נחלת דוד על בבא קמא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק א - ארבעה אבות · דף ז:
ברש"י ד"ה ושקל ולהכי אתי כו', אף דלמאי דאמרינן אלא אי איכא לדמויי לבע"ח מדמינן לה ושם גבי בע"ח ליכא קרא להכי ואמרי' כן מסברא צ"ל דדוקא גבי נזקין דיפוי כח שלהם מפורש בקרא מיטב שדהו וכו' לכך איצטריך קרא לבינונית וזיבורית דלהוי רשאי ליתן כיוקרא דלקמי' אבל גבי בע"ח דיפוי כח שלהם אינו אלא תקחז"ל דמדאורייתא דינם בזיבורית שפיר אמרינן כן מסברא בלא שום קרא וזה פשיט ומוכרח ולפי"ז ע"כ סוגיא דשמעתין אזלא אליבא דעולא דס"ל דמדאורייתא דינם בזיבורית ודלא כהפ"י שרוצה לפרש סוגיא דשמעתין אליבא דר' שמעון דס"ל דמדאורייתא דינו דבע"ח בעדית וזה אינו ובעיקר קושייתו מה שהכריחו לומר כן היינו משום דקשיא לי' איך הוי ס"ד דראב"י לומר דיוכל לימר להבע"ח שקול זיבורית כיוקרא דלקמיה ליטעון ולימא לא ניחא לי בהך תקנתא דתיקנו חז"ל לטובתי וכדרב הונא בכתובות (פג) כל האומר אי אפשי בתקנת חכמי' כגון זו שומעין לו נראה דלק"מ דאטו מדאוריית דינו בזיבורית דווקא הא ילפינן לה מקרא דהאיש אשר אתה נושה בו וא"כ עיקר הילפותא מקרא הוא דתליא ברצון הלוה רק דאנן אמדינן דעת הלוה דסתמא לא יתן לו רק זיבורית כיון דתליא ברצונו ולכך אמר עולא דבר תורה כו' אבל לא שיהיה עיקר דינו בזיבורית דווקא עד שיוכל הבע"ח לטעון אי אפשי בתקנת חכמים וכן הוא באו"ת סי' ק"ב ס"ק ג' ועוד י"ל דכשם דאמרי' גבי נזקין מדיפה התורה כוחו לענין עדיות א"כ כ"ש לענין בינונית וזבורית כמו כן נאמר לענין בע"ח מדיפה התורה כוחו דלוה לענין שאינו צריך ליתן דווקא עדית או בינונית א"כ כ"ש שאין צריך ליתן דווקא זבורית ודו"ק ובאמת הכל הולך אל מקום אחד דמחמת זה בע"כ צ"ל כסברא דלעיל דעיקר כוונת התורה שיהיה תלוי ברצון הלוה אבל לא שיהיה צריך ליתן זבורית דווקא ועיין:
שם בגמ' א"כ הורעת כוחן של נזקין אצל בינונית וזבורית כו' וכמו כן אמרינן לענין בע"ח א"כ נעלת דלת בפני לווין הנה מפשטא דסוגיין יראה דאם רוצה הניזק בבינונית וזבורית וכן בע"ח בזיבורית שקיל בע"כ של מזיק ולוה כזילא דהשתא אלא שהרא"ש כתב שנראה לו דלא אמרינן כן רק היכא שגילה דעתו שאינו רוצה לשייר לעצמו רק שחפץ ליתנה כיוקרא דלקמיה בזה הוא דאמרינן א"כ הורעת כו' אבל היכא דלא גילה דעתו כלל לא כפינן לי' ליתן בינונית וזבורית דווקא דלא יהא אלא עדית ועדית הא ברשות הלוה או המזיק ליתן איזו שירצה וה"נ מצי הלוה או המזיק לומר כי היא חביבה עליו והוי כעדית ועדית או בינונית ובינונית ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם בעדית ועדית היכא דגילה דעתו שרוצה ליתן לו שקיל הניזק בע"כ דהא הרא"ש מדמי להו אהדדי דאלת"ה הדרא קושיית הרא"ש לדוכתי' וזהו כדברי הסמ"ע בסי' תי"ט ס"ק ד' שהשיג על הע"ש בזה ודבריו נכונים ודלא כהש"ך שם ס"ק ד' שכתב שנראים לו דברי הע"ש ולא עיין היטב בדברי הרא"ש אלו וכן כתב באו"ת (סי' ק"ב ס"ק ד') ע"ש וזה ברור
ובעיקר סברת הרא"ש נלפע"ד דלא מיקרי גילוי דעת רק היכא שרוצה ליתנה ביוקרא דלקמי' אבל אם מעלה אותה בדמים מרובים יותר הרבה מיוקרא דלקמי' לא מיקרי גילוי דעת כלל משום דכן הוא מדרכם של בני אדם למכור אף הדבר החביב עליו ביותר בדמים מרובים דריבוי הדמים חביבים עליו טפי וא"כ מאי גילוי דעת יש בזה שאינה חביבה עליו כעדית דגם אם היתה עדית היה מוכרה בדמים אלו רק היכא דגלה דעתו שרוצה ליתנה לו ביוקרא דלקמיה שבאמת אין זה יותר מכדי שוויו כיון דכו"ע נטרי עד ניסן ומזבני א"כ חזינן דאינה חביבה עליו ביותר רק שאינו רוצה להפסיד מדמי שוויו בניסן ובזה הוא דאין שומעין לו דמה לנו אם יפסיד בזו או בזו כנ"ל פשוט ובזה יתיישב הא דנקיט בכולה שמעתין כיוקרא דלקמיה ולא קאמר מעלינן לך כנכסי דבר מריון וכמו שהקשינו לעיל אבל לשיטת הרא"ש ניחא דבלא"ה לא הוי מקרי גילוי דעת כלל ויתיישב נמי קצת מה שדקדקנו לעיל מה ענין דבריו של רבה לעיקר תירוצו של אביי ודו"ק:
ודע דלהרא"ש נוכל לקיים שפיר הגירסא דעדית בציר פורתא גבי בע"ח שדחו התוס' להך גירסא ולהרא"ש דבגילוי דעת תליא מילתא שפיר מצינן למימר היכא דגילה דעתו לענין עדית גם בזה יש נעילת דלת יתיישב שב בזה מה שדחקו התוס' עצמם בדבור שאח"ז דלהכי נקיט כתובת אשה איידי דאיירי בנזקין ובע"ח נקט בתרייהו כתובת אשה ולהרא"ש אתי שפיר ודו"ק אמנם מדברי הרא"ש עצמו יראה דלא הוי ברירא לי' הך מלתא גם לשיטתו דשפיר נוכל לומר דגילוי דעת לא מהני רק בתובע פחות מדינו אבל ביותר מדינו לא מהני גילוי דעת כלל ולכך גם לשיטתו לא גרסי' להך גירסא דעדית בציר פורתא ולכך כ' הרא"ש זיבורית טפי פורתא לחד גירסא או עדית בציר פירתא לאידך גירסא משמע דלא ברירא לי' מלתא לאכרועי בין הגירסאות וכן הוא בתומים סי' ק"ב ס"ק ה' עיי"ש והטור הכריע דלא כהך גירסא ולכך כ' דא"צ ליתן עדית בציר פורתא כזילא דהשתא ואפי' ג"ד לא מהני אמנם מה שפסק הטור שצריך עכ"פ ליתן לו ביוקרא דלקמי' בע"כ לכאורה אינו מובן דממ"נ אם גילה דעתו שרוצה ליתנו לו ביוקרא דלקמי' א"כ לא הוי בע"כ של הלוה ומה הוצרך הטור להשמיענו זה דאם שניהם רוצים פשיטא דיעשו כרצונם ואי דלא גילה דעתי כפשטי' דלישנא דהטור דמשמען דשקיל בע"כ של הלוה קשה הא אפי' זיבורית אין צריך ליתן כ"ז שלא גילה דעתו מיהו יפה פירשו בסמ"ע סי' ק"ב ס"ק ו' דמיירי שגילה דעתו שרוצה למוכרה לאחר ביוקרא דלקמי' ולא לו דאז שקיל בע"כ של הלוה להך שדה בחובו וצריך לומר דהטור מסברא בעלמא כתב להך דינא דבכה"ג וודאי דהוי נעילת דלת ובאו"ת כתב דלמד כן מתורת אביו הרא"ש שכ' כן לענין כתובה ולא ידענא מאי קאמר דהרא"ש לענין כתובה מיירי בגילה דעתו שרוצה לתנו לה וא"כ וודאי דהוא מלתא דפשיטא ואינו ענין כלל לדברי הטור וכפי מה שפרשם הסמ"ע ודו"ק ובע"כ צ"ל דהטור כ"כ מסברת עצמו ולענין כתובה גם לפי דברי הטור נלפע"ד דאינו תלוי בגילוי דעת כלל כיון דליכא כאן נעילת דלת ודלא כהאו"ת:
ובעיקר דינו של הרא"ש במאי דחידש דבעינן גילוי דעת דווקא כבר השיג עליו ביש"ש הביאו הש"ך בסי' ק"ב ותי"ט ופסק כהרמ"ה הביאו הטור דלא בעינן גילוי דעת כלל רק בכל ענין יפה כחו של ניזק ושל בע"ח אם רוצים ליטול בפחות מדינם וכפשטא דלשנא דהש"ס ומה שהביא הרא"ש ראי' לדבריו דלא יהא אלא עדית ועדית כתב ביש"ש דגם בזה הדין דשקיל איזה עדית שרוצה המזיק דלא יהא אלא עידי עדית כיון דקיי"ל דבשלו הן שמין שקיל מעידי עדית אמנם עדיין לא תירץ כלום למאן דפסק כמ"ד דבשל עולם שמין וגם לא תירץ כלום מבע"ח ולענ"ד נראה בפשיטות דאין סברא כלל שיוכל לומר היא חביבה עלי ביותר במה שהוא נגד הדין והסברא וא"כ נהי דבעדית ועדית מצי למימר כן למ"ד בש"ע שמין מכל מקים לא מצי לומר כן על בינונית וזיבורית שחביבים עליו ביותר היפך מדעת כל העולם וראיה לזה מדברי הרמב"ם לענין דינא דבר מצרא מב"ב (יב ב') דאם רוצה ליקח חלק הרע שאצל שדהו מחוייבים השותפין ליתן לו ולא מצו למטען כי היא חביבה עליהם ביותר בלא שום אמתלא לדבריהם וגם בשווים הדין כך לשיטת רש"י והרי"ף והרמב"ם מכ"ש בגרועים ובזה אזדא לה לגמרי סברת הרא"ש [ועיין עוד במה שאכתוב אי"ה בסוגיא דלקמן בדברי הרא"ש אלו] וכן נראה עיקר לדינא כהרמ"ה וכיש"ש ולענין קושיית התוס' דדחקו עצמם הא דנקיט כתובת אשה ולא נקיט בע"ח ושואל עדית בציר פורתא עיין באו"ת שיישב זה גם לשיטת הרמ"ה והיש"ש ודו"ק ותוכן דבריו דלר"ש דס"ל דב"ח מדאורייתא דינו בעדית ורק משום שלא יקפוץ כו' תיקנו בבינונית ודאי דמהני גילוי דעת דתו לא שייך סברת שמא יקפוץ דמאין ידע דיגלה דעתו אח"כ אבל לעולא לא מהני גילוי דעת כלל ולכך נקיט הש"ס כתובת אשה דהיא אליבא דכו"ע ובר מן דין נלע"ד דמוטב לנו לסבול דוחק התוס' מסברת הרא"ש ועיין:
ודע דהרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי לסוגיא דידן ולא כתבו כלל הך דינא דאם רוצה הניזק או הבע"ח בפחות מדינו וצריך טעם להשמטתם ובאו"ת כתב יישוב לזה ולא נתחוורו לי דבריו ולכאורה הי' נראה לומר דדעתם הוא דע"כ אינו שואל בפחות מדינו אם לא שהיא לו אמצרא דידי' ובזה כבר כתבו דאם שואל צד הגרוע שאצל שדהו דצריכין ליתן לו אבל זה אינו דהתם דווקא ברוצה ליקח מהגרוע לא יותר משיעור שראוי לו ליטול מהיפה אבל היכא דבעי ליטול טפי פורתא היינו כערך מעותיו לא יהבינן לי' כמבואר התם ברמב"ם עיי"ש וא"כ הדק"ל וצ"ע:
שם בגמ' אליבא דר"י לא תבעי לך דאמר בדניזק שיימינן כו' והא דלא קמבעי ליה אליבא דר"י ג"כ היכא דאהני קרא נלענ"ד דאה"נ קאמר והגמ' לא קאמר דאליבא דר"י לא תבעי רק במאי דפליג עם ר"ע והיינו היכא דזיבורית דניזק הויין כעדית אבל היכא דזיבורית שלו לא הויין כעדית דבהאי גוונא מודה לר"ע משום דאהני קרא אה"נ דאיכא למבעי גם לדידיה כמו לר"ע וגם זה נכלל במאי דאמר כי תבעי לך אליבא דר"ע כיון דבהאי גוונא לא פליגי כלל וזה פשוט וא"צ לפנים ודברי רש"א בזה אינם נראים לענ"ד ונלאתי להאריך והמבין יבין: