אור ברסלב
נחלת דוד על בבא קמא פרק ב - כיצד הרגל › דף כ:

נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק ב - כיצד הרגל · דף כ:

דף כ.

בגמ' א"ל מתני' היא ואם נהנית משלמת מה שנהנית ורבא אמר האי זה נהנה וזה חסר ורמב"ח סתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ראית בשיטה מקובצת שכ' לפרש דלהרי מביא רמב"ח ממתני' משום דאע"ג דבמתניתין ודאי דאיכא חסרון מ"מ כיון דרחמנא פטריה לשלם אשן ברה"ר א"כ שוב הוי כלא חסר דהא בעד החסרון לא בעי לשלומי ורבא דמקשה עליו ס"ל דנהי דאלעיסה לא מחייב משום דהוי שן ברה"ר מ"מ בשעת הנאת גרונו נמי הוא שוה מידי אי הוה מהדר לה וא"כ סוף סוף איכא חסרון ורמב"ח ס"ל דסתם פירות ברה"ר אפקורי מפקר להו ור"ל דהאי פירתא דשוה מידי אי הוי מהדר לה מתוך גרונו ודאי דמפקר לה הר' ישעי' ז"ל עכ"ל ותימא הוא דאטו שן דפטריה רחמנא לעיסה לחוד היא דהא הנאת גרונו נמי שן מיקרי ופטור ברה"ר תדע דהא נתחככה בכותל להנאתה נמי הוי שן ופטור ברה"ר ואם כן במאי גריע הנאת גרונו מנתחככה בכותל להנאתה ועיקר קושית רבא הוא דאף דשן ברה"ר פטריה רחמנא מ"מ חסרון ודאי דמקרי מה שאין כן בחצר דלא קיימא לאגרא דלא הוי שים חסרון ופשוט:

שם תוס' ד"ה אפקורי מפקר להו לא לגמרי דא"כ אפילו מה שנהנית לא ישלם אלא מתייאש כו' עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית כן הוא עיקר' הגי' בתוס' וכמש"כ באהרמ"ל דליבא למגרס אלא לדמי מה שנהנית דא"כ הרי חסר עכ"פ כנגד מה שנהנית ואכתי מאי מייתי רמב"ח אלא ע"כ דהגי' היא שלא יבואו אף לדמי מה שנהנית כן הוא תוכן כוונת המרהמ"ל ונכון הוא אלא שצריך להוסיף עוד על דבריו דלכאורה משמע מדבריו וגם מדברי התוס' נמי משמע לכאורה כן דעכ"פ הוא שוה מידי רק שלא יבואו לדמי מה שנהנית וגם זה אינו דא"כ אכתי הקשה מאי מייתי רמב"ח ראיה ממתניתין דהא התוס' כתבו לקמן דאי איכא חסרון פורתא מגלגלין עליו כל דמי הנאתו אף שהוא יותר מכדי החסרון וא"כ אי נימא דיש כאן עכ"פ איזה חסרון כל שהוא א"כ לית כאן ראיה כלל ממתניתין הלא ע"כ צ"ל דדעת התוס' הוא דסבור הוא שיתקלקלו כ"כ עד שלא יהיו שוים כלל אפילו פורתא נמי לא אף שאין זה במשמע מלשונם מ"מ צ"ל כן בכוונתם דאל"כ יהיו דברי התוס' סתרי אהדדי ויש לעשות סמוכים לסברא זו [משום דלכאורה לא מסתבר לומר כן דמתייאש מהם מפני שסבור שיתקלקלו לגמרי עד שלא יגיעו לשוה פרוטה ולשיטת התוספות בכתובות שהבאתי לעיל אפילו לפחות משו"פ נמי לא ואפ"ה יהיה מחוייב לשלם בעד הנאת בהמתו דהא כיון דמתייאש וסבור שיתקלקלו לגמרי א"כ הרי הוא ממילא כהפקר גמור ואמאי יתחייב לשלם] מהא דכתב הרמב"ם בפי"א מהל' גזילה ואבידה הל' י"א וז"ל המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת ולא קשרה והלך לו השליך כיסו ברה"ר והלך לו וכל כיוצא בזה ה"ז אבד ממונו לדעתו ואף ע"פ שאסור לרואה ליטול דבר זה לעצמו אינו זקוק להחזיר כו' עכ"ל הרי להדיא אף דהוי אבידה מדעת אסור ליטלו וממילא דאם נטלה חייב להחזיר או חייב לשלם עבורן אם אבדן וה"נ דכוותי' בהך דהכא הוי לרמב"ח כמו אבידה מדעת ולכך לא מקרי זה חסר ומ"מ כיון שנהנית הבהמה מהן הוי כאילו נטלתן ולכך חייב לשלם בעדן והנה לשיטת הרמב"ם לא מיבעי דודאי דדמיא ממש להך דאבידה מדעת ואתיא סוגיין שפיר אלא אפילו להטור שכ' עלה דהרמב"ם ואינו נראה דאבידה מדעת הפקר הוא ע"כ מ"מ גם לדעת הטור צ"ל בהכרח דאיכא אבידה מדעת דלא הפקר [ודלא כהש"ך שם בסי' רס"א] וכמו שהוכיח בקצה"ח מהך דמתניתין דמס' ב"ב השולח את בנו אצל חנווני ומדד לו באיסר שמן שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנווני חייב ומוקי לה בגמ' בשנטלה למוד בה דבלא"ה הוי אבידה מדעת הרי להדיא דאף באבידה מדעת חייב בהשבתה אם נטלה וא"כ יש לדמות הך דהכא להא דהשולח את בנו כו' ומ"מ לשיטת הרמב"ם ניחא טפי דלדעת הטור יותר יש לדמותו להשליך כיסו בר"ה דחשיב לה הטור כהפקר גמור וא"כ איכא ראיה מסוגיא דידן לשיטת הרמב"ם ודלא כהטור מיהו בלא"ה כבר כתב הב"י עלה דהטור שאין דבריו נראין דבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר דבשביל זה יהיה הפקר ולכך לא הביא בשולחנו הטהור לדעת הטור כלל אלא דהרמ"א הביאו בסי' רס"א בהגהותיו בכם י"א ומש"כ הש"ך בזה ליישב דעת הטור כבר השיגו בקצה"ח מהא דהשולח את בנו וכיון דגם מסוגיא דידן מוכח כהרמב"ם א"כ העיקר לענ"ד כהרמב"ם ואפשר לומר דפלוגתת הרמב"ם והטור בזה יהיה תלוי אי בעינן הפקר בפני שלשה דווקא א"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל הפקר בפני ג' דווקא בעינן ולכך באבידה מדעת כיון דלא הפקירם בפני ג' לא הוי הפקר והטור אזיל לשיטת אביו הרא"ש דלא בעינן בפני ג' ועיין בשו"ע ח"מ סי' ער"ה ב' הדיעות ולפ"ז יהיה ראיה מסוגיא דידן דהעיקר כהרמב"ם גם בהא דהפקר בפני ג' אך אין זה מוכרח כ"כ דפלוגתתן יהי' תלוי בזה ועוד יש לומר דאבידה מדעת הוי כהפקר בפני ג' כיון דאנן סהדי ואכמ"ל בזה ועיין:

וראיתי להרב בנתיבות שכתב בזה דגם להרמב"ם אע"פ שאינו רשאי ליטלם מ"מ אם נטלם אינו חייב להחזיר וזה שלא כדברינו אך באמת אין דבריו מוכרחין בזה כלל וכיון דסוגיא דידן מוכח בהיפוך שוב אין אנו אחראין לדבריו ובסוף דבריו ראיתי שם שגיאה גדולה שכ' וז"ל ומה"ט הוא נמי הא דאמרינן בב"ק זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו חייב ולא אמרינן דאבידה מדעת היא והוי הפקר דמיירי במקום שיש מצילין ולא מייאש נפשיה משום דאיכא נמי בל תשחית ומצוה על אחרים להצילו עכ"ל ושגגה גדולה הוא בידו דבאמת דבש"ס איתא להיפוך ובא אחר ושברו פטור מ"ט מנא הבירא תבר ובריש פירקין פירש"י דהראשון חייב ומיירי בזרקו אחר ולקמן סוף פרקין פירש"י דמיירי דזרקו בעל הכלי בעצמו וע"ז הקשה הרא"ש דא"כ למאי הוצרך רבה ליתן טעם לדבריו משום דמנא תבירא תבר תיפוק ליה דאבידה מדעת היא ועוד איך דייקינן מיני' לעיל דבתר מעיקרא אזלינן ודלמא משום דהוי אבידה מדעת עיי"ש בדבריו ובזה נסתרו כל דבריו שכתב בזה ודו"ק כיון דבש"ס איתא להדיא בהיפוך ודע דע"פ שיטת הרמב"ם שכתבנו נוכל ליישב פירש"י דסוף פירקין דפי' דמיירי דזרקו בעל הכלי ואפ"ה לא קשה עליו מידי ממה שהקשה עליו הרא"ש דנהי דהוי אבידה מדעת ע"מ כיון דאסור לאחר ליטלן לכך אם שברן בידים נמי חייב דמאי שנא ולזה הוצרך רבה לומר מ"ט מנא הבירא תבר ושפיר דייקינן מיני' בריש פירקין דבתר מעיקרא אזלינן ודו"ק והרא"ש שהקשה עליו כן מסתמא ס"ל כשיטת הטור דאבידה מדעת הוי הפקר וא"כ הטור בשיטת אביו הרא"ש אמרה להך מלתא לא כמו שהיה סבור הב"י דמדעת עצמו אמרה ולכן דחה דבריו בסברא בעלמא ועיין:

וראיתי בספר חוות יאיר בתשובותיו סי' ו' [והרב במשנה למלך בפי"א מהל' גזילה רמז לעיין עליו ולא כתב עליו כלום] שהקשה לו שם השואל דמנ"ל להטור דס"ל להרמב"ם דאינו רשאי ליטלן משום דלא הוי הפקר דלמא גם הרמב"ם ס"ל דאבידה מדעת הוי הפקר והא דאינו רשאי ליטלן היינו משום דבגמ' אמרינן (ב"מ ל"א א') עלה דהך מתניתין דפרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה ודייקינן עלה בגמ' הא רועה בין הכרמים לא הוי אבידה כו' ופריך ותיפוק לי' משום אבידת גופה דדלמא קטלי לה ומשני באתרא דמתרו והדר קטלו ופריך ודלמא אתרו בי' ומשני אי אתרו בי' ולא אזדהרו בה וודאי אבידה מדעת היא ע"כ דברי הגמ' ולכך אינו רשאי ליטלן דהא המוצא אינו יודע אם אתרו בי' או לא אתרו בי' ודלמא לא אתרו בי' כלל ונמצא דלא הוי אבידה מרעת ומ"מ אינו צריך להחזיר משום דממ"נ אם התרו בי' הא הוי אבידה מדעת ואם לא התרו בי' הא לא קטלו לה דהא מיירי באתרא דמתרו והדר קטלו לה עכ"ד והרב בעל חו"י לא השיב ע"ז כלום ולא דק כי זה גרם לו שלא עיין רק בטור והטור הביא להך דהרמב"ם עלה דהך דינא דפרה רועה בין הכרמים והיה סבור דגם הרמב"ם אמרה על הך דפרה רועה בין הכרמים ולכך הקשה מה שהקשה ולא עיין בהרמב"ם עצמו דבאמת לא אמרה להך מילתא עלה דהך דינא דפרה רועה בין הכרמים דבפ' ט"ו שכ' להך דינא דפרה רועה בין הכרמים לא הזכיר כלום מזה רק בפי"א מהל' גו"א כתב להך מלתא וכמו שהעתקתי דבריו לעיל על הך דינא דהשליך כיסו בר"ה וכיוצא בו וא"כ אין מקום לקושייתו כלל ואין לומר דכוונתו להקשות על הטור שהביא להא דהרמב"ם על הך דפרה רועה בין הכרמים והשיג עליו דהא בזה וודאי דאינו רשאי ליטלם משום דדילמא לא אתרו בי' דגם זה אינו דהטור מיירי להדיא בידע דאתרו בי' כמו שהוא מבואר שם מלשונו שכ' ואם התרו בו כו' דכך לישנא מבואר להדיא דמיירי בידע ודו"ק ועכ"פ דעת הרמב"ם הוא ברור דבאבידה מדעת אינו רשאי ליטלם ולכך שפיר מתיישבא סוגיא דידן כדכתיבנא לעיל ועיין:

שם אתגרמת לי היקפא יתירא הטור בסי' קנ"ח הביא דעת הרמ"ה דהכי עבדינן חזינן לכולי' ריבועא דארעתא דחיצון בהדי פנימי כי' בתברתא כמה הוי כו' והוא ניהו שיעור דמחייבין פנימי למיהב לחיצון לפום מאי דאתהני לפום חושבן ארעתא כו' ועיין פירושו בדברי האחרונים ובחידושי למס' ב"ב הקשתי בזה על הטור דהרמ"ה לשיטתי' אזיל כמו שהביא הנ"י בשמו דא"צ לשלם רק בעד החסרון ודלא כהתוס' ורא"ש וסייעתם דס"ל דבחסרון מועט מגלגלין עניו את הכל וא"כ הטור ושו"ע דקיימי בשיטת התוס' איך הביא דברי הרמ"ה בסתמא עיי"ש במש"כ ודברים ברורים הם והרב בתו"ח בסוגיין רוצה לפרש דברי הרמ"ה ע"פ שיטת התוס' דמגלגלין עליו את הכל ואשתמיטתי' דברי הנ"י בשמעתין דהרמ"ה לא סבירא לי' כהתוס' בזה ובזה נסתרו כל דבריו ודו"ק:

שם תוס' ד"ה טעמא דניקף וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתי' דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לחצר חבירו דלא גלי אדעתי' אלא בחנם עכ"ד וקשה לי על דבריהם דהא לקמן בשמעתין אמרינן הכי אמר אבא מרי משמי' דרב הדר בח"ח שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעין ופריך עלה תרתי [ר"ל דהוי תרתי דסתרי אהדדי] ומשני הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא לאגרא ואם איתא לדברי התוס' דבגילוי דעת דניחא לי' בהוצאה תליא מלתא א"כ מאי קפריך תרתי הא בשוכר בית מראובן גלי אדעתי' דניחא לי' בהוצאה וא"כ אפילו בלא קיימא לאגרא יתחייב לשלם ואמאי מוקי לה הגמ' בקיימא לאגרא דווקא ובאמת בנ"י בשמעתין הקשה קושיא זו גם בלא דברי התוס' ותירץ משום דלא גלי אדעתיה דניחא ליה למיתב שכר רק לראובן אבל לשמעון לא גלי דעתי' כלל עיי"ש בדבריו אך זהו בלא תירוץ התוס' אבל למאי דכתבו התוס' דבגילוי דעתי' דניחא לי' בהוצאה תליא מלתא א"כ מה לי גלי דעתי' לראובן או לשמעון סוף סוף הא חזינן דניחא ליה בהוצאה תדע דהא גם בניקף מאי גילוי דעת איכא כאן דרוצה ליתן ההוצאה למקיף בכל הג' רוחות ודלמא אינו רוצה ליתן למקיף רק מעצמו ניחח לי' למבני רוח רביעית אלא ע"כ צ"ל כיון דחזינן דניחא לי' בגדירת שדהו אף ע"י הוצאה מעתה שוב מתחייב למקיף א"כ ה"נ כיון דחזינן דניחא לי' למידר בהך ביתא בשכר שוב יהיה חייב לשלם אף בלא קיימא לאגרא:

ובעיקר קושייתם מהא דניקף נלענ"ד דלא בגלוי דעתא דניחא ליה בהוצאה תליא מילתא רק בגילוי דעתא דניחא לי' בשמירת שדהו תליא מלתא כדמוכח מהא דאמרינן במסכת בבא בתרא (ה' א') למעלה מד"א אין מחייבין אותו לבנות סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל וה"נ אמרינן שם גבי רוניא דאקפי' רבינא מד' רוחותיו א"ל הב לי' כו' יומא חד הוה קגדר דיקלא א"ל לאריסי' זיל שקול מיני' קיבורא דאהיני רמא בי' קלא א"ל גלית אדעתיך דמינח ניחא לך כו' אתא לקמי' דרבא א"ל זיל פייסי' כו' והתם מאי גילוי דעת דניחא ליה בהוצאה איכא הא ההם לא הוי אלא גילוי דעת דניחא ליה בהאי כותל לבנין או דניחא לי' בשמירת שדהו כמו בבי רוניא ואפ"ה קמחייבי לשלומי והיינו טעמא דהכותל או גדר השדה הוא צריך לזה כמו לזה ומן הדין היו מחוייבין לבנותו בשותפו' אלא משום דהוי בקעה ומקום שנהגו שלא לגדור הוא לכך מצי למימר אנא לא בעינא בשמירת שדי כלל אבל מכיון דגלי דעתי דניחא ליה בשמירת שדהו מאז נתחייב למפרע בתשלומי הכותל כדין שותף וא"כ אין זה ענין כלל לדר בח"ח של"מ דהתם לא מהני שום גילוי דעת ולכך אפי' בגילוי דעתיה דניחא ליה בהוצאה נמי פטור ובזה מתורץ קושיית התוס' וגם קושיית הנ"י כנלע"ד פשוט והנה בטוש"ע סי' שמ"ג פסקו להלכה כדברי התוס' דהיכא דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה חייב בזה נהנה וזה לא חסר ולפמש"כ ליתא להך דינא כלל גם מהרש"ל ביש"ש סי' ט"ז השיג עליהם בזה אלא שלא הביא שום ראיה מהנך ראיות שכתבנו ולא השיג עליהם רק בדברים בעלמא ודבריו שם מגומגמים במקצת עיי"ש ומ"מ לדינא נראה כדבריו מהנך ראיות דכתיבנא וכן משמע גם מדברי התוס' בב"ב שהקשה על מתניתין דסמך לו כותל אחר הא הוי ז"נ וזל"ח ותירצו מ"מ כיון דגלי אדעתיה דניחא ליה בהגבהה חייב והוא מכוון למה שכתבנו דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהך כותל ממילא הוא חייב ומהרש"ל בסי' הנ"ל העתיק לדברי התוס' אלו בטעות ובמקום שכתבו דניחא לי' בהגבהה העתיק דניחא ליה בהוצאה ודו"ק:

שם תוס' ד"ה והוא שהניחה ע"פ ארובה פה"ק דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי ותימא כי קבעה נמי לא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא כדאמרינן בהגוזל קמא כו' עכ"ל ולא הבנתי קושייתם בזה דמה ענין שינוי דבעינן לענין קנין לשינוי דמעילה דלענין קנין הוא דבעינן שינוי שאין חוזר לברייתו משום דכל זמן שלא שינה בה שינוי גמור היא עומדת ברשות הבעלים ומחוייב להחזיר לו הגזילה בעין וכששינה בה שינוי גמור הנאה לגוף הגזילה ואינו מחזיר אלא דמים אבל לענין מעילה לא בעינן כלל שינוי גמור שאינו חוזר לברייתו אלא בשינוי כל דהו נמי מעל. תדע דהא קיי"ל דבדבר שיש בו פגם כיון שנהנה ופגם כל שהוא מעל ואע"ג דלענין קנין ודאי דפגימה כ"ש לא קניא וכן נמי בנתנה לחבירו דהוא שינוי רשות בלא יאוש דהא אין יאוש להקדש דדעת שכינה איכא וא"כ לענין קנין ודאי דלא מהני שינוי רשות בלא יאוש ואפ"ה לענין מעילה אמרינן בשמעתין דמעל אלא ע"כ דמעילה שאני דבשינוי כ"ש נמי מעל ולכך נמי בקבעה בבנין נהי דלא הוי שינוי גמור לענין קנין שיקנה את גוף הגזילה ולא יצטרך רק לשלם דמים משום דהוי שינוי החוזר לברייתו מ"מ שינוי כל דהוא ודאי דהוי וכיון שנהנה בזה במה שקבעה בבנין תו הוי כנהנה ופגם כ"ש דמעל ואף דכאן ליכא פגמא מ"מ הא קיי"ל בדבר שאינו נפגם מעל ואע"פ שלא פגם ועיין בזה במעילה (יח) וא"כ קושיית התוס' לא קשה מידי לענ"ד אלא דאכתי איכא למידק על פירש"י מהא דאמרינן במס' מעילה (כ"א א') וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש ופירשו רש"י ותוס' שם דהכי קמסייע ליה דאי ס"ד דהוי כמחובר א"כ לבתר דבנאה תו לית ביה משום מעילה דהא קיי"ל אין מועלין במחובר לקרקע ולפי כרש"י דמיירי דלא קבעה בבנין א"כ וודאי דהוי כתלוש ומאי קמסייע מיניה לרב דהא רב ע"כ איירי בחברו לקרקע ע"י סיד וכמו שפרש"י ותוס' שם דבלא חברו בסיד מי איכא למ"ד דלא הוי כתלוש וא"כ לפרש"י ליכא סייעתא כלל לרב מהא וזהו קושיא עצומה לפירש"י ואפשר ליישב בדוחק ולומר דהגמ' דמייתי סייעתא לרב לאו ממסקנא דמוקמינן דהניחה ע"פ ארובה קמייתי סייעתא דבאמת לפי המסקנא לית כאן שום סייעתא רק דעיקר הסייעתא הוא מהס"ד דהמקשה דפריך התם ל"ל עד שידור תחתיה כיון דשניא מעל ופירש"י שם שפיחתה וחתכה אי נמי שבנאה בבנין מעל שהרי שינה אותה הרי דסברת המקשה היה דגם בלא פחתה וחתכה אם בנאה בבנין נמי הוי שיטי ומעל א"כ ע"כ דס"ל כרב דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש דאי ס"ד דהוי כמחובר לא הוי ליה למעול במה שבנאו דהא אימת הוי מעילה לכשבנאו ובאותה שעה הוי מחובר ונמצא דהחיבור לקרקע והמעילה באים כאחד ולא הוי ליה למעול אלא ע"כ דס"ל דתול"ח הוי כתלוש אלא שזהו דוחק גדול לומר דעיקר הסייעתא דבעי הש"ס למייתי יהיה מדברי המקשה ועוד דלפי מש"כ התוס' בכמה דוכתי דכל היכא דחזינן בגמ' קושיא בסתם ואמורא בא לתרץ אותה הקושיא אותו אמורא גופיה הוי המקשה ועי' תוס' ב"מ ר"פ אלו מציאות ד"ה וכמה אר"י קב בד"א ותוס' יומא פ' יה"כ הני חמשה עינויים כנגד מי] וא"כ גם כאן לפי מאי דגרסינן במעילה אמר רב כגון שהניחה ע"פ ארובה א"כ רב גופי' היה המקשה וא"כ מאי מייתי סייעתא לדרב מדרב וצ"ע:

שם בגמ' ה"ש ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ש"מ ז"נ וזל"ח חייב הקשה בפ"י לשיטת רש"י שפי' במס' ב"מ עלה הא דר"י כיון דז"נ וזל"ח חייב מחזי כריבית ולפירושו א"כ היכי דייקינן מדר"י בסוגיין דז"נ וזל"ח חייב דלמא לעולם ז"נ וזל"ח פטור ושאני ההם משום דמחזי כריבית כדאמרינן להדיא בב"מ פ' א"נ ולקמן (צ"ג א') אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר והניח בקושיא מיהו בלא"ה נמי יש להקשות על פירש"י דהתם ממתניתין עצמה דמסיק שם ר"י למילתיה אלא בונה את העליה כו' ויושב בבית כו' ור"ל בכדי שיהיה זה לא נהנה וזל"ח ולפי' רש"י מה הועיל ר"י בתקנתיה דהא כל היכא דחיישינן למחזי כריבית גם בזה לא נהנה וזל"ח נמי אסור וצריך להעלות לו שכר כדאמרינן במס' ב"מ ועי' פירש"י שם אמנם הנכון בזה כמו שתירץ בעל קצות החושן בסי' קס"ד דע"כ לא אמרינן דהיכא דמחזי כריבית אסור אפי' בזל"נ וזל"ח היינו דוקא היכא דהלוה מניח אותו מדעתו לדור בתוכו וא"כ הוי כריבית משים דמחזי דזה נותן לו ביתו בשכר המעות שנתן לו משא"כ התם בבית ועליה שהוא עושה זאת בעל כרחו של הבעל הבית בזה לא מחזי כלל כריבית כיון שהלוה אינו נותן לו זאת מדעתו אמנם כל זה הוא דוקא היכא דמדינא הוא פטור רק משום דמחזי כריבית קאתינן עלה בהא הוא דאמרינן דהיכא דקעביד בעל כרחו מותר אבל היכא דמדינא הוא חייב לשלם בזה ודאי דאין שום נ"מ בין מדעתו לבעל כרחו דמה לי בכך שהוא בעל כרחו כיון דלוקח ממנו יותר ממה שנתן לו לכך שפיר קמוכיח כאן בסוגיא מר' יהודה דז"נ וזל"ח חייב דאי ס"ד דהוי פטור א"כ הוי ההם ג"כ פטור כיין דהוא בעל כרחו אלא ע"כ דמן הדין הוא חייב בז"נ וזל"ח ובזה אין שום נ"מ בין מדעתו לבעל כרחו ולפ"ז שפיר קמסיק התם ר' יהודה אלא זה בונה וכו' פי' והוי זל"נ וזל"ח ופטור מן הדין וא"כ כאן דהוי בעל כרחו מותר כן הוא תוכן כוונתו בקצרה והוא נכון:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה