נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ג - המניח
דף כז.
תוס' ד"ה ואיכא דקרו לחביתא כדא ואור"ת דאפילו רב דאמר בפרק המוכר פירות ולקמן בהפרה דהולכין בממון אחר הרוב גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הכא מודה שיכול המוחזק לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט ולא תוציא ממני ממון אבל במוכר שור לא מצי למימר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט ולכך שפיר אזלינן בי' בתר רובא לרב עכ"ד וכוונתו בכדי ליישב סוגיא דשמעתין גם לרב דאל"כ תקשה לרב ממתני' דמוכח מינה דלא אזלינן בתר רובא וכדאוקימנא בסוגיין וקשה לי טובא פ"ז דא"כ מאי קפריך עלה דרב בב"ב בריש פ' המוכר פירות (צ"ב ב') מהא דתנן האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים כו' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא ואמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נסים בתולות נישאות ואם איתא לדברי ר"ת א"כ לא פריך הש"ם מידי דהא הך מתני' מוקמינן לה בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה דמיירי בברי וברי וא"כ הבעל טוען קים לי שאתה היית מן המיעוט ובזה גם רב מודה דלא אזלינן בתר רובא וכן נמי בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה פריך ג"כ וכיון דרוב נסים בתולות נישאות כי ליכא עדים מאי הוי ופירשו שם התוס' דאליבא דרב קפריך וא"כ גם התם תקשה מה שהקשינו דהא בברי גם רב לא אמר אזלינן בתר רובא משום דמצי המוחזק לומר קים לי שאני מן המיעוט ואין לומר דדוקא היכא דמצי לומר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט בזה הוא דלא אזלינן בתר רובא גם לרב אבל כאן גבי אלמנה נשאתיך הך קים לי דמצי אמר הוא על האשה שאתה היית מן המיעוט דאינן נישאות בתולות ובכה"ג לא מהר לי' הך קים לי מפני שהוא על גוף אחר ולא על עצמו דזה ודאי דלא מסתבר לחלק בהכי כלל דמה לי קים לי בנפשך או קים לי בנפשאי כיון דעכ"פ טוען ברי ולא דמי למוכר שור לחבירו כו' דלא מצי טעין המוכר ברי כלל דמנא ידע בחברי' אם הוא מן הרוב או מן המיעוט גם אין לומר דהמקשה בב"ב הוי ס"ל כסברת המקשה בכתובות דאמרינן ודקארי לה מאי קארי לה ומשני סד"א כיון דרוב נשים בתולות נישאות כברי ושמא דמי ולכך לא הוי חשיב לי' להמקשה לברי דידי' כברי גמור רק דהוי כטוען שמא וא"כ תו לא דמי להכא דמצי למימר קים ליה כו' ולכך שפיר קפריך לרב דזה ודאי דאינו דא"כ בכל רובא ומיעוטא נמי נימא הכי וא"כ גם כאן איך מצי למימר קים לי כיון שהוא נגד הרוב ויש לומר דעד כאן לא קאמר ר"ת דהיכא דמצי למטען קים לי שאני מן המיעוט תו לא אזלינן בתר רובא אלא היכא דשכנגדו לא מצי למטען בברי ולהכחישו בהך קים לי כמו כאן בסוגיין דחביתא כדא וכדא חביתא דהמוכר קטעין בברי קים לי שאני מן המיעוט דקרו לחביתא כדא והלוקח אינו יכול להכחישו בזה אבל גבי אלמנה נשאתיך אף דהוא טוען כן בברי מ"מ לא מהני ליה האי ברי כיון שהיא מכחישתו ג"כ בברי וכיון דטענותיהם שוות לכך תו אזלינן בי' בתר רובא לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ולכך שפיר קפריך עליו שם בב"ב מהא דאלמנה נשאתיך מהו אעפ"י שישבנו במקצת דברי ר"ת שלא יהא מוקשה כ"כ מההיא סוגיא דבב"ב מ"מ עדיין אין הדבר מיושב כ"כ דאכתי מנ"ל להמקשה לחלק בכך ולאקשויי אימא כיון דלא דמי לגמרי למוכר שור ונמצא נגחן דהתם המוכר טעין שמא והלוקח ברי ובזה הוא דאזיל רב בתר רובא לחייב המוכר משום דלא מצי למימר קים לי כלל אבל כאן דמ"מ קטעין קים ני שהיית אלמנה אף שהיא מכחישתו בברי ג"כ מ"מ כיון דלא דמי לגמרי להא דרב אימא דבהא גם רב מודה דלא אזלינן בתר רובא אלא ודאי דפשיטא לי' להש"ס דאף דרב אמר למלתי' גבי הא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן מ"מ רב כללא כייל בכל דוכתא דהולכין בממון אחר הרוב ואף היכא דלא שייכי הנך סברי דאיתנהו במוכר שור ונמצא נגחן והכין נמי משמע לשנא דרב דהוא כללא בכל דוכתא ולכך שפיר קפריך מיניה מהא דאלמנה נשאתיך וכיון שכן לתנייהו גם לדברי ר"ת:
ובעיקר מה שדחקו לומר כן בכדי לתרץ איך מתוקמא מתניתין אליבא דרב נלענ"ד דלאו דווקא הוא כלל וכמש"כ הרשב"א בחידושיו בשם ר"ח מהך דדייקינן בשמעתין קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב לאו ממתני' דא דייקינן כן דהמשנה עצמה ודאי דלא כוונה כן להשמיענו הך דינא דא"כ למאי הוצרך להשמיענו זה בתלתא מתניתא ובחד או עכ"פ בתרי מינייהו הוי סגי [ומש"כ הרשב"א דבחד מתני' סגיא הוא שלא בדיוק דתרי עכ"פ בעינן בוודאי רק רהשלישית היא מיותרת] רק דמתני' כי אורחי' תנא להו משום דהיינו כד היינו חביות ובי קאמר מאי נ"מ אדיוקא דגמ' דקא דייק עלה קא מהדר מאי נ"מ מהך דיוקא עיי"ש בדבריו ומעתה תו לא קשיא מידי דסתמא דגמ' אזלא אליבא דשמואל דהלכתא כוותי' אבל לרב אה"נ דאזלינן בתר הרוב ובלא"ה נמי לא הוי רק דיוקא בעלמא ולא שייך למפרך מנה לרב וכה"ג כתב התו"ח לקמן בשמעתין גבי לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כר"י עיי"ש בדבריו ועי"ל דלרב נימא דמתניתין קמ"ל בהיפוך דהולכין אחר הרוב והיינו דנוקים דרובא קרו לכדא חביתא ולחביתא כדא [וע"ד מה שאמרו במס' שבת הנך תלת מילי אשתנו שמייהו שיפורא חצוצרתא חצוצרתא שיפורא כו'] ומיעוטא קרו לכדא כדא ולחביתא חביתא וקמ"ל דהולכין אחר הרוב ולא רציתי להאריך בזה לפי שלדעתי בלא"ה מיושב קושייתם במה שכתבנו לעיל ודו"ק:
ומה שהקשו התוס' דלימא כאן הדמים מודיעים והוא עפ"י שיטתם לקמן בריש הפרה בשם ריב"ם דאפילו לרבנן דאמרי אין הדמים ראיה נמי פריך שפיר התם ונחזי אי דמי רדיא לרדיא ואי דמי נכסתא לנכסתא עיי"ש בדבריהם ולשיטתם זאת הקשו דנם כאן נימא הדמים מודיעים ונכנסו לתרץ בתירוצים שונים אך לענ"ד העיקר בזה כמו שכתב הנ"י בב"ב פ' המוכר פירות שכתב וז"ל ומיהו היינו דווקא בכיוצא בזה ששאל ממנו שור ושור קא תבע לי' אלא שמגלה דעתו השתא דלרדיא קא בעי לי' אבל שאל לו צמד ואח"כ אמר דבקר נמי הוי בעי מיני' התם אמרינן דאין הדמי' ראיה לחייב לו ענין שלא שאל לו דשני גופין נינהו ואיכא נמי דקרו לכל חד שם באפי' נפשיה עכ"ל ולשיטתו זאת לא קשיא בשמעתין מידי דהא כאן שני גופין הן כד וחבית ולכך כתב בשמעתין וז"ל ולא מצינו למימר דלהוי הדמים ראיה דהא קיי"ל כרבנן דאמרי אין הדמים ראיה עכ"ל ומעתה לא צריכינן תו לכל הנך שינויי דכתבו התוס' בשמעתין ומחוורתא כהך שיטתא גם הטור ס"ס רל"ב לא הביא רק דברי הנ"י ודו"ק והב"י כתב עליו כן כתבו התוס' והרא"ש בפ' הפרה בשם ר"ת וכיוצא בזה כתב הר"ן בר"פ המוכר פירות עכ"ל ולא ירד לעומקו בכאן דנראה מדבריו דמשווה דעת התוס' לדעת הר"ן ולא קרב זה אל זה כלום ודברי הטור המה רק דברי הר"ן ולא דברי התוס' ותו לא מידי:
ודע דמדברי התוס' דהכא קשה למש"כ הפ"י בחידושיו למס כתובות ס"פ המדיר דהא דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא דווקא היכא דכשנגדו טוען ברי אבל בלא"ה אזלינן אפי' בתר חזקה וכ"ש דאזלינן בתר רובא דהא רובא וחזקה רובא עדיף עכ"ד עיי"ש ואשתמיטתי' דברי התוס' דשמעתין שכתבו להדיא דבמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא מצי שכנגדו למטען ברי ודבריהם ודאי דמוכרחין בזה דמנא ידע בחברי' אם הוא קונה לרדיא או לנכסתא ודו"ק [*כבר הארכתי בזה בתשובה מענין ספק בכור אדם והארכנו להוכיח דלא כוותי' ע"ש ודו"ק]:
**(עי' בחלק התשובות לעיל סי' א' שהאריך בזה מו"ח הג' המחבר קחנו משם ותדרשנו לכאן ודו"ק:)**
שם גמ' אבעי לי' לעיוני ומיזל ומשני רב אמר בממלא ושמואל אמר באפילה ור"י אמר בקרן זויות לכאורה הי' נראה לומר דכולהו הנך אמוראי רב ושמואל ור"י כולהו ס"ל דנתקל פושע הוא וכר"מ דלקמן בסוגיין דנשברה כדו דאילו לר"י דס"ל דנתקל לאו פושע הוא א"כ אפי' ביום ובאמצע ר"ה ובאינו ממלא נמי פטור כיון דנתקל לאו פושע הוא ואין לומר דהא דפליגי ר"מ ור"י בנ"פ או ל"פ היינו דווקא בנזקי ממונו אבל במתניתין דהוא מזיק בגופו והוי אדם המזיק א"כ אפי' אי נל"פ מ"מ הוא חייב משום דמפצע תחת פצע מרבינן שוגג כמזיד ואונס כרצון דזה אינו דהא התוס' מסקו לקמן דאי נתקל לאו פושע הוא תו הוי כאונס דגניבה ומפטר עליו אדם המזיק עיי"ש במש"כ בתוס' ד"ה ושמואל אמר וא"כ ע"כ צ"ל דהנך אמוראי דמחייבי לי' ביום ובאמצע ר"ה כולהו ס"ל דנתקל פושע הוא וכר"מ אלא דלפ"ז תיקשה לן דהא לקמן בהגוזל (צ"ט ע"ב) קאמר שמואל דטבח אומן שקלקל אפי' בחנם חייב וקמפרש שם לטעמי' דידי' משום דס"ל כר"מ דנ"פ וה"נ אבעי לי' לעיוני שלא יקלקל וא"כ ר' יוחנן דפליג עלי' התם וס"ל דבחנם פטור בשכר חייב מכלל דס"ל דנל"פ דהא שם בסוגיין תלוי זה בזה וא"כ קשיין דברי ר"י דהתם אדר"י דשמעתין דמשמע דס"ל דנ"פ הוא וכדאמרן אמנם לפי דברי הרז"ה לקמן בשמעתין דשני קדרין שכתב שם בפיסקא בד"ה אמר רבא ראשון חייב כו' דאע"ג דלשמואל תליין זה בזה דאם נאמר דנתקל פושע הוא גם גבי טבח חייב מ"מ ר' יוחנן לא תלוי זה בזה וס"ל דאע"ג דנתקל פושע הוא מ"מ גבי טבח פטור עיי"ש בדבריו אתי סוגיין שפיר דנהי דס"ל לר' יוחנן דנ"פ מ"מ ס"ל גבי טבח דפטור משום דלא תלויין בהדדי כלל אבל לפי דברי הרמב"ן במלחמותיו שם על המאור שכ' דגם לר יוחנן תליין אהדדי דלכך פטור גבי טבח משים דנל"פ ולכך הביא שם ראי' דלפי האמת פסק נן דנל"פ משום דהתם פסקינן כר"י אלמא דנל"פ א"כ הדק"ל דקשיא דר"י אדר"י דהא ס"ל כאן דנ"פ ולענ"ד נראה לתרץ לפי דברי הרמב"ן דאיכא למימר דכו"ע ס"ל דנל"פ והא דפרכינן איבעי לי' לעייוני ומיזל משום דע"כ ס"ל נל"פ אלא דווקא היכא שנתקל דרך היליכו כשלא הי' שום מכשול לפניו בזה הוא דלא הוי פושע משום דודאי אנוס הוא בנפילתו אך היכא שהי' מונח לפניו איזה מכשול ונכשל בה ודאי דהוי פושע משום דהי' לו לראות את המכשול ולנטותו מעלי' ולהלך באידך גיסא ולא כמש"כ התוס' ד"ה ושמואל אמר דהיכא דהי' לפניו שום מכשול הוי אנוס טפי וע"ז קמתרצו רב ושמואל ור"י כל חד כדאית לי' אבל לענין נתקל אי פושע הוא או לאו לא ידעינן מכאן כלום היאך ס"ל והא דאמרינן לקמן בסוגיא דב' קדרין דשני לא הוי פושע הרי חזינן דהיכא דאיכא מכשול לפניו לא הוי כ"כ פושע איכא למימר דשאני התם כמש"כ התוס' בדף ל"ב ד"ה עמד בעל קורה דאורחא דמלתא כשהולכין זאח"ז דאין האחרון יכול לעיין באותו שהולך לפניו כל שעה משום דסבור הוא דמסתמא הולך כדרכו ולא ה"ל לאסוקי אדעתי' שמא נפל עיי"ש בתוס':
ועי"ל דברי הרמב"ן לפי מאי דנבאר לקמן אי"ה בתוס' ד"ה ושמואל אמר דאדם המזיק חייב אף על אונס שהוא כעין גניבה ולא כמש"כ התוס' עיין בדברינו לקמן וא"כ שפיר יש לומר דכו"ע ס"ל דנל"פ ומ"מ כאן הוא חייב משום דהוי אדם המזיק וע"כ לא אמרינן נל"פ רק לענין אם בא אחר ונתקל בו בזה הוא דאמרינן נל"פ לפטור משא"כ היכא דהוא שיבר בגופו בזה ודאי דחייב מטעם אדם המזיק לכך קמשני דמיירי בממלא או באפילה או בקרן זוויות דהוי אונס גדול ועיין:
דף כז:
תוס' ד"ה אמאי פטור כו' אבל הך לא פריך אמאי חייב בנזקו דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ע"כ הנה מסוגיין באמת אין ראי' כלל להך סברא משום דעדיפי מיניה קפריך דלתחייב אפי' בשבירת הכד ומכ"ש דבעל הכד יפטור מנזקו ועוד דניחא לי' למפרך ארישא וכן הוא בחידושי הרשב"א בשמעתין אלא דמ"מ דבריהם מוכרחין בזה מסוגיא דלקמן דשני קדרין דפריך ממ"נ אי נתקל פושע שני נמי לתחייב וכו' וכמש"כ התוס' לעיל (כ"ג א') ד"ה ולתחייב עיי"ש ועוד נבאר בזה אי"ה לקמן בסוגיא דב' קדרין:
שם בא"ד וק"ק הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי עלי ואמאי אית לה רשות לסגויי הא בהמה נמי אבעי לה לעיוני כדמוכח בהפרה דשור פקח ביום פטור כו' וגם בזה יפה השיב בחי' הרשב"א דהא דאמרי' דגם בהמה איבעי לה לעיוני היינו שלא תוזק ומשום דכל בעל חי יש לו דעת להשמר עצמו מהמכשולות שלא ינזק אבל לזה ודאי דאין לה דעת להשמר עצמה שלא תזיק לאחרים תדע דאל"כ רגל דפטורה בר"ה היכי משכחת לה וזה לא שייך רק באדם והוא נכון:
שם תוס' ד"ה ושמואל אמר באפילה שנו והא דפליגי לקמן אי נתקל פושע הוא אי לאו כגון שנתקל מעצמו אבל הכא שנתקל מחמת מכשול אנוס הוא ולא איבעי לעיוני דבריהם אינם מובנים בזה דאדרבה הא חזינן כאן דס"ל לשמואל בהיפך דאף דנתקל מחמת מכשול אפ"ה לא קפטר לשמואל אלא דוקא באפילה אבל ביום איבעי לי' לעיוני אף דנתקל מחמת מכשול וצריך לימר בכוונתם דהכי קא קשיא להו דהא מדחזינן לקמן דפליגי בנתקל פושע ולא קמחלקי בין יום ללילה ש"מ דלמאן דס"ל דנ"פ אפי' בלילה נמי פושע הוא וא"כ איך קאמר שמואל דבאפילה לא הוי פושע ולזה תירצו דע"י מכשול שפיר אמרינן דבאפילה לא הוי פושע ומשום דלא יכול לראות המכשול בלילה אבל בנתקל בלא מכשול אפי' באפילה נמי הוי פושע למ"ד נ"פ אכן אם זאת היא כוונתם ודאי דאין דבריהם מוכרחים כ"כ דברווחא נוכל לומר דפלוגתייהו לקמן הוא דווקא ביממא ואף דנקיט בסתמא מ"מ סתמא דמלתא הכי איתא אבל באפילה אה"נ דכו"ע מודו דנל"פ הוא ותו לא צריכינן למש"כ התוס' לחלק בין יש לפניו מכשול לאין לפניו מכשול ועיין במש"כ לעיל דמצד הסברא י"ל בהיפוך מדבריהם דביש מכשול הוא פושע טפי ומשום דהוי לי' לראות המכשול ולנטות מעליו לימינו או לשמאלו וזה פשוט ובמש"כ התוס' דבאונס גמור לא מחייב אדם המזיק בזה דבריהם מוכרחים ונכונים הגם שעל ראיותיהם יש להשיב דמההיא דהירושלמי אין ראיה דהתם שאני דהשני פשע שלא הי' לו לשכב בצידו וכן נמי במתניתין דאם עמד בעל חביות נמי הוא פשע בעמידהו וההיא דהגוזל בתרא ודאי דאינו ענין כלל לזה כיון שלא ידעו כלל מזה ולא נתכוונו להזיק רק שאכלוה כדרכם משום שהיו סבורים שהיא שלהם ואינו ענין כלל למזיק יהיה בכוונה או שלא בכוונה מ"מ בלא שום ראיה הדברים מצד עצמן נכונים ומוכרחים מסוגיא דידן מדפטרינן ליה באפילה או בקרן זווית ש"מ דבאונס גדול מפטר אדם המזיק אבל מה שהוסופו לדקדק ולתת קצבה לדבר דבאונס שהיא כעין גניבה מפטר אדם המזיק ובאונס שהוא כעין אבידה הוא חייב והיינו משום דגניבה קרובה לאונס ואבידה לפשיעה ונמצא דלדבריהם אדם המזיק הוא קיל לי' גם משומר שכר בזה לא נלענ"ד דבריהם כלל דהא מקרא דפצע תחת פצע מרבינן לחייבו באונס ומשמע אפילו אם הוא אונס גמור וא"כ איך אפשר למפטרי' באונס שהוא כעין גניבה דלא מקרי אונס כלל רק שהוא קרוב לאונס תדע דהא מדחייב עליו ש"ש ש"מ דלאו אונס הוא דהא אינו חייב באונסין רק שואל ולא ש"ש לכך נראה דבכל מיני אונסין חייב אדם המזיק רק באונס גדול דלא ה"ל לאסוקי אדעתי' כלל בשום אופן בהא הוא דפטרינן ליה ומשום דמאי ה"ל למעבד והיינו כההיא דהירושלמי וכדומה וכן אפילה וקרן זווית דבכל אלו לא ה"ל לאסוקי אדעתי' כלל ולא היה אפשר לו ליזהר אבל כל דהוי ליה לאסוקי אדעתיה אף בדרך רחוק מ"מ חייב בזה אדם המזיק ומשום דמרבינן לי' מקרא דפת"פ תדע דהא בהיתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה כלל אפ"ה קמחייב בה אדם המזיק ומשום דה"ל לאסוקי אדעתי' דלמא הניח לו איזה איש אבן בחיקו ובלי ספק דזהו אונם יותר מגניבה ואפ"ה חייב והיינו כדאמרן ולענין הראיות שהביאו התוס' לדבריהם נראה דבקל יש לדחותם דמה שהביאו ראיה מההיא דהמעביר חבית י"ל דלא מקרי אדם המזיק כלל דהא איהו לא שברה בגופו או בידו רק שנפלה לארץ ונחבטה ונשברה וא"כ קרקע עולם הוא שהזיקתו ורק משום שלא נזהר בשמירתה הוא דקמחייב ולכך קמדמינן לש"ח או לש"ש אבל אינו ענין כלל לאדם המזיק בגופו או בידים וכן הוא בש"מ בשם הראב"ד וכן ההיא דמוליך חטים ולא לתתן ועשאן סובין פת ועשאו ניפולין בהמה וניבלה התם נמי לא מקרי אדם המזיק משום דהא עכ"פ תיקנם דמעיקרא היה חטים ועכשיו קמח או מעיקרא קמח והשתא פת אלא שהיו עומדים לתיקון יותר מעולה מזה וא"כ הסברא פשוטה דמשום זה לא נחשב כאדם המזיק מחמת שלא עשה תיקון יותר מעולה ממה שעשה כיון דפכ"פ גם במה שעשה יש איזה תיקון וההיא דבהמה וניבלה נמי לא עשה מעשה בידים לפי מה שפי' רש"י שם דע"י פירכוס הבהמה נתקלקלה השחיטה וא"כ עיקר הנזק נעשה פ"י פירכוס הבהמה והוא היה עוסק בתיקונה להכשירה ורק משום דלא נזהר בזה ומשום דה"ל לאסוקי אדעתי' שמא תפרכס קמחייבינן לי' וא"כ מדין שומרים נגעו בו ולכך קמחלקינן בי' בין בחנם לבשכר ועוד כתב בזה בש"מ דשאני כל הני שנתנו בידו לעשות בהם איזה מעשה וברשות העביד לעצם המעשה רק שנתקלקלה המעשה בידו לכך לא מקרי אדם המזיק דאדם המזיק לא הוי אלא כשאין לו שום רשות על הדבר הניזק ולא נתנו בידו ובזה חייב בכל מיני אונסין ולא מיפטר רק באונס גדול דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה כלל ועוד יש לחלק בכמה אנפי ונלאתי להאריך ובמש"כ יש בו די לדחות ראייתם של התוס' כנלע"ד ועיין בזה:
שם בגמ' אמרי בי רב משמיה דרב בממלא ר"ה כולה חביות לכאורה היה נראה לפרש דמשו"ה פטור בממלא בנתקל משום דס"ל לרב כרנב"י דאית ליה דעביד אינש דינא לנפשיה וא"כ אפילו שבר בכוונה נמי פטור ולכך ודאי דפטור בנתקל דדוחק לימר דבממלא שוב אי אפשר ליה לעיוני ומיזל דאדרבה מצד הסברא נראה דממלא נראה לעינים טפי איך שהדרך ממולא בכדים וא"כ טפי היה לו ליזהר שלא ישבר אי ס"ד דלא עביד אינש דינא לנפשיה אלא ע"כ דעיקר תירוצא דרב דמוקי לה בממלא הוא משום דס"ל עביד אינש דינא לנפשיה ולכך פטור בנתקל משום דאפילו לשבר נמי אית ליה רשות ולפ"ז היה ניחא טובא מאי דאמר רב פפא לא דיקא מתניתין כו' דאי כרב מאי איריא נתקל אפילו שבר נמי ונא נצטרך לימר דס"ל לר"פ כרנב"י דעביד אינש דינא לנפשיה קפריך הכי רק דמעיקר שינויא דרב מוכח דס"ל כן דבלא"ה לא הוי משני מידי אלא דכ"ז אינו דא"כ תיקשה לקמן בשמעתין דפריך למ"ד לא עביד אינש דינא לנפשיה ממתניתין דובא אחר ונתקל טעמא דנתקל הא שברה פטור ש"מ לא עאד"ל וע"כ אליבא דאוקימתא דרב דמוקי לה בממלא קפריך וכמש"כ שם רש"י ותוס' וא"כ אי ס"ד דאוקימתא דרב לית ליה פתרי אלא אי אמרינן עביד אינש דינא לנפשי' א"כ היאך הוי ניחא ליה להמקשה עיקר אוקימתא דרב לפום מאי דהוי סבר דלא עאד"ל אלא ע"כ צ"ל דאוקימתא דרב לא תליא בהכי כלל ואף אם נאמר דלא עביד אינש דינא לנפשי' נמי מיתוקם שינויא דידיה דמוקי לה בממלא והייני ע"כ כהך פירושא דהוה דחוק לן לפרש כן מעתה בהכרח צריכינן לפרושי כן דבממלא שוב אי אפשר לו לעיוני ומיזל ואף דוודאי דהוא נראה לעינים טפי מ"מ כיון דכל הדרך מלא כדים אף דחזי ליה מ"מ אי אפשר לו ליזהר שלא יתקל וישבר ודמיא קצת להא דאמרינן לעיל היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אא"כ מנחזת וה"נ דכוותי' כיון דבע"כ הוא מהלך בדוחק בין הכדים אי אפשר לו ליזהר שלא יתקל וישבר אף דחזי להו ומעתה שוב אין כאן דוחקא כלל בהאי פירושא וזה פשוט ולפ"ז י"ל דבממלא לא הוי אונס כ"כ כמו קרן זוית ואפילה דהתם לא חזי לי' ובממלא הא קחזי לי' ועיין במה שנכתוב לקמן אי"ה בבאור אור דברי הרא"ש:
שם בגמ' לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים התוס' כתבו והא דתני לקמן דשור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי לי' לעיוני טפי מאדם ע"כ ולא הבנתי כי הדבר נראה בחוש שאינו כן דמה בכך שראשו הוא למטה ואינו זקוף כמו באדם דאטו עיניו הוא בסנטרו למטה לארץ הא עיניו קביעים בשטח השווה הנזקף לחוץ במישור כמו באדם ועוד ראיתי מי שחילק בזה דשאני אדם דהוא בעל מחשבות ולכך אין דרכו להתבונן בדרכים משא"כ בשור וגם זה הוא מלתא דתמיהא טובא לומר דשור יהיה לו דעת לשמור עצמו שלא יוזק טפי מאדם ומתוורתא בזה כשיטת הרמב"ם שכתב לחלק בין מכשול למכשול דבמכשול גדול המביא לידי מיתה כההיא דהתם דאיירי לענין מיתה גם השור איבעי לי' לעיוני ומכ"ש אדם רק דבאדם בלא"ה פטור מדרשא דשור ולא אדם ובמכשול קטן שאינו מביא רק לידי נזקין היינו דאמרי' בשמעתין דגם באדם אין דרכו להתבונן בדרכים ומכ"ש שור וע' ברמב"ם פי"ב מהל' נ"מ ה' ט"ז וכמש"כ הה"מ ודו"ק
ולענין הלכה פסק הרי"ף והרמב"ם כבני מערבא דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים וכ' ע"ז הרא"ש וז"ל ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כר' אלעאי משום דרבינא ורב אשי איירו במילתיה ועוד מדמתמה גמרא לימא רבא כשמואל ס"ל אלמא ליתא לדשמואל וכ"ש לדברי ר' יוחנן דקרן זוית לא הוי כ"כ אונס כמו אפילה וכיון דליתא לדשמואל ולדר' יוחנן דהילכתא כוותייהו נגד רב כ"ש דליתא לדרב עכ"ל ודבריו תמוהים דק"ו פריכא הוא ובספר תפארת שמואל נדחק בזה הרבה והעיקר הוא כמו שהגיה במע"מ דאפילה לא הוי כ"כ אונס כחו קרן זוית והכי פירושא דהרא"ש רוצה להוכיח דסתמא דתלמודא דקמתמה על רבא לימא כשמואל ס"ל היינו ע"כ הכוונה דעיקר תמיהת הש"ס הוא במה שאינו סובר כבני מערבא והיינו ע"כ משום דס"ל לסתמא דתלמודא דהילכתא כבני מערבא וע"ז בא הרא"ש להוכיח דליכא לפרושי דתמיהת הש"ס הוא במה שסובר כשמואל ולא כאינך אמוראי דהיינו רב ור"י [וא"כ תו לא יהיה ראיה מזה דהלכה כבני מערבא והיינו משום דלכאורה היה נראה לפרש דהך עובדא דחייב רבא היה ידוע להם דבקרן זוית הוא וביום דלר"י הוי לן למיפטריה ולשמואל הוא חייב משום דשמואל לא קפטר ליה רק באפילה אבל בקרן זוית חיובי מחייב וע"ז קמשני קרנא דעצרא הוי ור"ל דאה"נ דהמעשה הי' בקרן זוית ומשום דזה אי אפשר להכחיש כיון שהי' ידוע להם שכן הי' המעשה רק דלא הוי בקרן זוית דעלמא אלא קרנא דעצרא הואי ומשום דברשות קעביד איבעי לי' לעיוני ולכך אפי' לר' יוחנן חייב לזה קאמר הרא"ש דליכא לפרושי כן משום דאפילה לא הוה כ"כ אונס כמו קרן זוית וא"כ שמואל דפטר באפילה כ"ש דפוטר בקרן זוית וא"כ תו ליכא לפרושי דעובדא דהוי בקרן זוית הואי דא"כ איך קאמר הש"ס לימא כשמואל ס"ל דהא לשמואל דפטר באפילה א"כ מכ"ש דפטר בק"ז אלא ע"כ דליכ' לפרושי כן וליכא לפרושי נמי דעובד' דהואי בממלא הואי ובממלא לא הוי כ"כ אונס כמו אפילה וכמש"כ בזה לעיל דהא בממלא חזי לי' ולשמואל לא פטר רק באפילה אבל בממלא חיובי מחייב [דלהרא"ש כל אחד מהנך אמוראי מוסיף אדחברי' דבעינן אונס יותר גדול דלרב ממלא נמי הוי אונס ושמואל אמר דממלא לא הוי אונס משום דחזי לי' ולכך מוקי לה באפילה ולר"י אפילה נמי לא הוי אונס רק קרן זוית הוא דהוי אונס] והכי קמתמה הש"ס לימא כשמואל ס"ל ולא כרב לזה קאמר הרא"ש דודאי ע"ז לא הי' קמתמה הש"ס דכיון דלית הילכתא כשמואל ור"י כ"ש דליתא לדברי רב וא"כ ודאי דהש"ס לא הי' קמתמה חזה אלא ע"כ דעיקר תמיהת הש"ס הוא במאי דלא ס"ל כבני מערבא וא"כ ע"כ דס"ל לסתמא דהש"ס דהילכתא כוותייהו כצ"ל בכוונת הרא"ש וזה פשוט אך כיון שכן הדבר מבואר שאין דברי הרא"ש מוכרחין כלל בראי' זו דפשטא דלשנא דתלמודא ודאי משמע דעובדא דרבא דהואי בקרן זוית הואי ובזה מדוקדק מאוד מאי דמשני קרנא דעצרא הואי ולא אמר סתם דכנגד בית עצרא הואי ולמה דקדק בלשונו לומ' דקרנא דעצרא הואי אלא ודאי דמשמע דהוי ידע דעובדא דהואי בק"ז הואי ולכך הוצרך לשנויי דלאו ק"ז סתם הואי אלא קרנא דעצרא הואי וגם מצד הסברא נראה דאפילה הוי אונס יותר גדול מק"ז לכך דברי הרא"ש בראי' זו אינם מוכרחין כלל ועיקר סמך הרי"ף שפסק כהא דבני מערבא הוא משום דאיירי בי' רבינא ורב אשי וכמש"כ הרא"ש בראי' הראשונה ופשוט ולפי מה שכתבנו לעיל דלשיטת התוס' צ"ל דכו"ע ס"ל דנתקל פושע הוא א"כ בלא"ה אתי שפיר פסקא דהרי"ף דהא הרי"ף פסק לקמן דנתקל לאו פושע אך כבר כתבנו לעיל דאין דברי התוס' מוכרחין בזה ודו"ק:
דף כח.
בגמ' ת"ש מנין לנרצע שכלו לו ימיו כו' ר"נ בר יצחק אמר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא התירא והשתא איסורא משמע דדווקא אליבא דהך מ"ד דלא עביד אינש דינא לנפשיה צריכינן לאוקמי דמיירי במסר נו שפחה כנענית אבל לפי מאי דפסקינן דעביד אינש דינא לנפשיה בלא"ה א"ש הברייתא ולפ"ז קשה על הרמב"ם דפסק דעביד אד"נל וכאן לענין נרצע כ' בפ"ג מה' עבדים דמיירי דווקא שמסר לו שפחה כנענית ועי' במל"מ שהביא לקושיא זו בשם הרב מוהרש"ך ותירץ הרב מוהרש"ך וז"ל דס"ל לרבינו דאף דקיי"ל כר"נ דעאד"ל במקום דליכא פסידא אפ"ה אינו רשאי לחבול בו ואפי' אם אינו יכול להציל בדבר אחר כיון דליכא פסידא משו"ה כתב לאוקימתא דר"נ דמיירי במסר לו שפחה כנענית דאי לאו משום האי טעמא אינו יכול לחבול בו כיון דליכא פסידא עכ"ל ועיין במל"מ שכ' סמיכים לדבריו עיי"ש בדבריו ולפי דברי המוהרש"ך היה נראה לפרש סוגיא דשמעתין דלעיל דמקשינן א"ה אימא סיפא דחפו לעליון ומת חייב ואי בתם אמאי חייב ועיין בתוס' שדחקו עצמם במאי דפריך א"ה דמשמע דלדידיה ניחא עי' בתוס' בד"ה ואי בתם אמנם לפי דברי מוהרש"ך א"ש דבשלמא לדידיה דמיירי במועד לכך שפיר חייב כשדחפו לעליון ומת משום דנהי דעביד דינא לנפשיה מ"מ אינו רשאי להזיק לחבירו כיון דליכא פסידא אבל לדידך דמיירי בתם דאיכא פסידא א"כ אמאי חייב כיון דאיכא פסידא רשאי להזיק לחבירו וכדאמרינן מאה פנדי בפנדא למחיי' כך היה נראה לפרש סוגיא דשמעתין לפי דברי המוהרש"ך ואע"ג דהמקשה דהכא דמקשה מנרצע משמע דס"ל דלמ"ד דעאדנ"ל מותר לחבול בחבירו אף במקום דליכא פסידא דהא גבי נרצע ליכא פסידא מ"מ אין זה קשה כ"כ משום דאיכא למימר דהמקשן כל כמה דלא ידע להנך תירוצי שמתרץ התרצן בע"כ הוי מוכרח לפרש דעביד אינש דינא לנפשיה אפי' במקום דל"פ וגם מותר להזיק לחבירו אבל לפי המסקנא דידעינן להנך תירוצי שמשני התרצן תו הדרינן לסברא קמייתא דנהי דעביד דינא לנפשיה מ"מ אינו רשאי לחבול בחבירו היכא דליכ' פסידא אך בעיקר דברי המוהרש"ך שכ' לפרש דברי הרמב"ם קשים לפנ"ד דלפי דבריו איך פסק הרמב"ם בפ"ו מה' חובל ומזיק ה' י"ז וז"ל שור שעלה ע"ג שור להרגו כו' בין שהיה תם בין שהיה מועד ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל עליון ומת ה"ז פטור דחפו לעליון ומת אם היה יכול לשומטו ולא שמטו ה"ז חייב ואם לא היה יכול ה"ז פטור עכ"ל משמע מדבריו שאם לא היה יכול לשמטו ה"ז פטור אף במועד מדסתם ולא חילק כלל בזה בין תם למועד ולפי דברי המוהרש"ך דהיכא דליכא פסידא אינו רשאי להזיק לחבירו א"כ קשה דאמאי פטור גבי מועד אם לא היה יכול לשומטו דהא גבי מועד ליכא פסידא וא"כ לא הוה ליה להזיק לחבירו אלא ע"כ דלא ס"ל להרמב"ם להך חילוקא דהרב מוהרש"ך רק דס"ל דבין דא"פ ובין דל"פ מ"מ מותר להזיק לחבירו כיון דעביד אינש דינא לנפשיה ודו"ק:
שם תוס' ד"ה טעמא ולתרוייהו לא פריך דאע"ג דאיירי בממלא ליכא פסידא כו' ורש"י לא כתב כן רק דאיכא פסידא בממלא גם בחצר ובאמת פריך לתרוייהו ולשיטת רש"י ניחא הא דאמרינן לעיל לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כר"י דאי כרב מאי איריא נתקל אפי' שבר נמי דאליבא דכו"ע קפריך כיון דא"פ אבל להתוס' אינו מיושב כ"כ דדלמא ס"ל לרב כמ"ד דלא עאד"ל ומ"מ אין זה קושיא דאיכא למימר דמשום דס"ל לר"פ באמת להלכה כהך מ"ד דעאד"ל לכך קאמר דלא דיקא מתניתין כוותיה דרב אבל בעיקר דבריהם לא הבנתי מי הכריחם לזה ולחלק בין ר"ה לחצר ולמה לא ניחא להו לפרושי דלתרוייהו קפריך וכפירש"י וכאינך שארי תיובתא דלקמן דקפריך לתרוייהו ואדרבה בזה יתיישב טפי מאי דנטר להקשות ממתניתין עד לבסוף והיינו משום דמתחילה סידר הקושיות דפריך למ"ד לא עאד"ל ולבסוף סידר הקושיות דלתרוייהו קפריך ולכך אותן הקושייות דפריך לתרוייהו קפריך ממתניתין תחלה מיהו לזה י"ל גם להתוס' דמתחילה סידר הקושיות למ"ד לא עאדל"נ ואח"כ למ"ד עאד"נל אבל מ"מ לא ידעתי שום הכרח לדבריהם בזה וצ"ע ובספר פני יהושע כ' דהכריחם לזה דאם נאמר דהקושיא הוא באמת לתרוייהו א"כ אמאי מקשי הש"ס אפלוגתא דאמוראי תיפוק ליה דקשיא מתניתין וברייתא אהדדי אלא פ"כ דלא דמיין אהדדי עיי"ש בדבריו אמנם גם זה אינו הכרח כלל דשפיר איכא למימר דהמקשה דמעיקרא דפריך מהברייתא הוי מוקים למתניתין דלא כרב וא"כ לא קשיא כלל אהדדי ועתה דמקשה ממתניתין הוי ידע להך תירוצי דמתרצינן על הברייתא ודו"ק והא דפריך ממתניתין בסתמא לא משום דלא ידע אוקימתא אחריתא למתניתין אלא כרב רק דאליבא דאוקימתא דרב קפריך דלרב מוכח ממתניתין דלא עאדל"נ ושמואל ור"י הא לא פליגי עלה בהא מלתא אלא שקיצר במובן וכה"ג איכא טובא בש"ס ועי':
שם בגמ' אמר רבא מאי זה וזה פיאה לפוטרן מן המעשר הרמב"ם בפ"ב מה' מתנות עניים ה' י"ג פסק כסתמא דברייתא דזה וזה פיאה ולא כתב להא דרבא והוא תמוה טובא ומהתימא שלא הרגישו בזה שום א' מנושאי כליו ולא נשאו ונתנו בזה כלום וצע"ג:
דף כח:
תוס' ד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו כו' ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו אין נראה לר"י כו' תדע דבפרק הפרה דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין למ"ד בור ברשותו פטור עכ"ד והרב בפני יהושע כתב לתרץ זה דרש"י אזיל לשיטתו לפי מה שכתב לקמן (מ"ס ע"ב) דטעמא דמ"ד בור ברשותו פטור משום דמצי אמר ליה כי אפקרנא לך רשותא לא לחיובי אנא בהזיקא אפקרתיה עיי"ש בדברי רש"י ולהך מ"ד ודאי דגם בהפקיר רשותו ובורו נמי פטור מהך טעמא דכי אפקרנא לך רשותא לאו לחיובי אנא אפקרתיה ולכך שפיר קדחיק הגמ' לאשכוחי בור של שני שותפין להך מ"ד משום דלהך מ"ד פשיטא דפטור בהפקיר רשותו ובורו אבל רש"י כתב כאן אליבא דרב ולרב מצינן למימר דלא ס"ל כהך מ"ד דפטר בהפקיר רשותו ולא בורו משום הך סברא דכי אפקרנא כו' ולכך לדידיה גם בהפקיר רשותו ובורו נמי קמחייב מטעם בור בר"ה כיון דלית ליה הך סברא דכי אפקרנא עכ"ד הפ"י וצריך לומר לדבריו דהא דקמחייב רב בהפקיר רשותו ולא בורו לאו מטעם בור קאתי עלה וכמ"ד דס"ל דחיובא דבור הוא בתרווייהו בין בר"ה ובין בהפקיר רשותו ולא בורו וכמש"כ התוס' לקמן (כ"ט ב) ד"ה אלא ר"י דאיכא למ"ד דס"ל הכי דזה ודאי דליכא למימר כן אליבא דרב דא"כ מצינו לרב דיהיה חייב משום בור אף דלא אפקריה וא"כ איך קאמר רב ה"מ בדאפקרינהו דמשמע מינה דליכא שום חיובא דביר בדלא אפקרינהו דהא להכי הוכרח רש"י לפרש דלרב חיובא דבור בהפקיר רשותו ובורו הוא והיינו משום דחיובא דבור לרב אינו אלא באפקריה וכדקאמר ה"מ בדאפקריה אלא ע"כ צ"ל לדברי הפ"י דהא דקמחייב רב בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אינו מטעם בור רק מטעם שור כי היכי דקמחייב באבנו סו"מ בדלא אפקריה מטעם שור ולית ליה לרש"י הך סברא שכ' התוס' דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ליכא לחיובי מטעם שור משום דה"ל רשות המיוחדת למזיק דפטיר משום דמצי אמר ליה תורך ברשותי מאי בעי ולרש"י אית ליה לרב דגם בזה הוא חייב משום שור והיינו משום דכיון דהפקיר רשותו תו לא מצי אמר ליה כן ובאמת דלכאורה מצד הסברא אין דברי התוס' מוכרחים בהך סברא כ"כ וברווחא נוכל לדמויי הפקיר רשותו ולא בורו לאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר ולא אפקרינהו דחייב מטעם שור לרב ודלא כהתוס' כצ"ל בהכרח בכוונת רש"י לפי דברי הפ"י ודו"ק אך עכ"ז הוא דחוק מאוד וכמעט שאי אפשר לאומרו כלל דמלבד מה שהקשו שם תוס' על דברי רש"י מהא דפריך שם מהך דלאושין עיי"ש והוא קושיא עצומה גם דברי רש"י עצמו סותרין שם זא"ז דוק ותשכח עוד קשה טובא ע"ז דאי נימא דלרב הפקיר רשותו ולא בורו הוי שיר א"כ קשה דלאידך מ"ד דס"ל בור ברה"ר פטור ובור דאיירי ביה הכתוב בבור ברשותו וא"כ ע"כ כל דין בור יש לו ופטור בו על הכלים ולרב אמאי פטר על הכלים לחייב משום שור וע"כ צ"ל דבהא פליני ג"כ ר"י ורע"ק דלהך דס"ל בור ברה"ר חייב ובו התחיל הכתוב ס"ל דבור ברשותו הוי שור ולהך דס"ל דבור ברה"ר פטור והכתוב איירי בבור ברשותו ס"ל דבור ברשותו לא הוי שור ורב ס"ל כהך מ"ד דבור ברה"ר חייב וזה ודאי דדחוק טובא דנימא דר"ע ור"י בהא גופי' פליני אי בור ברשותו הו' שור או לא דמנ"ל להמציא פלוגתא חדשה בין ר"י ור"ע כיון דלא מצינו שיפלגו בפירוש בהך מלתא ופשטא דמלתא משמע דרב אליבא דכו"ע קאמר למלתיה ומשום דסברא פשוטה היא לדידיה דבלא אפקריה ממינא הוא וחייב מטעם שור והא ודאי ליתא דאיך יהיה זה סברא פשוטה כיון דחזינן דלהך מ"ד דס"ל דחיובא דבור אינו אלא בבור ברשותו א"כ ע"כ דלא מצי סבר כן וכמש"כ דא"כ בור דפטר בו את הכלי היכי משכחת לה אלא ע"כ דסברת התו' מוכרחת דבור ברשותו ליכא לחיובי מטעם שור משום דהוי רשות המיוחדת למזיק ומצי א"ל תורך ברשותי מאי בעי ולכך למ"ד דס"ל דחיובא דבור ברה"ר א"כ בור ברשותו לגמרי פטור ומעתה שפיר סבר רב כהך מ"ד וכיון שכן ליתנהו לדברי הפ"י ודו"ק על כן נראה עיקר כדברי התוס' דבהפקיר רשותו ובורו פטור לגמרי וכן פסק גם הרמב"ם עיי"ש בדבריו ודו"ק:
שם תוס' ד"ה ונישוף באבן אבל נתקל באבן ונישוף בקרקע פטור משום דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה דפשור כדפטר לקמן בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור עכ"ל ולקמן בפ' הפרה (נ' ב') בתוס' ד"ה לשמואל אגובה נמי מחייב כתבו התוס' תירוצים אחרים להך קושיא ולדבריהם דהתם חייב בנתקל באבן ונישוף בקרקע כיון שעשה כל התקלה וההיא דנתקל בבור שאני שלא עשה כל התקלה משום דקול הכורה נמי קגרים עיי"ש בדבריהם ודברי הרא"ש דשמעתין ובפרק הפרה סותרים זא"ז דבשמעתין כתב לדינא כדברי התוס' דכאן לפטור בנתקל באבן ונשוף בקרקע ובפ' הפרה כתב לדברי התוס' דהתם לחייב בעשה כל התקלה אף שאין החבטה דידי' כלל ונמצא דלדבריו דשם הו"ל לחיובי בנתקל באבן ונישוף בקרקע וא"כ דבריו סתרי אהדדי גם דברי הטור סותרים זא"ז וכבר הרגיש בזה בספר מע"מ עיי"ש בדבריו ומהתימא על הרב ביש"ש איך נמשך אחר דברי הרא"ש האלו באלה שני המקומות מבלי משים לב כי המה הדברים הסותרים זא"ז וצע"ג:
שם בגמ' היכי דמי מתכווין יש להבין סוגיא זו לפי פירש"י ותוס' ויש לדקדק בה טובא (א) קשה דמאי פריך ה"ד מתכווין לימא דמיירי במתכווין לשבר והתוס' בד"ה אמר רבה כתבו וז"ל משים דנשברה כדו דקאמר ת"ק משמע דנשברה מאליו עלה קאתי ר"י לחלק בין מתכווין לשאין מתכווין עכ"ל ודבריהם דחוקים דאדרבה שפיר מצינן לפרושי דה"ק קאמר דחייב אפילו נשברה מאלי' וקאתי ר"י לחלק ולומר דדווקא במתכווין לשבר חייב אבל באינו מתכווין לשבר ונשברה מאלי' פטור (ב) ובהא דאמר רבה במתכווין להורידה למטה מכתפו נמי יש לדקדק דרש"י פי' במתכווין כו' ונתקל והוטחה בכותל חי"ב דנתקל פושע הוא עכ"ל ולדבריו קשה דא"כ למאי קאמר כלל ר' יהודה במתכוון חייב וכוונתו היא במתכווין להורידה למטה מכתפו לפי פירושו של רבה ה"ל למימר נתקל חייב ומאי תלי הך דנתקל בהא דמתכוין כיון דמתכווין להורידה למטה מכתפו לא קמחייב רק משום דנתקל וס"ל דנתקל פושע הוא א"כ לימא בקצרה נתקל חייב ומאי קמהני הא דמתכוין להורידה למטה מכתפו לנתקל ועוד דעיקר חסר מן הספר וליכא לפרושי דזה שכ' רש"י ונתקל היינו שהכד נתקל ולא האדם וזה לא משכחת לה בלא מתכוון להורידה כו' ומשום דקאי על מלתי' דת"ק דתני נשברה כדו כו' דמשמע מיני' שהכד לבדו נשברה בלא נפילת האדם דהך גוונא דנפל וע"י נפילתו נשבר הכד קתני לה במתניתין דלקמן בשני קדרין אבל במתניתין דידן דתני סתמא משמע שהכד לבדו נשבר בלא נפילת האדם ועלה קאי ר"י למפלג דבכה"ג לא משכחת לה דיהיה חייב אם לא במתכווין להורידה כו' דגם זה דחוק חדא דאמאי לא יהיה משכחת לה גם בלא נפל והיינו בנתקל קצת ונחבט בכותל ועי"ז נשבר הכד ועוד כיון דמ"מ מה דחייבינן ליה על הקלת הכד היינו ע"כ משים דמדמינן ליה לנתקל בעצמו וא"כ אכתי בקצרה הל"ל נתקל חייב ומדברי הרשב"א בפירושו נראה דקמפרש להא דמתכווין להורידה למטה מכתפו ולא מיירי בנתקל רק שפשע ולא נזהר בה שלא תשמט מתחת ידו ותשבר רק דפשיטא ליה להש"ס דהך פשיעה שלא נזהר בה דמי ממש לפשיעה דנתקל דאל"כ מנ"ל להש"ס למפרך מכלל דמחייב ר"מ אפי' נפשרה דלמא לא מחייב רק בנתקל אלא ע"כ דפשיטא לי' לאביי דהנך פשיעותא דמיין להדדי לגמרי עיי"ש בדבריו שמבואר כן להדיא ולדבריו אתי שפיר טפי מאי דהוצרך לימר במתכווין ממה שהוא לפירש"י כיון דלא מיירי כלל בנתקל וקמ"ל דזהו גופיה פשיעה אבל לפי' רש"י דגם לפי מאי דשנינן במתכוון כו' מיירי נמי בנתקל א"כ ודאי דקשה למאי נקיט מתכוון כלל בקצרה הל"ל נתקל חייב אך גם פי' זה דחוק טובא חדא דמנ"ל להש"ס לדמות הך פשיעה שלא נזהר בה לפשיעה דנתקל דלמא מתכווין להורידה הוי פושע טפי מנתקל ובנתקל קפטר ר"י ועלה קאמר ר"מ דחייב משום דנתקל פושע ועוד בין לפירוש רש"י ובין לפי' הרשב"א קשה קושיית התוס' בד"ה אמר רבה דהא ר"י אית לי' בב"מ דנתקל לאו פושע היא גבי מעביר חבית כו' ועיין בתוס' וברשב"א שנדחקו בזה () ובהא דאמר אביי בתרתי פליגי כו' קשה ג"כ כיון דעיקר מאי דבעי אביי לשנויי הוא לפרש לשנא דמתכווין דמיירי במתכווין לשבר וכמו שכתבו רש"י ותוס' א"כ בקצרה ה"ל לשנויי אלא אמר אביי מאי מתכווין מתכווין לשבר וקמיפלגי בנתקל פושע ולאיזה צורך הוצרך לומר דפליגי בתרתי ונהי דאית לי' לאביי כן מסברא דנפשיה מדיוקא דמתני' דפליגי בתרתי מ"מ איזה שייכות יש לזה עם מאי דבעי לתרוצי הך קושיא דה"ד מתכווין רק דהל"ל זה מימרא בפ"ע בפירושא דמתני' (ד') ועוד דלפי מאי דקאמר עכשיו א"כ עיקר התירוץ דמתכווין לשבר הוא חסר מן הספר ואין לו שום רמז בדברי אביי רק דאנן מעצמינו צריכינן לפרושי כן ולהוסיף בדבריו מה שלא הוזכר כלל (ה') ועוד דלפי מה שפירשו רש"י ותוס' בשינויא דאביי דהא דפליגי בלאחר נפילה במפקיר נזקיו היינו אפילו לאחר נפילת פשיעה והנך תרתי פלוגתות דנ"פ ודמפקיר נזקיו לא תליין בהדדי כלל ונמצא דלפי פירושם צריך לפרש בלשנא דמתכווין דקאמר ר"י שני פירושים מתחלפים דלענין פלוגתא נתקל פושע הוי פירושו של מתכוין ין מתכווין לשבר ולענין פלוגתא דמפקיר נזקיו הוי פירושו של מתכווין מתכווין לזכית בחרסי' וזה דחוק למאוד לפרש בלשון אחד שני פירושים שונים ואיך סתם ר"י כ"כ דבריו לומר בסתמא במתכוון חייב ולא קמפרש מה הוא מתכווין ואיך הוא מתכווין וקסמך על מה דנפרש מעצמינו דלענין נתקל נפרש מתכווין לשבר ולענין מפ"נ לאנ"פ נפרש מתכווין לזכות בחרסי' ודבר זה דחוק מאוד וכן הקשה הרמב"ן במלחמותיו על הרז"ה עיי"ש בדבריו בפיסקא המתחלת וכ' ומסתברא עוד לי (ו') עוד הקשו התוס' בד"ה מדקתני תרתי וא"ת והיכא דייק אביי מדקתני תרתי דפליגי לאחר נפילת פשיעה הא אפילו אי לא פליגי אלא בנתקל אי פושע הוא אי לא איצטריך למתני תרתי כו' ע"ש בדבריהם ותירוצם דחוק (י') ובהא דאמר ומדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי הקשו התוס' וא"ת מברייתא נמי יש להוכיח דבתרתי פליגי כו' עיי"ש בדבריהם ומה שתירצו ע"ז וז"ל וי"ל דמברייתא לא מצי למידק כלל דאיכא למימר דפליגי בשעת נפילה ובחד טעמא עכ"ל קשה טובא דא"כ מאי תלי בזה מאי דמקשו אח"כ אלא גמלו כו' אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה הא גם אי נוקי הברייתא דפליגי בחד טעמא תקשי ג"כ בשעת נפילה היכי משכחת לה וכמו שהקשה במהר"ם לובלין עיין בו והניח בצ"ע ולחומר הקושיא צ"ל דדעת התוס' הוא דהך בשלמא כדו כו' אינו נמשך למה שאמר לעיל ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי רק דהוא מלתא באנפי נפשיה והך דקאמר ומדמתני' בתרתי הוא סיום דבריו דלעיל דקאמר דמדיוקא דמתני' נשמע דפליגי בתרתי וקמסיים עלה אביי עצמו דמדמתני' בתרתי ברייתא נמי בתרתי ואח"ז מקשה סתמא דהש"ס בשלמא כדו משכחת לה כו' ולא תלי כלל במאי דאמר ומדמתני' בתרתי ברייתא נמי כו' ובזה יתיישבו דברי התוס' על נכון וכן יראה להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו שהקשה ג"כ כקושיית התוס' ותירץ ג"כ כתירוצם וז"ל וי"ל דאי לאו מתני' ה"א דבחדא לחוד פליגי דמ"ס נ"פ וגמלו נמי שנפל בפשיעה עצמו שנתקל ונתקל גמלו עליו כדמוקמינן לי' בסמוך ומ"ס נל"פ עכ"ל הרי להדיא מדבריו דהך בשלמא לא קאי אדלעיל מיני' דאלת"ה א"כ איך עירב הרשב"א דברי המתרץ בהמקשה ודו"ק אבל עכ"ז הוא דחוק מאוד ופשטא דלשנא דתלמודא ודאי דלא משמע כן אלא כמו שפירש"י דקאי אדלעיל והכל הוא מדברי סתמא דתלמודא והך ומדמתני' בתרתי כו' הוא הקדמה למאי דבעי אח"כ בשלמא כו' וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא (ח') ובהא דאמר אלא גמלו כו' בשעת נפילה היכי משכחת לה הקשו התוס' וא"ת ולוקמי פלוגתייהו דשעת נפילה אכדו ולאחר נפילה אגמלו כדמוקי מתני' כו' (ט') ועוד קשה לפי פירש"י ותוס' דעיקר תירוצא דאביי הוא במאי דפליגי בנ"פ א"ל והא דקאמר דפליגי בלאחר נפילה במפקיר נזקיו היא הוספת אביי מה שהוסיף מדיוקא דמתני' א"כ הא דאמר לקמן במימרא דר' אלעזר דקאמר בשעת נפילה מחלוקת מאי בשעת נפילה אף בשעת נפילה וקמ"ל כדאביי וע"כ צ"ל דקמ"ל כדאביי היינו כדיוקא דאביי שדייק במתניתין דפליגי בתרתי דליכא למימר דקמ"ל כאביי ולא כרבה חדא דהא כבר נפרכה מימרא דרבה וא"כ מאי רבותי' דר"א ועוד דהא ממאי דקאמר ר"א בשעת נפילה מחלוקת ליכא למשמע מינה דלא כרבה דהא גם רבה ס"ל דפליגי בשעת נפילה וא"כ ליכא להוכיח מלישנא דר"א דלא כרבה אלא ע"כ דמהא ודאי דקיי"ל דלא כרבה דהא כבר נפרכה אוקימתא דרבה ולא בא ר"א רק להשמיענו כדיוקא דאביי דלא נימא לנפשין דבחדא פליגי לכך בא להשמיענו דבתרתי פליגי וכן פירש"י להדיא דאיצטריך לר"א לאשמעינן דדייקינן לה ממתני' מדקתני תרתי כדאמר אביי לעיל וכיון שכן קשה לפי שיטת רש"י ותוס' דעיקר חידושא דאביי בדיוקא דיליה הוא להוסיף דפליגי גם לאחר נפילה אבל הא דפליגי בשעת נפילה מוכרחים אט לומר גם בלאו דיוקא א"כ כשבא ר"א להשמיענו דאיהו ס"ל ג"כ כדיוקא דאביי א"כ ה"ל לומר דר"א אומר לאחר נפילה מחלוקת דמינה שמעינן דס"ל כדיוקא דאביי אבל במאי דקאמר בשעת נפילה מחלוקה מינה לא שמעינן כלל דס"ל כדיוקא דאביי דהא גם בלאו הך דיוקא מוכרחים אנו לפרש דפליגי בשעת נפילה וא"כ הו"ל לר"א למימר ג"כ דפליגי בתרתי או לכה"פ הו"ל דפליגי לאחנ"פ דהא זהו עיקר דיוקא דאביי (י') קשה מה שהקשו התוס' לקמן בפ' הפרה (נ"ד א') בד"ה בין לרבנן בין לר"י שכתבו אפי' למאן דאית לי' בפ' המניח דמפ"נ ואפי' לאחנ"פ פטור כו' מ"מ פריך שפיר ע"ז כו' ולבסוף כתבו ע"ז ומיהו אין נראה כו' ונמצא דנשאר בקושיא:
לכך נלענ"ד לפרש סוגיא דשמעתין באופן שיתיישבו כל הלין קושיות שהקשינו והוא דמאי דפריך ה"ד מתכוין כו' לשנא דמתכוין דקאמר ר' יהודה קשיתי' דמהך לשנא משמע דדוקא במתכוין לשבר במזיד ועשה בור בידים ממש הוא דחייב בנזקו אבל בלא כיון לשבר אע"ג דהוי פושע כגון במעלה קנקנים על הגג לנגבן ונפלו ברוח מצוי' שלא כיון לעשות בור בידים דהא לא כיון רק לנגבן אע"ג שהבור נעשה בפשיעתו דרוח מצויה הוי פשיעה גם לגבי שומר חנם [וכמש"כ התוס' לעיל גד"ה ושמואל אמר באפילה שנו] מ"מ יהי' פטור כיון שלא נעשה במזיד דהכי משמע לשנא דמתכוין והוא ודאי ליתא דהא קיי"ל כל היכא דהוי פושע אע"ג דלא עשה במזיד ובידים ממש נמי חייב ולכך שפיר קמתמה ה"ד מתכוין כו' ועלה קמשני רבה דמאי מתכוין מתכוין להורידה למטה מכתיפו ור"ל דבאמת לא בעינן דווקא שיהא מתכוין לשבר רק דבמתכוין להורידה למטה מכתפו נמי חייב ובפירושא דדברי רבה נלענ"ד לפרש עפ"י מאי דאיתא במס' מכות (דף ז') מתני' אלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה הי' מעגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו הי' משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו ה"ז גולה אבל אם היה מושך במעגילה ונפל עליו והרגתו הי' דולה בחביות ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו ה"ז אינו גולה זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה ושלא בדרך ירידתו אינו גולה פ"כ לשון המשנה וטעמא דהא מלתא כ' הרמב"ם בפ"י מה' רוצח וז"ל מי שהיה דולה את החביות כו' או שהיה עולה בסולם ונפל על חבירו והרגו פטור מן הגלות שזה כמו אונס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא עכ"ל והא דבדרך ירידה חייב בגלות ע"כ צ"ל דדרך ירידה הוי שוגג גמור ולא שוגג קרוב למזיד משום דאי הוי קרוב למזיד הי' פטור מן הגלות וכמש"כ להדיא בפ' הנ"ל נמצינו למידין מעתה דאם נפסקה החבית דרך ירידה הוי שוגג ובדרך עלי' הוי אונס ובהכי מתפרשא סוגיא דשמעתין שפיר דר"י דקאמר במתכוין חייב והיינו במתכוין להורידה למטה מכתפו לפום פירושא דרבה ע"כ דבא למעט דרך עליה דהוי אונס דהכי משמע לשנא דמדקפרט שאינו חייב רק בדרך ירידה מכלל דבא למעוטי ההיפוך מזה והוא דרך עלי' דפטור ומשום דהוי אונס ולכך שפיר קאמר אביי מכלל דמחייב ר"מ ואפי' נפשרה דהא מדבא ר' יהודה למעוטי אנוס מכלל דשמטי' לר"מ דמחייב אפילו באנוס ומעתה לפום הך פירושא לא מיירי ר' יהודה כלל בנתקל כמש"כ רש"י וגם אינו ענין הדומה לנתקל כמש"כ הרשב"א רק דקאתי למעוטי דרך עלי' דהוי אונס גמור ומינה שמעי' דמחייב ר"מ אפי' באונס גמור אפי' בנפשרה דבאונסין אין לחלק בין זה לזה משום דמעתה תו ליכא לפרושי דר"י בא למענט תקל משום דשמעי' לר' מאיר דמחייב בנתקל משום דס"ל דנתקל פושע הוא ואיהו ס"ל דנל"פ ואנוס הוא ולכך קאמר דווקא דמתכווין להורידה למטה מכתפו דהוי שוגג הוא דחייב אבל בנתקל דהוי אנוס פטור דא"כ לא הל"ל במתכווין כו' ולמעוטי אנום דהא באנוס גם ר"מ מודה דפטור רק דס"ל דנ"פ הוי וא"כ עיקר פלוגתא דידי' הוא במאי דס"ל דנתקל אנוס וא"כ הכי הל"ל נתקל פטור משום דאנוס הוא ומדקא ממעט אניס מכלל דר"מ מחייב באנוס מיהו כל זה הוא לפי מאי דפרישנא משא"כ לפי פי' הרשב"א ליכא לתרוצי לשנא דסוגיין עד"ז דהא לפירושו נקיט ר"י במילתי' ענין הדומה לנתקל דהוי פשיעה ולכך שפיר איכא לאקשויי עליו דמנ"ל לדמות כ"כ הפשיעות להדדי דלמא לא דמו לגמרי ובא למעוטי נתקל וכמו שהקשינו והא דנקיט מתכווין חייב ולא קאמר נתקל פטור משום דזהו גופי' אתא לאשמועינן דמתכוין להורידה למטה מכתפו הוי פשיעה וממילא שמעינן דנתקל לא הוי פשיעה משא"כ לפירושינו לא מיירי כלל בנתקל רק דבא למעוטי דרך עליה דהוי אונס לכו"ע ובנתקל שפיר מצי סבר דלא הוי פשיעה וכהא דאמרינן בפרק האומנין שהביאו התוס' ואפ"ה פריך שפיר מכלל דמחייב ר"מ אפי' נפשרה ומיושבת קושיית התוס' ודו"ק:
ובהא דאמר הש"ס אלא אמר אביי בתרתי פליגי פליני בשעת נפילה בנתקל פושע ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו לאחר נפילה כו' נלענ"ד העיקר כדברי הרי"ף דמפרש לה להא דאביי דהא דקאמר דפליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו דלאו בלאתר נפילת פשיעה מיירי ובמפקיר נזקיו דעלמא קמפליגי רק דקאי אהך נפילה דרישא דנתקל ונפל ואח"כ הפקיר נזקיו ואזלי ר"מ ור"י לשיטתם דר"מ דס"ל דנתקל פושע לכך בהפקיר אח"כ ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב ולר"י דס"ל נתקל אנוס הוא לכך קפטר במפ"נ משום דה"ל מפ"נ אחר נפילת אונס דפטור וכהא דאמר ר' יוחנן בסמוך ומה שהכריחו התוס' בראיות דמוכרחין אנו לפרש דפליגי במפקיר נזקיו דעלמא ואפי' לאחר נפילת פשיעה אינם ראיות כלל וכדבעינן למימר לקמן ואדרבה לשיטת הרי"ף יתיישב כל מה שהקשינו וכל מה שדחקו עצמם התוס' בסוגיא זו והיינו משום דעיקר תירוצם דאביי בא ליישב לשנא דמתכווין דקאמר ר"י דמשמע מיני' דדווקא במתכווין במזיד הוא דחייב אבל אם לא נתכווין במזיד אף דנעשה בפשיעתו הוא פטור והא ודאי ליתא דהא במעלה קנקנים ע"מ לנגבן ונפלו ברות מצויה נמי חייב וכקושיא דרבה לזה בא אביי לתרץ לשנא דמתכווין דהכוונה הוא דמתכווין לזכות בחרסי' והיינו משום דפליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו דלר"מ חייב אף במפקיר נזקיו וקאמר עלה ר"י דבמתכווין לזכות הוא דחייב אבל במפקיר פטור ובלשנא דר"י דקאמר במתכווין חייב לית בי' שני פירושים וכמו שהבינו רש"י ותוס' דזה ודאי דחוק וכמו שהקשינו רק דלשנא דמתכווין אין לו רק פירוש אחד והוא דמתכווין לזכות בחרסי' אלא דממילא משתמע מיני' דפליג גם בשעת נפילה וס"ל דנתקל אנוס הוא והיינו משום דס"ל לר"י בפשיטות דלאח"נ פשיעה גם במפקיר נזקיו נמי חייב וא"כ מדהצריך לאחר נפילה שיהי' מתכווין לזכות בחרסי' דווקא ש"מ דס"ל דנתקל אנוס הוא דאל"כ למאי בעינן שיהי' מתכוון לזכות בחרסי' הא אי הוי פ שע בנתקל א"כ גם בלא מתכווין לזכות נמי הי' חייב ולכך לא הוצרך ר"י לפרש לפלוגתי' אשעת נפילה כלל רק דפליג בלאח"נ וממילא משתמע מזה דפליג נמי בשעת נפילה וס"ל דנתקל אנוס הוא ודו"ק ונמצא דעיקר תירוצו דאביי הוא מאי דמוקי לה לפלוגתייהו דפליגי לאחר נפילה במפ"נ דבזה הוא מתרץ לקושיית ה"ד מתכווין דר"ל דמתכווין לזכות בחרסי' ובאמת דהוה מצי אביי לתרוצי להך קושיא אפי' אי הוי מוקים לה לפלוגתייהו דפליגי במפ"נ לחוד ותרווייהו ס"ל דנ"פ הוא רק דר"מ סבר דמפ"נ לאחר נפילה חייב ולכך חייב בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה אף בהפקירו ור"י ס"ל דמפ"נ פטור ואפי' לאחר נפילת פשיעה ולכך בין בשעת נפילה ובין לאחנ"פ אם הפקירו פטור ולא קמחייב רק במתכווין לזכות בחרסי' דגם בשעת נפילה נמי פטור למאן דפטר מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה כיון דבור בר"ה פטור ובשעת נפילה היינו קודם שהי' לו פנאי לסלק דהוי לי' בור וכמש"כ התוס' והברייתא נמי מתיישבת בהכי וליכא לאקשויי דא"כ למאי נקיט הברייתא בהך בבא דמודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה שהוא חייב דאמאי נקיט רוח מצויה דווקא דהא ע"כ מיירי בלא הפקירן דאילו בהפקירן לא הוי קמחייב ר"י ואפי' לאחנ"פ אלא ע"כ דמיירי בלא הפקירן וכיון שכן אפי' ברוח שאינה מצויה נמי הי' לו לחייב ומשום דהי' לו לסלקן ולא סילקן וכמש"כ התוס' בד"ה פליני עיי"ש שכתבו דבלא הפקירן קמחייב אפי' לאחר נפילת אונס ומשום דהי' לו לסלקן דזה אינה קושיא כלל והיינו משום דהברייתא מיירי נמי בשעת נפילה קודם שהי' לו פנאי לסלק ובשעת נפילה ודאי דהיה פשור ברוח שאינה מצויה משום דאנוס הוא דמאי הוי לי' למעבד ולכך נקיט הברייתא רוח מצויה דמלתא דפסיקא היא לחייבו בין בשעת נפילה בין לאחר נפילה והכי צריכינן לפרושי בהכרח אליבא דרבא לפמש"כ רש"י לקמן בסוגיא דשני קדרין דרבא ס"ל דר"מ ור"י תרווייהו ס"ל דנתקל פושע הוא ודו"ק [וכן כתב גם הפ"י אלא שהוא כתב כן לתרוצי קושיית המהרמ"ל על התוס' שהבאתי לעיל בקושיא חי"ת עיי"ש ובאמת דדברי התוס' אינם מתיישבים בזה משום דלפ"ז קושיית התוס' מעיקרא ליתא ולכך דברי התוס' אין להם ישוב רק כמו שכתבתי לעיל דהך בשלמא הוא מלתא באנפי נפשי' היא ולא קאי אדלעיל מיני' רק דהדברים מצד עצמם הם נכונים בכדי ליישב קושיית התוס' ומוכרחים בדברי רש"י אליבא דרבא בסוגיא דשני קדרין] אלא דלהכי לא מוקי לה אביי הכי משום דבאמת הוי משמע לי' מדיוקא דמתניתין דפליגי בתרתי מדקתני תרתי כו' וזה ודאי דלא הוי כתרתי דהא במפ"נ אין לחלק בין שעת נפילה לאחנ"פ כלל וכמש"כ התוס' בד"ה הוחלק א' במים דמ"ש אחנ"פ היינו אף לאחנ"פ והוא הדין בשעת נפילה דבזה אין לחלק בין שנ"פ לאחר נפילה אבל למאי דמוקי לה עתה דפליגי בנתקל פושע א"כ אף אם נאמר דפלוגתייהו במפקיר נזקיו לאחנ"פ תליא בהך פלוגתא דנתקל פושע דפליגי בה בש"נפ וכשיטת הרי"ף מ"מ שפיר מקרי דהוי פלוגתייהו בתרתי וכקושיית התוס' ד"ה מדקתני תרתי שהבאתי לעיל בקושיא זיי"ן ודו"ק:
ומהשתא אתי שפיר הא דהוצרך אביי לשנויי דפליגי בתרתי ולא קמשני בקצרה על הך קושיא דה"ד מתכווין דפליגי בלאחר נפילה במפקיר נזקיו לחוד ומאי מתכווין מתכווין לזכות בחרסי' דא"כ יהי' זה סותר למאי דס"ל באמת דפליגי גם בנתקל פושע והך פלוגתא דמפ"נ תליא באידך פלוגתא דנ"פ וזה מוכרח לפי דייקו במתניתין דבתרתי פליגי כי היכי דלהוי פירוש של לשון מתכווין בחד גוונא ולא בתרי גווני כמו שהוא לפי' רש"י ותוס' כי הוא דחוק דהא אי הוי מוקי לה דפליגי במפקיר נזקיו לחוד ע"כ דצ"ל דתרוייהו ס"ל דנתקל פושע ופליגי במפ"נ לאחנ"פ פשיעה וזה סותר למאי דס"ל לאביי באמת מדיוקא דמתניתין ולכך כיון דעיקר הירוצא דאביי היא במאי דפליגי לאח"נ ובמפ"נ בכדי לפרש מתכוין דר"י דהיינו מתכוין לזכות בחרסיה הו לא הוי מצי לשנויי כן בקצרה בכדי שלא יהיה זה סותר למאי דס"ל לאביי לפי האמת מדיוקא דמתניתין ולכך בהכרח הוכרח לומר דפליגי בתרתי משא"כ לפירש"י ותוס' דעיקר שינויא דאביי הוא מאי דפליגי בשעת נפילה בנתקל פושע ומאי מתכוין הוא מתכוין לשבר א"כ שפיר קא קשיא לן בקושיא ד' דהל"ל לשנויי כן בקצרה ואי משום דס"ל כן מדיוקא דמתניתין דפליגי גם בלאחנ"פ במס"נ מ"מ מה שייכות יש לזה לתירוצו כיון דגם אי הוי משני בקצרה דפליגי בנתקל פושע לית כאן שום סתירה למאי דס"ל לאביי באמת דהא הך דס"ל לפי האמת מדיוקא דמתניתין דפליגי גם אחנ"פ במפ"נ הוא הוספת דברים לומר דפליגי עוד בפלונתא אחריתא שאינה שייכא לפלוגתא קמייתא כלל וא"כ היה לו לקבוע זה מימרא בפ"ע ולא לכוללה בתירוצו כיון שאין לו שייכות לתירוצו בזה] ורבא דס"ל לקמן בסוגיא דב' קדרין לפי פירש"י דתרוייהו ס"ל דנ"פ ופליגי במפ"נ לחוד ע"כ דלית ליה דיוקא דאביי מדקתני תרתי ועי"ל בקצרה דלהכי לא מוקי לה אביי דפליגי במפקיר נזקיו לחוד ותרווייהו ס"ל דנ"פ וכדרבא דלקמן לכי פירש"י משום דא"כ יהיה ס"ל לר"י דמפקיר נזקיו ואפילו לאחר נפילת פשיעה נמי פטור וכהך מ"ד דבור בר"ה פטור ולאביי לא סבירא ליה הא מלתא דיהיה שום מ"ד דיסבור כן והיינו משום דס"ל לאביי כרבה דלקמן בפ' הפרה (נ) דאמר בבור בר"ה כו"פ לא פליגי דחייב כי פליגי בבור ברשותי ואביי תלמידיה דרבה הוה ואזיל בשיטת רבה רבו ולכך לא הוי מצי מוקי למתניתין בהכי דהא ודאי דליכא לחלק בין נפילת פשיעה לעביד בידים ממש דהא חזינן לקמן בשמעתין דמדמה להדדי דקאמר ומי אר"י הכי והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן החופר כו' והתם בלאחר נפילה מיירי כדמוכח בגמ' דקאמר מאן דפטר כרבנן ודו"ק וכיון דבהכרח בכדי לתרוצי לשנא דמתכווין הוצרך לאוקמי לפלוגתייהו בלאחר נפילה ובמפקיר נזקיו ומאי מתכווין מתכווין לזכות בחרסי' לזה הוצרך להקדים דפליגי נמי בנתקל פושע ור"י דבעי מתכווין לזכות בחרסי' היינו משום דס"ל דנתקל אנוס הוא דבלא"ה גם ר"י מודה דלא בעינן מתכווין כיון דליכא למ"ד דבור בר"ה יהא פטור לא ר' ישמעאל ולא ר"ע ורבא דמוקי לה כן לפי פירש"י בסוגיא דב' קדרין היינו משום דאזיל בשיטת רב יוסף רבו דלקמן בפ' הפרה דקאמר בבור ברה"י כ"ע לא פליגי דחייב כי פליגי בבור בר"ה ולדידיה איכא למ"ד דס"ל דבור בר"ה פטור לגמרי ולכך שפיר מצי לאוקמי למתניתין דר"י ס"ל דמפ"נ אפי' לאח"נ פשיעה נמי פטור וכהך מ"ד דבור בר"ה פטור ונמצא דאביי ורבא אזלו בזה לשיטת רבותיהם דאביי הוה תלמידיה דרבה ורבא הוה הלמידיה דרב יוסף וכמבואר בש"ס בכמה דוכתי והא דקאמר אביי ממאי מדקתני תרתי היינו דאתי לפרושי היכן נזכר זה במתניתין דפליגי בתרתי כיון דלא תני רק חדא פלוגתא במתניתין ופשטא דמתניתין לכאורה משמע דלא פליגי רק בחדא והיינו בשעת נפילה דהכי מתפרשא אליבא דרב דאמר לעיל לא שנו אלא שנטנפו כליו כו' וכמש"כ התוס' בד"ה הוחלק דרב מיירי ע"כ בשעת נפילה וכן נמי לרבה דקאמר במתכוין להורידה כו' מיירי נמי מתניתין בשעת נפילה שמעינן מזה דפשטא דמתניתין מתפרשא טפי דאיירי בשעה נפילה וכיון שכן אין מקום לפירושו למאי דבעי לפרש נתכון לזכות בחרסי' אשר זהו עיקר תירוצו וכדכתיבנא לזה הוצרך להקדים דמשמע מדיוקא דמתניתין דפליגי בתרתי ולכך שפיר מצי לתרוצי לשנא דמתכוין דהיינו מתכוין לזכות בחרסיה וקאי אלאחר נפילה רק דממילא משתמע מיניה דפליג גם בשעת נפילה וס"ל דנל"פ דבלא"ה לא הוי בעינן דיתכוין לזכות בחרסיה לאחנ"פ לזה קמפרש דמתניתין נמי תרתי קתני דבלא זה לא הוי מצי לפרש להא דמתכוין דר"י דהיינו מתכוין לזכות בחרסיה ונמצא דע"כ פליג בתרתי כיון דבדר"מ לא נזכר תרתי מילי לזה הוצרך לפרש דבאמת מתניתין תרתי קתני אבל עיקר מאי דנאדי מלאוקמי דפליגי במפקיר נזקיו לחוד ותרוייהו ס"ל דנ"פ היינו משום דאזיל בשיטת רבה רבו ותירץ זה היה נוח לי מאוד דלפ"ז לא נצטרך כ"כ לכנס בפלפול ולחלק בסברא אלא דלשנא דממאי מדקתני תרתי וגם מאי דאמר ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי אינו מיושב כ"כ לפי"ז ולפמש"כ לעיל הוא מיושב טפי והמעיין יבחר:
ומעתה נמצא לפום מאי דפרישנא דעיקר תירוצא דאביי דבעי לתרוצי לשנא דמתכוין דתני במתניתין הוא מאי דפליגי במפקיר נזקיו אחר נפילה ומה שהוסיף אביי לפרש דפליגי נמי בשעת נפילה אי נ"פ א"ל הוא מדיוקא דמתניתין מדקתני צרתי א"ש הא דאמר ר' אלעזר בשעת נפילה מחלוקת ואוקימנא לה מאי בשעת נפילה מחלוקת אף בש"נפ וקמ"ל כדאביי אשר הקשינו ע"ז בקושיא יו"ד דא"כ איפכא הל"ל לר"א לאחנ"פ מחלוקת לאשמועינן כאביי לפי פירש"י ותוס' אבל לפום מאי דפרישנא מיושב היטב משום דעיקר חידושא דאביי מדיוקא דמתניתין הוא מאי דפליגי בשעת נפילה בנ"פ ולכך שפיר קאמר ר"א בשנ"פ מחלוקת ואוקימנא דקמ"ל כאביי ודו"ק ור' יוחנן דאמר לאחר נפילה מחלוקת נמי כאביי ור"א ס"ל ולא פליגי במדי רק דמר אמר בהאי לישנא ומר אמר בהאי לישנא ולא פליגי כלל בעיקר אוקימתא דמתניתין דכולהו מוקמי לה דפליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחנ"פ ודהנך ב' פלוגתות תליין אהדדי והא דפרכינן בשלמא כדו משכחת לה בין בש"נ בין לא"נ אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו אלא בשנ"פ היכי משכחת לה הכי פירושו בשלמא אי מוקמינן דפליגי בלאחר נפילה לחוד דמכל מקום מפקיר נזקיו אפי' לאחר נפילת פשיעה פטור ומ"ס חייב הוי ניחא דשפיר משכחת לה פלוגתייהו כגון דנפלה בפשיעה כגון שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול וכמש"כ התוס' בד"ה אלא אבל לפי מאי דאוקי אביי דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה כו"ע מודו דחייב כי פליגי אי הוי הך נפילה דנתקל פשיעה אי אונס א"כ גבי גמלו היכי משכחת לה דליכא לאוקמי שהוליכה במקום שיש לחוש שתפול דא"כ הוי פושע ודאי ובהא לא פליג ר' יהודה לפי אוקימתא דאביי ואי דנפלה באונס בהא לא הוה פליג ר"מ לכך קמשני דאתקיל ואתקלה בי' גמלו והדר הוי פלוגתייהו אי נ"פ א"ל ולפי מה שכתבנו יתיישב ג"כ קושיית התוס' בד"ה אלא שהקשו דליקו פלוגתייהו דשעת נפילה אכדו ולאחר נפילה אגמלו כדמוקי מהניתין כו' עיי"ש בדבריהם אמנם לפום פירושו לא קשיא כלל דמ"מ תיקשה איך מיירי הך לא"נ אי מיירי לאחר נפילת פשיעה א"כ בהא לא פליג ר"י ומודה דחייב לפי אוקימתא דאביי ואי דנפלה באונס בהא מידה ר"מ דפטור ופ"כ להך שינויא דשנינן והתוס' לא הקשו כן רק לשיטתם אבל לפמש"כ לק"מ ודו"ק ומתוך מה שכתבנו מתיישב ג"כ קושיית התוס' לקמן בפ' הפרה דף נ"ד כיון דלפמש"כ ליכא למ"ד דס"ל לר"י דמפקיר נזקיו פטור לאחר נפילת פשיעה ודו"ק. מיהו קושיא זו בלא"ה לא קשה כ"כ דאיכא למימר דסוגיא הנ"ל אליבא דר' יוחנן קמיירי וכן הוא ברשב"א ובס' שיטה מקובצת עי"ש:
ומה שהביאו התוס' ראיה לדבריהם דכוונת אביי היא דפליגי לאנ"פ אפי' אחר נפילה פשיעה משום דלשנא דמ"ס ומ"ס משמע הכי עיין בדבריהם ראי' זו אינה מוכרחת כ"כ דשפיר יש לפרש הך לישנא גם לפום שיטת הרי"ף ואין זה דחוק כ"כ ומה שהביאו ראי' מהא דאמרינן מפקיר נזקיו מאי מתכווין איכא הא הוי מצי למימר דמיירי במתכווין לשבר עיי"ש בדבריהם ראי' זו אינה ראיה כלל לפמש"כ לעיל דלשנא דמתכווין הוה קשיתי' ליה להש"ס עיין בדבריו לעיל ודו"ק:
אך קשה לפי שיטת הרי"ף הא דאמרינן לקמן גבי פלוגתא דר"א ור"י במפקיר נזקיו לימא בפלוגתא דר"מ ורבנן קמיפלגי אליבא דר"מ כו"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרבנן מאן דפטר כרבנן ומאן דמחייב אפר לך ע"כ לא פפרי רבנן אלא מפקיר נזקיו דהכא משום דאנוס הוא אבל מפקיר חקיו דעלמא מיחייבי ע"כ ולפי שיטת הרי"ף קשה דאיך קאמר מאן דפטר כרבנן הא בין ר"א ובין ר"י מוקמי לעיל דהא דפליגי רבנן במפ"נ היינו לאח"נ אונס א"כ היכי קאמר מאן דפטר כרבנן הא רבנן לא איירי כלל במפקיר נזקיו לאח"נ פשיעה ולא קפטרי רק בלאחר נפילת אונס ואע"ג דגם לשיטת התוס' נמי קשה לכאורה דלפי מאי דבעינן למפשט דר"א אמר חייב ור"י אמר פטור א"כ היכי אמרינן מאן דפטר כרבנן והא ר"י אית לי' דרבנן איירי באחר נפילת פשיעה ולא באח"נ אונס אך באמת לפי שיפת התוס' לא קשה כ"כ דאיכא למימר דהא דאמרינן מאן דפטר כרבנן היינו לפי המסקנא דמסקינן דר"א הוא דאמר פטור ולפ"ז אתיא שפיר דהא ר"א מוקים לרבנן דפליני באחנ"פ אמנם לפי שיטת הרי"ף דבין ר"א ובין ר"י מוקמי לרבנן דלא פליגי רק באחנ"א א"כ הא דקאמר מאן דפטר כרבנן לא אתיא לא לפי המסקנא ולא לפי הס"ד וצ"ל דס"ל להרי"ף דעתה לא ידע כלל מהנך מימרות דר"א ור"י דלעיל ולא ידע כלל להנך דיוקי דלעיל אבל לפי האמת דידעינן הנך מימרות דלעיל ע"כ צ"ל דר"א לא ס"ל כלל כרבנן משום דרבנן מחייבי ג"כ רק דר"א ס"ל כהנך תנאי דלקמן (דף מ"ט) דאיכא דס"ל דבור ברה"ר פטור ולא קמחייב רק בור ברשותו וכן משמע מדברי הרי"ף דבאלפסי הישנים לא הי' בו גירסת מאן דפטר כרבנן רק מאן דמחייב ע"כ לא פטרי רבנן אלא היכא דאנוס כו' רק שבאלפסי החדשים יש בהם הוספה זו מגי' ד"ת כאשר רשום בצידו גי' ד"ת ולפמש"כ העיקר כגי' הישנה ובכיון השמיסה האלפסי ולא בטעות ואין זה דוחק כ"כ דהא גם לשיטת התוס' נמי ע"כ צ"ל דבהאי שקלא וטריא לא ידע מהנך מימרות דלעיל דאל"כ היכי הוה בעי למימר איפכא ונהי שכ' התוס' דהא דלא קאמר תסתיים מהנך מימרות היינו משום דאינו מפורש כ"כ עיין בתוס' מ"מ התינח אי הוה קאמר תסתיים כמו שהוא לפי האמת רק דלא קאמר מימרות דלעיל והביא מימרות אחריני בזה שפיר היינו יכולין לומר דהא דלא הביא להנך מימרות דלעיל משום שאינו מפורש כ"כ לכך הביא הנך מימרות שהמה מפורשים בהדיא אבל השתא דקאמר תסתיים זה ודאי היכי קאמר תסתיים איפכא דנהי דאינו מפורש כ"כ מ"מ כיון דלא מצינו לפרש באופן אחר ע"כ מוכת להיפוך אלא ע"כ דצ"ל דעתה לא ידע מהנך מימרות דלעיל גם לפי שיטת התוספות וא"כ גם לפי שיטת הרי"ף אתיא שפיר ועדיין ע בזה וידעתי בעצמי שלא יצאתי ידי חובת עיוני בזה עד תכליתו אלא לפי שאינו נוגע הדבר לדינא לא ראיתי להאריך עוד בזה ולא כתבתי אלה הדברים רק לעורר לב המעיין וקרוב לשמוע שהרמב"ן במלחמות כיון לכל מה שכתבנו בפירושא דשמעתין ועיין:
דף כט.
תוס' ד"ה פליגי בשעת נפילה ואפי' נתנו אחר שם כדאמרינן בהפרה כו' ובשמעתין אמר גבי גלל כו' עיין במה שאכתוב אי"ה לקמן בסוגיא דב' קדרין דהרמב"ן במלחמותיו במש"כ ליישב דברי הרי"ף ע"כ דלא סבר בהך מלתא כהתוס' רק דבנתנו אחר פטור לגמרי ואינו מחוייב לסלקן ולענין ראיותיהם יש לחלק דשאני ההיא דהפרה דלכך חייב בעל החצר משום שהפקיר אח"כ רשותו ולכך חייב משום דלא הו"ל להפקיר רשותו ועיי"ש ברש"י דמשמע הכי להדיא וההיא דגלל נמי י"ל דשאני התם כיון שהוא כיון לזכות בהם ובשעה שזכה בהם הוא כבר מונח ברה"ר והוי דבר המזיק ולכך חייב על הזיקן משא"כ היכא דהוי הדבר שלו ולקחו אחר והניחו ברה"ר אינו מחוייב לסלקן ולא להפקירן וזה פשוט מיהו בלאחר נפילת אונס גם הרמב"ן מודה דמחוייב לסלקן אם לא הפקירן ולכך דברי הרמב"ן דשם אינם נוגעים לפשטא דסוגיא דשמעתין כלל ועיין:
דף ל.
מי סברת דלא תמו מיא כו' וגירסת התוס' הוא איפכא ולענין הלכה אין נ"מ לדידן דפסקינן כשמואל ולכך בין בדתמו מיא בין דלא תמו מיא חייב על נזקי אדם ופטור על הכלים רק דלגירסת התוס' אפשר דגם לשמואל לא קמחייב אלא בדתמו ונעשו רפש או דלא המו ועדיין הם צלולים ויש בהם ממשות בעין אבל היכא דלא נעשו רפש רק שנבלעו בקרקע ולא נשאר מהם שום ממשוח רק לחלוחית בעלמא שהקרקע חלקה אפשר דבכה"ג גם לשמואל נמי לא מחייב אבל לפירש"י גם בכה"ג חייב לשמואל ולפ"ז הרמב"ם שכ' בפ' י"ג מהל' נ"מ וז"ל נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה והוחלק ונפל והוזק בקרקע ה"ז חייב בנזקיו עכ"ל ע"כ דס"ל כפירש"י וכמו שהבין בדבריו הה"מ ודלא כהפ"י שרצה לפרש דעתו עפ"י גירסת התוס' וכמו שהבין בדבריו הראב"ד והא ליתא ופשוט:
שם תוס' ד"ה וחייב בעל הכותל וא"ת כותל רעוע נמי הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהי' ברי ע"כ ולפמש"כ על הגליון גירסת ספרים אחרים ברש"י דלהכי חייב בכותל ברי משום דשני למסתר כותל ברי א"כ אזדא לה קושיית התוס' ודו"ק אך באמת גירסא זו אין לה שחר כלל דמאי שינוי שייך בזה אטו אינו רשאי לעשות בשלו כל מה שירצה לסתור ולבנות על אופן אחר כפי העולה על רצונו ולכך קושיית התוס' במקומה עומדת והתוס' תירצו ח"ל דמ"מ המצניע ראוי להתחייב כיון שפשע ולפ"ז היכא דהצניעם בשעה שהי' הכותל ברי ושהו כ"כ עד שנתרועע הכותל וסתרו כשהוא רעוע שוב היה לו לבעל הכותל להתחייב ומהתימא שלא הזכירו דין זה שום א' מהפוסקים ובש"מ תירץ עוד דאם הי' מצניעם כשהוא ברי ודאי דלא היה מתקיימים כ"כ אלא היו כלים מאליהם ע"י רקבון וכדומה והוא נכון יותר ופשוט:
שם תוס' ד"ה אפי' תימא ר' יהודה וא"ת והא מתניתין קתני כל הקודם בהן זכה וי"ל דכל הקודם בהן זכה לאחר ל' יום ותירוצם דחוק טובא דא"כ מאי מקשה הש"ס לימא דלא כר"י לימא דאיירי לאחר ל' יום כמו כל הקודם בהן זכה דמיירי ע"כ לאחר ל' יום כמו כן נימא דרישא דוהוזק בהן כו' מיירי נמי לאחר ל' יום והטור כ' דלאחר שהזיקו כל הקודם בהן זכה וכן הוא בהגהת רמ"א בשו"ע ובלי ספק שיצא לו דין זה מכח קושיית התוס' דבזה הוא מיישב קושייתם אך גם זה דחוק טובא דמאי סברא הוא כלל דבשביל שהזיקו יהיו עוד מופקרים לכל הקודם בהן כיון שהניח ברשות ונהי דאם הזיק מחייב לשלם אבל למה יהיו הפקר מעתה ועד כאן לא אמרינן בסנהדרין (טו ע"ב) גבי נמר וברדלס דכל הקודם בהן זכה ואמר ר"ל לאחר שהמיתו היינו משום דכיון שהמיתו למיתה הן עומדים וכל הקודם בהן להורגן זכה לשמים אבל בלא"ה לענין נזקין דממונא בעלמא מחייב לשלומי אמאי יהיה הפקר וכן נמי לקמן במכילתין (פ ע"ב) דאמרי' נפק רב ודרש חתול אין בו משום גזל ואין בו משום השבת אבידה לבעלים היינו נמי משום דאיכא חשש מיתה משא"כ בנזקין ואדרבה מהנך סוגיות מוכח בהיפוך מדעת הטור כמבואר למעיין בהם אך גם אם נאמר דקושיית התוס' אין לה תירוץ אחר בזולת דברי הטור מ"מ קשה מנ"ל דגם לפי המסקנא יהיה הדין כן ונהי דאנו צריכין לדחוקי נפשין כן בדברי המקשה מ"מ למסקנא דאין אנו צריכין לזה מנ"ל לפסוק כן ודברי הרמב"ם בזה סתומים ולא נתבררה כוונתו אי ס"ל כתי' התוס' או כהטור או דלא ס"ל כשום א' מהנך תירוצים וצ"ע ולענין מה שהקשו התוס' עוד דא"כ קשיא דרשב"ג אדרשב"ג יפה כ' בש"מ דעתה בס"ד לא דייקינן כן מדרשב"ג דפטור מלשלם רק דרשאי להוציא ולתנא קמא אינו רשאי להשהות כלל אלא המוציא מוציא והמזבל מזבל עיין שם במש"כ והוא נכון:
ולענין הלכה איכא ב' שיטות הרי"ף פסק לגמרי דלא כר"י דאף להוציא אינו רשאי אלא כסתם מתניתין דסוף ב"מ דהמוניא מוציא והמזבל מזבל והיינו משום דבסוף מרובה אמרינן עלה דיחידאה הוא ודברי הרי"ף הוא בס"פ הגוזל ומאכיל ולענין מה שאמר דכל היכא שנתנו לו חכמים רשות פשור מלשלם פסק נ"כ דלא כוותי' דבסוף ב"מ מוקי לה אביי בשיטה וקיי"ל דכל כה"ג לית הילכתא כחד מינייהו אבל הרא"ש והרמב"ם פסקו בזה דרשאי להניח כל יום כר"י ודברי הרא"ש בזה המה בס"פ מרובה ושם יבואר אי"ה אבל בהא דחייב לשלם פסקו כולם דלא כר"י ונ"מ לענין פותקין ביבותיהן ועיין:
שם בגמ' דהניא ר"י אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה הקשו המפרשים למאי דמסקינן דס"ל לר"י דכל היכא דעושה ברשות פטור אם הזיק א"כ אמאי נקטה הברייתא מפני שהוא רשות מצוה עיין בתו"ח ובש"מ ולענ"ד יש ליישב עפ"י מאי דאמרינן לקמן דף ס"ב ע"ב אמר רבינא משמי' דרבא ש"מ מדר"י נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה דאי ס"ד כו' לימא לי' כו' אמרי לא לעולם אימא לך אפי' למפלה מעשרה מאי אמרת איבעי לך לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו כיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוהו רבנן פ"כ ולפ"ז אתיא שפיר מאי דנקטה הברייתא מפני שהוא רשות מצוה דאל"ה הוי יכול למימר לי' איבעי לך לאנוחי למעלה מגמל ורוכבו ודו"ק:
שם בגמ' ה"ש כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברה"ר אם הזיקו חייבין לשלם ור"י פוטר הקשה הפני יהושע דמאי פריך הגמרא מהכא דלמא לכך פוטר ר"י משום דסבירא לי' מפקיר חקיו פטור לפי מה שכתב רש"י דקאי אפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן והנך ודאי דרכן להפקיר ולכך פוטר ר"י משום דהפקירן ובשלמא לפי אוקימתא דאביי דלעיל דאוקים דס"ל לר"י דאפילו לאחר נפילה פשיעה אם הפקיר נזקיו פטור אתי שפיר דמדתני בברייתא מותרין לקלקל משמע דמשום דמותרין לקלקל הוא דפוטר ר"י משום שהוא ברשות ולא משים שהפקירן אבל לפי אוקימתא דר' יוחנן דאוקים דס"ל לר"י דלאחר נפילת אונס כטור אם הפקירן קשה דהא הכא כיון שהוציאן ברשות הוי כמו כפילת אונס וא"כ אח"כ כשהפקירן הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ולכך קפטר ר"י ולכך תני בברייתא מותרין לקלקל כי היכי דנהוי נפילת אונס וא"כ מאי פריך הגמ' פכ"ד דבריו בשיני לשן ודבריו תמוהים דמה שכתב דפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהם דרכן להפקיר קשה דהא אמרינן לעיל (דו ו') על הך ברייתא דפותקין ביבותיהן ה"ד אי דאפקר להו כו' ואי דלא אפקרינהו כו' הרי חזינן דגם גבי פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן אפשר שאינו מפקירן ועוד קשה דהך ברייתא דכל אלו שאמרו בודאי קאי גם להוצאת זבלים שאינו מפקירן ורש"י לא נקט פותקין כו' רק לדוגמא בעלמא ובהדיא פירש"י בב"מ (דף ק) דקאי גם אהוצאת זבלים עיי"ש אך אי קשא הא קשיא לן על הא לעיל (דף ו') ה"ד אי דאפקרינהו בין לרב ובין לשמואל הוי בור עיי"ש והתם שפיר יש להקשות דאמאי הוי בור הא הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ולכו"ע פטור. אמנם באמת הקושיא מעיקרא ליתא דלא דמיא כלל הך דעושה ברשות ברשות מ"מ אדעתא דהכי תקנו לכתחילה שיש לו רשית להוציא לרה"ר מ"מ אם יזיק יהי' חייב לשלם דהא הוא עושה בידים המעשה הזאת ובכוונה משא"כ גבי נפילת אונס שאינו עושה בכוונה כלל תדע דהא גבי נפילת אונס פטור אם הזיק בשעת נפילה והתם חייב אם הזיק בש"נ וכדאמרינן התם ה"ד אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא אלא ע"כ דלא דמיין כלל להדדי כדכתיבנא וגם לענין דינא פסקינן דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור והתם פסקינן דאפילו כל העושה ברשות אם הזיקו חייבין לשלם והיינו מטעמא דכתיבנא לכך העיקר דלא כהפ"י ודו"ק:
דף לא.
אמר ר"י כו' אלא אפילו לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד רנב"י אמר אפילו תימא לא היה לו לעמוד אלא הי' לו להזהיר ולא הזהיר ור"י אמר כיון דלא היה לו לעמוד לא היה לי להזהיר דטריד הרי"ף והרמב"ם פסקו בזה כר"י והרא"ש תמה עליהם וכ' דיותר נראה לפסוק כרנב"י והיינו משום דלר"י משנינן הך מתניתין דאם עמד בעל קורה בשינוייא דחיקא דהא לדידי' מיירי בעמד לפוש וקמ"ל דאע"ג דעמד לפוש כי קאמר לבעל חבית עמוד פטור וזה דוחק דמאי רבותא היא כלל דבדאמר לו עמוד פטיר ומילתא דפשיטא היא אבל לרנב"י אתי בפשיטות טפי דמיירי בעמד לכתף וקמ"ל אף דאורחי' הוא מ"מ חייב משום דהיה לו להזהיר זהו תוכן כוונת הרא"ש בקצרה אף שאין זה לשונו ממש ומהרש"ל ביש"ש תמה על הטור דבסי' תי"ג גבי הא דשני קדרין כתב לשני הדיעות דהרמב"ם והרא"ש ומשמע דדעתו לפסוק כהרא"ש כמו שהוא מדרכו בכ"מ להיות נמשך אחר אביו הרא"ש ואילו בסי' שפ"ט גבי הא דבעל חבית ובעל קורה לא כתב רק שיטת הרי"ף והרמב"ם דמיירי בעמד לפוש אבל בלכתף פטור משום דטריד ולא היה יכול להזהיר והיינו כר' יוחנן ולא הביא דעת אביו הרא"ש דלדעתו גם בעמד לכתף נמי חייב ומשום דהי' לו להזהיר וכרנב"י והניח בצ"ע על הטור וכתב עליו שטפה בהבנת לשון הרא"ש יעו"ש בדבריו גם הסמ"ע בסי' תי"ג הרגיש בזה וכתב דבדרישה כתב ישוב לזה דהך טרדא דבעמד לכתף היא טרדא יותר גדולה מטרדא דנפילת הקדרין בשלא היה לו לעמוד וזה דוחק גדול חדא דמנ"ל להטור לחלק בכך בדבר שאין לו שום זכר בש"ס ועוד דמצד הסברא נראה בהיפוך דטרדא דנפילה דטרוד בצפרו עד שאין לו לעמוד היא עדיפא טפי מטרדא דלכתף ונהי דחזינן דהש"ס מדמי להו להדדי מדפריך מזה על זה אבל מנ"ל לימר בהיפך דאדרבה טרדא דלכתף יהיה עדיפא טפי. ואני תמה על תמיהתם דלפנ"ד נראה דדברי הטור המה ברורים ונכונים להלכה ולמעשה ואין כאן שום סתירה בדבריו ואדרבה דברי הרא"ש המה תמוהים מאוד וסותרים זא"ז וכמו שאבאר דהא הרא"ש לקמן בסוגיין במימרא דרבא דראשון חייב בחקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו כו' מסיק דהעיקר כשיטת רש"י ונקטינן להלכה כלשנא קמא דרבא דמוקי לה להברייתא כר"מ ולכך הראשון יש על גופו דין אדם המזיק ועל ממונו דין בור והשני הוי על גופו דין אדם המזיק ועל ממונו פטור דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור ולפ"ז היה נראה לכאורה לפסוק לדידן דהלכה כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא א"כ דין הראשון והשני שווין דעל גופם יהיה להם דין אדם המזיק משום שהיה להם לעמוד ולא עמדו ועל ממונם פטורים לגמרי משום דהוי לי' מפקיר נזקיו לאח"נ אונס ומ"מ העלה הרא"ש להלכה דראשון וגם שני אין על גופם רק דין בור ועל ממונם פטורים לגמרי הברייתא טפי כפשטא ומכח קושיא זו הוכרח לתרץ ולומר דפשיטה לי' לרבא מסברא דלרבנן דסברי דנל"פ א"כ מכח מה שהי' לו לעמוד ולא עמד לחוד אין עליהם רק דין בור לבד גם על גופם ומדנקטה הברייתא קדרין וזגגין דנשברים בקל דמשמע דחייב גם על שבירת כלים כדין אדם המזיק לכך הוכרח רבא לאוקמי כר"מ דס"ל דנ"פ כו' ואף דלר"מ מחייבינן להשני מטעם אדם המזיק אף דהשני לא הוי פושע ולא קמחייבינן לי' רק משום שהיה לו לעמוד כו' לחוד הרי חזינן דגם משום שהי' לו לעמוד לחוד נמי הוי אדם המזיק וא"כ לרבנן נמי נימא הכי והדק"ל אמאי לא מוקי כרבנן על זה תירץ דבשלמא לר"מ דבנתקל הוי פושע גמור לכך השני אף דלא הוי פושע גמור מ"מ פושע קצת מיקרי ומצטרף עם סברת שהיה לו לעמוד לשווי' אדם המזיק משא"כ לרבנן דנתקל לאו פושע הוא כלל אפילו הראשון בזה הוי פשיטא לי' לרבא מסברא דמשום שהיה לו לעמוד לחוד לית לן לחייבו מטעם אדם המזיק אף על גופו ומסתייה דיהבינן עלייהו דין בור וכיון שכן לדידן דקיי"ל לרבנן דנל"פ א"כ הראשון והשני אין עליהם רק דין בור לבד אפילו על גופם כמו שהיתה סברת רבא בפשיטות אליבא דרבנן דלהכי לא מוקי להברייתא כוותייהו זהו ויכן כוונת הרא"ש בקצרה וכל זה מביאר מדבריו שכתב והקשו התוס' כו' ותירצו כו' וא"ת והא שני לר"מ עיי"ש וכן פסק הטור בסי' תי"ג להלכה כדברי אביו הרא"ש דראשון וגם שני אין על גופם רק דין בור עי"ש נמצינו למדין מדברי הרא"ש אלו דלפי האמת נקטינן דמשים שהיה לו לעמוד ולא עמד לחוד אין לנו לחייבו מטעם אדם המזיק ומסתייה דיהבינן עלייהו דין בור: