נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ג - המניח · דף לב.
תוס' ד"ה תרווייהו כי הדדי נינהו וא"ת א"כ ל"ל שזה רשות להלך כו' וי"ל דבא למעוטי כו' דע כי כל מה שכתבו התוס' בזה לא מלבם הוציאו זה מתוך פלפולם אלא שכן הוא להדיא בש"ס לקמן (מ"ח ב') במימרא דרבא ואיתימא רב פפא דאמר שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זא"ז חייבים הוזקו זב"ז פטורין טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אבל א' שלא ברשות וא' ברשות דברשות פטור שלא ברשות חייב ע"כ הרי חזינן דבהזיקו בידים אף ששניהם ברשות או שלא ברשות מ"מ כיון דבידים הזיקו אף שהוא שלא בכוונה וכמו שפי' רש"י שם אפ"ה חייב בנזקו אבל אם ממילא הוזק בו ולא קעביד המזיק שום מעשה בידים בזה הוא דיש חילוק דשניהם ברשות פטור בהוזקו זב"ז אבל א' ברשות וא' שלא ברשות דשלא ברשות חייב נמי אפי' אם הוזק בו זה שברשות ולא קעביד מעשה כלל זה דשלא ברשות אפ"ה הוא חייב כיון דהוא שלא ברשות ושברשות פטור אפי' בהזיק בידים כל שהוא שלא בכוונה ולכך במזיק את אשתו כיון דאיהו לחודיה הוא דקעביד מעשה אף דברשות קעביד מ"מ כיון דהוא מזיק בידים אף שלא בכוונה מ"מ הוא חייב ובזה בא בחביתו וזה בא בקורתו כיון דתרוייהו כהדדי נינהו תו מיקרי כהוזקו זה בזה דשניהם ברשות ממילא היא פטור בהוזקו וכשעמד בעל חבית בבאו זה כנגד זה כיון דבעל קורה לחודיה הוא דקעביד מעשה לכך הוא חייב אף ששניהם ברשות משום דהוי הזיקו זא"ז דחייב בשניהם ברשות ובעמד בעל חבית דמתניתין כיון דמיירי בעמד לפוש ששינה בעמידתו תו הוי כשלא ברשות ובעל קורה הוי ברשות דבזה אמרינן דברשות פטור אפי' בהזיקו בידים רק שהוא שלא בכוונה ובחנם כתבו התוס' דלכך פשע כיון שידע שבעל הקורה הולך אחריו ונושא כשלדא ואי נימא דאיירי דנושא החבית כשלדא הוי אתי שפיר טפי ובאמת אין צריך לכל זה רק דכיון דפשע בעמידתו דעמד לפוש או שהיה לו להזהיר ולא הזהיר תו הוי כשלא ברשית לכך אותו שברשות והוא הבעל קורה פטור עליו אף דהזיקו כדמוכח מסוגיא הנ"ל ואין לומר דזה הוי כידע ליה דבזה אמרינן התם דחייב דזה אינו כיון דשינה בעמידתו א"כ אכתי לא הוי ידע מזה דעמד ותו הוי כלא ידע ליה ודו"ק ויתר דברי התוס' בזה כמעט שווים למה שכתבנו אלא שלא נתנו תבלין לדבריהם במה שלא הביאו סוגיא דלקמן וזה גרם להם שהוצרכו לדחוק בחנם בהא דעמד בעל חבית דמתניתין מיהו כ"ז לשיטת רש"י לקמן אבל לפי שיטת הרמב"ם לקמן לפי מה שפירשו בו הה"מ והלח"מ עיי"ש בדבריהם צ"ע קצת ליישב סוגיא דידן אליביה ואי"ה שם יבואר:
שם בגמ' מתניתין דפסקה לאורחיה כשלדא כו' הרי"ף לא הביא זה בהלכותיו ונראה טעמו משום דבאמת אין זה מוכרח גם בדר"ל שיסבור כן דווקא דבהוזקה ממילא פטור והא בעטה רבוצה במהלכת לאו בדווקא נקיט לה אלא איידי דאמר בבבא קמייתא בעטה מהלכת ברבוצה נקיט נמי בסיפא איפכא בעטה רבוצה במהלכת אבל אה"נ דבסיפא גם בהוזקה ממילא נמי חייבת וכה"ג איכא טובא בש"ס במימרי דאמוראי רק דמעיקרא לפום מאי דהוי סבר דבעי למייתי סייעתא ממתניתין לסיפא דמלתא דר"ל דבעטה רבוצה במהלכת חייב א"כ ע"כ דסיפא בדווקא נקיט בעטה למידק מיניה הא הוזקה ממילא פטורה ולזה הוא דצריך סייעתא דבלא"ה ודאי דמלתא דפשיטא הוא ואינו צריך לשום סייעתא וזהו מה שדקדק הש"ס בלשונו ותסברא הא סייעתא בעי לא מסתייה דלא מסייע אלא מקשה נמי קשיא ורצה לומר דהא ודאי אם לא כיון ר"ל רק לדברים כפשטן ולא לדיוקא דהוזקה א"כ א"צ לסייעתא כלל אלא ע"כ מדקבעי למייתי סייעתא ש"מ דבדוקא נקיט ר"ל בעטה למידק מיניה הא הוזקה ממילא פטורה וכיון שכן לא מסתייה דלא מסייע אלא מקשה נמי קשיא ועלה הוא דקמשני דלא קשיא דמתניתין איירי דפסקה לאורחא כשלדא מיהו כל זה הוא לפום מאי דהוי סבר מעיקרא דהיי בעי למייתה סייעתא לסיפא דמלתא דר"ל אבל למאי דמסקינן דהסייעתא הוא לרישא דמלתא דר"ל תו איכא למימר דר"ל גופיה לאו בדוקא קאמר לה לדיוקא דממילא פטורה אלא איידי דאמר ברישא בעטה מהלכת ברבוצה נקט נמי בסיפא בעטה רבוצה במהלכת אבל באמת הוא הדין דהוזקה ממילא נמי חייבת ונראה שזה הוא כוונת הרא"ש במש"כ ליישב דברי הרי"ף אלא שלשונו הוא קצת מגומגם וצריך להגיה בדבריו ולכווני למש"כ דבלא"ה דבריו סותרים זא"ז ואין טעם בדבריו ודו"ק:
ועוד נראה דלהכי לא פסק הרי"ף להך דרמי כשלדא משום דמשנה שלימה שנינו לעיל המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ולא אמרינן דאיבעי' ליה לסגויי באידך גיסא והיינו כבני מערבא דאמרי אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ופסק הרי"ף לעיל כוותייהו וא"כ גם כאן לא אמרינן איבעי' ליה לסגויי באידך גיסא ומש"כ התוס' לעיל לחלק בין אדם לבהמה דבהמה אית לה לעיוני טפי מאדם לא ס"ל להרי"ף לחלק בהכי וכמש"כ לעיל בחידושינו שזה אינו נראה עיקר והעיקר כשיטת הרמב"ם דמחלק בין מכשול גדול המביא לידי מיתה למכשול שאינו מביא אלא לידי נזקין ומשמעתין נמי יש להוכיח דאין חילוק בין אדם לבהמה מדפריך עלה דר"ל דאמר הוזקה ממילא פטור ממתניתין דעמד בעל קורה ואם איתא דיש לחלק בין אדם לבהמה א"כ לא היה מקשה מידי אלא ע"כ דאין לחלק בכך ואין להקשות למאי דמוקי למתניתין דרמי כשלדא דווקא א"כ הקשה מתניתין דהמניח דמוכח מינה דלא אמרינן איבעי ליה לסגויי באידך גיסא דזה אינו קשה כלל לדברי הרי"ף דהא דאוקימנא למתניתין דרמי כשלדא היינו אליבא דר"ל ולדידי' אה"נ דמוקי למתני' דלעיל כרב ושמואל ור"י דמוקי לה למתני' דלעיל בממלא דהיינו כשלדא] או בקרן זוית או באפילה ומתני' דשני קדרים נמי הוי מוקי בשלדא ועיין בתו"ח אבל בלא"ה אמרינן גם שם דאיבעי לי' לעיוני אבל למאי דפסק הרי"ף שם דלא כוותייהו אלא כבני מערבא דאין דרכן של ב"א להתבונן בדרכים א"כ גם כאן לא קיי"ל כר"ל בהא ולהכי לא הביאה הרי"ף בהלכותיו וא"כ אף אם נאמר דלר"ל גם לפי האמת אית לי' כהך דיוקא דהוזקה ממילא פטורה אפ"ה יפה פסק הרי"ף דלא כוותי' ודו"ק מיהו גם להתוס' שכתבו לעיל לחלק בין אדם לבהמה אינו קשה מסוגיא דשמעתין מהא דפריך מאדם לבהמה והיינו משום דהתוס' כתבו דהא דבהמה איבעי ליה לעיוני טפי היינו משום דשור עיניו למטה ובאדם הוא למעלה וזה לא שייך לחלק רק בתקלה המונחת על הארץ משא"כ כאן דמיירי בנושא על כתפיו א"כ גם באדם הוא כנגד עיניו ובמישור ולכך אין חילוק בזה בין אדם לבהמה ושפיר פריך הש"ס מזע"ז אבל להרשב"א והה"מ עיין בהה"מ בפ' י"ב מהל' נ"מ הל' י"ו שכתבו שם לחלק משום דאדם הוא בעל מחשבות כו' א"כ ודאי דקשה עליהו מסוגיין דמדמו להו להדדי ואפשר דאינהו נמי הכי קאמרי לפי שהאדם הוא בעל מחשבות אין דרכו להתבונן בדרכים ולהסתכל למטה לארץ אבל במה שהוא כנגד עיניו רואה והוא מסתכל אף מתוך ריבוי מחשבותיו וצ"ע ועוד נראה דטעמו של הרי"ף הוא משום דקיי"ל לקמן כהא דאמר רבא ואיתימא ר"פ דאמר בא' ברשות וא' שלא ברשות דברשות פטור אפי' בהיזק כל שהוא בלא כוונה ושלא ברשות חייב אפי' בהוזק בו א"כ ה"נ כיון דהרבוצה הוא שלא ברשות ודאי דחייבת אפי' בהוזקה מהלכת בה ולא אמרינן איבעי ליה לעיוני ולסגויי באידך גיסא ור"ל לפום מאי דבעי הגמ' לאוקמי דס"ל דאמרינן איבעי לך לסגויי באידך גיסא אם נאמר דגם לפי המסקנא סבר כן ע"כ דפליג עליה דרבא וס"ל כרב ושמואל ור"י דלעיל דמוקמי לה למתניתין דהמניח בממלא וק"ז ואפילה אבל בלא"ה איבעי ליה לעיוני ואינהו ג"כ ע"כ דפליגי עליה דרבא דלרבא הך דברשות פטור על היזקי דשלא ברשות ולא אמרינן איבעי ליה לעיוני אבל למאי דקיי"ל כרבא ליתא להך דר"ל ולא להא דרב ושמואל ור"י דלעיל ובזה יתבאר לנו ג"כ טעמו של הרי"ף שפסק לעיל כבני מערבא ולא כרב ושמואל ור"י והרא"ש נתקשה לעיל ליתן טעם ע"ז ובמש"כ הנה טעמו נגלה ומבואר משום דפסק כרבא דלקמן משום דבתראה הוא ועיין:
ודע דלשיטת הרי"ף יתיישבו כל מה שהקשו התוס' (ל"א א') ד"ה וקתני חייב שהקשו מאוקימתא דכשלדא עלה דר"נ בר יצחק והאריכו בזה בקושיות ותירוצים ולשיטת הרי"ף אין כאן מקום לקושייתם כלל דמי הוא המכריחנו לומר דר"נ ב"י סבר בהא מלתא כר"ל כיון דלפי האמת לא קיי"ל בהא כר"ל ועוד אפשר דר"ל גופא לא סבר לה אליבא דהמסקנא וכדכתיבנא וכל אלה הם דברים פשוטים וברורים לענ"ד ודו"ק:
וראיתי בפ"י שהקשה על מאי דאמרינן איבעי לך לסגויי באידך גיסא ממתניתין בריש פירקין דאמרינן הניח כד בר"ה והוזק בו אחר חייב בנזקין ולא אמרינן איבעי לך לסגויי באידך גיסא עיי"ש בדבריו שהאריך קצת בזה ולפ"ד כל דבריו תמוהים בזה דמש"כ וז"ל וכדומה שראיתי באיזה ספר לחלק בין תקלה שהי' למטה מרגליו ובין תקלה למעלה ממנו אבל זהו נראה דוחק גדול עכ"ל ולפ"ד הדבר מוכרח לומר כן לפי שיטת התוס' לעיל דשור דרכו לעיוני טפי מאדם וא"כ קשה לכאורה מאי מקשה הגמ' מאדם אשור ומאי דוחקי' לאוקמי כשלדא וע"כ דצריך לחלק בין תקלה שהיא למטה מרגליו ובין תקלה שלמעלה. תקלה שהיא למטה מרגליו הוא דאמרינן דשור דרכו לעיוני טפי מאדם אבל תקלה שהיא למעלה בזה גם האדם דרכו לעיוני כמו שור וכ"כ התוס' להדיא בד"ה דרמיא כשלדא עיי"ש שמחלקין בין תקלה לתקלה ומש"כ עוד שם וז"ל ולענ"ד נראה דלק"מ דהא דאמר לעיל אין דרכן היינו משום הא גופא דכיון שאין רשות לשום אדם להניח דבר תקלה בר"ה ממילא לא הטריחוהו לבני אדם לעיין בדרכים ולשמור עצמו מתקלה כיון דלא שכיחא אבל הכא שייך שפיר איבעי לסגויי אפי' באדם כיון שרשות לבני אדם לילך בר"ה עם אנשים שפעמים שעומדים שם לכתף א"כ יש להם לעיין במי שהולך לפניהם ולילך באידך גיסא כשרואה שעומד לכך מוקי לה דרמי כשלדא דלא ברשות הוא וא"ש עכ"ל ולפ"ד דבריו תמוהים דהא ע"כ מיירי כאן שעומד לפוש שהוא שינוי דאלת"ה לא הוי מייתי הש"ס סייעתא על ר"ל וע"כ דעתה מוקי לה כשעמד ע"י שינוי וא"כ הדק"ל ועוד דגם לדבריו קשה דהא גבי בהמה ודאי דהוי משונה מה שרבצה בר"ה סוף דבר כל דבריו בזה תמוהים וע"כ צ"ל כמו שכתבנו לחלק בין תקלה לתקלה:
שם מתני' שנים שהיו מהלכין בר"ה אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין והזיקו זא"ז שניהם פטורין רש"י כ' לקמן ד' מ"ח דהאי היזיקו לאו דווקא והאי הזיקו הוזקו היא ולא דק בלשנא עיי"ש אבל המפרשים פירשו דמתני' מיירי דבאו זה כנגד זה והזיקו זה את זה דנמצא דתרווייהו קא עבדי בהדדי והיכא דתרווייהו עבדי מעשה הוי דינו כמו הוזק דפטור עיין ביש"ש ובהגהות הגר"א ועיין:
כתב הרשב"א בחידושיו למס' בבא קמא דף (קי"ד ע"ב) וז"ל מכאן יצא נחיל זה ירושלמי ובפורח ובלבד על אתר אבל אם יצאו וחזרו אני אומר לא אמרו אלא מפני היראה ומפני הפיתוי ונראה פי' פורח תינוק פורח אבל קודם שהגיע לכלל פורח אינו נאמן עכ"ל הרשב"א הביאו הרב בעל קצה"ח לפסק הלכה ומאוד אני תמה מקדושת כבוד תורתו של הרשב"א ז"ל שנעלם ממנו לפי שעה דברי הירושלמי דמס' כתובות סוף פ"ב ה' י' דגרסינן שם תמן תנינן נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל מהלך לתוך שדהו ונוטל את נחילו כו' תני רב אושעיא ובלבד במפריח אבל בשוכו לא ופירש שם המפרש ובלבד במפריח הא דנאמן בנחיל של דבורים דווקא שעדיין מפריחות הן ולא נחו על שוכו של חבירו ועל ענפי אילן שלו אבל בשוכו אם כבר נחו על ענפי אילן של חבירו לא דכבר מוחזק הוא ואינן נאמנין להוציא אפי' במילי דרבנן ופירושו מוכרח שם כמבואר לכל מעיין ומעתה גם הך מימרא דירושלמי דמס' ב"ק דקאמר ובפורח נמי ע"כ מתפרשא על הנחיל שהוא פורח ולא נח עדיין וכההיא דכתובות ולא על קטן פורח וכמו שהבין הרשב"א דהא שני המאמרים דהירושלמי דכתובות ודב"ק שווים הם ונ"מ רבתא לדינא בין שני הפירושים וצ"ע:
סליק מסכת בבא קמא
סוף הספר