מרובה שאינה אלא משם אחד לית לן בה. ולכאורה יש להביא ראיה לחילוק זה ממ"ש הרמב"ם בפ"ט מהל' בכורים הל' י"ז הרוצה ליתן מתנות לכהן אחד נותן ואם רצה לחלק וכו' הא לאו מילתא היא דלא מסתבר כלל לחלק במתנה מרובה בין שם אחד ובין שמות הרבה דכיון דקא יליף הגמרא וש"ע צדקה ממתנות כהונה הדר נילף אנן מתנות ממתנות עניים המבואר סדר החלוקה ברמב"ם פ"ו מהל' מ"ע והוא ממתני' ה' פ"ח דפאה וכ"ש לפי מה שרצה המ"ל שם לפרש הא דתנן התם משנה ו' מדה זו אמורה בכהנים לוים וישראלים לענין מתנות כהונה ולוי' ויש להעמיס פירושו גם בדברי הר"ש שם וא"כ כמו מי שיש לו תרומה הרבה מחלק להרבה כהנים ה"נ חמש סלעים דפה"ב דכוותי' ומצוה מן המובחר שלא יתן מתנותיו לכהן אחד והרמב"ם שכתב שיכול ליתן לכתחילה המתנות לכהן אחד לטעמי' אזיל שלא הביא כלל בחיבורו הא דר' אבא בר זבדא וכן לא הביא הא דאמר רשב"נ אר"י חולין דף ק"ל ע"ב שאין נותנין מתנות לכהן ע"ה. וכתב בפי' המשנה חלה פ"ד משנה ט' שאין אסור כלל במתנות שאין בהם קדושה וחשש טומאה ליתן לכתחילה לכהן ע"ה ומשמע לו דמימרות הללו לאו דוקא אלא דרך דרש ואגדה אבל לדידן שנמשכין אחר שאר חיבורים שהביאו שתי המימרות לפסק הלכה הי' נראה לכאורה שמצוה מן המובחר לחלק הפדיון לכהנים הרבה ובלבד שיהי' לכל אחד כדי נתינה. ושיעור כדי נתינה בזה נראה שהוא כמ"ש למשחה לגדולה והכל לפי מה שהכהן איש נכבד ונחשב אצלו מתנה ואפי' להרמב"ם עכ"פ הרשות בידו לחלק לכהנים הרבה ואין ראי' מלשון יצא דאיתא בפוסקים וכן הוא בברייתא בכורות דף נ"א ע"ב. נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא דכיון דאין סברא לחלק בין לכתחילה ודיעבד לא חשו לפרש יותר רק דהוי' ג"כ פדיון וממילא משמע דהני אפילו לכתחילה וע"כ דלא חש התנא בלשון יצא דקתני סיפא נטלו והחזירו יצא וע"כ דאפי' לכתחילה מדתנא עלה וכך הי' מנהגו של ר' טרפון וה"נ אשכחין לגבי מרור פסחים ד' ל"ט ע"א ויוצאין בקלח שלהן והתם ודאי אפי' לכתחילה דהא בחדא מחתא מחתינהו בברייתא שם ע"ב דקתני יוצא בהן ובקלח שלהן בין לחין בין יבישין וע"כ ליכא למימר דקתני לשון יוצאין דוקא דיעבד משום קלח דא"כ דבתר דמסיק תרגומא הא דאפי' יבישין אקלח דוקא קשה דלמה לי' לתנא למינקט כלל בהן אלא ודאי דשייך לשון יצא אפי' לכתחילה והכונה יוצא ידי חובתו בזה. וכן הוא בהדיא בספר החינוך להרא"ה פ' קרח וז"ל יכול ליתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה עכ"ל. ועוד נ"ל סמך לדבר דאפי' לכתחילה שפיר דמי ליתן להרבה כהנים דבפדיון הבכורים המנוים בחומש הפקודים במדבר ג' פסוק מ"ו מ"ז מ"ח שהי' עודפים על הלוים רע"ג וכתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו ולפי מה שדרש ר"ע ע"ז דף י' ע"ב מחצה לאהרן ומחצה לבניו דקי"ל כוותי' להלכה בש"ע ח"מ סי' רע"ז סעי' ה' א"א לקיים קרא כדכתיב אם לא שנחלק פדיון אחד מהבכורות לג' כהנים ואין לומר דדורות ממדבר לא ילפינן דהא למד הרא"ה שם דורות ממדבר לענין כהן ולא כהנת מדכתיב אהרן ובניו גבי בכורות של מדבר. וראיתי בספר חכמת אדם כלל ק"נ ס"ב שהעלה ג"כ דלאו דוקא יצא בדיעבד וראייתו דלא יהא אלא כשאר מתנות כהונה (ויש שם ט"ס בדעת י"א שהוא דעת רש"י) ואין ראייתו מבוררת דע"כ מדאכפיל האי תנא דברייתא לאשמועינן גבי פדה"ב דיצא כשנתן להרבה כהנים מה שלא השמיענו כזאת באחד משאר מתנות כהונה אלמא דבלא"ה ה"א מסברא החיצונה דפדה"ב אפי' דיעבד לא יצא וע"כ משום דיש איזה סברה לחלק וגם לרש"י אפילו לפי האמת יש חילוק בין פדה"ב לשאר מתנות כהונה דאלו שאר מתנות נותן לכתחילה אפילו לכהנים הרבה אפילו בזה אחר זה ואלו פדה"ב אם נתן להרבה כהנים בזה אחר זה אפילו בדיעבד לא יצא לרש"י וצ"ל דהיינו טעמא דאיצטרך לי' לאשמועינן בפדה"ב דנתנו לעשרה כהנים יצא משום דה"א דלא דמי לשאר מתנות כהונה שהרי אין הנתינה לכהן בשאר מתנות טובלת דכיון שהפריש תרומה ומעשר יצא הכרי לחולין ואפילו נאנסו קודם שהגיע התרומה ליד כהן כמ"ש בהלכות תרומה ה"ל י"ד י"ט אלא שאם הוא בעין הרי הוא לכהן ויש לבעלים בהן טובת הנאה בנתינתן וההפרשה ס"ל להרמב"ם באמת שם פ"ג הלכה ז' שצריך להיות מכל הכרי כאחת והוא כפי פירושו למתניתין א' פ"ד דתרומות המפריש מקצת תרומה אינה תרומה וטעמא משום דלא חל עלי' כלל שם תרומה עד שיפריש כשיעור הראוי דתקון במקצת לא שמי' תיקון כיון שלא פירש שמתקן חצי הכרי ה"ל כאלו תיקן כל הכרי במקצת וה"נ ה"א גבי פדיון כשלא נתן כל דמי הפדיון כאחת לא חל על המעות הראשונות שם פדיון כלל ואפי' השלים אח"כ צריך שיהי' המעות הראשונות קיימת וביד אותו כהן בעצמו כיון דקרא כתיב חמשת שקלים וזיל לגבי האי ליכא שיעורא וזיל לגבי האי ליכא שיעורא ואפי' להראב"ד שם והרא"ש והר"ש בפ"ד דתרומות דס"ל דמפריש מקצת תרומה הוי תרומה היינו משום דמתקן עכ"פ הטבל שכנגדו דס"ל דלא הוי חצי תיקון אלא שמתקן חצי הכרי וכמ"ש שם הרא"ש הטעם דכיון דא"א להוציא משם כל התרומה בבת אחת שוב אין חילוק בין הפסקות ואפי' הפסיק יום או יומים. וכונתו דגבי תרומה ע"כ א"א לומר בענין אחר אלא שכונתו לתקן החצי משא"כ בפדיון בכור דבודאי פדה חציו אין בנו פדוי כלל. ואפשר דמודו בזה הראב"ד ודעמי' להרמב"ם דכיון שא"א לומר דפודה חציו אלא דהוי מקצת פדיון דלא חל עליו שם פדיון ודמי להא דבעי רבא קדושין דף ז' ע"ב חציך בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה דאינה מקודשת דכיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה ואפי' אם תמ"ל התם דמונה והולך הוא הכא כיון שהוא מצוה קיים מקצת מצוה לאו כלום הוא. ודבר פשוט הוא שיש לחלק בין פדיון בכור למשחרר חצי עבדו בכסף דדברי הכל קנה. ואין להקשות ממתנות בהמה דאע"פ שהיא מצוה אחת מ"מ נותן זרוע לאחד וקיבה לאחד כו' דהתם אין שייכות כלל אחד לחבירו דהא קי"ל כרב הונא דאמר שותף עם הכהן בראש פוטר מן הלחי שותף ביד פוטר מן הזרוע שותף בבני מעיים פוטר מן הקיבה וטעמא משום דהמתנות בכל מקום שהם הן חלקו של כהן שהרי אין המתנות טובלת ואין בהם מצות הפרשה אלא מצות נתינה ומהאי טעמא חשיב להו הרשב"א במשמרת הבית הביא הש"ך סי' ס"א ס"ק י"ב בבהמת לוי דמספקא לן אי אקרי ע"ד ממון המוטל בספק ואין הלוי זוכה בהן אלא מפני שהוא תפוס בהן ואי תפס הכהן לא מפקינן מיני' אפי' למאן דס"ל בספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו דלא שייך במתנות חזקת מרא קמא ואפי' בבהמת ישראל לא הוי ממון בעל הבהמה ממש אלא משום דתפוס בהן יש לו בהן טובת הנאה כנ"ל כונת הרשב"א [ודברי הש"ך סתומים אע"פ שכתב שביאר דברי הרשב"א יותר] ולהכי מצי למיפלג נמי הזרוע והלחיים לבדן גרמי גרמי וקדשי מזבח דמתחלקין לכל המשמרה הוא משום דמשולחן גבוה קא זכו משא"כ במצות פדיון בכור שמוטל על האב ליתן חמש סלעים לכהן וכל כמה דלא מטא ליד כהן אחריותם עליו. וא"כ עיקר המצוה היא הנתינה לכהן ה"א שצריך להיות כאחת דוקא קמ"ל דאפי' לעשרה כהנים ובזה אחר זה יצא וטעמא כיון דקי"ל בכורות דף מ"ט ע"א מת הבן לאחר שלשים אע"פ שלא נתן יתן א"כ אין דמי הפדיון אלא כחוב על האב וקי"ל כרבא דאמר בפ' השוכר את האומנין דף ע"ז ע"ב האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזי זוזי פרעון הוי:

והשתא תו איכא לספוקי אי שפיר דמי אפי' לכתחילה דהא בזה אחר זה טעמא רבה איכא לאסור לכתחילה אי משום דקי"ל כר' יהושע דאמר גבי מעשר שני פ' הזהב דף נ"ד ע"א נתן את הקרן ולא נתן את החומש לא יאכל דחיישינן לפשיעותא. וא"כ אינו יכול לברך בנתינה הראשונה דהא חיישינן לפשיעותא ואינו בדין שיברך בגמר נתינה ולא יברך עובר לעשייתן וכה"ג מצינו הרבה מצות דאסרו אופן עשייתם לכתחילה משום הברכה אלא אפי' לעשרה כהנים בבת אחת אולי יש לאסור לכתחילה מדרבנן מיהת שתהא המצוה נעשית כאחת. ואחר העיון בפירש"י שם בבכורות אהא דקתני בברייתא בזה אחר זה פירש"י ולכהן אחד והכי תניא בתוספתא עכ"ל. והרמב"ם והטור והש"ע לא חילקו בין כהן אחד לכהנים הרבה והגם די"ל דלישנא דברייתא קשי' לי' לרש"י ז"ל למאי פלגינהו לתרתי בבי ולמה לי' למיתני כלל בבת אחת אלא ודאי דלצדדין קתני עשרה כהנים דוקא בבת אחת ובזה אחר זה לכהן אחד דוקא מ"מ טעמא בעי מאי איכא בין כהן אחד לכהנים הרבה לענין זה אחר זה. ואפשר לומר לשיטת רש"י דאפילו לפי האמת בעינן שתהא הנתינה בבת אחת אע"ג דמסקינן לעיל שאינו אלא חוב על האב. ורש"י לטעמי' אזיל שפי' בערכין פ"ב ד"ח ע"א גבי היו בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי נתן ארבע לראשונה ואחת לשני' ידי שני' יצא ידי ראשונה לא יצא. ופרש"י שאם חזר והעשיר נותן את כל הערך דנתינה קמייתא לאו כלום הוא עכ"ל וכן נראה דעת התוס' שם ד"ה אין שאפי' נתן את כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל ומשמע מלשונם דאפי' בערך עשיר הדין כן וכמו שהביא בס' צאן קדשים מהרב בעל ברכות הזבח שפי' דברי התוס' כן מדלא חילקו דמיירי דוקא בהשיג יד והעשיר ונראה שלמדו כן רש"י ותוס' מדתנן פחות מסלע והעשיר נותן חמשים דמשמע חמשים שלימים ואינו מנכה הפחות מסלע שנתן כבר ולא מסתבר להו לחלק בין פחות מסלע שאינו פוטר כלום בשום מקום מיד ערך ליתר מכן וכמו שחילק הרמב"ם לסברתו. וא"כ ה"נ גבי פדה"ב אם לא נתן החמש סלעים כאחת נתינה קמייתא לאו כלום הוא. ואע"ג דבערכין ודאי דמודו רש"י ותוס' דהיכא דבשעת נתינה ראשונה דעתו להשלים דמצטרפי יש לחלק בין ערכין לפדיון בזה דבערכין אפי' נגנבו או נאבדו המעות הראשונות כל היכא דאיתניהו בי' גזא דרחמנא איתניהו אפי' נשרפו כיון דאפר הקדש לעולם אסור וקי"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה ה"ז מחולל ואי מעל בהו אינש הא קי"ל הלכה כר' יהודא בהקדש דבמזיד אינו מתחלל ואי בשוגג הרי התשלומין קודש. וא"כ לעולם הוא בגמר נתינה כאלו כל המעות בעין ביד הקדש משא"כ גבי פדיון כיון דס"ל לרש"י ותוס' דנתינה כאחת בעינן אם נתעכלו המעות הראשונות לאו כלום הוא אלא דלכהן אחד אפי' בזה אחר זה הוי כמו בבת אחת שבעת גמר נתינה הוי כאלו נתן כל החמש סלעים ואפי' נתעכלו כל המעות הראשונות דכיון שנתן לאותו כהן בעצמו המעות הראשונות לשם פדיון ה"ל כאומר לאשה התקדש לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע"פ שנתעכלו המעות כדאיתא בקידושין ריש פרק האומר דף נ"ט ע"א וטעמא מפרש התם משום דהני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי. וה"נ כיון דבתורת פדיון יהבינא ניהלי' כי קאכיל דידי' קאכיל ולכי גמר כולו פדיון ה"ל כאלו באותו שעה קבל כל הפדיון כי היכא דחשבינן התם כאלו קבלה הקידושין לאחר שלשים יום. ואע"ג דגבי הקדש אעפ"י דכל היכי דאיתניהו בי' גזא דרחמנא איתא וא"כ ה"ל כלכהן אחד ואפ"ה פירש"י דנתינה קמייתא לאו כלום היא וגם משמע שאפי' המעות הראשונות הם בעין ואפי' ביד אותו גזבר בעצמו שאני התם דמספקינא שמא לא יעשיר גמר ומקדים מעכשיו וכדאמרינן פ"ב דכריתות גבי אשם תלוי ועכ"פ שמעינן מני' דנתינה כאחת בעינן דאל"ה לית לן טעמא למימר דנתינה קמייתא לא מצטרף וכדר"ל להרמב"ם באמת דמצטרף כדבעינן למימר לקמן דאי ס"ד דלא בעינן כלל נתינה כאחת מה"ת לן לומר דגמיר ומקדיש מעות הראשונות דע"כ לא אמרינן במקדש אחותו דמעות מתנה אלא משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו הא לא"ה לא. וה"נ אי ס"ד לא בעינן כאחת למה לא נאמר שנתן על חשבון הערך אלא ודאי דנתינה כאחת בעינן. אבל גבי פדיון כי יהיב לכהן אדעתא דלא ליקני לי' עד שעת גמר פדיון יהיב לי' ולפיכך יצא כשנתן לכהן אחד בזה אחר זה משא"כ כשנתן לעשרה כהנים בזה אחר זה שבשעת גמר פדיון לא ידעי הני קמאי דליקני וגם לא זיכה להם ע"י אחר אפי' בדיעבד לא יצא דנתינה קמייתא לאו כלום הוא. אלא דלפ"ז אם נתן לעשרה כהנים במעמד אחד יש לומר דאפי' לדעת רש"י יצא אפי' נתן להם בזה אחר זה. אבל מלשון רש"י בבכורות שם ד"ה בבת אחת שפי' שהניח לפני כולן חמש סלעים והלך לו עכ"ל. משמע דוקא בכה"ג הא כשנתן סלע ביד כל אחד לא יצא דלא מצטרפי אהדדי שהנתינה באמת צריך להיות כאחת כדכתיב קרא חמשת שקלים זיל לגבי האי ליכא שיעורא וכו' והרמב"ם דס"ל דאפי' לעשרה כהנים בזה אחר זה יצא אזיל ג"כ לשיטתו דס"ל שפסק גבי ערכין פ"ג הלכה י"א בהא דרב הונא דאמר ידי ראשונה לא יצא. וכתב לפיכך ישאר עליו שאר ערך ראשון חוב עד שיעשיר וישלים דלא כרש"י וכ"פ שם הלכה ז' דלא כתוס' [והתימא מנושאי כלי הרמב"ם שלא העירו בזה שהתוס' ורש"י חולקים על הרמב"ם בזה]. וכמ"ש בפי' המשנה דלא דמי לפחות מסלע שכשהעשיר נותן הערך משלם לפי שפחות מסלע אינו פוטר מיד ערך ולפ"ז לא אמרינן בשום דוכתא דנתינה קמייתא לאו כלום הוא והא דפלגינהו ברייתא לתרי בבי יש לומר לדעת הרמב"ם משום דלעשרה כהנים בבת אחת אפי' לכתחילה ובזה אחר זה דוקא בדיעבד ומשום ברכה כמ"ש לעיל:

ועתה על מי נסמוך בואו ונסמוך על תשובת אדמו"ר אשר לא תתאחר להיות לשואל כענין ולמעשה אני צריך. א) אם ליתן כל החמש סלעים לכהן אחד דוקא וכפשטי ההלכות והשמועות המובאות בש"ס ופוסקים או ליתן דוקא להרבה כהנים לחוש להא דר' אבא בר זבדא וכסברתי והסמיכות שכתבתי לעיל או שהרשות נתונה ביד כל אחד לעשות כפי מה שירצה. ב) אם נאמר ליתן להרבה כהנים אם לחוש לדעת רש"י ליתן לכולם דוקא בבת אחת אחר אשר העתיקו דבריו הפרישה והב"ח ואע"פ שלא הובאו בט"ז וש"ך. ג) אי נחוש לדעת רש"י ליתן להרבה כהנים דוקא בבת אחת. איך יש לנהוג לפי מנהגינו שהפדיון בבית האב א"כ א"א לומר כפשט דברי רש"י שמניח לפני כולן והולך לו דאם כן לא יצא מרשותו בשעת הנחה וכשהכהנים מחלקין ביניהם שוב אין הנתינה בבת אחת והרי העלינו לדעת רש"י שהנתינה צ"ל דוקא בבת אחת ול"ד להא דיבמות קי"ח ע"ב שמניח דמי המקח ביניהם ומסתלק דהתם בסימטא שיד כולם שוות בו וזוכה להם ארבע אמותיהם לכל מי שהוא שלו וכן בהא דמשנה ו' פ"ח דפיאה הי' לו דבר מועט נותן לפניהם והם מחלקים יצא ידי נתינה אע"ג דאמרינן בב"מ ד"י ע"ב דלמיהוי חצירו דעני לא זכי לי' רחמנא. בכה"ג דאין לו אלא דבר מועט י"ל דאף למיהוי חצירו זכי לי' רבנן וכן אין לומר שיזכה להם ע"י אחר דא"כ הדרינן להא דזיל לגבי האי ליכא שיעורא. והעיקר משמע בדעת רש"י דלא הוי בבת אחת אלא כשבשעת הנתינה יכול כל אחד מהכהנים לזכות בכולן שהנתינה שלו הוא בבת אחת אלא שמסלק טובת הנאתו לא לכהן אחד אלא להרבה כהנים:

תשובה

אחד"ש חתני היקר, קבלתי גי"ה אשר הרחיב והראה פנים מכל צד. אפס לדעתי נראה דבזה מחולקין רש"י והרמב"ם ז"ל דרש"י ז"ל סובר דבעינן שהמקנה הדבר שצריך פדיה ממנו יתרצה בזה ויקבל ודוקא בפדיון הסך שקצבה התורה הא לא"ה לא הוי פדיון וכמ"ש התוס' ד' מ"ח ע"ב דהא דר"מ סובר חמש ולא חצי חמש ול"ד לחמש בקר ואפי' לחצי בקר אמר רחמנא דתשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב אבל הכא מצות חמש סלעים רחמנא רמיא עליו ולא מתקיימא בפחות מחמש סלעים אע"פ שיכול לשלם לעשרה כהנים בזה אחר זה ל"ד להכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש אולם בזה חולק רש"י ז"ל וס"ל דמאחר דאין הפדיון פדיון אלא בחמש סלעים שאמרה תורה כל שהכהן מקנה דבר הנפדה בעינן דוקא בחמש סלעים שיגיע אליו ולא בחצי חמש וכדכתבו התוס' א"כ להכי לא הוי פדיה משא"כ בנותן לכולם בבת אחת דאחד מקבל בשביל כל העשרה וכל אחד מקבל חלקו והוי כאילו כל אחד מקבל כל החמש סלעים. דגם במה שנותן לפלוני מתחייב וכל אחד מקבל החמש סלעים והן הן שלוחין כשותפין שמתחייבין כולם בקבלה הלז ונפדה בזה וכאילו מגיע לכל אחד חמש. ולשיטת התוס' פרק הנ"ל באמת לא הצריכה התורה דעת המקנה דבר הנפדה. ועיין בקדושין פ"ק בסוגיא דשיראי צריכה שומא דכתב העצמות יוסף אם נתן לכהן ה' סלעים מה לנו בידיעת הכהן ונראה מאחר שהכהן הוא שע"י נפדה הבכור אם אין לו ידיעה בשיווי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שהאשה צריכה לידע שיעור הקדושין ומש"ה אפשר דלכתחילה ג"כ אין ליתן לעשרה כהנים מחשש הנ"ל שמא יתן בזה אח"ז:

ובענין ערכין מ"ש מע"כ דאמרינן כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא כו' מבואר בסוגיא דחולין דקל"ט דחולין הן עד שיבואו ליד הגזבר וא"כ בכה"ג דאין כאן נתינה לענין הערכין אפי' הגיע ליד הגזבר הוי כאילו הן חולין דכתיב ונתן את הערכך קודש לה' בעינן שיתן את הערך לד' לגזבר הא לא"ה לא קדשי ואי נגנבו או נאבדו ברשותו נגנבו ומגלגלין עליו את הכל ואם המעות בעין ביד הגזבר עולה וכמו בפדה"ב בתוך שלשים שם בסוגיא דהפודה בנו בתוך למ"ד יום ואפשר דל"ד כל הערך אלא בנותן ואומר שישלים ג"כ מיתפס. ואם דעת התורה דעד שיתן הערכך לא קדש א"כ בודאי אם אין המעות בעין לא קיים מצות נתינה דבשעה שיצא מרשות הגזבר הי' חולין וגם נראה דהגזבר מיפטר מכל שמירה מאחר דקיבל בתורת הקדש לא קיבל שמירה רק כהקדש דאין בו דין שמירה וגם הקדש טעות יש לפקפק בענין זה אם יצא מרשותו לרשות אחר אפשר דכה"ג הוי הקדש וכמו ביאוש טעות לענין שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה משא"כ בנתינה ליד אחד דלאו להקדש דמיא ולא להפקר. ובמקום אחר עמדנו במ"ש תוס' דחוץ מסלע אחד דמאי איריא חוץ מסלע אפי' בפחות מסלע בכה"ג מחויב מאחר דלא קיים כל הערך. ועכ"פ לדינא נראה דיש לחוש לשיטת רש"י ז"ל דסובר שיתן לכל הכהנים בבת אחת ואע"ג דלדעת רש"י ז"ל י"ל דלכתחילה גזרי בכה"ג אפ"ה מאחר דאינו אלא לכתחילה יש לסמוך אדברי הפוסקים דגם בזה יצא בזה אח"ז וא"כ אין לגזור ואם נותן בבת אחת אף ברשות הבעה"ב כל שנותן באופן זה שיקבלו כולם בשותפות בודאי אין קפידא ונעשים שלוחים זל"ז לקבל ולפדות עי"ז והוא מקנה דבר הנפדה עי"ז שמקבל חבירו ומקיים מצות פדיה ואע"ג דאינו קדוש הבכור קודם הפדיה ולא שייך בו פדיה אפ"ה התורה אמרה כך דבעינן בזה פדיה כן נראה לדעת רש"י וכן מדברי העצמות יוסף קדושין שכתבנו. ואפשר דאפי' לסברת התוס' דגם בזה אח"ז יצא אפ"ה לכתחילה לא יעשה כן משום דחיישינן לאשהוי מצוה שירצה לחלקן להרבה כהנים ולחלקן בבת אחת. ול"ד לתרומה דכהנים בבית הגרנות שכיחי וגם שאני תרומה דלפי דעת ר"ה יש בו בל תאחר בקיימי כהנים. ולדעתי יש לחוש ללישנא דש"ס אשר דבריהם מסיני מסורים. וה' יזכנו לעמידת כהן לאורים:

חזר והשיב

דהנה אף אם נאמר ונניח למונח קיים שהכהן צריך להקנות את הבכור דלית לן בה שום טעם שהרי אין בו שום זכיה כלל קודם הפדיה ואין בו שום איסור וכדאמרינן בכורות ד"ט ע"ב והרי בכור אדם שצריך פדיה ומותר ופירש"י ומותר בהנאה למעשה ידיו דהא לא אשכחן דאסור. ומה שכתב מר בסוף דבריו דמלשון פדיה שאמרה תורה משמע דגזירת הכתוב הוא דבעינן דעת מקנה אינו מוכרח כ"כ דהרי במעשר שני נאמר במשנה כמה פעמים לשון פדיה והתם בודאי אין שם דעת מקנה אפי' למ"ד מעשר ממון גבוה הוא וכ"ש למ"ד מעשר ממון הדיוט הוא דהא אין אדם מקנה לעצמו כמ"ש הטור ח"מ והמחבר סי' קפ"ה ס"ב וגם מתוך דברי העצמות יוסף לכאורה אין ראיה שצריך הכהן להקנות הבכור רק כיון שעכ"פ צריך שע"י יהיה נפדה הבכור בקבלתו חמש סלעים צריך שידע אם מקבל שוה כסף שהוא קונה בבירור חמש סלעים דהא גם הקונה צריך כוונה לקנותו כמ"ש בבד"ה ח"מ סי' קפ"ט וכיון שאינו יודע השיווי אין דעתו לקנות רק כסף שוויה כפי מה שעולה בדעתו ששוה העגל ומה שעולה העגל יותר מאשר בדעתו אינו יכול לקנות כיון שהקפידה התורה ונתנה קצבה שיהיה הפדיון שוה חמש סלעים דוקא לא דמי לשאר קונה חפץ במכר או מתנה או מהפקר שאין דעת המקנה רק על החפץ וממילא השיווי הוא שלו משא"כ בפדיון שצריך לקנות גם השיווי מגזירת הכתוב ודומה לאמר חמשין ושוה חמשין לסברת רב יוסף ולא מיבעיא אם דעתו שבודאי אין שוה כ"כ אלא אפי' אם הוא רק מסופק בשיווי החפץ אינו קונה השיווי דלא סמכא דעתו ולא אמרינן דקונה על תנאי אם יהיה שוה כ"כ דהא אם בקנין החפץ גופא אם היה מסופק בקנינו אינו קונה לגמרי ולא אמרינן דוקא על תנאי ואיגלאי מלתא למפרע דקנה כי הא דאמר רבא מסתבר מילתא דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא מי יימר דמזבין לה ניהליה אלמא אע"ג דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מ"מ כל שהוא מסופק בקנינו לא קנה. ונראה דעיקר טעמא דס"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ל היינו מפני שהוא מסופק בקנינו דהא כתבו התוס' דמודו רבנן דר"מ בלוקח מגזלן וחזר ולקחו מבעה"ב דקנה משום דסמכא דעתיה יותר. ועיקר פלוגתת ר"מ ורבנן במדריגות הספק ולהכי פסיקא לי' להגמרא בפ' המפקיד דמודו ר"מ בהכי דלא עבידא דאתי' ולפי' אינו קונה כסף שווי' דה' סלעים היכא דלא סמכא דעתי' אם לא נאמר דקונה בתורת חצר וחצרו אינו קונה לו בדבר שאינו מתכוין לו בעת קניית החצר ואפי' לאח"כ כמ"ש בהג"א פ' אלו מציאות בשם ראב"י והודה לו ר"ח והטעם הזה הוא מוכרח בלשון התוס' שם ד"ה מנא א"ל שכתב ללישנא קמא מייתי ראי' דנראה מדברי התוס' כוונתו דכיון דקאמר א"ד בכ"ד נמי פליגא משמע דה"ה באמר חמשין ושוה חמשין ומשמע דמשום חד טעמא והיינו שוה כסף דומיא דכסף ולית לן כלל הך סברא דאשה לא סמכא דעתה אלא דגזירת הכתוב הוא בכל שוה כסף שצריך שומת בקיאין מתחלה שיהי' קיץ גמור כמו כסף. וכן משמע בתוספת ד"ה ורב יוסף. וא"כ אדרבה קשה לרב יוסף ללישנא בתרא מסיפא דהך ברייתא דקתני עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי דמשמע אפי' לא נשום ע"פ בקיאין וע"כ ללישנא קמא מייתי שפיר ראי' דהא גופא טעמא בעי' מ"ט אמר חמשין ושוה חמשין אינה מקודשת. אע"ג דלא סמכא דעתי' הרי נתקדשה על תנאי זה שאם יהי' שוה חמשים תהא מקודשת ול"ד לקידשה בשט"ח דכיון דלא סמכא דעתה אינה מקודשת כלל דהתם כיון דלא סמכא דעתה וסבורה שימחול כשירצה לחזור מהקדושין הרי לא קיבלה בשעת הקדושין כלום דאין השט"ח שוה כלום ואפי' יפרע הבע"ח אח"כ לאו בתורת קדושין באו לידה משא"כ הכא כיון שידוע לה דבאמת שוה חמשין איגלאי מילתא למפרע שקיבלה הקדושין בשלימות אלא ע"כ שצריכה לידע השומא בתחלה כדי שתדע השיער שהיא קונה. והשתא מייתי שפיר ראי' מפדיון שג"כ אין צריך להקנות אלא שצריך לידע שעור הפדיון בכדי לקנותו. וספר עצמות יוסף אין בידי לעיין בו ואף שלא יהי' באפשרי להעמיד פשט זה בלשונו בקשתי זה מאת הדר גאונו להודיעני אם ישר ונכון לפניו הפשט הזה בעצמו. כי לדעתי אף שזה רחוק קצת מהשכל שיצטרך קנין בפני עצמו לשיווי החפץ לבד קנין החפץ מ"מ מוטב לסבול הדוחק הזה בדעת רב יוסף דבלא"ה לית הלכתא כוותי' משנאמר דצריך הכהן להקנות הבכור. ואם לא יישר בעיני אדוני בבקשה ממר להודיעני ואחדל. ואולי יש סמיכות ליתן לסברא הזאת מדין הסייף המובא בש"ך סי' ע"ב ס"ח בשם הגמ"ר ואם הסברא הזאת נכונה דינו של הגמ"ר אמת בלי פקפוק דהא כשם שתיקנו משיכה בלקוחות תיקנו משיכה בשומרין. אלא שאעפ"כ הניח הגמ"ר בצ"ע משום דמספקא לי' דילמא קונה לו בתורת חצר וכסברת התו' והרא"ש לחד תרוצא שם באלו מציאות דדוקא בדבר שאין עתיד להמצא לעולם אין חצירו קונה. ואפי' אם לא נודה כלל לזאת ונאמר דמ"מ התורה הקפידה דבעינן דעת הכהן להקנות דבר הנפדה לדעתי הקלושה לא מועיל בזה ליישב פירש"י דאם נאמר דכיון שאין הפדיון פדיון אלא בחמש סלעים שאמרה תורה ולפיכך כל שהכהן מקנה דבר הנפדה בעינן דוקא חמש סלעים שיגיע אליו וע"כ ס"ל לרש"י דלא יצא כשנתן לעשרה כהנים בזה אחר זה והא דיצא לנותן לכולם בבת אחת משום דה"ל כתן לפלוני ואקדש אני לך דא"כ מאי איריא כהנים אפי' נתן לישראל ע"פ ציווי הכהן נמי נימא דיוצא כיון דבידו להקנות לו הבכור הרי מקנה לו מתורת ערב. ולמיעוט בקיאות לא מצאתי דיוצאין בכה"ג ידי פדיון ולדעתי לא יצא ידי פדיון כשאמר הכהן תן החמש סלעים לפלוני מדין ערב כיון שאין הבכור קונה כלום רק שיש עליו חוב וכדקרי לה בגמר' מלוה ע"פ ולא מפטר מהכהן בנתינת לפלוני ע"פ כדמפטר הבע"ח מהמלוה ע"פ אמירתו תן לפלוני דהתם מחל לו המע"פ או נשתעבד להחזר לו השטר בנתינתו לפלוני משא"כ בפדיון דנתינה לכהן כתובה ואין מחילתו מועלת. ואולי אינו יכול להקנות אפי' במעמד שלשתן לפי מה שכתבו התוס' בפ' החובל ובפ' שנים אוחזין דלא תיקנו בכתובה במעמד שלשתן לפי שאינו עומד לגבות מיד וכ"ש בכה"ג דהוי ממון שאין לו תובעין ובלא"ה לא שייך כאן מעמד שלשתן דהוי הלכתא בלא טעמא משום תקנת השוק שיצא בזה ידי חובת מצות דאורייתא ואע"פ שיכולין לזכות מתנות במכירי כהונה שאני התם דלא טבלי משא"כ בפדיון שאחריותן עליו עד שיגיע ליד כהן וקודם לכן אינו פדוי כלל וכמ"ש במכתבי הראשון. תו קשה לי איך יצא כשנתן לעשרה כהנים בבת אחת דה"ל כאילו כ"א מקבל כל החמש הא לא אמרי אינהו תן לפלוני דלא משמע כלל בברייתא דע"פ כל העשרה מקבל כ"א חלקו דהיינו שאומרים בפיהם תן כו'. ולא דמי לשותפין שמתחייבין בקבלת האחד שמתחילה נתחייבו בקנין השותפות ועשה אחד לחבירו שליח שיתחייב במעשיו כמותו. ואם נאמר דהכהנים הם ממילא כשותפין א"כ אפי' בזה אח"ז נמי נימא כן דהוי כאלו כ"א מקבל כל החמש ואטו תכא דבעה"ב קא גרים:

גם לא יתיישב לפי זה לשון רש"י ד"ה בבת אחת שכתב שהניח לפני כולן חמש סלעים והלך לו למה הצריך להניח לפני כולן יתן לכ"א חלקו בידו וג"כ ה"ל כאלו מגיע לכ"א חמש דבשלמא לפי מה שפרשתי בדעת רש"י דבעינן נתינה כאחת צריך להניח כל החמש ברשות המשותפת לכולן וסגי בזה דכיון דזכתה לו תורה טובת הנאה יכול ליתנה לכל כהן שירצה ובאמת הוא שייך לכלל השבט רשות בידו ג"כ לסלק טובת הנאה לכמה כהנים שירצה רק שהנתינה תהי' כאחת והם זוכין בו כולם ודומה למה שאמר ר' טרפון גזל אחד מחמשה ואינו יודע למי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק (וע"כ דהם חולקין ביניהם דה"ל ממון המוטל בספק וחזקת כולן שוין) ויצא בזה ידי השבה אע"פ שאם הי' נותן לכ"א חלקו בידו לא הי' יוצא ידי השבה וה"נ דכוותי' אבל לפי מה שביאר אדמו"ר נשגב מאתי כוונת רש"י בזה:

ומה שתפס אדוני עלי במה שכתבתי כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא כו' הנה אני לא כתבתי אלא לרווחא דמלתא אחר אשר הנחתי בפשיטות דמודה רש"י שאם דעתו להשלים יצא אפי' נתעכלו המעות הראשונות אע"ג דס"ל דבעינן נתינה כאחת ועדיין לא הגעתי להך טעמא דלא לפקדון דמיא ולא למלוה כו' דשייך ג"כ לגבי הקדש לזה כתבתי דאפ"ה גבי ערכין יצא דאע"ג דלא יצא במעות הראשונות ידי ערכו מ"מ נתפס עליהם שם הקדש כיון שהוא נתן זה להקדש בלא טעות ובלא שום תנאי. וסתם אדמו"ר מאוד דבריו במה שחילק בין יצא מרשותו לרשות אחר לנתינה ליד אחר בהקדש טעות ולפי הבנתי בהם ר"ל דאפי' אם נאמר בהקדש טעות דאע"ג דלא הוי הקדש מ"מ אם זכה בו אחר לצורך הקדש נתפס בקדושה כמו ביאוש טעות דכל הקודם זכה מ"מ הכא כיון דנתן בעצמו בידו ליד הגזבר לא חל עליו שם הקדש דכה"ג גבי יאוש לא זכה המקבל כיון דבא לידו קודם או בשעת היאוש ה"ל כמו באיסורא אתי לידו דהלכתא כאביי ביאוש שלא מדעת. וע"כ צריך לחלק בזה דאל"ה קשה מהא דשור הנסקל לכל מחילה או נתינה בטעות. ומה שמפקפק מר בהקדש טעות הבנתי לפי שיש לחלק בין הקדש טעות ליאוש טעות היינו משום דגבי יאוש כיון דהוי הפקר לכל אע"ג דממונו הוא לגבי נזקין כדאיתא ס"פ החובל וכמו הפקיר בורו מ"מ כיון שבא לרשות אחר זכה בו משא"כ גבי הקדש טעות כיון דאינו הקדש גם הפקר אינו כיון דאינו הפקר לכל ואפי' אם זכה בו אחר לאו כלום הוא דרשות בעלים גמורה עליו ובזה יש לחלק ג"כ בין יאוש טעות למחילה או נתינה בטעות וכבר שמעתי מקשין מהא דשור הנסקל על דיין שטעה היכא דחוזר הדין וישבתי כנ"ל. גם זאת בקשתי שטוחה שאם לא כן כוונתי בדברי קדשו שיורוני ויפרש ביתר ביאור כי עדיין לא הגעתי לגדר שאין מפרשין כו':

ואולם לפי מה שכתבתי במכתבי הראשון אין מקום לכל זה דאע"ג שלא יצא ידי מקצת ערכו בנתינתו ליד הגזבר מ"מ נתפס עליהם על המעות הראשונות שפיר שם הקדש דהא אפי' לגבי הדיוט אם כתב לכהן שחייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי וכ"כ הא דחייב ליתן לו הוא משום שכתב לו בהחלט לא אמרינן בי' טעות או תנאי וכן משמע בתוס' פ' הנושא ובגמ' בין אליבא דר"י ובין אליבא דר"ל ולכל חד כדאית לי' וה"נ דכוותי':

וכן נראה לדקדק מלשון הברייתא דקדושין. עגל זה לפדיון לא אמר כלום דמשמע דצריך לחזור וליתן ה' סלעים ואין הכהן מנכה שיווי העגל לרבה או שיווי לפי דעת הכהן לרב יוסף. ומדקתני סיפא רק בנו פדוי משמע דאין בין רישא לסיפא אלא דברישא אין בנו פדוי אבל הכהן זכה בעגל אלמא דאע"ג דלא יצא אפי' ידי מקצת פדיון מ"מ זכה הכהן במה שבידו וכ"ש דאמרינן הכי לגבי הקדש. ואפשר דקים להו לחז"ל דלא אזלינן בכה"ג בתר אומדנא וידעי שפיר לחלק בין הא ובין זבין אדעתא למיסק לארעא דישראל ושאר אומדנות המבטלת הקנין. ואולי מזה יצא לי' לרש"י דנתינה כאחת בעינן והתוס' בדף מ"ט לא נחתי לדייק לישנא דברייתא כדכתבינא ומשמע להו דאע"ג דאמרינן חמש ולא חצי חמש מ"מ אם רק ראוי להשלים לחמש סגי וכשיטתם בכמה מקומות דכל היכא דבעינן קרא כדכתיב ולא נאמר בלשון ציווי לא בעינן אלא שיהי' ראוי וכדר"ז דבילה [הסוף חסר]:

[אמר נ"ה ע' בח"ס סי' רצ"ו דמסיק דלכתחילה אין לחלק ה' סלעים לב' כהנים] ארי' ליב בחרב ר' שמואל מרדכי זלל"ה

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה