נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - כיצד הרגל · דף כב:
תוס' ד"ה רישא בעל גמל חייב אע"ג דמעיקרא נמי הוי טעמא דרישא וסיפא הכי אלא דמעיקר' הי' טעם פשוט יותר וכו' ואין צריך לזה דמעיקרא הוה סבר אף דלא פשע בעל הגמל מ"מ כיון דהחנווני נמי לא פשע דהא הניח נרו מבפנים א"כ ממילא בעל גמל חייב משום דחציו דגמלו נינהו ובחציו אף דלא פשע במידי מ"מ חייב תדע דהא התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י נמי חייב משום צרורות אף דלא פשע במידי דהא יש לה רשות ללכת ברה"ר ובסיפא דהניח חנווני נרו מבחוץ כיון דחנווני פשע תו מיקרי אשו ולכך חנווני חייב או חנווני נמי חייב אבל עתה דמוקי לה במסכסכת ובעמדה להטיל מימי רגליה דאנוס הוא בזה לגמרי א"כ אמאי לתחייב ולכך הוצרך לפרש דבזה מקרי פושע דאפיש בטעיני' ועיין במה שיתבאר אי"ה לקמן בביאור הך שינוייא לפי שיטת הרמב"ם:
תוס' ד"ה אילו קטל תורי' עבדא ה"נ דלא משלם פי' הקונטרס הא כתיב כסף שלשים שקלים כו' וקשה דאם רצה לומר כו' הא אי אפשר לומר כן דבפ"ק אמרינן כו' קושיא זו ליתא לפי מאי שפירש"י בפ"ק דמשו"ה פטור באש משלשים של עבד משום דקם לי' בדרבה מיני' וא"כ שפיר פריך לר"ל אילו קטל תורי' עבדא כו' הא קיי"ל דמשלם ולא אמרינן קלב"מ גבי מה דממונו עושה ולכך הביא רש"י ראיה מקרא דכסף שלשים שקלים דמוכח מיני' הך מילתא דבדבר שממונו עושה לא שייך קלב"מ מדחייבי' התורה בשלשים של עבד אלא שהתוס' בזה אזלי לשיטתם שכתבו לעיל בפ"ק (ד') ד"ה כראי אדם דמשום קלב"מ לא שייך למיפטרי' מכופר למ"ד של עבד דהיכא דמיתה וממון באים על מעשה אחד לא שייך למפטרי' משום קלב"מ ודווקא היכא שמחייב מיתה וממון על שני מעשים כגון שזרק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו וכדומה בהא הוא דאמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות אבל על מעשה א' שפיר איכא למימר דחייבתו התורה מיתה וגם ממון ולא שייך בזה לומר קלב"מ ולכך שפיר הקשו על רש"י מאי הביא ראיה מקרא דכסף שלשים שקלים דליכא למימר תו דהראיה הוא דלא אמרינן קלב"מ בדבר שממונו עושה דהא במעשה אחד לא מיפטר משום קלב"מ וא"כ ע"כ צ"ל הא דאש פטור משלשים של עבד שיש מיעוט ע"ז למיפטרי' וא"כ אין ראיה מהתם כלל וכן כתב גם המהרמ"ש בקצרה דהתוס' בזה אזלו לשיטתם בפ"ק עיי"ש בדבריו מיהו בעיקר מה שהעלו התוס' דעל מעשה אתי שפיר שייך לחייבו מיתה וממון ולא אמרינן בזה קלב"מ כתב עליהם הפ"י לעיל בפ"ק בתוס' ד"ה כראי אדם וצ"ע בסוגיית הש"ס דמשמע דאף בזה שייך קלב"מ ובאמת דהא מלתא צריכא עיונא טובא דהא הבא על בתו תנינן להדיא במתניתין בפרק אלו נערות דפטור מקנס משום דקלב"מ והתם מעשה א' הוא דהוי דהמיתה והממון באים על דבר אחד וצ"ל בדעתם דזה נמי מיקרי כשני מעשים דעד כאן לא קאמרי התוס' דהיכא דהמיתה והממון באים על דבר אחד לא אמרינן בזה קלב"מ אלא דיוקא היכא דהתורה חייבתו על דבר אחד שני חיובים כמו על הריגת אדם חייבתו התורה בשתים מיתה וכופר בזה הוא דלא שייך קלב"מ אבל היכא דחיוב התורה הוא בא על שני דברים נפרדים כגון בבא על נערה שאינו בתו חייבתו התורה בקנס והבא על בתו שאינו נערה חייבתו התורה במיתה אבל דין הבא על נערה שהיא בתו לא נכתב בתורה להדיא מה דינו רק דאנו באים לחייבו שתים מחמת שבמעשה הזה אית בי' תרתי ולהכי שפיר אמרינן בזה קלב"מ משום דנפקא מכדי רשעתו וכו' וגם כאן ה"ל כשתי רשעיות כיון דבתורה כתיבי הנך דינים כל חד באנפי נפשיה ואיכא קנס בלא מיתה ומיתה בלא קנס אבל היכא דהתורה חייבה להדיא על דבר אחד תרתי תו לא אמרינן בזה קלב"מ ולכך אי לאו דמעטי קרא לאדם מכופר מקרא דעלי' ולא על האדם הוה ילפינן בק"ו דחייב נמי כופר על הריגת אדם וה"ל כאילו נכתב בהדיא דק"ו דאורייתא היא ולכך ליכא למיפטרי' משום קלב"מ כצ"ל ע"כ בכוונתם אך קשה דבמס' מכות (ד':) פליגי שם ר"מ ורבנן בעדים זוממין דלר"מ לוקה ומשלם ולרבנן משלם ואינו לוקה ואמרינן עלה בגמ' בשלמא לרבנן כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' והשתא לדברי התוס' הא בעדים זוממין חדא מעשה היא דהוי ועל חדא מעשה איכא ב' חיובים לאו דלא תענה והך דועשיתם לו כאשר זמם כו' וא"כ איך פטרינן ליה מהך קרא דמכדי רשעתו דלא מיירי בהכי כלל רק משני מעשים דווקא מיהו לזה י"ל דכיון דלאו דלא תענה משכחת לה גם היכא דלא מתחייב משום כאשר זמם וכגון במעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה או בכה"ג לכך שפיר מיקרי כשני מעשים דאף דכאשר זמם בלא לאו דלא תענה לא משכחת לה מ"מ כיון דבחד צד משכחת לה לאחד בלא חיובא דאידך והיינו כיון דמשכחינן ללאו דלא תענה בלא חיובא דכאשר זמם תו הוי כשני חיובים נפרדים דאתרמו אהדדי בחדא מעשה כמו בבא על בתו דתריצנא לעיל דבזה שייך שפיר למפטרי' משום קלב"מ:
אך קשה דהא אמרינן התם אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוק' ומשלם אף כל לוקה ומשל והשתא לדברי התוס' הא במוציא שם רע הוי שני חיובים על חדא מעשה ולא משכחת לה לחד בלא אידך כלל ובכה"ג גם במיתה וממון או מיתה ומלקות דמודה בי' ר"מ כדאמרינן בכתובות דמוקי לה לקראי דכדי רשעתו וקרא ואם לא יהי' אסון חד במיתה וממון וחד במיתה ומלקות נמי יש לחייבו תרתי לפי דברי התוס' וא"כ איך יליף ר"מ לחייבו בממון ומלקות ממוציא ש"ר והיינו לאפוקי דלא נילף מהך קראי דכדי רשעתו כיון דקרא דכדי רשעתו לא מיירי בהכי כלל וא"כ נימא דבקרא דבכדי רשעתו נכלל גם ממון ומלקות היכא דהחיוב בא על שני מעשים ושאני מוציא שם רע דהשני חיוביה באי במעשה חדא דבזה גם במיתה וממון או מיתה ומלקות נמי קמחייב בתרתי משום דלא שייך בזה קלב"מ כלל וגם לרבנן נמי לא קאמרינן שם אלא משום דמוציא ש"ר קנס אבל אי הוי ממונא ודאי דהוי ילפינן ממיציא ש"ר ולפי דברי התוס' אין מקום כלל לילפותא זו וליכא למימר דגם במוציא ש"ר משכחת לה לחדא חיובא בלא אידך והייני לר' יהודה דאמר בכתובות (מ"ה:) ללקות לוקה מ"מ ור"ל אף בלא בעל וא"כ משכחת לה לחיובא דמלקות בלא מאה סלע ואף דמאה סלע בלא מלקות לא משכחת לה מ"מ תו הוי כעדים זוממין דמתרצינן לה כיון דבחד צד משכחת לה לחיובא דחדא בלא אידך תו הוי כשתי רשעיות ושייך ביה קלב"מ גם לדברי התוס' דזה אינו חדא דזה אינו רק לר' יהודה ואנן במס' מכות בדר"מ ורבנן קיימינא ולרבנן הא אמרינן דלא בעל אינו לוקה ג"כ וא"כ לא משכחת לה לחיובא דחדא בלא אידך כלל ועוד דגם לר' יהודה נמי הא קאמר שם ר"נ בר' יצחק מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן ואף לר"פ דאמר התם מאי בעל לוקה דקתני התם ממון וקרי ליה לממון מלקות כו' הא קמפרשי התם התוס' בשם ר"ת דגם ר"פ לא אתא לפלוגי על הא דמפרש מאי לוקה מכת מרדות עיי"ש בתוס' ד"ה ר' יהודה אומר וא"כ גם לר' יהודה נמי לא משכחת לה לחיובא דחדא בלא אידך מדאורייתא אפילו בחד צד ומכ"ש לרבנן דודאי לא משכחת לה וזהו קושיא עצומה לדבריהם ועוד דפשטא דלישנא דתלמודא בפ' החובל (ס"ג ב:) דאמרינן שם והאי לא תקחו כופר לנפש רוצח לראשי איברים הוא דאתא האי מיבעי ליה דאמר רחמנא לא תעביד בי' תרתי לא תשקול מיני' ממון ותקטלי' ומשני האי מכדי רשעתו נפקא משום רשעה אחת כו' ודאי דלא משמע כפי' התוס' והתוס' עצמם דחקו לפרש דעל ממון אחר בהדי מיתה קאי וזה ודאי דדחוק טובא דלממון אחר לא הוי קרי כופר דכופר אינו אלא דמי נפש הנהרג:
לכך נלענ"ד דעיקר דברי התוס' אינם מוכרחים כלל דהא כל עיקר ראייתם הוא מהא דלקמן (כ"ו) ויהא אדם חייב בכופר כו' ומשני אמר קרא עליו ולא על האדם והשתא למאי צריכינן לקרא דעליו ותיפוק לי' דהא קלב"מ ומכדי רשעתו נפקא ומזה הכריחו דבזה לא שייך קלב"מ ולפע"ד אין זה כדאי לעוות עלינו את השמעות דאי משום הא לא איריא דהפיר מציק למימר דההיא סוגיא אתיא שלא אליבא תנא דבי חזקיה דס"ל אחד שוגג ואחד מזיד ובין מתכווין ובין שאינו מתכווין פטור מתשלומין רק דאזלא אליבא דהך תנא דפליג עלה דבי חזקיה ולכך איצטריך קרא לשוגג א"נ למזיד ולא אתרו ביה וכן פירש"י שם ועיין תוס' כתובות (ל"ה) ד"ה ומי איכא שהאריכו לבאר מי הוא הך תנא דפליג עלה דבי חזקיה שוב מצאתי כן להדיא בחידושי הרשב"א בסוגיא דהתם שתירץ כן והוא מרווח טפי ממה שכתבו התוספות ועוד י"ל בפשיטות לפי מאי דאמרינן בב"מ (צ"א א') אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ופירש"י שם דאף היכא דפטרינן ליה משום דקלב"מ מ"מ לצאת ידי שמים חייב ואי תפס לא מפקינן מיני' ולפ"ז שפיר איצטריך קרא דעליו ולא על האדם למפטרי' לגמרי גם מלצאת ידי שמים ואי תפס מפקינן מיניה ודו"ק:
אך לפ"ז קשה דא"כ אמאי נקיט בהחובל הך קרא דמכדי רשעתו טפי הל"ל ההיא מעליו ולא על האדם נפקא ובשלמא לתירוץ הרשב"א ניחא דשם בהחובל נקיט לה אליבא דתנא דבי חזקי' דלדידי' ע"כ דלית לי' הך דרשא דעליו ולא על האדם אבל לפי מאי דבעינן לתרוצי קשיא מיהו גם זה אינו קושיא כ"כ דמשום דקרא דלא תקחו כופר נמי משמע מיני' דלב"ד אזהר רחמנא לכך נקיט הש"ס קרא דדמיא ליה דמיירי ג"כ לענין ב"ד דלא מצי למיעבד בי' תרתי ואף דמקרא דעליו ולא על האדם הוי הפירכא במכש"כ מ"מ ניחא ליה להש"ס למנקט קרא דדמיא ליה ובזה מיושב מה שהקשה בספר טורי אבן להגאון בעל שאגת אריה במס' חגיגה (י"א) באבני שוהם על מש"כ רש"י בב"מ דבדבר דקלב"מ אי תפס לא מפקינן מיני' א"כ איך אמרינן בפ' הנחנקין (פ"ז ב:) דיני נפשות בפלוגתא דר' ורבנן דתניא ונתת נפש תחת נפש ממון דברי רבי ומיירי במתכוין להרוג את זה והרג את זה דלר' מחייב ממון ולרבנן חייב מיתה ופטור מממון ופי' רש"י דנ"מ דאי תפסו יורשין דהרוג ממונא דהורג ופטר לי' האי זקן ממרא וקידש בו את האשה לר' מקודשת ולרבנן אינה מקודשת ואי אתי אינש אחרינא וקדשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר עכ"ל רש"י והשתא לפי מש"כ רש"י בב"מ הא גם לרבנן נמי אי תפסו היורשין לא מפקינן מינייהו א"כ גם לרבנן מקודשת ולמש"כ ניחא דלרבנן פטור לגמרי מקרא דעליו ולא על האדם ולכך גם אם תפסו נמי מפקינן מיני' וכן תירץ בקצה"ח סי' ת"י עיי"ש שהאריך בזה מיהו דברי רש"י עצמם אינם מיושבים בזה דהא רש"י לא נחית להך שינויא תניינא שכתבנו דהא רש"י מוקי לה לקרא דעלי' במזיד ולא איתרו בי' והיינו כתירוץ רשב"א דהך סוגיא אזלא שלא אליבא דתנא דבי חזקיה ולכך כתב רש"י דפטורא דאדם מכופר הוא משום דקלב"מ ולא פירש מקרא דעליו והיינו משום דרש"י מפרש כן אליבא דתנא דבי חזקיה דקיי"ל כוותיה ולדידיה לית ליה הך דרשא דעליו לפי תירוץ הרשב"א רק דפטור משום דקלב"מ וא"כ לדברי רש"י עצמו יפה הקשה בטורי אבן ולא מתיישבא בהכי כלל אבל דברי הגמ' עצמן שפיר מצינן לפרושי כן בכדי שלא יהיו דברי התוס' מוכרחין בהך כללא דכיילו דבמעשה א' לא שייך קלב"מ ועיין היסב בכל זה:
שוב מצאתי בספר יראים סי' ר"ז שתירץ נ"כ לקושיית התוס' כהך תירוצא תניינא שכתבנו ועיין בגליון הש"ס החדשים דפוס ווילנא:
בגמ' והי' גדי כפות התוס' כתבו בשם ר"ת דאצטריך גבי כפות דחייב אע"ג דפטרינן טמון באש דדרשינן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי וס"ד דכל דבר דלאו אורחי' הכי לאו כעין קמה הוא ופטור וקמ"ל השתא ברישא דאפ"ה חייב וסיפא קמ"ל דאע"ג דהוי כי אורחי' פטור ובהכי ניחא מה שהפסיק בהך בבא בין מחלוקת דר"י ורבנן ובין הודאתם דחכמים לר"י במדליק את הבירה כו' לאשמועינן דאפ"ג דלאו אורחי' בגדי להיות כפות חייב עכ"ד ונראה מדבריהם דבאמת אין זה כטמון רק כיון דלאו אורחי' בהכי לכך סד"א דהוי כטמון קמ"ל דלא ומדברי הרמב"ם ראה בהיפוך דבאמת חשוב כטמון והיינו משום כיון דהוא כפות ומונח אצל הגדיש מסתמא הגדיש חופה עליו עד שאינו נראה והוי כטמון רק דכיון דדרך בני אדם לעשות כן בגדיש תו הוי כמוריגים וכלי בקר שדרך להטמין בגדיש ולכך במדליק בתוך של חבירו דגם לרבנן חייב במוריגים וכלי בקר חייב ג"כ על הגדי ומיירי במדליק בשל חבירו ונמצא דדברי הרמב"ם הפוכים לגמרי מדברי ר"ת בשתיהן דלר"ת הוי כגלוי ולאו אורחי' ואילו להרמב"ם הוה כטמון ואורחי' ז"ל הרמב"ם בפי"ד מה' נ"מ ה' י"ד המדליק בתוך שדה חבירו ויצאת האש ונאכל הגדיש והי' גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש הרי להדיא כמ"ש דמחשיב לי' כטמון ולכך לא קמחייב לי' רק במדליק בשל חבירו דחייב על מוריגים וכלי בקר גם לרבנן כדאמרין פ' הכונס עיי"ש והגדי חשיב לי' כמוריגים וכלי בקר משום שכן דרך ב"א לעשות כן בגדיש ולדבריו מיושב טפי הא דנקט גדי כפית דווקא וגם מאי דהכניס הך בבא באמצע בין מחלוקת ר"י ורבנן להודאתם ממאי דמיושב לפיר"ת ודו"ק אך בגוף הסברא דחשיב לי' הרמב"ם כטמון הדבר דחוק ולכך השיגו הראב"ד בזה"ל א"א זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי עכ"ל [וט"ס שם בהראב"ד וצ"ל בטמון במקום בממון וכמו שהגיה המגיה] והה"מ כתב על דברי הראב"ד וז"ל ונעלם מעיני ולא ידעתי מהו איני יודע שהפטור כשעבד כפות לו הוא משום דקלב"מ במיתת העבד שהי' כפות ולא הי' יכול לברוח וכן מוכרח הסוגיא דפ' כיצד הרגל עכ"ד הי' סבור הה"מ דהשגת הראב"ד אסיפא דהרמב"ם דעבד כפות וגדי סמוך דפטור וע"ז קאי ההשגה אמאי פטור הא לא הוי טמון וכאילו הראב"ד הבין בכוונת הרמב"ם דלהכי פטרי' משום טמון ולכך השיגו דהכא לאו בטמון איירי ואמאי כטור ולזה שפיר כתב הה"מ דאיכא טעמא אחרינא לפטור משום דקלב"מ כדמוכח בסוגיין ולכן כתב על דברי הראב"ד שנעלם מעיניו מהו אינו יודע ושגגה היא בידו בהשגת הראב"ד דארישא דמלתא דהרמב"ם קאי במאי דלא חייבי' רק במדליק בתוך שדה חבירו ומשום שכן דרך בני אדם כו' וע"ז השיגו דהכא לאו בטמון מיירי וא"כ אפי' במדליק בשלו ואין דרך בני אדם לפשות כן נמי חייב והראב"ד כשיטת ר"ת ס"ל וזה פשוט ובעיקר סברת הרמב"ם כבר כתבנו דמתניתין קשיתי' דאמאי נקיט גדי כפות וכקושיית התוס' וגם למאי הכנים הך בבא באמצע בין מחלוקת ר"י ורבנן להודאתם ולכך פירש דהוי כטמון דמסתמא הגדיש חופה עליו עד שאינו נראה כיון שהוא כפות ובזה מיושב הכל גם מש"כ הה"מ בראש דבריו להשוות דעת ר"ת להרמב"ם ג"כ אינו נכון כמש"כ דדברי הרמב"ם המה הכוכים לגמרי מדברי ר"ת ועיין:
שם תוס' ד"ה חציו דחרש הן תימא לר"י אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה כו' ואור"י דלמ"ד אשו משום חציו לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצוי' הרבה וקרוב לודאי כעין חציו כו' אבל למ"ד משום ממונו אע"ג דלא מזומן כולי האי מחייב כו' והעולה מדבריה דשלשה מיני רוחות יש רוח מצוי' הרבה דבזה מחייב משים חציו ורוח שאינה מצויה כ"כ רק דמ"מ הוא שכיח ובא לעיתים ובזה ליכא משום חציו אבל משום ממונו חייב גם בזה דשכיח לפעמים ורוח שאינו מצויה לגמרי דבזה אפי' משים ממונו ליתא ובאמת שגם הרשב"א בחידושיו למס' ב"ק בפ' הכונס כ' ג"כ דג' מיני רוחות יש ולמד כן מהירושלמי אבל קשה לי על דבריהם דא"כ מאי פריך לקמן בסוגיין למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטרי' רחמנא היכי משכחת לה ודחיק לאוקמי בנפלה גדר שלא מחמת דליקה וכגון שהי' לו לגודרה ולא גדרה ולדבריהם בפשיטות הו"ל לאשכוחי ברוח מציעיתא דמשום חציו ליכא ומשום ממונו איכא ובעיקר קושייתם אפשר לומר דהמקשה דלא ידע כלל מפלוגתא דר"י ור"ל בגחלת ושלהבת והי' סבור דעיקר החילוק שבין אש לשור הוא משום דאש אינו ממונו ועל מעשה החרש אף דהוי כרוח מצוי' מ"מ לא מתחייב בזה משום דחרש אדעתי' דנפשיה קעביד דהא חרש יש לו דעת קצת תדע דהא חשו"ק כשירין לכתוב הגט בגדול עע"ג כדאמרינן בגיטין (כג) וא"כ ע"כ שיש לו דעה קצת ולכך מעשה החרש חשיב כאילו נטלו אדם בכוונה והדליק בו דודאי פטור בעל האש וכמש"כ התוס' בפ"ק (ו' א') בד"ה לאתויי בור המתגלגל וה"נ חרש דאית לי' דעת קצת אמרינן דאדעתי' דנפשי קעביד ואינו מתחייב במעשיו של חרש ולא דמי לכלב של אחר שנטל האש והדליק בו דמתחייב בעל הגחלת בשלא שימר גחלתו כדפריך לקמן ולתחייב בעל גחלת שאני כלב שאין לו דעת כלל ולכך כיון דדרכו ליטול חררה עם הגחלת תו חשיב כרוח מצוי' והוי כחציו דבעל גחלת אבל חרש דיש לו דעת קצת חשבינן לי' לענין זה כעושה בכוונה ואינו מתחייב על מעשיו דחרש משא"כ בשור דהוא ממונו שפיר קמתחייב על נזקי ממונו כן היה סבור המקשה ולכך קפריך מיניה לר"ל:
ועוד נראה דגם לפי האמת דמייתינן עלה פלוגתא דר"י ור"ל בשלהבת דלר"י גם בשלהבת פטור נמי אין הטעם דחשיב שלהבת לר"י כמו גחלת צר"ל ומשום דלא ברי הזיקא וכמש"כ התוס' דבאמת אין טעם לזה דלמה לא יהיה שלהבת ברי הזיקא ועוד דלישנא דצבתא דחרש קגרים וודאי דלא משמע כן דמשום דלא ברי הזיקא הוא דפטור רק דצבתא דחרש קפטר לי' ועוד דבפ"ק אמרינן ולר"י דאמר אפי' מסר לו שלהבת דכוותי' הכא בשור מותר כו' מ"ש הכא ומ"ש הכא ומשמע ודאי דגם לר"י מילתא דפשיטא היא דשלהבת ברי הזיקא והתוס' לשיטתם הקשו תימא מאי קשה ליה הא שלהבת לר"י כמו גחלת לר"ל ובשור קשור כו' יכול להעמידו ונדחקו בזה עיי"ש לכך נראה דגם לר"י מלתא דפשיטא הוא דשלהבת הוי ברי הזיקא והא דקפטר ליה הוא משום צבתא דחרש והיינו מטעמא דכתיבנא דחרש אדעתי' דנפשיה קעביד משום דאית ליה דעת קצת ולכך אינו מתחייב במעשיו של חרש וכסברת המקשה רק דהמקשה היה סבור דהך סברא ליהא רק באש שאינו ממונו והיינו משום דלא ידע לחלק בענין אחר בין אש לשור ולפי האמת אית ליה לר"י הך סברא גם באש שהוא ממונו ובהך סברא הוא דפליגי ר"י ור"ל דר"ל חשיב למעשיו של חרש כרוח מצויה וכאילו נטל האש כלב של אחרים ולכך לא קפטריה ר"ל רק בגחלת ומשום דלא ברי הזיקא אבל בשלהבת דברי הזיקא חייב משום דהוי כרוח מצויה ולר"י אפי' בברי הזיקא נמי פטור במעשיו של חרש והיינו דקאמר מ"ט צבתא דחרש קגרים והא דקמחייב לר"י בגווזא סלתא ושרגא היינו משום דמיירי שלא הוליך האש לגדיש רק שהרבה המדורה כ"כ עד שהיתה הולכת מעצמה ע"י רוח מצויה וכן פי' הנ"י בפ' הכונס עיי"ש לזה ודאי דדמי לשורו דהא עיקר החילוק שבין שור לאש לר"י הוא משום שהשור הולך מעצמו והאש החרש מוליכו וא"כ בגווזא סלתא ושרגא דמיירי נמי שהאש הולך מעצמו לפי פי' הנ"י תו הוי כשורו ואף דאם החרש לא היה מגדיל המדורה לא היה הולך מעצמו וא"כ סוף סוף צבתא דחרש קגרים מ"מ כיון דעיקר הנזק נעשה מעצמו פ"י הליכת האש ברוח מצויה הו הוי כשורו ולא אמרינן ביה צבתא דחרש קגרים אך קשה דלפ"ז גם בשור קשור ובור מכיסה נמי הו"ל לר"י לחיובי דהא שור קשור ובור מכוסה דעביד לנתוקי ולנתורי ע"י חרש דמי ממש לגווזא סלתא ושרגא דתחילת המעשה היא ע"י חרש וסופו הולך מעצמו וא"כ כמו דמחייב לר"י בגווזא סלתא ושרגא כמו כן הו"ל לחיובי בשור קשור ובור מכוסה ולעיל בפ"ק משמע דלא מחייב לר"י רק בשור מותר ובור מגולה דהא אמרינן דכוותיה לר"י בשור מוהר ובור מגולה מ"ש הכא ומ"ש הכא וי"ל דע"כ לא קאמרינן לעיל דכוותיה לר"י בשור מותר ובור מגולה אלא לפום סברת המקשה דלא ידע אכתי לחלק בין צבתא דחרש קגרים ובין הולך מעצמו ולכך נקיט בדדמי ליה דשלהבת ברי הזיקא ושור מותר נמי ברי הזיקא אבל לפי המסקנא דמסקינן לחלק בין צבתא דחרש קגרים או לא אה"נ דגם בשור קשור ובור מכוסה נמי חייב לר"י כמו בגווזא סלתא ושרגא וכדאמרן והכי נמי משמע מדברי התוס' דכאן דכתבו אבל אי ממונו הוי הוא חייב אף היכא שאין הזיקו מצוי כ"כ כמו שור דדרכו לאנתוקי ע"י חרש עכ"ל והא זה הוי רק לר"ל וליכא למימר דמדר"ל אדר"ל קפריך דהא אשו משום ממונו נמי ר"ל קאמר לה דהא בגמ' סתם קפריך אלא למ"ד אשו משום ממונו כו' ומשמע דיהיה מי שיהיה הך מ"ד קשיא עליו מהכא דאל"כ הו"ל להגמ' להביא דברי ר"ל דלעיל ולמפרך עליו מדידיה אדידיה ועוד דהא התוס' קיימי לפרושי סברת המקשה והמקשה אכתי לא ידע כלל מהא דר"ל דלעיל דהא זהו שחידש לו התרצן לאו איתמר עלה וקמייתי פלוגתא דר"י ור"ל אלא ע"כ דס"ל להתוס' דזה היא לכ"ע וגם ר"י מודה בזה לפי המסקנא דלעיל וכמו כן נאמר גם לפום מאי דתרצינן דלמסקנא גם לר"י חייב בשור קשור ובור מגולה ותו לא קשיא מידי ועי':