נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - כיצד הרגל
דף יז:
תוס' ד"ה קמ"ל דחיה בכלל בהמה כו' אלא ילפינן בהמה משבת כדאמרינן בס"פ הפרה דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעיר עכ"ל ובנ"י הוסיף עוד בזה כדאמרינן ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה ואין להקשות לפי דבריהם דא"כ גבי הפרשת הר סיני דכתיב אם בהמה אם איש כו' ואמרינן עלה בפ' הפרה [שם בסוגיא הנ"ל] דחיה בכלל בהמה אם לרבות העופות אם איתא דכל היכא דכתב בהמה ילפינן מבהמתך דגבי שבת א"כ לא צריכינן למילף עופות מיתורא דקרא דאם דתיפוק ליה מג"ש דבהמתך דשבת דגם עופות בכלל כדאמרינן התם לפריקה יליף המור חמור משבת לחסימה יליף שור שור משבת ולא בעינן קרא יתירה לעופות וא"כ ה"נ אמאי לא ילפינן הכל מג"ש דבהמתך ואייתר ליה קרא דאם דז"א קושיא משום דכבר הרגישו התוס' עצמם בפ' הפרה (נ"ד א') ד"ה הו"א בזה וכתבו וז"ל ומיהו להפרשה דהר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות עכ"ל והא דילפינן דחיה בכלל בהמה להפרשת הר סיני מקרא דזאת הבהמה וכתיב בתרי' איל צבי ויחמור כדאמרינן בחולין אף שגם זה נאמר אח"כ כבר כתב ע"ז במהרמ"ש דאינו ילפותא רק גילוי מלתא בעלמא ועוד י"ל משום דשעה מדורות לא ילפינן כדאמרינן בסנהדרין (ט"ו ב') ובמנחות (נ"ו) ואין לומר דזהו דוקא במה מצינו אבל בג"ש ילפינן שפיר דמדברי התוס' במנחות [י"ט ד"ה ושמואל אמר] מוכח שם מדבריהם להדיא דאין לחלק בכך וא"כ לק"מ מהפרשת ה"ס אך קשה דבחולין (א') דילפינן דחיה בכלל בהמה לטומאה מקרא דאיל צבי ויחמור ואמאי לא יליף גם עופות לטומאה מג"ש דבהמתך דבשבת ואמאי אמרינן בכל דוכתא דנבילת עוף טהור אינה מטמאה רק אבית הבליעה אבל טומאת מגע ומשא אין בה ולמה לא נילף משבת גם לטמאת מגע ומשא הן אמת דלפמש"כ רש"י בחולין (כ"ז ב') דהא דעוף אינו מטמא במו"מ משום דכתיב לא יאכל לטמאה בה אין לד אלא מה שאמור בה וכן כתב רש"י בזבחים (ס"ט ב') ד"ה עוף עיי"ש וא"כ לק"מ דלהכי לא ילפינן עוף לטומאה מג"ש דבהמתך דגבי שבה משום דאימעיט בהדיא מקרא דלא יאכל לטמאה בה אכן דברי רש"י בעצמם צריכים תלמוד ויש לדון בה דהך דרשא שכ' רש"י לא מצאתי כן בשום דוכתא ובנדה (מ"ב ב') דרשינן מהך קרא דנבלת בהמה לא מטמאה אבית הבליעה משום שנאמר בה ולא באחרת וכן הוא בתו"כ ובילקוט וא"כ הך מיעוטא דבה הוא לאידך גיסא למעט בהמה מטומאת בית הבליעה ולא למעט עוף מטומאת מגע ומשא וע"כ צ"ל דהא דעוף אינו מטמא במגע ומשא הוא משום דלא מצינו לה בכתוב טומאה אחרת רק זו דבבית הבליעה וא"כ הדק"ל אמאי לא ילפינן מבהמתך דשבת דגם עופות בכלל ויהיו מטמאים גם במגע ומשא ואין לומר דלא כהתוס' דבהמה מבהמתך לא ילפינן משום דלא דמו בלישנא לגמרי דזה ודאי אין קפידא כלל ותדע דהא ילפינן לפריקה ולחסימה חמור חמור ושור משור משבת אף דגבי שבת כתיב שורך וחמורך ש"מ דאין זה קפידא וא"כ הדק"ל וצע"ג:
שם בגמ' בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בהר מעיקרא אזלינן וגופו הוא או בהר הבר מנא אזלינן וצרורות נינהו וקשה לי דהא לקמן בפרק הפרה (נ"ג ב') אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור כו' לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב וכו' והא התם דהשור דחפו לבור ומת בתוך הבור הוי דומיא דנתגלגל למקום אחר ונשבר וא"כ אי נימא דבתר בסוף אזלינן הוי צרורות ובצרורות הא קיי"ל דלא משלם כופר כדאמרינן להדיא בפרק שור שנגח ד' וה' (מ"ד ב') ואכתי צרורות נינהו ופירש"י ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש עכ"ל וא"כ מדפשיטא ליה לרבא התם דמשלם כופר ש"מ דס"ל דבתר מעיקרא אזלינן והכא בסוגין מסקינן דלרבא קמיבעי לי' וא"כ קשיא רבא אדרבא ולכאורה הי' נראה ליישב ולומר דדין צרורות אינו אלא ברגל משום דהלכתא דגמירי לה לא גמירי אלא ברגל ואף שכתבו התוס' בסוגיין בד"ה מבר דגם בשן איכא צרורות דחזיר שהי' נובר באשפה הוא תולדה דשן דלהנאתו קא עביד וכן מוכח להדיא מסוגיין דדף מ"ד דפריך ואכתי צרורות נינהו והתם בשן מיירי דהא מתחכך בכותל להנאתו דמיירי בי' התם תולדה דשן הוא וא"כ ע"כ צ"ל דלאו דווקא ברגל מ"מ משים הא לא הברא דשאני שן דדמיא לרגל להלכותיהן ומחד קרא נפקא תרווייהו משא"כ גבי קרן ליכא להך הלכתא דצרורות והתם בשור ואדם שדחפו לבור מיירי בקרן דהא דחיפה הוי הולדה דקרן שכוונתו להזיק ולכך ליתא התם להך דינא דצרורות ולכך שפיר הוי פשיטא לי' לרבא התם דחייב בכופר אף דהכא קמבעי לי' ואף דלפי מה שפירש"י ואין כופר כתיב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש משמע דגם בקרן אי לא הוי גופו ממש נמי הוי צרורות ופטור מכופר מ"מ גם משום הא לא תברא משום דברווחא נוכל לפרש הך סוגיא דלא כפירש"י רק דהכי קפריך ואכתי צרורות נינהו וא"כ אינו חייב רק בחצי כופר וקיי"ל דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר כדאמריק בדף מ' עיי"ש וכן הוא בכמה דוכתי במכילתין ופי' זה הוא מרוות טפי מפירש"י וא"כ אכתי נוכל ליישב ולומר דבקרן לא שייך כלל הך מלתא דצרורות ולק"מ אך זה אינו דהא בסוגיין לקמן (י"פ א') קמיבעי לי' לרב אשי אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק והיינו פ"כ אי יש צרורות לקרן אם לא וקפריך עלה ותפשוט לי' מדרבא כו' ומשני דלמא רבא את"ל קאמר וא"כ הא רבא גופא נמי קמיבעי לי' הך מלתא אי יש צרורות לקרן ולא איפשטא לי' וא"כ היאך פשיטא לי' דהשור משלם כופר הא אי בתר בסוף אזלינן הוי צרורות ופטור מהכופר והדק"ל ויש לומר דרבא התם איירי בדקאזיל מיני' ומיני' כדמשינן בפ' שור שנגח ד' וה' והא דלא מפרש כן רבא בהדיא היינו משום דלא נחית התם להך מלתא לאשמועינן דיני כופר רק דעיקר חידושי דמימרא דרבא התם הוא לאשמועינן דאיכא גווני דזה חייב וזה פטור ואיכא מלתא דהוא בהיפוך ולכך קאמר בסתמא דלענין כופר ושלשים של עבד משכחת לה דשור יהי' חייב והיינו בדקאזיל מיני' ומיניה ואדם ובור לעולם פטורים מזה וליכא בהו שום צד שיהיו חייבים כן צריך ליישב אבל מכל מקום הוא דחוק דמצד הסברא נראה דבבור לא שייך לומר מיניה ומיניה דהך דמניה ומיניה אינו אלא בשטח השווה כמו בדלי ומתחכך בכותל אבל בדחפו לבור איך שייך לומר מיני' ומיני' דא"כ בהכרח שגם השור יפול שמה וזה אינו במשמע וצע"ג שוב ראיתי כיון דקיי"ל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וודאי דחייב לכו"ע ורק בחבטה הוא דפליני רב ושמואל לקמן בפרק הפרה אבל להבלו ודאי דחייב לכו"ע דהתורה העידה על בור ואפי' מלא ספוגין של צמר וכיון שכן שפיר איכא למימר דקאזיל מיני' ומיני' דהיינו שדחפו עד פי הבור ומיד מת בהבלו שמלמעלה דהא ודאי דליכא למימר דאף דקי"ל להבלו מ"מ לא אהני לי' רק ההבל שבקרקעית הבור בטפח העשירי דהא לכך בעינן שיהי' הבור עמוק עשרה דווקא ש"מ דההבל שבטפח התחתון היא דאהני ביה למיתה אבל לא ההבל שבטפח העליון דזה ודאי אינו דלהדיא אמרינן לקמן בפ' הפרה נ"נ א') רבה אמר הב"ע במתהפך דנפל אאפי' ואתהפך ונפל בי' דהבלא דאהני' ביה אהני הרי להדיא דגם ההבל שבפי הבור בטפח העליון ג"כ אהני בי' למיתה ולכך שפיר י"ל דקאזיל מיני' ומיני' עד שדחפו לפי הבור ודו"ק:
שם בגמ' זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מ"ט מנא הבירא תבר כתבו התוס' נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו במקל דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא הבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת לה ח"נ בצרורות וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ"ד והרא"ש בפירקין סי' ב' כתב ומסקינן דהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דחייב ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בהר מעיקרא אלא בתר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק עכ"ל ולכאורה הי' נראה לדייק מדברי הרא"ש אלו דלא ס"ל כדברי התוס' לחלק בין זורק אבן לזורק כלי לענין אם בא אחר ושברו דאם איתא דס"ל כהתוס' א"כ לא הוי מקשה מידי מהא דדרסה על הכלי כו' דאזלינן בה בתר מעיקרא דאימא דשאני התם דזורק הכלי גופא ובהא הוא דאזלינן בהר מעיקרא משא"כ בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דזרקה צרורות בזה לא אזלינן בהר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות בעולם וכמש"כ אלא ע"כ דלא ס"ל להרא"ש לחלק בזה וכן הבינו מדבריו היש"ש בפירקין סי' ד' והרב בעל קצה"ח סי' ש"צ עיי"ש דהרא"ש פליג בהא מלתא על התוס' אלא שנחלקו בזה היש"ש והקצה"ח דהיש"ש הכריע להלכה כהתוס' והקצה"ח רוצה לפסוק בזה כהרא"ש וצ"ל לדבריהם אף דודאי איכא נמי בין זורק אבן לזורק כלי גבי בהמה שהזיקה ברגל דזה משלמת ח"נ וזה משלמת נ"ש וא"כ אכתי לא מקשה הרא"ש מידי אפי אם יסבור בזה דלא כהתוס' לחלק באדם הזורק כלי או אבן ובתרווייהו ס"ל דפטור המשבר משום דמנא הבירא תבר מ"מ כיון דנזקי ממונו והוא הזיקא דרגל ודאי דחלוקין בדינם א"כ מאי קא קשיא לי' להרא"ש מהתיזה בר"ה דמיירי בנזקי רגל על הא דדרסה על הכלי דמיירי ג"כ בנזקי רגל כיון דבזה ודאי וקין הם בדינם אך זה אינו דאינהו הכי קאמרי דודאי מצד הסברא גם גבי צרורות הוי לן לחיובי ל"ש כיון דמסקינן דבתר מפיקרא אזלינן רק דבצרורות הלכתא גמירי לה דאינו חייב רק ח"נ וכיון דהך הלכתא לא אתי לאחמורי על המזיק רק להקל עליו וכמש"כ הרא"ש בפרקין לעיל מיני' בסי' הנ"ל א"כ ממילא בהתיזה בר"ה הי' לו לפטור כיון דמצד הסברא מסקינן דבתר מפיקרא אזלינן ופטור והך הלכתא לא אתיא לאחמירי עליו רק לאקולי כנ"ל בכוונת דבריהם ופשוט:
אך בעיקר דבריהם לא נלפנ"ד הך מלתא דבאמת סברת התוס' היא סברא אלימתא וברורה כאשר הוא מבואר לכל מעיין וכמש"כ התוס' דסברא פשוטה היא לחלק בזה וגם הרא"ש לא נחלק בזה ואפ"ה שפיר קא קשיא לי' להרא"ש דנהי דלענין שיהא נחשב הכלי כמנא תבירא שפיר איכא לפלוגי בין זורק אבן זורק הכלי גופי' וכמש"כ התוס' מ"מ כיון דקיי"ל דבתר מעיקרא אזלינן בזורק הכלי גופי' א"כ הוא הדין לענין הך דינא דקיי"ל דצרורות בר"ה פטור וברה"י חייבים לענין הך דינא גופי' אית לן למיזל בצרורות בתר מעיקרא ולמפטרי' בהתיזה בר"ה משום דאית לן למחשב כאילו כבר נפשה ההיזק כולו בר"ה דכיון דתחילתו הי' בר"ה ומיד שהתיזה סופו לפעול פעולתו מעצמו לכך אית לן למיזל בזה בתר מעיקרא לענין קריאת מקום הנזק היכן נעשה בר"ה או ברה"י דבשלמא אם אנו דנין על גוף הכלי אי חשיב כמנא תבירא אי לא בזה שייך שפיר לפלוגי בין זורק אבן דלא נעשה מעשה בגוף הכלי ולכך הוא חשיב כשלם וחייב המשברו אף דסופו הי' להשבר ע"י האבן מ"מ כל כמה דלא הגיעו האבן הוא בשלימותו כיון שעדיין לא נעשה בו שום מעשה בגופו משא"כ בזורק הכלי גופי' כיון שנעשה המעשה בגוף הכלי תו חשיב כמנא תבירא אבל כאשר באנו לדון על גוף נזק הצרורות היכן נעשה בר"ה או ברה"י בזה שוה דין הצרורות נדין הזורק את הכלי וכשם דבזורק הכלי אזלינן בתר מעיקרא וחשבינן גי' כמנא תבירא כמו כן בהך נזקא דצרורות שהתיזה בר"ה אית לן למיזל בתר מעיקרא ולמחשביה כאילו נעשה בר"ה כיון שכבר נעשה המעשה בגוף הצרורות שכבר הותזו וא"כ דמיין בזה כאילו נעשה מעשה בגוף הכלי וזה ברור ונכון מאוד בסברא ודו"ק:
ומה שכ' עוד בקצה"ח להביא ראי' דלא כהתוס' מדברי הטור בסי' תי"ח ומפירש"י ותוס' גבי מרבה בחבילה דלעיל דפירשו דהיינו אשו וכיון דאשו אינו אלא משום חציו ולא אזלינן בתר מעיקרא א"כ אמאי אינו חייב השני ועכ"פ יתחייבו שניהם עכ"ל אשתמיטתי' דברי התוס' בסוגיא הנ"ל דכתבו באמת לפרש הך מאי קעביד דאמר התם הש"ס דהכוונה היא מאי קעביד ספי מאחרינא ור"ל דיתחייבו שניהם וגם רש"י שפי' באינך מילי במסר שורו וכו' דיפטר האחרון לגמרי מ"מ במרבה בחבילה לא פירש כלום והיינו משום דהך מלתא תליא בפלוגתא ולמ"ד אשו משום ממונו א"כ הוא הפירוש כמו במסר שורו דיפטור האחרון לגמרי ולמ"ד משום חציו צריך לפרש כהתוס' דיתחייבו שניהם וכמש"כ התוס' וכסברת בעל קצה"ח ולכך לא פירש בו רש"י כלום ולכל חד וחד יתפרש כפום טעמי' וזהו דבר הרגיל בפי' רש"י ולהרמב"ם דאית לי' ג"כ כפירש"י מ"מ איהו הא קמפרש במרבה בחבילה פירושא אחרינא והוא שהוסיף במשא הבהמה ובטעינתה וא"כ אין כאן שום ראי' לדברי בעל קצה"ח סוף דבר דברי הקצה"ח תמוהים בעיני מאוד ונלאתי להאריך בסתירת יתר דבריו אמנם במה שכתבתי נסתרו כל דבריו שם ודו"ק ודברי הפור בסי' תי"ח ודאי דאזיל בשיטת התוס' לחייב שניהם ודלא כמו שהבין בעל קצה"ח בדבריו בהיפוך רק דהטור קצר קצת בלשונו אבל יש לכוונו לדעת התוס' כמו שהוא מדרכו בכל דוכתי להיות נמשך אחרי שיטת התוס' ועיין:
ובמאי דמשני הרא"ש דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק ולכך לא אזלינן ביה בתר מעיקרא יש לעיין דא"כ למה כתב הרא"ש בפ"ק סי' (א') שאם הי' עץ ארוך מונח מקצתו ברה"י ומקצתו ברה"ר ודרכה עליו בהמה בר"ה ושברה הכלים שתחתיו ברה"י הוא פטור ואמאי לא נימא ג"כ כיון שהביעור היה ברה"י יתחייב כמו בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דאזלינן בתר מקום הביעור ובשלמא בלא דברי הרא"ש אלו לא קשיא על דברי התוס' דשם מסוגיית הש"ס דהתיזה ברה"ר לחוד משום דאיכא לשנויי דשאני התיזה דאזלינן בי' בתר בסוף וסוף הביעור נעשה ברה"י משא"כ בעץ ארוך לא שייך למיזל בי' בתר בסוף כיון דנעשה הכל בפעם אחד אבל לפום מאי דכ' הרא"ש דגם בצרורות הו"ל למיזל בתר מעיקרא רק משום דגלי קרא ובער בשדה אחר א"כ גם בעין ארוך נמי נימא הכי וא"כ דברי הרא"ש קשיין אהדדי וקושיא זו קשיא בין לפי מאי שפירשנו בדבריו ובין לפי מאי שהבינו בדבריו היש"ש והקצה"ח ונ"ל דשאני עץ ארוך דכיון שהעץ מונח מקצתו ברה"ר דדרסי בי' רגלי בהמה דרך הילוכן לכך לא הוי לי' להניח כלום שם תחת העץ אף במקצתו שברה"י משום דדמי כאילו הניחן בר"ה עצמן כיון דפ"י הדריסה בר"ה שהוא דבר ההווה ומצוי ורגיל ישברו הכלים שתחתיו בר"ה משא"כ בהתיזה צרורות מר"ה לרה"י אף דהוי אורחי' מ"מ אינו דבר הרגיל ומצוי כ"כ משום דגם אי תתיז צרורות אינו בהכרח שיפגעו בכלים אלו דווקא דדלמא יפלו מן הצד או במק"א מן החצר ולכך לא הוי כמניח כולו ברה"ר ולא פשע מידי בהנחת כליו משא"כ בעץ ארוך דאיהו הוא דפשע במה שהניח כליו שם והוי כמניחו בר"ה עצמו וזה פשוט כנלע"ד והרב בש"ג כתב בפ"ק שלכך השמיט הרי"ף להך בעיא דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י משום דדעתו באמת ליפטור בזה כמו שכתב הרא"ש לדבריו בדין עץ ארוך משום דאורחי' הוא וא"כ כמו כן בהתיזה צרורות נמי פטור ומדבריו נראה דהרא"ש שכתב להך דינא דעץ ארוך לדברי הרי"ף קאמר לה ולי' לא ס"ל דהא איהו הביא להך בעיא דהתיזה ופסק כן להלכה דחייב וא"כ קושייתינו מעיקרא לק"מ לפי דברי הש"ג אכן דבריו תמוהים מאר בעיני דאיך אפשר דהרי"ף ידחי סתמא דגמ' מהלכה בסברא בעלמא מאי דלא מצינו בגמ' שום חולק ע"ז (שוב ראיתי שכבר עמד בזה הרב במע"מ והקשה עליו כן אלא שמה שכתב שם בזה בפ"ב אינו נ"ל וכן הרמב"ם דאזיל תמיד בשיטת הרי"ף פסקה להך בעיא ומהשמטת הרי"ף ודאי דאינו ראיה דמצינו לו שהשמים כמה דברים בסוגיא זו והיינו משום דלא שכיחי כ"כ גם מהרש"ל ביש"ש בפ"ק סי' ד' פסק לתרווייהו עיי"ש אלא שחילק ביניהם בענין אחר ממה שכתבנו והנלענ"ד פשוט כתבתי ועיין:
שם לרבה פשיטא לי' לרבא קמיבעי לי' וקבעי למיפשט (בדף י"ח א') מהא דתרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נ"ש ש"מ בתר מעיקרא אזלינן וקדחי תרגמא אחבל ופריך עלה והא חבל משונה הוא ומשני דמאוס בלישה ופריך עלה והא נשבר דלי קתני ומסיק אמר רב ביבי בר אביי דקאזיל מיני' מיני' והרי"ף והרמב"ם פסקו כרבה ואפ"ה הביאו להא דרב ביבי דקאזיל מיני' מיני' והוא תרתי דסתרי אהדדי וכבר נלמדו בו ישובים רבים עיי' ברא"ש ובנ"י וכולם דחוקים והרמב"ן כתב דרבה נמי ס"ל דבתר בסוף אזלינן ואפ"ה פטור המשברו משום דה"ל כמנא תבירא והא דקבעי למיפשט מרבה נמי הוא דבתר בסוף אזלינן מדקאמר דהשני פטור ולא אמר דהראשון חייב ש"מ דס"ל לרבה דהראשון ודאי דפטור משום דבתר בסוף אזלינן רק דאפ"ה חשיב כמנא תבירא ופטור אף השני והביא ראי' מהא דאמר רבה גופי' בזרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דריב"ב ורבנן דלרבנן תרווייהו פטירי ולריב"ב האחרון חייב שקירב מיתתו אבל לכו"ע הראשון פטור ואי ס"ד דבתר מעיקר' אזלינן אמאי לא יתחייב הראשון לכו"ע וכן בבא שור וקבלו בקרניו דאמרינן דהוי פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן אי כיפר הוי דמי ניזק או דמי מזיק ואי ס"ד דבתר מעיקרא אזלינן א"כ גברא קטילא קטיל ואפי' אי הוי דמי מזיק מ"מ יפטור השני אלא ש"מ דס"ל לרבה דבתר בסוף אזלינן והש"ס נמי דבעי למפשט מרבה הוא דבתר בסוף אזלינן מדלא קמחייב להראשון ולפ"ז שפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם לתרודיהו ולא סתרי אהדדי כלל זהו תוכן כוונת הרמב"ן בקצרה ולא אבין דבריו הקדושים בזה דאכתי גם לפי פירושו לא תיקן כלום לתרץ קושייתו לפום מאי דסבר הרמב"ן לדמות מיתה לנזקין דא"כ אכתי תיקשה דהא חזינן בנזקין דאפי' אי בהר בסוף אזלינן אפ"ה פטור המשברו משום דחשיב לי' כמנא תבירא א"כ גבי מיתה אמאי יתחייב השני לריב"ב ובבא שור וקבלו בקרניו אמאי יתחייב בכופר אפי' אי אמרינן דכופר הוי דמי מזיק כיון דגברא קטילא קטיל והיה לו להשני למפטר לגמרי ממיתה ומכופר וכמו שהקשה הרמב"ן למאי דנאמר דס"ל לרבה דבתר מעיקרא אזלינן כמו כן קשה גם לדידיה אפי' אם נאמר דבתר בסוף אזלינן כיון דסוף סוף הוי כמנא הבירא א"כ ה"נ הוי כגברא קטילא ולפטר השני וא"כ לא הועיל בדבריו אלה כלום והדק"ל:
אבל האמת הברור הוא דשאני מיתה מנזקין תדע דהא בהכהו עשרה בני אדם כאחד כולם פטורין לכו"ע ואילו קין כה"ג ודאי דכולם חייבים ומשלמין בין כולם נזק שלם אלא ע"כ שאני מיתה מנזקין משום דכתיב כי יכה כל נפש אדם עד שיכה כל הנפש וכמש"כ רש"י שם וכן הוא להדיא בסנהדרין (ע"ח א') אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל הנפש וריב"ב סבר כל נפש כל דהו נפש ועיין רש"י שם שכתב כל דהו נפש אפילו מקצתה ומיהו היכא דהכוהו בב"א לא קטלינן לכולהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו עכ"ל ודבריו מוכרחים שם דאם לא כן אמאי לא פליג ריב"ב נמי ברישא אלא ע"כ דריש לה מאיש אחד ולא שנים ועוד יש לומר דדריש לה מדכתיב ונתתה נפש תחת נפש ולא נפשות תחת נפש דהא אי אפשר לשלש המיתה בין כולם משא"כ בתשלומין דמשלשין ביניהם וא"כ אין כאן ראי' כלל ממיתה דלהכי פטור הראשון ממיתה אפי' אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן מ"מ כיון דהשני קירב מיתתו א"כ ה"ל כשנים שהכוהו דהא השני ודאי דסייע במיתתו בסיוע שיש בו ממש דהא קירב מיתתו וא"כ שוב ה"ל כשנים שהכוהו לגבי הראשון ולכך הוא פטור משום דכתיב כל נפש לרבנן ולריב"ב מקרא דאיש דמשמע א' ולא שנים וכמש"כ רש"י או מדכתיב נפש תחת נפש ולא נפשות תחת נפש כדכתיבנא אלא שנחלקו ריב"ב ורבנן לענין חיוב האחרון דהואיל דקירוב המיתה הוא לחודי' עביד לכך ס"ל לריב"ב דחייב האחרון בלבד משום כל נפש דכל דהוא משמע ורבנן ס"ל כל הנפש והך דבא שור וקבלו בקרניו דאמרינן עלה פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן אליבא דריב"ב הוא דס"ל האחרון חייב מפני שקירב מיתתו וכל זה הוא במיתה אבל בנזקין דקיי"ל דשנים שהזיקו חייבין א"כ אין כאן ראיה כלל לפטור את הראשון מדפטיר ממיתה וזה ברור ומעתה אחרי דנדחו ראיותיו של הרמב"ן א"כ פשטא דלשנא ודאי דמשמע דלא כוותיה רק כמו שפירשוהו כל המפרשים כולם דרבה ס"ל דבתר מעיקרא אזלינן והדק"ל אמאי פסקוהו הרי"ף והרמב"ם לתרווייהו:
והרשב"א בחידושיו כתב ליישב דברי הרי"ף דס"ל דהא דרב ביבי לאו לדיחויא נאמרו דא"כ הל"ל אמר רב ביבי לא דקאזיל מיניה מיני' מדלא קאמר לא ש"מ דרב ביבי לקושטא דמלתא קאמרה להך שמעתא אפי' אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן משום דהתרנגולין לא נגעו בגוף הדלי רק בהחבל ולכך אפי' אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן מ"מ כיון שלא נגעו בגוף הדלי הוי כצרורות ולא אמרינן כיון שהחבל קשור בדלי הוי כגוף אחד ונגיעה שנגעו בחבל הוי כנגעו בדלי זה לא אמרינן רק דהחבל הוא מלתא באפי' נפשיה ולכך כ"ז שלא נגעו בדלי עצמו הוי כצרורות אף אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן ולזה בא רב ביבי להשמיענו דאינו חייב נזק שלם אם לא שנגעו בגוף הדלי וכתב שכן מצא בספרים ישנים הגירסא דקאזיל מיניה חד זימנא ולא דקאזיל מיניה מיניה תרי זימנא דמשמע שדוחפו הרבה פעמים עד שעת שבירה וכמו שפירש"י רק דהכוונה הוא שנגעו בגוף הדלי חד זימנא עכ"ד בהרחבת ביאור קצת וכן הוא בקצרה בדברי הה"מ בשמו:
אף גם זה לא הונח לענ"ד כ"כ דמדבריו אלה משמע דגרס כן בגמ' וא"כ לא אתא רב ביבי לדחות הך פשיטותא כלל רק דרב ביבי מלתא באנפי נפשיה קאמר לגמרי לתרץ דלא להוי כצרורות כיון דלא נגעו בגוף הדלי והוא דחוק טובא חדא דפשטא דלשנא דתלמודא ודאי דלא משמע כן רק דרב ביבי אתא למידחי הך פשיטותא דלעיל דבעי למפשט דבתר מעיקרא אזלינן ותו קשיא דאם סברא פשוטה היא דכל כמה שלא נגעו בגוף הדלי אף שנגעו בחבל מ"מ הוי כצרורות א"כ איך הוי טעי המקשה בהך מלתא ואם נאמר דגם המקשה הוי ידע מזה א"כ מאי הוא חידושיה דר"ב ועוד דאם בא לפרש הברייתא ה"ל להש"ס לקבוע דברי ר"ב מקודם והכי הל"ל ת"ש תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי כו' משלם נ"ש ואמר רב ביבי דקאזיל מיני' ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן כמו שכן הוא מדרך הש"ס בכל דוכתא כל היכא דמייתי ברייתא לאקשויי מינה או למפשט מינה והברייתא עצמה צריכה תיקון או פירוש קמפרשי לה מקודם או מתקנה בחסורי מחסרא ואח"ז קפשיט או מקשה מינה:
לכך נלענ"ד לתפוס דברי הרשב"א במקצתו לא בכולו והוא בהך סברא שכ' הרשב"א דכל כמה שלא נגעו בגוף הדלי הוי צרורות אפי' אם נאמר דבתר מעיקרא אזלינן בזה נאמר כוותיה רק דלא רב ביבי אתי זה להשמיענו כמו שכ' הרשב"א אלא דהך סברא הוי פשיטא ליה להגמ' גם בלא רב ביבי והפשטן נמי ידע מזה והגירסא שכ' הרשב"א דגרסי' מיני' חד זימנא היא נכונה למגרס כן בדברי הרי"ף אבל במימרא דרב ביבי גרסי' מיניה מיניה תרי זימני כמו שהוא הגירסא בש"ס דילן ובזה יתיישב כולה סוגיא שפיר ויתיישב ג"כ מה שדחקו עצמם התוס' במאי דפריך הש"ס והא חבל משונה הוא וז"ל בשלמא אי אדלי קאי איכא לאוקמי בחבל גרוע וישן שאין לו דמים ולכך אורחי' למפסק בחטיטה מועטת ולא הוי שינוי אבל אי אחבל קאי א"כ איירי בחבל חזק שיש לו תשלומין וזה אין דרכו למפסק בחטיטה מועטת והוי שינוי א"נ אי אדלי קאי מצינו לפרש נפסק החבל שהותר הקשר וכן כתבו הרשב"א והה"מ וכל זה הוא דוחק כמבואר ובפרט מש"כ הה"מ לפרש כן בדברי הרמב"ם הא ודאי ליתא דהא הרמב"ם קמסיים עלה ואם היה על החבל אוכל ובעת אכילתן פסקוהו משלם גם על החבל נ"ש הרי להדיא דמיירי הרמב"ם בחבל שיש לו תשלומין דהא אדלעיל מיניה קאי ותי דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרושי דבאין על החבל אוכל משלם גם על הדלי ח"נ משום דמשונה הוא אלא ודאי דהרמב"ם לא כיון להך מילתא שכתבו התוס' כלל והפירוש הברור בסוגיין הוא דגם הפשטן הוה ידע דמיירי ע"כ שאחר פסיקה החבל נגעו התרנגולים בגוף הדלי דבלא"ה הוי צרורות וכסברת הרשב"א ולכך הוי ניחא ליה מאי דמשלם אדלי נ"ש אף דהוי ס"ל דפסיקת החבל הוי משונה משום דמ"מ מה שנגעו אח"כ בגוף הדלי ודחפוהו לאחר פסיקת החבל הוי כאורחיה ומשלם נ"ש ואף דבלא פסיקת החבל לא היה אפשר להם לדחוק הדלי מ"מ בשביל זה לא יפטר מלשלם נ"ש על דחיפת הדלי שהוא כאורחיה וכמש"כ הרא"ש להך סברא בפירקין סי' ד' לענין כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי משונה הוא דזה נא קאי רק אפחת שפיחתו מיתה אבל מאי דאכל אח"כ הנבילה משלם נ"ש ומגבינן בבבל ואע"ג דתחילת הנזק הוי שינוי מחייב על האכילה דהוי אורחיה עכ"ד בקצרה עיי"ש וה"נ דכוותיה אע"ג דתחילת הנזק והוא פסיקת החבל היה שינוי מ"מ חייב על דחיפת הדלי דהוי אורחיה כיון דהוא מעשה אחרינא ואפילו לפמש"כ המהרש"ל ביש"ש דלא כהרא"ש בזה רק דגם על האכילה לא מחייב רק ח"נ כיון שהתחלת הנזק היה ע"י שינוי במה שהמיתה מ"מ בהך דנידון דידן גם לפי דברי היש"ש נמי חייב נ"ש אדלי דעד כאן לא קאמר היש"ש התם לפוטרו מנ"ש אלא משום דתחילת המיתה היתה לצורך האכילה וא"כ הוי המיתה התחלת האכילה ולכך אינו חייב עליה רק חצי נזק וכן גבי סתם דלתות חתורות אצל כלב נמי הוי החתירה לצורך האכילה משא"כ בהך דנידון דידן לא הוי פסיקת החבל לצורך דחיפת הדלי דאטו בשעת פסיקת החבל כיוונו בכדי שיוכלו לדחוף הדלי דמאי הנאה אית להו מזה הא הוא תולדה דרגל שאינו לה להנאתה (ובזה נדחה ג"כ מש"כ הראב"ד הובא ברא"ש דמיירי ברוצין לשתות מן הדלי ולכך הוי אורחי' ע"כ ולא נהירא דא"כ הוי תולדה דשן ולא תולדה דרגל ובלא"ה נמי אין סברת הראב"ד מוכרחת כ"כ עד דנקשה מינה והראב"ד לא אמרה רק לתרוצ' מילתא דהרי"ף וכיון דדברי הרי"ף מתיישבין בלא זה שוב אין אנו אחראין לסברא זו] ומאחר דתחילת פסיקת החבל לא היתה לצורך דחיפת הדלי בזה גם מהרש"ל מודה דחייב נ"ש על הדלי ולכך הוי ניחא ליה להפשטן הא דמשלם נ"ש אדלי אף אם פסיקת החבל הוא משונה אבל למאי דמשני תרגמא אחבל פריך שפיר והא חבל משונה הוא י אין אנו צריכין לכל מה שדחקו עלה התוס' וסייעתם בזה] אבל זה לא ידע הפשטן דמיירי שדחפו בכל פעם עד שעת שבירה דהיינו מיניה מיני' טובא זמני זה לא ידע ורק מפעם אחת מיני' הוא דידע בהכרח דאל"כ ודאי דהוי צרורות ולכך הוי בעי למפשט מיני' דבתר מעיקרא אזלינן וקשקיל וטרי עלה עד שלבסוף בא רב ביבי למידחי הך פשיטותא ואוקמא לברייתא דמיירי דקאזיל מיניה מיני' טובא זימני עד שעת שבירה וליכא למפשט מיניה מידי כן הוא הפירוש הברור בסוגיין לדעת הרי"ף והרמב"ם ומה שכתב הרי"ף והוא דקאזל מיני' צריך למגרס בהרי"ף מיני' חדא זימנא וכמש"כ הרשב"א וכמו שכתבתי דבהרי"ף נכון מאוד למגרס כן ולא כיון הרי"ף כלל למימרא דרב ביבי רק דגם לפום סברת הפשטן נמי צריך לומר כן וכדכתיבנא ומהשתא אתי שפיר מה שלא הביא הרי"ף הך דקאזיל מיניה שכתב בשם רב ביבי כמו שהוא מדרכו בכל דוכתא להביא המימרא שפוסק להלכתא עם שם התנא או האמורא שאמר להך מימרא ולמה שינה כאן מדרכו שלא להביא זה בשם רב ביבי אלא ודאי כדכתיבנא דבהרי"ף צריך למגרס חד זימנא מיני' וא"כ אין זה דברי רב ביבי דבדרב ביבי גרסי מיניה מיני' תרי זימני ולכך לא הביאו הרי"ף בשמו ודברי הרמב"ם נמי יתפרשו כן וכמו שכתב הה"מ דהכוונה הוא שנגעו בגוף הדלי והיינו כמו שפי' הרשב"א לדברי הרי"ף ודו"ק היטב בכל אלה:
דף יח.
תוס' ד"ה במועד בתחילתו מי שמעת לי' מה שהקשו התוס' על פירש"י דהיכי פשיט הא דרבא דילמא צרורות כי אורחייהו מעליה משלם אבל היכא דשני אע"ג דאייעד משלם מגופו דצד תמות במקומה ע מדת עכ"ד לא קשה מידי לענ"ד דהא כיון דשני ואייעד א"כ מן הדין היה לו לשלם נ"ש החצי מהעליה והחצי מגופו למ"ד צד תמות במקומה עומדת כדין כל מועד שבקרן ותולדותיו אלא משום דלא מצי למיהוי עדיפא מצרורות כאורחייהו דמועדין הן מתחילתן ואפ"ה אינו משלם רק ח"נ לכך גם בדשני ואייעד נמי לא עדיפא מינייהו ואינו משלם רק החצי א"כ אי ס"ד דצרורות כאורחייהו משלם מהעלי' א"כ מאיזו החצי יש' לנו למפטרי' משום הך סברא דלא עדיפי מכאורחייהו ע"כ היינו מזו החצי דמגופו אבל החצי דמן העליה משלם דהא מן הדין היה לו לשלם כולה נזק ומשום הך סברא דלא עדיפא פטרינן ליה מהחצי א"כ הא ודאי דלא גריעי עכ"פ מכאורחי הו ואי בכאורחייהו משלם מהעלי' גם כאן היה לו לשלם החצי עכ"פ מן העלי ומדתני עלה דמשלם מגופו ש"מ דגם צרורות כאורחייהו נמי מגופו משלם וזה פשוט וכן הוא בפ"י:
ומה שהכריחו התוס' דבעיא דרבא אי יש העדאה לצרורות מיירי ע"כ בצרורות כאורחייהו מדמייתי עלה מהא דהידוס אינו מועד דאכי אורחי' מייתי לה לעיל אינו הכרח כלל דע"כ צריך לומר דאיכא נמי הידוס דלאו אורחיה תדע דהא לקמן (י"ט א') קמבעי להו היכי קאמר היתה מבעטת והזיקה בביעוטה או צרורות כאורחייהו משלם ח"נ ורבנן היא או דילמא הכי קאמר או צרורות מחמת ביעוט ח"נ הא כאורחיה משלם נ"ש ומני סומכוס היא וקבעי למפשט מסיפא דדרסה על הכלי וקדחי לה וסלקא באיבעיא וקשה טובא אמאי לא קפשיט לה מסיפא דמתניתין מהך בבא דהתרנגולין דקתני בהו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם ח"ל ואי ס"ד דלא הוי שום הידוס דלא הוי כאורחיה וכל הידוס אורחי' הוא א"כ ע"כ מתני' כרבנן אתיא ולא כסומכוס אלא ע"כ צ"ל דאיכא נמי הידוס דלא הוי כאורחיה ולפום סברא דהשתא הוי מוקי גם לסיפא דמתניתין דאיירי בהידוס שע"י שינוי וא"כ אין כאן ראיה כלל מדמייתי עלה מהא דהידוס דרבא מיירי בכאורחי' דשפיר מצינן למימר דרבא איירי בצרורות שע"י שינוי והא דמייתי עלה מהא דהידוס הוי סבר לפום סברא דהשתא דמיירי ג"כ בהידוס שע"י שינוי כיון דהוכחנו דפ"כ איכא הידוס גם ע"י שינוי ולעיל דמייתי לה על צרורות כאורחייהו מוקי לה בהידוס כאורחי' כמו שהוא כן מדרך התלמוד בכל דוכתא דמעיקרא מוקי לה להברייתא בגוונא חדא למפשט מינה בעיא חדא ולבתר הכי מוקמינן לה בגוונא אחריתא למפשט מינה בעיא אחריתי ולכך אין מזה ראיה לדבריהם כלל:
אך בעיקר דבריהם במאי דהעלו דבעיא דרבא מיירי בין ע"י שינוי בין בכאורחי' נלענ"ד דדבריהם מוכרחים ממקום אחר והוא ממאי דאמרינן לקמן בסוגיין ת"ש דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ"ש ואמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם ח"נ מאי לאו דעבד ג' זימני ובהא קמיפלגי דמ"ס יש העדאה ומ"ס אין העדאה ומשני לא בחד זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן וקפריך עלה והא משונה הוא ומשני דאית בי' ביזרני ומשמע להדיא דהא דפריך והא משונה היא למאי דמוקי לה בפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי קפריך אבל למאי דהוי מוקי לה דפליגי ביש העדאה לא הוי קשיא ליה ולא מידי אף דהוא משונה והשתא ניחזי אנן דהא תרנגול שהושיט ראשו הוי משונה לפום סברא דהשתא והך דאמרי בי רב סוס שצנף וחמור כו' לא הוי משונה כלל דהא הך דפריך והא משונה לא פריך רק אתרנגול אבל אסוס שצנף לא פריך מידי וכמו שפירש"י להדיא כן [והא משונה הוא התרנגול שאין דרכו לתקוע בכלי] תדע דהא אסוס שצנף לא משני מידי דהא לא משני רק דאית ביה ביזרני דהוא שינויא לתרנגול א"כ מוכח ע"כ דסוס שצנף לא הוי שינוי כלל וכן הוא באמת בכל הפוסקים דפסקו להך דאמרי בי רב דהוי צרורות כי אורחייהו וכן מוכח מדברי התוס' דשם ד"ה ובהא קמיפלגי שהקשו ומנ"ל דפליגי דילמא אמרי ב"ר איירי בדלא אייעד ותירצו דא"כ מאי קמ"ל אמרי בי רב והשתא אי ס"ד דהוי משונה א"כ טובא קמ"ל דאין שינוי לצרורות ודלא כרב אשי דמספקא ליה הך מילתא ועוד דא"כ למאי דמוקי לה דאית ביה ביזרני א"כ אמאי איצטריך לאוקמי בפלוגתא דסומכוס ורבנן לימא דתרווייהו ס"ל כסומכוס ורמי בר יחזקאל מיירי בלא שינוי ולכך משלם נ"ש כסומכוס ואמרי ב"ר מיירי בשינוי ובהא גם סומכוס מודה דמשלם ח"נ כדאמרינן בסוגיין אלא ע"כ דסוס שצנף לא הוי משונה כלל וא"כ מדחזינן דלפום סברא דהשתא דבעי לאוקמי דפליגי בהעדאה והך דרמי בר"י מיירי בשינוי והך דאמרי ב"ר מיירי בלא שינוי א"כ ע"כ צ"ל דבעיא דרבא מירי בין ע"י שינוי ובין שלא ע"י שינוי וזה ראיה עצומה ותשובה נצחת דלא כפירש"י דמוקי לבעיא דרבא בע"י שינוי דווקא ודו"ק:
ובכדי שלא יהיו דברי רש"י מוקשי' כ"כ נראה ליישב קצת דבריו בדרך זה והוא דרש"י ס"ל דסוס שצנף נמי משונה הוא ולכך הוי ניחא ליה מתחילה לאוקמי פלוגתייהו בהעדאה משום דתרווייהו מיירי ע"י שינוי ומ"מ הא דפריך והא משונה הוא לא פריך רק אברייתא דרמב"י דמוקמי לה כסומכוס דבשינוי גם לסומכוס אינו משלם רק ח"נ אבל אאמרי בי רב לא קשיא מידי דמה בכך דהוי שינוי כיון דלא משלם רק ח"נ והא דלא מוקי תרווייהו כסומכוס דא"כ מאי קמ"ל אמרי בי רב דעל ידי שינוי וחדא זמנא ודאי דאינו משלם רק ח"נ והא דלא מוקים לה דרמב"י איירי בדאייעד ואמרי ב"ר בדלא אייעד וכקושיית התוס' וליכא לשנויי כתירוצם דמאי קמ"ל דהא טובא קמ"ל דאין שינוי לצרורות יש לומר דלהכי לא בעי לאוקמי בהכי דא"כ מאי קמ"ל אמרי ב"ר ואי דקמ"ל דאין שינוי הא זה כבר שמעינן מברייתא דרמב"י דמדס"ל יש העדאה ש"מ דאין שינוי ואין זה דוחק לומר דאמרי ב"ר יסמוך עצמו אברייתא דרמב"י ולא יצטרך להשמיענו דאימא דלא ידע כלל מהברייתא דרמב"י דהא ע"כ גם להתוס' צ"ל דידע מינה וכמש"כ המהרש"א בדבור התוס' הנ"ל עיי"ש בדבריו כנ"ל קצת ישוב בדברי רש"י אבל מ"מ העיקר כהתוס' חדא דזהו גופא דוחק גדול לומר דסוס שצנף יהי' משונה ועוד דא"כ אמאי לא קפשיט מיני' בעי דרב אשי אי יש שינוי למאי דמוקי לה לאמרי בי רב כרבנן וה"ל לפשוט בעיא דר"א וגם כל הפוסקים נקטו לעיקר דסוס שצנף לא הוי שינוי כלל לכך נראה עיקר בזה כהתוס' דבעיא דרבא מיירי בין ביש שינוי בין באין שינוי ועיין:
דף יט.
בגמ' בעי רב אשי כח כחו לסומכוס מהו כו' כתב הרא"ש הרי"ף לא הביא להך בעיא משום דאליבא דסומכוס קמיבעי ליה ולא קיי"ל כוותיה ונ"ל שיש נפקותא גדולה בבעיא זו דמתוך אבעיא זו משמע דלרבנן ודאי כח כחו ככחו דמי ומשלם ח"נ על כח כחו כמו על כחו דליכא למימ' דלרבנן מן הדין פטור וקמיבעיא לי' אי אתיא הלכתא לחייבו ח"נ אע"ג דמן הדין הוא פטור דבהא ליכא לאסתפוקי דהלכתא לגרוע אתא לא לאסופי ולכך לא קאמר לעיל לא דכו"ע כחו לאו כגופו דמי משום דהלכתא לגרוע קאתי עכ"ד בקצרה והנה מש"כ ראיה לדבריו מדלא קאמר לפיל דכו"ע כוחו לאו כגופו דמי נתרשה בזה במע"מ דאיך הוי מצי למימר דכו"ע כוחו לאו כגופו דמי דהא לסומכוס ודאי דכגופו דמי ולענ"ד לא קשה מידי דה"ק הרא"ש דהל"ל כ"ע כוחו לאו כגופו ובהא פליגי דרבנן כברי דהלכתא אתיא לחייבו ח"נ וסומכוס ס"ל דהלכתא אתיא לנ"ש אלא ע"כ דלא ס"ל להש"ס למימר דהלכתא לאוסופי אתא כנ"ל פשוט בכוונת הרא"ש ולא קשה מידי:
מיהו בעיקר ראייתו אינו מוכרח כ"כ דהא דלא קאמר הש"ס דכו"ע לאו כגופו דמי לאו משום דלא מסתבר לי' להש"ס למימר דהלכתא לאוסופי אתי רק משום דהוי ס"ל להש"ס לסברא פשוטה טפי למימר דכחו כגופו דמי גם בעיקר סברתו דלא מסתבר לי' למימר דהלכתא לאוסופי אתיא הנה אשכחן כה"ג בסוכה (ו' ב' לחד שינויא דמ"ס הילכתא לגרועי אתא ומ"ס הילכתא לאוסופי קאתי גם מאי דפשיטא לי' להרא"ש מסברא דכח כוחו ככוחו דמי לכו"ע הנה לענין חיוב גלות אמרינן במס' מכות (ח' א') דלכו"ע בין לר' ובין לרבנן כח כחו לאו ככוחו דמי אלא דפליגי במן העץ המשתבקע דמ"ס דהוי כוחו ומ"ס דהוי כח כוחו וא"כ מנ"ל דלענין נזקין יהי' שוה כח כוחו לכוחו דמנ"ל לפלוגי בינייהו וצ"ע ודעת התוס' יתבאר אי"ה לקמן מיהו פשטא דלשנא דתלמודא ודאי משמע כהרא"ש מדלא קאמר או דילמא לא גמיר הילכתא כלל ופטור משום דלאו ככוחו דמי ודו"ק.
שם בעי מיני' רבי אבא בר ממל כו' היתה מהלכת במקום שא"א אא"כ מנתזת ובעטה והתיזה והזיקה מהו כיון דאי אפשר אורחיה הוא או דילמא השתא מיהת מחמת ביעוט קמנתזה צרורות תיקו רש"י פי' להך בעיא דהכי קמבעיא דאת"ל דיש שינוי לצרורות לרביע נזק א"כ אינו משלם רק רביע ועוד פי' בלשון אחר רק שזה הפירוש תפס לעיקר ויש לפרש עוד דנ"מ לענין אי מגופו משלם או מהעלי' משלם דאם אורחי' הוא משלם מהעלי' למאי דקי"ל כר"פ דפשיטא לי' דמעליה משלם וכדאמרינן בריש פירקין קמא וכן תפסו להלכה כל הפוסקים ואם דיינינן לי' כשינוי משום דהשתא מיהת מחמת ביעוט קמנתזה א"כ וודאי דאינו משלם רק מגופו דהא הילכתא ודאי דלרבנן לא אתי לאוסופי וכמש"כ הרא"ש ואפילו לפי מש"כ לעיל דאין דברי הרא"ש מוכרחים בזה מ"מ לרבנן ודאי דהסברא אמת וכן כתב בפ"י לפרש הך בעיא כן והמה על רש"י שלא פירש כן ולפי מה שאכתוב אי"ה לקמן בביאור דברי הרי"ף יהיה מוכרח לפרש כן להרי"ף ועיין והרא"ש כתב דנ"מ בהך בעיא אי פטור בר"ה או חייב כדין קרן:
ולענין הלכה הנה הרי"ף השמיט לכל הנך אבעיות ולא כתב רק בעיא דר' אבא בר ממל והרא"ש כתב עליו דהך אבעיא דיש העדאה השמיט משום דאין העדאה בבבל ומה שלא הביא להך בעיא אי יש שינוי לצרורות היינו משום דאי תפס גובה החצי כיון דסלקא בתיקו ואי לא תפס לא מגבינן כלל בבבל ולכך אין נ"מ באיבעיא זו לדידן וצריך לומר לדבריו הא דהביא להך דר' אבא בר ממל היינו דלא נימא לאידך גיסא דהוי ודאי כאורחי' ופשוט ומהרש"ל ביש"ש כתב דמש"ה השמיט להך איבעיא דיש העדאה משום דס"ל להרי"ף דרבא דקמבעיא ליה הא הוא משום דמספקא לי' אי מגופו משלם אבל למאי דקיי"ל כר"פ דמהעליה משלם א"כ ודאי דאין העדאה ודבריו נכונים אלא שהוא לא כתב כן רק בהך איבעיא דיש העדאה אבל במה שהשמיט להך דיש שינוי חזר לדברי הרא"ש וא"כ לא תיקן כלום ולענ"ד נראה דגם הך בעיא דרב אשי אי יש שינוי ג"כ בהא תליא דאף דבסברא לא תליין אהדדי מידי דשפיר נוכל למבעי אי יש שינוי או אין שינוי אף דיהיה פשיטא לן דאין העדאה דהא הגמ' לא קאמר אלא דאי יש העדאה מכלל דאין שינוי אבל אי אין העדאה אכתי איכא למיבעי אי יש שינוי או אין שינוי מ"מ כיון דבגמ' מוקמינן להך איבעיא דרב אשי דמספקא ליה כן בפירושא דמתני' דהיתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה א"כ מסתבר לי' להרי"ף דהך ספיקא בפירושא דמתני' אינו אלא באת"ל דמגופו משלם אבל למאי דקיי"ל דמן העלי' משלם לית בי' שום ספיקא דודאי הכי מתפרשא או צרורות מחמת ביעוט ואין שינוי דליכא לפרושי או צרורות כאורחייהו דא"כ איך כללינהו יחד בהדי הך דהיתה מבעטת וקתני על תרווייהו משלם ח"נ דהא לא דמיין להדדי כלל דח"נ דהיתה מבעטת הוא מגופו וח"נ דצרורות הוא מהעלי' ולא שייך כלל למכללינהו יחד אלא ע"כ דפירושא דמתניתין היא או צרורות מחמת ביעוט דאזי שפיר שייך למכללינהו כחדא דגם צרורות מחמת ביעוט ודאי דאינו משלם רק מגופו וכמש"כ לעיל דהא הך הלכתא לא אתי לאוסופי רק לגרוע וא"כ נפשטה הך בעיא דאין שינוי לפום מאי דקיי"ל כר"פ דמעליה משלם ורב אשי דמבעי ליה הך מילתא ע"כ באת"ל דמגופו משלם ולכך השמיט הרי"ף להך איבעיא דלדידן ודאי דאין שינוי ולכך לא הוצרך לכותבה כלל והא דהביא להך דר' אבא בר ממל צ"ל מעתה דלא כפי' רש"י רק כפי' הרא"ש או כפי' הפ"י שכתבנו לעיל ודו"ק וזה היה נלענ"ד נכון בדברי הרי"ף אלא שבדברי הרמב"ם צ"ל ע"כ כמש"כ היש"ש דהא הרמב"ם גם הוא לא הביא להך בעיא דיש העדאה מכלל דס"ל דהיא נפשטה למאי דקיי"ל דמעליה משלם כר"פ וכמש"כ היש"ש דהא בהרמב"ם ליכא לתרוצי כמש"כ הרא"ש דהא מדרכו להביא הבל נהוג ושאינו נהוג ובבעיא דיש שינוי ס"ל דה"ל בעיא דלא איפשטא במו שהוא מבואר צם בדבריו בפ' שני מהל' נזקי ממון בכולא פירקא ולכך בהכרח צ"ל להרמב"ם דס"ל כיון דהך בעיא דיש שינוי או אין שינוי מצד הסברא לא תליא בהך בעי' דמגופו משלם וכמש"כ לעיל לכך חשיב לה לבעיא דלא אפשטא ולא נחית להך מלתא שכתבנו דאיכא למפשט גם הך בעיא מדיוקא דמתניתין מדכללינהו יחד בהדי בבא דהיתה מבעטת אבל להרי"ף נלענ"ד נכון כמש"כ ודע דבהרי"ף שלפנינו איתא הגירסא בהך בעיא דר' אבא בר ממל או דלמא השתא מיהת מחמת ביעוט קמנתזא וצרורות נינהו ומדבריו אלה משמע דאי אמרינן כאורחיה היא לא הוי צרורות כלל רק רגל ממש ומשלם נ"ש ולא יכולתי להלום גירסא זו דמצד הסברא ודאי אין טעם לזה דמאיזה טעם יהיה לזה דין רגל ממש כיון דסוף סוף כוחו הוא ולא גופו לכך יותר נראה נכון להגיה ברי"ף הגי' כמו בש"ס דילן ועי' היטב בכל זה:
דף יט:
בגמ' כשכשה בזנבה מהו א"ל וכי יאחזנה בזנבה וילך כו' וכי מאחר דאורחיה הוא מאי קמיבעי ליה כשכוש יתירה קמיבעי לי' ב' שיטות בזה הרמב"ם כתב דהוי בעיא דלא איפשטא ופסק בזה כמו שפסק בכל האיבעיות דלא איפשטא דאם הפס לא מפקינן מיני' ואי לא תפס לא מגבינן לי' והיינו משום דמפרש דהאי וכי מאחר דאמר הש"ס היא חזרה ממאי דאמר לעיל וכי יאחזנה בזנבה וילך דמתחילה היה סבור דלאו על כשכוש יתירה הוי קמיבעי לי' ולכך השיב לו וכי יאחזנה כו' כדאמר האי אורחי' אבל לבסוף דמסיק דשככוש יתירה קמיבעי לי' א"כ לית כאן שים פשיטותא אבל הרא"ש פירש דהוי בעיא דאיפשטא משום דגם מתחילה הוי ידע דעל כשכוש יתירה קמיבעי לי' ואפ"ה קפשיט לי' דגם זה היא אורחיה והש"ס דמסיק כשכוש יתירה קמיבעי לי' הוא פירושא דמלתא דדבריהם ובעיקר פירושא דשמעתין במאי דאמר לי' וכי יאחזנה בזנבה וילך ולא אמר לי' בקצרה האי נמי אורחי' שאז לא היה לו עוד מקום להקשות אי הכי קרן נמי נתקשו המפרשים בזה וע' באסיפת זקנים ולענ"ד יהי' נראה לפרש דודאי כשכוש יתירה לא הוי אורחיה רק כיון דכשכוש סתמא הוה אורחיה וא"כ לא היה לו להניח שם כליו בר"ה דהוי ליה לחוש לכשכוש סתמא שלא יוזקו ע"י סתם כשכוש לכך אפילו אם הזיקה בכשכוש יתירה נמי לית לן בה ופטור דהא אין לו לשומרה מכשכוש סתמא וא"כ מאי איכפת לן במאי דכשכשה יותר מכאורחי' ובזה מדוקדק מאוד לשון הש"ס דלהכי לא השיב לו בקצרה דהאי נמי אורחי' הוא משום דבאמת אין זה אורחי' רק דהכי קאמר לי' וכי יאחזנה כו' ור"ל דהא אין לו לשומרה מכשכוש סתמא ולכך איהו הוא דפשע במאי שהניח שם כליו ולכך אפי' אם כשכשה ביותר נמי לית לן בה ופטור דהא הו"ל להזהר עכ"פ מכשכוש סתמא ולזה פריך ליה א"ה קרן נמי ור"ל כיון דזה לאו אורחיה א"כ הוא דמי לקרן וע"ז קא"ל קרן לאו אורחיה הכא אורחיה ור"ל קרן לאו אורחיה הוא כלל ולכך לא היה לו לזהר מזה כלל ולכך חייב המזיק אבל הכא אורחיה בכשכוש סתמא וא"כ היה לו לזהר עכ"פ מסתם כשכוש ולכך אפי' אם כשכשה ביותר נמי לית לן בה והך וכי מאחר הוא מדברי הש"ס דקמפרש לדבריהם וכשיטת הרא"ש כנלענ"ד בפירושא דשמעתין וכעין סברא זו איתא גם ביש"ש אלא שהוא לא כ"כ בפירושא דשמעתין רק בישוב דברי הרי"ף במה שהשמיט להך בעיא ועי':
שם בגמ' אלא מתני' באדייה אדויי ופרש"י שזרק התרנגול את הדליל ושבר כלים בזריקתו דהוי צרורות ואפי' קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו והתוס' הקשו עליו דמ"מ לחייב עליון משום אשו דהו"ל כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי לא אצנעיה פושע הוא ולכך פירשו התוס' דלהכי לא מתוקמא אמתניתין דקשרו אדם חייב משמע דהוא חייב הכל ובדאדייה אדוייה חייב נמי בעל תרנגול והיינו בעל התרנגול רביע ובעל הדליל ג' חלקים כר' נתן וכמש"כ הרא"ש וגם הרא"ש פסק להלכה כשיטה זו והוסיף עוד לבאר דהא דצרורות משלם ח"ל היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון הבעלים משלם נ"ש דצרורות אורחיה הוא והוי כאבני סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ע"כ וכן קבע בשו"ע להלכה בהגהת רמ"א עיי"ש כל חילוקי הדינים שהעלה הרא"ש לפי שיטה זו ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים בזה דא"כ מאי קאמר הגמ' לעיל דרבא עגלה מושכת בקרון קמ"ל ור"ל דקמ"ל דחייב נ"ש ולא אמרינן דצרורות נינהו ולא קמחייב רק ח"נ ומשום דדבר המחובר לגופה כגופה דמיא לכך הוי רגל ולא צרורות ותיפוק ליה דאפי' אי הוי צרורות נמי הוה משלם נ"ש דהא העגלה אינה דבר הפקר והוא מידי דאית ליה בעלים דבזה אפי' בצרורות נמי משלם נ"ש לפי שטת התוס' והרא"ש וגם כי העגלה לא נקשרה מאליה בבהמה רק אדם קשרה וא"כ הקושר חייב הכל וכמש"כ הרא"ש וכן נמי דליל דאית ליה בעלים אפי' לא אצנעי' וקשרו אדם חייב הקושר הכל ובעל הדליל פטור עכ"ל וא"כ אף אם נאמר דהעגלה הוא של אחר נמי הקושר חייב הכל אפי' אי הוי צרורות וא"כ מאי קמ"ל רבא מיהו אם נאמר דכח כוחו לאו ככוחו דמי לרבנן ודלא כהרא"ש שהבאתי לעיל הוה אתי שפיר דקמ"ל דהוי רגל ואם התיזה צרורות מתחת הקרון הויין צרורות ומשלם ח"נ דלא תימא דהעגלה גופיה הוי כצרורות ואם נתזה צרורות מתחתיה תו הוי כח כחו ופטור קמ"ל רבא דהעגלה גופה הוי רגל וצרורות שמתחתיה הוי צרורות וכמש"כ רש"י שם אבל להרא"ש שכ' בפשיטות דכח כוחו לרבנן הוי ככוחו הדרא קושא לדוכתיה ואין לומר דעגלה דנקיט לאו לענין צרורות נקיט לה רק משום דבזב הכי איתא ולענין צרורות הוה משכחת להך דינא בדליל הפקר ונקשר מאליו דז"א דבברייתא דמייתי סייעתא נמי תנא עגלה מושכת בקרון והברייתא לא איירי בזב כלל רק לענין צרורות לחוד ועוד קשה טובא לשיטתם מהך ברייתא דמייתינן בסוגיין לעיל דרסה על הכלי ושברתו ונפל השבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נ"ש ועל האחרון משלם ח"נ ותני עלה במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל בר"ה על הראשון פטורה ועל האחרון חייבת ומשמע בפשיטות דמשלמת על האחרון ח"נ דהא ארישא האי דהני בה דינא דהראשון והאחרון ועלה תני בסיפא דבר"ה על הראשון פטורה לגמרי ועל האחרון חייבת כמו ברישא דהיינו ח"נ דאל"כ ה"ל לפרושי כמה חייבת אלא ודאי דחייבת ח"נ כמו ברישא ואילו לשיטתם זאת לא היה לו לשלם רק רביע נזק ובעל הכלי ג' חלקים דהא דמיא ממש לדליל דאית ליה בעלים עם התרנגול בדאדי' אדויי דמשלם בעל הדליל ג' חלקים ובעל התרעול רביע וה"נ דכוותה דהא הכלי יש לו בעלים מדקתני עלה ברישא משלם נזק של על הראשון ובסיפא תני על הראשון פטורה מכלל דבכלי דאית ליה בעלים עסקינן וא"כ לתחייב בעל הכלי משום אשו משום דפשע שהניח כליו במקום שהבהמה יכולה להזיק ע"י בצרורות דהוי כרוח מצויה לשיטתם וא"כ לא לתחייב בעל הבהמה רק ברביע נזק ואין לומר דמשו"ה פטור בעל הכלי משום דמיד שנשבר מסתמא קמפקר להו לחרסיו וכדאמרינן לקמן בפ' המניח (כ"ט א') במתכוין לזכות בחרסיה משמע להדיא דסתם חרסים אפקורי קמפקר להו וכיון דמסתמא קמפקר להו שוב לית בהו דין ממונו דזה אינו דהא כיון דחיוביה דבעל הכלי הוא משום אש ובאש הא ג"כ מסתמא מפקר ליה בשעה שהולך וכמש"כ התוס' לקמן בפרקין (כ"ב א') ד"ה אשו וגבי גץ היוצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקר ליה עכ"ל אלא ע"כ צ"ל דלא אכפה לן במאי דמפקיר ליה אח"כ בשעה שהולך להזיק רק דאנן בתר תחילתו אזלינן וכיון דמתחילתו הוי ממינו תו לא אכפת לן במאי דמפקירו אח"כ וא"כ ה"נ בהך דדרסה על הכלי אית לן למיזל בתר תחילתו דאית ליה בעלים וא"כ להתחייב בעל הכלי ג' חלקים ובעל הבהמה רביע ואמאי תני בברייתא חייבת סתם דמשמע חצי נזק כמו ברישא ואין לומר דנוקי ההיא ברייה כרבנן דר' נתן וכשיטת רש"י בפ' הפרה (נ"ג א') דסבירא ליה דבעל השיר משלם מחצה דז"א חדא דהתוס' לא ס"ל כרש"י בזה וכמש"כ התוס' בפ"ק (ד' י"ג) ועוד דגם רש"י לא אמרה אלא התם דבעל השור הוא המתחיל וס"ל דבתר מעיקרא אזלינן אבל כאן במאי הוי בעל התרנגול המתחיל טפי מבעל הכלי אדרבה בעל הכלי היא המתחיל טפי בזה שהניח כליו בר"ה ותו דאמאי לא תני חיובא דבעל כלי כלל וזהו לענ"ד תשובה נצחת לשיטתו
לכך נלענ"ד עיקר בזה כשיטת רש"י דבאדי' אדויי אף בדליל דאית לי' בעלים ולא אצנעי' או שקשרו אדם מ"מ אינו חייב רק בעל התרנגול לבד ח"נ ובעל הדליל פטור ולא דמי לאשו דשאני אשו שהאש בעצמו הוא המזיק בלי סיוע דבר אחר ופעולת הרוח אינו רק לקרב האש אל הדבר הניזק אבל עיקר ההיזק עושה האש עצמו ודכוותי' באבנו סכינו ומשאו האבן עצמו הוא המזיק מפני שיש לו כובד וכן הסכין בחידודו והרוח אינו פועל רק לקרבם אל הדבר הניזק משא"כ בצרורות דהצרורות עצמן אין בכוחן להזיק כלל בלא כח ההתזה ואילו הי' נתקרב הצרור אל הכלי בלא כח ההתזה לא הי' מזיקו כלל ונמצא כי עיקר ההזיק נעשה ע"י כח ההתזה והצרור אינו רק כגרזן ביד החוצב ולכך לית בי' משום חיוב חשו כלל ולכך אפי' אם פשע במאי דלא אצנעי' או בקשרו אדם מ"מ כיון דהצרור לא הזיק כלל רק כח המתיז הוא שהזיק פטור בעל הצרור ולכך אפי' אם הדליל הוא ממונו של בעל התרנגול מ"מ אינו חייב רק ח"נ ותו לא ומעתה אזדו להו כל הנך פרטי חידושי דינים שחידש הרא"ש בזה דמש"כ דבדליל דאית לי' בעלים משלם נ"ש לשיטה זו ליהא וכן מש"כ ודליל דאית לי' בעלים ונקשר ברגל תרנגול דהפקר חייב בעל הדליל ומשמע אפי' בדאדיה אדויי נמי ליתא וכן מש"כ דבתרנגול דאית לי' בעלים משלם בעל הדליל ג' חלקים ובעל התרנגול רביע נמי ליתא אלא לעולם בעל התרנגול משלם ח"נ ובעל הדליל פטור בדאדי' אדוי' ואילולי שאין תלמיד כמוני מכריע הי' נלענ"ד להלכה ולמעשה כשיטת רש"י ודו"ק:
דף כ.
גמ' אמר אילפא בהמה בר"ה ופשטה צווארה ואכלה מע"ג חבירתה חייבת מ"ט כו' לימא מסייע לי' כו' כדאמר רבא בקופצת ה"נ בקופצת והיכא איתמר דרבא אהא דר' אושעיא כו' מ"ש הלכה דאורחי' הוא עמדה נמי אורחיה הוא אמר רבא בקופצת. ג' שיטות בזה רש"י פירש דקופצת הוא שינוי וח"נ הוא דמשלמת וכן הוא שיטת הרז"ה ולשיטתם זאת בלא קופצת פטורה מכילם כדין שן בר"ה ובקופצת ח"נ הוא דמשלם ודקדקו כן ממאי דאמר הש"ס עמדה נמי אורחי' הוא ומשני בקופצת מכלל דקופצת לאו אורחי' הוא והוי קרן אלא שהרז"ה הוסיף לאמר דמע"ג חבירתה חייבת בין שקפצה בין שעמדה והיינו דאילפא ובר"ה בלא גב חבירתה חייבת ח"נ בקופצת והיינו דר' אושעיא ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ וצ"ל לדעתו דס"ל דמע"ג חבירתה קפיצה נמי אורחי' הוא כיון שאינה יכולה להגיע בלא קפיצה ובר"ה כיון שיכולה להגיע בלא קפיצה לכך הוי הקפיצה שינוי וכן פי' בדעתו הרמב"ן במלחמות אלא שהוסיף ע"ז דמה בכך שקפצה דרך שינוי כיון דהפירות מונחים באופן שיכולה להגיע אליהם בלא שינוי א"כ נהי דהקפיצה הוי שינוי מ"מ מה שאכלה לא הוי שינוי ולא נפקא מכלל שן בר"ה וגם צ"ל בדעתו דאף דהש"ס דחי לה להך סייעתא דמייתי להא דאילפא מ"מ לפי האמת פסקינן כוותי' כיון דאיכא לאוקמי דלא פליג על ר' אושעיא והש"ס לסייעתא בלחוד הוא דדחי אבל עיקר דינו לא נדחה וקיי"ל כוותי כצ"ל בדעת הרז"ה ולשיטת רש"י בלא דעת הרז"ה הי' אפשר לפסוק דבלא קופצת פטורה מכלום בין בר"ה ובין מע"ג חבירתה ודלא כאילפא כיון דהש"ס קדחי' לי' למלתא ובקופצת חייבת ח"נ בכולם כדין קרן ואף אם נאמר לפסוק גם כאילפא כיון דהש"ס לא קדחי למלתי' לגמרי רק לסייעתא דמייתי וכשיטת הרז"ה וא"כ באכלה מע"ג חברתה יהי' חייבת נ"ש כדין הן ברה"י מ"מ בקופצת וגם מע"ג חבירתה אינה חייבת רק ח"נ דבזה ודאי דברי הרז"ה דחוקים מאוד לחלק בין קופצת לקופצת וכמו שהשיב עליו הרמב"ן וא"כ מי המכריחנו לומר כן בשיטת רש"י ועיין:
והרי"ף והרמב"ם כתבו דבקופצת משלמת נ"ש כדין שן ברה"י ובלא קופצת פטורה מכלום והיינו כמש"כ הרא"ש לדעתם דס"ל דקופצת לא שינוי הוא כדין קרן דכיון דאורחי' למיכל אורחי' נמי למקפץ וכדאמרינן לעיל בהאי ברחא דחזיא לפתא אפומא דדנא כו' אורחי' נמי למסלק (ולרש"י והרז"ה יש לחלק בין סריכה ובין קפיצה או דיש לחלק בין ברחא לשארי בהמות ולק"מ מהך דלעיל ופשוט] אלא דלהכי מהני הקפיצה כי היכי דלהוי כדין שן ברה"י דכל היכא דיכולה הבהמה לאכול להדיא דרך הליכתה הוי כר"ה גמור ופטור כדין שן בר"ה רק היכא שאינה יכולה לאכול להדיא כי אם ע"י קפיצה תו הוי כמי מחזרת או שבקתה לרחבה כו' וחייבת נ"ש כדין שן ברה"י זהו תוכן שיטתם אלא שיש לעיין ע"ז דא"כ פירושא דשמעתין דחוק קצת לדבריהם חדא דח"כ מאי הא דקדחו לסייעתא דמייתי לאילפא מהברייתא וקאמר עלה כדאמר רבא בקופצת כו' כיון דאילפא נמי מצינן למיטר דמיירי בכה"ג וכמו שנראה כן מדברי הרי"ף דמוקי לאלפא בהכי לפי האמת וא"כ שפיר איכא סייעתא לדבריו מהברייתא וכמו דיתפרש הברייתא כן נמי יתפרשו דבריו ולית כאן שום דיחויא לסייעתי' ואם בא לפרושי הכי הל"ל והשתא דאמר רבא בקופצת ה"נ בקופצת ומדאמר כדאמר רבא כו' משמע דהוא דיחויא ואינו מובן כ"כ ותו דלדבריהם צריך לפרש גם בדר' אושעיא דמיירי בע"ג חבירתה וזה אינו במשמע כלל בדבריו דהיכן מצינו שום רמז בדבריו דמיירי בע"ג חבירתה דהא סתמא קאמר בהמה בר"ה והנלענ"ד פשוט בדבריהם דהך סברא שאנו מוכרחין לומר בדבריהם דכל היכא שאינה יכולה לאכול להדיא רק ע"י קפיצה תו הוי כר"הי [וכמש"כ הרא"ש והנ"י והה"מ] אינו רק במע"ג חבירתה לחוד אלא דבר"ה גופי' היכא שיש מקום גבוה כעין תל שאינה יכולה לאכול משם להדיא רק ע"י קפיצה נמי הוי דינו כדין רה"י וחייבת נ"ש וכן כתב הטור להדיא בדעתם וז"ל וכן כל כיוצא בזה כגון שהיו הפירות מונחים בר"ה בענין שאי אפשר לה לטלם משם אא"כ הקפוץ כו' חשוב כחצר הניזק וטעמא דמלתא דאינהו קמדמי לה למחזרת כו' א"כ מה לי גבי חבירתה מה לי תל בר"ה וא"כ אילפא דקיהיב טעמא למילתי' מ"ט גבי חבירתה כחצר הניזיק דמיא ש"מ דאיירי אפי' ביכולה לאכול להדיא שלא ע"י קפיצה נמי קמחייב דאלת"ה א"כ מ"ש גבי חבירתה דנקיט תיפוק לי' דאפי' בר"ה גמיר נמי דינא הכי אלא ע"כ דמיירי ביכולה לאכול להדיא ואפ"ה כיון דחשיבא לי' גבי חבירתה כחצר הניזק גמור חייבת נ"ש אפי' ביכולה לאכול להדיא וכמש"כ הנ"י בשמעתין להך סברא דברשות הניזק גמור אין לחלק בזה תדע דהא מתוך החנות משלמת מה שהזיקה אפי' ביכולה לאכול להדיא אלא שהנ"י כ"כ דגם גבי חבירתה לא חשיבא כחצר הניזק גמור ולכך מחלקינן בה בין יכולה לאכול להדיא ובין שאינה יכולה לאכול להדיא רק ע"י קפיצה וזהו לפי האמת לפי מאי דפסק הרי"ף דלא כאילפא בזה וכמו שיתבאר לקמן אי"ה אבל אנן עתה בדאילפא קיימינן ואילפא הא קיהיב טעמא למילתי' מ"ס גבי חבירתה כחצר הניזק דמיא ש"מ דכחצר הניזק גמור חשיבא לי' ולכך אפי' ביכולה לאכול להדיא נמי דינא הכי דמשלמת נ"ש וקבעי לאתויי סייעתא לדבריו מברייתא דהיתה קופתו וקס"ד דהברייתא נמי איירי ביכולה לאכול להדיא ומטעם דהוי כרשות הניזק קמחייבינן לי' וקדחי דלמא הברייתא איירי בקופצת וזה אפי' בר"ה גמור נמי דינא הכי דהא בברייתא לא נאמר בה הך טעמא דכחצר הניזק דמיא וגם אם נאמר דהך מ"ט הוא מדברי הש"ם ולא דאילפא גופי' קאמר לה מ"מ איכא לדיוקי מדבריו טפי מהברייתא משום דאמורא צריך לפרש דבריו ביותר מהברייתא ומדנקיט גבי חבירתה ולא קאמר חל בר"ה ש"מ דכחצר הניזק גמור קמשוי לה משא"כ הברייתא איכא למימר דאורחי' דמלתא נקיט מיהו יותר נראה דהך מ"ט אילפא גופי' קאמר לה וכמש"כ בפנים] ואיכא למימר דאורחי' דמלתא נקיט והוא הדין תל בר"ה ובקופצת ור' אושעיא מיירי בר"ה גמור ולכך לא הזכיר בדבריו גבי בהמה כלל דבאמת בקופצת אפי' בתל בר"ה נמי דינא הכי וכמש"כ הטור ובהכי סלקא פירושא דשמעתין שפיר בלי שום גמגום אלא שלענין הלכה פסק הרי"ף בזה דלא כאלפא רק דגבי בהמה שוה בזה לתל בר"ה ולא קמחייבא רק בקופצת והא דהביא לדאלפא לא משום דפסק כוותי' אלא לפרושי הלכתא לדידן דלא קיי"ל כוותי' רק בקופצת והיינו דמסיים עלה והני מילי בקופצת כלומר דלא קיי"ל כוותי' רק בקופצת כנלענ"ד פשוט בכוונתם ועיין:
ועל דרך זה יתפרש גם שיטת הרמ"ה שהביאו הסור שכ' וז"ל והרמ"ה כתב דבאכלה מעל גבי חבירתה או מתוך קופה המופשלת מאחוריו חייבת אפי' בלא קפיצה ובר"ה אם קפצה משלם כל מה שהזיקה ובלא קפיצה כל מה שנהנית עכ"ל והב"י כתב עליו דשיטתו היא כשיטת בעל המאור חדא דמש"כ ובר"ה אם קפצה משלמת כל מה שהזיקה משמע נ"ש כדין שן דהא אדלעיל מיניה קאי והוא שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהזכירם הטור לעיל מיניה ומשיטת רש"י דס"ל דח"נ משלמת לא הזכירה הטור ולא הביאה כלל וא"כ ע"כ האי משלמת כל מה שהזיקה שכ' הטור בשיטת הרמ"ה היינו נ"ש ועוד אם איתא דס"ל להרמ"ה כשיטת המאור אם כן אמאי כתב דמע"ג חבירתה או מתוך קופה המופשלת חייבת אסי' בלא קפיצה דמשמע מינה דקפיצה אתיא מכ"ש מדאינה קופצת ואילו לשיטת המאור ודאי דבקפיצה איכא רבותא טפי דאף דבר"ה הוי קופצת שינוי והוי תולדה דקרן מ"מ מע"ג חבירתה הוי אורחי' והוי תולדה דשן וא"כ מאי אפי' שכ' הרמ"ה על לא קפצה אדרבה הכי הל"ל אפי' אם קפצה מפני שזהו חידוש גדול בדין לומר דמע"ג חבירתה קפיצה נמי אורחיה הוא:
לכך נלע"ד ברור דס"ל להרמ"ה בפירושא דשמעתין כמו שפירשנו לשיטת הרי"ף אלא שלענין פסק הלכה הוא מחולק עם הרי"ף דהרי"ף לא ס"ל לפסוק כאילפא כיון דהש"ס קמדחי לסייעתי' דמייתי לדידי' ש"מ דלא ס"ל לסתמא דש"ס כן להלכה ולכך לא פסק כאילפא רק בקופצת אבל באיכלת להדיא לא הוי כרשות הניזק גמור להתחייב עליו אפי' באוכלת להדיא כמו שהוא הדין במתוך החנות והרמ"ה חולק בזה על הרי"ף וס"ל בזה דאף דהש"ס קדחי לסייעתא דמייתי לדבריו מ"מ בשביל ה לא נדחה דינו לגמרי מהלכה כאשר סובר כן גם בעל המאור לשיטתו ולכך פסק כתרוייהו כאילפא וגם כר' אושעיא ומא"ח ומא"ח ולא פליגי דאילפא מיירי במע"ג חבירתה וחשיבא ליה כרשות הניזק גמור להתחייב אפי' באוכלת להדיא כמו שהוא מתוך החנות ומכ"ש אם אינה יכולה לאכול להדיא אלא ע"י קפיצה דבזה אפי' בר"ה גמור נמי משלמת נ"ש וכמש"כ לעיל בשם הטור ובר"ה הוא דמפלגינן בין יכולה לאכול להדיא דפטור ובין שאינה יכולה רק ע"י קפיצה דחייב והיינו דר' אושעיא ומעתה מדוקדק מאוד לשון הרמ"ה ודו"ק ואכשר דגם הב"י לא כיון לומר דשיטתו היא ממש כשיטת המאור אלא שבזה ס"ל כהמאור לפסוק כאילפא אך רחיק בעיני שיכוון הב"י לזה ויסתום כ"כ אך איך שיהיה כוונת הב"י מ"מ הפירוש הברור בדברי הרמ"ה הוא כדכתיבנא וראיתי בסמ"ע שכ' שבדרישה האריך לבאר דעת הרמ"ה וספרו אינו ת"י ואולי כוונתי לדעתו ומהרש"ל ביש"ש האריך להקשות על שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורוצה להכריע כשיטת רש"י והמאור ובמה שכתבנו נסתלקו כל קושיותיו עד לאחת דוק ותשכח והשיטה הנכונה והמחוורת בשמעתין הוא שיטת הרמ"ה ודו"ק:
והרב בכ"מ האריך בזה בביאור כוונת הרי"ף והרמב"ם בדברים שאינם נראים לע"ד כלל והנה בתחילת דבריו נתקשה בביאור דברי הה"מ במש"כ על הרמב"ם מחלוקת אילפא ור' אושעיא ופסק כר אושעיא והאריך דברים בזה ללא צורך דלפמש"כ הנה דבריו בזה פשוטים ומבוארים דודאי אפלגו בהא מלתא דלאילפא הוי כחצר הניזק גמור ומחייב עלה אפי' באוכלת להדיא אבל למאי דדחי לה הש"ס ומוקי לברייתא כר' אושעיא א"כ לא הוי כרשות הניזק גמור ואינו חייב רק בקופצת ואף דר' אושעיא גופיה לא מצינו לו שיפלוג בהדיא עלה דאילפא דאיכא למימר דאיהו מיירי בר"ה אבל אה"נ דמודי לאילפא דגבי חבירתה הוי כרשות הניזק גמור וכשיטת הרמ"ה מ"מ עיקר כוונת הה"מ דלפום מאי דדחי הש"ס לברייתא ומוקי לה כר אושעיא א"כ פליגי אהדדי גם מה שהעלה מתוך פלפולו דקופצת הוא שקפצה ואכלה שם ואפי' אם יכולה לאכול בלא קפיצה חשיב חצר הניזק ושלא כדברי הרא"ש עכ"ל מאוד נפלאו לי דבריו אלה לע"ד דמאי סברא היא כלל לומר דבשביל שאכלתם ע"י קפיצה יחשב כחצר הניזק ובשלמא הרז"ה שאמרה להך סברא לענין דיהיה נחשב לשינוי והוי כקרן ומשלמת ח"נ שפיר מסתבר קצת לימר כן דכיון שאכלתם ע"י שינוי תו הוי כקרן ואף שהיתה יכולה לאכול בלא שינוי מ"מ סוף סוף אכלתם ע"י שינוי והוי כקרן אלא שגם בזה יפה השיב עליו הרמב"ן וכמו שהבאתי דבריו לעיל ועל הראשונים אנו מצטערים [כמש"כ בעל המאור דהוא נחשב כקרן] אלא שהוא מגלגל עלינו את החדשים לימר דע"י שאכלתם ע"י קפיצה יהיה נחשב כחצר הניזק לשלם נ"ש כדין שן ברה"י אף שהיתה יכולה לאכול בלא קפיצה זזה ודאי דלא מסתבר כלל דהא כיון דמונח במקום שיכולה לאכול להדיא בלא קפיצה ודאי דהוי כר"ה גמור אטו בשביל שאכלתם ע"י קפיצה ישתנה הרשות מר"ה לרשות הניזק אין זה אלא תימא והנה לא די לנו הצער הזה אלא שכן קבע גם בשולחנו הטהור לפסק הלכה בסי' שצ"א סעי' י"א עד שהרמ"א הגי"ה עליו בזה"ל וי"א דווקא שהוא בענין שאי אפשר לה לאכול רק ע"י קפיצה אבל אם תוכל לאכלם בלא קפיצה אז חשוב כר"ה ע"כ משמע דדיעה קמייתא והוא הב"י ס"ל דגם זה הוי רשות הניזק וכן פירש להדיא בסמ"ע עיי"ש והוא תמוה מאוד כדכתיבנא דהך סברא אין לה שום מקור בשום אחד מהראשונים רק שהכ"מ הוא שהמציאה וגם כי היא אינה מסתברת כלל ואיך נעשה מזה שני דעות ודברי הרי"ף והרמב"ם הם ברורים כדכתיבנא ודוק היטב בכ"ז:
שם בגמ' בעי ר' זירא מתגלגל מהו היכי דמי כגון דקיימא מא עמיר ברשות היחיד וקא מתגלגל ואתי מרה"י לרה"ר רש"י פי' דהאיבעיא הוא אי בתר לקיחה אזלינן או בתר אכילה אזלינן וה"ה נמי דבהיפוך נמי הוי האיבעיא אי מתגלגל מרה"ר לרה"י אי בתר לקיחה אזלינן ופטור או בתר אכילה אזלינן וחייב והתוס' הקשו עליו מסוגיא דלקמן דפשיטא נן דאי אכלה בגדיש דעלמא דפטור ולכאורה היה נראה לומר דלא קשה כ"כ דהא לקמן בהך איבעיא דפי פרה כחצר הניזק דמי פירשו התוס' עצמם דס"ד דאם לקחה הפירות בחצר הניזק ואכלתם ברה"ר או בחצר המזיק חייב דמחייבינן בלקיחה לחודיה וכן הסברא נוטה כיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר רשות הרבים היינו לקיחה עכ"ד וא"כ ה"נ בפשיטות אית לן למימר דר' זירא נמי הוי סבר כסברת האיבעיא דהתם אלא דהתוס' לא ניחא להו בהכי משום דהתם משמע מסתמא דגמ' דהאיבעיא אפשטה לה ולכך פריך בסתמא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא כו' והכא משמע מסתמא דהש"ס דסלקא הך דר' זירא באיבעיא דלא אפשטא ואף דמצינו כן בכמה דוכתי בש"ס בכה"ג וכמש"כ התוס' עצמם לענין הך בעיא דהני כהני שלוחי דידן נינהו או שלותי דרחמנא נינהו דבקדושין (כ"ג ב') נקיט בפשיטות דהוי שלוחי דרחמנא ואילו בנדרים (ל"ה ב') הוי בעיא דלא אפשטא ועי' תוס' יומא (י"ט ב') ד"ה מי איכא מידי הביאו עוד דוגמות לזה אלא שהתוס' דידן לא ניחא להו לפרושי כמו שגם שם חתרו התוס' למצוא ישוב אחר לזה ועי' שם בתוס' יומא הנ"ל ובתוס' קידושי שם ע"ב ד"ה דאמר ומ"מ אין זה קושיא כ"כ על רש"י אלא שהרא"ש וכן הטור שהביאו לשיטת רש"י באיבעיא דלא אפשטא ע"כ דלא ס"ל הכי וצריך לומר לדעתם דס"ל לרש"י לחלק בין היכא דלקחה בחצר הניזק ועקרה ממקומה והלכה למקום אחר לגמרי ואכלתו שם דהלקיחה והאכילה המה כעין שני מעשים כיון דבאמצע הפסיקה בהליכה ושינתה מקומה דבזה הוא דאזלינן בתר האכילה משום דהאכילה הוא העיקר דבקרא וביער כתיב משא"כ בהך דר' זירא דהיא עומדת במקומה ונוטלתן מרה"י ואוכלתן ברה"ר או איפכא דבזה שפיר קמבעי לן גם לפי האמת דלמא הלקיחה היא העיקר משום דהיא התחלת הנזק וכס"ד דההיא איבעיא דפי פרה כחצר המזיק כו' ועוד יתבארו איה"ש דברי רש"י לקמן בסוגיין דפי פרה וראיתי בש"ג שכ' וז"ל ואולם הקושיא שהקשינו להרא"ש היאך הביא דברי רש"י ולא דחה אותם כיון דלדידי' ס"ל כהתוס' י"ל דס"ל להרא"ש שאין זה קושיא על רש"י דאמר לך רש"י אע"ג דלקמן פשיטא דאזלינן אחר רשות שהאכילה שם ואם אכלה ברשות דעלמא פטור היינו משום שהוא קולא על המזיק דלגבי' דרשינן וביער בשדה אחר והאי לאו שדה אחר היא ופטור אבל כשהוא חומר על המזיק כגון שנטלתן מרה"ר ואכלה ברה"י אולי דאזלינן לגביה לקולא דלא דרשינן קרא להחמיר עליו אלא להקל ומשו"ה הביא הרא"ש דברי רש"י משום דס"ל דאין קושיית התוס' קושיא עכ"ל וסברא זו היא לקוחה מדברי המ"מ שכתב כן לי שב דברי הרמב"ם אולם שם ניחא משום דהרמב"ם גריס איפכא כגון דקיימא עמיר ברה"ר וקמתגלגל ואתא לרה"י אבל ליישב בזה דברי רש"י הוא שגגה גדולה דהא רש"י גריס כגון דקיימא עמיר ברה"י וקמתגלגל ואתי לרה"ר וא"כ הוא לחומרא על המזיק ואף אם נרצה להגיה בש"ס וכגי' הרמב"ם מ"מ הא רש"י כ' להדיא דה"ה איפכא עיי"ש ובפרט לומר כן בהרא"ש ודאי דליתא דהא הרא"ש לא כ' כלל לגירסת הרמב"ם רק לגי' הש"ס כמו שהוא לפנינו כגון דקיימא עמיר ברה"י וא"כ ודאי דליכא לתרוצי כדבריו וראיתי להרב במע"מ שהעתיק לדברי הש"ג אלו ולא הרגיש בזה שדבריו תמוהים ביותר:
גם הרב בעל פ"י כתב בזה דברים תמוהים ביותר שכ' לפרש אליבא דרש"י וז"ל דאיירי שלא הוציאה הבהמה כל העמיר בפ"ע אלא שהעמיר עדיין בפנים אלא שמגלגל והולך מעט מעט ואוכלתה שבדרך אכילתה בכל פעם מתקרב ראש העמיר אצלה ומנתקה ממנו כדי אכילה כי כן דרך הבהמות וא"כ יש להסתפק שפיר כיון שאפי' בשעת אכילתה נשאר צד השני בפנים ולא דמי לכלב שנטל חררה דהתם נסתלקה החררה לגמרי מרשות הניזק משא"כ הכא וכן משמע לשון מתגלגל ואתי וכ"נ להדיא מלשון רש"י סוף ד"ה ואב"א וז"ל כי קמיבעי לן כגון שעורים דכולי' גרעין קאי בפנים וכי אכלה האי אזיל האי בתרה הרי להדיא כמש"כ עכ"ל ומדבריו אלה משמע דמפרש דלא שהבהמה לקחה בעצמה הגרעין או העמיר ברה"י רק דבמה שאוכלת ממה שלפני' בר"ה מאליו נתגלגל מעט מעט אל מקום הריקן שנתרוקן ע"י אכילתה ועדיין נשאר מקצת בפנים וקמיבעי ליה אי דמיא זה לפתילה דאספסתא דאזלינן בתר מקום האכילה א"ל וזה ודאי אינו דהא רש"י כתב להדיא שהבהמה בעצמה נוטלתו מרה"י ולא שהוא מתגלגל ע"י אכילתה ולא ידעתי מה היה לו שהעתיק דברי רש"י בטעות וכי אכלה האי אזיל האי בתרא ובאמת כתוב מפורש בדברי רש"י לא אזיל האי בתרא והוא מוכרח כן למעיין בדברי רש"י והיינו משום דבכה"ג דהוא מתגלגל מעצמו ע"י אכילת הבהמה והבהמה נופלת ואוכלת עמה שלפניה לית דין ולית דיין דאזלינן בתר מקום אכילתה ועדיף טפי אפי' מפתילה דאספסתא דהתם עכ"פ מקצתה היא ברשות אחר ואפ"ה אזלינן בתר מקום האכילה וא"כ במכ"ש בגרעינין או שבלי העמיר שכל הגרעין או השבולת קיימא במקום האכילה וא"כ לית כאן שום ספיקא דאזלינן בתר מקום האכילה כיון שגם הלקיחה היא ברשות האכילה אלא שהבהמה גורמת זה באכילתה וא"כ ודאי דלא עדיפא מפתילה דאספסתא שהיא גוררת בעצמה מעט מעט לתוך פיה מרשות אחר ואפ"ה הוי מקום האכילה עיקר סוף דבר דברי הרב פ"י תמוהים בעיני מאוד ולא ירדתי לסוף דעתו בזה:
והרמב"ם גריס בסוגיין אפכא כגון דקיימא עמיר בר"ה וקמגלגל ואתי לרה"י וס"ל דהוא בעיא דלא איפשטא ופסק בזה כדרכו בכל האיבעיות דלא איפשטו דאי הפס לא מפקינן מיני' ואי לא תפס לא מגבינן לי' והה"מ כתב עליו דבפירושא דשמעתין קמפרש כרש"י דעיקר בעייתו היא אי אזלינן בתר האכילה או בהר הלקיחה והא דלקמן מיפשט פשיטא לי' להש"ס דבתר אכילה אזלינן [וכקושיית התוס'] שאני התם דהוא להקל על המזיק משא"כ כאן דהוא לאחמורי עליו לכך הוי בעיא דלא איפשטא זהו הוכן כוונת הה"מ אף שאין זה לשונו ועדיין אינו מיושב כ"כ דמאי קולא וחומרא שייך בזה כיון דמקראי ילפינן לה וקרא אשדה אחר קפיד לענין הביעור דהוא האכילה א"כ ממילא אית לן למיזל בו בין לקולא בין לחומרא ויותר יש לומר בפשיטות דהא ודאי דפשיטא ליה להש"ס דהאכילה ודאי דבעינן שיהיה ברשות הניזק דווקא דלשנא דובער אכילה ודאי דמשמע אלא דמספקא ליה לר' זירא דלמא הלקיחה נמי בעינן שיהיה בשדה אחר דווקא משום דבקרא דובער לקיחה נמי בכלל דגם הלקיחה היא התחלה הביעור או דלמא ובער רק אכילה במשמע ואלקיחה לא קפיד קרא כלל אבל לקיחה בלא אכילה ודאי דאינו כלום והיינו ההוא דלקמן אלא דקמיבעי לי אי גם לקיחה בעינן ברה"י או דלא אכפת לן בלקיחה כלל ורק בתר אכילה לחוד אזלינן והיינו בעיא דר' זירא דלא איפשטא וזהו פשוט ומסתבר יותר בדברי הרמב"ם לפי גרסתו והיא השיטה הנכונה והמחוורת בשמעתין:
וראיתי בשלטי הגבורים שהאריך להקשות על שיטת הרמב"ם ורש"י דאמאי סלקא הך בעיא בלא פשיטותא ואילו לעיל גבי התיזה בר"ה והזיקה ברה"י פשיטא לן דחייבת וכדמסקינן בסוגיא דלעיל והיינו ע"כ משום דאזלינן בתר עיקר הביעור והביעור היה בשדה אחר ולא אכפת לן במאי דהתחלתו היה בר"ה וכמש"כ שם הרא"ש ואם כן גם כאן הוי לן למיזל בתר עיקר הביעור והוא האכילה ומה לנו בלקיחה היכן היתה אנן בהר הביעור אית לן למיזל כמו דאזלינן ביה גבי צרורות דרגל אף להחמיר על המזיק כמו כן אית לן למיזל גם גבי שן בתר הביעור דהא שן ורגל מחד קרא נפקי תרווייהו והאריך בזה הרבה והניח בצ"ע וגם במע"מ העתיק דבריו אלה בקצרה עיי"ש והנה מה שהקשה כן על שיטת הרמב"ם ורש"י ולא קמקשה כן בגמ' גופיה מדר' זירא אדר' זירא דהא לעיל בשמעתין דהתיזה צרורות בר"ה והזיקה ברה"י ר' ירמיה הוא דקמבעי מיניה דר"ז ור"ז הוא דקאמר תלתא זימני הדרי בי וא"כ מאי קמיבעי ליה לר"ז כאן במתגלגל וא"כ קשיא דר' זירא אדר"ז:
אך זה אינו דהא לשיטת התוס' בשמעתין לק"מ דלשיטתם הך דהכא אינו ענין כלל לדהתם ולכך לא קא קשיא ליה רק על שיטת רש"י והרמב"ם אלא דלשיטתם גופיה עדיפא ה"ל להקשות דא"כ קשיא דר"ז אדר"ז ובעיקר קושייתו נלענ"ד דלק"מ דכבר כתבו התוס' לעיל שם בסוגיין דצרורות (י"ז ב') בד"ה זרק כלי לחלק בין זורק כלי לזורק חץ דבזורק כלי כיון שנעשה ההתחלה בגוף הכלי לכך חשיבא כמנא תבירא ופטור המשבר אבל בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו חייב כיון שעדיין לא נעשה שום מעשה בגוף הכלי וכאשר סיימו ע"ז בדבריהם וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי והיינו מטעמא דכתיבנא' והנה לשיטת היש"ש והקצה"ח הבאתי דבריהם לעיל דס"ל דהרא"ש דמקשה על התיזה בר"ה והזיקה ברה"י אמאי לא ניזיל בתר מעיקרא והוצרך לתרץ דשאני צרורות דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור היה בשדה אחר ע"כ דלא ס"ל כהתוס' לחלק בין זורק כלי לזורק אבן דלהתוס' קושייתו מעיקרא לק"מ דעד כאן לא אזלינן בהר מעיקרא אלא בזורק כלי משא"כ בהתיזה צרורות מעולם לא אזלינן בי' בתר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות לעולם וא"כ אין כאן קושיא כלל ולדבריהם אלו מלתא דפשיטא היא לשיטת התוס' אם דרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר דודאי אזלינן בי' בתר מעיקרא ופטור דהא בזורק כלי ודאי דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ ה"נ בתר מעיקרא אית לן למיזל וכאילו נעשה כולו בר"ה הוא ופטור ומעתה בהך דמתגלגל ודאי דדמי לזורק כלי ולא לזורק צרורות דהא כאן נעשה מעשה בגוף הדבר הניזק ברשות אחר והיא הלקיחה וכיון דהלקיחה תחילת הביעור הוא לכך קמספקא ליה לר' זירא דלמא דמיא לדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י דפטור לשיטת התוס' או דלמא דלא אזלינן בתר הלקיחה כלל משא"כ בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דהוא צרורות בזה ודאי דלא אזלינן בתר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות לעולם וכמש"כ התוס' ולכך פשיטא ליה לר"ז דחייב כדאמר לעיל הדרי בי ולפ"ז לק"מ על שיטת רש"י והרמב"ם דשפיר ברווחא מצינן למימר דס"ל כשיטה התוס' בזה ובלא"ה ג"כ הכריע היש"ש כשיטת התוס' וכמש"כ לעיל בשמו וא"כ ודאי דלא קשיא מידי על שיטת הרמב"ם ורש"י לשיטת היש"ש והקצה"ח דס"ל דהתוס' והרא"ש פליגי אהדדי בהך סברא:
אלא אפי' לפי מה שהעליתי לעיל דהרא"ש נמי לא פליג על התוס' ואפ"ה שפיר קמקשה דלענין נזק צרורות היכן נעשה ברה"י או בר"ה שוה דין הצרורות לדין זורק כלי דהא גם כאן נעשה מעשה בגוף הצרורות בר"ה וא"כ אית לן למיזל בתר מפיקרא וכאילו נעשה כולו בר"ה דמי ואפ"ה קמשני עלה הרא"ש דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור הי' בשדה אחר ולכך אית לן למיזל בתר עיקר הביעור ולא אכפת לן בהתחלת המעשה אף למאי דקי"ל דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ לכאורה להרא"ש אף בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר נמי לא אזלינן בתר מעיקרא וחייב ולפ"ז הדרא קושיית הש"ג לדוכתי' אך כד מעיינינן שפיר בהך מלתא גם להרא"ש נמי בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר הוא פטור דעד כאן לא קאמר הרא"ש דלא אזלינן בתר מעיקרא לענין הך מלתא דהיכן נעשה הנזק בר"ה או ברה"י אלא בנזקא דצרורות דכיון דחשבינן הכלי לשלם ואילו בא אחר ושברו קודם שהגיעו הצרור הי' חייב המשבר ונמצא דעיקר הנזק נעשה ברה"י בשעת הגעת הצרור ובהא הוא דאמר הרא"ש דאזלינן בתר שעת הביעור וחייב כיון דהביעור כולו נעשה ברה"י דהא עד עתה כשלם הוי חשבינן לי' לחייב המשברו אבל בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל ברה"י ונשבר כיון דתומ"י שהתחיל להתגלגל בר"ה תו חשבינן לי' כשבור ופטור המשברו א"כ חשבינן כאילו גם הביעור נעשה בר"ה ולכך הוא פטור כדין רגל בר"ה ולפ"ז גם לפי מה שהעליתי לדעת הרא"ש נמי לק"מ לשיטת רש"י והרמב"ם משום דהך דמתגלגל יש לדמותו לדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר וכדכתיבנא ועיין היטב בכ"ז כי הוא ברור לע"ד ודו"ק:
ושיטת התוס' הנה היא מבוארת בדבריהם אך לענ"ד היא דחוקה מאוד אם מצד הסברא ואם מצד הלשון דמצד הסברא לא ידעתי כלל מאי מספקא ליה בזה כיון שהלקיחה והאכילה הוא הכל ברשות הניזק א"כ אמאי לא יתחייב אי משום דהיה מתגלגל והולך וסופו היה לנוח כר"ה מ"מ עתה היא אכלתן בחצר הניזק ואף דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למק"א ונשבר קי"ל דבתר מעיקרא אזלינן ודיינין ליה כשבור על שם סופו משום שסופו לשבר מ"מ לענין יציאת הרשות דחשיב לי' כאילו כבר יצאה מרשותו וכאילו מונח בר"ה דמי לא מסתבר כלל הך מלתא וגדולה מזו אמרו בב"מ (י"ב א') בעי רבא כו' אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא וקבעי למפשט מהא דבמתנה אעפ"י שרץ אחריהן ואינו מגיען וקדחי מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי הרי דאפי' לזכות בשל אחרים חשבינן מתגלגל כמונח ברשותו וזכתה לו חצרו אף שסופו להתגלגל מתוך רשותו דהא קבעי למפשט עלה מהא דרץ אחריהן ואינו מגיען ואפ"ה חשבינן לי' כמונח וזכתה לו חצירו ביש דעת אחרת מקנה אותו א"כ הרי הדברים ק"ו לענין שלא לצאת מרשותו בדבר שהוא שלו דמתגלגל ודאי דכמונח דמי ולא דיינינן לי' ע"ש סופו ועוד דטפי איכא לדמויי הך דידן לרץ אחריהן ומגיען דהא גם הבעה"ב עצמו הי' יכול לעכבן שלא לצאת מרשותו כמו שעכבתן הבהמה בפיה ובכה"ג אפי' קני וא"כ כ"ש שלא תצא מרשותו בהכי וזהו קושיא עצומה לשיטתם ובש"ג קשיא לי' על דבריהם בהיפוך דתפשוט לי' דודאי הוי כמונח בר"ה כמו בדרסה על הכלי כו' דדיינין לי' כשבור פ"ש סופו והאריך בזה ולע"ד דלא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא אבל מה שהקשינו קשיא ותו דהתוס' הוצרכו למדחק ולומר דאכלה בחוץ דקתני בה פטורה לית בה שום רבותא ולא נקיט לה אלא איידי דתני בפנים חייבת וזהו ודאי דוחק דלמאי תני הכרייתא כלל משוי מקצתו בחוץ ומקצתו בפנים לא לתני רק משוי שהוא בפנים ומתגלגל [איברא דלא הבנתי כ"כ כוונת התוס' בזה דמי הכריחם לומר כן גם לשיטתם דהא ודאי אין לומר דמשויה לית ביה רבותא כיון דהמדרון הוא לצד חוץ וא"כ מה שבחוץ לא היה מתגלגל כלל לפנים ולכך פשיטא להו להתוס' דלית בזה שום רבותא דזה ודאי אינו כלום דשפיר מתפרשא הברייתא לצדדין דאכלה בפנים מיירי שהמדרון היא לצד חוץ ואכלה בחוץ מיירי שהמדרון הוא לצד פנים וצ"ל דפשיטא להו להתוס' דלהחמיר על המזיק ודאי דלא דיינינן ליה ע"ש סופו ולא ידעתי מאין פשיטא להו זה כיון דלשיטתם אין לזה שום הכרח מהש"ס] אולם לשיטת רש"י והרמב"ם ניחא טובא דקמ"ל דהכל הולך אחר האכילה ולא אחר הלקיחה בין שהלקיחה היתה בחוץ או מבפנים ותו דפירושם בדברי המתרץ דמשני אלא אכלה על מה שבפנים היינו על מה שראוי להיות בפנים הוא דחוק טובא ופשטא דתלמודא ודאי דלא משמע כן ועוד מאי רבותא אית בזה וצ"ל דעיקר הרבותא היא באכלה בחוץ דלשיטתם הכי פירושו על מה שראוי להיות בחוץ אם לא עכבתן בפיה וזה ודאי דחוק טובא גם פירושם בפתילה דאספסתא שפי' דקמ"ל דלא ניזיל בתר רובא לא ידעתי מי הכריחם לזה גם לשיטתם ומדוע נאדו בזה מפירש"י סוף דבר שיטת התוס' בזה היא דחוקה מאוד ומחוורתא כשיטת הרמב"ם ועיין: