נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - כיצד הרגל · דף כב.
בגמ' והתניא כו' בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין כן הוא הגירסא בש"ס שלפנינו וכן היה גירסת רש"י ותוס' והרא"ש אבל הרי"ף והרמב"ם גרסי חייבין והא דהרגמא ר"פ בדאפיך מיפך קאי על הברייתא קמייתא ולפי"ז מיושב קושיית התוס' שהקשו דאמתניתין הוי מצי למיפרך והעיקר כגי' זו דלשיטת התוס' דחוק מאוד דלשנא דפטורין דתני בברייתא יהיה מתפרש בתרי גווני דממטה למעלה יהיו פטורין לגמרי משום דאנוס וממעלה למטה יהיו פטורין מנ"ש וחייבין בח"נ משום דמשונה הוא והוי כקרן וזה ודאי דחוק דא"כ איך כללינהו הברייתא בחד לישנא ועי' מזה באורך בתו"ח:
שם בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל נינהו כו' ולפ"ז הא דחייב אינו אנא ח"נ כדין צרורות ואף דסיפא דסיפא דהני חנווני חייב הוא נ"ש כדין אש וא"כ לא דמי חיובא דסיפא לדרישא דרישא ח"נ וסיפא נ"ש מ"מ לא הוי איכפת ליה להמקשה בזה משום דמתניתין לא אתי לאשמועינן סכום החיוב כמה הוא חייב רק מי הוא החייב אם החנווני או בעל הגמל אבל לא נחית לפרושי כמה יהיה חייב זה וכמה זה רק דממילא ידעינן דברישא אינו חייב רק ח"נ כדין צרורות ובסיפא נ"ש כדין אש וכן כתב להדיא הרשב"א בחידושיו לפרש כן אליבא דר"י דרישא ח"נ וסיפא נ"ש והרב בפ"י נתקשה בזאת ולא הונח לו לפרש רישא וסיפא בתרי גווני ולזאת העלה דגם ברישא חייב נ"ש והיינו משום דהפשתן הדולק הוא ממונו דבעל גמל לכך הוי כצרורות דאית להו בעלים דלשיטת התוס' והרא"ש בסוגיין דדליל מחייב בזה נ"ש ודבריו תמוהים דא"כ דמקרי יש לו בעלים מחמת דהפשתן הדולק הוא ממונו א"כ מאי פריך לר"ל האי אש לאו ממונו דבעל גמל הוא הא כיון דהפשתן הדולק הוא ממונו א"כ גם האש הוא ממונו וכסברת הפ"י ולק"מ לר"ל אלא ע"כ צ"ל דליתא להך סברא שכ' הפ"י רק דאנן בתר עיקר האש אזלינן דהוא לאו ממונו דבעל גמל ולא משגחינן בפשתן כלל ובזה אזדא לה כל מה שכתב שם והעיקר בזה כמש"כ הרשב"א דרישא וסיפא מתפרשי בתרי גווני לר"י רישא ח"נ וסיפא נ"ש והכ"י לא ראה דברי הרשב"א בזה שהרי לא הביאם כלל בדבריו ואילו ראה אותם ודאי דלא היה כותב מה שכ' וזה פשוט:
שם תוס' ד"ה ועל הגדיש ח"נ ואע"ג דלגבי שולח את הבעירה לא מחייב עד דמסר לו שלהבת לר"ל ולר"י עד דמסר לו גווזא סילתא ושרגא פעמים שיש אש הרבה בחררה דהוא כמו מסר גווזא לר"י ושלהבת לר"ל עכ"ל ונראה מדבריהם שאם אין אש כ"כ בחררה ה"נ דלא מחייב ולא הבנתי דבריהם בזה דמה ענין הך דר"י ור"ל דאפלגו בשלהבת וגווזא לכאן דהתם מיירי לענין חיובא דבעל האש ובהא הוא דאיפלגו ר"י ור"ל דלר"ל הוי שלהבת ברי הזיקא והוי כרוח מצויה וחייב עליו בעל האש משום דהוי מסירתו לחרש כרוח מצויה ולר"י שלהבת נמי לא ברי הזיקא ותו הוי כרוח שאינה מצויה ולכך פטור בעל האש אבל גחלת לכו"ע הוי כרוח שאינה מצויה ופטור עליו בעל האש משום דאש אינו חייב רק ברוח מצויה וכמו שכתבו התוס' לקמן ע"ב בסוגיין בד"ה חרש ואפי' למש"כ התוס' דבממונו לא בעינן רוח מצויה הרבה ודווקא לענין חציו הוא דבעינן רוח מצויה הרבה מ"מ רוח מצויה ודאי דבעינן רק שאינה מצויה הרבה דהא מלתא דפשיטא הוא דאש אינו חייב רק ברוח מצויה וגחלת לר"ל ושלהבת לר"י הוי כרוח שאינה מצויה לגמרי ולכך פטור בעל האש אבל כאן בשמעתין קמיירי לענין חיובא דבעל כלב ולא משום אש קמחייבינן לי' רק משום צרורות דהא על אש של כלבו לא חייבתו תורה וכמש"כ התוס' בסוגיין ולכך מוקמינן לר"ל בדאדייה אדויי ועל מקום גחלת בלבד ולר"י חייב גם בדאנחיה אנוחיה ועל מקום גחלת נ"ש משום דהוי רגל ממש וכמש"כ הנ"י בשמעתין ועל שאר הגדיש ח"נ ומשום צרורות וא"כ גם בגחלת לחוד נמי מחייב כיון דסוף סוף הזיק כלבו בצרורות או ברגל ממש דמה לי צרור עפר או עצים ואבנים שהתיזה בהמתו והזיקה בהן ומה לי צרור מגחלת שהזיק בשריפה כיון דסוף סוף חזינן שנמשך הזיק מזה קמחייב לשלומי ואינו ענין כלל להא דר"י ור"ל דהתם אלא דדברי התוס' יש להם פנים בסוגיא דלקמן דקפריך ולחייב בעל גחלת ושם יש מקום לקושית ית התוס' דהא בגחלת לכו"ע פטור בעל האש משום דלא ברי הזיקא וא"כ מאי פריך הש"ס ולתחייב בעל גחלת לכך נראה דבאמת הך דיבור תוס' אין כאן מקומו רק כי מקומי הוא בסוגיא דלקמן וזה ברור:
אולם כד מעיינינן שפיר בהא מלתא יש ליישב קושייתם בפשוט גם בסוגיא דלקמן דעד כ"ן לא קאמרי ר"י ור"ל ההם דגחלת לכו"ע הוי כרוח שאינה מצויה אלא לגבי חרש משום דאין דרכו ללבות וגם אין דרכו להוליכה לגדיש תדע דהא לר"י גם בשלהבת נמי לא מיקרי ברי הזיקא אף דאין צריך ליבוי אלא ע"כ צ"ל דחרש עושה קצת שמירה ואין דרכו להוליכה לגדיש וכמש"כ התוס' כן בפ"ק (ט' ב') ד"ה ולר"י עיי"ש אבל כלב שנטל חררה כיון דדרכו לאכול החררה דרכו נמי להוליכה לגדיש שכן הוא מדרך הכלבים לחטוף ולברוח בכדי שלא יטלו ממנו וכיון שהגחלת דלקה מעצמה בגדיש בלא שום ליבוי א"כ הוי כרוח מצויה לגמרי ולכ"ע חייב עליה כנ"ל פשוט והיינו דשום אחד מהפוסקים לא הזכירו להך דינא דנפיק מפי התוס' דבעינן אש הרבה בחררה דומיא דשלהבת ודו"ק:
שם תוס' ד"ה אשי משום ממונו דאפי הדליק באש של אחר חייב כדאשכחן בפ' הכונס בכופף קומתו בפני הדליקה וגבי גץ היוצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקיר להו ועוד דאין לך אדם שיתחייב דמפקיר הגחלים כו' ולא כפ"ה כו' הנה מה שהקשו מכופף קומתו ודאי דלא קשה מידי דשאני התם דעשה מעשה בגוף החפץ וחייב מטעם מזיק בידים וכה"ג כתבו התוס' עצמם בפ"ק (ו') ד"ה לאתויי וז"ל תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טליתו של חבירו אין סברא שיתחייב בעל האש ע"כ עיי"ש בדבריהם וה"נ דכוותי' כיון שכפף קומתו באופן דמטיא לי' ברוח מצויה הוי כהשליך טליתו לתוך האש דבזה אפי' אם היא לגמרי אש של חבירו שהוא לא הדליקו כלל דאפי' לדעת התוס' נמי מיקרי אש של חבירו ואפ"ה חייב כיון שעשה מעשה בגוף הבגד הנשרף גם מה שהקשו מגץ היוצא מתחת הפטיש נמי לק"מ דמה שמפקיר אח"כ ודאי דלאו כלום הוא דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה חייב לכו"ע וכיון דמתחילתו היא שלו תו לא אכפת לן במאי דהפקיר אח"כ ותו דגץ היוצא מתחת הפטיש ודאי דחציו הוא אפי' לר"ל דעד כאן לא פליגי ר"י ור"ל אלא באש שהולכת מעצמה ע"י רוח מצויה דבזה הוא דס"ל לר"ל דלא הוי חציו כיון דלאו מכוחו קאזיל אלא ע"י הרוח אבל גץ היוצא מתחת הפשיט דמכוחו קאזיל ע"י מה שמכה בכח בפטיש על הסדן ועל הברזל מלתא דפשיטא היא דהוי חציו דאדם ולכ"ע כוחו דאדם כגופי' דמי והוי כמזיק בידים ממש גם מה שכתבו דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדישו של חבירו ג"כ אינו כלום דעד כאן לא אמרינן דפטור טמון באש אלא במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו אבל במדליק בשל חבירו לכו"ע דחייב בטמון כדאמרינן להדיא בהכונס (ס"א ב') עיי"ש והיינו ע"כ דבמדליק בשל חבירו לאו מטעם אשו קמחייבינן עלה רק משום דהוי מזיק ממש בידים וחייב מטעם אדם המזיק ועד"ז תירץ גם בפ"י וכן הוא בשיטה מקובצת בשם גליון ונכון הוא ומאחר שנסתלקו קושיית התוס' ודאי דהעיקר כפירש"י וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו דכל הסוגיא מתפרשת ברווחא יותר לפירש"י אלא דהרשב"א עצמו נאדי מפי' רש"י מכח קושיית התוס' ומאחר שנתבאר דאין בקושיות אלו כלום א"כ ודאי דהעיקר כפירש"י:
אלא דיש להבין לפירש"י הדליק בגחלת שאינו שלו היכי משכחת לה דהא כיון שנטלה בידו להדליק בה קניה וכדאמרינן לקמן בפ' המניח (כ"ט ב') לגבי גלל דמכי אגבה למעלה מג' קניה ואפי' אם לא נתכווין לזכות בה וכן כ' רש"י לעיל בסוגיא דדליל דבקשרו אדם מכי אגבי' קנייה והי' נראה לומר דהא דנקיט רש"י דנ"מ לענין הדליק בגחלת שאינו שלו לדוגמא בעלמא נקטי' אילו הוה משכחינן כה"ג אבל באמת לא משכחת לה וכמש"כ משום דמכי אגביה קניה רק דעיקר הנ"מ הוא לענין אש של בהמתו וכדאמרינן בסוגיין האי אש לאו ממונו דבעל גמל הוא דבזה הוא דמשכחת לה גחלת שאינו שלו וגם בזה נתיישבו קושיית התוס' מגץ ומאין לך אדם שוב ראיתי בפיר"ח שהביא הרשב"א דשפיר משכחת לה כגון שאחד הכניס גחלת לתוך חצירו והוא לא אגבה כלל רק שהי' מדליק בגחלת זו ע"י גרירה באופן שלא הגביהה כלל וא"כ דברי רש"י מתפרשין כפשוטו אלא דהפי' ר"ח שהביא הרשב"א בפי' כן בהא דאדיי' אדויי לא הבנתי כלל דמאי שייך זה גבי כלב אטו הכלב יש לו שום צד זכי' וגם מאי קמשני כן לר"ל ואולי דאיזה ט"ס יש בדבריו וצ"ע.
שוב ראיתי שדברי ר"ח הובאו באריכות בספר שיטה מקובצת וז"ל דאדיי' אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דידוי הביאה ולא יצאה הגחלת מחזקת בעלי' ועל החררה משלם נ"ש שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום גחלת משלם ח"נ שפשה מעשה בידים אבל משונה הוא ומשונה בחצר הניזק ח"נ משלם ועל כל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר ולא הניח ובעל הגחלת נמי לא מחייב משום דאוקימנ' לקמן בששימר גחלתו ור' יוחנן אמר דאנחי' אנוחיה כיון שעקר והניח בעל הגרלת נמי לא מחייב דאוקימנא לקמן בששימר גחלתו על החררה ועל מקום הגחלת נ"ש שכן דרך הכלב לחטוף חררה וגחלת דבוקה ולאכול ועל שאר הגדיש ח"נ דמשונה היא ע"כ לשונו וצ"ל לדעתו דס"ל דאם הגביה הכלב את הגחלת אז יצאה הגחלת מחזקת בעליה הראשונים וקמה לה ברשות הכלב ואע"ג דלענין קנין דאם הגביה בהמתו דבר הפקר ודאי דלא קנו הבעלים אותו הדבר ובגדולה מזו קמיבעי לן בב"מ (ט ב') באומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה אי קני אי לא קני ודווקא בכפותה אבל במהלכת לא קמיבעי לן כלל דוודאי לא קנה משום דחצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני וא"כ גם כאן בגחלת ודאי דלא קנו הבעלים את הגחלת בהגבהת הכלב ותו לא הוי כממונו מ"מ צ"ל דס"ל להר"ח דאף דלא מקרי ממונו של בעל הכלב כיון דלא קני לה בהגבהת הכלב מ"מ הוי כממונו של הכלב בעצמו וטעמא דמלתא משום דהר"ח אזיל בשיטה רש"י וכמש"ר הרשב"א ולרש"י לא צריכינן להך דרשא שכתבו התוס' דאיכא שום דרשא מקרא דלא מחייב על אש בהמתו כמו דלא מחייב על בור בהמתו מקרא דאיש בור ולא שור בור כמו כן יש שום דרשא דלא מחייב על אש של בהמתו דזה הוצרכו התוס' לשיטתם דפירשו דממונו לאו דווקא רק חיוב ממונו ולכך הוקשה להם דמה בכך דהאי אש לאו ממונו דבעל כלב הא באשו נמי אפי' לא הוי ממונו אפ"ה קמחייב דהא ממונו לאו דווקא ולכך הוצרכו לומר דאיכא שום דרשא דמפטר מאש בהמתו אבל לשיטת רש"י דבאשו בעינן ממונו דווקא א"כ אתיא מלתא כפשוטו דשפיר פריך הגמ' האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא ולר"ל לא מחייב באש אלא היכא דהוא ממונו וכיון שכן לא צריכינן הו למימר דאיכא שום דרשא דאינו חייב על אש של בהמתו וכיון דלא אשכחן בשום דוכתא בש"ס דדריש מקרא דלפטר מאש בהמתו כדאשכחן גבי בור ממילא אית לן למימר דקושטא דמלתא הכי איתא דבאש בהמתו נמי קמחייב כמו באשו ולכך כמו דבאש כיון דהגביה קנאה לענין זה דנעשה כאשו ומקרי תו ממונו וכמו שכ' רש"י גבי דליל עיי"ש א"כ ה"נ באש של כלבו כיון דהגביה הכלב את הגחלת נעשה כאשו של הכלב ובאש של כלבו הא אמרינן דלשיטת רש"י קמחייב עליה כמו באשו כיון דלא אשכחן שום קרא שממעט לה כמו גבי בור ולכך הוצרך הר"ח לפרש דמשו"ה קאמרינן האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא דמיירי ע"כ בשלא הגביה הכלב את הגחלת ולא עקר ולא הניח ובדרך דידוי הביאה ותו לא מקרי אשו של הכלב דבכה"ג גם בדידי' נמי לא מקרי ממונו וכדכתיבנא:
קצרן של דברים דלרש"י והר"ח דלא כשיטת התו' דאיכא שום דרשא למעט אש בהמתו א"כ אש בהמתו ואשו שווין לגמרי דאם הגביה את הגחלת קמחייב עליו משום אשו דמכיון דאגבי' קניא א"כ הוא הדין באש של כלבו נמי אם הגביה הכלב את הגחלת תו מיקרי אש של כלבו וחייב עלי' ואם דרך דידוי וגרירה שלא עקר ולא הניח פטור עלי' אף אם עשה כן בעצמו משום דלא הוי ממונו לר"ל ומכ"ש דפטור אם הכלב עשה כן דאשו ואש בהמתו שווין לגמרי מיהו הך פטורא אינו אלא במה שהאש הולכת ודולקת מעצמה דבהא הוא דאיפלגו ר"י ור"ל דמר מחייב לה משום חציו ומר סבר משום ממונו אבל על מקום גחלת אף אם לא הגביה ולא נעשה כשלו רק שהביאה דרך גרירה מ"מ חייב על מקום גחלת משום דהוי כמזיק בידים ולכך גם לר"ל נמי קמחייב על מקום גחלת אף דלא הוי ממונו בין אם הדליק בעצמו דרך גרירה או שעשה כן כלבו וכמו שעתידין אנו לבאר אי"ה ביתר ביאור הך סברא לקמן בסוגיין בשינויא דמסכסכת:
ומעתה נבאר יתר המשך הסוגיא לפיר"ח דהא דכריך הגמ' האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא צ"ל דגם המקשה נמי ידע דע"כ מיירי בשלא הגביה הכלב את הגחלת דאל"כ אמאי משלם ח"נ כולה נזקא בפי לשלומי כיון דהוי ממונו הלא ע"כ דמיירי בשלא הגביה הכלב את הגחלת ולכך פריך האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא ולגמרי ה"ל למפטר והוא הדין דהוי מצי למפרך בהיפוך דאם הגביה האי אש ממונו דבעל כלב הוא אלא דחדא מהנך פירבי נקיט ומשום דבאמה קשיא בממ"נ ומשני דאדייה אדויי דעל חררה משלם נ"ש ועל מקום גחלת ח"נ ועל הגדים כולו פטור ור"ל דלעולם בשלא הגביה הכלב את הגחלת רק דאדיי אדויי שהביאה דרך גרירה ולכך על הגדיש כולו ה"נ דפטור רק דמ"מ על מקים גחלת קמחייב אף אי לא הוי ממונו ומשום דהוי כזורק בגופו ממש וכדכתיבנא והא דלא משלם על מקום גחלת עכ"פ נ"ש היינו משום דמשונה הוא ותולדה דקרן הויא וכלשון אחר שכתב רש"י משום דמשונה הוא ולר"י מוקי לה דאיירי בדאנחי' אנוחי כאורחיה דלא רצה לאוקמי דאיירי ג"כ בדאדיי אדויה דרך שינוי ועל כל הגדיש ח"נ דמשום דאי יש שינוי לצרורות לרביע נזק א"כ לא הי' משלם על שאר הגדיש רק רביע נזק ולהכי מוקי לה לר"י דאנחה אנוחיה כאורחי' ולכך על חררה ועל מקום גחלת משלם נ"ש ועל כל שאר הגדיש ח"נ דחציו דכלב נינהו והוי צרורות בכאורחי' ומ"ש הר"ח דלר"י מיירי כגון שעקר והניח וכיון שעקר קנאה הנה לפי מאי דקיימינן עתה לפום הס"ד דלר"י לא בעינן ממונו כלל לא הוי צריך הר"ח לאוקמי דמיירי בעקר והניח ונעשה כשלו רק דהר"ח כתב כן לפי האמת דמסקינן דגם לר"י בעינן שיהא ממונו דווקא וכהך לשנא שנשמע מדברי רש"י שלפנינו ולהך לישנא כיון גם רש"י במאי שכ' וקס"ד דנ"מ אם הדליק בגחלת שאינו שלו וכמו שכתבו המפרשים ועל הך לישנא כתב רש"י לקמן ולשון ראשון עיקר וכהך לשנא נקטו כל הפוסקים לעיקר וכן הכריע היש"ש בדעת הרמבים והרי"ף וכדבעינן למימר לקמן אי"ה בפירושא דהך לשנא ולפום הך לשנא נקיט הר"ח דלר"י מיירי בעקר והניח דבלא"ה גם לר"י לא הוי מחייב עלה משום חציו והיינו לפום מאי דמסקינן במסקנא ואין להקשות ע"ז דלפי האמת דבעינן גם לר"י דלהוי ממונו א"כ דל חציו מהכא ואכתי לתחייב נ"ש משום ממונו וכמש"כ התוס' והרא"ש לעיל בסוגיא דדליל דהא דצרור ת אינו משלם נ"ש אינו רק בצרורות דהפקר אבל בצרורות דאית להו בעלים משלם נ"ש משום ממונו דזה אינו דכבר העלינו לעיל בשטת רש"י דבאמת לא ס"ל כהתוס' והרא"ש רק דגם בצרורות דאית להו בעלים נמי לא משלם רק ח"נ כיון דהצרור בעצמו לא הזיק כלל רק כוחו של הבהמה הוא שהזיק ובהא הלכתא גמירי לה דאינו משלם רק ח"נ ובאמת אין טעם לזה וכמו שאמר רבא בסוגיין דצרורות הדר אמר רבא לעולם כוחו כגופו וח"נ צרורות הלכתא גמירי לה ור"ל דגזירת הכתוב הוא בלא טעמא וה"נ באש של כלבו כיון דלר"י חציו נינהו א"כ אף דהוי נמי ממונו מ"מ כיון דסוף סוף חציו נינהו לכך לא קמחייב עלה רק ח"נ מגזירת הכתוב ואף דבאשו ממש אם נטל כלב של אחר והלך והדליק חייב בעל האש וכדפרכינן לקמן וליחייב בעל הגחלת וא"כ כ"ש היכא דנטל הכלב גחלת של עצמו ודאי דחייב כל הנזק דמה התם שהכלב אינו שלו מ"מ פריך וליחייב בעל הגחלת מכ"ש הכא כיון דאמרינן שקנאה הכלב וא"כ הוי אשו וא"כ ליחייב בכל הנזק מ"מ זה אינו דשאני התם כיון דפשע בשמירתו והוי אשו ממש וא"כ נהי דהוי חציו מ"מ הא הוי חציו דאדם ובאדם לא גמרינן הלכתא דצרורות משלם ח"נ משא"כ כאן דלא הוי רק אש של כלבו וכיון דאש משום חציו אם כן הא הוי צרורות דכלב ובזה הא גמרינן הלכתא דאינו משלם רק ח"נ ונהי דבאשו של עצמו דהיינו שהדליקו בעצמו אף היכא דכלו ליה חציו קמחייב עלי' משום ממונו וכדמסקינן בסוף וכגון שהי' לו לגודרה ולא גדר דהתם שורו הוא ולא טפח באפי' מ"מ באש של כלבו לא קמחייב עלי' רק ח"נ מגזירת הכתוב ומשום דהכי גמירי לה ואפשר דמיירי נמי בלא היה לו לגודרה דהא אינו שם בשעת מעשה ועיין ובזה כל דברי הסוגיא מבוארין לפיר"ח ומאי דמסיים הר"ח בדברי ר"י ועל שאר הגדיש ח"נ דמשונה הוא צ"ל דט"ס נפל בדבריו וצ"ל דצרורות נינהו דבלא"ה אין שום הבנה לדברים אלו דליכא למימר דבדוקא נקיט דמשונה הוא והיינו משום דהוי קשה לי' לפי האמת דל חציו מהכא ותיפוק לי' משום ממינו ואכתי כילה נזקא בעי לשלומי וכשיטת התוס' והרא"ש דבצרורות דאית להו בעלים משלם נ"ש ולכך הוצרך לומר דמשונה הוא דזה אינו דאיך אפשר לומר דזה הוי משונה דא"כ על מקום גחלת אמאי משלם נ"ש ואין לומר דמקום גחלת הוי כאורחיה רק מה שדולק אח"כ בלא ליבוי הוי משינה דא"כ גם לר"ל הוי מצי לשנויי כן ועוד דדוחק גדול לומר דההנחה לא יהי' שינוי ומה שדולק אח"כ יהיה שינוי לכך צ"ל דט"ס נפל בדבריו וצ"ל דצרורות נינהו זהו מה שנלענ"ד בביאור דברי ר"ח ועיין:
ומתוך מה שכתבנו בביאור שיטת הר"ח יתבארו לנו דברי הרמב"ם מהל' נ"מ דכתב וז"ל כלב שנטל חררה והלך לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נ"ש ועל שאר הגדיש ח"נ ואם הי' מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה נ"ש ועל מקום הגחלת ח"נ ועל שאר כל הגדיש פטור עכ"ל והשיגו הראב"ד דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהו לא יפטר והב"י בח"מ סי' שצ"ב כ' דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' דלרבנן כח כוחו לאו ככוחו דמי וכן ראיתי להגהות הגר"א למס' ב"ק דס"ל להרמב"ם כן וגם זה דחוק טובא וכמו שהקשה ע"ז בלח"מ עיי"ש ודבריו נכונים בזה מאוד וכולם לא ירדו לעומק דעת הרמב"ם אבל האמת הברור דדברי הרמב"ם קמה ממש דגרי הר"ח וכמו שבארנו בדעתו ורישא דהרמב"ם הוא אוקימתא דר"י וסיפא הוא אוקימתא דר"ל וכפי שיטת הר"ח וברישא דמיירי דאנחה אנוחי א"כ הוי אש של כלבו דאנח אנוחי אי אפשר בלא עקירה והנחה ולכך חייב על שאר הגדיש ח"נ משום דהוי חציו דכלב ובסיפא דמיירי בהי' מגרר א"כ לא קנאה ולא יצאה מרשות בעל הגחלת ולכך לא קמחייב רק על מקום גחלת דהוי מזיק בגופו ממש והא דאינו חייב רק ח"נ הוא משום דהוי ע"י שינוי ועל שאר הגדיש פטור משום דכיון דלא הגביה הכלב לא הוי כממונו ולכך גם לר"י לית בזה משום חציו והיינו כהך לשנא שנשמט מדברי רש"י שלפנינו וכמש"כ היש"ש דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כהך לשנא ולהך לשנא אוקימתא דתרווייהו הילכתא נינהו ולכך פסק הרמב"ם כתרווייהו ובין שיהיה הפירוש בביאור שיטת ר"ח כמו שכתבנו או שיעלה על לב איש לפרש דברי הר"ח בפירוש מרווח יותר ממה שכתבנו מ"מ הא ודאי דדברי הרמב"ם הן הן עצמם דברי הר"ח ודלא כהב"י שהסב דעתו לדעת אחרת והוא שיטת התוס' דכח כחו לאו ככחו דמי והא ודאי דליתא רק דשיטתו הוא שיטת הר"ח ואיך שיתפרשו דברי הר"ח יתפרשו גם דבריו וזה ברור ואמת והנלענ"ד בפירוש דברי הר"ח כתבתי ועיין:
שם תוס' ד"ה לאו ממינו דבעל כלב כו' מ"מ כשיטא לי' לגמ' משום איזה דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר עכ"ל דברי התוס' אלו נוכל לפרשם בתרי אנפי או דכוונת התוס' דאיכא שום דרשא דיותר מג' אבות ליכא בשור ולכך ליכא לחיובי על אש בהמתו דא"כ יהי' יותר מג' אבות או דהך דג' אבות נאמרו בשור דכתבו התוס' הוא לראי' על דבריהם דמהך ברייתא נמי מוכח דע"כ איכא שום דרשא לפטרו מאש בהמתו כמו דאיכא דרשא למיפטרי' מבור בהמתו מקרא דאיש בור ולא שור בור כמו כן יש איזה דרשא למפטריה מאש בהמתו והברייתא דג' אבות שהביאו הוא לראיה דע"כ מהברייתא נמי מוכח ק ולשני הפירושים קשה דכהך פירושא קמא הבין בדבריהם בחידושי הרשב"א והקשה ע"ז דא"כ למאי איצטריך איש בור ולא שור בור ותיפוק לי' דג' אבות נאמרו ולא יותר כיון דע"כ איכא קרא להכי ועל הך פירושא תניינא הקשה במוהרמ"ל דאיך מצינו למימר דזה הוי פשיטא לי' להגמ' שיש שום דרשא כיון דע"כ ר"י לית ליה הך דרשא דהא איהו קמחייב באש בהמתו משום חציו כמו דחייב באשו ומש"כ ע"ז במוהרמ"ש דגם לר"י מהני הך דרשא דלא לשלם כולא נזקא אינו כלום דהא כיון דלר"י אשו הוא משום חציו גם אם הדליק בעצמו א"כ ממילא דבהמתו אינו אלא חציו דבהמתו וצרורות נינהו ומהיכא תיתי לחייבו ביתר מח"נ. ונראה עיקר בדעת התוס' כהך פירושא תניינא משום דהכי משמע מדבריהם בפ' הפרה (מ"ח א') בד"ה איש ביר וז"ל וי"ל דהתם נמי כתיב שלם ישלם המבעיר את הבעירה דמשמע דווקא כשמבעיר עצמו הוא משלם עכ"ל הרי להדיא דכ' כהך פירושא תניינא ודברי התוס' עניים במקום זה ועשירים במקום אחר וכוונתם בזה דמלת המבעיר הוא מיותר דהכי הל"ל שלם ישלם את הבעירה המבעיר למה לי אלא ש"מ לאשמועינן דווקא כשמבעיר הוא בעצמו ובזה נסתלק מעליהם מה שראיתי כתוב בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וז"ל דאין לומר דמכי יכרה נפקא שהוא עצמו יכרה ואיש דנקט הוא לאו דווקא וא"כ ה"נ מהמבעיר נפקא דפטור על אש בהמתו דזה אינו דאיש דנקט הס"ס ודאי דבדווקא נקיט כדאמרינן בפ' הפרה הרי איש כתיבי עכ"ל ומוכח מדבריו דמדמי הך קרא דהמבעיר לכי יכרה וא"כ כיון דמכי יכרה לא דרשינן מידי לפי האמת דהא איש דנקיט הוא דווקא וא"כ ה"נ מהמבעיר ג"כ ליכא למדרש מידי וזהו דלא כהתוס' דז"א דשאני כי יכרה דלא מיותר כלל משא"כ הך קרא דהמבעיר הוא מיותר ולכך שפיר איכא למדרש מיניה כמש"כ התוס' דבעינן שיהא הוא עצמו המבעיר מיהו כל זה אינו רק לר"ל דלא ס"ל אשו משום חציו ולכך הוי מילת המבעיר מיותר למדרש מיניה הך דרשא אבל לר"י דס"ל אשו משום חציו דנפקא ליה מהך קרא דפתח הכתוב בנזקי ממינו וסיים בנזקי גופו לומר לך וכו' ונמצא דלדידיה לא אייתר ליה כלל הך קרא דהמבעיר דהא קבעי לי' למדרש מיניה דאשו משום חציו ולכך לר"י ליכא שום דרשא למפטריה מאש בהמתו וא"כ ממילא הוא חייב כיון דליכא קרא למעוטי משא"כ לר"ל שפיר כתבו התוס' דפשיטא ליה להש"ס דאיכא שום דרשא למפטרי' והיינו הך קרא דהמבעיר וכמש"כ התוס' בפ' הפרה משום דלר"ל הך קרא מיותר לגמרי וע"כ דאתא למפטריה מאש בהמתו ומיושב קושיית מוהרמ"ל ודו"ק:
שם בגמ' ור"י אמר דאנחה אנוחי דעל חררה ומקום גחלת משלם נ"ש ועל שאר כל הגדיש ח"נ דע דסוגיא זו סותרת למאי דמסקינן לעיל בסוגיין דצרורות דליכא לאוקמי למתניתין רק בדשני בגחלת דאל"כ אמאי פליג ר"א עלה ואמר דמשלם נ"ש ותני עלה מגיפי ולכך מוקמינן לעיל בדשני בגחלת וקמפלגי בפליגתא דר"ט ורבנן ותרוייהו כסומכוס ס"ל עיי"ש היטב כל הסוגיא וכאן בסוגיין הוי מוקמינן לר"י דאנחה אנוחי בכאורחיה מדקמשלם על מקום גחלת נ"ש וא"כ קשה טובא דא"כ איך יתיישב לר"י מאי דפליג עלה ר"א ומאי דתני עלה מגופו דנהי דמאי דפליג ר"א שפיר מצינן לאוקמי דס"ל כסומכוס מ"מ מאי דתני עלה ודאי דתקשה דנ"ש מגופו מי אשכחן וכדמקשה בסוגיא דלעיל וראיתי באו"ת בקונטרס תקפו כהן שהאריך בזה ליישב שתי הסוגיות ונתן טעם בזה להשמטת הרי"ף הך בעיא דיש העדאה ודיש שינוי עיי"ש היטב בדבריו ולא נתקררה דעתי בפלפולו משום דיסוד פלפולו שם הוא בנוי על דברי התוס' שם (י"ח א) בד"ה במועד מתחלתו במה שהקשו על פירש"י דהיכי פשיט ליה הא דרבא דלמא צרורות כי אורחייהו מעלי' משלם אבל היכא דשני אע"ג דאייעד משלם מגופו משום דצד תמות במקומה עומדת עכ"ד וכבר כתבנו לעיל בזה בשם הפ"י דדבריהם תמוהים בזה ודברי רש"י המה פשוטים ומבוארים ובזה נפל שם פלפולו גם מה שנדחק לתת טעם להשמטת הרי"ף להנך בעיי כבר כתבנו בזה לעיל טעם נכון ופשוט:
ובעיקר סתירת הנך תרתי סוגיית העיקר בזה כמש"כ האו"ת שם לדעת הרמב"ם דהברייתא והמשנה אינם דבר אחד ומתניתין שפיר מצינן לאוקמא אליבא דהלכתא כרבנן דפליגי עלה דסומכוס וכסתם מתניתין דריש פירקין דמוקי לה רב אשי כרבנן ולכך קמוקמינן לה גם בסוגיין אליבא דר"י כרבנן דהלכתא כותייהו דהא במתניתין לא אדכר לא פלוגתא דר"א ולא הא דמשלם מגופו והברייתא היא מילתא באנפי נפשה ולא לפרושי מתניתין קאתיא וכל שקלא וטריא דסוגיא דלעיל הוא על הברייתא ולא על מתניתין ואף דלשון ותני עלה דאמר התם משמע דאהיא לפרושי מתניתין מ"מ אין זה הכרח רק משום דהברייתא נמי התחלתה היא כלשון המשנה והש"ס קיצר בלשון הברייתא והביא אותו הלשון ממה ששנינו במתניתין לכך קאמר ותני עלה ואף שזה קצת דוחק מ"מ אי אפשר ליישב הסוגיות בשים אופן בזולת זה דו"ק ותשכח ובזה נסתר מה שכ' במוהר"מ שי"ף ליישב קושיית מוהרש"א לקמן בסוגיין בתוס' ד"ה ולחייב לבעל גחלת כו' ולא ישלם כ"א הרביע כו' והקשה המהרש"א לר"ל אמאי דחיק לאוקמי בדאדי' אדויה לוקמיה דאיירי באנח אנוחי וחייב ח"נ משום דמיירי בלא שימר גחלתו וחייב ח"נ משום דבעל הגחלת נמי חייב ח"נ ע"כ ובמוהר"מ שי"ף הוסיף להקשות דאף לר"י מנ"ל לאוקמי דחייב ח"נ על כל הגדיש ולמידק זאת אומרת דסתם דלתות חתורות הן דלמא ח"נ אמקום גחלת ובלא שומר גחלתו ותירץ ע"ז דא"כ תקשי מ"ט דר"א דפליג את"ק וס"ל דחייב נ"ש ועוד דהא תני עלה משלם מגופו ולמה משלם מגופו כיון דאיירי באנחה אנוחי ואמקום גחלת עכ"ל ודבריו תמיהים דהא כבר הוכחנו דגם השתא דאוקמינן באנחה אנוחי לא אתיא ברייתא דלעיל שפיר וכמש"כ דר"י לא חש לתרץ פתה למתניתין אליבא דהך ברייתא רק דמוקים למתניתין אליבא דהלכתא ואין להקשות דאיך מתוקמא הברייתא אליבא דר"י דגם זה לא קשה דשפיר מצינן לאוקמי באנחה אנוחי פ"י שיטי אי' באדיי אדויה וחייב על כל הגדיש ח"נ רק דהגמ' לא חש לבאר זאת בהדיא משום דהוא שלא אליבא דהלכתא וזה ברור:
שם בגמ' במסכסכת כל הבירה כולה א"ה אימא סיפא אם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חייב כו' כ"ש דחנוני פטור כו' כתבו התוס' אמאי חייב חנוני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו כיון שגם הוא פושע בסכסוך כו' אבל אין לפרש אמאי חייב חנוני בעל הגמל יתחייב הכל דהא לקמן פריך וליחייב בעל גחלת ואפע"פ שבעל הכלב פשע גם בעל הגחלת יש לו להתחייב שלא שמר גחלתו עכ"ד ולקמן בתוס' ד"ה ולחייב בעל גחלת הביאו ראיה מהכא להתם דהפירוש הוא שיתחייבו שניהם וא"כ לכאורה הם מביאים ראיה מדברי עצמם אך באמת דבריהם נכונים דהתם בגמ' אם נאמר שלא כדברי התוס' א"כ בעל גחלת יתחייב בכולו וא"כ במכש"כ דאיכא לאתויי ראיה לכאן דיתחייב עכ"פ החנוני דהא החנוני הוא כבעל הגחלת וזה פשוט אך בעיקר דבריהם כבר כתב ע"ז בספר תורת חיים דדבריהם דחוקים מאוד ופשטא דלשנא דתלמוד דחנוני פטיר ודאי משמע דהוא פטור לגמרי ויפה כתב אלא מה שרצה לפרש בזה בעל תו"ח ג"כ לא נהירא לפ"ד ודבריו דחוקים טפי מדברי התו' כאשר יראה כל מעיין שופט בצדק ונלאתי להאריך
והרמב"ם בפ"ב מה' נ"מ ה' י"ח כתב וז"ל בד"א בששמר בעל הגחלת את אשו וסתם הדלת ובא הכלב וחתר ונטל החררה מעל האש אבל אם לא שמר אשו בעל האש חייב על שריפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה עכ"ל נראה להדיא מדבריו דלית ליה להך תשלומין בשותפות שכתבו התוס' ולעולם לא חייב לדידיה רק האחד ועל מקום גחלת לא קמחייב רק בעל כלב לחוד ועל שאר הגדיש לא מחייב רק בעל האש לחוד בשלא שמר גחלתו ואזלינן בזה בתר מי שעושה עיקר הנזק ולכך בלא שמר גחלתו עיקר הנזק נעשה ע"י בעל הגחלת דהוא פשע בשמירת אשו והכלב אינו רק כרוח מצוי' דמה לי אם הי' הולך ברוח או שהולך ע"י הכלב כיון דגם זה הוא אורתי' דכלבים מצוים ודרכם ליטול חררה עם הגחלת ובעל הכלב לא פשע מידי דיש לו רשות ללכת ברה"ר ממילא נכנס גם לתוך ביתו של זה כיון שהדלת הי' פתוח דאפו הוא מחוייב ללכת אחרי כלבו ולשמרו שלא יכנס לבית או שמחוייב לסוגרו הא ברה"ר יש לו רשות ללכת ואינו מחוייב להיות מחמר אחריו בכל מקום שילך דא"כ גם ברה"ר נמי יתחייב אלא ע"כ בעל הכלב לא פשע מידי דכיון שיש לו רשות ללכת ברה"ר ממילא נכנס גם לתוך ביתו של זה כיון דהדלת היה פתות וכיון דבעל הכלב לא פשע מידי לכך אין לו שום שותפות בנזקא דבעל הגדיש ובעל הגחלת חייב בכולו משום דהוי כאילו אזיל אשו ע"י רוח מצוי' ומ"מ חייב בעל הכלב על נזק החררה משום דהוה שן ברשות הניזק דהא לא קי"ל כאביי דאמר לקמן לגדור מר גדירא בשדהו ולכך אפי' לא פשע בעל הכלב במידי חייב על החררה משום דהוי שן ברשות הניזק דחייב אפילו אם הי' הדלת פתוח וכדאמרינן לעיל באכלה מתוך החנות דאף דאכלה להדיא דרך הילוכה ברה"ר דלא פשע מידי מ"מ חייב ברשות הניזק גמור וכמש"כ התוס' לעיל בסוגייא דמחזרת אבל על נזק האש ששרף הגדיש לא קמחייב בעל הכלב כלום דכיון דלא פשע במידי לא מיקרי אשו ואפילו לפי מאי דהעלינו לעיל בשיטת הרמב"ם דחייב על אש של כלבו כמו באשו ודלא כהתוס' מ"מ בזה אפי' אש של כלבו נמי לא מיקרי כיון דלא פשע מידי מיהו כל זה הוא במאי דהאש היא הולכת ושורפת מעצמה דבהאי אש הוא דקמיפלני ר"י ור"ל אבל מקום נחלת הא מסקינן לעיל לר"ל דאף באשו שאינו ממונו מ"מ חייב על מקום גחלת משום דהוי כמזיק בידים או בגופו ממש ובזה גם ר"ל מודה דחייב אף אי לא הוי ממונו ולכך גם כאן אף דבעל הכלב לא פשע במידי ולא מיקרי אשו כלל ואפי' אש של כלבו נמי לא מיקרי וכדכתיבנא מ"מ חייב בעל הכלב על מקום גחלת משום דהוי כמזיק בגופו ממש ונמצא דמקום גחלת הכלב עושה עיקר הנזק ולכך היא חייב בכולו ואין לבעל גחלת שום שותפות בזה אך שהוא פשע במאי שלא שמר אשו ומשום דלעולם בתר עושה עיקר הנזק אזלינן וכמו אילו נטלה הבהמה חפץ וזרקתו לתוך אש של חבירו בודאי בעל הבהמה חייב דהא אש של חבירו לא קעביד מידי דאילו לא זרקה החפץ לתוכו לא הי' שירפו כך כשנטלה הבהמה האש וזרקו הוי מקום הנחלת ג"כ מזיק בידים כיון שנוטל האש ושורף בו חפץ של חבירו ולכך חייב בעל הבה נה בכולו אמנם מה שהאש הולך ממקום הנחלת ולהלן ושורף בזה חייב בעל האש משום דהוי כהניח אשו ברוח מצוי' ולכך בעל האש חייב בכולו זהו תוכן שיטת הרמב"ם:
ומעתה מתפרשא כולה סוגיא כפשטא דאף למאי דמפרשינן בסוגיא דלקמן דלתחייב בעל גחלת לחוד על שאר כל הגדיש אפ"ה שפיר מתפרשא סוגייא דידן דהא דפריך הגמ' ואי במסכסכת אמאי חייב כוונתו ולחייב בעל הגמל בכל דהא מסכסכת הוי מקום גחלת כיון דאוקימנא במסכסכת כל הבירה כולה א"כ הוי כל הבירה מקום גחלת וכבר ביארנו דעל מקום גחלת חייב בעל הבהמה בכל אף אם בעל האש פשע ולא דמי כלל להא דלקמן דתריך וליחייב בעל הגחלת משום דהתם קאי על שאר שריפת הגדיש ודו"ק ומחוורתא כהך שיטתא דלשיטת התוס' הנה מלבד מה שהקשה בס' תו"ח דלישנא דתלמודא לא משמע הכי רק דחנווני פטור לגמרי עוד לא ידעתי מה שפירשו לשיטתם דפשיעת בעל הגמל הוא במה שלא הנהיג את הגמל דכיון דמסכסכת אי אפשר שלא יראה הדליקה וא"כ הי' לו למונעה ולהרחיקה דמי הגיד להם שהי' בעל הגמל אצל בהמתו עד שנוכל עליו לומר דפשע במה שלא הרחיקה והיכן נזכר זה במתני' הא לא קתני רק גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר ואפשר דמיירי שלא הי' כלל בעל הגמל אצל גמלו רק שהגמל עובר לבדו או שמנהיג עשרה גמלים זא"ז והוא בראשון והאחרון הולך לבדו אבל לשיטת הרמב"ם ניחא טובא דלאו מטעם פשיעה אחריתי קאתינן עלה רק מטעם דהוא מזיק בידים ואף היכא דלא פשע מידי חייב על מקום גחלת ועיין היטב בזה: