נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ג - המניח · דף ל.
מי סברת דלא תמו מיא כו' וגירסת התוס' הוא איפכא ולענין הלכה אין נ"מ לדידן דפסקינן כשמואל ולכך בין בדתמו מיא בין דלא תמו מיא חייב על נזקי אדם ופטור על הכלים רק דלגירסת התוס' אפשר דגם לשמואל לא קמחייב אלא בדתמו ונעשו רפש או דלא המו ועדיין הם צלולים ויש בהם ממשות בעין אבל היכא דלא נעשו רפש רק שנבלעו בקרקע ולא נשאר מהם שום ממשוח רק לחלוחית בעלמא שהקרקע חלקה אפשר דבכה"ג גם לשמואל נמי לא מחייב אבל לפירש"י גם בכה"ג חייב לשמואל ולפ"ז הרמב"ם שכ' בפ' י"ג מהל' נ"מ וז"ל נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה והוחלק ונפל והוזק בקרקע ה"ז חייב בנזקיו עכ"ל ע"כ דס"ל כפירש"י וכמו שהבין בדבריו הה"מ ודלא כהפ"י שרצה לפרש דעתו עפ"י גירסת התוס' וכמו שהבין בדבריו הראב"ד והא ליתא ופשוט:
שם תוס' ד"ה וחייב בעל הכותל וא"ת כותל רעוע נמי הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהי' ברי ע"כ ולפמש"כ על הגליון גירסת ספרים אחרים ברש"י דלהכי חייב בכותל ברי משום דשני למסתר כותל ברי א"כ אזדא לה קושיית התוס' ודו"ק אך באמת גירסא זו אין לה שחר כלל דמאי שינוי שייך בזה אטו אינו רשאי לעשות בשלו כל מה שירצה לסתור ולבנות על אופן אחר כפי העולה על רצונו ולכך קושיית התוס' במקומה עומדת והתוס' תירצו ח"ל דמ"מ המצניע ראוי להתחייב כיון שפשע ולפ"ז היכא דהצניעם בשעה שהי' הכותל ברי ושהו כ"כ עד שנתרועע הכותל וסתרו כשהוא רעוע שוב היה לו לבעל הכותל להתחייב ומהתימא שלא הזכירו דין זה שום א' מהפוסקים ובש"מ תירץ עוד דאם הי' מצניעם כשהוא ברי ודאי דלא היה מתקיימים כ"כ אלא היו כלים מאליהם ע"י רקבון וכדומה והוא נכון יותר ופשוט:
שם תוס' ד"ה אפי' תימא ר' יהודה וא"ת והא מתניתין קתני כל הקודם בהן זכה וי"ל דכל הקודם בהן זכה לאחר ל' יום ותירוצם דחוק טובא דא"כ מאי מקשה הש"ס לימא דלא כר"י לימא דאיירי לאחר ל' יום כמו כל הקודם בהן זכה דמיירי ע"כ לאחר ל' יום כמו כן נימא דרישא דוהוזק בהן כו' מיירי נמי לאחר ל' יום והטור כ' דלאחר שהזיקו כל הקודם בהן זכה וכן הוא בהגהת רמ"א בשו"ע ובלי ספק שיצא לו דין זה מכח קושיית התוס' דבזה הוא מיישב קושייתם אך גם זה דחוק טובא דמאי סברא הוא כלל דבשביל שהזיקו יהיו עוד מופקרים לכל הקודם בהן כיון שהניח ברשות ונהי דאם הזיק מחייב לשלם אבל למה יהיו הפקר מעתה ועד כאן לא אמרינן בסנהדרין (טו ע"ב) גבי נמר וברדלס דכל הקודם בהן זכה ואמר ר"ל לאחר שהמיתו היינו משום דכיון שהמיתו למיתה הן עומדים וכל הקודם בהן להורגן זכה לשמים אבל בלא"ה לענין נזקין דממונא בעלמא מחייב לשלומי אמאי יהיה הפקר וכן נמי לקמן במכילתין (פ ע"ב) דאמרי' נפק רב ודרש חתול אין בו משום גזל ואין בו משום השבת אבידה לבעלים היינו נמי משום דאיכא חשש מיתה משא"כ בנזקין ואדרבה מהנך סוגיות מוכח בהיפוך מדעת הטור כמבואר למעיין בהם אך גם אם נאמר דקושיית התוס' אין לה תירוץ אחר בזולת דברי הטור מ"מ קשה מנ"ל דגם לפי המסקנא יהיה הדין כן ונהי דאנו צריכין לדחוקי נפשין כן בדברי המקשה מ"מ למסקנא דאין אנו צריכין לזה מנ"ל לפסוק כן ודברי הרמב"ם בזה סתומים ולא נתבררה כוונתו אי ס"ל כתי' התוס' או כהטור או דלא ס"ל כשום א' מהנך תירוצים וצ"ע ולענין מה שהקשו התוס' עוד דא"כ קשיא דרשב"ג אדרשב"ג יפה כ' בש"מ דעתה בס"ד לא דייקינן כן מדרשב"ג דפטור מלשלם רק דרשאי להוציא ולתנא קמא אינו רשאי להשהות כלל אלא המוציא מוציא והמזבל מזבל עיין שם במש"כ והוא נכון:
ולענין הלכה איכא ב' שיטות הרי"ף פסק לגמרי דלא כר"י דאף להוציא אינו רשאי אלא כסתם מתניתין דסוף ב"מ דהמוניא מוציא והמזבל מזבל והיינו משום דבסוף מרובה אמרינן עלה דיחידאה הוא ודברי הרי"ף הוא בס"פ הגוזל ומאכיל ולענין מה שאמר דכל היכא שנתנו לו חכמים רשות פשור מלשלם פסק נ"כ דלא כוותי' דבסוף ב"מ מוקי לה אביי בשיטה וקיי"ל דכל כה"ג לית הילכתא כחד מינייהו אבל הרא"ש והרמב"ם פסקו בזה דרשאי להניח כל יום כר"י ודברי הרא"ש בזה המה בס"פ מרובה ושם יבואר אי"ה אבל בהא דחייב לשלם פסקו כולם דלא כר"י ונ"מ לענין פותקין ביבותיהן ועיין:
שם בגמ' דהניא ר"י אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה הקשו המפרשים למאי דמסקינן דס"ל לר"י דכל היכא דעושה ברשות פטור אם הזיק א"כ אמאי נקטה הברייתא מפני שהוא רשות מצוה עיין בתו"ח ובש"מ ולענ"ד יש ליישב עפ"י מאי דאמרינן לקמן דף ס"ב ע"ב אמר רבינא משמי' דרבא ש"מ מדר"י נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה דאי ס"ד כו' לימא לי' כו' אמרי לא לעולם אימא לך אפי' למפלה מעשרה מאי אמרת איבעי לך לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו כיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוהו רבנן פ"כ ולפ"ז אתיא שפיר מאי דנקטה הברייתא מפני שהוא רשות מצוה דאל"ה הוי יכול למימר לי' איבעי לך לאנוחי למעלה מגמל ורוכבו ודו"ק:
שם בגמ' ה"ש כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברה"ר אם הזיקו חייבין לשלם ור"י פוטר הקשה הפני יהושע דמאי פריך הגמרא מהכא דלמא לכך פוטר ר"י משום דסבירא לי' מפקיר חקיו פטור לפי מה שכתב רש"י דקאי אפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן והנך ודאי דרכן להפקיר ולכך פוטר ר"י משום דהפקירן ובשלמא לפי אוקימתא דאביי דלעיל דאוקים דס"ל לר"י דאפילו לאחר נפילה פשיעה אם הפקיר נזקיו פטור אתי שפיר דמדתני בברייתא מותרין לקלקל משמע דמשום דמותרין לקלקל הוא דפוטר ר"י משום שהוא ברשות ולא משים שהפקירן אבל לפי אוקימתא דר' יוחנן דאוקים דס"ל לר"י דלאחר נפילת אונס כטור אם הפקירן קשה דהא הכא כיון שהוציאן ברשות הוי כמו כפילת אונס וא"כ אח"כ כשהפקירן הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ולכך קפטר ר"י ולכך תני בברייתא מותרין לקלקל כי היכי דנהוי נפילת אונס וא"כ מאי פריך הגמ' פכ"ד דבריו בשיני לשן ודבריו תמוהים דמה שכתב דפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהם דרכן להפקיר קשה דהא אמרינן לעיל (דו ו') על הך ברייתא דפותקין ביבותיהן ה"ד אי דאפקר להו כו' ואי דלא אפקרינהו כו' הרי חזינן דגם גבי פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן אפשר שאינו מפקירן ועוד קשה דהך ברייתא דכל אלו שאמרו בודאי קאי גם להוצאת זבלים שאינו מפקירן ורש"י לא נקט פותקין כו' רק לדוגמא בעלמא ובהדיא פירש"י בב"מ (דף ק) דקאי גם אהוצאת זבלים עיי"ש אך אי קשא הא קשיא לן על הא לעיל (דף ו') ה"ד אי דאפקרינהו בין לרב ובין לשמואל הוי בור עיי"ש והתם שפיר יש להקשות דאמאי הוי בור הא הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ולכו"ע פטור. אמנם באמת הקושיא מעיקרא ליתא דלא דמיא כלל הך דעושה ברשות ברשות מ"מ אדעתא דהכי תקנו לכתחילה שיש לו רשית להוציא לרה"ר מ"מ אם יזיק יהי' חייב לשלם דהא הוא עושה בידים המעשה הזאת ובכוונה משא"כ גבי נפילת אונס שאינו עושה בכוונה כלל תדע דהא גבי נפילת אונס פטור אם הזיק בשעת נפילה והתם חייב אם הזיק בש"נ וכדאמרינן התם ה"ד אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא אלא ע"כ דלא דמיין כלל להדדי כדכתיבנא וגם לענין דינא פסקינן דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור והתם פסקינן דאפילו כל העושה ברשות אם הזיקו חייבין לשלם והיינו מטעמא דכתיבנא לכך העיקר דלא כהפ"י ודו"ק: