אור ברסלב
נחלת דוד על בבא קמא פרק א - ארבעה אבות › דף ח.

נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק א - ארבעה אבות · דף ח.

דף ז:

בגמ' ואב"א אידי ואידי שלא היתה לו עדית ומכרה הא דהויא בינונית דידיה כעדית דעלמא כו' הקשו בתוס' כיון דשויא בינונית דידיה כעדית דעלמא וגם לדידי' לא היתה לו עדית זולתה א"כ אמאי קרי ליה בינונית כיון דהוי עדית לעלמא ולדידיה ותירצו דההיא ברייתא מיירי שיש לו עדית ולא מכר רק שעדית שלו שוים יותר מעדית דעלמא וברייתא השנייה מיירי שלא הי' לו עדית כלל והגמ' ה"ק אידי ואידי שלא היתה לו עדית ומכרה ר"ל דבזה שניהם שוים שלא מכר עדית רק בחדא מיירי שיש לו ובחדא מיירי שלא היה לו מעולם ודבריהם דחוקים בפי' הגמ' ובפ"י הקשה דאמאי לא משני הגמ' דבתרווייהו מיירי שיש לו עדיין עדית רק ששווים טפי מעדית דעלמא והא דשווה בינונית שלו כעדית דעלמא וכו' דהשתא הוי ניחא טפי דתרתי ברייתי מיירי בחדא גוונא ממש ומחומר קושיא זו יצא לו דיו חדש דאף דלגבי בע"ח קיי"ל דהיכא דאית לי' ללוה עדית וזיבורית אינו נוטל רק זיבורית דהיינו בפחות מדינו ולא ביותר מדינו והר"ן כתב זה לכללא בכל דוכתא דהיכא דלית לי' כדינו רק גרוע מדינו ומעולה מדינו דדחינן לי' אצל הגרוע מ"מ לגבי נזקין ליתא להך כללא כיון דמיטב דידי' מפורש בכתוב אי לית לי' כדיניה שקיל ביותר מדינו ולכך לא מצי תו לשנויי כקושייתו עיי"ש בדבריו והוא תמוה ואשתמיטתי' גמ' ערוכה בסוגיין דלעיל דקאמר לר"י אהני קרא היכא דאית לי' עדית וזיבורית וזיבורית דידי' לא שוין כעדית דמזיק ועדית דידי' שווין טפי כו' דלא מצי אמר לי' תא וגבי מזיבורית כו' הרי להדיא דאי לאו קרא גם גבי נזיקין הוי איתא להך סברא דמצי לדחותו אצל הגרוע כמו בבע"ח וא"כ מנ"ל לומר כן לר"ע מסברא כיון דלר"י איצטריך קרא להכי הא בהך מילתא לא פליגי ר"י ור"ע הן אמת דלהרא"ש שכ' דאפי' אי בינונית דידי' שווין יותר מעדית דמזיק אפ"ה צריך ליתן לו מעדית דידי' דוקא או מיטב דניזיק או דמזיק אמר רחמנא א"כ שפיר צריכינן לקרא דזה וודאי דלא הוה ידעינן מסברא אבל מ"מ אין זה מעלה ארוכה לדברי הפ"י כיון דהגמ' לא הזכיר כלל הך רבותא רק דלא מצי אמר תא וגבי מזיבורית אשר זה ידעינן בלא"ה מסברא לדברי הפ"י וא"כ לא צריכינן לקרא בזה כלל והכי הו"ל להגמ' לפרש כגון שיש לו עדית ובינונית וזיבורית וזיבורית לא שווין כו' ובינונית שוויין טפי דלא מצי אמר תא וגבי מבינונית דזהו עיקר הצריכיתא דקרא לדבריו בשלמא על הרא"ש בעצמו לא קשה כיון דגם בהך גוונא דנקיט הגמ' ג"כ איכא רבותא דאיצטריך למילף מקרא שפיר איכא לשנויי כדמשני הרא"ש דהגמ' לא נקיט אלא הנך גוונא דבעי מזיק למיגבי מינייהו דהיינו מיטב דידי' או דניזק אבל על הפ"י וודאי דקשה טובא ודו"ק:

ובעיקר קושייתו הנה על הגמ' לא קשה כלל דעיקר כוונת הגמ' הוא על עדית דעלמא דכלפי מה שתירץ לעיל דמיירי בהיתה לו עדית ומכרן והעדית הנמכרים הם שגרמו לו לגבות הבנונית משום דאשתעבד לי' מעיקרא ע"ז אמר ואב"א או"א שלא היתה כו' ורצה לומר דאין העדית הגורמים לגבות מבינונית רק כאן וכו' וכיון דלהך שינויא קיי"ל דבש"ע הן שמין א"כ העדיות הגורמים לגבות בינונית המה עדית דעלמא ועליהן אמר שלא היו לו אלו העדיות המשעבדי' בינונית אבל מעידי עדיות לא מיירי כלל הש"ס כיון דאין מחמתן שום נ"מ לדינא רק לענין קריאת השם בלבד ואפשר דאין ה"נ דמיירי בשניהם דיש לו וכהפ"י וא"כ על הגמ' לא קשה כלל נמצא שאין עיקר קושייתו רק על התוס' וגם זה אינו קשה כ"כ דאפשר דהתוס' לא ניחא להו לפרושי כן משום דבברייתא שני' ליתא בה שום רמז שיש לו עידי עדיות דבשלמא בברייתא דתני בה דבע"ח בזיבורית דמיירי ע"כ להך שינויא דשוי בינונית שלו כעדית דעלמא וא"כ ע"כ מוכח מינה דיש לו עידי עדית מדקרי להנך בינונית אבל בברייתא שני' דלא נזכר בה שום רמז מזה לא רצו התוס' לפרש בה כן ועכ"פ איך שיהיה כוונת התוס' הנה על הגמ' וודאי דלא קשה כלל וכדכתיבנא ועיין בספר תו"ח דגריס או"א שהיתה לו עדית ומכרה ומחמת זה מקיים הגי' באב"ע השני או"א שהיתה בינונית שלו כעדיות דעלמא עיי"ש בדבריו ואין גירסתו מתיישבת כ"כ אמנם מדברי הרמ"ה הביאו הנ"י נראה דהוי גרס כן וכמו שיתבאר אח"ז אי"ה שם בגמ' רבינא אמר בדעולא פליגי ד' שיטות נאמרו בזה א' שיטת רש"י ב' שיטת התוס' ג' שיטת הר"ן בכתובות פ' שני דייני גזירות בשם הראב"ד ד' שיטת הרמ"ה הביאו הנ"י בשמעתין ודברי רש"י וודאי דדחוקי' טובא דא"כ מאי קאמר דפליגי בדעולא הול"ל דפליגי במתניתין דהניזקין דתנינן בה דינא דבע"ח בבינונית ועוד בעיקר פירושו וודאי דדחוק טובא דיהי' שום תנא דיפלוג על סתמא דמתני' דהניזקין דנראה דלית מאן דפליג ע"ז ודברי התוס' גם הם אינם מתיישבים כ"כ דמפשטא דלשנא דשמעתין משמע דמאן דפליג אדעולא לגמרי פליג עליו ולית לי' כלל הך תקנתא דעולא ולדבריהם לא פליג עליו בעיקר דבריו רק בהך מילתא לחוד ואין זה במשמע כלל ועוד דמש"כ התוס' דטעמא דשלא יקפוץ שייך גם בבינונית היכא דלית לי' ארעא עדיפא מינה ג"כ לא מסתבר כ"כ דמה בכך דלהאי גברא לית לי' עדיפא מינה ומקרי עדית לגבי דידי' מ"מ כיון דלעלמא הוי בינונית א"כ למה יתן המלוה עיניו בה כיון דבבינונית לא שייך הך חששא דיתן עיניו בה מדלא חששו לזה חז"ל בתחילת תקנתם דתקנו לבע"ח בבינונית והיינו משום דבינונית מצוים מסתמא לקנות בכל דוכתא וא"כ מאי חששא איכא בזה שאין לו אלא בינונית יותר מבבינונית דעלמא ובין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' רבינא ע"כ ס"ל דבש"ע הן שמין כיון דלא אתי לשנויי רק ברייתא דבע"ח בזיבורית אבל הך בריתא דבע"ח בבינונית הוי ניחא לי' ש"מ דס"ל בש"ע הן שמין אולם הר"ן בכתובות פי' לסוגיין דה"ק דתרווייהו ס"ל דינא דמתני' דהנזקין דבע"ח דינו בבינונית רק שנחלקו בטעמא דהך דינא דעולא ס"ל דמדאורייתא דינו בזיבורית ומשום נעילת דלת עיילוהו הוא דעיילי' לי' חז"ל ותיקנו לו בבינונית ורבי שמעון ס"ל דאדרבה מדאורייתא דינו בעדית כניזקין ומשום שלא יקפוץ וילונו גרועי גרעי' לי' חז"ל ותיקנו לו שלא יגבה אלא בבינונית והך פלוגתא מפורשת בדוכתא בסוגיא דהניזקין במס' גיטין עיי"ש ורבינא בא לתרץ דומיא דהנך תרתי ברייתו' דסוגיין ואמר דפליגי נמי בפלוגתא דעולא ור"ש דמר אית לי' דעולא ולכך בבינונית וזיבורית גובה מהזיבורית כיון דנעשו לו הבינונית כעדית והזיבורית כבינונית דבשלו הן שמין וחששא דנעילת דלת ליכא כאן כיון שאינו משייר לנפשו רק מעולה ממנה במדריגה א' ובכה"ג גם המלוה ודאי שלא ימנע מלהלוות לו בשביל שלא יקח ממנו המעולה שבשדותיו ועוד י"ל דבכה"ג לא תיקנו חז"ל שיתן לו המעולה שבנכסיו ואוקמא אדאוריי' דדינו בזיבורית ומר לית לי' דעולא רק כר"ש דמדאורייתא דינו בעדית ורק משום חששא דיקפוץ וילוונו תיקנו בבינונית וא"כ בבינונית וזיבורית דלא שייך חששא דיקפוץ וילוונו [וזהו דלא כהתוס' שכ' דגם בזה שייך שמא יקפוץ וילוונו רק כמו שכתבנו בקושייתינו על התוס' עיי"ש] אוקמא אדאורייתא וגובה בינונית דלא יהא אלא עדית למ"ד בשלו הן שמין מ"מ הא מדאוריי' דינו באמת לגבות מהעדית ובכה"ג דליכא חששא דיקפוץ וילוונו אוקמוה אדאורייתא:

וע"ד זה פי' נמי גם הרמ"ה הביאו הנמ"י בשמעתין דפליגי בפלוגתא דעולא ור"ש אלא דהרמ"ה גריס לעיל בסוגיין כגירסת התוס' דגרים או"א שהיתה לו עדית ומכרה נמצא דכולה סוגיא איירי בהכי ולכך פי' גם דברי רבינא בהי' לו עדית ומכרה ופלוגתייהו דהנך ברייתו' הוא אי אזלינן בתר מעיקרא ואשתעבד לו בינונית או דאזלינן בתר שעת גוביינא דה"ל הבינונית כעדית למ"ד בשלו הן שמין דמאן דאית לי' דעולא אזיל בתר גוביינא וגובה מהזיבוריות כיון דמדאורייתא דינו כן דלא תיקנו בכה"ג חז"ל כיון דבשעת גוביינא ה"ל כעדית ומאן דאית לי' דר"ש סבר דאזלינן בתר מעיקרא כיון דמדאורייתא דינו לגמרי בעדית ורק משום חששא דיקפוץ וילוונו הפקיעו חז"ל לזכותי' וכיון דאשתעבד מעיקרא ליתן בינונית תו לא פקע ואוקמא אדאורייתא והנכון בכולי שיטתא הוא שיטת ל ועיין ולהנך תרי פירושי שינויא דרבינא אזיל אליבא דמ"ד בשלו הן שמין נמצא דלפי' רש"י ותוס' היו לנו לפסוק להלכה דבש"ע הן שמין כרבינא ואף שהתוס' כתבו גם לפירושם דהלכה כר"נ דס"ל בשלו הן שמין אין דבריהם מחוורין בזה דרבינא הוא בתראה טפי מר"נ וכרבינא אית לן למפסק וכן כתב הר"ן בכתובות דאליבא דהך פירושא אית לן למפסק כרבינא דבש"ע הן שמין אבל להר"ן והרמ"ה הלכה דבשלו הן שמין כיון דרבינא ור"נ תרווייהו ס"ל כן ויש כאן מקום עיון בדברי הרי"ף והרמב"ם דשם בכתובות פסקו כר"נ דזה גובה וזה גובה והיינו כמ"ד בכלו הן שמין כדאמרינן התם וכאן פסקו בבינונית וזיבורית דגובה בינונית א"כ ע"כ הוא כמ"ד בש"ע הן שמין וא"כ דבריהם סתרי אהדדי וכבר התעורר ע"ז בר"ן במס' כתובות ובכ"מ ביקש ליישב דברי הרמב"ם עפ"י שיטת הרמ"ה שהבאתיו לעיל ופי' דברי הרמב"ם דמיירי בהי' לו עדית ומכרן ואין זה במשמעות לשונם כלל דכל כה"ג ה"ל לפרושי ולא למסתם סתומי כיון דהך שינויא דהי' לו עדית ומכרן נזכר בגמ' הי' לו להרמב"ם ג"כ לבארו ובאמת לא ידעתי מה הוצרך הכ"מ לומר דס"ל כהרמ"ה ובקצרה ה"ל לומר דפסק כשינויא קמא דסוגיין אלא דכ"ז אי אפשר לאומרו כלל מדסתמו דבריהם:

ונראה לומר דהרמב"ם מפרש להך שינויא דרבינא ג"כ ע"ד מה שכ' הר"ן דפליגי בפלוגתא דעולא ור"ש רק בהיפוך הסברא דלהר"ן מאן דאית לי' דעולא סבר דגובה מהזיבורית ומאן דאית לי' דר"ש גובה מהבינונים וכפי הסברות שכתבנו לעיל אליבי' ולהרמב"ם יתפרש בהיפוך דמאן דאית לי' דעולא גובה תמיד מהבינונית דסוף סוף איכא נעילת דלת אי מגבינן לה מזיבירית אף שאין לו רק בינונית וזיבורית ומאן דאית לי' דר"ש גובה מהזיבורית דטעמא דשמא יקפוץ שייך גם כאן וכסברת התוס' שכתבנו לעיל ולכך הרמב"ם דפסק כעולא פסק דגובה בינונית והא דפסק בכתובות כר"נ דז"ג וז"ג היינו משום דבעל זיבורית אף אם יגבה בינונית תחילה מ"מ אין צריך ליתן לו בינונית משום דלא שייך כאן טעמא דלע"ד דהא בשעה שהלווהו לא הי' לו רק זיבורית וא"כ לכתחילה אהכי סמיך ואין כאן נע"ד כלל אם יגבה כדינו מהזיבורית וגם אין להקשות דא"כ למאי צריכין התם לומר לזה עדית ובינונית ולזה זיבורית אפי' לזה בינונית לחוד ולזה זבורית נמי דינא הכי לפי סברא זו דהא בעל בינונית אף אם יגבה תחילה זיבורית אפ"ה יצטרך ליתן בינונית דהא בשעה שלוה אבינונית קסמיך דגם זה אינו דבאמת גם כאן ליכא משים נע"ד דמה הי' לו להלוותו ולא לגבותו בחובו וטפי שייך כאן טעמא דיקפוץ דע"כ משום שנתן עיניו בבינונית שלו הלווהו ולכך הדין נותן שיגבה כדינו מזיבורית אם לא ביש לו ג"כ עדית דאז לפי שורת הדין נוטל בינונית כללא דמלתא דהתם בכתובות בשנים שהוציאו שט"ח זע"ז כיון דליכא לטעמא דנע"ד התם כלל לכך אוקמינא אדינא דבשלו הן שמין זהו משנלע"ד בישוב דבריהם וכעת לא מצאתי תירוץ יותר מרווח מזה ועדיין צ"ע:

שם בגמ' אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא כו' א"ה בניזקין נמי נימא הכי' ב' שיטות בזה דעת רש"י דלא אמרי' הך סבר' דאי שתקת רק היכא שיש איזה טובה בזה להגובה אם יטול עכשיו ממה שיטול בהר דיהדר שטרא למרי' דבזה הוא דאמרינן הך סברא חי שתקת ואעשה לך טובה הרי מוטב וא"ל מהדרנא שטרא כו' ותפסיד יותר אבל כל היכא שלא יוגרע כוחו בתר דיהדר שטר' למרי' לא מני למימר אי שתקת משום דיוכל לטעון לכי תהדר כיון שאין לו הפסד בחזרתו ממה שנותן לו עכשיו ולכך פירש דהגמ' לא פריך אי הכי רק מנזקין ובאופן דרוצה ליתן לו בינונית ואם יהדר שטרו יטול זבורית אבל מבע"ח לא פריך מידי כיון דבין כך ובין כך לא יטול רק זבורית לא מצי למימר ליה אי שתקת והא דבכתובה מצי למימר ליה אי שתקת אף דאינו עושה עמה שום טובה כתבו התוס' בשמעתין לשיטת רש"י דכיון שאינו מגרעה מדינה דמעיקרא שפיר מצי למימר לה אי שתקת אף דאינו עושה עמה שום טובה והוא ברור ומוכרח בכוונת רש"י (ויצא לו לרש"י כן מדיוקא דלישנא דהגמ' דפריך מנזקין ולא מבע"ח] וכיון שכן איכא למידק בדברי רש"י במס' כתובות גבי מי שאבדה לו דרך שדהו (ק"ט) דפי' אי שתקת ומוזילנא גבך ור"ל שעושה עמו טובה דלמאי צריכינן התם להך סברא שיעשה עמו טובה כיון שאינו מגרעו מדינו דהא אילו היו בידי המוכרים נמי לא יטול כלום כיון דמיירי בחד דאתי מכח ד' ודמי לאשה בזיבורית דאף בלא עשיית טובה נמי מצי לומר לה אי שתקת והכי נמי דכוותה וזה לכאורה קושיא עצומה ובאמת פי' רש"י שם בכתובות דחוק טובא דהא יקנה לו דרך במאה מנה קתני עד שמחמת קושיא זו מיאן הרא"ש בפי' רש"י וכיון שאין שום הכרח לזה א"כ למה דחק עצמו רש"י שם בחנם וכמו כן יש להקשות גם על הרא"ש למה נאיד מפירש"י מחמת קושיא זו הלא ברווחא מתפרש סוגיא דהתם גם לפירש"י וכמו שכתבנו ונראה דזהו באמת דעת המהרש"ל הביאו הש"ך בסי' קי"ט ס"ק יו"ד דהסכים לפירש"י בשמעתין וכתב שאדרבה מהש"ס דכתיבות מוכח כפירש"י דאלת"ה אמאי לא מוקמינן בחד דאתי מכח חד ע"ש בש"ך ולכאורה אין הבנה לדברים אלו ובמש"כ הוא כן דהמהרש"ל מפרש גם לשיטת רש"י סוגיא דכתובות כפשוטו בלא אוזילנא גבך כיון שאינו מגרע מדיני ובזה מיושב לן אמאי לא מוקים בחד דאתי מכח חד דיאמר אי שתקת כו' ואי לא מהדרנא שדה אחת מהד' למארי' ושוב לא תוכל לגבות לא ממנו ולא ממני אלא א"כ בחד דאתי מכח חד כיון דמגרעו מדינו דמעיקרא לא יוכל לומר אי שתקת כו' בלא עשיית טובה עמו וכאן ליכא עשיית טובה דהך דאוזילנא גבך לא ס"ל למהרש"ל כמו שהקשה הרא"ש דהא יקח לו דרך במאה מנה תנן ולכך הוכרח הגמ' לאוקמי בחד דאתי מכח ד' שאינו מגרע מדינו דאז שפיר מצי למימר אי שתקת מבלי שום עשיית טובה וכהך דכתובת אשה בשמעתין ועכ"פ דברי רש"י בכתובות הם תמוהים לכאורה ונראה לע"ד דשפיר הוכרח רש"י לפרש כן משום דגרסי במס' בכורות (מ"ח ב) א"ר ירמי' זאת אומרת שני יוסף ב"ש שהיו בעיר אחת ולקח אחת מהם שדה מחבירו בע"ח גובה ממנו דא"ל אי בדידך מסיקנא מנא דידך שקילנא ואי בדחברך מסיקנא משתעבדא לי מקמי דידך אמר רבא מכדי נכסוהי דבר נש כו ולפ"ז קשה בדר' ירמי' דמאי ס"ד דר' ירמיה דיוכל לגבות מהך שדה ממ"נ ואמאי לא מצי אמר לי' אי שתקת כו' וא"ל מהדרנא שטרא למארי' ולא תוכל לגבות ממנו ואי משום דאינו עושה עמו שום טובה לכך לא מצי טעין אי שתקת דהא אינו מגרעו מדינו דמעיקרא וכל היכא דאינו מגרעו מדינו דמעיקרא שפיר מצי טעין אי שתקת בלי שום עשיית טובה וכדאמרינן בשמעתין לענין כתובת אשה בזיבורית וא"כ הדק"ל אמאי לא מצי טעין התם בבכורות אי שתקת כו' אליבא דר' ירמיה ואף רבא לא פליג עליו התם אלא משום דנכסי בע"ח אינם משתעבדים רק מדין ערב וכל היכא דלא יוכל לגבות מהלוה עצמו גם מהערב אינו יוכל לגבות אבל אם טוען על גוף השדה גם רבא מודה דיוכל לגבות בממ"נ ומה"ט כתב הש"ך בסוף ספר תקפו כהן הובא בנ"מ סי' קמ"ח דאם יש לו עדים שיב"ש אחד גזל ממנו שדה וא"י איזה מהן ואח"כ מכר יב"ש אחד כל שדותיו להשני דשפיר גובה ממנו ממ"נ אפי' לרבא כיון דהכא לאו מדין ערב קאתי עלי' רק שטענתו הוא על גוף השדה וא"כ קשיא בין לר' ירמי' ובין לרבא אמאי לא מצי טעין אי שתקת כיון שאינו מגרעו מדינו ומהכרח קושיא זו ע"כ צריך לחלק דעד כאן לא קאמרינן בשמעתין לענין כתובת אשה דמצי טעין אי שתקת מבלי שום עשיית טובה כיון שאינו מגרעה מדינה אלא היכא שעכ"פ אינה מפסדת לגמרי הקרן שלה כמו בכתובת אשה שאין לה הפסד בטענת אי שתקת כלל אבל התם בבכורות כיון שע"י טענת אי שתקת מפסיד לגמרי הקרן שלו אף שאינו מגרעו מדינו דמעיקרא דגם מעיקרא הי' ג"כ מפסיד הקרן שלו מ"מ כיון דכאן מצא מקום לגבות בממ"נ ורק בטענת אי שתקת רוצה לדחותו שפיר מצי למימר לי' לכי תהדר דבמקום פסידא לגמרי מצי טעין לכי תהדר אף שאינו מגרעו מדינו דמעיקרא ולא דמי לכתובה שעכ"פ אינה מפסדת הקרן וסברא זו כתבו התוס' בכתובות גם לפי שיטת הרא"ש שיתבאר לקמן אי"ה ע"ש] וכיון דהך סברא מוכרחת לשיטת רש"י שפיר קא קשיא לי' בסוגיין דכתובות כיון דגם התם מפסיד לגמרי איך מצי טעין אי שתקת דהא מצי למימר ני' נכי תהדר אף שאינו מגרעו מדינו וכההיא דבכורות ולכך הוכרח רש"י לפרש אי שתקת ואוזילנא גבך כו' דע"י עשיית טובה ודאי דמצי טעין אי שתקת ומעתה כיון שדברי רש"י בהא דאוזילנא גבך המה מוכרחים לשיטתו א"כ אזדא לה כל מה שכ' מהרש"ל בזה ודו"ק ולענין מה שהקשה מהרש"ל אמאי לא מוקמינן התם בחד דאתי מכח חד יש ליישב בפנים שונים עיין בש"ך שם ודבריו אינם מובנים כל הצורך דא"כ בחד דאתי מכח ד' נמי לימא הכי והעיקר נ"ל דלפי מה שנבאר אי"ה לקמן דלרש"י הך מהדרנא שטרא למארי' אינה מכירה חדשה כמש"כ הרא"ש וסייעתו רק דדווקא בחזרת השטר תליא מילתא וכפשטא דלשנא דתלמודא והך דמכרן לאחר מסתמא מיירי בשטר אחד א"כ ממילא לא אפשר לאוקמי כלל בחד דאתי מכח חד דהא אם יחזור השטר א"כ יהיה כל השדות מהודרין ויגבה מהראשון וזהו דלא כהתוס' בשמעתין ד"ה מכרן ודו"ק ולהתוס' ג"כ יש ליישב או כהש"ך או כמו שהביא בשם התוס' דכתובות ע"ש ועכ"פ דברי מהרש"ל אינם נכונים כלל ועיין

והרא"ש כתב דלאו דווקא מנזקין פריך אלא דה"ה מבע"ח ונזקין דנקיט הוא לרבותא דאפי' נזקין לא יטול אלא זיבורית ותוכן דבריו הוא דטענת אי שתקת יכול ליטעון אפי' בלי שום עשיית טובה דאינו צריך כלל לאיים עליו ולהפחידו לומר וא"ל תפסיד יותר ואפ"ה לא מצי טעין לכי תהדר משום דחשבינן לי' כאילו כבר הוא מהודר דכל מה שביד האדם לעשות חשבינן ליה כאילו הוא כבר עשוי ומייתי ראי' מכתובת אשה דשמעתין שאינו מאיים עליה כלל וכן מהא דכתובות וא ניחא לי' בפירש"י דאוזילנא גבך דהא יקנה לו דרך במאה מנה תנן ולשיטתו צריכינן לחלק בכל הנך חילוקים שכתבו התוס' בכתובות ע"ש והוא דהא דלא אמרינן בחד דאתי מכח חד או אפילו בחד לבד דמזבנינא לד' דהך מהדרנא נמי פי' בו הרא"ש דהוי מכירה גמורה שבחזרתו השטר אינה חוזרת המכירה וא"כ גם בחד לבד נמי נימא מזבנינא לד' וצריך לומר דלא שבקינן ליה למכור ולהפקיע זכותו של זה והא דפריך בשמעתין מנזקין ולהרא"ש גם מבע"ח נמי פריך ואף שהוא להפקיע זכותן היינו משום שאינו מפסידן לגמרי דעכ"פ גובים חובם ואין נ"מ רק אם יגבה מזה או מזה ולא מיקרי גזילה כ"כ ולכך שפיר שבקינן לי' למיעבד הכי וכיון דשבקינן לי' תו הוי כאילו כבר עבד לסברת הרא"ש בחד דאתי מכח ד' אף שמפסידו לגמרי מ"מ שבקינן לי' משום דהך יפוי כח שבא לו ע"י קניתו של זה שפיר יוכל להפקיע ע"י מכירה:

כללא דמלתא היכא שאינו מפסידו לגמרי בכל ענין יוכל לטעון אי שתקת מבלי שום איום והפחדה ואפי' להפקיע זכותו דמעיקרא אבל היכא שמפסידו לגמרי אז יש חילוק דלהפקיע זכותו דמעיקרא אינו יכול אבל הזכות שבא לו ע"י קניתו יוכל להפקיעו ואפילו להפסידו לגמרי הנך רואה דגם להרח"ש צריכינן להנך תרתי סברי שכתבנו לשיטת רש"י דגם הוא מחלק בין היכא שמגרעו מדינא דמעיקרא ובין שאינו מגרעו ובין היכא דאיכא פסידא לגמרי לליכא פסידא לגמרי ואפ"ה לא ניחא ליה כפירש"י והיינו משום דבשלמא להרא"ש שפיר מסתברין הנך חילוקי דמחלקי התוס' דבמקום פסידא לגמרי לא יוכל לגרעו מדינו משום דאנן לא שבקינן ליה דהוי גזל גמור ולאו בטענת לכי תהדר תליא מילתא דזה אינה טענה כלל להרא"ש רק דאנן לא שבקינן לי' לגזול את חבירו ולהפסידו מדינו דמעיקרא משא"כ בחד דאתי מכח ד' שפיר יוכל להפקיע זכות הבא לו ע"י קניתו כיון דלאו איהו קא גזליה רק הוא נגזל כבר מעיקרא פ"י הד' אבל לרש"י דבטענת לכי תהדר תליא מילתא דכל היכא שאינו מאיים עליו יוכל לטעון לכי תהדר א"כ מה לי היכא שמגרעו מדינו או אינו מגרעו כיון דסוף סוף אינו מפסיד כלל בחזרתו אמאי לא יוכל לטעון לכי תהדר וא"כ שפיר קא קשיא ליה להרא"ש על רש"י מכתובת אשה דשמעתין אך מה שהקשה מהא דכתובות כבר כתבנו לעיל שהיא תמוה ואף שישבנו דברי רש"י דהוכרח לומר כן מסוגיא דבכורות מ"מ הרא"ש דלא הביא כלל להא דבכורות ולא קשקיל וטרי בהך מילתא כלל הדק"ל למה נאיד מפירש"י מכח הך קושיא דכתובות וצ"ל דבאמת הנך תרי קושיות דהרא"ש הכל חדא דלפום מאי דלא ס"ל הך שינוייא שכתבו התוס' לרש"י מכתובת אשה א"כ שפיר קשיא לי' גם הא דכתובות ודוק אך דברי התוס' דכתובות קשה ליישב עד"ז ע"ש וצ"ע ודע דדברי התוס' דשם בלא"ה מגומגמים שם בלשונם ונלאתי להאריך:

והנה אין להקשות מסוגיא דבכורות ואף דשם מיירי שבא להפקיע הזכות שבא לו ע"י קניתו וא"כ אפי' במקום פסידא לגמרי נמי יכול לומר אי שתקת וא"כ לכאורה סוגיא דבכורות קשיא להרא"ש מיהו יפה תירצה בספר נ"מ סי' ס"ט דלהרא"ש ס"ל דהך מהדרנא הוי מכירה חדשה לגמרי א"כ באין להם להנך תרי יוב"ש קרקע אחרת זולת זה א"כ אם יהדר שטרא למארי' אעפ"כ יוכל לגבות ממ"נ דגם מהראשון יוכל לגבות בממ"נ אחרי שעתה חזר וקנהו מהשני ודו"ק והגמ' מיירי בכה"ג וגם רבא בעי לדחויי דאפי' בכה"ג שאין להם נכסים אחרים נמי לא יוכל לגבות ולכך לא מצי לדחויי מכח אי שתקת רק מחמת נכסי דב"נ אינון ערבין לי' ולפ"ז ליתא לדינו של הש"ך בספר תקפו כהן שהבאתי לעיל דאף דבכה"ג דנדון דידי' ליתא להך דיחויא דדחי רבא כיון שבא בטענה של גוף השדה מתורת גזילה מ"מ לא מצי לגבות מכח אי שתקת דהא ע"כ מיירי כאן ביש לשניהם עכ"פ לכל אחד שדה אחת דאל"כ כשהעידו העדים שיב"ש גזל שדה ע"כ הוא היב"ש שיש לו שדה אלא ע"כ דיש לשניהם עכ"פ שדה אחת וכיון שכן אם יהדר שטרי' למארי' לא יוכל לבוא על הראשון בממ"נ דיטעון ויאמר שדך הגזולה היא אצל אידך יב"ש ושפיר מצי לדחותו באי שתקת לסברת הרא"ש דאף שמפסיד לגמרי מ"מ הזכות שבא לו ע"י קנייתו יוכל להפסידו וכמשכ"ל והנ"מ לא דק דבסי' מ"ט תירץ להך קושיא דבכורות כדלעיל ועכ"ז בסי' קמ"ח כתב דנראים לו מאוד דברי הש"ך בספר תקפו כהן מפני שכן מוכח להדיא מהגמ' ושכח דברי עצמו שלפמ"ש הוא עצמו בסי' מ"ט אין כאן הוכחה כלל ואדרבה מוכח לשיטת הרא"ש בהיפוך מדבריו ודו"ק אמנם לשיטת רש"י שכתבנו לעיל דהיכא שמפסידו לגמרי לא יוכל לטעון אי שתקת בלי איום והפחדה אף דאינו מגרעו מדינו דמעיקרא שפיר איתא לדברי הש"ך ונמצא כי דינו של הש"ך תלוי בהנך הרי שיטות והבן בדברים אלו היטב אך שיטה זו קשה טובא כיון דס"ל להרא"ש דכל היכי שאינו מפסידו לגמרי רק דיש נ"מ בין עדי' לבינוני' וזיבורית שפיר מצי טעין אי שתקת אפי' לגרעו מדינו דמעיקרא וגם ס"ל דהך מהדרנא היינו מכירה חדשה לגמרי א"כ קשה דבכל נזקין דדינם מדאורייתא בעדית לא ליתב להו רק זיבורית דאי בעי מזבין לעדית ובינונית דידי' לעלמא ומה בין זה להא דמהדרנא שטרא למארי' כיון שגם זה הוי מכירה חדשה להרא"ש ובאמת הרמב"ן במלחמות שדרך ג"כ בדרך הרא"ש כתב שמחמת קושיא זו דחה הרי"ף לשינויא דסוגיין וחשבו שלדיחויא בעלמא נאמר אבל באמה ליתא כלל להך טענה דאי שתקת ומחמת זה לא כתבו הרי"ף והרמב"ם להך אוקימתא דביתמי בהלכותיהם אבל הרא"ש דתפס לעיקר כהך אוקימתא ותמה על הרי"ף שלא הביאה א"כ קשה טובא דבכל נזקין יאמר כן מזבנינא לעדית ובינונית כו' וכיון שבידו לעשות כן נחשב כאילו כבר עשוי ובטל דינא דהנזקין בעדית לגמרי ואין זה אלא דברי תימא ואם נאמר דגם להרא"ש לא הוי כמכירה חדשה לגמרי כיון שמוכרו לאותו אדם עצמו שלקח ממנו שוב הוי כאילו לא נמכר מעולם א"כ הדק"ל בבכורות ואזדא לי' תירוצי של בעל נ"מ ועוד דדברי הרא"ש משמע דהוי כמכירה חדשה לגמרי וכיון שכן הדק"ל וצ"ע דהרי"ף והרמב"ם השמיטו לאוקימתא דיתמי ולא כתבוהו בהלכותיהם ותמה עליהם הרז"ה עיי"ש והרז"ה כתב ליישב דסוגיא דידן אזלא אליבא דרב נחמן ואביי דס"ל בגיטין דנזקין לא גבי מיתמי אלא בזיבורית אבל לרבא דס"ל דכיון דמדאורייתא דינם בעדית גבי אף מיתמי מעדית ובכל דוכתי קיי"ל דיתומים ולקוחות דין אחד להם וכיון שכן גם מלקוחות גבי מעדית בנזקין אף שיש בנ"ח וא"כ ליתא כלל לכל שקלא וטריא דשמעתין ולכך השמיטה הרי"ף והרמב"ן השיג עניו דהא הרי"ף חזר בו ופסק כרב נחמן ואביי ועוד דכל זה אינו רק לשיטת רש"י דלא קשיא לי' רק מנזקין אבל לשיטת הרא"ש דגם מבע"ח נמי קשיא א"כ אכתי צריכינן לכל שקלא וטריא דסוגיין א בע"ח דהא בע"ח אין דינו מדאורייתא רק בזיבורית כדתנן להדיא אין נפרעין מנכסי' משועבדים במקום שיש ב"ח ואפי' הן זיבוריתו ואי לא קאי גם אבע"ח א"כ אמאי יהי' קאי והרמב"ן גם הוא בחר בדרכו של הרא"ש ולכך כ' דאי אפשר לומר כתירוצו של בעה"מ והרמב"ן עצמו נדחק מאוד בישוב דבריהם כמו שתראה שדחה לשקלא וטריא דשמעתין בקושיא דלעיל ולכך כתב דסברת הרי"ף דלאו לעיקר נאמרו הדברים הללו רק לדחויא בעלמא אבל באמת בעיקר הדין ליתא לטענה דאי שתקת כלל ולכך השמיטה הרי"ף והא דפסק בכתובות בחד דאתי מכח ד' דמצי לדחותו בטענה דאי שתקת שאני התם דלא בעי למכור שדהו למארי' קמא כלל ורק כמראה לו מקום הוא ועיקר הטעם הוא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו והכי קאמר לי' אנא חשיבנא בנא כד' כיון דמכח ד' קאתינא זה תוכן כוונתו בקצרה עיי"ש והנה דבריו בסוגיא דידן מבואר הדוחק לדחות כל שקלא וטריא דשמעתין מסברות עצמנו במה שלא נמצא לזה שום סמך משום מקום בתלמוד וכן לא יעשה

ולע"ד נראה לומר ע"ד הרמב"ן רק בדרך פשוט יותר מבלי דוחק דס"ל להרי"ף והרמב"ם בפי' מהדרנא שטרא הוא כפשטא דלשנא דמשמע שבחזרת השטר נתבטל המכירה מעיקרא ולכך לא אמרינן כן בכל נזקין דעלמא דיזבין לעלמא דוודאי לא שבקינן לי' לעשות מעשה מחדש ולהפסיד לנזקין ובע"ח רק היכא שיוכל לבטל המכר מעיקרא הוא דיכול לטעון כך והא דהקשו ע"ז הרא"ש והרמב"ן דהא אנן קיי"ל כרבנן במס' ב"ב (קסח ב') דאין אותיות ניקנות במסירה וא"כ בחזרת השטר לא נתבטל המכירה לא ידענא מאי קא קשיא להו דהן אמת דאנן קיי"ל כרבנן וזהו באמת טעמם של הרי"ף והרמב"ם דהשמיטו להך אוקימתא דביתמי מ"מ שפיר מצינן למימר דס"ד דסוגיא דידן הוי דהך ברייתא אתיא כרשב"ג דהתם דס"ל דבחזרת השטר נתבטל המכר מעיקרא כי מחמת חומר הקושיא דאי הכי ליתו כולהו ולגבו מעדית לא הוי מצי לשנויי באופן אחר הוצרך לשנויי בטעמא דאי שתקת ואליבא דרשב"ג וע"ז מקשה א"ה בנזקין כו' והוצרך לשנויי ביתמי וכל זה הוא לפום מאי דלא ידע עדיין משינויא דמסקינן אנא לא ניחא לי בתקנתא דרבנן אבל לבסוף דאסקינן בשינויא דלא צריכין תו לטעמא דאי שתקת ממילא אמרינן דאתי הך ברייתא כרבנן ולא צריכינן תו לאוקמי דלא כהלכתא ולכך שפיר עבדו הרי"ף והרמב"ם דהשמיטוהו להך אוקימתא דביתמי וזה נלענ"ד ברור ואמת בדבריהם משום דהכי משמע פשטא דלשנא דתלמודא דקאמר מהדרנא וכו' דמשמע שנתבטל המכר מעיקרא אך לפ"ז יהי' צריך לפרש הך שינוייא דביתמי דאיירי ביתומי' קטנים דאל"כ הא מצי למיגבי מהיתומים דיתומים שגבו שדה בחוב אביהם מצי בע"ק למגבי מינייהו ואדרבה הך עדיפא טפי ואתיא במכ"ש כיון דקא מבטל המקח מעיקרא ולמפרע קיימא ברשותייהו ודו"ק וכן כתב הרשב"א דמיירי בקטנים והוכיח כן מלשנא דגמ' בלא הך הכרח שכתבנו וכיון דלא מצי למיגבי מיתמי לכך גובה מהלקוחות כיון דנכסי דבר נש אינון ערבין בי' ולפ"ז לא תיקשה על הרמב"ן דלמה נכנס בפרצה דחוקה ולא רצה לפרש כמו שפרשלו משום דהרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל לגבי ערב או קבלן דלוה שמת והניח בנים קטנים אינו יכול לגבות המלוה מן הערב עיין במ"מ פרק כ"ו מה' מלוה ולוה ה"ג לכך לא רצה הרמב"ן לפרש הסוגיא כרשב"ג דא"כ תקשי מאי קמשני ביתמי דהא מ"מ יוכלו לגבות מהיתומי' כיון דקא מבטל המקח מעיקרא וע"כ צ"ל דמיירי בקטנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דיכול לטעון אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא ליתמי ולא יוכלו לגבות ממנו לכך הוכרח לפרש בגוונא אחרינא אמנם הרמב"ם לשיטתו שפסק שם בפרק הנ"ל דיוכל לגבות מן הערב תחילה ואע"ג דאיכא יתומים קטנים לכך שפיר מצינן לפרש כמו שפרשנו ומיירי ביתומים קטני' וכמ"ש ועיין באו"ת (סי' קיא סעיף יג) שכתב שם שרוב הפוסקי' אינם מסכימים להרשב"א ולפי מה שכתבנו גם הרי"ף והרמב"ם מסכימים לדבריו גם מש"כ שם לחלק בין ערב ללקוחות עיי"ש ולפי דבריו אזדא לה דברינו מה שכתבנו שהרמב"ן לשיטתו והרמב"ם לשיטתו אמנם לפע"ד ליהא לדבריו דמה שהוכיח מדברי הרשב"א שהוא בעצמו בע"ד זה ולענין ערב הביאו הב"י להיפוך דאינו יכול לגבות ממנו תחילה ליתא דהא הה"מ והנ"י והב"י בעצמו הביא מקודם דברי הרשב"א שיכול לגבות מן הערב תחילה ומה שהוכיח מדברי השו"ע שבסי' ק"י כתב הב"י דברי הרמב"ם לענין ערב ולא הגיה הרמ"א עליו כלום גם זה אינו מוכרח דהרמ"א סמך עצמו על דבריו שבסי' קי"א נמצא מעתה כיון דדברי האו"ת אינם מוכרחים שפיר איכא למימר דהרמב"ן אזיל לשיטתו ולכך לא פי' הסוגיא כרשב"ג והרמב"ם לשיטתו ודו"ק:

אך בסוגיא דכתובות בחד דאתי מכח ד' דפסק שם הרי"ף דאמרינן לטעמא דאי שתקת הדבר צריך תלמוד ולכאורה עלה ברוחי לומר גם בזה דלא כהרמב"ן רק דהתם טעמא אחרינא אית בהא מלתא כיון דלדבריו הרי מכרו לו הד' שדה שיש לאחר דרך עליה ואילו הי' ידע מזה ודאי דלא הי' קונה ונמצא דנתבטל המקח מעיקרא אפי' לרבנן דרשב"ג ואף דאם יבוא הלוקח לטעון עם המוכרים לא יוכל לבטל המקח כי כל אחד יאמר לו בשדה שמכרתי ליתא לדרכו של פלוני מ"מ שפיר מצי טעין לזה לדבריך שאתה רוצה ליקח ממני דרך בממ"נ א"כ מאיזה שדה שאתה רוצה ליקח הדרך יתבטל מאותה שדה מקחי מעיקרא משים דהוי מקח טעות וממילא לא הוי דינך עמי רק עם המוכר כיון שנתבטל המקח ומהמוכר וודאי דלא תטול כלום ואף דבהגהת רמ"א בסי' רל"ב הביא בשם הגהות מרדכי דדרך אינו מבטל המקח שאני התם דמיירי שהמוכר מסלק מעליו הדרך משא"כ הכא ועוד דהא דינא גופא דהגמר' לא ברירא כ"כ וברווחא נוכל לומר דלא ס"ל להרי"ף והרמב"ם כן וזה הי' נלע"ד נכון מאוד דבזה היו דברי הרי"ף מיושבים בלי שום דוחק וגם לא תיקשה לפ"ז על הרי"ף מסוגייא דבכורות דכיון דהתם וודאי דלא נתבטל המקח מעיקרא דכ"ז שלא גובה הבע"ח מכירתו קיימת דבע"ח אין לו קנין בגוף הקרקע רק שעבוד בעלמא ולכך ליתא לטענה דאי שתקת התם לרבנן דקיי"ל כוותייהו אבל דינו של הש"ך בת"כ וודאי דליתא דכיון דאתי בטענה על גוף השדה א"כ נתבטל המקח מעיקרא ושפיר איתא לטעמא דאי שתקת אבל לסברת הרמב"ן לכאורה קשיא ההיא דבכורות דגם התם איכא למימר שהוא לבדו יחשב כשנים כמו בחד דאתי מכח ד' אלא שעומד לנגדי סוגיא דיבמות (לז) בספק ובני יבם דאפלגו התם ר' אבא ור' ירמיה אי קם דינא או הדר דינא ואמרינן התם לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי דר' אבא כרבנן כו' ודחי אמר לך ר' ירמי' אנא דאמרי אפילו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דא"ל אי שתקת כו' אבל הכא מי מצי למימר הכי ולפי מאי שפרשנו בטעמא דאי שתקת דכתובות א"כ אינו ענין כלל ההיא דכתובות להא דספק ובני יבם:

הן אמת דגם הרמב"ן במלחמותיו למס' יבמות נדחק הרבה בההיא סוגיא דיבמות ליישבה אליבא דהרי"ף דשם ותוכן כוונתו בקצרה דהמקשה הי' סבור דטעמא דאי שתקת היינו טעמא דקם דינא ולכך הוה ס"ד דפליגי כו' והמתרץ השיב לו דטטמא דאי שתקת הוה משום דאמר אנא חשיבנא כד' דמה מכר כו' וכמו שהוא לפי האמת משא"כ בספק ובני יבם דלא מצי למטען כן דאנן חשבינן כתרתי אלא שהוקשה לו דברי הרי"ף דשם דכ' דקיי"ל כר"א משום דקם לי' כרבנן כו' ולפי דבריו לפי האמת שפיר דחי לה הגמ' דגם ר' ירמי' מצי סבר כרבנן ולא העלה לזה שום ארוכה במלחמותיו שם אלא שהפליג לצד אחר וקיים דברי הרי"ף מטעם כן

שאיתא דדינא הוא אין להיציא מבני יבם וגם ר' אבא דיינא הוא וכל אלו הם טעמים אחרים שלא הוזכרו ברי"ף כלל ולפי זה נוכל לומר שפיר גם כדברינו בכוונת הרי"ף דסוגיין וסוגיא דיבמות יתפרש כמו להרמב"ן אך לא נתקררה דעתי בזה כי מה ימריצני שגם לפי' הרמב"ן הוא דחוק אם גם לדבריו הוצרכתי לדחק בכל אלה:

שוב ראיתי שם בר"ן במס' יבמות שמפרש לסוגיא דשם ע"פ דברי הרמב"ן דכאן ומפרש דגם התם שייך האי טעמא דבני יבם חצי אמרי דאנן חשבינן כאבונא עיי"ש שכ' דבבני יבם הוי האי סברא כ"ש טפי מבחד דאתי מכח ד' ולפ"ז עולין דברי הרי"ף דשם כהוגן ומיושבים היטב והכי מתפרשא סוגיא דהתם דהמקשה היה יודע האמת דטעמא דאי שתקת דכתובות הוא משום דאמר אנא חשיבנא כד' והאי טעמא שייך גם בספק ובנ"י ולכך שפיר מדמי להו להדדי ואמר דפליני ר"א ור"י בפלוגתא דאדמון ורבנן והמתרץ דדחי ליה ואמר ע"כ לא אמרינן התם אלא משום או שתקת הוי סבר בטעמא דאי שתקת כמו המקשה דהכא או כפירושינו או כהרמב"ן דכאן ולכך שפיר כ' הרי"ף דקי"ל כר' אבא משום דקם ליה כרבנן וכדברי המקשה משום דלפי האמת ליתנהו לדברי המתרץ ולכך עלה בדעתי לפרש טעמא דאי שתקת דכתובות כהרמב"ן רק במאי דדחי לשקלא וטריא דסוגיא דידן הא ודאי דהברור הוא כמש"כ דס"ל להרי"ף דסוגיא דידן בס"ד אזלא כרשב"ג אבל מש"כ לפרש בטעמא דאי שתקת דכתובות נראה יותר לפרש כהרמב"ן דמעתה יתפרש היטב סוגיא דיבמות לפי' הרי"ף ע"ד מש"כ הר"ן אלא שדברי הר"ן עצמם דמס' יבמות אינם מתקבלים על הדעת כלל ויותר נראים בזה דברי הרמב"ן דמס' יבמות דלא שייך התם טעמא בספק וב"י הך טעמא דאנא חשיבנא כד' שכ' הרמב"ן וכיון שכן דדברי הרי"ף דיבמות מוקשין גם להרמב"ן א"כ דברי הרי"ף דכאן יותר נראה כמש"כ דבביטול מקח תליא מילתא וסוגיין דיבמות בלא דברי הרי"ף דשם ודאי דמתיישב היטב לדברינו ע"ד מש"כ הרמב"ן ובזה אין שום דוחק אלא שהדבר הקשה הוא דברי הרי"ף דשם וזה אינו מתיישב גם להרמב"ן וצ"ע מיהו מה שהקשינו לעיל על הרמב"ן מסוגיא דבכורות יש ליישב בפשיטות דשאני התם כיון דלפי דבריו שהוא אינו הלוה א"כ ודאי דחבירו הוא החייב וא"כ אין מצי למיטען דאנא חשבנא כשני יב"ש כיון שהוא מכיר בבירור בשקרו של חבירו איך מצי לעמוד במקומו וזה פשוט ועי"ל כיון דמרא דהך שמעתא הוא ר"י ור' ירמיה לית לי' ביבמות לטעמא דאי שתקת ורבא לדבריו דר"י קמהדר ותירוץ זה אינו רק להר"ן אליבא דהרמב"ן ודו"ק ועכ"פ איך שיהי' הכוונה בדברי הרי"ף לענין דינו של הש"ך ז"ל נ"ל ברור כיון דמתורת גזל על גוף השדה קאתי לא יוכל לבוא עליו בממ"נ דאם אמת הדבר דמכר לו שדה גזולה א"כ ודאי דנתבטל המקח ותו הוי דינו עם המוכר הראשון ובוודאי לא יטול כלום וכן להרא"ש ליתא לדינו של הש"ך וכמש"כ לעיל וצ"ע ודע דבספר נ"מ בסי' קמ"ח האריך להקשות הרבה על הך דינא דחד דאתי מכח ד' ומכח קושייתו יצא לו דין חדש דהך דאבדה לו דרך שדהו מיירי שאין לו חלק בגוף השדה רק שעבוד בעלמא וכל דבריו שם אינם מוכרחים גם דברי הסמ"ע בס"ק ב' תמוהים ונלאתי להאריך ודע דיש עוד לעיין בהך סברא דאי שתקת מהא דמס' ב"ב (ל' ב) מסוגיא דאת לאו קמודית לי כו' אמאי לא אמרינן התם להך סברא דאי שתקת ולפירש"י לק"מ דשאני התם שבא להפסידו לגמרי ואינו עושה עמו שום טובה לכך לא מצי טעין אי שתקת אבל להרא"ש קשיא וצ"ל דשאני התם כיון שהוא יודע בוודאי שחבירו רוצה לזכות בטענת שקר היינו במינו שלא היתה שלך והוא יודע שהיתה שלו ואין להמוכר בה לא שטר ולא חזקה לכך אינו רשאי למוסרו להמוכר מיהו להך סברא שכתבנו שנתבטל המקח קשיא ועדיין לא נתבררו אצלי הדברים כל הצורך מסוגיא דלאו קמודית לי ולא הספיק הזמן בידי לעיין בהם כל הצורך ויבואר אי"ה לעת אחר ועיין היטב בכל אלה:

והנה בהך שכתבנו לעיל בשם הרז"ה דמיישב דברי הרי"ף משום דפוסק כרבא בפ' הנזקין דניזק גובה מעדית דיתמי עיין בזה באורך ברא"ש שהביא דעת הראב"ד ור"י שחלקו בין יתומים ללקוחות וראיתי בס' קצות החושן שתמה עליהם דא"צ לחלק כלל וגם בלקוחות כה"ג דקנה הכל בב"א גובה מהעדית והאריך שם בפלפולו עד"ז ולא דק כלל דלדבריו יגבה גם בע"ח מיתומים בבינונית כיון דירשו הכל בב"א דבלקוחות כה"ג דקנו הכל בב"א גובה מבינונית ולהדיא תנן אין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית אלא וודאי דהא דמדמינן יתמי ללקוחות היינו ללקוחות שהניחו בני חורין ורצה לומר דיתמי אף דלא שייך גבייהו שהניחו ב"ח מדמינן להו ללקוחות במקום שיש בני חורין דעיקר הדמיון ילפינן ממתני' דהנזקין דתנן אין נפרעים מהיתומים כו' ואין נפרעין מן הלקוחות כו' מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח ואפי' הן זיבורית א"כ ש"מ דיתומים דמו ללקוחות שהניחו ב"ח ובזה נתבטלו שם כל דבריו וזה ברור ופשוט:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה