אור ברסלב
נחלת שמעון (זרחי) נחלת שמעון › סימן ג

נחלת שמעון (זרחי)· רבי שמעון זרחי

נחלת שמעון · סימן ג

סימן ב

לכבוד תלמידי ה"ה הרבני החריף והבקי חו"נ מו"ה הלל כ"ץ בישקא, בדברי הש"א סי' צ' בדין אם שייך להחמיר בתחומין בספיקו כיון דהוי דשיל"מ.

אשר הקשית לשאול בדברי הגאון שאגת ארי' בסי' צ' שהקשה שם על דברי התו' בגיטין מביצה ל"ז ב' ותירץ דס"ל לר' יוחנן כרב אשי בפ"ק דביצה דאמר דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן כמו שאינו בטל אפי' באלף ה"נ ספיקו אסור. וה"נ תחומין דדשיל"מ הוא. וה"ה דספיקו אסור. והוקשה לך דאין זה מספיק לתרץ דברי התו'. דהא הם בעצמם כתבו בעירובין מ"ה ע"ב ד"ה איבעית אימא כו' בעירוב הקילו הרי לפנינו דלענין עירובי תחומין לא מחמרינן בספיקו. אע"ג דהוי דשיל"מ עכת"ד, והנה היא קושיא גדולה על הש"א. ולא יתכן שנעלם מעיני הגאון. אשר עיניו היו משוטטות בכל הש"ס בסקירה אחת כידוע, לפי שעה דבור התו' הנ"ל:

ויכילנא לתרוצי לך דכוונת הש"א דר' יוחנן ס"ל כר"א דדבר שיל"מ ספיקו אסור אפי' בדרבנן. ועדיפא מיניה דאילו ר"א שסידר הג' ואליבי' סתמא אמרינן בעירובין מ"ה ב' לגבי תחומין ספק דבריהם להקל. ואע"ג דהוי דשיל"מ משום דבעירוב הקילו. ואילו ר"י ס"ל דאפי' בעירוב נמי הואיל ויש לו מתירין מחמרינן בספיקא. וההיא ברייתא דקתני גשמים שירד ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם. תיקום אליביה דר' יוחנן באמת כר' יהושע ודלא כר' אליעזר. א"נ אפילו תימא ר"א ובעבים שנתקשרו מעיו"ט ואית ליה סימנא בגווייהו. ותי' כיון דלמסקנא דאמרינן מיא בעיבא מינד ניידי תו לא מיבעי לן למימר דבעירוב הקילו שוב באמת אין חילוק בדשיל"מ. ולא היינו צריכין מתחלה להך סברא לחלק דבעירוב הקילו אלא כדי לישב הברייתא. וכיון דהברייתא מתורצת בלא"ה יש לנו לומר דכיון דיש חומר בדשיל"מ דאפי' בדרבנן דקי"ל בכל התורה כולה ספק דבריהם להקל מ"מ בדשיל"מ ספיקו אסור ה"נ בעירוב הקל ג"כ ספיקו אסור משום חומר דהוי דשיל"מ. ומלבד כל זה הנה עיקרא דמלתא דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל הוא פלוגתא דתנאי בנדרים נ"ח א' ומצינן לאוקמא הך ברייתא כמ"ד דאפי' דשיל"מ בטיל וא"כ ספיקו לקולא אלא דהתו' לא הוי ס"ד דמיהדר לאוקמא הך ברייתא אליבא דכולי תנאי ואפי' כר"א הוכרחו לפרש שאם נרצה לקיימא גם אליבא דמ"ד דשיל"מ לא בטיל יש לומר דבעירוב הקילו. בכל אלו הדרכים הייתי יכול לדחות קושייתך:

מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך וגם כי אילו הי' בדעת הגאון אחד מדרכים הללו לכל הפחות הי' לו להביא דברי התוס' הנ"ל דעירובין ולתרץ אותם כנ"ל. ע"כ שמתי פני לתרץ בדרך אחר מורווח. וזה כי קושית הגמ' דעירובין שם ודילמא הנך אזלי והני אחריני נינהו. והוא בלתי מובן דמה"ת נחזיק ריעותא כזאת ולמה לא נימא כאן נמצא כאן הי'. לא מבעי אליבא דרבי בפסחים יו"ד ע"א הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא. ודאי דליכא למיחש כלל דלמא אחרינא נינהו. אלא אפי' לרשב"ג דס"ל שם תבדק כל השדה כולה. י"ל דדוקא התם דבשעה שאבד הקבר הראשון הוחזקה כל השדה בחזקת טומאה. תו לא אתא ספק דקבר הנמצא ומוציא מידי חזקת טומאה וחיישינן דלמא קבר אחר הוא. אבל הכא דאכתי אין איסור כלל אחזוקי רעותא לא מחזקינן. וע"כ צריכין אנו לפרש דהאי ודלמא הנך אזלי כו' חששא דרבנן הוא. וכעין מה שכתבו התוס' בספ"ק דב"מ ד"ה איסורא כו' דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון. ומדרבנן בעלמא הוא דחיישינן. וכה"ג כתבו התוס' חולין י"ב א' דמדאורייתא לא חייש ר"מ למעוטא אלא מדרבנן. ובמיעוט המצוי כתב הר"ן דאפי' רבנן דר"מ מודו דחיישינן מדרבנן למעוטא דשכיח. ובעבים שכיח לפרקים שיתפזרו טרם יריקו מים על הארץ ויבואו אחרים תחתיהם. [וע"כ מיירי הכא שלא הי' גשם מעת שנתקשרו העבים מעי"ט עד שבאו גשמים ביו"ט דאל"כ לא משני מידי] ופריך שפיר דניחוש מדרבנן דלמא הנך אזלי והני אחרינא נינהו. ועיין בביצה דף ז' ב' במאי אוקימתא בדספנא מארעא כו' כי לא בדק נמי. ומשני כי לא בדק אימא מאתמול הואי. ופרש"י דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא והוסיפו בתו' ד"ה כי כו' דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה. והנה יש לעיין מה הועילו תוס' בתירוצם דאע"פ שיצאנו מידי ספק דשיל"מ ואיכא רובא להיתירא אכתי קשה הא בדבר שיל"מ אין מועיל רוב דהא אפי' באלף לא בטיל. אך די"ל כתי' הר"ן דע"כ לא אמרינן דשיל"מ לא בטיל אלא היכי דאיכא איסור בעולם. ומתורת רוב אתינן עלה להתיר בהא אמרינן דלא בטיל וכן בספק כפי קושית התו' אע"ג דהוי ספיקא דרבנן ושמא אין כאן איסור כלל מ"מ כיון דהוי ספק השקול וכה"ג בדאורייתא לחומרא ה"נ בדבר שיש לו מתירין אע"ג דהוא דרבנן אזלינן בספיקא לחומרא אבל היכי דאיכא רובא להיתירא לומר דאין כאן איסור כלל לא מחמרינן בשיל"מ יותר משאר איסורין. וכן מוכח דס"ל להתו' גבי חדש עי' בב"י יו"ד סי' רצ"ג שהביא תשובת הרא"ש והגמ"יי בשם ר"י [דהוא מרא דתו'] דאזלינן בתר רובא גבי דשיל"מ היכא דאין כאן איסור כלל:

ואקדים לך מה שישבתי בהא דהביא הפר"ח ביו"ד סי' ק"ה בשם הב"ח דקשה על האי דינא דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ממנחות ס"ח ע"ב דקאמר ר"פ ור"ה בדר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן. והלא חדש הוי דשיל"מ והו"ל לאסור כמו בביצה. ותירץ המרדכי פ"ק דביצה דהתם מיירי בספק בקביע דירחא. ואנן בקיאין בקביע דירחא וע"כ מקלינן עכ"ל. והעולם מקשין מאי קושיא. דהא לר"פ אשכחן בהדי' בריש ביצה דלא ס"ל להא דר"א דכי היכי דמחמרינן בביטול דשיל"מ ה"נ ספיקא אסור דהא משני התם בביצה האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא. ולא ניחא לי' בתירוצא דר"א. ודלמא ר"ה בדר"י נמי לא ס"ל לדר"א. וע"ז י"ל דסמכו הגדולים בקושיתם על הא דמסיק התם במנחות ורבנן דבי ר"א אכלו בצפרא דשיבסר קסברי חדש בח"ל דאורייתא אלמא דאי הוו ס"ל דרבנן אינהו נמי הוו אכלי באורתא נגהי שיבסר אע"ג דר"א רבם ס"ל דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי על תירוץ המרדכי דמקלינן בספיקא קביע דירחא דהא לא אשכחן דמקלינן שום קולא באיסור דרבנן ביו"ט שני משום דבקיאין בקביע דירחא אלא כל מה שאסור בראשון אסור בשני. מעתה יש לנו להוסיף עוד דע"כ לא אמרינן דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקא אסור אלא בספק השקול דמדאורייתא חיישינן לספק כזה. ואפי' למ"ד ספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא. עכ"פ היכי דאיתחזק איסורא מודה דחיישינן מן התורה לספק. ובזה החמירו בדשיל"מ בדרבנן כעין של תורה. אבל אותו ספק אשר מדאו' לא חיישינן לי' כלל אלא דרבנן החמירו לחוש לאותו ספק. לא החמירו אלא באיסור דאורייתא אבל לא באיסור דרבנן ואפי' בדבר שיש לו מתירין כמו שלא החמירו לחוש למעוט דשכיח בשיל"מ כו' גבי לא בדק מאתמול דודאי שכיח ספנא מארעא דיולדת בלילה. או דאשרוש אחר העומר. ואפ"ה מתירין ספיקו משום דאכתי אין איסור ברור לפנינו. והשתא ניחא תירוץ המרדכי דכוונתו דהתם במנחות איירי בספק קביע דירחא ואנן בקיאין בקביע וא"כ מדאורייתא אין כאן ספק כלל אלא דרבנן עשוהו כספק ועצמיות הספק אינו אלא מדרבנן ובזה לא החמירו אפי' בדבר שיש לו מתירין בדרבנן כיון דאפי' באיסור דאורייתא כה"ג לא הוי אסור מדאורייתא כלל אלא חומרא דרבנן בעלמא דמשוי לי' לספק:

ולפ"ז י"ל דבר הא דעירובין נמי אע"ג דדשיל"מ מ"מ קאמר שפיר ספק דבריהם להקל כיון שהספק גופי' לא הוי חיישינן לי' באיסור דאורייתא אלא מדרבנן. לא החמירו בספק כזה אפי' בשיל"מ ולפ"ז לפי שיטת התוס' דביצה וכן לפי מ"ש הגמ"יי בשם ר"י גבי חדש אין אנו צריכין לתי' התו' דעירובין דבעירוב הקילו. ונוכל לומר דגם התוס' דגיטין הכי ס"ל וא"כ גבי חביות דפ"ה דביצה ל"ז ע"ב דהוי ספק השקול דלמא בא לידי חלק של חבירו דהא מחמרינן בי' גבי איסור דאורייתא שפיר י"ל דבשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקא לחומרא:

אלא דעדיין חל עלינו ליישב לפי מ"ש התו' בעירובין דבעירוב הקילו ואם נתפוס פירושא דאין ברירה כמ"ש התו' בגיטין דשמא הגיע לו כל חלקו של חבירו או חציו ולא ידעינן כמה א"כ הדרא קושית הגאון ש"א לדוכתי אמאי קאמר ר"י דאפי' חבית אסורה דהא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ואפי' בדשיל"מ דהא בעירוב הקילו:

וליישב זאת וגם יתיישב בזה מה שהקשה בש"א על הרמב"ן שכתב בס' המלחמות בפ"ב דפסחים דלר"י דשיל"מ בטל ודלא כר' אליעזר אחקור על עיקר הקושיא שהקשה הש"א על שיטת התו' דגיטין מהא דס"ל לר"י חבית אסורה דהא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא דלכאורה אינה קושיא כלל דהא קי"ל דלא אזלינן לקולא בספיקא דרבנן אלא בספק שבא באקראי בעלמא אבל לא בספק ידיעה ושיעור וזה הספק דברירה הוי ספק ידיעה ואפי' בדרבנן לחומרא. אלא דהט"ז הקשה על זה מגבינות ע' סי' צ"ח ס"ק ו' וחילק דהיכי דכל הדור אין בקיאים אזלינן שפיר אף בספק ידיעה לקולא והדר מקשה מכחל דהוי הספק לכל העולם ומ"מ אמרינן דבכולא משערינן דאי במאי דנפיק מיני' לא ידעינן וחילק דהיכי דיש גבול לאיסור אסרינן עד הגבול אפי' בספק ידיעה לכל העולם וא"כ יש לומר דלהכי ס"ל לר' יוחנן דחבית אסורה אע"ג דהוי ספיקא דרבנן כשיטת התו' בגיטין ואע"פ שהוא ספק ידיעה הרי ספק הוא לכל מ"מ אסור כיון שיש גבול לאיסורו דהא יל"מ למחר. ובאמת יכול להיות דס"ל לר' יוחנן דדשיל"מ בטיל ברובא כדעת הרמב"ן:

[ויש ליישב לפ"ז שיטת הרמב"ם דהנה ר"ן כתב שם בביצה דדרבנן דלא אתחזיק איסורא בטל ברוב אף בדשיל"מ הרי לפנינו ג'. א' שיהי' אסור דרבנן. ב' שלא יהי' אתחזיק אסור. ג' שיבטל ברוב. ולפ"ז יש ליתן טעם לדברי המרדכי שבת גבי ענבים בגיגית דשם נמצא כל הג' טעמים. וצ"ע על הג"ה ביו"ד סי' ק"ב שסתם להתיר כל היכא שלא הי' ניכר האיסור אף מדאורייתא. והנה אם נימא דהא דבהמה ינקא מהדדי אינו בטל ברוב משום דבאמת ליכא רוב א"כ שפיר יש לחלק בין בהמה של שותפין לענין תחומין ובין המוקצה דבהמות דעלמא מה שגדלים דשם ודאי בטל ברוב כמבואר בתוס' ב"ק. ומה שהקשו ר"כ ור"א משום דהוא סובר מין במינו לא בטל כלל. ואם הטעם דאינו בטל הוא כדכתב המרדכי ריש חולין וצ"ל שם הטעם דאינו בטל משום דגם ההיתר מעולם לא הוכר. וזה שייך לענין בהמת שותפין דכיון שנכנס שבת נאסרו הבהמה לילך לצפון ולדרום ושוב כשחלקו הי' חשש ינקי ולא היתה מעולם בחזקת היתר. אבל גבי מוקצה אדרבה ההיתר הי' מבורר ולא האסור. נמצא דקושית ר"כ ור"א אינה אלא לרב לשיטתו ודברי הרמב"ם נכונים שפסק בבהמת שותפים לאיסור ולא חש לאיסור מוקצה:

ולענ"ד י"ל דהטעם דבלא הוכר האיסור בטל בישל"מ ג"כ שהוא כעין שכתב הנקודת הכסף סי' צ"ב לחלק דחמץ בפסח דאוסר במשהו גם שלב"מ גם תרי משהו אסור אבל בשאר איסורים מה שהוא בתערובות לא חשיב מינו. וכן י"ל בדשיל"מ דאינו אוסר רק במינו כל שנולד בתערובות אין לאסור ולפ"ז יש לדון על מה שלמד הפרמ"ג דין ברי' וחה"ל מדין דשיל"מ והוכיח מדברי או"ה דהאו"ה י"ל דאזיל לשיטתו שכתב הש"ך בשמו סי' ק"א ס"ק י"ח והרי חולק עליו שם והביא בשם כמה פוסקים דברי' וחה"ל אוסר אף שלא במינו. מנכד המחבר ז"ל]:

תוכן העניינים

נחלת שמעון (זרחי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה