אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן ח

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן ח

סימן ז

בדין ישב לה קוין בושט אין חוששין שמא הבריא

חולין דף מ"ג ע"ב אמר עולא ישב לו קוין בושט אין חוששין שמא הבריא. בסוגיא הלז רבו השאלות והדקדוקים ובפרט בפרש"י כאשר אבאר אחת לאחת איש על דגלו באותיות:

(א) בפירש"י ד"ה ישב כו' פי' ואינו נראה נקובתו בחוץ וקורט דם אין בו מבפנים עכ"ל. כתב ע"ז התוס' ד"ה ישב. ונראה דאין לחוש אפי' יש מבפנים אם אין מבחוץ כיון דלא חיישינן שמא הבריא עכ"ל התו'. ובאמת צריך עיון בדעת רש"י דמשמע סברתו שאם הי' ק"ד מבפנים מודה עולא דחיישינן ואין לזה טעם כמו שכתבו התו'. ואפי' הי' בזה איזה סברא וטעם מנ"ל לרש"י הא. ומאי בעי רש"י בזה לענין סוגיא דשמעתין:

(ב) פירש"י ד"ה אין חוששין שמא נקב הי' והבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום עכ"ל משמע שאם הי' קרום מחמת מכה כשר וסתימא מעליא. לא הי' שום חשש. וזה סותר למה שפירש"י בעצמו בפ' השוחט דף כ"ח ע"ב ד"ה אין לו כו' דושט אין לו בדיקה מבחוץ אפי' לענין נקב דטיפת דם נכנסת לו מבפנים בנקב ואינו נכר משום דאדום הוא העור החצון דוושט. וא"כ אפי' נימא דבכל דוכתי קרום מחמת מכה סתימא מעליא הוא. מ"מ גבי עור החצון דוושט יש לנו לחוש דילמא אכתי איכא נקב ולא מינכר:

(ג) פירש"י ד"ה מאי שנא וכו' לא אפשר למבדקא דנקב במשהו בעור חצון של וושט לא מינכר עכ"ל קשה אמאי נאדי מטעמא שפי' בעולא. דלא אפשר למבדקא משום דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. ומוהר"ם לובלין כתב שזה הי' ליישב שיטת ההלכה גם לפי' השני. ואין כן דרכו של רש"י ז"ל. אלא שמפרש לפי פירושו והדר מפרש וללשון ששמעתי הכי פירושו. ועוד שהצריך מהר"ם לדחוק את עצמו במ"ש שפירש"י לקמן גבי אבל ישב כו' כדי ליישב גם הפי' הראשון. וזה דוחק גדול מלבד שאפי' לפירושו אינו לשונו של רש"י ז"ל מיושב שם כמו שכתבתי לקמן:

(ד) לפירש"י דפי' בדעולא דאין חוששין שמא נקב ועלה קרום ונסתם. יש להבין מאי קשיא לי' לתלמודא מ"ש מספק דרוסה והוצרך לומר דקסבר עולא לא חיישינן לספק דרוסה. דהא אפי' תימא דסבר עולא חיישינן לספק דרוסה. היינו דבעי בדיקא. ובדבדק ואשכח דשלימה היא שוב אין חוששין למידי. וה"נ קמ"ל עולא בישב לו קוץ בושט ולא אשכח נקב דאין חוששין שמא הי' נקב ונסתם ואינו דומה כלל לחששא דדרוסה:

(ה) דקדוק בלשון הגמ' דפ' ולעולא מאי שנא מספק דרוסה דהא אעולא קיימינן ולמה לי' למהדר ולאמר ולעולא דמשמע דאתי לאפוקי אי לאו דעולא לא הוה קשיא לו. ופשיטא דאי לא אמר דאין חוששין דלא קשיא מספק דרוסה:

(ו) פירש"י ד"ה חיישינן שמא שתי העורות נקבו והבריא החצון עכ"ל גם בזה קשה למה לי' לרש"י לסיים והבריא החצון לשטתו דס"ל דאין בדיקה בעור החצון אפי' לענין נקב. ואין במה שכתב מהר"ם לובלין דרש"י כתב זה ליישב הסוגיא לפי' ראשון להעלות ארוכה. גם אם נודה לדברי המהר"ם אכתי קשה למה לי' לרש"י האריכות הזה. והי' לו לפרש חיישינן שמא הי' נקב והבריא כמ"ש בעולא אהא דאין חוששין. ומאי בעי בהא דכתב שתי העורות ובהא דכתב החצון ודו"ק:

(ז) בגמרא יש להקשות לפי מאי דקאמר ההוא מדרבנן נמצאת אתמר. ואיצטרך לי' לעולא לאשמעינן דלא אסיק אדעתי' דכולהו חיווי ברייתא קוצי אכלין. וא"כ ע"כ אליבי' דידי' ג"כ צריך לאמר דס"ל לעולא לא חיישינן לספק דרוסה דהא מדמי' לה הגמרא לספק טומאה בר"ה דהיינו ספק נגע ספק לא נגע. וא"כ למאן דחייש לספק דרוסה אפי' בנמצאת הוי לי' למיחש אי לאו דכולהו חיוי ברייתא כו' אלא ודאי דעולא לא חייש לספק דרוסה וא"כ אמאי חיישינן בישב. דהא בתחוב בעור אחד אינו נקרא ריעותא לגבי עור השני וכדאמרינן הכא לא אתיילד בה ריעותא וע"כ לומר כדפרשתי. ואין לומר כיון דנקב בעור החצון אינו מנכר חיישינן שמא יש נקב ואינו נכר דא"כ אפי' נקב הפנימי ע"י חולי בלא תחיבת עץ איכא למיחש להכי והשתא ניקב זה בלא זה היכא משכחת לה היינו נקב הפנימי ולא החצון:

(ח) מה שהקשה התו' על פירש"י דף כ"ח ע"ב ד"ה אתא כו' דלשיטת רש"י כשניקב הפנימי היכי ידעינן אי נקב החצון אי לאו. כיון דאין לו בדיקה מבחוץ אפי' לענין נקב. וכתב דדוחק לפרש כגון שנקב מחמת חולי ובחצון אין נכר שום חולי. ואע"ג שהרא"ש החליט לפרש כן דעת רש"י. מ"מ יש לעיין אולי נמצא תירוץ מרווח בלא שום דוחק:

(ט) מה שהקשו עוד התו' על פירש"י דאין לוושט בדיקה מבחוץ אפי' לענין נקב מהא דאמרינן בפ' א"ט למאי נפקא מיני' לספק דרוסה. ולא קאמר לספק נקובה וע"ז לא תירצו בתוס' והרא"ש כלל:

והנה בזאת הקושיא האחרונה יש ליישב דעת רש"י. דלהכי קאמר נפקא מיני' לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה כיון דאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. אלמא דאי בדק מבפנים ולא אשכח נקב כשירה. והשתא ממ"נ במאי מיירי רבה. אי בבהמה דצריכה שני סמנין מאי מהכי מאי דבדק מבפנים דילמא במקום נקב קא שחיט. דדוקא לענין דרוסה פירש"י דף מ"ג ע"ב ד"ה ההיא כו' כיון דמקומו מאדים אפי' שחט בו יש היכר במשהו ואי לענין עוף דאפשר דשחט לקנה ומהפך לי' לוושט. מ"מ לא קמ"ל רבה מידי במה שסיים אלא בפנים. והיל"ל אין לו בדיקה מבחוץ. ולהכי קאמר נפקא מיני' לספק דרוסה דהשתא תרתי שמעינן מיני'. מהא דאמר אלא בפנים חדא דלגבי דרוסה לא חיישינן דילמא במקום אדמומית הארס קשחיט. לפי שהי' נכר מקומו. ועוד קמ"ל במה שכתב הרא"ש דאם אין אדמומית בעור הפנימי הוא ראי' שלא נתחלחל עדיין הארס לפנים וטיפת הדם היתה נכרת יפה בעודה מונחת על עור החצון. ובזה מתורץ קוש' הט':

ועוד שאם הי' אומר דנפקא מיני' לספק נקובה הוה משמע דאין בדיקה כלל לעולם מבחוץ אלא מבפנים וא"כ אם ניקב העור הפנימי חיישינן שמא גם עור החצון נקב ואינו נכר. וזה אינו כיון שהנקב במקום ידוע מהני בדיקה אפי' לעור החצון ויש לנו לומר כן מסברא דהא טעמא מאי אין לוושט בדיקה מבחוץ לענין נקב דחיישינן שמא ישב לו טיפת דם בפנימת הנקב וכשהמקום ידוע ודאי דיש להבחין במשמוש אם הוא טיפת דם או עור הוושט אבל כשאין המקום ידוע דאז הבדיקה הוא ע"י ראיית העין בזה אין להבחין בין עור החצון שהוא אדום או לטפת דם שבתוך הנקב והשתא שפיר משכחינן ניקב הפנימי ולא החיצון בכל גוונא שרואין מקום הנקב וכנגדו אין נקב בחיצון ואין צריך לדחוק שאין שום חולי ניכר בחיצון ומתורץ קוש' החי"ת והזי"ן:

ובזה יתורץ גם כן קושית האל"ף דמנ"ל לרש"י דדוקא היכא דאין קורט דם ניכר מבפנים קאמר עולא דאין חוששין שמא הבריא. והיינו משום דמשמע לי' לרש"י טפי לשון הבריא שהוא לשון בריאות המורגל וקשה לי' לרש"י באמת לפי שיטתו קוש' הבי"ת דמאי מהני הא דאין חוששין שמא הבריא ונסתם דילמא אכתי איכא נקב ולא מינכר. ולהכי פירש דמיירי דאין בו קורט דם מבפנים והשתא ליכא למיחש שמא יש נקב דהא נקב באמת ניכר בעור החיצון אלא דהחשש הוא שמא ישב טיפת דם בתוך הנקב וכיון דליכא טיפת דם כנגד הנקב אפי' בפנים תו ליכא למיחש ולשאר עור הוושט ס"ל לעולא דליכא למיחש אפי' בנקב ע"י קוץ ובזה מתורץ קוש' א' וב':

ולפ"ז א"ש לשון הגמרא דקאמר ולעולא מ"ש מספק דרוסה דכיון דקאמר אין חוששין שמא הבריא דהיינו שמא נתרפא אלמא דאי הוי חיישינן להכי הוי טריפה אע"ג דאין הקוץ אלא בפנימי מ"מ חשיב ליה לעולא ריעותא גם לגבי החצון אלא דאיכא הוכחה שלא ניקב החיצון מעולם. אבל אם ראינו כך שהקוץ תחוב רק בפנימי לבדו ולא בחיצון ונאבד קודם שנבדק אם החיצון שלם הי' טריפה אלמא דחשיב כעל ארי' בנייהו גם לגבי החיצון והשתא מאי מהני שכשנבדק ונמצא שלם נגד הנקב דהא איכא למיחש ג"כ שמא ניקב עור החיצון במקום אחר שלא במקום הקוץ משום דאכלה בי' ופעי' בי' גמדי לי' ופשטי' לי' ותו לא אפשר למבדקא כיון שאין המקום ידוע. ובשלמא בלא עולא אע"ג דלא הוי מטרפינן לי' בישב לו קוץ בוושט. לא קשי' מספק דרוסה משום דלא דמי' כלל לעל ארי' בנייהו והוי ספק על דגם בדרוסה לא חיישינן. אלא לעולא דקאמר אין חוששין שמא הבריא ונתרפא קשה ובזה מתורץ קושיא ד' וה' וג'.

ולפ"ז הוצרך ג"כ רש"י לפרש אבל ישב דהחשש שמא הבריא החיצון ואפי' לפי שיטתו לא בעי למימר משום דאי אפשר למבדקא דהא אפי' לההוא ג"כ צריך לאמר דס"ל לעולא דלא חיישינן לספק דרוסה וא"כ אין צריך בדיקה בכל עור החיצון אפילו בישב וכנגד הקוץ הא מהני בדיקה וכו' וע"כ טעמא דישב הוא משום דחיישינן שמא ניקב ונתרפא ומתורץ קושי' הוא"ו.

[אכתוב גם אני הנלע"ד ומתחילה אקדים דעת רש"י וסברתו בדיני ושט בקיצור ואח"כ נבוא לביאור דבריו. והנה בהא דפסק רש"י בהמסס דאפי' לא ניקב מעבר לעבר טרפה נחלקו האחרונים עי' בש"ך סי' מ"ח ס"ק י"ב דדעת הב"ח דאפי' אם רק מחמת חולי נחסר מעור ההמסס ג"כ אוסר רש"י ז"ל ודעת רוב האחרונים בטעמו של רש"י דחוששין שמא הבריא ורק בנתחב קוץ או מחט דאז אנו חוששין שמא באמת ניקב מעבר לעבר ועלה בו קרום. והנה נראה להוכיח מדברי הכל בו שהבין בדברי רש"י כדעת מהרש"ל שכתב בזה הלשון והר"ש ז"ל כתב דדוקא בבית הכוסות שיש לו שני עורות אבל בשארי בני מעיים כיון שניקב מעט שוב אין לו מה שיגין עליו. והקשו עליו מהא דבני מעיים שניקבו ולחה סותמתן אסור משמע דמעט מעור החצון ודאי מגין. והנה בדין מעיים ודאי לא איירי רק מחמת חולי דאי מחמת מחט הרי מחט שנמצא בבני מעיים בלא שום נקב ג"כ טרפה כמבואר שם סעיף ג' ואף לדעת המכשירין וכן דעת רש"י מן המכשירין מ"מ הרי יש ליישב דהגמ' קאי על ניקב מחמת חולי הרי דהראשונים שמביא הכל בו למדו בדעת רש"י כסברת מהרש"ל:

עוד יש להקדים דדעת רש"י ז"ל דהא דאין לושט בדיקה מבחוץ הוא גם לענין נקב והתוס' חלקו עליו בזה בשם הריב"א דנקב יש להרגיש גם במשמוש. ונראה פשוט דדעת רש"י דכל היכא שצריך בדיקה מנקב צריכין ג"כ לבדוק אם אין שם קורט דם וגם אם לא האדים הבשר שהרי בהדי' ביאר רש"י ז"ל דלכן אין לושט בדיקה מבחוץ שאנו חוששין שנכנס טיפת דם בתוך הנקב ע"ש בדף כ"ח:

ולפ"ז נראה כונת רש"י בחולין ד' מ"ג מבואר בלי גמגום והוא דאהא דאמר עולא ישב קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא פי' שאינו נראה נקובתו בחוץ וקורט דם אין בו בפנים הכונה דעיקר ההיתר הוא מצד עור החצון שאינו נראה נקובתו בו בחוץ אבל אחרי שחצי עור החצון אינו מגין צריכין ג"כ שבפנים בעור החיצון לא יהי' איזה חלק אשר יהי' בו קורט דם והפירוש שפירש"י קורט דם אין בפנים היינו בפנים של עור החיצון ואז יתברר לנו בודאי שעור החיצון לא ניקב כלל ומ"מ אין ההיתר מצד שעור הפנימי ג"כ לא ניקב מעבר לעבר דזה אינו שהרי לרש"י חצי עור אינו מגין כלל כו' כנ"ל ובודאי לא בא כאן רש"י ז"ל לפסוק הלכות ורק לתוספת ביאור כתב תיבות אלו וקורט דם אין מבפנים. ואולם באמת לפ"ז יקשה יותר מה שכתב רש"י ז"ל אין חוששין שמא הבריא והוה קרום שעלה מחמת מכה בושט שאינו קרום דאף אם הי' הדין דהוה סתימה מעלי' ולא היינו חוששין לזה דלא הוה סתימה דמעיקרא שזה הוא הטעם דלא הוה קרום שעלה מחמת מכה סתימה כמ"ש רש"י לעיל מ"מ קרום כזה שהוא בפנינו ודאי דלא הוה סתימה שהרי ביארנו לדעת רש"י ז"ל דאף דהיכא דלא מינקב רק חצי העור ג"כ אסור. ונראה דבדקדוק כתב רש"י לעיל ואם ניקב ונסתם אפילו עלה בו סתימה עבה אינה מתקיימת דאלו קרום דק אף בסתימה מעיקרא לא מהני. ונראה דלרש"י אין חילוק בין קרום עב או דק רק בין אם שלט החולי באותו עור עד שנחסר ממנו שוב גם השאר אינו מגין. וא"כ אם הי' הדין גם דקרום שעלה מחמת מכה הוי קרום הרי לא שלט החולי כלל באותו קרום שעלה אח"כ אדרבה הרי הוא הולך ומשביח ורק דכיון שכבר נעשה בו מעשה טרפה אין הקרום והחוזק הנעשה אח"כ דבר המתקיים כנלע"ד. ועי' בראב"ן שפירש בפסקיו סי' רכ"ז אם הי' הושט ספק דרוס היינו שאנו רואים הבהמה צוארה מלוכלך בדם ואין אנו יודעים אם חי' דרסה או בקנה נוכתה וצריכה בדיקה אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ואהא דאמר עולא פירש כפירש"י ופסק כותי' וכתב הרא"ש דלראב"ן אפי' הי' קורט דם בפנים ג"כ כשר ותמה הבית מאיר מנ"ל דהראב"ן אינו פוסק לגמרי כרש"י. והרא"ש תמה על הראב"ן דלדידן דחוששין לספק דרוסה יש לנו לומר דחוששין שמא הבריא:

ואולם לפי מה שפירש הראב"ן דספק דרוסה הוא ספק קני' י"ל ג"כ דהיכא דלא אפשר תלינן בקני' והא דאמר ושט אין לו בדיקה מבחוץ נ"מ לספק דרוסה היינו דלכתחילה צריך להפוך הושט ולבודקו אף דלא הוי אלא ספק שונרא ספק קני' ואולי י"ל דושט חמור שהרי לדעת הכרו"פ דרוסה בושט הוי ספק בשחיטה וע' בס' באר יצחק ובס' אמרי בינה ולכן ס"ד דאף בדיעבד מעכב הבדיקה ומסיק דעולא לא חייש לס' דרוסה כגון הכא ומיושב קושית הרא"ש על הראב"ן וגם מה שהקשה הב"מ א"ש שהרי עכ"פ אנו למדין יש לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב שהרי בספק קני' וספק שונרא הוא דאין לושט בדיקה מבחוץ אבל לודאי יש לושט בדיקה מבחוץ:

והנה בין לרש"י בין להראב"ן מסולק קושיית הרשב"א ז"ל על הלשון והבריא שנעשה קרום חדש דא"כ איך מהני בדיקה במחט שנמצא בריאה שהרי להראב"ן באמת להלכה אין חוששין. ולרש"י אין לחוש לזה רק היכא שכבר שלט הקוץ באחד מן העורות:

והנה לפי מה שבארתי דדעת רש"י לחוש דגם לענין נקב אין לושט בדיקה מבתוך היינו שאין להבחין בין הטיפת דם שנתיבש בתוך הנקב לשאר עור החיצון של הושט אתי שפיר מה שפירש"י לקמן נמצאת איתמר דגם אם לא נתחב אנו חוששין שמא ניקבו שני העורות והבריא החיצון וקשה ל"ל למימר שהבריא הרי אין נקב ניכר בו אלא ודאי שזה שנתיבש בו הדם קרי לי' רש"י הבריא. והנה מבואר מדברי רש"י דגם ללשון נמצאת איתמר קאי ג"כ הקושיא מ"ש מספק דרוסה וגם התירוץ קסבר עולא אין חוששין לס' דרוסה וא"כ לדידן דחוששין לס' דרוסה יש לחוש גם בנמצא אלא דלפ"ז יקשה קושית הרשב"א דהא בריאה לא חיישינן להכי. לכן דקדק לכתוב דהחשש הוא שמא הבריא החיצון וא"כ מבפנים מהני בדיקה ומינה דלעולא אף בדיקה מבפנים אינו צריך ותימה מזה על מה שהביא הרשב"א בתורת הבית ראי' דעולא קאי בלא מצא קורט דם בפנים כפירש"י מהא דנמצאת איתמר שהרי מדברי רש"י נראה דללשון זה כל החקירה הוא רק אם צריך לכתחילה לבדוק מבפנים או שנאבד הושט ולא נבדק בפנים וא"כ אין מקום לראייתו:

והנה יש לדון דלפי מה שבארתי דלרש"י אם לא ניקב מעבר לעבר ג"כ שוב אין חצי עור מגין אפשר לומר דמאן דחייש לס' דרוסה וא"כ צריך נמי לבדוק אם לא נגע אף מעט מעור הפנימי אם ניקב מבחוץ וצריך להפריד את העור הפנימי מן החיצון וכלפי מה שאמר ושט א"ל בדיקה כו' אלא מבפנים משמע דמבפנים יש לו בדיקה אף בלא הפרדת העור לכן אמר נ"מ לס' דרוסה ויתישב קושית התוס' על רש"י. ע"כ מנכד המחבר ז"ל]:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה