אור ברסלב
נחלת דוד על בבא קמא פרק א - ארבעה אבות › דף ט.

נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק א - ארבעה אבות · דף ט.

דף ח:

בגמ' רב הונא אמר או כסף או מיטב איתיביה ר"נ לר"ה ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין הב"ע בדלית ליה ב' שיטות בזה ר"ת פסק כרב הונא דבנזקין או כסף או מיטב ואי לית ליה אפי' סובין ונסתפק הרא"ש בטעמו של דבר מדוע פסק כר"ה אי ס"ל לר"ת דלא פליגי אהדדי ר"פ ור"ה בריה דר"י עם רב הונא דשמעתין דגם אינהו ס"ל דלא יהיב לי' סובין רק בדלית ליה כסף או מיטב והא דקשיא להו רומיא דקראי אהדדי הכי קא קשיא להו אמאי כשמגביהו קרקע צריך ליתן לו דווקא מיטב שדהו וכשמגביהו מטלטלין [והיינו בדלית ליה קרקע כר"ה] אין צריך ליתן לו מיטב מטלטלין רק דיכול לסלקו אפי' מהגרוע שבמטלטלין שלו דהכי משמע לישנא דברייתא דואפי' סובין וע"ז קא משני ר"פ ור"ה בר"י דמטלטלין שאני מקרקע משום דכל מילי מיטב הוא ולכך שפיר פסק ר"ת כר"ה כיון דלית מאן דפליג עליו ולפ"ז צ"ל דרב הונא לא בא לשנויי רומיא דקראי דלעיל דהא אין בדבריו שום תירוץ לקושיא קמייתא רק דר"ה מילתא באנפיה נפשיה קאמר ואמתניתין קאי ויותר יש למגרס לפי זה אמר רק הונא ועוד כ' הרא"ש די"ל דגם ר"ת ס"ל דפליגי אהדדי משום דר"ה בא לתרץ קראי דלעיל וכפרש"י וגרסי' ר"ה אמר ואפ"ה פסק כר"ה משום דרב אשי קבע דבריו באחרונה וכ' ע"ז הרא"ש דנראה לו עיקר כהרי"ף דפסק דלא כר"ה והביא מדא"ל רב כהנא לרבא לקמן טעמא דכ' רחמנא והמת יהיה לו כו' ואם איתא לדר"ה א"כ לק"מ אלא ע"כ דגם רבא ור"כ ס"ל כר"פ ור"ה בריה בדר"י ולכך יש לפסוק טפי כר"פ ור"ה בריה דר"י ור"ל דמהך דא"ל ר"כ לרבא נידחו ב' הטעמים שכ' לפסק ר"ת דליכא למימר כפירושא קמא דלא פליגי אהדדי דא"כ יהיה דברי ר"כ לרבא דלא כמאן אלא ע"כ דפליגי אהדדי ומדס"ל לר"כ ורבא כר"פ ור"ה בריה דר"י נדחה גם הטעם השני שכ' לר"ת כיון דגם ר"כ ורבא ס"ל כן וודאי יש לפסוק כותייהו ומשום דאכתי קשיא ליה להרא"ש דנוכל לומר דמה בכך דר"כ ורבה ס"ל כר"פ ור"ה בריה דר"י מ"מ מדקבע רב אשי לדברי ר"ה באחרונה אימא דהלכה כר"ה וכפסק של ר"ת לזה כ' עוד נראה יותר דגרסינן אמר רב הונא ואמתניתין קאי כו' והשתא אין ראיה כלל לפסק ר"ה כו' עי"ש ור"ל דאפי' לפי גירסת אמר רב הונא מ"מ ע"כ צריכינן לפרושי דפליגי אהדדי מהכרח ראיה דלעיל מדא"ל ר"כ לרבא דאל"כ יהיה דברי ר"כ דלא כמאן רק דהנ"מ בין גירסת אר"ה לגירסת רה"א דאילו לגירסת רה"א אמרה ר"ה למילתיה ארומיא דקראי וא"כ היה לו לר"א לקבוע דברי ר"ה תחילה ומדקבעו לבסוף ש"מ דהלכה כוותיה ואלו לגירסת אמר רב הונא לא אמרה רב הונא למלתי' אהך רומיא דקראי רק אמרה אמתניתין אבל מ"מ בדברי רב הונא מתורצים גם הך רומיא דרמי לי' אביי לרבא משום דאין הפירוש בהך רומיא כמו דרצה לפרש הרא"ש בפירושא קמא דאמאי לא יהיב לי' מיטב מטלטלין רק דהפירוש הוא כפשוטו אמאי יהיב ליה מטלטלין ולא מיטב קרקע וא"כ ממילא מתורצת הך רומיא בפירוקא דרב הונא דמיירי בדלית לי' וממילא ע"כ דפליגי ר"פ ור"ה בדר"י עם ר"ה ולפ"ז אין כאן שום ראי' לפסק ר"ת דמה שקבע רב אשי דבריו באחרונה היינו מפני שנאמרו אמתניתין זהו תוכן כוונת הרא"ש אלא שקיצר קצת בלשונו וכדרכו במס' ב"ק לקצר מאוד ובזה נסתלקו מעליו תלונת הש"ך שהשיג עליו בסי' תי"ט ס"ק ג' דמש"כ ועוד קשה דר"פ ור"ה בדר"י הוי בתראי טפי מרבא וכוונתו בזה ואפ"ה פסק דלא כוותייהו א"כ מאי אולמי' טפי דרבא ור"כ מדר"פ ור"ה בדר"י ועוד דע"כ גרסי' התם אמר ר"כ לרב ולא רבא והאריך בזה דר"כ היה תלמידי' דרב לא דרבא וכתב שנוסחא מוטעת נזדמנה לו להרא"ש אין מזה שום תפיסה על הרא"ש דמש"כ דר"כ לא היה תלמידי' דרבא כבר הגיה המגיה בש"ך דפוס פיורדא דתרי ר"כ הי' ורב כהנא חמוהי דרב משרשי' היה תלמידיה דרבא ואדרבה מוכח שם הגמ' דר"כ אחר הוא המקשה לרבא ולא ר"כ דלעיל שאמר ר"כ אם טרוף יטרף כו' דאל"כ מאי מקשה לרבא ולא תיקשה לי' אדידיה וגם למה נקיט בקושייתיה קרא דחזקיה ולא קרא דאם טרוף יטרף דאמר איהו גופי' וכן כתבו המהרש"ל והמרמ"ש בחיבוריהם עיי"ש ופשוטי ומש"כ דהא ר"פ ור"ה בדר"י הוה בתראי טפי כבר נתיישב בדברינו דלעיל דעיקר כוונת הרא"ש דמדר"פ ור"ה בדר"י לחוד לאו ראיה כ"כ למפסק כוותייהו כיון דר"נ נמי משמע דס"ל כר"ה דהא קשקיל וטרי בהדי' וקיי"ל הלכתא כר"נ בדיני ומה"ט פסקינן בגיטין בהא דתני אבוה חוזאה כר"נ ולא כרבא דהוא בתראה ועיין במשכ"ל רק כיון דגם ר"כ ורבא ג"כ ס"ל כר"פ ור"ה בדר"י א"כ מסתבר טפי לפסוק כוותייהו כיון דהם הרבים לגבי ר"ה ור"נ וגם בתראי נינהו וגם סתמא דתלמודא הביא בסתם לקמן להא דר"כ ורבא בלי שום חילק מכל הלין טעמי נראה לי לפסוק כר"פ כו' ומהא דקבע ר"א לדברי רב הונא באחרונה ג"כ אין ראי' לגירסת אמר ר"ה וא"כ ליכא שום ראיה לפסק ר"ת לכך נראה לי כהרי"ף ועיין

מיהו בעיקר ראיית הרא"ש מהא דר"כ ורבא יש לדון בה דאדרבה לפי גירסת רבא אין ראי' כלל דיש לומר דרבא אזיל לשיטתו דלעיל דמשני אהך רומיא דקרא דרמי אביי דכל מילי דיהיב ממיטב ליתב ליה ור"ל דלעולם הרשות בידו ליתן לו כל מה שירצה ואפי' המין הגרוע שבמטלטלין שלו רק דמאותו המין שנותן מחוייב ליתן לו המיטב שבאותו המין דאי יהיב סובין מחוייב ליתן המיטב שבסובין שלו ולפי האי שינוייא דרבא שפיר מקשה לי' ר"כ תלמידו השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות כו' ומשום דאין שייך כ"כ לומר מיטב גבי נבילות לומר נבלה זו יפה וזו אינה יפה עד דיצטרך קרא להשמיענו דיהיב ליה השור המת אפי' היכא דאיכא נבילה טובה הימנה מיהו י"ל דסברת הרא"ש הי' דגם גבי נבילות שייך לומר מיטב וא"כ ע"כ דחזר בו רבא מדבריו מכח הך קושיא דפריך לי' הש"ס והא מיטב שדהו כתב דאי לא חזר בו לא הוי מקשה לי' מידי וכיון שכן הוכיח הרא"ש דע"כ ס"ל כשינויא דר"פ אחרי חזרתו מדבריו נמצא דלשיטת ר"ת אי אית לי' כסף או מיטב אינו יכול לסלק בסובין בנזקין ואי לית לי' הוא דיהיב לי' אפי' סובין וכסף או מיטב המה שווים דמאיזה מהן שרוצה המזיק יהיב וסובין המה גרועים במדריגה מכסף או מיטב ולכך לא מצי יהיב לי' אלא בדלית לי' ולהרי"ף כסף או מיטב או סובין המה כולם שווים במדרגותיהם דמאיזה מהם שירצה המזיק יהיב לי' אבל מדברי שניהם נלמד דאין שום מעלה לסובין יותר על כסף או מיטב דהא וודאי דלא עדיפי סובין מכסף או מיטב וכן אין מעלה לכסף על מיטב או למיטב על כסף רק דהמה שווים לדברי הכל בין לר"ת ובין להרי"ף:

אולם הרמב"ם בפ"ח מה' נ"מ כתב וז"ל כשב"ד נזקקין לגבות להניזק מנכסי המזיק גובין מהמטלטלין תחילה ואם לא ימצא לו מטלטלין גובין מהקרקע המעולה שבנכסי המזיק עכ"ל הרי שנתן למטלטלין דין קדימה על מיטב וקשה טובא דמנין לו זה דהיכן מצינו שיהי' למטלטלין דין קדימה ומעלה יותר על מיטב דלרב הונא אדרבה הן פחותים במדריגה מיטב או כסף ולר"פ הם שווים אבל מניין לו שיהי' מעולים יותר ממיטב והסמ"ע בסי' תי"ט ביקש לפרש דברי הרמב"ם דמיירי כשב"ד גובין להניזק שלא בפני המזיק דאז אינם יכולים הב"ד ליתן לו רק מהפחות ממה שביכולת המזיק ליתן לו ולכך אינם רשאים להגבותו רק מטלטלין ולדבריו גם להרמב"ם אין שום מעלה למטלטלין על מיטב אדרבה דלפחיתותם ממיטב אמר הרמב"ם כן ונמצא דעולים דברי הרמב"ם יפה כר"פ וכר"ה בדר"י ואף דלר"פ הם שווים ולהרמב"ם הם פחותים זה אינו כלום דר"פ לא קאמר רק דהם שווים לענין שביד המזיק לתת מהם אם ירצה אבל וודאי דהם פחותים במעלה אצל בני אדם ממיטב תדע דהא בברייה נמי קאמר כהאי לישנא ואפי' סובין ש"מ דהיא רבותא וכיון שכן וודאי דאמדינן דעת המזיק שלא בפניו דמסתמא רוצה ליתן לו סובין טפי ממיטב אך כבר השיגו הש"ך דאי אפשר לפרש כן בדברי הרמב"ם ואין זה במשמעות לשונו כלל ועוד דברמב"ם ה' גנבה ליכא לפרושי כן עיי"ש ועוד דלו יהא הפירוש כן בדברי הרמב"ם מה נעשה לדברי הרמ"ה הובא בנ"י שכתב להדיא דמחוייב ליתן לו מטלטלין אם יש לו קודם למיטב והוסיף עוד לומר דכסף קודם לכל עיי"ש בנ"י וא"כ הדק"ל מאין יצא להם כל אלה אשר היא לכאורה סותר לסוגיא דידן:

והש"ך בסי' תי"ט ס"ק ב' האריך ליישב דברי הרמב"ם והרמ"ה וכל דבריו בזה הם תמוהים מאוד ולא הועיל כלום דמש"כ הש"ך אבל לדעת הרמב"ם נ"ל לפרש דהא דאמר ר"ה או כסף או מיטב או דינא על כסף היכא דאית לי' מטלטלי או דינו על מיטב קרקע היכא דלית לי' מטלטלי ובהא דכסף לא קיי"ל כר"ה אלא אפ"י סובין מיטב נינהו עכ"ל והנה דבריו שם מחוסרי הבנה דמה ענין מטלטלין שהזכיר בדבריו במלתא דר"ה ואיך נופל על הלשון לומר שמחוייב ליתן לו כסף היכא דאית לי' מטלטלי ועוד דהא מטלטלין לרב הונא המה במדריגה פחותה למטה מכסף או מיטב מיהו אף אם נגיה בדבריו ולמחוק מילת מטלטלי שהזכיר פעמיים בדברי רב הונא וגם בסיום דבריו נגיה מילת דכסף ולכתוב תמורתו דמטלטלי מיהו בסוף דבריו משמע דמילת בכסף הוא דווקא ולא ידענא כוונתו ומעתה הכי יתפרש כוונתו דר"ה אמר כסף קודם ואחריו מיטב ואחריהם מטלטלין ובהא דמטלטלין פליגי עליו ר"פ ור"ה בדר"י דהוי כמיטב וכוותייהו יש לנו לפסוק אבל בראשית דברי ר"ה דאו כסף או מיטב לא מצינו מאן דפליג עליו בזה וכסף קודם למיטב נמצא דלדידן דס"ל כר"פ דמטלטלי חשיבי תו הוי ככסף וקידמי' למיטב זהו נראה תוכן כוונתו בזה אך גם זה אינו חדא דלו יהא כדבריו דלר"ה כסף קודם למיטב מ"מ מנ"ל דלדידן יהא מטלטלין חשובין כ"כ כמו כסף ועדיפי ממיטב דלמא אינם חשובים רק כמיטב וכפשטא דלישנא דר"פ ור"ה בדר"י דאמרו דכל מילי מיטב הוא דמשמע דלמיטב קמדמו מטלטלין לא לכסף ואי משום דהריבוי נכתב אצל כסף א"כ איך רב הונא לא חש להאי דיוקא ושמם למדריגה פחותה אף ממיטב ומנ"ל דר"פ ור"ה בדר"י פליגי עלי' דר"ה בהך דיוקא ולעשות ביניהם פלוגתא רחוקה כ"כ כיון דפשטא דלשנייהו לא משמע כן ואדרבה משמע מלשונה דלא חשיבי רק כמיטב ועוד תמוה טובא דמלבד שאין מורה פשטא דלשנא דאו כסף או מיטב כפירושו עוד אני אומר שאי אפשר לאומרו כלל דהא רב אסי דאמר כספים הרי הן כקרקע וודאי דאי אפשר לפרש בדבריו רק דשווים הם והגמ' קאמר אילימא לענין מיטב היינו דרב הונא וכן מסקינן גם באמת בסוף סוגיין וכן אמר רב אסי וא"כ ע"כ דגם דברי ר"ה מתפרשן הכי דשווין הם ודלא כהש"ך וזהו קושיא עצומה לדבריו והראי' שהביא לפסק הרמב"ם מהא דלקמן (י"ד ב') רמי לי' כו' תנא שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסי' שיש להם אחריות והתניא ישיב לרבות ש"כ ואפי' סובין ומשני הב"ע ביתמי והוכיח הש"ך דע"ב לא היתה כוונת המקשה מעיקרא לפרושי בברייתא דאין נזקקין למטלטלין כלל ואם אין לו קרקע יפטור לגמרי אף שיש לו מטלטלין כדמשמע מפירש"י דזה אין סברא כלל ועוד דא"כ לא שבקת חיי לכל ברי' דמי שאין לו קרקע ילך ויזיק כיון שהוא פטור ועוד דהא בסוגיין פרכינן לר"ה אי בדלית לי' פשיטא אלמא דאינו עולה על הדעת דכשאין לו רק סובין דיפטור דאל"כ מאי פריך פשיטא אלא וודאי דמעיקרא ס"ד דנזקקין לקרקע היינו שקרקע קודם למטלטלין בע"כ של מזיק היכא דאית לי' תרווייהו ומסיק דמטלטלין קודמים עכ"ד ולא אבין בם דמלבד שאין קושיותיו מוכרחות כ"כ דמה שהקשה דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה אף אני אומר ומה נעשה לזה שאין לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין דילך ויזיק אטו לכולם יש מטלטלין בוודאי אלא דאחזוקי אינשי במזיקים לא מחזקינן ולא חיישינן שילך ויזיק בכוונה ומה שהקשה מהא דפריך בשמעתין אי דלית לי' פשיטא ברווחא נוכל לפרושי דאין כוונת הגמ' בקושיית פשיטא דלא לכתוב כלל לריבויא דישיב רק דכוונת הש"ס להקשות על לשנא דהברייתא דאמר ואפי' סובין דמשמע מינה דיש בזה רבותא דיוכל להגבותו אפי' סובין דאל"כ מאי אפי' סובין דקאמר ולא סגי לי' בישיב לרבות שוה כסף לחוד ואי בדלית לי' מאי רבותא יש בהא דאמר ואפי' סובין ואזדא לה הוכחתו מסוגיין מיהו אעפ"י שדחינו במקצת הוכחותיו שאינם מכריחות כ"כ לפרושי דווקא כפירושו מ"מ מודינא בזה לדבריו דיותר נראה לפרש כפירושו בדברי המקשה דאין סברא כלל בשביל שאין לו קרקע יפטר וגדולה מזו אמרי' דאם יו לו לא הא ולא הא דנמכר בגניבתו ומקרא מלא דבר הכתוב ואם אין לו כו' וגנב הוא מכ"ד אבות נזיקין דמדמינן להו להדדי לענין מיטב וא"כ מהכ"ת נאמר דשאר מזיקין יהיו פטורין לשלם מטלטלין דנהי שאינם נמכרים אבל לפוטרן מתשלומי מטלטלין אין סברא כלל וא"כ איך ס"ד דיפטר ל גמרי בשביל שאין לו קרקע אך מה בזה דלו יהא כדבריו דהמקשה הוה ס"ד דקרקע קודמין למטלטלין מ"מ מש"כ אח"ז ומסיק דמטלטלין קודמין כו' לא ידענא מה קאמר ומנ"ל הא ואין בקושייתו שום הכרח לזה דשפיר מתפרשא לסוגיא דהתם בפשיטות על דרכו של הש"ך מבלי שיהי' שום הכרח לשם לפסקו של הרמב"ם דהמקשה הכי קא קשיא לי' תנן אין ב"ד נזקקין כו' דאלמא אם יש לו קרקע ומטלטלין מחוייב ליתן קרקע דווקא בע"כ של מזיק והתניא ישיב לרבות וכו' דמשמע מינה דהרשות ביד המזיק לסלקו במטלטלין אף אם יש לו קרקע דלא רצה לפרש קרא דישיב בדלית ליה כרב הונא רק כר"פ ור"ה ברי' דר"י דהלכתא כוותייהו דאפי' בדאית ליה מיירי וע"ז משני דברייתא דאין נזקקין מיירי ביתמי וברייתא דישיב מיירי מיני' דביד המזיק ליתן לו מה שירצה ואפי' מטלטלין אבל שיהיה צריך ליתן לו דווקא מטלטלין אין כאן שום רמז לזה ובאמת קצרה דעתי מהבין מה עלה על דעתו של הש"ך בזה גם יתר דבריו שם תמוהים ונלאתי להאריך ועכ"פ לא העלה בדבריו שום ארוכה לדברי הרמב"ם והרמ"ה:

ולענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם והרמ"ה בדרך ברור והוא דקשא להו להרמב"ם והרמ"ה חדא ברומיא דרמי אביי כתיב מיטב שדהו והתניא ישיב לרבות שוה כסף כו בלא ברייתא דדרשה לרבוייא דישיב אמאי לא רמו לקראי לחודייהו אהדדי דהכא כתיב כסף והכא כתיב מיטב וליכא למימר דקראי לחודייהו ניחא דאשמעינן דכסף ומיטב כי הדדי נינהו ואיזה שירצה המזיק יתן לו דזה אינו דהא אמרינן בכתיבות (פ"ו א') ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה כו' ומוכח מההיא סוגיא דזוזי הוי פירעון טפי מעליא מקרקע ואין לומר דדווקא מבינונית הוי פירעון מעליא אבל לא מעדית דז"א דהא סתמא אמרינן דצריך לזבוני ארעא ולמיתב דמי דמשמע אפי' הוה ההיא ארעא עדית וכן פסקו כל הפוסקים לענין בע"ח דבדאית לי' זוזי לא מצי לסלוקי אפי' בעדית ויצא להם כן מההיא סוגיא והיינו ע"כ כמש"כ משום דסתמא אמרי' ואפילו עדית וכיון דחזינן דלענין בע"ח הוי זוזי פירעון מעליא טפי ממיטב א"כ גם לענין נזקין וודאי דזוזי עדיפי ממיטב דבאיזה סברא יש לחלק בזה בין נזקין לבע"ח דאטו אנן דינא קגמרינן מהתם דנחלק ביניהם אנן סוגיא דעלמא קגמרינן מהתם איזה מהן חביב אצל בני אדם יותר ובזה אין שייך לחלק בין כסף למיטב ואף דהר"ת חילק בזה דשאני בע"ח דזוזי יהיב וזוזי שקיל אין נראה להרמב"ם והרמ"ה לחלק בזה כמש"כ דאין סברא כלל לחלק בזה ועוד דא"כ גם גבי נזקין נחלק בין אם הזיקו קרקע להזיקו מעות או מטלטלין ומעולם לא מצינו בש"ס בשום דוכתא שיהי' שום חילוק בזה בנזקין ן הזיקו מעות או מטלטלין להזיקו קרקע ועוד אמאי לא משני לרומיא דרמי אביי כו' בהכי ונימא דקרא דמיטב איירי בהזיקו קרקע דגבי שן ורגל הוא דכתיב וביער בשדה אחר הרי דמיירי קרא בהיזק קרקע ולכך כתיב מיטב שדהו גבייהו דלשלם נמי מקרקע וקרא דישיב כתיב בשור שנפל לבור דהיינו מטלטלין ולכך מצי לסלוקי נמי במטלטלין אלא ע"כ דאין לחלק בזה כלל וכיון שכן דע"כ זוזי הוי פירעון מעליא טפי ממיטב ליכא למימר דקרא אשמעינן דהרשות ביד המזיק ליתן לו מה שירצה דכי הדדי נינהו לענין דינא דפרעון נזקן דא"כ קשה דלכתוב מיטב ואנא ידענא דכ"ש כסף הרשות בידו ליתן כיון דהוי פירעון מעליא טפי אצל בני אדם ועוד דאין סברא כלל שיהי' יפה כח בע"ח מנזקין דהא חזינן דאדרבה התורה החמירה טפי בנזקין להגבותו מעדית ובע"ח מדאורייתא דינו בזיבורית וא"כ איך לענין כסף יהי' יותר יפה דינו של בע"ח מנזקין וגם אין לומר דהנך דשקלו וטרו ברומיא דקראי בשמעתין לית להו הא דאמרינן בסוגיא דכתובות דזוזי הוי פירעון מעליא טפי דז"א דהא מרא דשמעתא דכתובות הוא רבא ור"פ ואינהו הוא דקשקלו וטרו בסוגיין דרמי לי' אביי לרבא ור"פ בא לשנויי וא"כ הדק"ל בלא ברייתא קראי לחודייהו מי הוי ניחא להו ותו קשה במימרא דר"ה דאמר או כסף או מיטב דלאיזה צורך אמר כלל להך מלתא דאו כסף או מיטב כיון דאינו צריך לזה כלל להך שינויא דמשני אח"כ לעיקר רומיא דקראי דעיקר שינויא דידי' הוא דקרא דישיב מיירי בדלית לי' וזה הי' יכול לשנויי בלא הא דאו כסף או מיטב שהקדים בראשית דבריו והתוס' כתבו דרב הונא לא הספיק לסיים דבריו עד שהקשה לו ר"נ וזה באמת מצינו בכמה דוכתי בש"ס דלא הספיק לסיים דבריו עד דמקשה לו אבל זה הי' ניחא אי הוי צריך להך דכסף או מיטב להך שינויא דמשני אח"ז אבל כיון דאינו צריך לזה כלל א"כ קשה דלמאי איצטריך לי' למימר להא מלתא כלל כיון שאינו ענין לשינויא דידי' ולכך קמפרש הרמב"ם והרמ"ה דבאמת ס"ל לאביי ורבא ור"פ דזוזי הוי פירעון מעליא טפי ממיטב ומדכתיבי תרי קראי כסף ומיטב ש"מ דה"ק דאם יש לו כסף צריך ליתן לו כסף דווקא ואינו יכול לסלקו במיטב ואי לית לי' יהיב לי' מיטב דליכא למימר דהרשות ביד המזיק ליתן איזה שירצה א"כ לכתוב מיטב ולא לכתוב כסף כלל ואנא ידענא דכ"ש כסף מצי למיתב לי' אלא ע"כ מדכתיב כסף ש"מ דכסף קודם למיטב ולכך הוי ניחא להו הנך תרי קראי בלחודייהו אבל מהברייתא דדרשה ישיב לרבות ואפי' סובין שפיר הוי קשיא לי' משום דהוי מסתבר לי' מסברא דסובין וודאי דהוי פירעון גרוע ממיטב וליכא לשנויי דמיירי בדלית לי' כמו דהוי ניחא להו בקראי דכסף ומיטב דזה אינו דהא מדנכתב להך ריבויא בקרא דכסף דהוא קודם למיטב ש"מ דגם סובין קודמין למיטב דאל"כ הי' לו לכתוב להך ריבויא גבי מיטב ומדנכתב גבי כסף ש"מ דגם סובין קדמי למיטב ועוד י"ל דהוי ס"ל דאין סברא לאוקמי ריבויא דישיב בדלית לי' דהריבוי דכסף הוא כאותו הדבר עצמו ודווקא בקראי דכסף ומיטב הוא דהוי ס"ל כן משום דהמה שני כתובים נפרדים אבל בריבוי אפשר דהוי ס"ל דלא שייך לומר כן אלא דהוא עדיף ככסף וביד המזיק לתת לו סובין אם ירצה אפי' אית לי' מיטב ולכך הוי קשיא לי' דרחמנא אמר מיטב דמוכח מיני' עכ"פ כל דאית לי' מיטב לא מצי ליתן בפחות מזה ומקרא דישיב מוכח דמצי למיתב לי' סובין דהוא גרוע טפי לפי סברתו אפי' היכא דאית לי' מיטב וא"כ קשיין אהדדי וע"ז קמשני ר"פ ור"ה בדר"י דלאו כדסברת דמטלטלין הוי פירעון גרוע טובא דאין הדבר כן רק כל מילי מיטב כו' וממינא דהוא עדיף ממיטב כיון דנכתב אצל כסף [וגם שינוייא דרבה ואביי ורבא יתפרש לפ"ז במעט עיון ונלאתי להאריך] ורב הונא בא להחזיק בסברת אביי דלעולם הוי סובין פירעון גרוע טפי מכולהו וריבויא דישיב מיירי בדלית לי' ובכדי שלא תקשה עליו דא"כ אמאי נכתב הך ריבויא אצל כסף ולכך הוצרך להקדים דכסף ומיטב שווים הם משום דס"ל לר"ה דגם בסברא ובסוגיא דעלמא לא הוי זוזי פירעון מעליא טפי ממיטב ופליגי נמי אהא דר"פ ורבא בכתובות לענין בע"ח בתולה מעותיו בנכרי כו' וכיון דס"ל לר"ה דשווים הם בסברא מעתה שפיר מוקים לקראי דכסף ומיטב ג"כ דאשמועינן דשווים הם וביד המזיק ליתן לו איזה שירצה ותו לא קשיא לדידי' דאמאי נכתב לריבויא אצל כסף ולא אצל מיטב כיון א נ"מ כלל ביניהם והשתא אתי שפיר דהוצרך ר"ה לומר או כסף או מיטב דבלא"ה לא הוי מצי לשנויי כדשני רק שלא הספיק לגמור ולסיים דבריו עד שהקשה לו ר"נ אבל עיקר שינויא דידי' תלוי בזה במאי דחידש דכסף שוה למיטב ואין שום מעלה בסברא לכסף על מיטב והיינו דאמרינן בדרב אסי אלימא לענין מיטב היינו דר"ה דמשמע דר"ה השמיענו חידוש בזה ולפי פירש"י ותוס' אין בזה שום חידוש וכי מי לא סבר כן אבל לפמש"כ ניחא דר"ה פליג בהך מילתא אכולה וחידוש גדול השמיענו בזה ושפיר קאמר היינו דר"ה וגם דברי רב אסי דאמר כספים הרי הן כקרקע נמי הכי מתפרשן דקמ"ל דלא עדיפא מקרקע ודלא כפירש"י שפירש בהיפוך עיי"ש בדבריו ודו"ק:

ומעתה יבואו על נכון פסקי הרמב"ם והרמ"ה דפסקו כר"פ וכר"ה בדר"י וכהרי"ף ולכך נתנו דין קדימה למטלטלין על קרקע מדנכתב להך ריבויא אצל כסף ש"מ דהוא עדיף ממיטב אלא שלענין כסף נחלקו הרמב"ם והרמ"ה דהרמ"ה ס"ל כיון דחזינן בדר"ה דהך דמרבינן מישיב הוא במדריגה למטה מהדבר המפורש בקרא כמו כן נימא גם לר"פ ור"ה בדר"י לפום מאי דסבירא להו דג"כ סובין המה במדריגה למטה מכסף עצמו המפורש בקרא דבזה לא פליגי ר"פ עם ר"ה ונמצא דאיכא ג' מעלות כסף ואחריו סובין ואחריהם מיטב והרמב"ם ס"ל דלר"פ ור"ה בדר"י לא מחלקינן כלל בין הך דאתי מריבויא להך דמפורש בקרא ור"ה הוא דחידש זה בכדי לשנויי רומיא דקראי אבל לר"פ ור"ה בדר"י דקראי מתרצי בלא"ה וממילא אית לן לומר דהך דאתי מריבויא חשיב כ"כ כמו דבר המפורש בקרא כמו שהוא כן בכל דוכתי והכריחו להרמב"ם עוד שלא לחלק לר"פ בין כסף לסובין מהא דא"ל ר"כ לרבא טעמא דכתב רחמנא כו' ואם איתא דכסף קודם לדברי הכל א"כ יהי' דברי ר"כ ורבא דלא כמאן וליכא לשנויי כמו דשנינן דלשינוייא דלרבא עצמו פריך דהא עכ"פ גם לרבא ע"כ דכסף קודם לסובין כיון דסובין לא אתי רק מריבויא דבזה גם רבא לא פליג אלא ע"כ דלר"פ סובין שוה לגמרי לכסף ולכך גם לענין בע"ח אף דמפורש בסוגיא דכתובות דמחוייב ליתן לו זוזי אם יש לו מ"מ הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה ולוה הל' ז' לא חילק כלל בין כסף למטלטלין ע"ש בדבריו ודו"ק והיינו דיצא לו כן מסוגיא דידן לענין נזקין דמדרבי קרא למטלטלי שיהיה שווה לגמרי ככסף ולכך אין סברא להרמב"ם כלל ליפות כח בע"ח מנזקין וכמש"כ לעיל ובאמת צע"ג להרמ"ה ליישב אליביה הא דא"ל ר"כ לרבא דלקמן [ואפשר לומר בדוחק דגרסי' שם א"ל ר"כ לרב וכפי מש"כ הש"ך והמה ס"ל בחדא מלתא כרב הינא דכסף שוה למיטב בקרא ומסברא ובהא דסובין אית להו כר"פ ור"ה בדר"י דסובין נמי מיטב הוא ודלא כר"ה נמצא דאין שום מעלה כלל והכל שווים כסף או מיטב או סובין ולכך שפיר קשיא לי' טעמא דכ' רחמנא וכו' וזה דחוק ועוד כבר כתבתי לעיל בשם המהרש"ל והמהרמ"ש דגירסת הרא"ש עיקר] ולכך העיקר כהרמב"ם ועיין היטב בכל זה כי הוא לענ"ד ברור ואמת בכוונת פסקי הרמב"ם והרמ"ה ומעתה גם סוגיין דלקמן יתפרש כמש"כ הש"ך ממש אבל לא כמש"כ הוא דאותה סוגיא הכריחו להרמב"ם לפרש כן דבאמת מאותה סוגיא אין שום הכרח לזה רק דמהכרח פירושא בסוגיא דידן מתפרשא גם התם כמש"כ הש"ך ודו"ק:

מיהו גם לשיטת רש"י ותוס' בשם ר"ת נמי יש ליישב הך קושיא ב' שהקשינו דלאיזה צורך הוצרך רב הונא לומר כלל להא דאו כסף או מיטב גם מה שאמר בגמ' היינו דרב הונא הא כ"ע סברי כן ולית מאן דפליג ע"ז דזה אינו קושיא דמשום דרב הונא בעי לחידושי דריבוייא דישיב אתי בדלית לי' ובכדי שלא נימא דלפ"ז גם עיקר קרא דכסף נמי מיירי בכה"ג דלית ליה בכדי להשוותו לריבוייא דישיב כמו שהוא בכל דוכתי דהריבוי שוה להדבר המפורש בכתוב ע"ז בא ר"ה להשמיענו דכאן אין הדבר כן דכסף המפורש בכתוב הוא השוה למיטב ורק הרבוי הוא בדל"ל ואין להקשות ע"ז דא"כ איפכא ה"ל לר"ה לומר מתחילה שינויא דישיב דמיירי בדל"ל ואח"כ לומר למימרא דאו כסף או מיטב דז"א דאטו ר"ה בא להשמיענו דכסף שוה לקרקע כמו רב אסי דלקמן הא עיקר רבותא דר"ה הוא להשמיענו שאינו יכול לסלקו בסובין היכא דאית לי' סובין ולאפלוגי אתא על מאי דמסקינן לעיל לר"פ ור"ה בדר"י דסובין שוה לכסף או מיטב ע"ז בו ר"ה לאפלוגי ולומר דאינו יכול להגבותו רק כסף או מיטב ולא סובין ולא הספיק לסיים דבריו כו' וא"כ גם קודם שאמר להך שינויא דמיירי בדל"ל יש חידוש גדול בדבריו דאתי למעוטי סובין ורק דממילא נשמע מדבריו דמשוה עכ"פ כסף למיטב ומעתה אין כאן אפילו התחלת קושיא ורב אסי דאמר כספי' הרי הן כקרקע יתפרש כפירש"י והיינו משום דס"ל ע"כ בשינוייא דישיב כר"ה דמיירי בדל"ל ובכדי שלא נטעה לומר דגם עיקר קרא דכסף נמי מיירי בדל"ל לכך קאמר דאינו כן רק כספים הרי הן כקרקע דאי לא סבר כר"ה אין שום חידוש בדבריו ולזה שפיר קאמר הגמ' אילימא לענין מיטב היינו דר"ה ור"ל דע"כ ס"ל גם בעיקר שינויא דישיב כר"ה וכמש"כ ולפ"ז שפר מתפרשין דברי ר"ה ורב אסי גם לשיטת ר"ת ואדרבה לשנא דכספים הרי הן כקרקע משמע טפי כפירש"י (מיהו גם להרמב"ם אינו דחוק כ"כ. ועוד אפשר לפרש גם להרמב"ם כפי מה שפירש"י בהא דרב אסי וע"ד מש"כ לפיר"ת ודו"ק] רק דעיקר ההכרח לשיטת הרמב"ם הוא מסוגיא דכתובות וכמשכ"ל ולדינא נראה עיקר כהרמב"ם דשיטת ר"ת דחיקא טובא ליפות כח בע"ח מנזקין וכיון דברווחא מתפרשא סוגיא דידן כשיטתו של הרמב"ם באופן שלא יהיה לבע"ח שום יפוי כח יותר מנזיקין בלי ספק דאית לן לפרושי כן ועיין:

שם בגמ' פשיטא האי ברא והאי לאו ברא א"ד כו' הרי"ף פסק כלשנא קמא והביא ראיה מהא דפסקינן בב"ב והלכתא בטלה מחלוקת א"כ ממילא אית לן למפסק כל"ק והרז"ה הקשה עליו דע"כ הני תרי לשנא לא קא תליין אהדדי כלל בפלוגתא דרב ושמואל ורב אסי דאלת"ה א"כ איך בעי למימר בלשנא בתרא דלא שקיל פלגא בכספים הא רב אסי מספקא לי' אי כרב אי כשמואל ולרב ע"כ שקיל פלגא ולכך עכ"פ נוטל רביע לחד פירושא דרש"י ולאידך לשנא שקיל פלגא ואי ס"ד דהנך תרי לשנא תליין בפלוגתא דרב ושמואל א"כ קשיין דברי רב אסי אהדדי ללשנא בתרא וגם ללשנא קמא תקשה להך פירושא דרש"י דאינו נוטל אלא רביע א"כ אמאי שקיל הכא פלגא אלא דהרז"ה לא ס"ל כהך פירושא ולכך לא קשיא ליה רק מלשנא בתרא] אלא ע"כ דלא תליא זה בזה כלל וא"כ קשה על הרי"ף מאי מייתי ראיה מהתם לכאן ובישוב דבר זה נחלקו הרמב"ן והרא"ש ולהיות כי דברי הרמב"ן סתומים קצת אמרתי לבאר אותם בקצרה והיא דהרמב"ן ס"ל דאף דע"כ צריך לפלוגי בין הך דהכא דאחד נטל קרקע ואחד כספים ובין נטלו שניהם קרקע וכהכרח קושיית הרז"ה מיהו ס"ל להרי"ף דעד כאן לא שייך לפלוגי בינייהו אלא אי אמרינן דהרי הם כלקוחות דבהא הוא דאיכא לפלוגי בינייהו דאף אם נאמר בחלקו קרקע דהוי כלקוחות שלא באחריות כשמואל מ"מ באחד נטל כספים ודאי דהוי כלקוחות באחריות ללשנא קמא וכמש"כ התוס' דלא בשופטני עסקינן שזה יטול קרקע העומד בפני בע"ח וזה יטול כספים ולא יירא מכל ולכך אמרינן בזה דהוי כאילו התנו בהדיא שיהיו כלקוחות באחריות אף דבשניהם נטלי קרקע הוי כלקוחות שלא באחריות שאני התם דשניהם עומדים בספק זה כמו זה בשוה וכן נמי ללישנא בתרא נוכל להפך הדבר ונאמר דאף אם נטלו שניהם קרקע הוי כלקוחות באחריות מ"מ באחד נטל כספים הוי כשלא באחריות משום דלהכי שקלי כספים דאי מיגנב לא משתלם מינך ולכך שפיר אמרינן דלא תלי זב"ז כלל אבל אם נאמר דהוי כיורשים ובטלה מחלוקת כרב תו לא שייך כלל לפלוגי בין נטלו שניהם קרקע לאחד נטל כספים דכיון דבטלה מחלוקת א"כ אף בנטל כספים נמי בטלה מחלוקת ומעתה מתיישבת שפיר סוגיא דידן להרי"ף דלל"ק הכי קא קשיא לי' דאף אם בשניהם נטלו קרקע מספקא לי' לר"א דילמא הוי כלקוחות שלא באחריות לחד פירושא דרש"י או כלקוחות באחריות לאידך פירושא מ"מ באחד נטל כספים ודאי דהוי כלקוחות באחריות דלאו בשופטני עסקינן כו' ולכך פריך פשיטא משום דממ"נ בין אי הוי כיורשים ובין אי הוי כלקוחות וודאי דשקיל פלגא ולל"ב נמי שפיר קא קשיא ליה אמאי שקיל פלגא כיון דמספקא לי' לר"א דילמא הוי כלקוחות ואי הוי כלקוחות וודאי דהוי בכאן לקוחות שלא באחריות משום דאי מיגנב כו' וא"כ אין לו ליטול בכאן אלא מחמת ספק דדלמא הוי כיורשים וא"כ לא היה לו ליטול יותר מרביע ומלישנא דרב אסי דאמר כספים הרי הן כקרקע משמע דשקיל פלנא וכדאמרינן בגמ' דאזיל אידך ושקיל פלגא בכספים משמע דאי אפשר לפרושי בלשנא דכספים ה"ה כקרקע אלא דשקיל פלגא ולכך שפיר קא קשיא ליה לרב אסי דלא היה לו ליטול אלא רביע לפום מאי דמספקא לי' לרב אסי וא"כ כל שקלא וטריא דהני תרי לישני לא הוי אלא בסברא דהוו כלקוחות אבל לפי מאי דקיי"ל דבטלה מחלוקת משום דהוי כיורשים הו לא שייך כלל לפלוגי בינייהו ושקיל פלגא בכספים ושפיר הביא הרי"ף ראיה מהתם לכאן ונסתלקה מעליו תלונת הרז"ה

ודע דבמאי דאמרינן בסוגיין דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים דנראה דהוי פשיטא לי' לתלמודא דאי אפשר לפרושי מילתא דר"א דכספים ה"ה כקרקע רק דשקיל פלגא הנה להך פירושא דכתב רש"י דנם בנטלו שניהם קרקע נמי שקיל פלגא אתי שפיר כפשוטו דהכי מתפרש לישנא דכספים ה"ה כקרקע כלומר שזה שנטל כספים הוי כנטל קרקע ג"כ ובשניהם נטלו קרקע הא אמרינן דשקיל פלגא אבל לאידך לשנא דכ' רש"י דאינו נוטל אלא רביע א"כ אי אפשר לפרושי כן רק דהכי יתפרש דבעל הכספים שוה בפירעון חוב לבע"ק ועד"ז כתב נם הרמב"ם להך פירושא רק בשינוי קצת והרי"ף במס' ב"ב כתב ג"כ כהאי פירושא דאינו נוטל אלא רביע אלא שהוסיף ע"ז דהך רביע נוטל מחצה בקרקע ומחצה במעות משום דר"א תרתי מספקא לי' עיי"ש וגם לדבריו צריך לדחוק בפירושא דכספים הרי הן כקרקע כמו ללשון שני של רש"י ולכך כתב הרמב"ם באמת דפי' הרי"ף בזה דחוק אבל מ"מ דברי הרי"ף דשמעתין אינו תלוי כלל בהנך תרי לישנא דרש"י או בדברי הרי"ף דהתם דשפיר מתיישבין דברי הרי"ף דשמעתין לכולהו פירושא ע"ד מש"כ הרמב"ן. וא"כ שפיר נוכל לפרושי בזה כל"ק דרש"י ועכ"ז עולין יפה דברי הרי"ף בשמעתין זהו תוכן כוונת הרמב"ן במלחמותיו והבן:

והרא"ש יישב דברי הרי"ף דשמעתין באופן אחר והוא דע"כ הא דפסקינן בב"ב דבטלה מחלוקת אינו מטעם דכיורשים הוי דהא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אלא משום דפשיטא ליה להגמ' דברא כרעא דאבוה הוא ואי אפשר לו לפטור מחוב אביו ולזה הביא הרי"ף ראיה דאית לן נמי למפסק ע"כ כהך לשנא דשקיל פלגא בכספים משום דכרעא דאבוהא הוא ור"ל דבאמת בסוגיין ע"כ צריך לחלק בין נטלו שניהם קרקע ובין אחד נטל כספים ואפילו לסברת דיורשים הוי נמי ס"ל להרא"ש דאיכא לפלוגי בינייהו משום דבאחד נטל כספים הוו כאלו התנה בהדיא שיהי' כלקוחות או באחריות לל"ק או שלא באחריות ללישנא בתרא אף אם נאמר דבשניהם נטלו קרקע הוו כיורשים ולכך לא מצי הרא"ש לשנויי כמו הרמב"ן רק דס"ל להרא"ש דאה"נ דע"כ סוגיין מפליג בינייהו מ"מ לדידן לפי האמת דס"ל דבטלה מחלוקת משום דברא כרעא דאבוה הוא ממילא פ"כ אית לן למפסק כלשנא קמא זהו תוכן כוונת הרא"ש ויותר מתיישבין דברי הרמב"ן ובעיקר דברי הרא"ש שכתב שאי אפשר לומר דהא דפסקינן בטלה מחלוקת משום דכיורשים הוי דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה עיין בזה ברא"ש במס' ביצה בפ' משילין (סי' ז) שכתב בזה תרי לשני וא"כ הרמב"ן ס"ל כל"ק ועיין בתוס' פ' השולח (ד' מז) ויש בזה אריכת ת דברים ולא הספיק הזמן בידי לעיין בזה יבואר אי"ה במק"א:

שם תוס' ד"ה וטרף חלקו של אחד מהם וא"ת והא כל אחד חייב לפרוע כו' כדקתני פ' י"נ יצא עליהן שט"ח בכור נותן פי שנים וי"ל דמיירי שעשאו אפותיקי וצ"ל דאינו ידוע להם איזו שדה נעשה אפותיקי דאל"כ הדר הל"ל דאחד נוטל כספים כיון שאין שניהם עומדים בספק כ"כ המהרמ"ש והוא נכון והרא"ש כתב מתחילה כהתוס' דמיירי באפותיקי ואח"ז כ' ונראה דהיינו דווקא בנטלו כל אחד שני שדות שגובה מכל אחד שדה שלימה אבל אינו מחוייב ליקח מכל אחד חצי שדה כו' ולפ"ז א"צ לאוקמי עוד באפותיקי רק דמיירי שאינו מגיע לו רק חצי שדה לכך נוטל מאחד שדה שלימה וכן כתב בפ"ח ואח"ז כתב והא דתנן דבכור נותן פי שנים דינא קמ"ל דלא תימא מתנה קריא רחמנא כו' עיי"ש ולכאורה לפ"ז אזדא לה כל מה שדקדקו התוס' דמעתה נוכל לומר דאף שמגיע לו מכ"א שדה שלימה אפ"ה אם ירצה גובה מאחד מהן כיון שאין שום ראיה נגד זה אחרי דנדחית ראייתם מהא דבכור נותן פי שנים אמנם מסתימת לשינו אינו נראה כן רק דאית ליה באמת דאם יכול ליטול שדה שלימה מכ"א אינו יכול לגבות מאחד מהם והוא תמוה ועוד קשה דלאיזה צורך הוצרך הרא"ש להאי מלתא כיון דמתוקמא שפיר ההיא דבכיר גם לפי דעתו ומיירי ביכול ליטול מכ"א שיעור שדה שלימה וכבר התעורר על זה בגי"ת הובא באו"ת והאו"ת כתב דקשיא ליה להרא"ש דא"כ סיפא דתני ואם אמר איני ניטל ואיני נותן רשאי אין בזה שום ממש ונלאתי להאריך אך מש"כ דקשיא להרא"ש דא"כ איך מתוקמא הברייתא אליבא דשמואל דאית ליה וויתר הוא נכון רק שצריך להוסיף על דבריו דלכאורה יש לדחות גם זה אליבא דהך מ"ד דס"ל יש לבכור קודם חלוקה וא"כ שפיר אהא הברייתא להשמיענו דאם גבה הבע"ח קודם הלוקה דמנכינן לבכור פי שנים ולא נימא מתנה קריא רחמנא ובשלמא להך מ"ד דאין לבכור קודם חלוקה כלום שפיר כתב האו"ת דתיקשה ברייתא לשמואל אבל אי שמואל ס"ל כמ"ד דיש לבכור קודם חלוקה שפיר מיתוקמא הברייתא גם אליבא דשמואל לפי תירוצו של הרא"ש ולא מוכח מידי אך זה אינו דהא הני אמוראי דפליגי בב"ב (קכו) אי יש לבכור קודם חלוקה או אין לו פליגי אליבא דרב אסי דמרא דשמעתא דהתם הוא רב אסי ו רב אסי הא אמרינן בשמעתין דמספקא ליה דלמא כשמואל וא"כ הדק"ל וכמש"כ האו"ת ונמצא לפי"ז אף לפי תירוצו של הרא"ש אכתי הוצרך לקיים דינם של התוס' עכ"פ היכא דמגיע לו שיעור שדה שלימה אלא דלפי זה הדרא קושיא קמייתא לדוכתא דא"כ למאי כתב הרא"ש כלל להך מילתא כיון דלא מיתרצא בהכי מידי ואין לומר דה"ק הרא"ש דבשלמא אי אמרינן דמחוייב ליטול מכ"א אף חצי שדה שפיר איכא רבותא במאי דתני בכור נותן פי שנים אבל אם אינו מחוייב ליטול רק שדה שלימה אין כאן רבותא כלל ולכך הוצרך הרא"ש לחפש אחרי רבותא אחרת דלא נימא מתנה קריא רחמנא כו' דזה אינו חדא דגם בזה איכא רבותא דעכ"פ אינו רשאי לגבות מאחד הכל ועוד מאי שייך הך רבותא לבכור ופשוט ולמה לא אשמועינן הברייתא דין זה בשני פשוטים וא"כ מעיקרא איך הוה ניחא לי' גם אם נאמר דמחוייב ליטול חצי שדה דמ"מ תיקשה מאי ענין הך רבותא לבכור לאשמועינן בשני פשוטים ובאו"ת נדחק מאוד בפי' דברי הרא"ש ואלולי דמסתפינא הייתי אימר דחסר בדברי הרא"ש תיבת ועוד י"ל שבאמת לפי הך תירוצא נאדי הרא"ש מכל מש"כ לעיל דאף בשני שדות יכול ליטול מאחד אם ירצה ודלא כמש"כ הטור בשמו ולענין עיקר ראיית האו"ת מהא דשמואל יש לדחות בכמה אנפי חדא דלשמואל מיתוקמא הברייתא באחד נטל כספים דבזה לכו"ע דאזיל ושקיל פלגא בכספים לל"ק דשמעתין וכמש"כ התוס' ובכה"ג קמ"ל הברייתא דבכור נותן פי שנים דלא נימא מהנה כו' וללישנא בתרא דשמעתין אפשר באמת דס"ל כמ"ד דיש לבכור קודם חלוקה וא"כ לא קשיא הברייתא כלל דשפיר מיתוקמא קודם חלוקה ועוד י"ל דמיירי באפותיקי והיו יודעים איזה שדה נעשית אפותיקי דתו דמיא לאחד נטל כספים לל"ק וגס לישנא בתרא לא יפלוג בזה דהא לא שייכא כאן הך סברא דאי מיגנב כו' ודע דבעיקר הך דינא שחדשו התוס' דאינו גובה רק מכ"א נחלקו ע"ז הרשב"א והרמב"ן הובאו דבריהם במ"מ מהל' נחלות עיי"ש וס"ל דבאמת גובה מאחד אם ירצה וכפשטא דלשנא דסוגיין וההיא דבכור נותן פ"ש צריך ליישב לדבריהם כפי מש"כ וכתב עוד במ"מ דמזה יצא לו להרמב"ם הן דינא דשנים שערבו בשביל אחד דרשאי לגבות מאחד הכל דהא גם כאן הוא מטעם ערב דנכסוהי דבר נש אינון ערבין ביה וע"פ זה הקשה באו"ת פסקי השו"ע אהדדי וכן הקשה בספר קצות החושן ובספר נ"מ כתב ליישב זה דלדידן דקיי"ל דהוי כלקוחות באחריות ליכא למגבי מכל אחד רק מחצית הירושה אבל המחצה שלקח לא יוכל לגבות ממנו מפני שאומר לו הנחתי לך מקים לגבות וסוגיין אזלא אליבא דמ"ד דהוי כיורשים ולכך שפיר מצי לגבות מאחד מהן משא"כ לדידן דקיי"ל דהוו כלקוחות עיי"ש בדבריו ולא דק דהא סוגיין אזלא גם אליבא דשמואל דס"ל דהוו כלקוחות ובזה נתבטלו כל מה שכ' בזה ובאו"ת האריך בזה למאוד ולא נתקררה רוחי בכל מש"כ שם בזה וגם עיקר קושייתם נלענ"ד דאינו קשה כ"כ דבאמת אם באנו לחלק בסברא טובא איכא לפלוגי בינייהו תדע דהא מהלוה עצמו ודאי דאינו יכול לגבות מאיזה שדה בינונית שירצה רק דהלוה יכול ליתן לו איזה שירצה ואמאי לא נימא דגם שם יכול לומר רצוני לגבות מערב זה דווקא אלא ע"כ כיון דהלוה נותן בעצמו לא שייך דין זה וא"כ ה"נ ביורשים כיון דכרעא דאבוהון נינהו יכולים ג"כ להגבותו בשני מקומות כמו אביהן דע"כ להרא"ש גם אבוהון היה יכול להגבותו בשני מקומות כל שיש בכל אחד מהן שיעור שדה דאל"כ הדק"ל דו"ק בדבריו ותמצא כי כן הוא ולפ"ז שפיר יש לחלק ביניהם אלא דעיקר קושיית האו"ת הוא משום דהמ"מ כתב דנפק להרמב"ם הך דינא דב' שערבו מהך דבא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן ואי משים זה אינו קשה כ"כ דמסתבר ליה להב"י בזה דלא כהמ"מ רק דהך דינא דב' שערבו נפסק מהירושלמי דשנים שלוו שהביא הרא"ש במס' שבועות ונהי דבב' שלוו פסק דגובה מחצה מזה אי אית ליה מ"מ בשנים שערבו ס"ל כמו שכתב שם הרשב"א דשאני לוו שכ"א קיבל חצי המעות משא"כ בשנים שערבו ועיין היטב בב"י סי' ע"ז וסי' קל"ב ותמצא דאינו קשה כ"כ. ולענין הלכה נראה כדעת הרשב"א והרמב"ן דיוכל לגבות מאחד אם ירצה לא מיבעי לשיטת הרמב"ם ודעימי' במס' ב"ב בסוגיא דמעלינן לך כנכסי דבר מריון דכל זמן שאין לשדה זו שרוצה ליקח שום מעלה מחוייב ליתן לו אחד מצרא משום דכופין אותו על מדת סדום א"כ גם כאן בנידון שלפנינו אילו היה בא לגבות מאביהן הלוה בעצמו בוודאי לא היה יכול לחלק פרעונו לכמה שדות בכמה מקומות רק דהוי מחוייב ליתן לו אחד מיצרא וא"כ גם היורשים לא עדיפי בזה מאביהן וכמש"כ הרא"ש עצמו לענין חצי שדה וה"נ דכוותה אלא אפילו לשיטת ר"ת והרא"ש שם דמצי אמר מעלין כנכסי דבר מריון מבלי שים מעלה מ"מ בנ"ד נראה דצריך לשלם לו אחד מצרא דוודאי גם בזה איכא נעילת דלת דאמר אילו זוזאי גבאי הוי קנינא אחד מצרא ועכשיו אתה מסלקני בפסקי פסקיו ו כך נראה עיקר כהרמב"ן וע' היטב בכל זה כי קצרתי קצת:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה