נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק א - ארבעה אבות · דף ח:
ליתו כולהו וליגבו מעדית דהא אחרונה היא כו' ויש לדקדק דלמאי קתני הך דינא במאי דהיא אחרונה אפי' אם לקחן בב"א ומכר בינונית וזיבורית נמי יכולים כולם לגבות מהראשון ואפי' הבע"ח וכתיבת אשה ולא יוכל לדחותם אצל השני משום דהרחיק לשעבודם וכדאמרינן לקמן רצה מז"ג רמז"ג וביכוב זה יש לומר שתי פנים או דלהכי קאמר דהא אחרונה היא כדי שלא יוכלו לגבות רק מהראשון ולא מהשני דאם לא היתה אחרונה היו יכולים לגבות גם מהשני אם ירצו כדאמרינן לקמן רמ"ג רמ"ג והיינו משום דעיקר שעבודם הוא ביד השני לכך אם ירצו גובים ממנו משום שלקח לשעבודם אבל היכא דלקח עדית באחרונה נמצא דעיקר שעבודם הוא על העידית רק כל זמן שהיה בידו גם הבינינית זיבורית היה יכול לדחותם בטענת אי אפשי בתקחז"ל אבל עתה דאינם בידו ולא מצי למימר הכי שוב חזרו לעיקר דינם ליטול דווקא מהעדית שלקח באחרונה ואין להם על השני כלום והיינו מאי דמסיים למלתיה ובינונית וזיבורית כו' ועוד י"ל דלהכי נקיט דהא אחרונה היא לומר לך דיכולים לגבות מהראשון ואפי' מהעדית דאילו בדינא דלקמן שלקחן בב"א ומכר בינונית דאמרינן רמ"ג רמ"ג לא יוכלו לגבות מהראשון רק זיבורית אם יש לו אבל היכא דלית ליה זיבורית כגון שלא לקח הראשון מהלוה רק עדית ובינונית וצא היה ללוה כלל זיבורית ומכר הראשון הבינונית בכה"ג לא אמר רבא דאם רצו גובין מהראשון עדית משים שהרחיק שעבודם דלענין ליטול יותר מדינם לא אמרינן כן ודווקא אם יש ביד הראשון זיבורית והמה רוצים ליטול זיבורית מהראשון דהוא פחות מדינם בזה הוא דמהני סברת הרחקת לשעבודי אבל לא לענין ליטול יותר מדינם ולכך שפיר קמדייק הכא דהא אחרונה הוא לימר לך שאפי' מעדית יכולים לגבות מהראשון ואין להקשות ע"ז דאי אינו יכיל לגבות רק מהזיבורית מהראשון א"כ מאי אריא דהרחיק לשיעבודו הא בלא"ה גם אם היה הבינונית ביד הראשון שלא מכרן אפ"ה אם רוצה הבע"ח ליטול זיבורית הוא נוטל בע"כ כדאמרינן לעיל בשמעתא דא"כ נעלת דלת בפני לוין ובשלמא להרא"ש דס"ל דאינו נוטל אלא א"כ גילה דעתו וכו' ניחא דמשום דהרחיק לשעבודו שקיל בע"כ גם בלא גילוי דעת אבל לרש"י דתמיד שקיל בע"כ אם רוצה בפחות מדינו א"כ לכאורה ליכא לשנויי כדשנינן אך אי משום הא לא תברא דגם לשיטת רש"י דלעיל נוכל לפרושי כאן כדשנינן ובאמת לא יהיה עיקר הרבותא במימרא דרבא במאי דרוצה גובה מהראשון רק במאי דיוכל לגבות מהשני וקמ"ל דלא אמרינן גבי לוקח שני אין נפרעין מנכסים משועבדים כו' כיון דשניהם משועבדים וכמש"כ כאן בד"ה רצה ובכתובות עיי"ש אבל במאי דגובה מהראשון לא יהיה רבותא כלל דהא הך סברא דהרחקת לשעבודי ליתא בדברי רבא ומיהו רש"י שפי' רצה משמעון גובה מזיבורית דא"ל את בע"ד דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן עכ"ל והיינו טעמא דהרחקת לשעבודי דאל"כ הל"ל לרש"י לפרושי בקצרה דא"ל גם בידך שעבודי דהא אי בעינא שקילנא זיבורית אלא ע"כ דכוונת רש"י הוא לטעמא דהרחקת לשעבודי וכן הבין גם הרא"ש בכוונת רש"י דכיון להאי טעמא ולפי"ז ע"כ דס"ל לרש"י דשקיל גם מהעדית דקמא אי ליתא לזיבורית דאילו ליטול מהזיבורית לא הוי צריך להאי טעמא דהרחקת לשעבודי וכן כ' רש"י להדיא בפ' מי שהיה נשוי ודלא כהרא"ש שנסתפק בכוונת רש"י אי נוטל מעדית א"ל דלפמש"כ הדבר מוכרח מדברי רש"י דשמעתין וא"כ אף אם נאמר דלא היה להרא"ש כן בגירסת רש"י בכתיבות וכמש"כ מ"מ לא היה לו להסתפק בדברי רש"י כיון שכן מוכרחין דברי רש"י דשמעתין ואפשר דלא רצה רש"י לפרש דהרבותא הוי במאי דגובה מהשני ונא מהראשון דא"כ לא הוי ליה לומר רק רצה גובה מהשני ולא יותר ולמאי קאמר כלל רצה גובה מהראשין אלא ש"מ דגם בזה יש רבותא ואילו ליטול מהזיבורית אין כאן רבותא כלל לשיטת רש"י דבלא"ה נוטל בע"כ לכך צ"ל ע"כ דשקיל גם מעידת וכמו שכ' רש"י בפ' מי שהיה נשוי והיינו מטעמא דהרחקת לשעבודי שכ' רש"י בשמעתין ולפ"ז לרש"י ע"כ צ"ל כשינויא קמא שכתבנו מיהו אף להרא"ם דנוכל לשנויי כשינויא בתרא מ"מ יהיה רבותא גם במאי דרצה גובה מראשון אף בזיבורית וא"כ אינו מוכח כלל מסוגיין אי נטיל מקמא בעדית מ"מ הכריח הרא"ש כן מסברא דשקיל מקמא בעדית אי ליכא זיבורית דטעמא דהרחקת לשעבודי נראה כ"כ בעיני הרא"ש ואפי' ליטול יותר ולפ"ז גם להרא"ש פ"כ צ"ל כשינויא קמא שכתבנו:
קצרן של דברים דלשינויא קמא שכתבנו הדין ברור דלקח עדיות באחרונה ומכר בינונית וזיבורית לא יוכל לגבוה מהשני רק מהראשון אבל הדין היוצא משינויא בתרא אין לו הוכחה מהך דלקח עדית באחרונה ולשינויא בתרא ליכא הוכחה לדין היוצא משינויא קמא דמציק למימר דהא דאמרינן וליתו כולהו וליגבו מעדית היינו דמסתמא הם רוצים בכך לגבות מעדית ואה"נ דאם רוצים לגבות מהשני בינונית הכי נמי דמצי ואף דעיקר שעבודם על העדית שלקח באחרונה מ"מ כיון שכל זמן שהיה ביד הראשון מסתמא לא היה נותן להם עדית רק בינונית וזיבורית נמצא דחל שעבודם גם על הבינונית וזיבורית ומצו לגבות מהשני אם ירצו ודע דבדין היוצא משינויא קמא נחלקו בו רש"י בפ' מי שהיה נשי והתוס' שם דלהתוס' מצי לגבות גם מהשני אם לקח עדית באחרונה ולפ"ז צריך לומר אליבייהו כשנויא בתרא דלא מצי גבי מעדית שביד הראשון ובדין היוצא משינויא בתרא נחלקו בו המהרש"ל עם הרא" דדעת הרא"ש דשקיל מעדית והמהרש"ל נחלק עליו וכתב דלא שקיל מעדית דלא אלימא הך סברא דהרחקת לשעבודי למשקל ביותר מדינו ולפ"ז אפשר לומר בדין היוצא משינויא קמא כהתוס' כיון שאין לזה הכרח מסוגיין ומ"מ פסק בזה מהרש"ל דלא כהתוס' ואפ"ה אין בזה סתירה דאף שאין דין זה מוכרח לפי מאי דפסק דלא כרש"י לענין עדית מקמא מ"מ אין סתירה לזה ג"כ ודו"ק:
אמנם דברי הש"ך צ"ע דבס"ק (ג) הכריע כרש"י והרא"ש דשקיל מעדית מטעם דהרחקת לשעבודי ובס"ק (ד') כתב דלא כמהרש"ל רק כדעת התוס' דכתובות א"כ דבריו סתרי אהדדי ובמח"כ לא עיין יפה ולא הרגיש דהנך תרתי דינים סתרי אהדדי וכדכתיבנא וזה ברור ולענין הלכה נראה עיקר בהא דשקיל מקמא בעדית כרש"י והרא"ש ודלא כמהרש"ל ובהא דלקח עדית באחרונה כרש"י בכתובות ודלא כהתוס' וכמש"כ המהרש"ל ועיין היטב בכל זה:
שם אבל זבן עדית זיבורית לא דא"ל להכי דייקי וזבני ארעא דלא חזי לך כו' אבל שבק בינונית דכוותיה מצי א"ל הנחתי לך לגבות הימנו ואפי' לשיטת רש"י שכתבנו לעיל דאם רוצה הבע"ח בזיבורית הוא נוטל בע"כ של לוה מבלי שום גילוי דעת מ"מ מיקרי ארעא דלא חזי לך כיון שמן הסתם לא היה לו ללוקח שני לידע שירצה הבע"ח בזיבורית לכך בכה"ג גם לגבי לוקח שני אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח אף דבלא"ה לא אמרינן כן לגבי לוקח שני כמש"כ התוס' מ"מ בכה"ג דלא פשע מידי שלא היה לו לידע דיחפוץ בזיבורית אמרינן גם בלוקח ב' אין נפרעין וגבי שבק בינונית דכוותיה אמרינן דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות פירשו בו התוס' דהכוונה היא משום מה מכר וכו' והאי טעמא דלא מצי אמר ליה לענין זיבורית כיון דהראשון לא יכול לדחותו מזיבורית לשיטת רש"י אבל להרא"ש דס"ל דבלא גילוי דעת אינו נוטל זיבורית בע"כ א"כ אתי שפיר דלהכי דייקא כו' ארעא דלא חזי לך כפשוטו דההיא ארעא לא חזיא ליה כלל דהא אם לט ירצה הלוה ליתן לו לא מצי שקיל מיניה בע"כ בלא גילוי דעת:
אך קשה להרא"ש דא"כ למה לן לטעמא דלהכי דייק ולא סגי בטעמא דהנחתי לך מקום כו' דאמר לקמן גבי שביק בינונית דכוותיה וכפי מה שפירשו בו התוס' דהכוונה היא מה מכר ראשון לשני כל זכות וכו' וה"נ כיון דהראשון יכול לדחותו מזיבורית ה"נ גם השני יכול לדחותו דמה מכר וכו' ובאו"ת נתקשה בזה וי"ל בפשיטות דלק"מ כיון דכבר מכרם הראשון לשני הרי גילה דעתו שאינו חשוב עליו ובגילוי דעת שפיר הוי מצי ליקח מהראשון בע"כ ולא שייך טעמא דמה מכר כו' ולכך הוצרך לטעמא דלהכי דייקי כו' דלא חזיא לך ורצה לומר דנהי דהשתא מיקרי גילויי דעת כיון שמכר לו מ"מ בזולת קנייתי לא היית יכול ליטול בע"כ אם לא גילה דעתו וא"כ לא הזקתי לך כלום בקנייתי דמאן יימר דהיה מגלה לך דעתו בזולת קנייתי ולפ"ז יש ליישב דאיצטריך לטעמא דלהכי דייקי גם חעידית והיינו לפי אותה גירסא דגרס' לעיל או עדית בציר פורתא דגם לעידית מהני גילוי דעת וכמש"כ לעיל באריכות לשיטת הרא"ש וכאן כיון דמכר עדית הרי גילה דעתו דם העדית אינה חביבה עליו ולכך שפיר צריכינן לטעמא דלהכי דייקי גם לעידית ודלא כהתוס' שדחקו עצמם בזה והבן ואפ"ה שפיר קאמר להכי דייקי אפי' לענין עידית כפי מה שפירשנו לעיל בזה להרא"ש ודו"ק. מיהו קשה דא"כ גם בשביק בינונית דכוותה נמי מהני גילוי דעת וכמו שכתבנו לעיל והוכחנו דלהרא"ש מהני גילוי דעת גם לענין עדית ועדית וכמו שכ' הסמ"ע ודלא כהע"ש והש"ך וא"כ גם בבינונית ובינונית נמי דכוותיה וא"כ איך קאמר בשבק ביטנית דכוותיה טעמא דמה מכר ראשון כו' כיון דהראשון לא יכול לדחותו כיון דגילה דעתו במכירתו כבר משדה בינונית זאת ואפשר דהרא"ש אינו מפרש הגמ' בטעמא דהנחתי לך מקום לגבות כמו התוס' דהכוונה הוא מה מכר ראשון כו' רק כגון דשביק בינונית דכוותיה שפיר אמרינן גם לגבי ליקח שני אין נפרעין כו' וכמו שפרשנו לרש"י בטעמא דלהכי דייקי ה"נ יתפרש להרא"ש בטעמא דהנחתי לך מקום לגבות ופירוש זה מיושב טפי בלשנא דהש"ס מהך פירושא דפירשו בו התוס' ובאמת לא ידעתי מי הכריחם להתוס' לפרש כן בפשטא דהנחתי לך מקום לגבות ואמאי לא פירשו גם לשיטתם כמו דהוא אליבא דרש"י כמו שפרשנו דגם לשיטת רש"י נוכל לפרושי כן מבלי שום דוחק ועי' ודע דבשיטת הרא"ש וסייעתו בסוגייא דלעיל דפסקו לדינא כהך אוקימתא דביתמי פ"כ צריך לאוקמי גם הא שמעתתא דרבא ג"כ ביתמי דאל"כ בזבין בינונית ושייר עדית וזיבורית לא מצי לגבות מהשני כיון דהראשון היה יכול לדחותו אצל זיבורית בטענת אי שתקת א"כ גם השני יכול לדחותו דמה מכר ראשון לשני כו' וכן כתבו התוס' להדיא בפ' מי שהיה נשוי וזה וודאי דוחק גדול מיהו לא צריכינן לזה רק לשיטת הרא"ש דס"ל דגם לבע"ח מצי למידחי בטענת אי שתקת אבל לשיטת רש"י דלגבי בע"ח לא מהני טענת אי שתקת דיאמר לו לכי תהדר אתי שפיר כפשוטו בלא יתמי וכן לשיטת הרי"ף והרמב"ם נמי אהי שפיר וכל זה פשוט ובספר מ"ע שנה בזה ואשתמיטתיה דברי התוס' דפ' מי שהיה נשוי ומחמת זה האריך בזה בקושיות שונות וכל דבריו צ"ע: