נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק א - ארבעה אבות
דף ב.
במשנה ארבעה אבות נזיקין כו' עיין תוס' שם ד"ה ארבעה דהעלו דאית דוכתא דתני הן ואית דוכתא דלא הני הן ודברי התוס' במס' ר"ה המה סותרים לדברי התוס' דהכא דהתם אסקו התוס' דבכל דוכתי צריך למיתני הן רק הכא לא תני משום דקאי אלא הרי ודבריהם אינם מובנים דאכתי לא תירצו כלום ממחוסרי כפרה אמאי לא תני התם הן ולולי דבריהם היה לפענ"ד ליתן טעם אמאי דלא תני הכא ובמחוסרי כפרה הן והוא דלא שייך למיתני הן רק היכא דמחולקים בדיניהם ובהלכותיהן ולא יתאחדו רק בשיתוף השם לבד כמו ד' שומרים הם דמפרש במתניתין גופי שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם הכל נושא שכר והשוכר כו' לזה אמר ד' שומרים הן פי' ד' שומרים הן שדיניהם חלוקין זה מזה וכמו דמפרש והולך ש"ח וכו' וכיון דאינם שוין רק בקריאת השם לבד לזה תיכף ששנה ד' שומרים הני הן כאילו יאמר בזה המה שווים שקריאת שם שומרים שייך בכולן אבל בדיניהן המה נפרדים זה מזה וכן ג' בתים הן ג' אילנות הן ג' פגימות הן ד' ראשי שנים הן בכולן אין דינו של זה כדינו של זה דזה ר"ה למלכים וזה לשמיטין וכו' וכן גבי פגימות דפגימת אוזן בבכור הוא לענין לשחטו במדינה ופגימת עצם בפסח לעבור בלאו דעצם לא תשברו ופגימת סכין לנבל הבהמה בשחיטתו וכן בבתים ואילנות מפרש ג"כ במתני' התחלקות דיניהם זה מזה וכן במס' כלים פרק כ"ד בכילה פירקין תני הן עיי"ש דוק ותשכח בכל הנך דוכתי דמייתי התוס' במס' ר"ה דהכי הן ותמצא משא"כ במחוסרי כפרה כיון דאין חילוק בדיניהם והמה שווין זל"ז מכל צד לא שייך למיתני כלל הן וכן הכא גבי ד' אבית נזיקין אף דבאמת המה חלוקין בהלכותיהן מ"מ במתני' לא נחית להכי דהא תני במתניתין לא הרי וכו' ובגמ' מסיק בכולהו כי שדית בור בינייהו כו' אתו כולהון וכו' רק דאיצטריכו להלכותיהן וא"כ במתני' דתני לא הרי לא נחית עדיין לחילוק הלכותיהן רק דתופס המשנה משום יגדיל תורה ויאדיר כמ"ש התוס'] עתה כאילו המה שווין בהלכותיה ולכך לא תני הן כמו במחוסרי כפר' לא הרי דתני אינו חילוק דינים רק חומרות בסברא ובדינם נקט במתניתין כאילו הם שווים ולזה לא שייך למיתני הן כן נראה קצת ליתן טעם ע"ז וק"ל:
שם בגמ' תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן גבי שבת כו' גבי טומאה כו' הכא מאי עיין ברי"ף דכתב כיון דמצינו חילוק בתשלומין לענין תם ומועד לכך נסתפק לו ועיין ברא"ש דביאר דבריו דאם לא מצינו חילוק בתשלומי נזקין לא היה מסתפק הגמ' דמהיכא תיתי לחלק ביניהם כיון שדומים להן בכל צד ולכאורה אינו מובן דמשמעות הגמ' דעיקר האיבעי' הוא משום דגבי שבת הוא כיוצא בהן וגבי טומאה לאו כיוצא בהן ולכך קמיבעי לי' הכא מאי וכמו שפי' רש"י להדיא כן ונראה לומר דסברת הרא"ש דזה אינו נכנס בגדר הספק אי לדמויי לשבת או לטומאה דוודאי דדמיין הנך תולדות טפי לתולדות דשבת דהא תולדות דשבת מיקרי תולדות משום דמדמינן להו מכל צד להנך דהוו במשכן וה"נ הולדות דנזיקין כוותייהו משא"כ תולדות דטומאה דלא משים דמדמינן להו מיקרי תולדות דהא גם התולדות מפורשין בקרא רק משום דהם נמשכות מן האב דהאב הוא המולידן דמחמת שנגעו בו קבלו טומאה וא"כ וודאי דלא דמיין להו תולדות דנזיקין לכך פירש הרא"ש דזהו כוונת הרי"ף דעיקר האיבעיא הי' משום דמצינו חילוק בתשלומי נזקין וכו' וכן הוא בפ"ח ועדיין צריך ישוב דא"כ למאי קמייתי הגמ' כלל הכא הך דשבת וטומאה כיון דהספק לא תליא בזה כלל וצריך לומר דהא דמייתי הגמ' שבת וטומאה הוא להורות דשם תולד' שייך בין אם הן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן דלא נימא אם היא כיוצא בהן אין שייך לקרותה תולדה או אפשר הוי אמינא בהיפוך אם היא לאו כיוצא בהן איך שייך לקרותה תולדה רק דמלתא אחריתי היא לגמרי לכך קמייתי משבת וטומאה דשם תולדה שייך בין כך ובין כך ולכך קמיבעי לי' הכא אי כיוצא בהן א"ל כיו"ב אבל עיקר הספק אינו אי לדמויי לשבת או לטומאה דבהא לים לאיסתפוקי כלל וכדכתיבנא רק דהספק הוא בלא"ה משום דמצינו חילוק בתשלומי נזקין וכמ"ש הרי"ף. ואין להקשות דמאי מייתי מטומאה דלאו כיו"ב נמי תולדה מיקרי דלמא התם משום דהיא נמשכת מהאב משום הכי מיקרי תולדה דנולדה מהאב דטמא מת וחלל חרב יוכיחו דנמשכות ג"כ ואפ"ה אבות מיקרי גם אין להקשות לפ"ז מאי קאמר הגמ' אלא תולדותיהם לאו כיוצא דאמר ר"פ אהייא אלימא אהני מאי שנא קרן דכוונתו להזיק וכו' הני כוונתו להזיק וכן בכולן מה בכך דדמיין אהדדי הא מעיקרא קמיבעי לי' אי כיוצא בהן אי לאו כיוצא בהן נמי ידע דדמיין להו מכל צד ואפ"ה הוי מבעי לי' דאפשר דהוא לאו כיוצא בהן משם דמצינו חילוק בתשלומי נזקין וא"כ מאי קאמר מ"ש דזה אינו דבאמת דבה"א הוי סבר דאפשר דהוא לאו כיוצא בהן אף דדמיין להדדי אך למאי דאמר ר"פ יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיו"ב א"כ מסתמא הנך דדמיין הוי כיו"ב לכך פריך שפיר מאי שנא וכו' גם אין להקשות דלפ"ז תקשי קושיית העולם דא"כ דבהו"א הוי סבר דאף דדמיין מ"מ לא הוי כיו"ב כיון דלא כתיבן בהדיא א"כ תיפיק לי' דהוי כיו"ב מדקאמר לא הרי השור כהרי המבעה ר"ל אי כתב שור לא נפיק מבעה מיני' תיפוק לי' דע"כ איצטריך למתני כולהו דהנך דלא יכתבו יהיו לאו כיו"ב דגם זה אינו דהא ע"כ מתניתין דהני לא הרי לא נחית להכי דהמה חלוקין בהלכותיהן דבאמת כולהו איצטריכו להלכותיהן כדקאמר בגמ' רק דהמתניתין נקיט כאילו הי' הדין בכולם שיוה וא"כ ודאי דגם הולדותיו הוי כיו"ב כיון דכל עיקר האיבעיא הוא משום דמצינו חילוק בתשלומי נזקין ומתניתין נקיט כאילו כולן שווין בהלכותיהן וא"כ גם בתשלומיהן אינם חלוקים דהא גם בזה הוא מהלכותיהן כדאמר בגמ' קרן לחלק בין תמה למועדת וא"כ וודאי דהוי כיוצא בהן דמהכ"ת נחלק ביניהם וכמ"ש הרא"ש והגמ' דבעי תולדותיהן אי כיו"ב אי לאו כיו"ב הוא לפי האמת דמצינו חילוק בתשלומיהן כנלפענ"ד ליישב דברי הרא"ש אבל מ"מ לפי זה דחוק מאוד מאי דמשני רב אלפס כיון דמצינו חילוק בתשלומיהן כו' דאכתי תקשה מהיכא תיתי לחלק ביניהם כיון דדמיין מכל צד אימא דתולדה דקרן כקרן לשלם ח"נ ומגופה ודשארי אבות ג"כ כוותייהו לשלם נ"ש ומהעליה כאשר כן הוא לפי האמת:
ולולי דברי הרא"ש הייתי אומר בכוונת הרי"ף דבלאו הכי קא קשיא לי' דטפי איכא לדמויי לשבת מלטומאה וכדכתיבנא לפי' הרא"ש רק דעיקר קושייתו הי' דמאי שייך לענין תשלומי נזקין למימר תולדותיהן כיו"ב או לאו כיו"ב דבשלמא לענין טומאה שייך למימר דהתולדה היא לאו כיו"ב היינו שהיא מטמאה טומאה קלה מהאב ואפ"ה שייך לקרותה תולדה כיון דמטמאה עכ"פ וכן לענין שבת נוכל לומר ג"כ דעל התולדה יהי' נידון במיתה קלה או לעבור עליו בלאו לחוד אבל לענין תשלומי נזקין ממ"נ אי צריך לשלם על התולדה א"כ הוי כיו"ב ואי לא צריך לשלם היאך שייך לקרותה תולדה כלל וע"כ דהוי כיו"ב דאיזה אופן נוכל לצייר דהיו לאו כיו"ב ואפ"ה יהי' שייך לקרותה תולדה וע"ז קמשני רב אלפס שפיר כיון דמצינו חילוק בתשלומין לכך עלה על לבו לפשפש ולידע כו' ודו"ק היטיב כי הוא נכון ופשוט מאוד בכוונת הרי"ף והקושיא שהקשינו לעיל היא קושיא בפ"ע בגמ' ולא נתכוון הרי"ף ליישבה כלל בדבריו ונראה לפע"ד דבאמת הכי קמיבעי לי' גבי שבת כו' תולדותיהן כיו"ב משום דדמיין מכל צד גבי טומאה כו' לאו כיו"ב משום דבאמת לא דמיין התולדות לאבות דהא נמשכין מהם לכך קמיבעי לי' הכא מאי רצה לומר דזה גופי' קמיבעי לי' אי תולדות דנזיקין דמיין להאבות מכל צד ולכך הויין כיו"ב או דלא דמיין מכל צד היינו דלית בהו כל המעלות דישנם באבות כוונתן להזיק וממונך ושמירתן עליך וכן בכולהו או דהם נמשכים מהאבות ומשכחת לה גבי נזיקין צרורות] ולכך לא הויין כיו"ב ולא נתחייבו רק בתשלומין קלים מהאבות ומשני ר"פ כו' ובזה אתיא כולה סוגיא כהוגן בלי שום גמגום ומיושב קושיית העולם ועיין היטב בזה:
דף ב:
תוס' ד"ה אבל במחוברת אימא כולה מועדת למאי דמפרש ר"ת כו' לכאורה יש להבין למאי הקשו התוס' מהך סוגיא דלקמן ולא הקשו בפשיטות מסוגיא דפלגא נזקא דאיך יתיישב למ"ד פ"נ קנסא והוי קשה ג"כ לפירש"י לא לפיר"ת לחוד ונראה דלפירש"י נוכל לומר דפלוגתייהו התם אי פ"נ ממונא או קנסא לא מסברא דנפשייהו פליגי רק כיון דחזינן דהתורה לא חייבה בזה רק ח"נ בזה פליגי מאי טעמא דקרא דמר סבר דמדחזינן הכי מסתמא סברת התורה הוא דבחזקת שימור קיימי וקנסא הוא דקניס לי' כי היכי דלינטרי לתורי' והך סברא דחם רחמנא לא ס"ל ומ"ס בהיפוך דמדחזינן הכי מסתמא לאו בחזקת שימור קיימי וסברא דקנסא לית לי' כלל אבל הסברא החיצונה אי לא נכתב היא לכאן ולכאן בשווה לכך קאמר הגמ' הכא דאי לאו קרא דמחוברת נמי נגיחה מקרי הוי טעינא מסברא דנפשין והוי אמינא דמחוברת כולה מועדת ולקמן קאמר הגמ' בהיפוך דקרן לא אתיא משום דהוי אמינא דבחזקת שימור קיימי כי הסברא החיצונה יש לומר לכאן ולכאן אבל לפר"ת דפירש דהך דקאמר הגמ' לקמן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא דהיינו הך מ"ד דס"ל ממונא וא"כ ע"כ דפליגי בסברא דנפשייהו לא מכח קראי דהא אי לא נכתב קאמר דלהאי מ"ד לא אתייא קרן מבינייהו ולהך מ"ד אתיא וא"כ שפיר הקשו התוס' לפיר"ת דווקא דלהך מ"ד דפ"נ קנסא איך קאמר אבל במחוברת אימא כילה מועדת כן נלפענ"ד לפרש דברי התוס' ולא נצטרך לכל מ"ש מהר"ם לובלין בזה כי בדבריו אכתי לא יתיישב מה שהקשיתי ובזה א"ש מה דנאיד רש"י מפי' ר"ת לקמן דהוא משום קושיית התוס' דהכא ותירוצם הוי דחוק לרש"י ועוד אכתוב לקמן אי"ה טעם אחר יותר נכון למה נאיד רש"י מפיר"ת] ובאמת תירוץ התוס' דחוק מאוד ולולי דבריהם הי' נראה ליישב בפשיטות טפי גם לפיר"ת דסבירא לי' דפלוגתייהו הוא מסברא דנפשייהו מ"מ הסברא החיצונה אינה רק בקרן תלושה דבהא הוא דסבר הך מ"ד דוודאי בחזקת שימור קיימי ואינו רק קנסא ומדחזינן דכללינהו בחדא מחתא בקרא ודין אחד לשניהם מסתמא גם מחוברת אינו רק קנסא אבל הסברא החיצונה במחוברת היא לכאן ולכאן וא"כ שפיר קאמר הגמ' אבל במחוברת כו' ולא קשה מידי קושיית התוס' גם לפיר"ת ועיין:
שם תוס' ד"ה ומלתא והר' מנחם פירש דה"ק וכו' דחזרה דבהמה לאו חזרה וכו' לא זכיתי להבין דבריו דהשתא לרב זביד דס"ל דמועד לאדם סתמא הוי לבהמה וא"כ עדיף לי' העדתו לאדם כ"כ ליעדיה נמי לבהמה ואפ"ה ס"ל לענין חזרה דחזרה דבהמה מיהת חזרה היא לענין בהמה כדאיתא להדיא התם בסוגיא ור"ז אמר לך רישא אחזרה קאי כו' וא"כ כ"ש לר"פ דלא עדיף לי' העדאת אדם ליעדיה לבהמה מכ"ש דחזרה דבהמה חזרה היא ואין לומר דהתם מיירי בסתמא דלא ידעינן בפירוש דהוי מועד לבהמה ולכך אפי' לר"ז הוי חזרה אבל היכא דידעינן בוודאי דהוי מועד לבהמה בפירוש אפי' לר"פ לא הוי חזרה זה אינו דלישנא דגמ' דהתם כגון דהוי מועד לאדם ולבהמה משמע דידעינן בפירוש דהוי מועד לבהמה וכן מוכרח לומר שם בסוגיא וכמ"ש רש"י בד"ה רישא וצ"ע ותי' התוס' קמא אין לו מקום לדברי הרמב"ם דמפרש עח שור וחמור וגמל אינו מועד רק לשלשת המינים בלבד עיי"ש במ"מ וא"כ לדברי הרמב"ם נשארה קושיית התוס' בלי שום תירוץ וצ"ע:
דף ג.
אמר מר ושילח זו הרגל כו' סד"א אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא והא דלא מכ"ק סוגיא זו קשה להולמה לפי פירש"י ותוס' דרש"י הקשה לכתוב חד קרא להיכא דלמכ"ק ואנא ידענא במכ"ש היכא דמכ"ק ותירץ דאילו לא הי' נכתב רק חד קרא הוי מוקמינן לי' במסתבר להיכא דמכ"ק דווקא ואכתי לא הוי ידעינן היכא דלמכ"ק עכ"ד וכוונתו ע"כ דגם קרא דושלח מצינן לאוקמי במכ"ק דווקא וכתב ע"ז במהרש"א דהתוס' לא ניחא להו בפירש"י דא"כ מאי קאמר אח"כ דומיא דרגל מה רגל כו' אכתי רגל גופ' מנ"ל דמחייב בלמכ"ק גם לפי האמת כיון דקרא דושלח ג"כ מציען לאוקמי במכ"ק דווקא הן אמת דרש"י בלשונו כיון לתרץ זאת במש"כ וז"ל דהא לא כתב ביה ובפר עכ"ד וכוונתו ע"כ דנהי אי לא הוי נכתב רק ושלח לחוד הוי מוקמינן לי' במכ"ק מ"מ השתא דכתיב ובער אף דמיירי בשן מ"מ מדשני בלישנא ולא כתב גם ברגל לישנא דובער שמעינן שפיר מלשנא דושלח דמיירי בלא מכ"ק ושפיר קאמר הגמ' דומיא דרגל לפי האמת ומש"כ פ"ז המהרש"א דאי הוי כתב חרי זימני ובער הוי מוקמינן תרווייהו אשן יש לתרץ לכאורה בפשיטות דאין כוונת רש"י דגם קרא דובער מצינן לאוקמי בלמכ"ק דקרא דובער אין לפרשו רק במכ"ק דווקא דהני משמע לי לישנא דובער רק קרא דושלח איכא לאוקמי הכי והכי ומעתה ל"ק קושיית המהרש"א דאי הוה כתיב תרתי וביער הוי מוקמי' תרווייהו אשן דלמאי צריכין לתרווייהו כיון דגם בתרווייהו נמי לא מצינן לאוקמי רק במכ"ק דלשנא דובער לא מצינו לפרשו בגוונא אחרינא ותרי קראי למכ"ק למה לי וע"כ דהוי מוקמינן חדא ארגל אף אי הוי כתב תרווייהו ובער ומדשני בלישנא למכתב ושלח שמעינן לחיובא גם בלכמ"ק וכמש"כ רש"י אך זה אינו דהא ע"כ נצטרך לפרש לפ"ז באמר מר תניינא ג"כ עד"ז דקרא דושלח משמע דווקא דשלחה שלוחי וקרא דובער איכא לאוקמי הכי והכי וא"כ אכתי תקשה דאמר מר קמא דאי הוי כתיב תרי ובער הוי מוקמינן תרווייהו אשן והא דשלחה שלוחי והא דאזלא ממילא דחד קרא הוי מוקמינן במסתבר לשלחה שלוחי (דהא ע"כ צרכינן לפרושי כן לרש"י באמר מר תניינא) והוכרח לשנות לשונו לישלח בכדי דלהוי קאי ארגל ולא מוכח מידי מדשני בלשנא והדרא קושיית מהרש"א לדוכתא וכן באמר מר תניינא תיקשה ג"כ בהיפוך דאי הוי כתיב תרי ושלח הוי מוקמינן תרווייהו ארגל וחד למכ"ק וחד ללמכ"ק עוד הקשה ע"ז במהרש"ל דאמאי משני באמר מר קמא שינויא אחרינא ובאמר מר תניינא שינויא אחרינא ולא משני אתרווייהו בחדא שיטיא כיון דתרווייהו הנך שינויי מצי קאי אתרווייהו ואין לומר דרוצה להשמיענו האמת דחייב בלמכ"ק ובאזלא ממילא א"כ ה"ל לשנויי תרווייהו שינויי אחדא וכן אאידך והכי הל"ל ואיב"א הא דשלחה כו' וכה"ג מצינו טובא בש"ס ומדחלקן לתרי שינויי בתרי בבא משמע דהך שינוייא דמכ"ק לא מצי קאי רק אשן ושינוייא דאזלא ממילא לא מצי קאי רק ארגל ולפירש"י כ"ז אינו עוד קשה בסוף סוגיין דקאמר איצטריך סד"א ה"מ דשלחה שלוחי כו' אמאי נקיט האי שינויא טפי מהך שינויא דמכ"ק מיהו זה אינו קושיא כ"כ דחדא מינייהו נקיט והתוס' תירצו לקושיה רש"י דאי הוי כתיב ושלח לחודה ה"א ה"מ דשלחה שלוחי וכדמשני לקמן וכוונתם בזה ע"כ דקרא דושלח לא משמע רק בלמכ"ק וכן באמר מר תניינא ג"כ קרא דובער לא משמע רק אאזלא ממילא אף אילו נכתבו הנך קראי בלחודייהו ולכך לא מצינן תו לתרוצי כפי' רש"י ולכך פירשו דהנך תרי שינויי חדא מינייהו סמכא אאידך דגם לשנוייא דמכליא קרנא צריכינן לשנוייא באזלא ממילא וכן בהיפוך והנך תרי שינויי חדא נינהו ע"כ הוכן כוונתם אבל דבריהם דחוקים יותר מפירש"י דא"כ תקשה טובא דלמה חלקן הש"ס לתרי שינויי כיון דצריכינן לתרווייהו בחדא בבא ובלא שינויא תניינא א מקום כלל לשינויא קמא וא"כ וודאי דהל"ל תרווייהו בחד בבא ועוד קשה בין לפי' רש"י ובין להתוס' הא דפריך בסוף סוגיין ולכתיב רחמנא ושילח ולא בעי וביער כו' דמאי נתחדש לו עתה מה שלא ידע מקדם כיון דידע משינויי קמאי דמכ"ק ודאזלא ממילא ממילא מתרצא קושייתו לפי' רש"י בתרי שינויי ולהתוס' שניהם שינויא חדא ועכ"פ קושייתו לק"מ וגם המתרץ למה חתר למצוא תירוצים חדשים באמרו אי לאו קרא יתירא כו' ולא תירץ מיד בשינויי קמאי ועוד הקשו התוס' עצמם בד"ה איצטריך דלמסקנא הדק"ל למאי צריכינן לקרא דכאשר יבער כו' ע"ש בדבריהם ותירוצם וודאי דחוק טובא כמבואר למעיין ולכאורה היה נראה ליישב קושייתם בקושיית המהרש"ל דהרש"ל הקשה על קושייתם דא"כ לא מכל"ק מנ"ל דחייב בתרווייהו דליכא לשנויי דומיא דרגל כיון דהשת' וביער קאי אתרמייהו עכ"ד וצ"ל בכוונתו אף דלהתוס' ושילח משמע דלמכ"ק אפי' אם נכתב לחוד מ"מ גם התוס' ע"כ מודים לפי' רש"י דבקרא דושלח אין רמז לכשיהי' קאי אלמכ"ק דווקא רק דס"ל להתוס' כיון דגם להיפוך נמי אין שום רמז במשמעותו שיהיה קאי אמכ"ק א"כ אפילו אי הוי נכתב לחודי' נמי הוי מוקמינן לי' בכל גוונא גם בלמכ"ק דמנ"ל לאוקמי במסתבר כיון שאין משמעות בו למכ"ק ומהיכא תיסק אדעתין לאוקמי במכ"ק אבל עתה דתרווייהו קראי קאי אחדא מילתא בין אשן ובין ארגל שפיר קא קשיא לי' למהרש"ל דאימא דאתי וביער לגלויי דאינו מחייב רק במכ"ק דאילו מושילח לחוד ה"א דגם בלמכ"ק קמ"ל ובער דאינו חייב רק במכ"ק והיא קושיא נכונה ומה שתירץ ע"ז במהרש"ל דברגל לא שייך לחלק בין מכ"ק ללמכ"ק דרגל לא הוי רק למכ"ק הא וודאי ליתא דהא ע"כ צ"ל לפי' התוס' דגם ברגל שייך מכ"ק דאל"כ תקשה באמר מר תניינא קושית התוס' קמייתא דלכתוב וביער לחוד ואנא ידענא דאזלא ממילא ומכ"ש שלחה שליחי וע"כ צריך לתרץ לשיטת התוס' דהא דאינו חייב רק במכ"ק וכמו שתירצו כן באמר מר קמא וא"כ הרי חזינן דגם ברגל שייך לפלוגי בין מכ"ק ללמכ"ק ודלא כמהרש"ל ומהתימא עליו שהוא סותר דברי עצמו שהוא עצמו כ"כ בפי' דברי התוס' דלעיל ודו"ק ועכ"פ כיון דנסתר תירוצו א"כ ממילא יכילנא לתרוצי קושיית התוס' בקושייתו אך באמת כבר תרצה בפ"י לקושייתו דליכא למימר דובער אתא לאזלא ממילא ולמכ"ק דווקא דא"כ למה שינה בלישני' מיש לח לוביער ה"ל למכתב הרי וביער וע"כ דהוה מוקמינן חדא אשן וחדא ארגל ומדשני בלישניה ש"מ דושלח אתי לאורויי דחייב גם בלמכ"ק וכיון שכן הדרא קושית התוס' לדוכתא איברא דלענ"ד לא מתחוורא הך פילפולא דלכתיב הרי זימני ובער דאיך יכתוב ובער את בעירו ואף דבכמה דוכתי מצינו להש"ס דפריך בכה"ג דלא נכתוב הך מלתא אף דלפי הנדמה לא יתיישב הלשון בשום אופן בלא"ה מ"מ בסוגיין דלא מצינו זה בגמ' דלשקול וליטרי בהכי א"כ אנן מדעתן ודאי דלית לן למפרך זה ומש"כ רש"י דהא לא כתיב ובער נמי אין הכוונה דלכתוב תרי זימני ובער רק דה"ל למכתב איזה לשון אחר דוגמת ובער המורה על מכ"ק דווקא ועיקר כוונת רש"י דובער מלמדינו לפרושי ושלח ללמכ"ק ואילו נכתב ושלח לחוד ולא היה נכתב ובער כלל בתורה הוי מוקמינן ליה במכ"ק אבל עכשיו דמצינו בתורה בשום דוכתא לישנא דובער המורה על מכ"ק מזה ידעינן דושלח הוא לא מכ"ק ומיושב בזה קושית מהרש"א דלעיל ואף שהלשון דחוק בפירש"י מ"מ נראה שזהו כוונת דבריו ובזה יהיה נסתר תירוצו של הפ"י והדרה קושית המהרש"ל לדוכתי'] אך לענ"ד נראה ליישב קושית תוס' בפשיטות דאי לאו כאשר יבער ה"א דבער אתא לאורויי לחיובי גם באזלא ממילא רק היכא דאיכא הך גריעותא דאזלא ממילא לעומת זה בעינן המעלה שיהי' מכ"ק דווקא וקרא דושלח אתי לאורויי דהיכא דשלח שלוחי דאיכא מעלה דשלחה חייב גם בלמכ"ק ולא הוה ילפינן כלל חד מחברי' אבל עתה דחד קרא מיירי בשן וחד ברגל שפיר ילפי מהדדי ודו"ק ועוד תי' בתו"ח לקושיית התוס' בדרך פשוט עיי"ש ודו"ק] ועל כל פנים הסוגיא דחוקה בין לפירוש רש"י ובין לפירוש התוספות ואף שישבנו מקצת הקושיות וצ"ע:
אולם אלולי דבריהם היה נראה לענ"ד לפרש פירושא דסוגיין ברווחא ע"פ סברת המהרש"ל שהבאתי לעיל דברגל לא שייך לפלוני בין מכ"ק ללמכ"ק דסתם הזיקא דרגל הוא בלמכ"ק ואף שהשגנו עליו לעיל היינו שאי אפשר לומר כן לפי שיטת התוס' אבל לולי דבריהם מצד עצמם הדברים נכונים מאוד והסברא נותנת כן בלי ספק ועוד אני מוסיף על דבריו דגם בשן לא שייך לפלוגי בין אזלא ממילא לשלח שלוחי דסתם הזיקא דשן הוא אזלא ממילא שהולכת להנאתה ועוד נראה לומר דגם אם משלחה בשדה חבירו מ"מ אין מכריח אותה לאכול רק שאוכלת מעצמה להנאתה ולכך מיקרי בכל פעם אזלא ממילא כיון דעיקר ההיזק דהיינו האכילה עושה מעצמה ולא דמי לרגל דאם שלחה בשדה חבירו היינו שהנהיגה א"כ הדריסה נעשית בהכרח ע"י משא"כ בשן קצרן של דברים דסתם הזיקא דשן הוא אזלא ממילא ומכ"ק וסתם הזיקא דרגל הוא לאמכ"ק ושלחה שלוחי ולאו בלישנא דושלח ובער תליא מילתא רק דעיקר נזקייהו דשן ורגל סתמא הכי הוויין ומעתה מתפרשא סוגיא דידן ברווחא דבאמר מר קמא דמשני סד"א אידי ואידי אשן הוצרך ע"כ לומר הא דמכ"ק והא דלמכ"ק דלא מצי לשנויי הא דשלחה כו' משום דגם מחד קרא הוי ידעינן אזלא ממילא דסתם שן הכי הוא רק במכ"ק שפיר היינו טועים משום דסתם שן הוא מכ"ק לכך צריכינן לתרי קראי לחייבו גם בלמכ"ק ואי לא הוה כתיב רק חד קרא דושלח מ"מ הוה מוקמינן לי' במסתבר למכ"ק וכמש"כ רש"י ולא תקשה לן אנה נזכר רמז בקרא דושלח למכ"ק וכמש"כ בסברת התוס' דזה אינו כלום דלאו מלישנא דקרא הוה טעינא רק משום דסתם נזקא דשן הכי איתא וגם יתיישב הא דאמרינן דומיא דרגל כו' אף דברגל לא נכתב רק חד קרא דושלח מ"מ ידעינן שפיר ללמכ"ק משום דסתם נזקא דרגל הכי הוי ועד"ז יתפרש גם אמר מר תניינא ודו"ק. ומעתה אתיא שפיר קושיית הגמ' דפריך בסוף סוגיין ולכתוב רחמנא ושלח כו' דמשמע שן ומשמע רגל ולא תיקשה דא"כ מהיכא נילף לחייב בלמכ"ק ובאז"מ כיון דליכא רק חד קרא דז"א כיון דעכ"פ ילפינן מהך קרא לתרווייהו וסתם שן הוא אז"מ וסתם רגל היא למכ"ק שפיר נילף חדא מחברי' שן מרגל ורגל משן כמו דגם עתה דנכתבו תרי קראי ג"כ הוצרכו למילף חדא מחברי' ולכך חתר המתרץ למצוא תירוצים אחרים משום דקושיא אלימתא היא ואינה מתיישבת כלל בשינויי קמאי אך לפ"ז לכאורה אינו מובן מאי דמשני הש"ס סד"א ה"מ היכא דשלחה שלוחי כו' אמנם אי משום הא לא תברא דשפיר מצינן לפרושי לישנא דהש"ס בתרי אנפי חדא דהכי כוונת הש"ס דאף דמצינו לשון שילוח גם גבי שן כדכתיב ושן בהמות אשלח כו' מ"מ כיון דלישנא דשילוח דקרא מורה כפשוטו על שלחה שלוחי ממילא הוה מוקמינן ליה על רגל לחוד דשייך ביה שלחה שלוחי משא"כ שן דלא שייך ביה בסתמא הך דשלחה שלוחי משום דסתם שן אז"מ וכמש"כ ואינו ענין כלל לקרא דושן בהמות אשלח דהתם קאי על הקב"ה שיגרה בהם שן בהמות משא"כ לשנא דקרא דושלח דקאי על אדם המשלח משום דרישא דקרא מיירי באדם דהא כי יבער איש שדה כו' כתיב וזה לא שייך גבי שן ולכך ממילא הוי מוקמינן לי' לרגל לחוד ולא הוי ידעינן שן כלל והגמ' דקאמר סד"א כו' אין הכוונה דהוי טעינא בדינא דאז"מ דבאמת טפי הוי טעינא כיון דלא הוי ידעינן שן כלל רק משום דעד עתה לא הוי שקיל ופרי הגמ' כלל בלשנא דושלח ובער איך הוא משמעותן רק בעיקר נזקיהן דשן ורגל הוא דהוי שקיל וטרי ועתה חידש לו התרצן דלישנא דשלח דקרא מורה לפי פשוטו על שלחה שלוחי וזהו מה שאמר סד"א כו' רצה לומר דבלשנא דקרא הוי ס"ד לומר כן ויותר לא הוצרך לפרש דזה ממילא מובן כיון דקרא מיירי בשלחה שלוחי ממילא לא קאי רק ארגל לחוד ואף שיש להתעקש ע"ז ולומר דא"כ עיקר חסר מן הספר מ"מ אם תתבונן היטב בזה תראה שאין כאן דוחק כלל בלישנא דהמתרץ ודו"ק ועוד יש לפרש באנפא אחרינא דה"ק דאף דעד עתה הוי סברינן דסתם שן הוא אז"מ וליכא למיטעי בהכי כלל מ"מ השתא דאתינן להכי דגם גבי שן מצינו בקרא לשנא דשילוח כדכתיב ושן בהמות כו' וגם בקרא דהתורה יהי' נכלל בלשון שילוח שפיר הוי טעינא למימר דגם שן לא יתחייב רק בשלחה שלוחי ולשנא דהש"ס לכאורה מיושב ספי להך פירושא בתרא אך לפ"ז הדרא קושיית התוס' ד"ה איצטריך לדוכתיה ולפירושא קמא אין מקום כלל לקושיית התוס' מיהו כבר נתיישב בלא"ה קושיית התוס' בדברינו לעיל או עפ"י מש"כ או עפ"י מש"כ התוס' ועכ"פ להנך תרי פירושי נתיישב הא דאמר הגמ' דווקא סד"א ה"מ דשלחה שלוחי ולא קאמר ה"מ דמכ"ק והמעיין יבחר ודו"ק היסב בכ"ז כי לע"ד הוא הפירוש הברור בסוגיין מבלי שום גמגום ועיין:
דף ד.
וכי שור דרכי להזיק במועד ומועד דרכו להזיק כו' אין להקשות דלמא ס"ל להך מ"ד דתני שור וכל מילי דשור כמאן דאמר פלגא נזקא ממונא וא"כ סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי דזה אינו דאף דס"ל דסתם שוורים לאו בחזקת שימור מ"מ לא מיקרי דרכו להזיק דהא לא אמר בחזקת לאו שימור קיימי רק לאו בחזקת שימור קיימי תדע דהא פריך גם אמועד ומועד דרכו להזיק וזה וודאי ליכא שום סברא דמועד יהיה בחזקת שימור דהא ממונא הוא לכו"ע וא"כ וודאי דלאו בחזקת שימור קיימי ואפ"ה עלה על דעתו למפרך ומועד דרכו להזיק אלא וודאי דסברת המקשן היה גם במועד דאף דודאי לאו בחזקת שמור קיימ' מ"מ לא מקרי דרכו להזיק כשאר אבו' דאינך כולהו בחזקת לאו שימור קיימי ודרכן להזיק ולפ"ז הגמ' לא נאיד מסברת המקשן רק גבי מועד כדאמר להדיא אין כיון דאייעד אורחי' ומקרי דרכו להזיק כשאר אבות אבל גבי תם אף למ"ד לאו בחש"ק וממונא הוא מ"מ לא מיקרי דרכו להזיק כשאר אבות דהא מזה נא נאיד הגמ' ונשאר סברת המקשן וכן הסברא נותנת באמת לחלק ביניהם לכל מעיין שופט בצדק ומזה נדחה פי' ר"ת דפי' דהך דאמר הגמ' לקמן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא דהכוונה הוא על מ"ד דס"ל ממונא הוא וא"כ סתם שוורים לאו בחש"ק ולפמ"ש זה אינו דאכתי גם לאותו מ"ד מ"מ לא מיקרי דרכו להזיק ולא אתי מבינייהו דאינך כולהו דרכן להזיק וגם בסוגיין דפ"נ מוכרח לומר כן דאי לא תימא הכי תיקשה למ"ד ממונא כו' ורחמנא הוא דחס עלוי' כו' למה חסה התורה עליו יותר מעל שארי אבות כיון דדמי להו מכל צד אלא וודאי כדכתיבנא דאף דלאו בחש"ק מ"מ לא דמי לשארי אבות דהמה בחזקת לאו שימיר קיימי ולזה מיאן רש"י בפיר"ת דלקמן וכתב דלא אתפרש היכא ואי"ה בסוגיא דפ"נ נכתוב עוד בזה וזה נכון:
דף ה:
ולמ"ד קרן עדיפא שכוונתו להזיק כו' רש"י כתב דלא אתפרש היכא ור"ת פירש דזהו הכוונה על מ"ד דס"ל פ"נ ממונא וסתם שוורים לאו בחש"ק והנה המהר"מ הבין דלכך נאיד רש"י מפיר"ת משום דמפרש בגמ' מה להנך שכן מועדין מתחילתן דרצה לומר דמשלמין נזק שלם ולכך כתב לעיל (בתוס' ד"ה אבל במחוברת דף ב' מה שכתב ובאמת דברים אלו אין להם שחר כמ"ש התוס' דליכא לפרושי הכי ובוודאי גם רש"י מודה לזה ומאי דלא רצה לפרש כפיר"ת הנה מלבד מה שכתבתי למעלה דאפילו להך מ"ד דממונא אפ"ה לא מקרי דרכו להזיק. עוד נוסף ע"ז דפי' ר"ת דחוק מאוד בפירוש דברי הגמ' דמאי קאמר ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכוונתו להזיק כאילו הך דכוונתו להזיק תליא בפלוגתא וזה אינו דבזה ליכא שום פלוגתא רק דפליגי אי בחש"ק אי לאו בחש"ק וע"כ נצטרך למפסק דברי הגמ' בסכינא חריפא ולמימר הכי ולמ"ד וכו' וכוונתו על אותו מ"ד דפ"נ ממונא וא"כ אדרבא קרן עדיפא מסברא כיון דכוונתו להזיק ומי לא יבין זה כי הוא דוחק גדול ועיקר חסר מן הספר ולכך כ' רש"י דלא איתפרש היכא אמנם לולי דבריהם היה נראה לומר בפירוש הגמ' דהכוונה הוא על אותו מקשן דהקשה לעיל (דף ד' ארב יהודה ולאו ק"ו היא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש וכוונתו להקשות אמתניתין כמ"ש לעיל לדברי התוס' דהכי משמע פשטא דסוגיא שם מדקאמר איצטריך סד"א כו'] דקושייתו היא על תנא דמתניתין דלכתוב שן ואתיא קרן מיניה במכ"ש מחמה שכוונתו להזיק וא"כ חשיב ליה חומרא דכוונתן להזיק כ"כ עד דלא חשיב כלל לפירכא מה שאינה מועדת מתחילתה דבלא"ה לא הוי פריך מידי ולכך קאמר לאותו מ"ד דאמר לעיל אדרבה קרן עדיפא שכוונתו להזיק אפילו קרן אתיא דלהך מ"ד ע"כ דאלים ליה חומרא דכוונתו להזיק עד דלא חשיב לפירכא מה שאינה מועדת מתחלתה זהו הנלפע"ד פשוט בכוונת לכון הגמ' וכמדומה שלזה נתכווין הגר"א בהגהותיו הנדפסים בש"ס קאפוסט ובש"ס ווין החדשים דו"ק ותשכח:
דף ו.
גמ' לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור שכן אין כח אחר כו' לכאורה היה נראה דדוקא נקיט בדאפקרינהו דבלא אפקרינהו אף לשמואל דאמר מבורו למדנו לא ניחא משום דהיכי מצי למימר דלא דמי לבור מחמת שכח אחר מעורב בו תיפוק לי' דאחר שנעשה בור ע"י כח אחר מ"מ היה לו לסלקו כיון דממונו הוא וא"כ חשיב כנעשה בלא כח אחר דמה בכך דמעיקרא נתערב בו כח אחר הא אח"כ נמי ממונו הוא ויש לחייבו משום דלא סילק הזיקו וכן באוקימתא דבור המתגלגל דפריך מה לבור שכן מעשיו גרמו נמי נוכל לומר הכי אך מ"מ זה אינו דהא בהנך איקימתא דפותקים ביבותיהן והכותל והאילן לא נוכל לומר כן וע"כ דצריך לומר דהא דנקיט בדלא אפקרינהו היינו כי היכי דתוקים אליבא דכו"ע ופשוט
דף ו:
הכותל והאילן שנפלו כו' עיין ברא"ש דכ' דנסתפקו בתוס' אי הזיקו בשעת נפילה אי יהבינן להו דין אש או דין בור והוא הכריע דכל דין בור יש להם ולא דמי לאבנו וסכינו כו' דנפלו מן הגג ברוח מצויה והזיקו דהנך נעשו אש ע"י כח אחרים אבל כותל ואילן מחמת ריעותא נפלו מעצמן כו' לכך יש להם דין בור ואי משום דהולכין ומזיקין משא"כ בבור לא גריעי מחמת זה וכ"ש דיש לחייבו יותר כו' ע"ש ותמה עליו בפ"ח דא"כ יש לדמותו ג"כ לאש ואי משים דאין כח אחר מעורב בו כ"ש דיש לחייבו יותר ונראה דלק"מ דכל עיקר החילוק שבין בור לאש הוא דאש הולך ומזיק ומשיג את הניזק בכל מקום שהוא ובבור הוא להיפוך שהמזיק עומד על עמדו והניזק הולך מאליו והיינו דוקא בדבר שהולך ע"י הרוח דאין גבול להליכתו ויכול להשיג את הניזק בכל מקום שהוא אבל כותל ואילן יש גבול לנפילתן ויותר מהגבול אינם יכולים לילך והניזק צריך לבוא אל המקום ההוא בכדי שיוכל להנזק וא"כ בור ממש הוא וכבור אריכתא דמי כמו תל דגבוה ה"נ חדא בור הוא מלמעלה עד מקום שיוכלו ליפול מעצמן כיון דהניזק צריך לבוא שמה אל מקום הנזק כן נלפענ"ד בישוב דברי הרא"ש והוא נכון בסברא:
דף ז.
בגמ' אלא אמר אביי כדמר הרי שהיו לו בתים כו' מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה כו' ד' שיטות בזה רש"י גריס ה"ד אי הוזל דכו"ע כו' אפילו טובא ליספי לי' ואי דאוקיר דכו"ע ודידי' איידי דעייל ונפיק אזוזי כו' אפייו פורתא לא ליספי לי ועפ"י גירסא זו פי' ב' פירושים לפי' קמא מיירי בעני שהיו שווים קרקעותיו מאתים בצמצום בשעת היוקר ובשעת הזול אינם שווים מאתים נמצא דהוא עתה עני גמור ופירושו דעד מחצה היינו מחצה בנכסיו דהיינו מאה זוז ולא יותר ולא הוה דינו כעני גמור ליטול אפילו אלף בב"א ופירושא דפורתא או טובא קאי על כמות הנתינה לא על איכות ההזלה ור"ל דמלת פורתא או טובא נמשך אל זה שאמר למטה ליספו לי' או לא ליספו לי' וה"ק אי דהוזל דכו"ע א"כ אמאי לא יהא דינו כעני גמור לכל הלכותיו ליטול אפילו אלף בב"א ואי דאייקור דכו"ע אפילו פורתא כו' שהרי שוות הם מאתים זוז ובתר כו"ע אית לן למיזל לא בתר דידיה ומשני לא צריכא כו' ור"ל דלעולם דלכו"ע נמי הוזל כגון דהוא ביומי תשרי ואפ"ה לא חשבינן ליה כעני גמור כיון דביומי ניסן ודאי יהיו שוות מאתים ולכך יהבינן ליה מאה זוז לתשלום מאתים ולא יותר ופי' זה הוא נכון בלשנא דגמ' ובסברא אלא דקשה קצת לפירוש זה דאמאי לא קמפרש הברייתא כמה נכסים יש לו כיון דמיירי דוקא בעני ופשטא דלשנא דברייתא משמע דמיירי אפילו ביש לו הרבה דהא סתמא קתני מי שיש לו כו' דמשמע אפילו טובא
ועוד פי' רש"י בלשון שני דמיירי בעשיר שאפילו לפי שעת הזול שוות קרקעותיו הרבה יותר ממאתים זוז ופירושו דעד מחצה הוא לפי' זה עד שימצא לכל הפחות למכור קרקעותיו בחצי דמי שוויין דאז תו לא מרחמינן עליו ואמרינן זיל ומכור בחצי דמיהן אבל אם צריך להוזיל יותר מרחמינן עליו ונותנים לו מעשר עני עד שיוכל למוכרן עכ"פ בחצי דמיהן ומקשה אי הוזל דכו"ע כו' א"כ אמאי לא מרחמינן עליו עד שיוכל למכור בשוויין ממש כיון דלא פשע מידי ואי דאייקור כו' אם כן פשע במאי דעייל ונפיק אזוזי ולא בעינן לרחומי עליו כלל אפילו שאינו יכול למכור רק בפחות הרבה מחצי דמיהן ומשני לא צריכא כו' ר"ל לעולם דמיירי בהוזל דכו"ע ולכך בעינן לרחם עליו עד שימכור בשוויין ממש רק שביומי תשרי חצי דמיהן היינו דמי שוויין כיון דהכי אורחייהו למיזל עד פלגא ולפי' זה מתפרש מלת פורתא וטובא על איכות ההזלה לא על כמות הנתינה וגם אינו מקושר במאמר לספי ליה ולא לספי לי' רק דמאמר לספי הוא מאמר בפ"ע ופי' זה דחוק טובא בין בפשטא דלישנא דהגמ' ובין בסברא חדא דלשנא דעד מחצה משמע יותר כפי' קמא ועוד לשנא דפירתא וטובא משמע דקאי על כמות הנתינה ועוד דקפסיק ללישנא דטובא ליספו ליה כו' בסכינא חריפא ופשטא דלשנא וודאי משמע דהוא מאמר אחד וכפי' קמא ועוד קשה מובא בסברא בין בהוזל דכו"ע ובין באייקור דכו"ע דבהוזל אין הסברא נותנת כלל שיטול מ"ע דמה בכך שהוזל דכו"ע אדרבה כיון דהוזל דכו"ע א"כ עכשיו זהו דמיהן ומי יודע אם יתייקר ויחזור לקדמותו או לא דלמא ישאר כך לעולם או עכ"פ לשנים רבות ובין כך וכך יאכל זה מעשר עני וחדי וגם באייקור דכו"ע דאמרינן דלא יטול כלל כיון דפשע הוא דבר תימא דמאי פשיעה שייך בזה במאי דעייל ונפיק אזוזי כי מה יעשה הכני בעניו אשר עולליו שאלו לחם ופורש אין להם אם לא ישתדל למכור קרקעותיו להחיות נפשו ונפשות ביתו העטופים ברעב אשו בשביל שלא הסתיר עניו לקיים בעצמו יש מתעשר ואין כל קנסינן ליה אתמהא ועוד קשה דלהך לישנא הוה לי' להש"ס לפרש לעולם דהוזל דכו"ע נמי ולא צריכא כו' דבשלמא לפי' קמא ניחא דלא הוצרך לומר לעולם כיון דבמאי דמשני לא צריכא הוי פירושא דהוזל ורצה לומר דההזלה הוי מחמת שהוא יומי תשרי ולא היתה שם הזלה אחרת זולת זה אבל לפי' השני שע"כ אתי לאשמועינן בהוזל יותר ממחצה א"כ הל"ל לעולם דהוזל דכו"ע נמי שכן הוא מדרך הש"ס בכל מקום:
והרי"ף גרס בסוגיין אי דהוזל דכו"ע אפילו פורתא לא ליספי לי' וא' דאיקור דכו"ע אפילו טובא ליספי לי' וגם לפי הך גירסא איכא ב' שיטות דהתוס' מפרשי לדברי רב אלפס דמפרש כמו לשון ב' דרש"י דעד מחצה הוא עד שיוכל למכרן בחצי דמיהן ומיירי בעשיר ופריך אי דהוזל דכו"ע אפילו פורתא לא ליספי לי' ר"ל אפילו הוזל כ"כ עד שאינם נותנים בעדם רק פירתא אפילו הרבה פחות מחצי דמיהן אפ"ה לא ליספו לי' ואי דאייקור דכו"ע אפילו טובא נמי ליספי לי' ר"ל אפי' נותנים לי' יותר מחצי דמיהן אפ"ה יטול עד שיוכל למכרן בשוויין ממש ומשני וכו' ולפ"ז לא תיקנו מכל מה שהקשינו על פי' שני של רש"י רק מה שהקשינו על הסברא דלהרי"ף אתיא שפיר הסברא אבל כל מה שדקדקנו בלשון הגמ' גם לפי הרי"ף תקשה כן ודו"ק. [רק דלהרי"ף ה"ל להגמ' למימר לעולם דאייקור דכו"ע וללשון ב' שברש"י ה"ל לעולם דזיל דכו"ע] ובאמת כי כן הוא מדרכם של התוס' שלא לדייק כ"כ בלשון הגמ' רק שיהיה נכון בסברא ורוב דבריהם הולכים על דרך זה:
אולם הרמב"ם פי' לשיטת הרי"ף רבו וגרסתו עד"ז היינו שהוא מפרש ג"כ בעשיר כלשון ב' שברש"י רק שבעד מחצה מפרש כפי' קמא דרש"י דר"ל עד מחצה בדמיהן ולפי"ז שפיר יתפרש מלת פורתא וטובא על כמות הנתינה כמו לפי' קמא דרש"י וגם יהי' מקושר עם מלת ליספו ליה ולא ליספו לי' ויתיישב ישב כל מה שדקדקנו בין לפי' ב' בין לפי' קמא בין בלשון הגמ' ובין בסברא דבאמת הסברא נותנת כן שלא יתנו לו רק מחצה בדמיהן דכיון דמשלמין לו הפסידו במה שהוכרח למכור עתה ביומי תשרי א"כ למה יטול יותר ושיטה זו מתחוורא טפי מכולם וגם דברי הרי"ף מתפרשין כן דמסתמא הוא הולך בשיטת הרי"ף רבו ועיין.
ולכאורה הי' נראה עוד ראי' לפי' זה או לפי' קמא דרש"י מעיקר שקלא וטריא דסוגיין דקמתרץ אביי לרומיא דקראי דמיטב וישיב כדמר כו' וה"נ נזקין דיניה בעדיות ואי אמר הב לי בינונית טפי פורתא כו' וא"ל שקיל כיוקרא דלקמי' ויש להבין לאיזה צורך מדמי לה אביי להא דרבה אם בשביל דנשמע מדברי רבה שביומי ניסן יקרי ארעא וביומי תשרי זל ארעא מסתמא מנהגו של עולם כן היא ולמה לן למילף כן מדרבה ועוד למה לן כלל להא דיוקרא דלקמיה ולא אמר ואם לא מעלינן לי' כנכסי' דבר מריון כדאמרי' בב"ב (י"ב ב') וכפי פי' התוס' שם דבר מריון משיר הוה ואינו מוכר קרקעותיו רק בדמים מרובים וה"נ בנ"ד למה לא יוכל להעלות קרקעותיו אפי' ביותר מכדי שויין של יוקרא דלקמי' ובשלמא לפי' קמא דרש"י מתיישב זה היטב דבלא"ה ודאי לא מצי להעלות בדמיהן דגם אביי הוי ידע להך סברא דאי בעי ניזק למשקל סובין שקיל בע"כ של מזיק שאפי' בעדיות יפה כחו כ"ש בבינונית וכמש"כ רש"י כן להדיא ע"ש רק דאביי הוי סבר דאפ"ה מצי להעלותן כיוקרא דלקמי' כיון דחזינן בהא דרבה דעכ"פ גם יוקרא דלקמיה נחשב עתה ביומי תשרי לענין דלא להוי מקרי עני גמור כמו כן יליף מיני' אביי דלא חשבינן לי' למעלה יותר מכדי דמיהן במה שיטול כיוקרא דלקמי' ושפיר הוצרך להא דרבה לענין עיקר תרוצו דבלא"ה הוי אמרינן מה לנו עתה במה שייתייקרו בניסן כיון דעכ"פ עתה אינם שוות כ"כ הוי כמעלה בדמיהן ואינו רשאי לכך יליף מדרבה דלא מקרי מעלה בדמיהן וכדכתיבנא וכמו כן לשיטת הרמב"ם נמי יתיישב עד"ז כיון דחזינן בדרבה דנוטל עד מחצה בנכסיו ולא אמרינן כיון דעכשיו הוזל דכו"ע לא יטול כלום ש"מ דגם עכשיו נחשב יוקרא דלקמי' לדבר מה כמו כן יליף מיני' אביי לענין דרשאי להעלות בדמיהן כיוקרא דלקמי' אבל לפי' רש"י ולהתוס' אליבא דהרי"ף אינו ענין כלל הא דרבה לעיקר תירוצו דאביי ואדרבה לפירושם מוכח מדרבה דלא חשבינן כלל ליוקרא דלקמיה לשום דבר רק בתר השתא אזלינן לגמרי דו"ק ותשכח וא"כ למאי הביא כלל להא דרבה וזה הי' נראה לכאורה ראיה נכונה לפי' קמא דרש"י או להרמב"ם ואף דלהרמב"ם אינו מיושב כ"כ כמו לרש"י מ"מ מתיישבין דבריו טפי מאינך פירושי אלא שחוזרני בי דנהי דנוכל לפרושי כן בנזקין ובע"ח מ"מ בכתובת אשה דאין דינה כלל בבינונית הדק"ל למאי הוצרך לדמיונו של רבה ולא אמר מעלינן לך כנכסי דבר מריון ובע"כ צ"ל דהא דיוקא דדייקינן לאו דווקא הוא וצ"ע ליישב זה ועוד יש גירסא אחרת בזה בתוס' לפי שיטת הרי"ף ע"ש והכל הולך למקום אחד ואין נ"מ ביניהם לדינא כלל ותחילת דברי התוס' פי' ברש"א דמיירי בעני וכפי' קמא דרש"י ויותר הי' נראה לפרשם בעשיר וכלשון ב' דרש"י וכן נראה מדברי הג"א ועיין בזה כי קצרתי:
קצרן של דברים לענין דינא ללשון א' של רש"י לעשיר לא יהבינן כלל בין הוזל דכו"ע ובין אייקור דכו"ע כיון דעכ"פ שוות קרקעותיו ר' זוז ובעני בלא יומי ניסן ותשרי רק דהוזל מעצמו אי הוזל דכו"ע יש לו דין עני גמור ויהבינן ליה אפילו אלף זוז בב"א ואי אייקור דכו"ע אזלינן בתר כו"ע ולא יהבינן ליה כלל ובזילא דיומי דתשרי יהבינן לי' מחצה בנכסיו דהיינו מאה זוז ולא יותר וללשון ב' דרש"י לעני יהבינן תמיד אפי' אלף זוז אפילו בזילא ביומי דתשרי כיון דבתר השתא אזלינן לפירושו ודו"ק ו עשיר בהוזל לכו"ע יהבינן ליה עד שיוכל למכור בשוויין ממש ובאייקור לכו"ע לא יהבינן ליה כלל אף שאינו מוצא למכור רק בפחות הרבה מדמי שוויין ובזילא דיומי דתשרי חשבינן מחצה דמיהם כדמי שוויין ואם הוזלו יותר אזי דיני לענין מחצה כדינו לענין דמי שוויין בשאר ימות השנה וכמו שבארני ולהתוס' אליבא דהרי"ף לעני ג"כ יהבינן אפילו אלף זוז ולעשיר בהוזל דכו"ע לא יהבינן ליה כלל ובאייקור דכו"ע יהבינן ליה עד שיוכל למכור בשוויין וזילא דיומי תשרי אזי המחצה יש לו דין דדמי שוויין וכנ"ל ולהרמב"ם אליבא דהרי"ף לעני ג"כ אפשר דיהבינן ליה אלף זוז אף שאין זה מוכרח כ"כ לשיטתו מ"מ מסתבר לומר כן כיון דלא מפליג הברייתא בהכי ולעשיר ג"כ כמו שיטת התוס' להרי"ף וכמש"כ ובזילא דיומי תשרי יהבינן לי' עד מחצה בנכסיו והיינו שמשלימין לו הפסידו במה שמוכרח למכור עכשיו ולא יותר ומחוורתא דסוגיין כהך שיטתא ועיין ודברי הנ"י בזה מעירבבים שהתחיל בשיטת הרמב"ם דמיירי בעשיר וע"ד מה שפירשנו בו דעד מחצה בנכסיו וסיים בשיטת רש"י דמיירי בעני וכבר התעורר בזה בחידושי אנשי שם אולם הבקי קצת בדרך הר"ן והנ"י דמדרכם להעתיק דברי רש"י כלשונם אף דלא ס"ל כוותיה לא תקשה גם זה ועיין:
דף ז:
ברש"י ד"ה ושקל ולהכי אתי כו', אף דלמאי דאמרינן אלא אי איכא לדמויי לבע"ח מדמינן לה ושם גבי בע"ח ליכא קרא להכי ואמרי' כן מסברא צ"ל דדוקא גבי נזקין דיפוי כח שלהם מפורש בקרא מיטב שדהו וכו' לכך איצטריך קרא לבינונית וזיבורית דלהוי רשאי ליתן כיוקרא דלקמי' אבל גבי בע"ח דיפוי כח שלהם אינו אלא תקחז"ל דמדאורייתא דינם בזיבורית שפיר אמרינן כן מסברא בלא שום קרא וזה פשיט ומוכרח ולפי"ז ע"כ סוגיא דשמעתין אזלא אליבא דעולא דס"ל דמדאורייתא דינם בזיבורית ודלא כהפ"י שרוצה לפרש סוגיא דשמעתין אליבא דר' שמעון דס"ל דמדאורייתא דינו דבע"ח בעדית וזה אינו ובעיקר קושייתו מה שהכריחו לומר כן היינו משום דקשיא לי' איך הוי ס"ד דראב"י לומר דיוכל לימר להבע"ח שקול זיבורית כיוקרא דלקמיה ליטעון ולימא לא ניחא לי בהך תקנתא דתיקנו חז"ל לטובתי וכדרב הונא בכתובות (פג) כל האומר אי אפשי בתקנת חכמי' כגון זו שומעין לו נראה דלק"מ דאטו מדאוריית דינו בזיבורית דווקא הא ילפינן לה מקרא דהאיש אשר אתה נושה בו וא"כ עיקר הילפותא מקרא הוא דתליא ברצון הלוה רק דאנן אמדינן דעת הלוה דסתמא לא יתן לו רק זיבורית כיון דתליא ברצונו ולכך אמר עולא דבר תורה כו' אבל לא שיהיה עיקר דינו בזיבורית דווקא עד שיוכל הבע"ח לטעון אי אפשי בתקנת חכמים וכן הוא באו"ת סי' ק"ב ס"ק ג' ועוד י"ל דכשם דאמרי' גבי נזקין מדיפה התורה כוחו לענין עדיות א"כ כ"ש לענין בינונית וזבורית כמו כן נאמר לענין בע"ח מדיפה התורה כוחו דלוה לענין שאינו צריך ליתן דווקא עדית או בינונית א"כ כ"ש שאין צריך ליתן דווקא זבורית ודו"ק ובאמת הכל הולך אל מקום אחד דמחמת זה בע"כ צ"ל כסברא דלעיל דעיקר כוונת התורה שיהיה תלוי ברצון הלוה אבל לא שיהיה צריך ליתן זבורית דווקא ועיין:
שם בגמ' א"כ הורעת כוחן של נזקין אצל בינונית וזבורית כו' וכמו כן אמרינן לענין בע"ח א"כ נעלת דלת בפני לווין הנה מפשטא דסוגיין יראה דאם רוצה הניזק בבינונית וזבורית וכן בע"ח בזיבורית שקיל בע"כ של מזיק ולוה כזילא דהשתא אלא שהרא"ש כתב שנראה לו דלא אמרינן כן רק היכא שגילה דעתו שאינו רוצה לשייר לעצמו רק שחפץ ליתנה כיוקרא דלקמיה בזה הוא דאמרינן א"כ הורעת כו' אבל היכא דלא גילה דעתו כלל לא כפינן לי' ליתן בינונית וזבורית דווקא דלא יהא אלא עדית ועדית הא ברשות הלוה או המזיק ליתן איזו שירצה וה"נ מצי הלוה או המזיק לומר כי היא חביבה עליו והוי כעדית ועדית או בינונית ובינונית ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם בעדית ועדית היכא דגילה דעתו שרוצה ליתן לו שקיל הניזק בע"כ דהא הרא"ש מדמי להו אהדדי דאלת"ה הדרא קושיית הרא"ש לדוכתי' וזהו כדברי הסמ"ע בסי' תי"ט ס"ק ד' שהשיג על הע"ש בזה ודבריו נכונים ודלא כהש"ך שם ס"ק ד' שכתב שנראים לו דברי הע"ש ולא עיין היטב בדברי הרא"ש אלו וכן כתב באו"ת (סי' ק"ב ס"ק ד') ע"ש וזה ברור
ובעיקר סברת הרא"ש נלפע"ד דלא מיקרי גילוי דעת רק היכא שרוצה ליתנה ביוקרא דלקמי' אבל אם מעלה אותה בדמים מרובים יותר הרבה מיוקרא דלקמי' לא מיקרי גילוי דעת כלל משום דכן הוא מדרכם של בני אדם למכור אף הדבר החביב עליו ביותר בדמים מרובים דריבוי הדמים חביבים עליו טפי וא"כ מאי גילוי דעת יש בזה שאינה חביבה עליו כעדית דגם אם היתה עדית היה מוכרה בדמים אלו רק היכא דגלה דעתו שרוצה ליתנה לו ביוקרא דלקמיה שבאמת אין זה יותר מכדי שוויו כיון דכו"ע נטרי עד ניסן ומזבני א"כ חזינן דאינה חביבה עליו ביותר רק שאינו רוצה להפסיד מדמי שוויו בניסן ובזה הוא דאין שומעין לו דמה לנו אם יפסיד בזו או בזו כנ"ל פשוט ובזה יתיישב הא דנקיט בכולה שמעתין כיוקרא דלקמיה ולא קאמר מעלינן לך כנכסי דבר מריון וכמו שהקשינו לעיל אבל לשיטת הרא"ש ניחא דבלא"ה לא הוי מקרי גילוי דעת כלל ויתיישב נמי קצת מה שדקדקנו לעיל מה ענין דבריו של רבה לעיקר תירוצו של אביי ודו"ק:
ודע דלהרא"ש נוכל לקיים שפיר הגירסא דעדית בציר פורתא גבי בע"ח שדחו התוס' להך גירסא ולהרא"ש דבגילוי דעת תליא מילתא שפיר מצינן למימר היכא דגילה דעתו לענין עדית גם בזה יש נעילת דלת יתיישב שב בזה מה שדחקו התוס' עצמם בדבור שאח"ז דלהכי נקיט כתובת אשה איידי דאיירי בנזקין ובע"ח נקט בתרייהו כתובת אשה ולהרא"ש אתי שפיר ודו"ק אמנם מדברי הרא"ש עצמו יראה דלא הוי ברירא לי' הך מלתא גם לשיטתו דשפיר נוכל לומר דגילוי דעת לא מהני רק בתובע פחות מדינו אבל ביותר מדינו לא מהני גילוי דעת כלל ולכך גם לשיטתו לא גרסי' להך גירסא דעדית בציר פורתא ולכך כ' הרא"ש זיבורית טפי פורתא לחד גירסא או עדית בציר פירתא לאידך גירסא משמע דלא ברירא לי' מלתא לאכרועי בין הגירסאות וכן הוא בתומים סי' ק"ב ס"ק ה' עיי"ש והטור הכריע דלא כהך גירסא ולכך כ' דא"צ ליתן עדית בציר פורתא כזילא דהשתא ואפי' ג"ד לא מהני אמנם מה שפסק הטור שצריך עכ"פ ליתן לו ביוקרא דלקמי' בע"כ לכאורה אינו מובן דממ"נ אם גילה דעתו שרוצה ליתנו לו ביוקרא דלקמי' א"כ לא הוי בע"כ של הלוה ומה הוצרך הטור להשמיענו זה דאם שניהם רוצים פשיטא דיעשו כרצונם ואי דלא גילה דעתי כפשטי' דלישנא דהטור דמשמען דשקיל בע"כ של הלוה קשה הא אפי' זיבורית אין צריך ליתן כ"ז שלא גילה דעתו מיהו יפה פירשו בסמ"ע סי' ק"ב ס"ק ו' דמיירי שגילה דעתו שרוצה למוכרה לאחר ביוקרא דלקמי' ולא לו דאז שקיל בע"כ של הלוה להך שדה בחובו וצריך לומר דהטור מסברא בעלמא כתב להך דינא דבכה"ג וודאי דהוי נעילת דלת ובאו"ת כתב דלמד כן מתורת אביו הרא"ש שכ' כן לענין כתובה ולא ידענא מאי קאמר דהרא"ש לענין כתובה מיירי בגילה דעתו שרוצה לתנו לה וא"כ וודאי דהוא מלתא דפשיטא ואינו ענין כלל לדברי הטור וכפי מה שפרשם הסמ"ע ודו"ק ובע"כ צ"ל דהטור כ"כ מסברת עצמו ולענין כתובה גם לפי דברי הטור נלפע"ד דאינו תלוי בגילוי דעת כלל כיון דליכא כאן נעילת דלת ודלא כהאו"ת:
ובעיקר דינו של הרא"ש במאי דחידש דבעינן גילוי דעת דווקא כבר השיג עליו ביש"ש הביאו הש"ך בסי' ק"ב ותי"ט ופסק כהרמ"ה הביאו הטור דלא בעינן גילוי דעת כלל רק בכל ענין יפה כחו של ניזק ושל בע"ח אם רוצים ליטול בפחות מדינם וכפשטא דלשנא דהש"ס ומה שהביא הרא"ש ראי' לדבריו דלא יהא אלא עדית ועדית כתב ביש"ש דגם בזה הדין דשקיל איזה עדית שרוצה המזיק דלא יהא אלא עידי עדית כיון דקיי"ל דבשלו הן שמין שקיל מעידי עדית אמנם עדיין לא תירץ כלום למאן דפסק כמ"ד דבשל עולם שמין וגם לא תירץ כלום מבע"ח ולענ"ד נראה בפשיטות דאין סברא כלל שיוכל לומר היא חביבה עלי ביותר במה שהוא נגד הדין והסברא וא"כ נהי דבעדית ועדית מצי למימר כן למ"ד בש"ע שמין מכל מקים לא מצי לומר כן על בינונית וזיבורית שחביבים עליו ביותר היפך מדעת כל העולם וראיה לזה מדברי הרמב"ם לענין דינא דבר מצרא מב"ב (יב ב') דאם רוצה ליקח חלק הרע שאצל שדהו מחוייבים השותפין ליתן לו ולא מצו למטען כי היא חביבה עליהם ביותר בלא שום אמתלא לדבריהם וגם בשווים הדין כך לשיטת רש"י והרי"ף והרמב"ם מכ"ש בגרועים ובזה אזדא לה לגמרי סברת הרא"ש [ועיין עוד במה שאכתוב אי"ה בסוגיא דלקמן בדברי הרא"ש אלו] וכן נראה עיקר לדינא כהרמ"ה וכיש"ש ולענין קושיית התוס' דדחקו עצמם הא דנקיט כתובת אשה ולא נקיט בע"ח ושואל עדית בציר פורתא עיין באו"ת שיישב זה גם לשיטת הרמ"ה והיש"ש ודו"ק ותוכן דבריו דלר"ש דס"ל דב"ח מדאורייתא דינו בעדית ורק משום שלא יקפוץ כו' תיקנו בבינונית ודאי דמהני גילוי דעת דתו לא שייך סברת שמא יקפוץ דמאין ידע דיגלה דעתו אח"כ אבל לעולא לא מהני גילוי דעת כלל ולכך נקיט הש"ס כתובת אשה דהיא אליבא דכו"ע ובר מן דין נלע"ד דמוטב לנו לסבול דוחק התוס' מסברת הרא"ש ועיין:
ודע דהרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי לסוגיא דידן ולא כתבו כלל הך דינא דאם רוצה הניזק או הבע"ח בפחות מדינו וצריך טעם להשמטתם ובאו"ת כתב יישוב לזה ולא נתחוורו לי דבריו ולכאורה הי' נראה לומר דדעתם הוא דע"כ אינו שואל בפחות מדינו אם לא שהיא לו אמצרא דידי' ובזה כבר כתבו דאם שואל צד הגרוע שאצל שדהו דצריכין ליתן לו אבל זה אינו דהתם דווקא ברוצה ליקח מהגרוע לא יותר משיעור שראוי לו ליטול מהיפה אבל היכא דבעי ליטול טפי פורתא היינו כערך מעותיו לא יהבינן לי' כמבואר התם ברמב"ם עיי"ש וא"כ הדק"ל וצ"ע:
שם בגמ' אליבא דר"י לא תבעי לך דאמר בדניזק שיימינן כו' והא דלא קמבעי ליה אליבא דר"י ג"כ היכא דאהני קרא נלענ"ד דאה"נ קאמר והגמ' לא קאמר דאליבא דר"י לא תבעי רק במאי דפליג עם ר"ע והיינו היכא דזיבורית דניזק הויין כעדית אבל היכא דזיבורית שלו לא הויין כעדית דבהאי גוונא מודה לר"ע משום דאהני קרא אה"נ דאיכא למבעי גם לדידיה כמו לר"ע וגם זה נכלל במאי דאמר כי תבעי לך אליבא דר"ע כיון דבהאי גוונא לא פליגי כלל וזה פשוט וא"צ לפנים ודברי רש"א בזה אינם נראים לענ"ד ונלאתי להאריך והמבין יבין:
דף ח.
בגמ' ואב"א אידי ואידי שלא היתה לו עדית ומכרה הא דהויא בינונית דידיה כעדית דעלמא כו' הקשו בתוס' כיון דשויא בינונית דידיה כעדית דעלמא וגם לדידי' לא היתה לו עדית זולתה א"כ אמאי קרי ליה בינונית כיון דהוי עדית לעלמא ולדידיה ותירצו דההיא ברייתא מיירי שיש לו עדית ולא מכר רק שעדית שלו שוים יותר מעדית דעלמא וברייתא השנייה מיירי שלא הי' לו עדית כלל והגמ' ה"ק אידי ואידי שלא היתה לו עדית ומכרה ר"ל דבזה שניהם שוים שלא מכר עדית רק בחדא מיירי שיש לו ובחדא מיירי שלא היה לו מעולם ודבריהם דחוקים בפי' הגמ' ובפ"י הקשה דאמאי לא משני הגמ' דבתרווייהו מיירי שיש לו עדיין עדית רק ששווים טפי מעדית דעלמא והא דשווה בינונית שלו כעדית דעלמא וכו' דהשתא הוי ניחא טפי דתרתי ברייתי מיירי בחדא גוונא ממש ומחומר קושיא זו יצא לו דיו חדש דאף דלגבי בע"ח קיי"ל דהיכא דאית לי' ללוה עדית וזיבורית אינו נוטל רק זיבורית דהיינו בפחות מדינו ולא ביותר מדינו והר"ן כתב זה לכללא בכל דוכתא דהיכא דלית לי' כדינו רק גרוע מדינו ומעולה מדינו דדחינן לי' אצל הגרוע מ"מ לגבי נזקין ליתא להך כללא כיון דמיטב דידי' מפורש בכתוב אי לית לי' כדיניה שקיל ביותר מדינו ולכך לא מצי תו לשנויי כקושייתו עיי"ש בדבריו והוא תמוה ואשתמיטתי' גמ' ערוכה בסוגיין דלעיל דקאמר לר"י אהני קרא היכא דאית לי' עדית וזיבורית וזיבורית דידי' לא שוין כעדית דמזיק ועדית דידי' שווין טפי כו' דלא מצי אמר לי' תא וגבי מזיבורית כו' הרי להדיא דאי לאו קרא גם גבי נזיקין הוי איתא להך סברא דמצי לדחותו אצל הגרוע כמו בבע"ח וא"כ מנ"ל לומר כן לר"ע מסברא כיון דלר"י איצטריך קרא להכי הא בהך מילתא לא פליגי ר"י ור"ע הן אמת דלהרא"ש שכ' דאפי' אי בינונית דידי' שווין יותר מעדית דמזיק אפ"ה צריך ליתן לו מעדית דידי' דוקא או מיטב דניזיק או דמזיק אמר רחמנא א"כ שפיר צריכינן לקרא דזה וודאי דלא הוה ידעינן מסברא אבל מ"מ אין זה מעלה ארוכה לדברי הפ"י כיון דהגמ' לא הזכיר כלל הך רבותא רק דלא מצי אמר תא וגבי מזיבורית אשר זה ידעינן בלא"ה מסברא לדברי הפ"י וא"כ לא צריכינן לקרא בזה כלל והכי הו"ל להגמ' לפרש כגון שיש לו עדית ובינונית וזיבורית וזיבורית לא שווין כו' ובינונית שוויין טפי דלא מצי אמר תא וגבי מבינונית דזהו עיקר הצריכיתא דקרא לדבריו בשלמא על הרא"ש בעצמו לא קשה כיון דגם בהך גוונא דנקיט הגמ' ג"כ איכא רבותא דאיצטריך למילף מקרא שפיר איכא לשנויי כדמשני הרא"ש דהגמ' לא נקיט אלא הנך גוונא דבעי מזיק למיגבי מינייהו דהיינו מיטב דידי' או דניזק אבל על הפ"י וודאי דקשה טובא ודו"ק:
ובעיקר קושייתו הנה על הגמ' לא קשה כלל דעיקר כוונת הגמ' הוא על עדית דעלמא דכלפי מה שתירץ לעיל דמיירי בהיתה לו עדית ומכרן והעדית הנמכרים הם שגרמו לו לגבות הבנונית משום דאשתעבד לי' מעיקרא ע"ז אמר ואב"א או"א שלא היתה כו' ורצה לומר דאין העדית הגורמים לגבות מבינונית רק כאן וכו' וכיון דלהך שינויא קיי"ל דבש"ע הן שמין א"כ העדיות הגורמים לגבות בינונית המה עדית דעלמא ועליהן אמר שלא היו לו אלו העדיות המשעבדי' בינונית אבל מעידי עדיות לא מיירי כלל הש"ס כיון דאין מחמתן שום נ"מ לדינא רק לענין קריאת השם בלבד ואפשר דאין ה"נ דמיירי בשניהם דיש לו וכהפ"י וא"כ על הגמ' לא קשה כלל נמצא שאין עיקר קושייתו רק על התוס' וגם זה אינו קשה כ"כ דאפשר דהתוס' לא ניחא להו לפרושי כן משום דבברייתא שני' ליתא בה שום רמז שיש לו עידי עדיות דבשלמא בברייתא דתני בה דבע"ח בזיבורית דמיירי ע"כ להך שינויא דשוי בינונית שלו כעדית דעלמא וא"כ ע"כ מוכח מינה דיש לו עידי עדית מדקרי להנך בינונית אבל בברייתא שני' דלא נזכר בה שום רמז מזה לא רצו התוס' לפרש בה כן ועכ"פ איך שיהיה כוונת התוס' הנה על הגמ' וודאי דלא קשה כלל וכדכתיבנא ועיין בספר תו"ח דגריס או"א שהיתה לו עדית ומכרה ומחמת זה מקיים הגי' באב"ע השני או"א שהיתה בינונית שלו כעדיות דעלמא עיי"ש בדבריו ואין גירסתו מתיישבת כ"כ אמנם מדברי הרמ"ה הביאו הנ"י נראה דהוי גרס כן וכמו שיתבאר אח"ז אי"ה שם בגמ' רבינא אמר בדעולא פליגי ד' שיטות נאמרו בזה א' שיטת רש"י ב' שיטת התוס' ג' שיטת הר"ן בכתובות פ' שני דייני גזירות בשם הראב"ד ד' שיטת הרמ"ה הביאו הנ"י בשמעתין ודברי רש"י וודאי דדחוקי' טובא דא"כ מאי קאמר דפליגי בדעולא הול"ל דפליגי במתניתין דהניזקין דתנינן בה דינא דבע"ח בבינונית ועוד בעיקר פירושו וודאי דדחוק טובא דיהי' שום תנא דיפלוג על סתמא דמתני' דהניזקין דנראה דלית מאן דפליג ע"ז ודברי התוס' גם הם אינם מתיישבים כ"כ דמפשטא דלשנא דשמעתין משמע דמאן דפליג אדעולא לגמרי פליג עליו ולית לי' כלל הך תקנתא דעולא ולדבריהם לא פליג עליו בעיקר דבריו רק בהך מילתא לחוד ואין זה במשמע כלל ועוד דמש"כ התוס' דטעמא דשלא יקפוץ שייך גם בבינונית היכא דלית לי' ארעא עדיפא מינה ג"כ לא מסתבר כ"כ דמה בכך דלהאי גברא לית לי' עדיפא מינה ומקרי עדית לגבי דידי' מ"מ כיון דלעלמא הוי בינונית א"כ למה יתן המלוה עיניו בה כיון דבבינונית לא שייך הך חששא דיתן עיניו בה מדלא חששו לזה חז"ל בתחילת תקנתם דתקנו לבע"ח בבינונית והיינו משום דבינונית מצוים מסתמא לקנות בכל דוכתא וא"כ מאי חששא איכא בזה שאין לו אלא בינונית יותר מבבינונית דעלמא ובין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' רבינא ע"כ ס"ל דבש"ע הן שמין כיון דלא אתי לשנויי רק ברייתא דבע"ח בזיבורית אבל הך בריתא דבע"ח בבינונית הוי ניחא לי' ש"מ דס"ל בש"ע הן שמין אולם הר"ן בכתובות פי' לסוגיין דה"ק דתרווייהו ס"ל דינא דמתני' דהנזקין דבע"ח דינו בבינונית רק שנחלקו בטעמא דהך דינא דעולא ס"ל דמדאורייתא דינו בזיבורית ומשום נעילת דלת עיילוהו הוא דעיילי' לי' חז"ל ותיקנו לו בבינונית ורבי שמעון ס"ל דאדרבה מדאורייתא דינו בעדית כניזקין ומשום שלא יקפוץ וילונו גרועי גרעי' לי' חז"ל ותיקנו לו שלא יגבה אלא בבינונית והך פלוגתא מפורשת בדוכתא בסוגיא דהניזקין במס' גיטין עיי"ש ורבינא בא לתרץ דומיא דהנך תרתי ברייתו' דסוגיין ואמר דפליגי נמי בפלוגתא דעולא ור"ש דמר אית לי' דעולא ולכך בבינונית וזיבורית גובה מהזיבורית כיון דנעשו לו הבינונית כעדית והזיבורית כבינונית דבשלו הן שמין וחששא דנעילת דלת ליכא כאן כיון שאינו משייר לנפשו רק מעולה ממנה במדריגה א' ובכה"ג גם המלוה ודאי שלא ימנע מלהלוות לו בשביל שלא יקח ממנו המעולה שבשדותיו ועוד י"ל דבכה"ג לא תיקנו חז"ל שיתן לו המעולה שבנכסיו ואוקמא אדאוריי' דדינו בזיבורית ומר לית לי' דעולא רק כר"ש דמדאורייתא דינו בעדית ורק משום חששא דיקפוץ וילוונו תיקנו בבינונית וא"כ בבינונית וזיבורית דלא שייך חששא דיקפוץ וילוונו [וזהו דלא כהתוס' שכ' דגם בזה שייך שמא יקפוץ וילוונו רק כמו שכתבנו בקושייתינו על התוס' עיי"ש] אוקמא אדאורייתא וגובה בינונית דלא יהא אלא עדית למ"ד בשלו הן שמין מ"מ הא מדאוריי' דינו באמת לגבות מהעדית ובכה"ג דליכא חששא דיקפוץ וילוונו אוקמוה אדאורייתא:
וע"ד זה פי' נמי גם הרמ"ה הביאו הנמ"י בשמעתין דפליגי בפלוגתא דעולא ור"ש אלא דהרמ"ה גריס לעיל בסוגיין כגירסת התוס' דגרים או"א שהיתה לו עדית ומכרה נמצא דכולה סוגיא איירי בהכי ולכך פי' גם דברי רבינא בהי' לו עדית ומכרה ופלוגתייהו דהנך ברייתו' הוא אי אזלינן בתר מעיקרא ואשתעבד לו בינונית או דאזלינן בתר שעת גוביינא דה"ל הבינונית כעדית למ"ד בשלו הן שמין דמאן דאית לי' דעולא אזיל בתר גוביינא וגובה מהזיבוריות כיון דמדאורייתא דינו כן דלא תיקנו בכה"ג חז"ל כיון דבשעת גוביינא ה"ל כעדית ומאן דאית לי' דר"ש סבר דאזלינן בתר מעיקרא כיון דמדאורייתא דינו לגמרי בעדית ורק משום חששא דיקפוץ וילוונו הפקיעו חז"ל לזכותי' וכיון דאשתעבד מעיקרא ליתן בינונית תו לא פקע ואוקמא אדאורייתא והנכון בכולי שיטתא הוא שיטת ל ועיין ולהנך תרי פירושי שינויא דרבינא אזיל אליבא דמ"ד בשלו הן שמין נמצא דלפי' רש"י ותוס' היו לנו לפסוק להלכה דבש"ע הן שמין כרבינא ואף שהתוס' כתבו גם לפירושם דהלכה כר"נ דס"ל בשלו הן שמין אין דבריהם מחוורין בזה דרבינא הוא בתראה טפי מר"נ וכרבינא אית לן למפסק וכן כתב הר"ן בכתובות דאליבא דהך פירושא אית לן למפסק כרבינא דבש"ע הן שמין אבל להר"ן והרמ"ה הלכה דבשלו הן שמין כיון דרבינא ור"נ תרווייהו ס"ל כן ויש כאן מקום עיון בדברי הרי"ף והרמב"ם דשם בכתובות פסקו כר"נ דזה גובה וזה גובה והיינו כמ"ד בכלו הן שמין כדאמרינן התם וכאן פסקו בבינונית וזיבורית דגובה בינונית א"כ ע"כ הוא כמ"ד בש"ע הן שמין וא"כ דבריהם סתרי אהדדי וכבר התעורר ע"ז בר"ן במס' כתובות ובכ"מ ביקש ליישב דברי הרמב"ם עפ"י שיטת הרמ"ה שהבאתיו לעיל ופי' דברי הרמב"ם דמיירי בהי' לו עדית ומכרן ואין זה במשמעות לשונם כלל דכל כה"ג ה"ל לפרושי ולא למסתם סתומי כיון דהך שינויא דהי' לו עדית ומכרן נזכר בגמ' הי' לו להרמב"ם ג"כ לבארו ובאמת לא ידעתי מה הוצרך הכ"מ לומר דס"ל כהרמ"ה ובקצרה ה"ל לומר דפסק כשינויא קמא דסוגיין אלא דכ"ז אי אפשר לאומרו כלל מדסתמו דבריהם:
ונראה לומר דהרמב"ם מפרש להך שינויא דרבינא ג"כ ע"ד מה שכ' הר"ן דפליגי בפלוגתא דעולא ור"ש רק בהיפוך הסברא דלהר"ן מאן דאית לי' דעולא סבר דגובה מהזיבורית ומאן דאית לי' דר"ש גובה מהבינונים וכפי הסברות שכתבנו לעיל אליבי' ולהרמב"ם יתפרש בהיפוך דמאן דאית לי' דעולא גובה תמיד מהבינונית דסוף סוף איכא נעילת דלת אי מגבינן לה מזיבירית אף שאין לו רק בינונית וזיבורית ומאן דאית לי' דר"ש גובה מהזיבורית דטעמא דשמא יקפוץ שייך גם כאן וכסברת התוס' שכתבנו לעיל ולכך הרמב"ם דפסק כעולא פסק דגובה בינונית והא דפסק בכתובות כר"נ דז"ג וז"ג היינו משום דבעל זיבורית אף אם יגבה בינונית תחילה מ"מ אין צריך ליתן לו בינונית משום דלא שייך כאן טעמא דלע"ד דהא בשעה שהלווהו לא הי' לו רק זיבורית וא"כ לכתחילה אהכי סמיך ואין כאן נע"ד כלל אם יגבה כדינו מהזיבורית וגם אין להקשות דא"כ למאי צריכין התם לומר לזה עדית ובינונית ולזה זיבורית אפי' לזה בינונית לחוד ולזה זבורית נמי דינא הכי לפי סברא זו דהא בעל בינונית אף אם יגבה תחילה זיבורית אפ"ה יצטרך ליתן בינונית דהא בשעה שלוה אבינונית קסמיך דגם זה אינו דבאמת גם כאן ליכא משים נע"ד דמה הי' לו להלוותו ולא לגבותו בחובו וטפי שייך כאן טעמא דיקפוץ דע"כ משום שנתן עיניו בבינונית שלו הלווהו ולכך הדין נותן שיגבה כדינו מזיבורית אם לא ביש לו ג"כ עדית דאז לפי שורת הדין נוטל בינונית כללא דמלתא דהתם בכתובות בשנים שהוציאו שט"ח זע"ז כיון דליכא לטעמא דנע"ד התם כלל לכך אוקמינא אדינא דבשלו הן שמין זהו משנלע"ד בישוב דבריהם וכעת לא מצאתי תירוץ יותר מרווח מזה ועדיין צ"ע:
שם בגמ' אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא כו' א"ה בניזקין נמי נימא הכי' ב' שיטות בזה דעת רש"י דלא אמרי' הך סבר' דאי שתקת רק היכא שיש איזה טובה בזה להגובה אם יטול עכשיו ממה שיטול בהר דיהדר שטרא למרי' דבזה הוא דאמרינן הך סברא חי שתקת ואעשה לך טובה הרי מוטב וא"ל מהדרנא שטרא כו' ותפסיד יותר אבל כל היכא שלא יוגרע כוחו בתר דיהדר שטר' למרי' לא מני למימר אי שתקת משום דיוכל לטעון לכי תהדר כיון שאין לו הפסד בחזרתו ממה שנותן לו עכשיו ולכך פירש דהגמ' לא פריך אי הכי רק מנזקין ובאופן דרוצה ליתן לו בינונית ואם יהדר שטרו יטול זבורית אבל מבע"ח לא פריך מידי כיון דבין כך ובין כך לא יטול רק זבורית לא מצי למימר ליה אי שתקת והא דבכתובה מצי למימר ליה אי שתקת אף דאינו עושה עמה שום טובה כתבו התוס' בשמעתין לשיטת רש"י דכיון שאינו מגרעה מדינה דמעיקרא שפיר מצי למימר לה אי שתקת אף דאינו עושה עמה שום טובה והוא ברור ומוכרח בכוונת רש"י (ויצא לו לרש"י כן מדיוקא דלישנא דהגמ' דפריך מנזקין ולא מבע"ח] וכיון שכן איכא למידק בדברי רש"י במס' כתובות גבי מי שאבדה לו דרך שדהו (ק"ט) דפי' אי שתקת ומוזילנא גבך ור"ל שעושה עמו טובה דלמאי צריכינן התם להך סברא שיעשה עמו טובה כיון שאינו מגרעו מדינו דהא אילו היו בידי המוכרים נמי לא יטול כלום כיון דמיירי בחד דאתי מכח ד' ודמי לאשה בזיבורית דאף בלא עשיית טובה נמי מצי לומר לה אי שתקת והכי נמי דכוותה וזה לכאורה קושיא עצומה ובאמת פי' רש"י שם בכתובות דחוק טובא דהא יקנה לו דרך במאה מנה קתני עד שמחמת קושיא זו מיאן הרא"ש בפי' רש"י וכיון שאין שום הכרח לזה א"כ למה דחק עצמו רש"י שם בחנם וכמו כן יש להקשות גם על הרא"ש למה נאיד מפירש"י מחמת קושיא זו הלא ברווחא מתפרש סוגיא דהתם גם לפירש"י וכמו שכתבנו ונראה דזהו באמת דעת המהרש"ל הביאו הש"ך בסי' קי"ט ס"ק יו"ד דהסכים לפירש"י בשמעתין וכתב שאדרבה מהש"ס דכתיבות מוכח כפירש"י דאלת"ה אמאי לא מוקמינן בחד דאתי מכח חד ע"ש בש"ך ולכאורה אין הבנה לדברים אלו ובמש"כ הוא כן דהמהרש"ל מפרש גם לשיטת רש"י סוגיא דכתובות כפשוטו בלא אוזילנא גבך כיון שאינו מגרע מדיני ובזה מיושב לן אמאי לא מוקים בחד דאתי מכח חד דיאמר אי שתקת כו' ואי לא מהדרנא שדה אחת מהד' למארי' ושוב לא תוכל לגבות לא ממנו ולא ממני אלא א"כ בחד דאתי מכח חד כיון דמגרעו מדינו דמעיקרא לא יוכל לומר אי שתקת כו' בלא עשיית טובה עמו וכאן ליכא עשיית טובה דהך דאוזילנא גבך לא ס"ל למהרש"ל כמו שהקשה הרא"ש דהא יקח לו דרך במאה מנה תנן ולכך הוכרח הגמ' לאוקמי בחד דאתי מכח ד' שאינו מגרע מדינו דאז שפיר מצי למימר אי שתקת מבלי שום עשיית טובה וכהך דכתובת אשה בשמעתין ועכ"פ דברי רש"י בכתובות הם תמוהים לכאורה ונראה לע"ד דשפיר הוכרח רש"י לפרש כן משום דגרסי במס' בכורות (מ"ח ב) א"ר ירמי' זאת אומרת שני יוסף ב"ש שהיו בעיר אחת ולקח אחת מהם שדה מחבירו בע"ח גובה ממנו דא"ל אי בדידך מסיקנא מנא דידך שקילנא ואי בדחברך מסיקנא משתעבדא לי מקמי דידך אמר רבא מכדי נכסוהי דבר נש כו ולפ"ז קשה בדר' ירמי' דמאי ס"ד דר' ירמיה דיוכל לגבות מהך שדה ממ"נ ואמאי לא מצי אמר לי' אי שתקת כו' וא"ל מהדרנא שטרא למארי' ולא תוכל לגבות ממנו ואי משום דאינו עושה עמו שום טובה לכך לא מצי טעין אי שתקת דהא אינו מגרעו מדינו דמעיקרא וכל היכא דאינו מגרעו מדינו דמעיקרא שפיר מצי טעין אי שתקת בלי שום עשיית טובה וכדאמרינן בשמעתין לענין כתובת אשה בזיבורית וא"כ הדק"ל אמאי לא מצי טעין התם בבכורות אי שתקת כו' אליבא דר' ירמיה ואף רבא לא פליג עליו התם אלא משום דנכסי בע"ח אינם משתעבדים רק מדין ערב וכל היכא דלא יוכל לגבות מהלוה עצמו גם מהערב אינו יוכל לגבות אבל אם טוען על גוף השדה גם רבא מודה דיוכל לגבות בממ"נ ומה"ט כתב הש"ך בסוף ספר תקפו כהן הובא בנ"מ סי' קמ"ח דאם יש לו עדים שיב"ש אחד גזל ממנו שדה וא"י איזה מהן ואח"כ מכר יב"ש אחד כל שדותיו להשני דשפיר גובה ממנו ממ"נ אפי' לרבא כיון דהכא לאו מדין ערב קאתי עלי' רק שטענתו הוא על גוף השדה וא"כ קשיא בין לר' ירמי' ובין לרבא אמאי לא מצי טעין אי שתקת כיון שאינו מגרעו מדינו ומהכרח קושיא זו ע"כ צריך לחלק דעד כאן לא קאמרינן בשמעתין לענין כתובת אשה דמצי טעין אי שתקת מבלי שום עשיית טובה כיון שאינו מגרעה מדינה אלא היכא שעכ"פ אינה מפסדת לגמרי הקרן שלה כמו בכתובת אשה שאין לה הפסד בטענת אי שתקת כלל אבל התם בבכורות כיון שע"י טענת אי שתקת מפסיד לגמרי הקרן שלו אף שאינו מגרעו מדינו דמעיקרא דגם מעיקרא הי' ג"כ מפסיד הקרן שלו מ"מ כיון דכאן מצא מקום לגבות בממ"נ ורק בטענת אי שתקת רוצה לדחותו שפיר מצי למימר לי' לכי תהדר דבמקום פסידא לגמרי מצי טעין לכי תהדר אף שאינו מגרעו מדינו דמעיקרא ולא דמי לכתובה שעכ"פ אינה מפסדת הקרן וסברא זו כתבו התוס' בכתובות גם לפי שיטת הרא"ש שיתבאר לקמן אי"ה ע"ש] וכיון דהך סברא מוכרחת לשיטת רש"י שפיר קא קשיא לי' בסוגיין דכתובות כיון דגם התם מפסיד לגמרי איך מצי טעין אי שתקת דהא מצי למימר ני' נכי תהדר אף שאינו מגרעו מדינו וכההיא דבכורות ולכך הוכרח רש"י לפרש אי שתקת ואוזילנא גבך כו' דע"י עשיית טובה ודאי דמצי טעין אי שתקת ומעתה כיון שדברי רש"י בהא דאוזילנא גבך המה מוכרחים לשיטתו א"כ אזדא לה כל מה שכ' מהרש"ל בזה ודו"ק ולענין מה שהקשה מהרש"ל אמאי לא מוקמינן התם בחד דאתי מכח חד יש ליישב בפנים שונים עיין בש"ך שם ודבריו אינם מובנים כל הצורך דא"כ בחד דאתי מכח ד' נמי לימא הכי והעיקר נ"ל דלפי מה שנבאר אי"ה לקמן דלרש"י הך מהדרנא שטרא למארי' אינה מכירה חדשה כמש"כ הרא"ש וסייעתו רק דדווקא בחזרת השטר תליא מילתא וכפשטא דלשנא דתלמודא והך דמכרן לאחר מסתמא מיירי בשטר אחד א"כ ממילא לא אפשר לאוקמי כלל בחד דאתי מכח חד דהא אם יחזור השטר א"כ יהיה כל השדות מהודרין ויגבה מהראשון וזהו דלא כהתוס' בשמעתין ד"ה מכרן ודו"ק ולהתוס' ג"כ יש ליישב או כהש"ך או כמו שהביא בשם התוס' דכתובות ע"ש ועכ"פ דברי מהרש"ל אינם נכונים כלל ועיין
והרא"ש כתב דלאו דווקא מנזקין פריך אלא דה"ה מבע"ח ונזקין דנקיט הוא לרבותא דאפי' נזקין לא יטול אלא זיבורית ותוכן דבריו הוא דטענת אי שתקת יכול ליטעון אפי' בלי שום עשיית טובה דאינו צריך כלל לאיים עליו ולהפחידו לומר וא"ל תפסיד יותר ואפ"ה לא מצי טעין לכי תהדר משום דחשבינן לי' כאילו כבר הוא מהודר דכל מה שביד האדם לעשות חשבינן ליה כאילו הוא כבר עשוי ומייתי ראי' מכתובת אשה דשמעתין שאינו מאיים עליה כלל וכן מהא דכתובות וא ניחא לי' בפירש"י דאוזילנא גבך דהא יקנה לו דרך במאה מנה תנן ולשיטתו צריכינן לחלק בכל הנך חילוקים שכתבו התוס' בכתובות ע"ש והוא דהא דלא אמרינן בחד דאתי מכח חד או אפילו בחד לבד דמזבנינא לד' דהך מהדרנא נמי פי' בו הרא"ש דהוי מכירה גמורה שבחזרתו השטר אינה חוזרת המכירה וא"כ גם בחד לבד נמי נימא מזבנינא לד' וצריך לומר דלא שבקינן ליה למכור ולהפקיע זכותו של זה והא דפריך בשמעתין מנזקין ולהרא"ש גם מבע"ח נמי פריך ואף שהוא להפקיע זכותן היינו משום שאינו מפסידן לגמרי דעכ"פ גובים חובם ואין נ"מ רק אם יגבה מזה או מזה ולא מיקרי גזילה כ"כ ולכך שפיר שבקינן לי' למיעבד הכי וכיון דשבקינן לי' תו הוי כאילו כבר עבד לסברת הרא"ש בחד דאתי מכח ד' אף שמפסידו לגמרי מ"מ שבקינן לי' משום דהך יפוי כח שבא לו ע"י קניתו של זה שפיר יוכל להפקיע ע"י מכירה:
כללא דמלתא היכא שאינו מפסידו לגמרי בכל ענין יוכל לטעון אי שתקת מבלי שום איום והפחדה ואפי' להפקיע זכותו דמעיקרא אבל היכא שמפסידו לגמרי אז יש חילוק דלהפקיע זכותו דמעיקרא אינו יכול אבל הזכות שבא לו ע"י קניתו יוכל להפקיעו ואפילו להפסידו לגמרי הנך רואה דגם להרח"ש צריכינן להנך תרתי סברי שכתבנו לשיטת רש"י דגם הוא מחלק בין היכא שמגרעו מדינא דמעיקרא ובין שאינו מגרעו ובין היכא דאיכא פסידא לגמרי לליכא פסידא לגמרי ואפ"ה לא ניחא ליה כפירש"י והיינו משום דבשלמא להרא"ש שפיר מסתברין הנך חילוקי דמחלקי התוס' דבמקום פסידא לגמרי לא יוכל לגרעו מדינו משום דאנן לא שבקינן ליה דהוי גזל גמור ולאו בטענת לכי תהדר תליא מילתא דזה אינה טענה כלל להרא"ש רק דאנן לא שבקינן לי' לגזול את חבירו ולהפסידו מדינו דמעיקרא משא"כ בחד דאתי מכח ד' שפיר יוכל להפקיע זכות הבא לו ע"י קניתו כיון דלאו איהו קא גזליה רק הוא נגזל כבר מעיקרא פ"י הד' אבל לרש"י דבטענת לכי תהדר תליא מילתא דכל היכא שאינו מאיים עליו יוכל לטעון לכי תהדר א"כ מה לי היכא שמגרעו מדינו או אינו מגרעו כיון דסוף סוף אינו מפסיד כלל בחזרתו אמאי לא יוכל לטעון לכי תהדר וא"כ שפיר קא קשיא ליה להרא"ש על רש"י מכתובת אשה דשמעתין אך מה שהקשה מהא דכתובות כבר כתבנו לעיל שהיא תמוה ואף שישבנו דברי רש"י דהוכרח לומר כן מסוגיא דבכורות מ"מ הרא"ש דלא הביא כלל להא דבכורות ולא קשקיל וטרי בהך מילתא כלל הדק"ל למה נאיד מפירש"י מכח הך קושיא דכתובות וצ"ל דבאמת הנך תרי קושיות דהרא"ש הכל חדא דלפום מאי דלא ס"ל הך שינוייא שכתבו התוס' לרש"י מכתובת אשה א"כ שפיר קשיא לי' גם הא דכתובות ודוק אך דברי התוס' דכתובות קשה ליישב עד"ז ע"ש וצ"ע ודע דדברי התוס' דשם בלא"ה מגומגמים שם בלשונם ונלאתי להאריך:
והנה אין להקשות מסוגיא דבכורות ואף דשם מיירי שבא להפקיע הזכות שבא לו ע"י קניתו וא"כ אפי' במקום פסידא לגמרי נמי יכול לומר אי שתקת וא"כ לכאורה סוגיא דבכורות קשיא להרא"ש מיהו יפה תירצה בספר נ"מ סי' ס"ט דלהרא"ש ס"ל דהך מהדרנא הוי מכירה חדשה לגמרי א"כ באין להם להנך תרי יוב"ש קרקע אחרת זולת זה א"כ אם יהדר שטרא למארי' אעפ"כ יוכל לגבות ממ"נ דגם מהראשון יוכל לגבות בממ"נ אחרי שעתה חזר וקנהו מהשני ודו"ק והגמ' מיירי בכה"ג וגם רבא בעי לדחויי דאפי' בכה"ג שאין להם נכסים אחרים נמי לא יוכל לגבות ולכך לא מצי לדחויי מכח אי שתקת רק מחמת נכסי דב"נ אינון ערבין לי' ולפ"ז ליתא לדינו של הש"ך בספר תקפו כהן שהבאתי לעיל דאף דבכה"ג דנדון דידי' ליתא להך דיחויא דדחי רבא כיון שבא בטענה של גוף השדה מתורת גזילה מ"מ לא מצי לגבות מכח אי שתקת דהא ע"כ מיירי כאן ביש לשניהם עכ"פ לכל אחד שדה אחת דאל"כ כשהעידו העדים שיב"ש גזל שדה ע"כ הוא היב"ש שיש לו שדה אלא ע"כ דיש לשניהם עכ"פ שדה אחת וכיון שכן אם יהדר שטרי' למארי' לא יוכל לבוא על הראשון בממ"נ דיטעון ויאמר שדך הגזולה היא אצל אידך יב"ש ושפיר מצי לדחותו באי שתקת לסברת הרא"ש דאף שמפסיד לגמרי מ"מ הזכות שבא לו ע"י קנייתו יוכל להפסידו וכמשכ"ל והנ"מ לא דק דבסי' מ"ט תירץ להך קושיא דבכורות כדלעיל ועכ"ז בסי' קמ"ח כתב דנראים לו מאוד דברי הש"ך בספר תקפו כהן מפני שכן מוכח להדיא מהגמ' ושכח דברי עצמו שלפמ"ש הוא עצמו בסי' מ"ט אין כאן הוכחה כלל ואדרבה מוכח לשיטת הרא"ש בהיפוך מדבריו ודו"ק אמנם לשיטת רש"י שכתבנו לעיל דהיכא שמפסידו לגמרי לא יוכל לטעון אי שתקת בלי איום והפחדה אף דאינו מגרעו מדינו דמעיקרא שפיר איתא לדברי הש"ך ונמצא כי דינו של הש"ך תלוי בהנך הרי שיטות והבן בדברים אלו היטב אך שיטה זו קשה טובא כיון דס"ל להרא"ש דכל היכי שאינו מפסידו לגמרי רק דיש נ"מ בין עדי' לבינוני' וזיבורית שפיר מצי טעין אי שתקת אפי' לגרעו מדינו דמעיקרא וגם ס"ל דהך מהדרנא היינו מכירה חדשה לגמרי א"כ קשה דבכל נזקין דדינם מדאורייתא בעדית לא ליתב להו רק זיבורית דאי בעי מזבין לעדית ובינונית דידי' לעלמא ומה בין זה להא דמהדרנא שטרא למארי' כיון שגם זה הוי מכירה חדשה להרא"ש ובאמת הרמב"ן במלחמות שדרך ג"כ בדרך הרא"ש כתב שמחמת קושיא זו דחה הרי"ף לשינויא דסוגיין וחשבו שלדיחויא בעלמא נאמר אבל באמה ליתא כלל להך טענה דאי שתקת ומחמת זה לא כתבו הרי"ף והרמב"ם להך אוקימתא דביתמי בהלכותיהם אבל הרא"ש דתפס לעיקר כהך אוקימתא ותמה על הרי"ף שלא הביאה א"כ קשה טובא דבכל נזקין יאמר כן מזבנינא לעדית ובינונית כו' וכיון שבידו לעשות כן נחשב כאילו כבר עשוי ובטל דינא דהנזקין בעדית לגמרי ואין זה אלא דברי תימא ואם נאמר דגם להרא"ש לא הוי כמכירה חדשה לגמרי כיון שמוכרו לאותו אדם עצמו שלקח ממנו שוב הוי כאילו לא נמכר מעולם א"כ הדק"ל בבכורות ואזדא לי' תירוצי של בעל נ"מ ועוד דדברי הרא"ש משמע דהוי כמכירה חדשה לגמרי וכיון שכן הדק"ל וצ"ע דהרי"ף והרמב"ם השמיטו לאוקימתא דיתמי ולא כתבוהו בהלכותיהם ותמה עליהם הרז"ה עיי"ש והרז"ה כתב ליישב דסוגיא דידן אזלא אליבא דרב נחמן ואביי דס"ל בגיטין דנזקין לא גבי מיתמי אלא בזיבורית אבל לרבא דס"ל דכיון דמדאורייתא דינם בעדית גבי אף מיתמי מעדית ובכל דוכתי קיי"ל דיתומים ולקוחות דין אחד להם וכיון שכן גם מלקוחות גבי מעדית בנזקין אף שיש בנ"ח וא"כ ליתא כלל לכל שקלא וטריא דשמעתין ולכך השמיטה הרי"ף והרמב"ן השיג עניו דהא הרי"ף חזר בו ופסק כרב נחמן ואביי ועוד דכל זה אינו רק לשיטת רש"י דלא קשיא לי' רק מנזקין אבל לשיטת הרא"ש דגם מבע"ח נמי קשיא א"כ אכתי צריכינן לכל שקלא וטריא דסוגיין א בע"ח דהא בע"ח אין דינו מדאורייתא רק בזיבורית כדתנן להדיא אין נפרעין מנכסי' משועבדים במקום שיש ב"ח ואפי' הן זיבוריתו ואי לא קאי גם אבע"ח א"כ אמאי יהי' קאי והרמב"ן גם הוא בחר בדרכו של הרא"ש ולכך כ' דאי אפשר לומר כתירוצו של בעה"מ והרמב"ן עצמו נדחק מאוד בישוב דבריהם כמו שתראה שדחה לשקלא וטריא דשמעתין בקושיא דלעיל ולכך כתב דסברת הרי"ף דלאו לעיקר נאמרו הדברים הללו רק לדחויא בעלמא אבל באמת בעיקר הדין ליתא לטענה דאי שתקת כלל ולכך השמיטה הרי"ף והא דפסק בכתובות בחד דאתי מכח ד' דמצי לדחותו בטענה דאי שתקת שאני התם דלא בעי למכור שדהו למארי' קמא כלל ורק כמראה לו מקום הוא ועיקר הטעם הוא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו והכי קאמר לי' אנא חשיבנא בנא כד' כיון דמכח ד' קאתינא זה תוכן כוונתו בקצרה עיי"ש והנה דבריו בסוגיא דידן מבואר הדוחק לדחות כל שקלא וטריא דשמעתין מסברות עצמנו במה שלא נמצא לזה שום סמך משום מקום בתלמוד וכן לא יעשה
ולע"ד נראה לומר ע"ד הרמב"ן רק בדרך פשוט יותר מבלי דוחק דס"ל להרי"ף והרמב"ם בפי' מהדרנא שטרא הוא כפשטא דלשנא דמשמע שבחזרת השטר נתבטל המכירה מעיקרא ולכך לא אמרינן כן בכל נזקין דעלמא דיזבין לעלמא דוודאי לא שבקינן לי' לעשות מעשה מחדש ולהפסיד לנזקין ובע"ח רק היכא שיוכל לבטל המכר מעיקרא הוא דיכול לטעון כך והא דהקשו ע"ז הרא"ש והרמב"ן דהא אנן קיי"ל כרבנן במס' ב"ב (קסח ב') דאין אותיות ניקנות במסירה וא"כ בחזרת השטר לא נתבטל המכירה לא ידענא מאי קא קשיא להו דהן אמת דאנן קיי"ל כרבנן וזהו באמת טעמם של הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו להך אוקימתא דביתמי מ"מ שפיר מצינן למימר דס"ד דסוגיא דידן הוי דהך ברייתא אתיא כרשב"ג דהתם דס"ל דבחזרת השטר נתבטל המכר מעיקרא כי מחמת חומר הקושיא דאי הכי ליתו כולהו ולגבו מעדית לא הוי מצי לשנויי באופן אחר הוצרך לשנויי בטעמא דאי שתקת ואליבא דרשב"ג וע"ז מקשה א"ה בנזקין כו' והוצרך לשנויי ביתמי וכל זה הוא לפום מאי דלא ידע עדיין משינויא דמסקינן אנא לא ניחא לי בתקנתא דרבנן אבל לבסוף דאסקינן בשינויא דלא צריכין תו לטעמא דאי שתקת ממילא אמרינן דאתי הך ברייתא כרבנן ולא צריכינן תו לאוקמי דלא כהלכתא ולכך שפיר עבדו הרי"ף והרמב"ם דהשמיטוהו להך אוקימתא דביתמי וזה נלענ"ד ברור ואמת בדבריהם משום דהכי משמע פשטא דלשנא דתלמודא דקאמר מהדרנא וכו' דמשמע שנתבטל המכר מעיקרא אך לפ"ז יהי' צריך לפרש הך שינוייא דביתמי דאיירי ביתומי' קטנים דאל"כ הא מצי למיגבי מהיתומים דיתומים שגבו שדה בחוב אביהם מצי בע"ק למגבי מינייהו ואדרבה הך עדיפא טפי ואתיא במכ"ש כיון דקא מבטל המקח מעיקרא ולמפרע קיימא ברשותייהו ודו"ק וכן כתב הרשב"א דמיירי בקטנים והוכיח כן מלשנא דגמ' בלא הך הכרח שכתבנו וכיון דלא מצי למיגבי מיתמי לכך גובה מהלקוחות כיון דנכסי דבר נש אינון ערבין בי' ולפ"ז לא תיקשה על הרמב"ן דלמה נכנס בפרצה דחוקה ולא רצה לפרש כמו שפרשלו משום דהרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל לגבי ערב או קבלן דלוה שמת והניח בנים קטנים אינו יכול לגבות המלוה מן הערב עיין במ"מ פרק כ"ו מה' מלוה ולוה ה"ג לכך לא רצה הרמב"ן לפרש הסוגיא כרשב"ג דא"כ תקשי מאי קמשני ביתמי דהא מ"מ יוכלו לגבות מהיתומי' כיון דקא מבטל המקח מעיקרא וע"כ צ"ל דמיירי בקטנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דיכול לטעון אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא ליתמי ולא יוכלו לגבות ממנו לכך הוכרח לפרש בגוונא אחרינא אמנם הרמב"ם לשיטתו שפסק שם בפרק הנ"ל דיוכל לגבות מן הערב תחילה ואע"ג דאיכא יתומים קטנים לכך שפיר מצינן לפרש כמו שפרשנו ומיירי ביתומים קטני' וכמ"ש ועיין באו"ת (סי' קיא סעיף יג) שכתב שם שרוב הפוסקי' אינם מסכימים להרשב"א ולפי מה שכתבנו גם הרי"ף והרמב"ם מסכימים לדבריו גם מש"כ שם לחלק בין ערב ללקוחות עיי"ש ולפי דבריו אזדא לה דברינו מה שכתבנו שהרמב"ן לשיטתו והרמב"ם לשיטתו אמנם לפע"ד ליהא לדבריו דמה שהוכיח מדברי הרשב"א שהוא בעצמו בע"ד זה ולענין ערב הביאו הב"י להיפוך דאינו יכול לגבות ממנו תחילה ליתא דהא הה"מ והנ"י והב"י בעצמו הביא מקודם דברי הרשב"א שיכול לגבות מן הערב תחילה ומה שהוכיח מדברי השו"ע שבסי' ק"י כתב הב"י דברי הרמב"ם לענין ערב ולא הגיה הרמ"א עליו כלום גם זה אינו מוכרח דהרמ"א סמך עצמו על דבריו שבסי' קי"א נמצא מעתה כיון דדברי האו"ת אינם מוכרחים שפיר איכא למימר דהרמב"ן אזיל לשיטתו ולכך לא פי' הסוגיא כרשב"ג והרמב"ם לשיטתו ודו"ק: