נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ג - המניח · דף לא.
אמר ר"י כו' אלא אפילו לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא חייב שהיה לו לעמוד ולא עמד רנב"י אמר אפילו תימא לא היה לו לעמוד אלא הי' לו להזהיר ולא הזהיר ור"י אמר כיון דלא היה לו לעמוד לא היה לי להזהיר דטריד הרי"ף והרמב"ם פסקו בזה כר"י והרא"ש תמה עליהם וכ' דיותר נראה לפסוק כרנב"י והיינו משום דלר"י משנינן הך מתניתין דאם עמד בעל קורה בשינוייא דחיקא דהא לדידי' מיירי בעמד לפוש וקמ"ל דאע"ג דעמד לפוש כי קאמר לבעל חבית עמוד פטור וזה דוחק דמאי רבותא היא כלל דבדאמר לו עמוד פטיר ומילתא דפשיטא היא אבל לרנב"י אתי בפשיטות טפי דמיירי בעמד לכתף וקמ"ל אף דאורחי' הוא מ"מ חייב משום דהיה לו להזהיר זהו תוכן כוונת הרא"ש בקצרה אף שאין זה לשונו ממש ומהרש"ל ביש"ש תמה על הטור דבסי' תי"ג גבי הא דשני קדרין כתב לשני הדיעות דהרמב"ם והרא"ש ומשמע דדעתו לפסוק כהרא"ש כמו שהוא מדרכו בכ"מ להיות נמשך אחר אביו הרא"ש ואילו בסי' שפ"ט גבי הא דבעל חבית ובעל קורה לא כתב רק שיטת הרי"ף והרמב"ם דמיירי בעמד לפוש אבל בלכתף פטור משום דטריד ולא היה יכול להזהיר והיינו כר' יוחנן ולא הביא דעת אביו הרא"ש דלדעתו גם בעמד לכתף נמי חייב ומשום דהי' לו להזהיר וכרנב"י והניח בצ"ע על הטור וכתב עליו שטפה בהבנת לשון הרא"ש יעו"ש בדבריו גם הסמ"ע בסי' תי"ג הרגיש בזה וכתב דבדרישה כתב ישוב לזה דהך טרדא דבעמד לכתף היא טרדא יותר גדולה מטרדא דנפילת הקדרין בשלא היה לו לעמוד וזה דוחק גדול חדא דמנ"ל להטור לחלק בכך בדבר שאין לו שום זכר בש"ס ועוד דמצד הסברא נראה בהיפוך דטרדא דנפילה דטרוד בצפרו עד שאין לו לעמוד היא עדיפא טפי מטרדא דלכתף ונהי דחזינן דהש"ס מדמי להו להדדי מדפריך מזה על זה אבל מנ"ל לימר בהיפך דאדרבה טרדא דלכתף יהיה עדיפא טפי. ואני תמה על תמיהתם דלפנ"ד נראה דדברי הטור המה ברורים ונכונים להלכה ולמעשה ואין כאן שום סתירה בדבריו ואדרבה דברי הרא"ש המה תמוהים מאוד וסותרים זא"ז וכמו שאבאר דהא הרא"ש לקמן בסוגיין במימרא דרבא דראשון חייב בחקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו כו' מסיק דהעיקר כשיטת רש"י ונקטינן להלכה כלשנא קמא דרבא דמוקי לה להברייתא כר"מ ולכך הראשון יש על גופו דין אדם המזיק ועל ממונו דין בור והשני הוי על גופו דין אדם המזיק ועל ממונו פטור דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור ולפ"ז היה נראה לכאורה לפסוק לדידן דהלכה כרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא א"כ דין הראשון והשני שווין דעל גופם יהיה להם דין אדם המזיק משום שהיה להם לעמוד ולא עמדו ועל ממונם פטורים לגמרי משום דהוי לי' מפקיר נזקיו לאח"נ אונס ומ"מ העלה הרא"ש להלכה דראשון וגם שני אין על גופם רק דין בור ועל ממונם פטורים לגמרי הברייתא טפי כפשטא ומכח קושיא זו הוכרח לתרץ ולומר דפשיטה לי' לרבא מסברא דלרבנן דסברי דנל"פ א"כ מכח מה שהי' לו לעמוד ולא עמד לחוד אין עליהם רק דין בור לבד גם על גופם ומדנקטה הברייתא קדרין וזגגין דנשברים בקל דמשמע דחייב גם על שבירת כלים כדין אדם המזיק לכך הוכרח רבא לאוקמי כר"מ דס"ל דנ"פ כו' ואף דלר"מ מחייבינן להשני מטעם אדם המזיק אף דהשני לא הוי פושע ולא קמחייבינן לי' רק משום שהיה לו לעמוד כו' לחוד הרי חזינן דגם משום שהי' לו לעמוד לחוד נמי הוי אדם המזיק וא"כ לרבנן נמי נימא הכי והדק"ל אמאי לא מוקי כרבנן על זה תירץ דבשלמא לר"מ דבנתקל הוי פושע גמור לכך השני אף דלא הוי פושע גמור מ"מ פושע קצת מיקרי ומצטרף עם סברת שהיה לו לעמוד לשווי' אדם המזיק משא"כ לרבנן דנתקל לאו פושע הוא כלל אפילו הראשון בזה הוי פשיטא לי' לרבא מסברא דמשום שהיה לו לעמוד לחוד לית לן לחייבו מטעם אדם המזיק אף על גופו ומסתייה דיהבינן עלייהו דין בור וכיון שכן לדידן דקיי"ל לרבנן דנל"פ א"כ הראשון והשני אין עליהם רק דין בור לבד אפילו על גופם כמו שהיתה סברת רבא בפשיטות אליבא דרבנן דלהכי לא מוקי להברייתא כוותייהו זהו ויכן כוונת הרא"ש בקצרה וכל זה מביאר מדבריו שכתב והקשו התוס' כו' ותירצו כו' וא"ת והא שני לר"מ עיי"ש וכן פסק הטור בסי' תי"ג להלכה כדברי אביו הרא"ש דראשון וגם שני אין על גופם רק דין בור עי"ש נמצינו למדין מדברי הרא"ש אלו דלפי האמת נקטינן דמשים שהיה לו לעמוד ולא עמד לחוד אין לנו לחייבו מטעם אדם המזיק ומסתייה דיהבינן עלייהו דין בור:
יש להקשות ע"ז דא"כ מאי מקשינן לעיל לר' יוחנן מהא
ולכאורה דבעל קורה מאי לאו שעמד לכתף דאורחא הוא וקתני דחייב משום שהי' לו להזהיר ולדברי הרא"ש תיקשי דאיך מצינן לאוקמי דטעמא דחיובא הוא משום שהי' לו להזהיר הא מטעם זה לא היה עליו רק דין בור וא"כ אמאי חייב על שבירת החבית הא בור פטור על הכלים וע"כ צריכינן לומר דמיירי בעומד לפוש ולכך חייב משום שזה גופא הוי פשיעה מה שעמד לפוש וצריך לומר בע"כ ליישב דברי הרא"ש דעתה היה סבר המקשה דגם משום שהי' לו לעמוד ולא עמד לחוד ג"כ יש עליו דין אדם המזיק ואע"ג דחזינן דלרבא הוי פשיטא לי' דמשום הא לחוד לא הוי אדם המזיק מ"מ אין זה דוחק כ"כ לומר דהמקשה לא סבר לה עתה רק דסבירא לי' דמשום הא לחוד ג"כ הוי אדם המזיק ומשום דמתניתין קשיתי' ולא הוי ניחא לי' לאוקמי דמיירי בעומד לפוש דא"כ קשיא אדתני סיפא כו' תדע דאין זה דוחק כ"כ לומר דאע"ג דלרבא הוי פשיטא לי' דמשום שהי' לו לעמוד לחוד לא הוי עליו רק דין בור מ"מ המקשה לא ס"ל הכי דהא חזינן לקמן בלשנא בתרא דרבא דהוי בעי הגמ' לאוקמי דאע"ג דנל"פ מ"מ הראשון יש לו דין אדם המזיק משום טעמא שהיה לו לעמוד ולא עמד לחוד הרי חזינן דהך סברא דרבא לא הוי מלתא דפשיטא כ"כ עד דנקשי מינה איך הוי ס"ד דהמקשה כלל לומר בהיפוך דהא גם בלשנא בתרא דרבא הוי בעי למימר דמשום שהי' לו לעמוד לחוד הוי אדם המזיק לכך שפיר מצינן למימר דגם המקשה ס"ל הכי ומשו"ה מצי לאוקמי מתני' בעמד לכתף ומשום שהי' לו להזהיר חייב על שבירת החבית כצ"ל בישוב דברי הרא"ש ומעתה הנה דברי הסור מוכרחין מאוד דכיון דפסק בסי' תי"ג דכל היכא דאינו חייב רק משום דהי' לו לעמוד או משום שהיה לו להזהיר לא הוי רק בור וכדעת אביו הרא"ש לפ"ז לא מצינן לאוקמי מתניתין דקורה בעמד לכתף וחיובו משום שהי' לו להזהיר דא"כ לא הוי רק בור ובור אינו חייב על שבירת כלים ואמאי חייב על שבירת החבית ונהי דהמקשה הוה ס"ל דהוי אדם המזיק אבל אנן דקיי"ל כרבא לפי המסקנא א"כ לא הוי רק בור לכך פ"כ דצריכינן לפרש דמתניתין איירי בעומד לפוש וכמו דמשני הש"ס לר"י כן צריכינן לפרש לפי האמת גם לר"נ ב"י דמיירי בעומד לפוש וחייב על שבירת החבית משום דהעמידה הוי פשיעה ושפיר פסק הטור דבעומד לכתף פטור והא דמסיק הסור עלה וכ' משום דטרוד הוא לשנא דהרמב"ם נקיט רק משום דלהרא"ש ע"כ הוא פטור אף שהוא מטעם אחר מ"מ לא חש הטור לפרש כ"כ דלהרא"ש הוי הטעם משום שהוא בור ולהרמב"ם מפני שהוא טרוד כיון דלענין דינא הן שווין דבין להרמב"ם ובין להרא"ש הוא פטור על שבירת הקורה לכך כתב בסתם לשנא דהרמב"ם אמנם על הרא"ש קשה דאיך סתר פסק הרי"ף דפסק כר' יוחנן דלדידי' ע"כ צריך לאוקמי מתני' בעומד לפוש וזה לא הוי רבותא כלל ולכך פסק כרנב"י הא לרנב"י ג"כ ע"כ צריך לאוקמי מתניתין לפי האמת דמיירי בעומר לפוש דאי מיירי בעומד לכתף לא הוי חייב על שבירת הקורה ודוחק גדול לומר דלרנ"בי אתי מתניתין כר"י דמחייב על נזקי כלים בבור וא"כ דבריו סותרים זא"ז וצ"ע גדול ליישבה שוב ראיתי די"ל דמסתבר לי' להרא"ש דעד כאן לא קאמרינן דמשום הך סברא שהי' לו לעמוד או להזהיר לא הוי רק בור אלא דווקא אחר נפילת אונס דכיון דבנפילתו אנוס הוי ולא נשאר רק הך טעמא דשהל"ל או להזהיר לחוד בזה שפיר אמרינן דלא הוי רק בור משא"כ בעמד לכתף אף דאורחי' מ"מ כיון שעשה כן מדעתו א"כ אם נאמר דהי' לו להזהיר ולא מפטר מטעם דטרוד א"כ בלא הזהיר תו הוי כאדם המזיק וחייב גם על שבירת כלים כיון דמדעתי עמד לכתף ואין לו רשות לעמוד אלא ע"י שיזהיר ומדלא אזהר נמצא דפשע בעמידתו והש"ס דפריך לר"י מהיה לו להזהיר דבעמד לכתף על הי' לו להזהיר דאחר נפילת אונס אף דלא דמו להדדי דזה חמיר טפי עד דהוי כאדם המזיק וא"כ בזה אפשר דגם ר"י מודה שפיר פריך הש"ס דלר"י דאית לי' כיון דטריד אין צריך להזהיר א"כ בלכתף נמי לא איבעי לי' להזהיר דבזה אין לחלק בינייהו אבל לרנב"י דס"ל דצריך להזהיר בזה שפיר מחלקינן דזה הוי כאדם המזיק כיון דמדעתי' עביד וזה הוי כבור אבל מ"מ דברי הטור נראין יותר ודו"ק:
והטור שפסק גבי הא דקדרין כדעת אביו הרא"ש דאף בשלא היה לו לעמוד הוא חייב מטעם שהיה לו להזהיר וכרנב"י לאו משום ראיה זו שכ' הרא"ש משום דלר"י מוקמינן לה בשינויא דחיקא בעומד לפוש דזה אינו ראיה כלל כיון דלפי האמת ע"כ גם לרנב"י צריכינן לאוקמי בהכי רק משום אידך טעמא דכ' הרא"ש דקיי"ל כרנב"י משום דבתראה הוא כנלענ"ד בביאור דברי הטור וזה ברור והרי"ף לא חש לפסוק כרנ"בי אף דבתראה הוא היינו משום דסתמא דגמ' במימרא דרבא דלקמן בסוגיין נקיט לשנא דשהי' לו לעמוד כו' וכר"י ש"מ דהכי נקטינן וכן נראה עיקר להלכה כהרי"ף מאחר שנדחה עיקר ראייתו של הרא"ש במש"כ דשינויא דחיקא הוא ולא נשאר לו רק הך טעמא דיש לפסוק כרנב"י משום דבתראה הוא ובזה ודאי יש לנו לסמוך על סתמא דהש"ס וכדכתיבנא ועיין היטב בכל זה:
שם בגמ' אמר רבא ראשון חייב בנזקי שני בין בחקי גופו ובין בנ"מ כו' סוגיא זו רבו בה הפירושים והשיטות ואם באנו להאריך ולדקדק בכ"א מהן יבוא לידי אריכות הרבה לזאת לא נבאר רק השיטות העקרים בהלכה זו והמה שתים שהן ארבע היינו שתי גרסאות גירסת רש"י וגי' הר"ח ולכל א' מהגרסאות יש בה שני פירושים והנה הגירסא בש"ס שלפנינו היא גירסת רש"י אשר לגירסא זו הסכימו התוס' והרא"ש שהיא עיקר והיינו דגרסינן בדרבא קמייתא ראשון חייב בנזקי ב' בין בנזקי גופו ובין בנ"מ וקאי אמזיקין היינו בין שהזיק הראשון לשני בגופו או בין שממונו של ראשון הזיק לשני וקמפרש טעמא משום דנתקל פושע הוא ונמצא דגופו הוי אדם המזיק וחייב גם על כלים דשני וממונו הוי מדין בור משום דהוי מפקיר נזקיו לאחנ"פ וחייב על נזקי גופו דשני ופטור על נזקי ממונו משום דהוי כלים בבור דפטור ושני הוי גופו כדין אדם המזיק משום שהיה לו לעמוד כו' ומחמת הך סברא דהי' לו לעמוד משווינן לי' כאדם המזיק וחייב גם על נזקי כליו דשלישי אם הוזקו בגופו אבל ממונו דשני לא הוי בור משום דהוי מפ"נ לאח"נ אונס דהשני אנוס הוא בנפילתו ע"י הראשון וגרסינן בדרבא קמייתא מ"ט דא"ל האי בירא לאו אנא כריתי' וקפריך עלה מהברייתא דוכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נ"מ מאי לאו אפי' ראשון וכ' התוס' דלא בעי לאוקמי דהברייתא כרבנן דס"ל דנתקל אנוס הוא ונמצא דגם הראשון הוי מפקיר נזקיו לא"נ אונס דפטור ורבא אליבא דר"מ אמר למילתי' משום דקיימא לן דרבא והברייתא דוכלן תרווייהו לפרושי הברייתא קמייתא קאתיין ורש"י ז"ל כתב בהא דרבא דס"ל דבין לר"מ ובין לרבנן נתקל פושע הוא ולא פליגי רק במפ"נ לאחנפ"ש אבל מ"מ ה"ל לאוקמי ברייתא כרבנן דאית להו דמ"נ לאנפ"ש פטור ועוד כו' גם המהרש"א ז"ל הקשה ע"ז דא"כ דגם לא"נ פשיעה פוטר ר"י א"כ תיקשי רישא דקתני ומודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שהניחן כו' עיין במהרש"א ובגליון הש"ס החדשים בהגהות הגאון ר"ע אייגר הוסיף להקשות עוד דהא רבא גופיה בב"מ דף פ"ג משמע דס"ל דפליגי בנ"פ כדמסיים עלה האי כדיניה והאי כדיניה כו' עיי"ש:
ונראה דכל אלו הקושיות יש ליישבם דהעיקר מה שהכריחו לרש"י לפרש כן לאו משום קושיית התוס' לחוד דנוקי להברייתא כרבנן ורבא קמפרש כן רק משום דקשיא לי' לרש"י מאי דוחקי' דרבא גופי' מפרש הברייתא כר"מ דס"ל דנ"פ ולחלק בין ראשון לשני ולהוציא דברי הברייתא ממשמעותה הפשוט וגם שהיא שלא אליבא דהלכתא דבפלוגתא דר"מ ורבנן ודאי דאית לן למפסק כרבנן וכמו שבאמת פסקו כן כל הפוסקים להלכה טפי ה"ל לאוקמי הברייתא אליבא דהלכתא וכרבנן ולא לחלק בין ראשון לשני כלל ואתיא הברייתא טפי כפשטא ולכך הוכרח רש"י לפרש דרבא ס"ל דליכא שום פליגתא בנ"פ רק דכולהו ס"ל דנ"פ וא"כ ודאי דהלכה כן דנ"פ אליבא דרבא ומעתה תו לא קשיא כ"כ קושיית התוס' דנוקי להברייתא דוכולן כרבנן דס"ל מפ"נ לאחר נפ"ש פטור דברוותא נוכל לומר דלא בעי לאוקמי סתמא דברייתא דלא כהלכתא דבהך פלוגתא דמפ"נ לאחנפ"ש. ודאי דקיי"ל כסתם מתני' דלקמן מ"ט דתנן החופר בור ברה"ר חייב וכדמסקינן בסוגיא דלעיל ומה שהקשה המהרש"א כבר נתיישב זה בסוגיא דלעיל בנ"פ באריכות עיי"ש מה שכתבנו וכ"כ גם בפ"י ומה שהקשה הגאון ר' עקיבא מהא דב"מ ג"כ אינה קושיא כ"כ דהמעיין שם בדברי הש"ס יראה דסיומא דמלתא דהש"ס דואתא ר' יהודה למימר ש"ח ישבע נ"ש משלם האי כדיני' והאי כדיני' אינו מדברי רבא רק הוא סיומא דמלתא דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ורבא לא בא לפרש רק נוסח השבועה היכי משתבע אבל אינו מוכרח שיסבור כר' יוחנן בעיקר אוקימתא דמתניתין והיינו דע"כ לפי מה שפי' רש"י דרבא ס"ל דתרווייהו ס"ל דנ"פ בדר"מ א"כ ע"כ דמוקי לה נמי רבא כר"י דשבועה זו תקנת חכמים הוא רק דבדר' יהודה נוכל לומר דלא ס"ל כר"י אלא דגם לר' יהודה נמי שבועה זו תקנ"ח הוא וס"ל לר' יהודה דבש"ח הוא דתקנו כן אבל לא בש"ש וכה"ג כתבו התוס' לעיל כ"ח ד"ה אמר רבה לפרש כן אליבא דרבה ולכך גם לפי אוקימתא זו הוצרך רבא לפרש ניסת השבועה היכי משתבע רק דהש"ס לא הביא שם אוקימתא דרבא בשלימות משום דלא ס"ל לסתמא דהש"ס כן להלכה וכמו שלא הביא אוקימתא דרבה לפי פי' התוס' ולא הביא מדברי רבא רק נוסח השבועה לפרש בה אוקימתא דר' יוחנן ובזה מיושב פי' רש"י מכל מה שהקשו עליו ודו"ק:
הארכתי ליישב דעת רש"י אף דגם הי' התוס' הוא נכון בכדי ליישב הך קושיא אך יש נפקותא גדולה לדינא בין תי' התוס' ותי' רש"י והיינו כי לפי שיטת התוס' אכתי יש להקשות על רבא גופי' דמי הכריחו לפרש כן הברייתא דנ"פ הוא ואתיא אליבא דר"מ ולחלק בין ראשון לשני לוקים הברייתא כפשטא אליבא דרבנן ולא לחלק בין ראשון לשני דהא הך דמתרצי התוס' דרבא והברייתא לפרושי הברייתא קמייתא קאתי אינו מתורץ בזה רק דאמאי לא משני הגמ' דהברייתא דוכולן אתיא כרבנן ורבא כר"מ אבל על רבא גופי' מי הכריחו לפרש כן זה לא יתורץ במאי דכתבו התוס' וכאשר הקשה הרא"ש באמת כן בסוף דבריו והקשו התוס' כו' וע"כ דצריכינן לתרוצי כמש"כ הרא"ש דהוי פשיטא ליה לרבא דלרבנן דנתקל לאו פושע הוא א"כ לא הוי הראשון רק בור ופטור על הכלים ומדנקט בברייתא קדרין וזגגין משמע דהחיוב הוא על שבירת הכלים א"כ לא אתיא הברייתא כרבנן ואע"ג דלר"מ השני חייב על הכלים אע"ג דהשני לאו פושע הוא לר"מ שאני דכיון דס"ל דנ"פ הוא נהי דהשני לא הוי פושע כ"כ מ"מ קצת פשיעה איכא ומצטרף עמה טעמא שהי' לו לעמוד לעשות גופי' כאדם המזיק אבל לרבנן דס"ל דנתקל אנוס הוא משום טעמא שהי' לי לעמוד לחוד לא הוי רק בור וזה הוי מלתא דפשיטא לי' לרבא כ"כ עד דמשום זה הוכרח לאוקמי הברייתא כר"מ כצ"ל לפי שיטת התוס' ומעתה נמצא נפקותא גדולה לדינא בין שיטת רש"י ובין שיטת התוס' דלשיטת התוס' לפי מאי דקיי"ל כרבנן דנל"פ צריכינן למפסק כפשטותא דרבא דהוה פשיטא ליה דמשום שהי' לו לעמוד לחוד הוי בור ונמצא לדידן הוי הראשון והשני בור ואינם חייבים על נ"מ אפי' אם הזיקו בגופן וכן פסק הרא"ש להדיא אמנם לפי דעת רש"י דלכך הוכרח רבא לאוקמי הברייתא הכי משום דס"ל דלכו"ע נ"פ הוא שפיר איכא למימר דאף לפי מאי דקיי"ל דנל"פ הוא מ"מ משום הך טעמא שהי' לו לעמוד לחוד ג"כ הוי אדם המזיק וחייב גם על שבירת כלים אף לפי האמת דקיי"ל כרבנן וכמו שהשני חייב לר"מ אף דלא הוי פושע ולא צריכינן לפלוגי בינייהו כמו שחילק הרא"ש דלר"מ אף השני מ"מ מיקרי פושע קצת משא"כ לרבנן לא הוי פושע כלל רק דבאמת שווין הם ומקרי שפיר אדם המזיק בין הראשון ובין השני משום הך טעמא דשהי' לו לעמוד לחוד וכן יראה מדברי הרשב"א בחידושיו ונמצא דלגירסת רש"י איכא ב' שיטות לדינא דלהרא"ש אליבא דהך גירסא אין על הראשון ועל השני רק תורת בור ולרש"י עצמו חייבים שניהם מדין אדם המזיק שיטה זו יש בה הרבה דוחקים בין לפירש"י ובין לפי' הרא"ש דאילו לפי' הרא"ש ודאי דדחיקא טובא (א) מה שהוכרח לתרץ דלרבא הו"ל מלתא דפשיטא דמשום הך טעמא שהי' לו לעמוד לחוד לא הוי רק בור ולחלק בין ר"מ ובין רבנן דאילו שני לר"מ אף דלא מיקרי פושע מ"מ הוי פושע קצת וחשיבא לאיצטרופי בהדי סברת היה לו לעמוד לשוי' אדם המזיק משא"כ לרבנן וזה ודאי דחוק טובא (ב) ועוד דבלשנא בתרא דרבא תו נדינן מהך סברא ואמרינן דשפיר הוי אדם המזיק גם לרבנן וגם זה דחוק טובא. (ג) ועוד דלשנא בתרא דרבא אין לו שחר כלל לשיטה זו דמאי נ"מ איכא בין ראשון לשני וכמו שכ' הרא"ש עצמו דהא לכך לא פסק כהך לשנא גם לדידן דקיי"ל כשמואל וקושיא זו קשה גם לפי שיטת רש"י עצמו (ד) ולשיטת רש"י עצמו נמי דחוק מאי דמיכרחין אנו לומר דרבא ס"ל דבין ר"מ ובין רבנן ס"ל דנתקל פושע ואף שישבנו לעיל מ"מ מידי דוחק לא נפיק ודע דמפירוש רש"י ותוס' והרא"ש נראה דלא הי' לפניהם הך גירסא מה שהוא בש"ס שלפנינו לעולם כדאמר מעיקרא ודקשיא לך כולן חייבין כו' רק שזה הוא הוספה מאיזה גליון שכ' כן דרך ביאור לפי פי' רש"י אבל עיקר הגירסא הוא אלא לרב כו' מאי איכא למימר תרגמה כו' דו"ק בלשון רש"י ותוס' והרא"ש ותשכח כמו שכתבנו:
והגירסא השני' היא גירסת ר"ח והוא ממש בהיפוך מגי' רש"י וזה נוסחה אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו דשני ושני חייב בנזקי גופי דשלישי אבל לא בנזקי ממונו ממה נפשך כו' ראשון ודאי פושע הוא שני אגופו מחייב דהי' לו לעמוד ולא עמד אממונו פטור דהו"ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים מיתיבי כו' אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו דראשון כי' שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו דשני אבל לא בנ"מ דשני דא"ל האי בירא לאו אנא כריתי' וכולן חייבין על נ"ג ופטורין על נ"מ [כמו אמר מר וכו'] הניחא לשמואל כו' אלא לרב כו' מאי איכא למימר תרגמה כו' והנה פי' התוס' לפי גירסא זו הוא מבואר בדבריהם ולפי פירושם הקשו ע"ז דמאי קפריך מיתיבי לימא דאתיא כרבנן וחייבין על נ"ג ופטורין על נ"מ קאי אמזיקין ולא אנזוקין וקושיא זו יש ליישב בפשיטות גם לפי פירושם של התוס' משום דהתוס' הקשו כן לפי מה שהקדימו לפרש דלשנא קמא דרבא אתיא לפי גי' זו גם לרבנן דס"ל דנתקל לאו פושע מ"מ משום שהי' לו לעמוד או להזהיר הוי לי' דין אדם המזיק ואף דהשני לא הוי אדם המזיק מטעם שהי' לו לעמוד לחוד מ"מ הראשון הוי פושע קצ גם לרבנן ומצטרף בהדי סברת שהי' לו לעמוד לשוי' אדם המזיק ולכך שפיר קא קשיא להו דנוקי להברייתא כרבנן ויהי' קאי אמזיקין ותו לא מצי לתרוצי כתירוצא דלעיל שתירץ לפי שיטת רש"י דהברייתא ורבא לפרושי ברייתא קמייתא קאתו כיון דגם הברייתא קמריתא קאתיא כרבנן ללשנא קמא דרבא לפי פירושם אבל באמת לא ידענא מי דחקם לזה לפרש לשנא קמא דרבא דתיתי גם לרבנן ולחלק בדוחק בין ראשון לשני ולמה לא פירשו כפשוטו דלשנא קמא דרבא לא אתא רק לר"מ דס"ל דנתקל פושע ולכך הראשין יש לו דין אדם המזיק משום דפושע הוא בתקלתו והשני שלא פשע בנפילתו אין עליו רק דין בור דמשום הך סברא שהיה לו לעמוד לחוד מסתיי' דיהבינן ליה דין בור ולפ"ז תו לא קשיא מה שהקשו דלוקמי הברייתא דקאי אמזיקין ואתיא כרבנן דשפיר מצינן לתרוצי בזה כמו שתירצו התוס' לשיטת רש"י דהברייתא ורבא לפרושי הברייתא קמייתא קאתו וא"כ לא נוכל לאוקמי לרבא כר"מ ולהברייתא כרבנן כיון דתרווייהו אחדא מלתא קאתו וכן פי' להדיא הרמב"ן במלחמותיו ללשנא קמא דרבא דאתיא כר"מ לפי גי' זו ותי' להך קושיא כתירוצם של התוס' משום דרבא והברייתא תרווייהו אחדא מלתא קאתו ולפי מאי דנבאר איה"ש לקמן בשיטת הרמב"ן דהדבר מוכרח לומר לפי שיטה זו דזה הוי מלתא דפשיטא להש"ס דהברייתא דוכולן לא מתפרשא רק אנזוקין ולא אמזיקין א"כ קושיית התוס' מעיקרא ליתא והרמב"ן ג"כ לא הקשה כקושיית התוס' רק דלוקי כרבנן וקאי אנזוקין וע"ז הוא דתירצו כנ"ל ונראה דלהכי הוכרחו התוס' לפרש כן היינו משום דלשיטתם נקטינן להלכה כלשנא קמא משום דלשנא בתרא הוא דחוק טובא וכמו שכ' התוס' ולכך קא קשיא להו על האי לשנא מאי דוחקי' דרבא לאוקמי הברייתא דלא כהילכתא וכמו שהקש' הרא"ש לגי' רש"י בשם התוס' [ונראה שדבר זה שכ' הרא"ש בשמם כן הי' כתוב גם בתוס' אלא שבתוס' שלפנינו נשמט זה מדבריהם) וליכא לתרוצי לפי גירסא זו כמי שתירץ הרא"ש לגי' רש"י דמדנקט קדרין וזגגין משמע דלחיובי אכלים קאתו והיינו ע"כ מדין אדם המזיק ואילו מטעם שהיה לו לעמוד לחוד פשיטא ליה לרבא דלא הוי רק בור דאכתי תקשה דלמאי נקיט בכולהו שהיו קדרין וזגגין גם בשלישי כיון דהשני אין עליו רק תורת בור ולא קמחייב אנזקי כלים דשלישי אבל לפירש"י ניחא דלר"מ כולם יש להם דין אדם המזיק ושפיר נקיט קדרין וזגגין אכולם וכיון דהך תירוצא שכ' הרא"ש ליכא לתרוצי לפי גי' ר"ח א"כ הדק"ל מאי דוחקיה דרבא לאוקמי הברייתא דלא כהלכתא ולחלק בין ראשון לשני לכך הוצרכו התוס' לידחק ולימר דלשנא קמא דרבא קאתיא אפילו לרבנן בכדי שיהיה אליבא דהילכתא ולכך שפיר קא קשיא להו ותימא דמאי פריך מיתיבי לשני דגופן וממונן אמזיקין קאי וכרבנן והרמב"ן דלא חש להא מלתא היינו משום דלפי פירושו בגי' ר"ח וכמו שיתבאר להלן אי"ה] נקטינן להלכה כלישנא בתרא דרבא ולכך לא חש לתרוצי לישנא קמא דרבא דמאי דוחקי' לאוקמי דלא כהלכתא כיון דעדיפא מינה קפריך עליה מברייתא ונשאר בקושיא ואף שישבנו דברי התוס' דלשיטתם הוכרחו לפרש כן מ"מ עדיין אינו מיושב כ"כ דשפיר נוכל לומר דשלישי דנקט אגב גררא דשני נקטי' ודו"ק:
עוד הקשו התוס' לפי פירושם בלשנא בתרא דרבא וז"ל וקשה כיון דפושע הוא אמאי פטור כשגופו הזיק ממון השני ואעפ"י שאין מזיק בידים אין לו ליחשב בור דהתנן אם עמד בעל קורה חייב בחבית של חבירו אלמא חשיב אדם המזיק אעפ"י שאינו מזיקו בידים עכ"ל ומכח קושיא זו העלו דהעיקר כלשנא קמא ואף דהא דנדינן מלשנא בתרא הוא משום דקשיא לרב אבל אליבא דשמואל דקיימינן כוותי' שפיר מצינן למימר כלשנא בתרא מ"מ כיון דלשנא בתרא בלא"ה הוא דחוק טובא קאמרינן דלפי האמת נדינן מהך לשנא גם לשמואל וכמ"ש כן הרא"ש לפי שיטת רש"י ונמצא דלפ"ז הוי הדין לפי האמת דהראשון הוי על גופו אדם המזיק וחייב אף על ממונו דשני והשני יש לו דין בור גם על גופו ואינו חייב על ממונו של שלישי והראשון יש לו על ממונו דין בור והשני אינו חייב על ממונו כלום ופירוש זה הוא דחוק טובא בגי' ר"ח דקושיא השני' שהקשו התוס' היא קושיא אלימתא טובא ומה שכתבו כיון דלפי המסקנא לא קיימא הכי אין לחוש לזה הוא דחוק חדא דמנ"ל לומר דלפי האמת נדינן מלשנא בתרא גם אליבא דשמואל ועוד דלו יהא כדבריהם מ"מ גם בה"א נמי אין סברא לומר כן וכמו שהוכיחו התוס' מהא דבעל קורה:
אמנם האמת הברור בפירוש גירסת ר"ח הוא כמו שכתב הרמב"ן במלחמות וכן הוא דעת הראב"ד דלשנא קמא דרבא אתיא כר"מ דווקא ולכך הראשון יש על גופו דין אדם המזיק משום דפשע בנפילתו ועל השני דלא פשע בנפילתו אין עליו רק דין בור משום שהיה לו לעמוד דהך סברא לא אלימא כ"כ לשוי' כאדם המזיק וקפריך עלה מברייתא דוכולן ומעתה תו לא קשיא מה שהקשו התוס' דלשני דגופן וממונו אמזיקיי קאי וכרבנן כיון דרבא והברייתא תרווייהו לפרושי ברייתא קמייתא קאתו וכמו שכתבתי לעיל וקאמר אלא אמר רבא ראשון חייב בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו דראשון שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו דשני אבל לא בנ"מ דשני ור"ל דהראשון יש עליו תורת בור בין אגופו ובין אממונו אגופו משום שהיה לו לעמוד ולא עמד ואממונו משום דמיירי בלא הפקירו וחייב משום דהיה לו לסלקו וכמו שאמר ר' יהודה מתכוין לזכות בחרסי' חייב אף לאחר נפילת אונס והשני אגופו יש לו דין בור משום שהיה לו לעמוד ואין חילוק כלל בין ראשון לשני לענין זה אבל ממונו דשני אין עליו תורת בור אף בדלא אפקרי' משום דא"ל האי בירא לאו אנא כריתי' ור"ל דלא נעשה על ידו כלל לא בפשיעה ולא באונס דדוקא במתכוין לזכות בחרסי' אחר נפילת אונס הוא דמחייבינן ליה מטעם בור משום שהיה לו לסלקו כיון דלא אפקרי' והיינו משום דפכ"פ נעשה הבור ע"י ואף שנעשה באונס מ"מ מעשה ידיו הוא אבל כאן לא נעשה ע"י כלל רק ע"י הראשון הוא שנעשה הבור ולכך פטור השני גם בדלא אפקרי' דאילו אדם אחר לקח אבנו וסכינו והניחם ברה"ר אטו יהיה מחוייב לסלקו (וזה דלא כדעת התוס' דלעיל דף נ"ט דכתבו דגם בזה מחוייב לסלקו עיי"ש וכבר כתבנו לעיל בזה דראיות התוס' אינם מוכרחות כ"כ עיי"ש במה שכתבנו ודו"ק] וברייתא דוכולן קאי אניזוקין וכמו שהיה סבור המקשה לעיל דגם הראשון נמי פטור על נזקי ממונו דשני אף אם הוזק בגופו משום דגופו אין עליו רק תורת בור והיינו משום דאתיא כרבנן דס"ל דנל"פ וא"כ לא פשע בנפילתו מידי ולא קמחייב רק משום שהיה לו לעמוד ומטעם זה מסתיי' ד יהבינן ליה דין בור ומעתה תו לא קשיא קושית התוס' מהא דבעל קורה דהוי אדם המזיק דשאני התם דפשע בעמידתו משום דאיירי בעומד לפוש משא"כ כאן דלא פשע בנפילתו כיון דנתקל לאו פושע ולא קמיחייבינן לי' רק משום שהיה לו לעמוד ולהזהיר ומטעם זה מסתי' דיהבינן ליה דין בור ואף דהגמ' לעיל בה"א הוה בעי לאוקמי לרנב"י דמיירי בעומד לכתף דאורחי' הוא ואינו חייב רק מטעם שהיה לו להזהיר ואפ"ה הוה קא בעינן לחייבו מטעם אדם המזיק מדחייב על שבירת החבית מ"מ זה אינו רק לסברת המקשה דלא ידע לתרוצי מתני' באופן אחר מחמת דהוי קשיא לי' א"ה אדתני סיפא כו' אבל כאן במימרא דרבא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ס"ל לסברא פשוטה דמטעם שהיה לו לעמוד או להזהיר לא הוי רק בור ולא מקרי אדם המזיק אא"כ פשע בעמידתו או בנפילתו לר"מ ובהא דפריך הש"ס וכולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממון [כ' התוס' שהוא כמו אמר מר הניחא לשמואל כו' אלא לרב כו' תרגמה רב אדא בר אהבה שהוזקו כלים בכלים לא פירש בו הרמב"ן כלום וגם ביש"ש דקאי בשיטת הרמב"ן לא פירש ע"ז כלום ולכאורה הדבר קשה להולמו דליכא לפרושי כמו שפירשו התוס' לפי' ר"ח דהשתא הדר בי' וקאי אמזיקין דא"כ תיקשה היכי מוקי לה רב אדא אי מוקי לה בדלא אפקרי' וכלשנא בתרא דרבא והכי פי' וכולן חייבין על נזקי גופן היינו מה שהזיקו בגופן ואפילו על ממון הניזק נמי חייב כשהזיק בגופו ופטורין על נ"מ היינו מה שהזיקו בממונם ממון של חבירו וכדמוקי לה רב אדא שהוזקו כלים בכלים דהא ודאי ליכא לפרושי כן דא"כ תקשה כיון דמיירי בדלא אפקריה א"כ אמאי יהיה פטור כשהזיק בממונו ממון של חבירו הא לרב בדלא אפקרי' הוי שור ושור חייב על הכלים ואי נימא דרב אדא מוקי לה אליבא דרב בדאפקרי' ודלא כלשנא בתרא דרבא ולכך שפיר פטור על הכלים משים דהוי בור אכתי קשה דהא ע"כ צ"ל לפ"ז דרב מוקי להך ברייתא כר"מ דס"ל דנ"פ דאילו לרבנן דס"ל נל"פ א"כ מאי קאמר שהוזקו כלים בכלים דמשמע דדווקא על כלים פטור אבל כשהוזק הגוף של שני בממון הראשון חייב הא לרבנן דס"ל דנל"פ הו"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ובזה ודאי דגם בור לא הוי ופטור גם כשהוזק גופו בממונו וע"כ צ"ל דרב מוקי לה להך ברייתא אליבא דר"מ דס"ל דנ"פ ושפיר הוי ממונו בורו וזה הוי אוקימתא חדשה בפני עצמה דלא כתרי לישני דרבא וכיון שכן קשה טובא מי הכריחו לרב אדא בר אהבה לאוקמי הברייתא אליבא דרב דלא כהלכתא דהיינו כר"מ ולא כרבנן דקיי"ל כוותייהו ולפרשה בדוחק שהוזקו כלים בכלים טפי הו"ל לאוקמי הברייתא אליבא דרב כהלכתא היינו כרבנן דס"ל דנל"פ וממילא דממון הראשון ג"כ לא הוי בור משום דה"ל מפקיר נזקיו לאחר נ"א דבהכי מתפרשה הברייתא שפיר טפי כפשוטה דהכי פירושה וכולן חייבין על נ"ג פי' כשהזיקו בגופן בין גופו של חבירו ובין ממונו של חבירו משום דאע"ג דלאו פושע הוא מ"מ הוי כשור כיון דגופו לא אפקר ופטורין על נ"מ פי' בין שהזיקו בממונם גופו של חבירו בין ממונו של חבירו כיון דאפקר נזקיו והוא לאחנ"א ולא הוי אפילו בור דכיון דבין כך ובין כך הוי אוקימתא בפני עצמה דלא כתרי לישני דרבא וא"כ יותר הו"ל לאוקמי כרבנן דהלכתא כוותייהו. וגם לשנא דפטורין וחייבין דתני בברייתא יתפרש טפי כפשוטו דחייבין חייבין על הכל ופטורין פטורין ג"כ על הכל וכדכתיבנא וזהו לכאורה קושיא עצומה לשיטה זו
לכך נלענ"ד דלפי שיטה זו ע"כ צ"ל דהוי פשיטא לי' להש"ס דהך ברייתא דוכולן לא מתפרשא רק אניזוקין ולא אמזיקין בשום אופן והיינו משום דמשמע לי' דקאי אברייתא דלעיל דקאמר בנזקי שני בנזקי שלישי דהיינו ניזוקין ועלה קאמ' דחייב על נ"ג ופטורין על נ"מ דהיינו נמי נזוקין ובתוספת' שלפנינו איתא להדיא חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי כלים ולשון זה ודאי דלא מתפרשא רק אניזוקין ואפשר שכן הי' הגירסא אצל בעלי הש"ס רק ששינו קצת הלשון כמו שהוא מדרך הש"ס בכ"ד לשנות או לחסר בלשון הברייתא שמביאים] וגם לפי מה שתרגמה רב אדא בר אהבה נמי מתפרשא אניזוקין ולא אמזיקין ולשנא דהש"ס הכי דייקא מדקאמר שהוזקו כלים בכלים ולא קאמר שהזיקו כלים את כלים דאילו הוי קאי אמזיקין הו"ל למימר שהזיקו כלים את כלים ומדקאמר שהוזקו כלים בכלים ש"מ דאניזוקין קאי ודו"ק ובהכי סלקא סוגיא דשמעתין שפיר ויתיישב כל מה שדקדקנו בזה והיינו דהך וכולן חייבין דמייתי הש"ס שהוא כמו אמר מר כמש"כ התוס' וקפריך עליה הניחא לשמואל כו' אלא לרב מאי איכא למימר אינו ענין כלל להנך תרי לישני דרבא דמאי דשקיל וטרי הש"ס בדברי רבא כבר נסתיים מלתא במאי דמסיק אלא אמר רבא כו' ואדחי לה לשנא קמא דרבא וקם לה כלשנא בתרא וכדפרישנא לה לעיל ואח"ז מייתי הש"ס הך ברייתא דוכולן לאקשויי מינה לרב והיינו משום דפשיטא לי' להש"ס דהברייתא מיירי בניזוקין וקס"ד דהש"ס דהברייתא מיירי כשהוזק בגופן של המזיק וכמו דמפרש לה רבא ואפ"ה קתני דפטור אממון של הניזוקין וא"כ קשיא מינה לרב דס"ל דהיכא דלא אפקרי' חייב משום שור ונופו וודאי דלא אפקר וא"כ הו"ל לחייב גם אממון של הניזוקין וקמשני רב אדא בר אהבה דהך וכולן לא מיירי כשהוזקו בגופן של המזיקים רק דמיירי כשהוזקו בממונם של המזיקים וע"ז קאמר וכולן חייבין על נ"ג ופטורין על נ"מ ור"ל אם הזיקו בממונם גופן של הניזקין חייבים ואם הזיקו בממונם ממון של הניזוקים פטורין משום דממונם הוי בור ובור פטור על הכלים ומיירי כשהפקירו את הממון ואי קשיא אליבא דמאן מוקי לה ר"א ב"א אי אליבא דרבנן דס"ל דנל"פ א"כ הו"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ולא הוי אפילו בור ואי אליבא דר"מ דס"ל דנ"פ מ"מ קשה נהי דהראשון יש לממונו דין בור מ"מ השני אמאי חייב אממונו משום בור הא איהו לא ה"ל פושע וה"ל מס"נ לא"נ אונס ולא הוי אפי' בור ואמאי חייב אגופו של חבירו יש לומר דס"ל לר"א ב"א אליבא דרב דלר"מ דס"ל דנ"פ הוי גם השני פושע וכמו דהוי סברת המקשה מעיקרא בלשנא קמא דרבא דפריך ממ"נ אי נתקל פושע הוא שני נמי לחייב ואי נל"פ אפי' ראשון נמי לפטר הרי חזינן דהוי ס"ל להמקשה דדמיין לגמרי אהדדי ראשון לשני דאי ראשון פושע שני נמי פושע ואי שני לאו פושע ראשון נמי לאו פושע כמו כן ס"ל לרב אדא ב"א אליבא דרב באמת דאין שום נ"מ ביניהם אלא דתרווייהו הוי פושפים בין הראשון ובין השני ושפיר מוקי להך ברייתא דוכולן דמיירי כשהוזקו בממונם של מזיקים ולכך חייבים על נ"ג של הניזוקין משום דס"ל להברייתא כר"מ דנ"פ ונמצא דממונם של הראשון וגם ממונו של השני הוי בור משום דגם השני הוי פושע וחייב על הגוף של הניזוק ופטורים על נ"מ של הניזוקין משום דבור פטור על הכלים ואפשר דאליבא דאמת גם רבא ס"ל דאין חילוק בין ראשון לשני אליבא דר"מ רק דמעיקרא בלשנא קמא הוי בעי הגמ' לומר מצד ההכרח אליבא דרבא דיש נפקותא בין ראשון לשני משום קושיית ממנ"פ אבל לפי האמת דקיימא לן כל"ב דרבא אפשר דגם רבא מודה דאין שום נ"מ בינייהו אליבא דר"מ ואע"ג דחזינן דרבא מחלק גם בל"ב בין ראשון לשני דהראשון חייב גם כשהוזק הניזוק בממונו דראשון והשני פטור על מה שהוזק בממונו אי משוה הא לא איריא דבשלמא בל"ב דרבא דמוקי לה כרבנן דס"ל דנל"פ ואינו חייב על ממונו רק משום שהי' לו לסלק ולא סלקו בהא שפיר יש לחלק בין ראשון לשני דהראשון שהוא כרה את הבור אע"פ שהוא באונס מ"מ חייב על מה שלא סלקו והשני כיון שהוא לא כרה את הבור שמחמת הראשון נפל אינו חייב על מה שלא סלקו משום דדמיא למי שנטל חפץ של חבירו והניח ברה"ר שאין בעל החפץ חייב לסלקו מרה"ר וכמו שכתבנו בזה לעיל משא"כ לר"מ דס"ל דנ"ס א"כ השני הוי ג"כ פושע במאי דנתקל בראשון כמו שהראשון הוי פושע על מה שנתקל (ואע"ג שכ' התוס' לעיל כ"ז דהיכא שנתקל שלא ע"י מכשול הוי פושע טפי מהיכא דנתקל ע"י מכשול עיי"ש בד"ה ושמואל כבר כתבנו לעיל שאין דברי התוס' מוכרחים בזה עיי"ש במה שכתבנו] וכיון שכן שפיר מוקי ר"א ב"א להך ברייתא אליבא דרב דקאי אניזוקין וכמו דמפרש רבא להך ברייתא לל"ב כמו כן מפרש לה ר"א ב"א אליבא דרב רק דלרבא קאי הך וכולן אנזקי גופן של המזיקים דכולהו גופן ה"ל בור וחייבין על נזקי גופן של הניזוקין ופטורים על נזקי ממונם של ניזוקין והיינו משום דכשמואל ס"ל דהלכתא כוותי' ולר"א ב"א קאי הך וכולן אנזקי ממונם של המזיקים דממון של כולם יש עליהם תורת בור וחייבים אגופן של הניזוקין ופטורים על ממונם של הניזוקין ולכך דקדק בלשונו לומר שהוזקו כלים בכלים ולא קאמר שהזיקו כלים את כלים משום דקאי אניזוקין ונמצא דלפ"ז הוכרח ר"א ב"א לאוקמי הברייתא אליבא דרב כר"מ דווקא דאילו לרבנן לא מתוקמא כלל גם אי יהי' קאי וכולן אממונם של המזיקים דממנ"פ אי לא אפקרי' הוי כשורו וחייב גם על ממון הניזוקין ואי אפקרי' תו ליכא עליהם תורת בור אפי' על ממון דראשון משום דה"ל מפ"נ לא"נ אונס אבל כר"מ מיתוקמא שפיר בדאפקרי' ויש עליהם תורת בור אפי' על ממונו דשני משום דשני הוי נמי פושע וכסברת המקשה דלעיל וגם רבא מצי סבר כן לפי האמת וכדכתיבנא כנלענ"ד ברור ואמת בפירושא דהך שמעתא לפי גירסת הר"ח והיא השיטה הנכונה והמחוורת בשמעתין וגם הרי"ף והרמב"ם אזלי בהך שיטתא כמו שכתב הראב"ד וכן כתב היש"ש שזה היא דעת הרי"ף והרמב"ם אלא שלא ביאר כלום בפירושא דשמעתין היאך היא מתיישבת אליבא דהך גירסא:
והרב בלחם משנה בפי"ג מה' נ"מ כתב ג"כ לפרש דעת הרי"ף והרמב"ם דהיא כגי' הר"ח אלא דמה שכתב בפירושא דשמעתין אליבא דהך גירסא לא נהירא דבריו בזה מפני שהוא עירב פי' התוס' בגי' הר"ח עם פי' הרמב"ן ובאמת לא קרבו זא"ז כלל ונפקותא גדולה ביניהם דאילו לפי' התוס' הדרינן במסקנא כל"ק ולהרמב"ן קם במסקנא כל"ב ובישוב קושיית התוס' דהקשו לפי' הר"ח דמאי פריך מברייתא דוכולן לימא דגופן וממונן אמזיקים קאי וכרבנן כו' נדחק בלח"מ מאוד בישוב הך קושיא לומר דמשמע לי' להש"ס לשנא דממונם דמיירי בדלא אפקרי' ואינו דיוק כלל דשפיר מתפרש לשנא דממונם שהיה מפיקרא ממונם וגם עתה חשבינן ליה כממונם כיון דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב וכהא דאמרינן שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור בר"ה כו' וכבר כתבנו לעיל דהקושיא מעיקרא לק"מ מכמה פנים עיי"ש ודו"ק ובפירושא דתרגמה ר"א ב"א שהוזקו כלים בכלים חזר לפרש כפירוש התוס' שפירושו לשיטתם בגי' הר"ח דברייתא דוכולן קאי אמזיקים וכבר כתבנו לעיל דלשיטת הרמב"ן א"א לפרש כן בשום אופן והעיקר כמו שכתבנו ודו"ק היטיב בכל זה כי הוא עמוק:
ולדינא שווים שיטת הרא"ש לפי' גי' רש"י עם שיטת הרמב"ן לגי' ר"ח דלתרווייהו הוי בור הראשון והשני וחייבים על נ"ג של הניזוקין ופטורים על נ"מ והכי נקטינן ומה שפי' הרא"ש בדברי הרי"ף ובעקבותיו הלך גם הטור כבר השיג בזה ביש"ש ובספר לח"מ עיין בדבריהם ודברי הטור תמוהים ביותר במש"כ דממונו דראשון תורת בור עליו אף בדאפקרי' וזהו גם לפי הבנת הרא"ש בדברי הרי"ף נמי ליתא ולא ראיתי להאריך בזה משום דכבר נתבאר מזה קצת בדברי הפוסקים וגם כי הוא מובן מאיליו מתוך מה שכתבנו ודו"ק: