אור ברסלב
נחלת דוד על בבא קמא פרק ב - כיצד הרגל › דף כ.

נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק ב - כיצד הרגל · דף כ.

דף יט:

גמ' אמר אילפא בהמה בר"ה ופשטה צווארה ואכלה מע"ג חבירתה חייבת מ"ט כו' לימא מסייע לי' כו' כדאמר רבא בקופצת ה"נ בקופצת והיכא איתמר דרבא אהא דר' אושעיא כו' מ"ש הלכה דאורחי' הוא עמדה נמי אורחיה הוא אמר רבא בקופצת. ג' שיטות בזה רש"י פירש דקופצת הוא שינוי וח"נ הוא דמשלמת וכן הוא שיטת הרז"ה ולשיטתם זאת בלא קופצת פטורה מכילם כדין שן בר"ה ובקופצת ח"נ הוא דמשלם ודקדקו כן ממאי דאמר הש"ס עמדה נמי אורחי' הוא ומשני בקופצת מכלל דקופצת לאו אורחי' הוא והוי קרן אלא שהרז"ה הוסיף לאמר דמע"ג חבירתה חייבת בין שקפצה בין שעמדה והיינו דאילפא ובר"ה בלא גב חבירתה חייבת ח"נ בקופצת והיינו דר' אושעיא ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ וצ"ל לדעתו דס"ל דמע"ג חבירתה קפיצה נמי אורחי' הוא כיון שאינה יכולה להגיע בלא קפיצה ובר"ה כיון שיכולה להגיע בלא קפיצה לכך הוי הקפיצה שינוי וכן פי' בדעתו הרמב"ן במלחמות אלא שהוסיף ע"ז דמה בכך שקפצה דרך שינוי כיון דהפירות מונחים באופן שיכולה להגיע אליהם בלא שינוי א"כ נהי דהקפיצה הוי שינוי מ"מ מה שאכלה לא הוי שינוי ולא נפקא מכלל שן בר"ה וגם צ"ל בדעתו דאף דהש"ס דחי לה להך סייעתא דמייתי להא דאילפא מ"מ לפי האמת פסקינן כוותי' כיון דאיכא לאוקמי דלא פליג על ר' אושעיא והש"ס לסייעתא בלחוד הוא דדחי אבל עיקר דינו לא נדחה וקיי"ל כוותי כצ"ל בדעת הרז"ה ולשיטת רש"י בלא דעת הרז"ה הי' אפשר לפסוק דבלא קופצת פטורה מכלום בין בר"ה ובין מע"ג חבירתה ודלא כאילפא כיון דהש"ס קדחי' לי' למלתא ובקופצת חייבת ח"נ בכולם כדין קרן ואף אם נאמר לפסוק גם כאילפא כיון דהש"ס לא קדחי למלתי' לגמרי רק לסייעתא דמייתי וכשיטת הרז"ה וא"כ באכלה מע"ג חברתה יהי' חייבת נ"ש כדין הן ברה"י מ"מ בקופצת וגם מע"ג חבירתה אינה חייבת רק ח"נ דבזה ודאי דברי הרז"ה דחוקים מאוד לחלק בין קופצת לקופצת וכמו שהשיב עליו הרמב"ן וא"כ מי המכריחנו לומר כן בשיטת רש"י ועיין:

והרי"ף והרמב"ם כתבו דבקופצת משלמת נ"ש כדין שן ברה"י ובלא קופצת פטורה מכלום והיינו כמש"כ הרא"ש לדעתם דס"ל דקופצת לא שינוי הוא כדין קרן דכיון דאורחי' למיכל אורחי' נמי למקפץ וכדאמרינן לעיל בהאי ברחא דחזיא לפתא אפומא דדנא כו' אורחי' נמי למסלק (ולרש"י והרז"ה יש לחלק בין סריכה ובין קפיצה או דיש לחלק בין ברחא לשארי בהמות ולק"מ מהך דלעיל ופשוט] אלא דלהכי מהני הקפיצה כי היכי דלהוי כדין שן ברה"י דכל היכא דיכולה הבהמה לאכול להדיא דרך הליכתה הוי כר"ה גמור ופטור כדין שן בר"ה רק היכא שאינה יכולה לאכול להדיא כי אם ע"י קפיצה תו הוי כמי מחזרת או שבקתה לרחבה כו' וחייבת נ"ש כדין שן ברה"י זהו תוכן שיטתם אלא שיש לעיין ע"ז דא"כ פירושא דשמעתין דחוק קצת לדבריהם חדא דח"כ מאי הא דקדחו לסייעתא דמייתי לאילפא מהברייתא וקאמר עלה כדאמר רבא בקופצת כו' כיון דאילפא נמי מצינן למיטר דמיירי בכה"ג וכמו שנראה כן מדברי הרי"ף דמוקי לאלפא בהכי לפי האמת וא"כ שפיר איכא סייעתא לדבריו מהברייתא וכמו דיתפרש הברייתא כן נמי יתפרשו דבריו ולית כאן שום דיחויא לסייעתי' ואם בא לפרושי הכי הל"ל והשתא דאמר רבא בקופצת ה"נ בקופצת ומדאמר כדאמר רבא כו' משמע דהוא דיחויא ואינו מובן כ"כ ותו דלדבריהם צריך לפרש גם בדר' אושעיא דמיירי בע"ג חבירתה וזה אינו במשמע כלל בדבריו דהיכן מצינו שום רמז בדבריו דמיירי בע"ג חבירתה דהא סתמא קאמר בהמה בר"ה והנלענ"ד פשוט בדבריהם דהך סברא שאנו מוכרחין לומר בדבריהם דכל היכא שאינה יכולה לאכול להדיא רק ע"י קפיצה תו הוי כר"הי [וכמש"כ הרא"ש והנ"י והה"מ] אינו רק במע"ג חבירתה לחוד אלא דבר"ה גופי' היכא שיש מקום גבוה כעין תל שאינה יכולה לאכול משם להדיא רק ע"י קפיצה נמי הוי דינו כדין רה"י וחייבת נ"ש וכן כתב הטור להדיא בדעתם וז"ל וכן כל כיוצא בזה כגון שהיו הפירות מונחים בר"ה בענין שאי אפשר לה לטלם משם אא"כ הקפוץ כו' חשוב כחצר הניזק וטעמא דמלתא דאינהו קמדמי לה למחזרת כו' א"כ מה לי גבי חבירתה מה לי תל בר"ה וא"כ אילפא דקיהיב טעמא למילתי' מ"ט גבי חבירתה כחצר הניזיק דמיא ש"מ דאיירי אפי' ביכולה לאכול להדיא שלא ע"י קפיצה נמי קמחייב דאלת"ה א"כ מ"ש גבי חבירתה דנקיט תיפוק לי' דאפי' בר"ה גמיר נמי דינא הכי אלא ע"כ דמיירי ביכולה לאכול להדיא ואפ"ה כיון דחשיבא לי' גבי חבירתה כחצר הניזק גמור חייבת נ"ש אפי' ביכולה לאכול להדיא וכמש"כ הנ"י בשמעתין להך סברא דברשות הניזק גמור אין לחלק בזה תדע דהא מתוך החנות משלמת מה שהזיקה אפי' ביכולה לאכול להדיא אלא שהנ"י כ"כ דגם גבי חבירתה לא חשיבא כחצר הניזק גמור ולכך מחלקינן בה בין יכולה לאכול להדיא ובין שאינה יכולה לאכול להדיא רק ע"י קפיצה וזהו לפי האמת לפי מאי דפסק הרי"ף דלא כאילפא בזה וכמו שיתבאר לקמן אי"ה אבל אנן עתה בדאילפא קיימינן ואילפא הא קיהיב טעמא למילתי' מ"ס גבי חבירתה כחצר הניזק דמיא ש"מ דכחצר הניזק גמור חשיבא לי' ולכך אפי' ביכולה לאכול להדיא נמי דינא הכי דמשלמת נ"ש וקבעי לאתויי סייעתא לדבריו מברייתא דהיתה קופתו וקס"ד דהברייתא נמי איירי ביכולה לאכול להדיא ומטעם דהוי כרשות הניזק קמחייבינן לי' וקדחי דלמא הברייתא איירי בקופצת וזה אפי' בר"ה גמור נמי דינא הכי דהא בברייתא לא נאמר בה הך טעמא דכחצר הניזק דמיא וגם אם נאמר דהך מ"ט הוא מדברי הש"ם ולא דאילפא גופי' קאמר לה מ"מ איכא לדיוקי מדבריו טפי מהברייתא משום דאמורא צריך לפרש דבריו ביותר מהברייתא ומדנקיט גבי חבירתה ולא קאמר חל בר"ה ש"מ דכחצר הניזק גמור קמשוי לה משא"כ הברייתא איכא למימר דאורחי' דמלתא נקיט מיהו יותר נראה דהך מ"ט אילפא גופי' קאמר לה וכמש"כ בפנים] ואיכא למימר דאורחי' דמלתא נקיט והוא הדין תל בר"ה ובקופצת ור' אושעיא מיירי בר"ה גמור ולכך לא הזכיר בדבריו גבי בהמה כלל דבאמת בקופצת אפי' בתל בר"ה נמי דינא הכי וכמש"כ הטור ובהכי סלקא פירושא דשמעתין שפיר בלי שום גמגום אלא שלענין הלכה פסק הרי"ף בזה דלא כאלפא רק דגבי בהמה שוה בזה לתל בר"ה ולא קמחייבא רק בקופצת והא דהביא לדאלפא לא משום דפסק כוותי' אלא לפרושי הלכתא לדידן דלא קיי"ל כוותי' רק בקופצת והיינו דמסיים עלה והני מילי בקופצת כלומר דלא קיי"ל כוותי' רק בקופצת כנלענ"ד פשוט בכוונתם ועיין:

ועל דרך זה יתפרש גם שיטת הרמ"ה שהביאו הסור שכ' וז"ל והרמ"ה כתב דבאכלה מעל גבי חבירתה או מתוך קופה המופשלת מאחוריו חייבת אפי' בלא קפיצה ובר"ה אם קפצה משלם כל מה שהזיקה ובלא קפיצה כל מה שנהנית עכ"ל והב"י כתב עליו דשיטתו היא כשיטת בעל המאור חדא דמש"כ ובר"ה אם קפצה משלמת כל מה שהזיקה משמע נ"ש כדין שן דהא אדלעיל מיניה קאי והוא שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהזכירם הטור לעיל מיניה ומשיטת רש"י דס"ל דח"נ משלמת לא הזכירה הטור ולא הביאה כלל וא"כ ע"כ האי משלמת כל מה שהזיקה שכ' הטור בשיטת הרמ"ה היינו נ"ש ועוד אם איתא דס"ל להרמ"ה כשיטת המאור אם כן אמאי כתב דמע"ג חבירתה או מתוך קופה המופשלת חייבת אסי' בלא קפיצה דמשמע מינה דקפיצה אתיא מכ"ש מדאינה קופצת ואילו לשיטת המאור ודאי דבקפיצה איכא רבותא טפי דאף דבר"ה הוי קופצת שינוי והוי תולדה דקרן מ"מ מע"ג חבירתה הוי אורחי' והוי תולדה דשן וא"כ מאי אפי' שכ' הרמ"ה על לא קפצה אדרבה הכי הל"ל אפי' אם קפצה מפני שזהו חידוש גדול בדין לומר דמע"ג חבירתה קפיצה נמי אורחיה הוא:

לכך נלע"ד ברור דס"ל להרמ"ה בפירושא דשמעתין כמו שפירשנו לשיטת הרי"ף אלא שלענין פסק הלכה הוא מחולק עם הרי"ף דהרי"ף לא ס"ל לפסוק כאילפא כיון דהש"ס קמדחי לסייעתי' דמייתי לדידי' ש"מ דלא ס"ל לסתמא דש"ס כן להלכה ולכך לא פסק כאילפא רק בקופצת אבל באיכלת להדיא לא הוי כרשות הניזק גמור להתחייב עליו אפי' באוכלת להדיא כמו שהוא הדין במתוך החנות והרמ"ה חולק בזה על הרי"ף וס"ל בזה דאף דהש"ס קדחי לסייעתא דמייתי לדבריו מ"מ בשביל ה לא נדחה דינו לגמרי מהלכה כאשר סובר כן גם בעל המאור לשיטתו ולכך פסק כתרוייהו כאילפא וגם כר' אושעיא ומא"ח ומא"ח ולא פליגי דאילפא מיירי במע"ג חבירתה וחשיבא ליה כרשות הניזק גמור להתחייב אפי' באוכלת להדיא כמו שהוא מתוך החנות ומכ"ש אם אינה יכולה לאכול להדיא אלא ע"י קפיצה דבזה אפי' בר"ה גמור נמי משלמת נ"ש וכמש"כ לעיל בשם הטור ובר"ה הוא דמפלגינן בין יכולה לאכול להדיא דפטור ובין שאינה יכולה רק ע"י קפיצה דחייב והיינו דר' אושעיא ומעתה מדוקדק מאוד לשון הרמ"ה ודו"ק ואכשר דגם הב"י לא כיון לומר דשיטתו היא ממש כשיטת המאור אלא שבזה ס"ל כהמאור לפסוק כאילפא אך רחיק בעיני שיכוון הב"י לזה ויסתום כ"כ אך איך שיהיה כוונת הב"י מ"מ הפירוש הברור בדברי הרמ"ה הוא כדכתיבנא וראיתי בסמ"ע שכ' שבדרישה האריך לבאר דעת הרמ"ה וספרו אינו ת"י ואולי כוונתי לדעתו ומהרש"ל ביש"ש האריך להקשות על שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורוצה להכריע כשיטת רש"י והמאור ובמה שכתבנו נסתלקו כל קושיותיו עד לאחת דוק ותשכח והשיטה הנכונה והמחוורת בשמעתין הוא שיטת הרמ"ה ודו"ק:

והרב בכ"מ האריך בזה בביאור כוונת הרי"ף והרמב"ם בדברים שאינם נראים לע"ד כלל והנה בתחילת דבריו נתקשה בביאור דברי הה"מ במש"כ על הרמב"ם מחלוקת אילפא ור' אושעיא ופסק כר אושעיא והאריך דברים בזה ללא צורך דלפמש"כ הנה דבריו בזה פשוטים ומבוארים דודאי אפלגו בהא מלתא דלאילפא הוי כחצר הניזק גמור ומחייב עלה אפי' באוכלת להדיא אבל למאי דדחי לה הש"ס ומוקי לברייתא כר' אושעיא א"כ לא הוי כרשות הניזק גמור ואינו חייב רק בקופצת ואף דר' אושעיא גופיה לא מצינו לו שיפלוג בהדיא עלה דאילפא דאיכא למימר דאיהו מיירי בר"ה אבל אה"נ דמודי לאילפא דגבי חבירתה הוי כרשות הניזק גמור וכשיטת הרמ"ה מ"מ עיקר כוונת הה"מ דלפום מאי דדחי הש"ס לברייתא ומוקי לה כר אושעיא א"כ פליגי אהדדי גם מה שהעלה מתוך פלפולו דקופצת הוא שקפצה ואכלה שם ואפי' אם יכולה לאכול בלא קפיצה חשיב חצר הניזק ושלא כדברי הרא"ש עכ"ל מאוד נפלאו לי דבריו אלה לע"ד דמאי סברא היא כלל לומר דבשביל שאכלתם ע"י קפיצה יחשב כחצר הניזק ובשלמא הרז"ה שאמרה להך סברא לענין דיהיה נחשב לשינוי והוי כקרן ומשלמת ח"נ שפיר מסתבר קצת לימר כן דכיון שאכלתם ע"י שינוי תו הוי כקרן ואף שהיתה יכולה לאכול בלא שינוי מ"מ סוף סוף אכלתם ע"י שינוי והוי כקרן אלא שגם בזה יפה השיב עליו הרמב"ן וכמו שהבאתי דבריו לעיל ועל הראשונים אנו מצטערים [כמש"כ בעל המאור דהוא נחשב כקרן] אלא שהוא מגלגל עלינו את החדשים לימר דע"י שאכלתם ע"י קפיצה יהיה נחשב כחצר הניזק לשלם נ"ש כדין שן ברה"י אף שהיתה יכולה לאכול בלא קפיצה זזה ודאי דלא מסתבר כלל דהא כיון דמונח במקום שיכולה לאכול להדיא בלא קפיצה ודאי דהוי כר"ה גמור אטו בשביל שאכלתם ע"י קפיצה ישתנה הרשות מר"ה לרשות הניזק אין זה אלא תימא והנה לא די לנו הצער הזה אלא שכן קבע גם בשולחנו הטהור לפסק הלכה בסי' שצ"א סעי' י"א עד שהרמ"א הגי"ה עליו בזה"ל וי"א דווקא שהוא בענין שאי אפשר לה לאכול רק ע"י קפיצה אבל אם תוכל לאכלם בלא קפיצה אז חשוב כר"ה ע"כ משמע דדיעה קמייתא והוא הב"י ס"ל דגם זה הוי רשות הניזק וכן פירש להדיא בסמ"ע עיי"ש והוא תמוה מאוד כדכתיבנא דהך סברא אין לה שום מקור בשום אחד מהראשונים רק שהכ"מ הוא שהמציאה וגם כי היא אינה מסתברת כלל ואיך נעשה מזה שני דעות ודברי הרי"ף והרמב"ם הם ברורים כדכתיבנא ודוק היטב בכ"ז:

שם בגמ' בעי ר' זירא מתגלגל מהו היכי דמי כגון דקיימא מא עמיר ברשות היחיד וקא מתגלגל ואתי מרה"י לרה"ר רש"י פי' דהאיבעיא הוא אי בתר לקיחה אזלינן או בתר אכילה אזלינן וה"ה נמי דבהיפוך נמי הוי האיבעיא אי מתגלגל מרה"ר לרה"י אי בתר לקיחה אזלינן ופטור או בתר אכילה אזלינן וחייב והתוס' הקשו עליו מסוגיא דלקמן דפשיטא נן דאי אכלה בגדיש דעלמא דפטור ולכאורה היה נראה לומר דלא קשה כ"כ דהא לקמן בהך איבעיא דפי פרה כחצר הניזק דמי פירשו התוס' עצמם דס"ד דאם לקחה הפירות בחצר הניזק ואכלתם ברה"ר או בחצר המזיק חייב דמחייבינן בלקיחה לחודיה וכן הסברא נוטה כיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר רשות הרבים היינו לקיחה עכ"ד וא"כ ה"נ בפשיטות אית לן למימר דר' זירא נמי הוי סבר כסברת האיבעיא דהתם אלא דהתוס' לא ניחא להו בהכי משום דהתם משמע מסתמא דגמ' דהאיבעיא אפשטה לה ולכך פריך בסתמא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא כו' והכא משמע מסתמא דהש"ס דסלקא הך דר' זירא באיבעיא דלא אפשטא ואף דמצינו כן בכמה דוכתי בש"ס בכה"ג וכמש"כ התוס' עצמם לענין הך בעיא דהני כהני שלוחי דידן נינהו או שלותי דרחמנא נינהו דבקדושין (כ"ג ב') נקיט בפשיטות דהוי שלוחי דרחמנא ואילו בנדרים (ל"ה ב') הוי בעיא דלא אפשטא ועי' תוס' יומא (י"ט ב') ד"ה מי איכא מידי הביאו עוד דוגמות לזה אלא שהתוס' דידן לא ניחא להו לפרושי כמו שגם שם חתרו התוס' למצוא ישוב אחר לזה ועי' שם בתוס' יומא הנ"ל ובתוס' קידושי שם ע"ב ד"ה דאמר ומ"מ אין זה קושיא כ"כ על רש"י אלא שהרא"ש וכן הטור שהביאו לשיטת רש"י באיבעיא דלא אפשטא ע"כ דלא ס"ל הכי וצריך לומר לדעתם דס"ל לרש"י לחלק בין היכא דלקחה בחצר הניזק ועקרה ממקומה והלכה למקום אחר לגמרי ואכלתו שם דהלקיחה והאכילה המה כעין שני מעשים כיון דבאמצע הפסיקה בהליכה ושינתה מקומה דבזה הוא דאזלינן בתר האכילה משום דהאכילה הוא העיקר דבקרא וביער כתיב משא"כ בהך דר' זירא דהיא עומדת במקומה ונוטלתן מרה"י ואוכלתן ברה"ר או איפכא דבזה שפיר קמבעי לן גם לפי האמת דלמא הלקיחה היא העיקר משום דהיא התחלת הנזק וכס"ד דההיא איבעיא דפי פרה כחצר המזיק כו' ועוד יתבארו איה"ש דברי רש"י לקמן בסוגיין דפי פרה וראיתי בש"ג שכ' וז"ל ואולם הקושיא שהקשינו להרא"ש היאך הביא דברי רש"י ולא דחה אותם כיון דלדידי' ס"ל כהתוס' י"ל דס"ל להרא"ש שאין זה קושיא על רש"י דאמר לך רש"י אע"ג דלקמן פשיטא דאזלינן אחר רשות שהאכילה שם ואם אכלה ברשות דעלמא פטור היינו משום שהוא קולא על המזיק דלגבי' דרשינן וביער בשדה אחר והאי לאו שדה אחר היא ופטור אבל כשהוא חומר על המזיק כגון שנטלתן מרה"ר ואכלה ברה"י אולי דאזלינן לגביה לקולא דלא דרשינן קרא להחמיר עליו אלא להקל ומשו"ה הביא הרא"ש דברי רש"י משום דס"ל דאין קושיית התוס' קושיא עכ"ל וסברא זו היא לקוחה מדברי המ"מ שכתב כן לי שב דברי הרמב"ם אולם שם ניחא משום דהרמב"ם גריס איפכא כגון דקיימא עמיר ברה"ר וקמתגלגל ואתא לרה"י אבל ליישב בזה דברי רש"י הוא שגגה גדולה דהא רש"י גריס כגון דקיימא עמיר ברה"י וקמתגלגל ואתי לרה"ר וא"כ הוא לחומרא על המזיק ואף אם נרצה להגיה בש"ס וכגי' הרמב"ם מ"מ הא רש"י כ' להדיא דה"ה איפכא עיי"ש ובפרט לומר כן בהרא"ש ודאי דליתא דהא הרא"ש לא כ' כלל לגירסת הרמב"ם רק לגי' הש"ס כמו שהוא לפנינו כגון דקיימא עמיר ברה"י וא"כ ודאי דליכא לתרוצי כדבריו וראיתי להרב במע"מ שהעתיק לדברי הש"ג אלו ולא הרגיש בזה שדבריו תמוהים ביותר:

גם הרב בעל פ"י כתב בזה דברים תמוהים ביותר שכ' לפרש אליבא דרש"י וז"ל דאיירי שלא הוציאה הבהמה כל העמיר בפ"ע אלא שהעמיר עדיין בפנים אלא שמגלגל והולך מעט מעט ואוכלתה שבדרך אכילתה בכל פעם מתקרב ראש העמיר אצלה ומנתקה ממנו כדי אכילה כי כן דרך הבהמות וא"כ יש להסתפק שפיר כיון שאפי' בשעת אכילתה נשאר צד השני בפנים ולא דמי לכלב שנטל חררה דהתם נסתלקה החררה לגמרי מרשות הניזק משא"כ הכא וכן משמע לשון מתגלגל ואתי וכ"נ להדיא מלשון רש"י סוף ד"ה ואב"א וז"ל כי קמיבעי לן כגון שעורים דכולי' גרעין קאי בפנים וכי אכלה האי אזיל האי בתרה הרי להדיא כמש"כ עכ"ל ומדבריו אלה משמע דמפרש דלא שהבהמה לקחה בעצמה הגרעין או העמיר ברה"י רק דבמה שאוכלת ממה שלפני' בר"ה מאליו נתגלגל מעט מעט אל מקום הריקן שנתרוקן ע"י אכילתה ועדיין נשאר מקצת בפנים וקמיבעי ליה אי דמיא זה לפתילה דאספסתא דאזלינן בתר מקום האכילה א"ל וזה ודאי אינו דהא רש"י כתב להדיא שהבהמה בעצמה נוטלתו מרה"י ולא שהוא מתגלגל ע"י אכילתה ולא ידעתי מה היה לו שהעתיק דברי רש"י בטעות וכי אכלה האי אזיל האי בתרא ובאמת כתוב מפורש בדברי רש"י לא אזיל האי בתרא והוא מוכרח כן למעיין בדברי רש"י והיינו משום דבכה"ג דהוא מתגלגל מעצמו ע"י אכילת הבהמה והבהמה נופלת ואוכלת עמה שלפניה לית דין ולית דיין דאזלינן בתר מקום אכילתה ועדיף טפי אפי' מפתילה דאספסתא דהתם עכ"פ מקצתה היא ברשות אחר ואפ"ה אזלינן בתר מקום האכילה וא"כ במכ"ש בגרעינין או שבלי העמיר שכל הגרעין או השבולת קיימא במקום האכילה וא"כ לית כאן שום ספיקא דאזלינן בתר מקום האכילה כיון שגם הלקיחה היא ברשות האכילה אלא שהבהמה גורמת זה באכילתה וא"כ ודאי דלא עדיפא מפתילה דאספסתא שהיא גוררת בעצמה מעט מעט לתוך פיה מרשות אחר ואפ"ה הוי מקום האכילה עיקר סוף דבר דברי הרב פ"י תמוהים בעיני מאוד ולא ירדתי לסוף דעתו בזה:

והרמב"ם גריס בסוגיין אפכא כגון דקיימא עמיר בר"ה וקמגלגל ואתי לרה"י וס"ל דהוא בעיא דלא איפשטא ופסק בזה כדרכו בכל האיבעיות דלא איפשטו דאי הפס לא מפקינן מיני' ואי לא תפס לא מגבינן לי' והה"מ כתב עליו דבפירושא דשמעתין קמפרש כרש"י דעיקר בעייתו היא אי אזלינן בתר האכילה או בהר הלקיחה והא דלקמן מיפשט פשיטא לי' להש"ס דבתר אכילה אזלינן [וכקושיית התוס'] שאני התם דהוא להקל על המזיק משא"כ כאן דהוא לאחמורי עליו לכך הוי בעיא דלא איפשטא זהו הוכן כוונת הה"מ אף שאין זה לשונו ועדיין אינו מיושב כ"כ דמאי קולא וחומרא שייך בזה כיון דמקראי ילפינן לה וקרא אשדה אחר קפיד לענין הביעור דהוא האכילה א"כ ממילא אית לן למיזל בו בין לקולא בין לחומרא ויותר יש לומר בפשיטות דהא ודאי דפשיטא ליה להש"ס דהאכילה ודאי דבעינן שיהיה ברשות הניזק דווקא דלשנא דובער אכילה ודאי דמשמע אלא דמספקא ליה לר' זירא דלמא הלקיחה נמי בעינן שיהיה בשדה אחר דווקא משום דבקרא דובער לקיחה נמי בכלל דגם הלקיחה היא התחלה הביעור או דלמא ובער רק אכילה במשמע ואלקיחה לא קפיד קרא כלל אבל לקיחה בלא אכילה ודאי דאינו כלום והיינו ההוא דלקמן אלא דקמיבעי לי אי גם לקיחה בעינן ברה"י או דלא אכפת לן בלקיחה כלל ורק בתר אכילה לחוד אזלינן והיינו בעיא דר' זירא דלא איפשטא וזהו פשוט ומסתבר יותר בדברי הרמב"ם לפי גרסתו והיא השיטה הנכונה והמחוורת בשמעתין:

וראיתי בשלטי הגבורים שהאריך להקשות על שיטת הרמב"ם ורש"י דאמאי סלקא הך בעיא בלא פשיטותא ואילו לעיל גבי התיזה בר"ה והזיקה ברה"י פשיטא לן דחייבת וכדמסקינן בסוגיא דלעיל והיינו ע"כ משום דאזלינן בתר עיקר הביעור והביעור היה בשדה אחר ולא אכפת לן במאי דהתחלתו היה בר"ה וכמש"כ שם הרא"ש ואם כן גם כאן הוי לן למיזל בתר עיקר הביעור והוא האכילה ומה לנו בלקיחה היכן היתה אנן בהר הביעור אית לן למיזל כמו דאזלינן ביה גבי צרורות דרגל אף להחמיר על המזיק כמו כן אית לן למיזל גם גבי שן בתר הביעור דהא שן ורגל מחד קרא נפקי תרווייהו והאריך בזה הרבה והניח בצ"ע וגם במע"מ העתיק דבריו אלה בקצרה עיי"ש והנה מה שהקשה כן על שיטת הרמב"ם ורש"י ולא קמקשה כן בגמ' גופיה מדר' זירא אדר' זירא דהא לעיל בשמעתין דהתיזה צרורות בר"ה והזיקה ברה"י ר' ירמיה הוא דקמבעי מיניה דר"ז ור"ז הוא דקאמר תלתא זימני הדרי בי וא"כ מאי קמיבעי ליה לר"ז כאן במתגלגל וא"כ קשיא דר' זירא אדר"ז:

אך זה אינו דהא לשיטת התוס' בשמעתין לק"מ דלשיטתם הך דהכא אינו ענין כלל לדהתם ולכך לא קא קשיא ליה רק על שיטת רש"י והרמב"ם אלא דלשיטתם גופיה עדיפא ה"ל להקשות דא"כ קשיא דר"ז אדר"ז ובעיקר קושייתו נלענ"ד דלק"מ דכבר כתבו התוס' לעיל שם בסוגיין דצרורות (י"ז ב') בד"ה זרק כלי לחלק בין זורק כלי לזורק חץ דבזורק כלי כיון שנעשה ההתחלה בגוף הכלי לכך חשיבא כמנא תבירא ופטור המשבר אבל בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו חייב כיון שעדיין לא נעשה שום מעשה בגוף הכלי וכאשר סיימו ע"ז בדבריהם וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי והיינו מטעמא דכתיבנא' והנה לשיטת היש"ש והקצה"ח הבאתי דבריהם לעיל דס"ל דהרא"ש דמקשה על התיזה בר"ה והזיקה ברה"י אמאי לא ניזיל בתר מעיקרא והוצרך לתרץ דשאני צרורות דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור היה בשדה אחר ע"כ דלא ס"ל כהתוס' לחלק בין זורק כלי לזורק אבן דלהתוס' קושייתו מעיקרא לק"מ דעד כאן לא אזלינן בהר מעיקרא אלא בזורק כלי משא"כ בהתיזה צרורות מעולם לא אזלינן בי' בתר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות לעולם וא"כ אין כאן קושיא כלל ולדבריהם אלו מלתא דפשיטא היא לשיטת התוס' אם דרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר דודאי אזלינן בי' בתר מעיקרא ופטור דהא בזורק כלי ודאי דאזלינן בתר מעיקרא וא"כ ה"נ בתר מעיקרא אית לן למיזל וכאילו נעשה כולו בר"ה הוא ופטור ומעתה בהך דמתגלגל ודאי דדמי לזורק כלי ולא לזורק צרורות דהא כאן נעשה מעשה בגוף הדבר הניזק ברשות אחר והיא הלקיחה וכיון דהלקיחה תחילת הביעור הוא לכך קמספקא ליה לר' זירא דלמא דמיא לדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י דפטור לשיטת התוס' או דלמא דלא אזלינן בתר הלקיחה כלל משא"כ בהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י דהוא צרורות בזה ודאי דלא אזלינן בתר מעיקרא דא"כ לא משכחת צרורות לעולם וכמש"כ התוס' ולכך פשיטא ליה לר"ז דחייב כדאמר לעיל הדרי בי ולפ"ז לק"מ על שיטת רש"י והרמב"ם דשפיר ברווחא מצינן למימר דס"ל כשיטה התוס' בזה ובלא"ה ג"כ הכריע היש"ש כשיטת התוס' וכמש"כ לעיל בשמו וא"כ ודאי דלא קשיא מידי על שיטת הרמב"ם ורש"י לשיטת היש"ש והקצה"ח דס"ל דהתוס' והרא"ש פליגי אהדדי בהך סברא:

אלא אפי' לפי מה שהעליתי לעיל דהרא"ש נמי לא פליג על התוס' ואפ"ה שפיר קמקשה דלענין נזק צרורות היכן נעשה ברה"י או בר"ה שוה דין הצרורות לדין זורק כלי דהא גם כאן נעשה מעשה בגוף הצרורות בר"ה וא"כ אית לן למיזל בתר מפיקרא וכאילו נעשה כולו בר"ה דמי ואפ"ה קמשני עלה הרא"ש דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור הי' בשדה אחר ולכך אית לן למיזל בתר עיקר הביעור ולא אכפת לן בהתחלת המעשה אף למאי דקי"ל דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ לכאורה להרא"ש אף בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר נמי לא אזלינן בתר מעיקרא וחייב ולפ"ז הדרא קושיית הש"ג לדוכתי' אך כד מעיינינן שפיר בהך מלתא גם להרא"ש נמי בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר הוא פטור דעד כאן לא קאמר הרא"ש דלא אזלינן בתר מעיקרא לענין הך מלתא דהיכן נעשה הנזק בר"ה או ברה"י אלא בנזקא דצרורות דכיון דחשבינן הכלי לשלם ואילו בא אחר ושברו קודם שהגיעו הצרור הי' חייב המשבר ונמצא דעיקר הנזק נעשה ברה"י בשעת הגעת הצרור ובהא הוא דאמר הרא"ש דאזלינן בתר שעת הביעור וחייב כיון דהביעור כולו נעשה ברה"י דהא עד עתה כשלם הוי חשבינן לי' לחייב המשברו אבל בדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל ברה"י ונשבר כיון דתומ"י שהתחיל להתגלגל בר"ה תו חשבינן לי' כשבור ופטור המשברו א"כ חשבינן כאילו גם הביעור נעשה בר"ה ולכך הוא פטור כדין רגל בר"ה ולפ"ז גם לפי מה שהעליתי לדעת הרא"ש נמי לק"מ לשיטת רש"י והרמב"ם משום דהך דמתגלגל יש לדמותו לדרסה על הכלי בר"ה ונתגלגל לרה"י ונשבר וכדכתיבנא ועיין היטב בכ"ז כי הוא ברור לע"ד ודו"ק:

ושיטת התוס' הנה היא מבוארת בדבריהם אך לענ"ד היא דחוקה מאוד אם מצד הסברא ואם מצד הלשון דמצד הסברא לא ידעתי כלל מאי מספקא ליה בזה כיון שהלקיחה והאכילה הוא הכל ברשות הניזק א"כ אמאי לא יתחייב אי משום דהיה מתגלגל והולך וסופו היה לנוח כר"ה מ"מ עתה היא אכלתן בחצר הניזק ואף דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למק"א ונשבר קי"ל דבתר מעיקרא אזלינן ודיינין ליה כשבור על שם סופו משום שסופו לשבר מ"מ לענין יציאת הרשות דחשיב לי' כאילו כבר יצאה מרשותו וכאילו מונח בר"ה דמי לא מסתבר כלל הך מלתא וגדולה מזו אמרו בב"מ (י"ב א') בעי רבא כו' אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא וקבעי למפשט מהא דבמתנה אעפ"י שרץ אחריהן ואינו מגיען וקדחי מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי הרי דאפי' לזכות בשל אחרים חשבינן מתגלגל כמונח ברשותו וזכתה לו חצרו אף שסופו להתגלגל מתוך רשותו דהא קבעי למפשט עלה מהא דרץ אחריהן ואינו מגיען ואפ"ה חשבינן לי' כמונח וזכתה לו חצירו ביש דעת אחרת מקנה אותו א"כ הרי הדברים ק"ו לענין שלא לצאת מרשותו בדבר שהוא שלו דמתגלגל ודאי דכמונח דמי ולא דיינינן לי' ע"ש סופו ועוד דטפי איכא לדמויי הך דידן לרץ אחריהן ומגיען דהא גם הבעה"ב עצמו הי' יכול לעכבן שלא לצאת מרשותו כמו שעכבתן הבהמה בפיה ובכה"ג אפי' קני וא"כ כ"ש שלא תצא מרשותו בהכי וזהו קושיא עצומה לשיטתם ובש"ג קשיא לי' על דבריהם בהיפוך דתפשוט לי' דודאי הוי כמונח בר"ה כמו בדרסה על הכלי כו' דדיינין לי' כשבור פ"ש סופו והאריך בזה ולע"ד דלא דמו להדדי אלא כאוכלא לדנא אבל מה שהקשינו קשיא ותו דהתוס' הוצרכו למדחק ולומר דאכלה בחוץ דקתני בה פטורה לית בה שום רבותא ולא נקיט לה אלא איידי דתני בפנים חייבת וזהו ודאי דוחק דלמאי תני הכרייתא כלל משוי מקצתו בחוץ ומקצתו בפנים לא לתני רק משוי שהוא בפנים ומתגלגל [איברא דלא הבנתי כ"כ כוונת התוס' בזה דמי הכריחם לומר כן גם לשיטתם דהא ודאי אין לומר דמשויה לית ביה רבותא כיון דהמדרון הוא לצד חוץ וא"כ מה שבחוץ לא היה מתגלגל כלל לפנים ולכך פשיטא להו להתוס' דלית בזה שום רבותא דזה ודאי אינו כלום דשפיר מתפרשא הברייתא לצדדין דאכלה בפנים מיירי שהמדרון היא לצד חוץ ואכלה בחוץ מיירי שהמדרון הוא לצד פנים וצ"ל דפשיטא להו להתוס' דלהחמיר על המזיק ודאי דלא דיינינן ליה ע"ש סופו ולא ידעתי מאין פשיטא להו זה כיון דלשיטתם אין לזה שום הכרח מהש"ס] אולם לשיטת רש"י והרמב"ם ניחא טובא דקמ"ל דהכל הולך אחר האכילה ולא אחר הלקיחה בין שהלקיחה היתה בחוץ או מבפנים ותו דפירושם בדברי המתרץ דמשני אלא אכלה על מה שבפנים היינו על מה שראוי להיות בפנים הוא דחוק טובא ופשטא דתלמודא ודאי דלא משמע כן ועוד מאי רבותא אית בזה וצ"ל דעיקר הרבותא היא באכלה בחוץ דלשיטתם הכי פירושו על מה שראוי להיות בחוץ אם לא עכבתן בפיה וזה ודאי דחוק טובא גם פירושם בפתילה דאספסתא שפי' דקמ"ל דלא ניזיל בתר רובא לא ידעתי מי הכריחם לזה גם לשיטתם ומדוע נאדו בזה מפירש"י סוף דבר שיטת התוס' בזה היא דחוקה מאוד ומחוורתא כשיטת הרמב"ם ועיין:

שם לא לעולם אית ליה כסות עבדי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי כו' כתב הרי"ף אכלה כסות או כלים חייבת דלאו משונה הוא דעביד אינש דמנחי גלימא ומתפחי והרא"ש בפירקין (סי' י"ד) הקשה עליו דלמאי כתב כן דהא אפילו הוי משונה נמי הוי חייבת כיון דלא קיי"ל כר"ל אלא כרבא דאמר לקמן (כ"ג ב') נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא דמ"ל שינוי ביעוט מ"ל שינוי נשיכה תרוייהו הוי תולדה דקרן ומה שתירץ הרא"ש בזה כי יש חילוק בין בע"ח לדבר אחר דכלים עשויים לידרס ברגלי אדם ובהמה הלכך אי הוי משונה הוי פטורה עכ"ד לא הבנתי חדא דהא אינם עשויים רק לדרוס בדרך הילוכם והא ודאי מלתא דפשיטא היא דהיינו רגל ממש אבל בעיטה ודאי דלאו אורחיה הוא גם גבי כלים דא"כ נימא דבעיטה בכלים הוי תולדה דרגל וזה לא שמענו מעולם ועוד דאף אם נקבל עלינו לסבול דוחק זה ונאמר דגם בעיטה הוי אורחיה בכלים א"כ אכתי מאי תיקן בזה דהא רגל ודאי דפטור בר"ה אף אי לא הוי משנה וצ"ל דמודה הרא"ש דהוי תולדה דקרן גם בכלים ומ"מ לא מקרי שינוי כמו בעיטה באדם משום דאורחי' היא קצת עד דלא שייך בזה לומר לבעוטי בי לית לך רשותא וכ"ז הוא דוחק דכל תולדות דקרן משונים הם והיכן מצינו שום חילוק ביניהם ומי הכריחו להרי"ף לחלק בזה ועוד קשה דאכתי מאי תירוצא הוא לענין אכלה כסות וכלים שכתב עלה הרי"ף הך דכסות עבדי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי דהא אכילת הכלים ודאי דהוא שינוי גמור דאטו במאי דעשויין לדרס ברגל עשויין נמי לאכיל אותם דבשלמא בעיטה איכא קצת סברא לומר דכיון דעשויין לידרס עשויין נמי למבעט בהם כיון שאינם בע"ח אבל אכילה ודאי דאינו ענין כלל לזה וראיתי במע"מ שכתב וז"ל עשויין נמי למדרס כלומר ע"י בעיטה והוא הדין נמי נשיכה דנשיכה ובעיטה תרווייהו תולדה דקרן עכ"ל ונא ידענא מאי קאמר דמה בכך שתרווייהו הוי תולדה דקרן אטו בתולדות דקרן אם הועדה לאחת מהן הועדה לכולן הא אפי' מועד לקרן ימין לא הוי מועד לקרן שמאל וכמש"כ להדיא הרמב"ם בפ"א מהנ' נ"מ הלכה ה' ובשו"ע סי' שפ"ט סעיף ו' עיי"ש לכך יותר נראה לומר בכוונת הרא"ש דה"ק דנהי דלענין אכלה כסות וכלים ליכא נ"מ במאי דלא הוי משנה מ"מ כתבה הרי"ף משום דאיכא נ"מ לענין ביעוט וכיון דבש"ס לא אדחי הך סברא רק שאין אנו צריכין לה א"כ נקטינן כהך סברא לענין ביעוט כנ"ל פשוט בכוונת הרא"ש דבלא"ה אין לדבריו שום שחר אבל מ"מ הוא דחוק מאוד וכדכתיבנא

לכך יותר נ"ל דלהכי כתבה הרי"ף משום דאיכא נ"מ בזה לענין אדם המזיק לפום מאי דקיי"ל בריש פ' המניח (כ"ז ב') כעולא דאמר לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ואפ"ה אמרינן שם אמר ר"פ קרנא דעצרא הוי כיון דברשות קא עביד איבעי ליה לעיוני ומיזל וכן פסקו כל הפוסקים כהך דעולא וכרב פפא וא"כ ה"נ איכא נ"מ במאי דהביא הרי"ף הך דכסות עבדי אינשי לחייב את אדם המזיק משום דאיבעי לי' לעיוני ומיזל כיון דברשות קעביד ואף דלענין כסות וכלים לא צריכינן לזה מ"מ כיון דהסברא היא אמת דהא לא אדחי' בשמעתין לכך נקטינן כהך סברא לענין אדם המזיק ועיין:

שם רבה אמר דמי עמיר רבא אמר דמי שעורים בזול הרא"ש וכן הראב"ד פסקו כרבא משים דברייתא דמסייע ליה אתמר משמיה דרבים וברייתא דמסייע ליה לרבה כיחידאה היא משמי' דרשב"י והרי"ף נסתפק לו הלכתא כמאן וגם הרמב"ם בלי ספק דאזיל בשיטת הרי"ף ולכך כתב משלם דמי עמיר או שעורים בזול וכוונתו דאם תפס דמי שעורים בזול לא מפקינן מיניה ואי לא תפס לא מגבינן לי' רק דמי עמיר וכדרכו לפסוק כן בכל הספיקות שבתלמוד וקצר במובן או דכוונתו הוא כמו שכתב הרב המגיד דלפעמים דמי שעורים בזול הוא יותר לקולא מדמי עמיר וכפי פירושו בדמי עמיר ועיין בלח"מ ומה שרצה בב"י לפרש לדעתו דרבה ורבא לא פליגי כלל אינו נראה בעיני דאם כן לא הוי אמר על זה תניא כוותיה דרבה ת"כ דרבא מיהו הב"י עצמו לא סמך על דבריו לענין הלכה עיי"ש בדבריו ובש"ג ג"כ האריך בזה בדברים שאינם מתיישבים על הלב ונלאתי האריך בסתירת דבריו וגלויים הם לכל מעיין ומהרש"ל ביש"ש האריך בזה וגם דבריו אינם נראים לע"ד דמש"כ אם אינו רגיל להאכילה שעורים בשום פעם אפי' לרבא אינו משלם רק דמי עמיר לא ידעתי מנין לו זה דפשטא דתלמודא ודאי משמע דאף דאינו רגיל כלל מ"מ שמין לו ד"ש בזול משום דאמדינן לדעתי' דמה שאינו מאכילה שעורים הוא מפני שאינו מוצא בזול כ"כ אבל אם היה מוצא בזול היה מאכילה וא"כ מה בכך שאינו רגיל כלל להאכילה הא זה הוא מפני שלא מוצא בזול דאטו ברגילתו תליא מלתא באומד דעתו תליא מלתא ואנן אמדינן לדעתי דודאי היה מאכילה אילו היה מוצא בזול גם מש"כ לשיטתו דאם באקראי לפעמים נותן לה שעורים שוב חייב בד"ש בזול שיעור זה של אקראי לא ידעתי מהו דממ"נ אם הדין נותן כדבריו דבלא האכילה כל ימיה אינו משלם רק דמי עמיר א"כ אטו בהאכילה פעם א' בכל ימי חייה שעורין שוב יתחייב בדמי שעורין לעולם זה ודאי דלא מסתבר כלל דמשום פעם אחד יתחייב כן לעולם ואי בעינן שיאכילה כמה פעמים א"כ נתת דבריך לשיעורין ועוד היכן נזכר זה בש"ס דבעינן שיהיה גיל קצת בשעורים לכך נלע"ד פשוט דלעולם משערין בד"ש בזול אף אינו רגיל כלל גם מש"כ בסוף דבריו דבאכלה שעורין הרבה עד שחלתה אעפ"י שרע לה ואינה נהנית כלל מ"מ משלמת מה שנהנית כפי שעור הראוי לה דהא קודם שאכלה יותר מן הראוי לה מתחייבת לשלם לפי מה שנהנית ומה שאכלה אח"כ יותר מדאי איהי היא דאזקה נפשה ענ"ד וגם זה אינו נראה לענ"ד דאטו החיוב על הבהמה דנימא הכי הלא החיוב הוא על בעל הבהמה לשלם במה שיש לו הנאה מהנאת בהמתו ומשום דאמדינן לדעתי' דודאי גם הוא היה מאכילה אילו היה מוצא בזול וחיוב התשלומין הוא על הנאת הבעלים שמשתכר בהנאת בהמתו שנעשית שמינה ויפה וא"כ מלתא דפשיטא היא אכלה יותר מדאי עד שחלתה דשוב אין הבעלים נהנים מאכילתה דפטורים מלשלם שום תשלומין כמו באכלה חיטין או דבר הרע לה דפטורה ונהי דאמרינן לענין הך סברא דהוי לה שלא תאכל לקמן (מ"ז) לענין שיהי' פטור בעל הפירות מנזקי הבהמה מ"מ לענין חיוב תשלומי הבעלים בשביל הנאת בהמתי ודאי דאין זה סברא כלל וכדכתיבנא והנלענ"ד בדינים אלו כתבתי והמעיין יבחר:

שם אלא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא הוזכר בגמ' ונחלקו בזה הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כתבו דחייב והתוס' והרשב"א ס"ל דפטור כיון שלא נהנה דאפי' גירש חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא עכ"ד התוס' וברא"ש הוסיף עוד בזה ואין משלם אלא כשעת הגזילה וכן הוא בחידושי הרשב"א וקיי"ל כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה ולכאורה נראה מדבריהם דרוצים להביא ראיה לפטור את הדר מדמי תשלומי שכירות מדקיי"ל כל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה וה"נ כיון שמחזיר לו הבית כשעת הגזילה לא מתחייב ביותר מזה אך זה אינו דהא דקיי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה אינו אלא בגזילת מטלטלין אבל בקרקע ליתא להך דינא והגזלן מחוייב לשלם בעד כל הפירות שאכל כל זמן שהיתה אצלו כדמוכח מהא דאמרינן לקמן בפ' הגוזל עצים (צג א) ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה מלאכה פטור ואי ס"ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותי' דמרי' קאי וכן כתב להדיא הרמב"ם בפ"ט מה' גזילה ואבידה ה"ח שהגזלן או הלוקח מהגזלן מחזיר כל הפירות שאכל כל זמן שהיתה אצלם ועיין שם בהה"מ שכ' דזה יצא להרמב"ם מהך דהתוקף כו' עיי"ש במש"כ בזה ודו"ק ועכ"פ הא ודאי דבקרקע לא שייך הך דינא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכן פסק בשו"ע עיי"ש וא"כ הך דכל הגזלנים כו' אינו ענין להך דהכא יעל כרחך צ"ל דגם הרא"ש והרשב"א לא כוונו להביא ראי' מזה רק דלשנא בעלמא הוא דנקטי כן ועיקר הדין יצא להם כן מסברא כיון שהדר אינו נהנה מזה א"כ הוי כמו סגר את הבית ולא דר בו כלל דבזה וודאי הדין פשוט דאינו מחוייב לשלם כלל דאינו אלא גרמא ולא דמי לגזלן דאכל פירות דמחוייב לשלם דהתם הוא נהנה מהפירות משא"כ כאן כיון דלא נהנה הוא דמי להובירה ובהוביר' לא קמחייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט הא לא"ה הי' פטור משום דאינו אלא גרמא וה"נ דכוותי' וגם הרי"ף מודה דבהובירה או סגר את הבית דהוא פטור מטעם דאינו אלא גרמא בעלמא אלא דס"ל דזה הוי כמו גזלן שאכל את הצירות דמחוייב להחזיר דהא מ"מ הי' דר בי אף שלא הי' צריך לזה היינו שהי' מוצא אחר שיניחו לדור בחלם והי' האחר עושה עמו בטובה ועכשיו קבל טובה מזה וא"כ סוף סוף הוא נהנה מזה מקרי כמו שאכל את הפירות ונמצא דעיקר מחלקותם הוא בסברא וכ"ז הוא פשוט:

והרשב"א והנ"י הקשו לשיטת הרי"ף מהא דמשני לקמן לר' יהודא התם משום שחרוריתא דאשיתא דא"כ היאך מסיק ר' יהודה למילתי' במתניתין שם אלא בונה את העליה ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו והיינו משום שאז הוא לא נהנה משום שעלייהו מזומנת לפניו ולשיטת הרי"ף מה בכך שלא נהנה הא עכ"פ משום שזה חסר משום שחרוריתא דאשיתא א"כ תו הוי כזה חסר וזה לא נהנה דמחייב בי' הרי"ף ומדר' יהודה שמעינן דזה פטור ולענ"ד נראה דלק"מ לפי מה שכתבו התוס' בסוגין דחסרון דשחרוריתא דאשיתא אינו אלא דבר מועט ואפ"ה כיון שיש חיסרון קצת חייב לשלם כונו וכן כתבו הרשב"א והנ"י בעצמם בסוגיין ולפ"ז וודאי דאינו מחוייב לשלם רק אם נהנה דאז שפיר אמרינן כיון שיש חיסרון קצת מעתה חייב לשלם בעד כל הנאתו כמו שהי' צריך לשלם לאחרים כיון דהוא גברא דעביד למיגר אבל אם זה לא נהנה כלל כגון דהוא גברא דלא עביד למיגר והחצר נמי לא קיימא לאגרא דמן הדין הוא פטור לגמרי רק שחסרו קצת בשחרוריתא דאשיתא א"כ מלתא דפשיטא הוא שאינו מחוייב לשלם רק בעד ההוא פורתא שחסרו בשחרוריתא דאשיתא דבמה יתחייב ביותר כיון דבעד הנאתו אינו מחוייב לשלם דהא לא נהנה וא"כ עיקר התשלומין הוא בעד חסרונו ונמצא דאינו מחוייב לעלם רק בעד החסרון כפי מה שהוא וכן כתב הב"י בשם ר"י וכן הוא בהגהת רמ"א סי' שס"ג סעי' ז' עיי"ש ועיין בסמ"ע שם ואף שכתב בר"י דיש חולקי' והביאו ג"כ הרמ"א שם מ"מ דעת החולקים לא נתבררה בזה דמצד הסברא ודאי נראה דהעיקר כדיעה קמייתא וכדכתיבנ' ואף אם נמצא איזה סברא לדעת החולקין מ"מ הא ודאי דברווחא נוכל לומר דהרי"ף לא ס"ל כדעת החולקים רק כהך דיעה קמייתא דאינו מחוייב לשלם רק בעד החיסרון לבד לפי מה שהוא ומעתה תו לא קשה מידי על הרי"ף דודאי משום תשלומי הך פורתא דשחרוריתא דאשיתא אין כאן קפידא כלל ואפשר באמת דמנכה לו הך פורתא לר"י רק דלא חש ר"י לבאר זה כיון שאינו אלא דבר מועט ופורתא לא דק רק דעיקר חששא דר"י הוא כיון שיש חסרון קצת א"כ הרי הוא מחוייב לשלם כל שכרו וע"ז הוא דקאמר אף זה הדר כו' צריך להעלות לו שכר ולכך קאמר ר"י אלא בונה את העליה כו' דמעתה שוב לא נהנה וא"כ אינו צריך לשלם כל השכר רק דמי החסרון משחרוריתא דאשית) ובהך פורתא לא חש ר"י לבאר תדע דהא גם לשיטת התוס' פ"כ צריך לומר כן דמשום הך פורתא לא חש ר"י לבאר דהא גם אם נימא כשיטת התוס' דבזה חסר וזה לא נהנה א"צ לשלם מ"מ זהו דוקא בחסרון שאינו ניכר רק שהוא מניעת הריוח אבל בחסרון הניכר הוי מזיק ממש וכי תיסק אדעתין דבמזיק ממש יהיה פטור אם אינו נהנה הא ודאי ליתא וכיון דההזיק דשחרוריתא דאשיתא הוי כמזיק בידים ממש א"כ חייב לשלם אף אם אינו נהנה וכה"ג הקשה בקצה"ח לשיטת הרמ"ה דס"ל דאינו צריך לשלם רק בעד שחרוריתא דאשיתא ודלא כהתוס' א"כ גם באינו נהנה יהיה חייב דהא בזה הוי כמזיק ממש ומה בכך שאינו נהנה ותירוצו שם אינו כלום וכמו שיתבאר לקמן אי"ה בדברינו) ועוד דהא לעומת הך פורתא הוי נמי נהנה במה שלא השחיר כותלי עלייתו אלא ע"כ דצ"ל גם לשיטת התוס' דמשום הך פורתא לא דק ולא נחית לפרושי הך מלתא [הן אמת דהתוס' בב"מ פירשו דדר בעליה וא"כ לדברי התוס' עצמם לא צריכינן להך סברא אבל להרשב"א ונ"י דגם הם קיימי בשיטת התוס' דהכא דמשום חסרון מגלגלין עליו את הכל ואפ"ה ס"ל לפרש התם בב"מ דדר בבית ע"כ צריכינן לומר דמשום הך פורתא לא חש לפרושי] וא"כ גם לשיטת הרי"ף לק"מ ודו"ק ועוד י"ל עפ"י שיטת התוס' בכתובות (ל' ב') ד"ה לא שכתבו דאפי' אי הוי החסרון פחות משוה פרוטה אפ"ה מגלגלין עליו את הכל וכיון שכן אפאר לומר דהך הפסד דשחרוריתא דאשיתא אינו עולה לשוה פרוטה ואפ"ה אם הוא נהנה צריך לשלם בעד כל הנאתו אבל אם אינו נהנה פשיטא דפחות מש"פ לאו כלום היא ולא נתנה לתבע ולכך לא איצטריך לי' לר"י לפרושי הך מלתא כלל דמנכין לו דמי שחרוריתא כיון שהוא פחות מש"פ ותירוץ זה הי' נוח לן ומחודד יותר בלי שום גמגום כלל אלא שדעת התוס' בזה לא נתבררה אלי כ"כ וגם הרב במהרש"א מקהה בה אקהייתא עיי"ש בדבריו ולכך יותר נראה כמש"כ לעיל דמשום הך פורתא לא חש לבאר ואין זה דוחק כיון דבהכרח צריכינן למימר כן גם לשיטה הרשב"א ונ"י דקיימי בשיטת התוס' וכדכתיבנא לעיל ודו"ק

מיהו כל זה הוא לשיטת התוס' וסייעתם דס"ל דבחסרון מועט מגלגלין עליו את הכל אבל לשיטת הרמ"ה הביאו הנ"י דס"ל דאינו צריך לשלם רק בעד שחרוריתא דאשיתא ולא כל שכרו א"כ הדק"ל דהא הרמ"ה גם הוא ס"ל כשיטת הרי"ף דבזה חסר וזה לא נהנה חייב לשלם וכמו שהביא הטור בשמו בסי' שס"ג וז"ל והרמ"ה הוסיף לומר דאפילו לא דר ביה אפ"ה צריך לשלם כיון שחסרו עכ"ל הרי דס"ל להרמ"ה כהרי"ף ואדרבא שהוסיף לחייבו טפי מהרי"ף וא"כ גם לדידי' תקשה קושיית הנ"י והרשב"א וליכא תו לומר כמו שישבנו לעיל דהא איהו לא ס"ל כהתוס' רק דלעולם א"צ לשלם כי אם בעד ההפסד דשחרוריתא לבד וזה הא צריך לשלם גם בלא נהנה וא"כ מה הועיל ר' יהודה בתקנתו במה שיבנה את העלי' מיהו בלא"ה כבר הקשה הקצה"ח לשיטת הרמ"ה דהא על שחרוריתא דאשיתא הוי כמזיק בידים ממש וא"כ בלא נהנה יהא חייב ועוד הוספנו לומר בזה לעיל דהא גם נהנה נמי הוא לעומת הך מלתא במה שלא השחיר כותלי עליתו וא"כ ודאי דחייב לשלם ומה הועיל ר"י בתקנתו ומה שתי' בזה בקצה"ח דהך הזיקא דשחרוריתא דאשייתא דמי לזורק מטבע לים הגדול דפטור ואינו חייב אלא בנהנה איני נלענ"ד כלל חדא דהא בזורק מטבע אינו אלא במים צלולים אבל במים עכורים דלא חזי ליה חייב וא"כ ה"נ וודאי דדמי למים עכורים דהא אין נראה הלבנונית ועוד דהליבון מחדש וודאי דהוא מעשה חדתא ולא דמי כלל לזורק מטבע ועוד דהא הוא נהנה לעומת זה נמי במה שלא השחיר כותלי עליתו ולכך אין בדבריו כלום ליישב דברי הרמ"ה אך לענ"ד נראה פשוט דהרמ"ה ס"ל כשיטת התוס' דהוא דר בעלי' ולפ"ז לא קשה מידי עליו לא מה שהקשה בקצה"ח ולא מה שהקשו הנ"י והרשב"א לדעת הרי"ף ודו"ק אכן מה שכתבנו בהכרח צ"ל כן בדעת הרי"ף לפום מאי דלא ס"ל כהתוס' בב"מ דידור בעליה רק שידור בבית וכמו שהוא הגירסא בש"ס שלפנינו וכמו שפירש"י שם וכן פסקו כל הפוסקים לכך צ"ל כדכתיבנא ועי':

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה