נחלת דוד על בבא מציעא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - אלו מציאות · דף כב.
בגמ' שטף נהר. רש"י גריס מפני שנתייאשו ומפרש לה דהמקשה הוי סבר דקוריו עציו ואבניו יש קול לשטיפתן ומסתמא ידעו הבעלים בשטיפתן ולכך וודאי דנתייאשו דסברת המקשה הי' דמיירי באינו יכול להציל כלל [והא דבעינן שידע ולא הוי כאבידה ששטפה נהר דמותרת אף בלא ידע כמש"כ רש"י לעיל בזוטו של ים כו' רחמנא שרי' אף בלא ידע היינו משום דהתם אבודה מכל אדם אבל הכא מיירי בנהר שאינו גדול כ"כ שישטוף למקום שאין שם אדם רק שישטוף לשדה חבירו ולא מיקרי אבודה מכל אדם ועיין במאור ובמלחמות שכתבו להך סברא ויתבארו דבריהם לקמן אי"ה] ומדייק מינה הא סתמא היינו אבידה שאין לה קול כ"כ שנוכל לומר שהבעלים לא ידעו לא הוי של מוצאן וקשיא לרבא וסיפא דאם היו הבעלים מרדפים לסברת המקשה צריך לומר דמיירי ביכול להציל דאי באינו יכול להציל כלל מאי מהני במה שהם מרדפים דהא נעשה כצווח על ביתו שנשרף וכמו דאמרינן לקמן (כ"ו ב') בראה סלע שנפל בין החול דאפילו אם מייתי כברה מ"מ הוי יאוש אלא ע"כ דמיירי ביכול להציל ואין זה דוחק דרישא וסיפא לאו בחדא גוונא מיירי משום דבמאי דאמר אם היו מרדפים כו' הוי כפירש להדיא דמיירי ביכול להציל דאטו בשופטני עסקינן שירדפו חנם אם אינם יכולים להציל כלל וה"פ דהברייתא שטף נהר כו' וסתם שטיפת נהר אינם יכולים להציל הרי אלו שלו היו הבעלים מרדפים ור"ל דאם הוא באופן שיכולים להציל והבעלים מרדפים חייב להחזיר דלא נתייאשו וכן פירשה בבעה"מ לפי שיטתו ומשני הב"ע שיכול להציל ולפ"ז צריך לומר דהא דקתני מפני שנתייאשו הבעלים היינו אם שמענו שנתייאשו ואף דתני מפני שנתייאשו דמשמע מינה דסתמא הוי יאוש מ"מ אין זה מוכרח דכה"ג מצינו בב"ק בפ' הגוזל בתרא במתני' דנטלו מוכסין חמורו דקתני בה נמי לישנא דמפני שהבעלים מתייאשין ואפ"ה מפרשינן לה שם בסוגיא לחד מ"ד דהיינו אם שמענו בפירוש שנתייאשו הבעלים וה"ק אם שמענו שנתייאשו הבעלים מהני היאוש דבלב שלם הוא מתייאש דלחד מ"ד שם אף אם שמענו בפירוש שנתייאשו הבעלים אמרינן דאקראי בעלמא הוא ולא מתייאשי בלב שלם קמ"ל מתני' דאינו כן רק אם שמענו שנתייאשו שפיר אמרי' דנתייאשו בלב שלם וזהו דאמרינן מפני שהבעלים מתייאשין מהם רצה לומר דשייך בהו יאוש וכמו כן נוכל לפרושי הכא דכיון דאוקמינן ביכול להציל א"כ הוי אמינא דלא מהני בזה יאוש כלל משום דאינו מתייאש בלב שלם כיון דיכול להציל קמ"ל הברייתא דשפיר מתייאש אם שמענו בפירוש שנתייאש כ"כ בפ"י ליישב קושיית התוס' על רש"י והוא נכון. ואף דיש לחלק בין לישנא דמפני שהבעלים מתייאשין מהן דתני התם ובין לישנא דמפני שנתייאשו הבעלים דתני הכא מ"מ אין זה קושיא על רש"י דשפיר נוכל לפרושי גם לישנא דמפני שנתייאשו כמו התם כמבואר לכל מעיין ולכך לא מקשי מרישא מידי רק דמקשה מסיפא דמאי אריא מרדפים כו' דהשתא לא נוכל לתרוצי דתני מרדפים לאשמועינן דאיירי ביכול להציל כמו דמפרשינן אליבא דהמקשה כיון דגם רישא מיירי ביכול להציל א"כ לא הוצרך לפרושי זה בסיפא ודו"ק ומשני דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק והשתא הוי פירושא דרישא דמפני שנתייאשו היינו בסתמא כיון שלא רדפו וכמו שהיה סבור המקשה וסיפא הוי היפוכא דרישא דאם היו מרדפים לא נתייאשו הבעלים כן הוא ביאור הסוגיא אליבא דרש"י ועד"ז פירש הבעה"מ רק דגריס בברייתא אם נתייאשו ולפ"ז לא נצטרך לדחוקי בדברי המקשה דאי הכי אימא סיפא כלל דשפיר מתיישב כמו שהוא לפי' התוס'. ומה שהקשו בתוס' עוד דמנ"ל לדיוקי כן מרישא הא סתמא לא ונכנסו בזה בפלפולים גם לפי שיטתם עוד כה"ג הקשה ג"כ במלחמות על שיטת בעה"מ בשינוי קצת עיי"ש ג"כ אינו קושיא כלל ואשתמיטתיה להו דברי התוספתא בכתובות פ' ח' עיי"ש במקומה דתני בה להדיא בסיפא שאם היו הבעלים במקום אחר חייב להחזיר רק דאורחי' דהש"ס בכל דוכתא כל מה דיכול לדייק מרישא קמדייק אף שאינו מבואר כ"כ אבל עיקר סמיכת הש"ס היה על הסיפא דתוספתא דתני בה להדיא כן ועיין:
והרמב"ן במלחמות גריס ג"כ אם נתייאשו הבעלים וחילק ג"כ בין הך דהכא ובין אבידה ששטפה נהר דמותרת לגמרי כמו שמחלק בעה"מ דשאני הכא שאינה אבודה מכל אדם דודאי תבוא לשדה אחר שאין השטיפה גדולה כ"כ כזוטו של ים רק דבפירושא דברייתא לפי סברת המקשה קמא הוא נאדי מפירושו של בעה"מ משום דנראה לו דוחק לאוקמי רישא באינו יכול להציל וסיפא ביכול להציל ושיהי' זה נכלל בלישנא דאם הבעלים מרדפים דר"ל אם יכולים להציל דכ"ז נראה לו דוחק ועוד הקשה על פי' זה עיי"ש [מיהו קושייתו זאת כבר נתיישב בדברינו לעיל]. לכך קמפרש לה איהו דהמקשה הי' סבור דאם הבעלים היו בשעת שטיפה היו יכולין להציל ע"י שהיו הולכין אחריהן לראות היכן יניחם הנהר ביום או יומים לכשיחסרו המים וזה אינו רק אם היו הולכין תיכף בשעת השטיפה ורואין היכן יגיעו אבל אם אינם הולכין תיכף בשעת שטיפה שוב אינם יכולים להציל כלל ולכך שפיר תני בסיפא דאם היו מרדפים אין זה יאוש דסיפא הוי היפוכא דרישא דרישא תני אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם ולא רדפו ובסיפא תני אם היו מרדפים ומדייק שפיר מדקתני אם נתייאשו הבעלים דמשמע שהיו ולא רדפו הא סתמא שלא היו לא ומשני דמיירי שיכולין להציל אפי' אם לא רדפו מיד יכולין להציל אח"כ ולפ"ז נוכל לפרושי אם נתייאשו ששמענו בפירוש ולכך לא הוי קשיא לי' מרישא ולא מידי רק מקשה מסיפא מאי איריא מרדפין כו' ומשני ביכול להציל ע"י הדחק היינו אחר שטיפה ובשעת שטיפה יכול להציל בקל ולפ"ז יהי' פירושא דרישא דאם נתייאשו שהיו ולא רדפו וסיפא הוי היפוכא דרישא ודיוקא דהא סתמא לא נמי אתי שפיר משום כיון שיכולין להציל ע"י הדחק אינו עומד להתייאש דבזה גם רבא מודה דלא הוי יאוש זהו תוכן פירושו של הרמב"ן ועד"ז פירשו גם התוס' אלא שיש ביניהם קצת שינוי והוא דהרמב"ן אף דגם איהו קמפרש בסברת המקשה דמיירי דיכול להציל בקל בשעת שטיפה מ"מ נראה מדבריו דבזה מסכים לסברת בעה"מ דהחילוק שיש בין אבידה ששטפה נהר להך דהכא הוא משום דהכא ודאי יבואו לשדות אחרים וימצאו אותן ולכך לא מקרי אבודה מכל אדם ולא סגי' לי' לחלק בלא"ה כסברתו קמייתא דכיון דמיירי דיכול להציל בקל בשעת שטיפה א"כ בזה לא דמי לשטפה נהר דהתם אינו יכול להציל כלל אפי' מיד. משום דמה בכך שהי' יכול להציל בשעת שטיפה מ"מ כיון דאח"כ אינו יכול להציל כלל לפי סברת המקשה שפיר מקרי אבודה מכל אדם כיון דעתה אי אפשר עוד להציל כלל ולכך הוצרך לחילוקו של בעה"מ גם לפי פירושו והתוס' לא נחתי כלל לחילוקו של בעה"מ רק דבהך סברא דיכול להציל בקל בשעת שטיפה קמחלקי בין הך דהכא לאבידה ששטפה נהר כמבואר בדבריהם ודבריהם דחוקים בזה ויותר נראין בזה דברי הרמב"ן ועוד בהך דמשני דמיירי ביכולין להציל כתבו התוס' דמיירי ביש בו סימן ולכך הוא יכול להציל אף אח"כ ומדברי הרמב"ן נראה דמפרש כפשוטה באין בו סימן ומ"מ אפשר דיכול להציל ע"י איזה אופן אחר שיחקור מאנשים שראו להיכן הוליכן הנהר וכדומה וגם התוס' לא כתבו כן להכרח דפירושם שפיר מתפרש גם בלא"ה רק שכתבו כן להסביר הענין איך אפשר להציל אח"כ ועכ"פ בפירושא דשמעתא דא ודא אחת היא וראיתי בפ"י שהאריך מאוד בביאור סוגיא זו לפרש בה פירוש חדש וסוף דבריו שהי' נראה בעיניו מאוד פירושו רק דמסתפי לפרש דבר אשר לא שערו הראשונים אלא שכמדומה לו שכן הוא דעת הרמב"ם אח"ז עיינתי היטב בלשון בעה"מ ומלחמות וכדומה לו שכן עולה מתוך פירושם עכ"ל ולחנם חרד את כל החרדה הזאת ופחד ללא דבר כי דבריו בעצמו הן הן דברי התוס' בהוספת סברת הרמב"ן לחלק בין הך דהכא לאבידה ששטפה נהר ודו"ק:
ולענין הלכה יש לנו לפרש הברייתא כדעת המקשה קמא וכמו דהוה מפרש לה אליבא דאביי דהא דמהדר הגמ' לאוקמי דאיירי ביכול להציל ע"י הדחק היינו לשנויי אליבא דרבא אבל לדידן דקיי"ל כאביי אית לן לפרושי בפשיטות כסברת המקשה דמיירי באינו יכול להציל כלל לשיטת רש"י ובעה"מ ולשיטת התוס' והרמב"ן מיירי דמיד היה יכול להציל ולאח"כ אינו יכול להציל כלל:
והרמב"ם בפ"ו מהל' גזילה ואבידה כתב להא דשטף נהר קוריו כו' וכ' עלה אם יודע שנתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין ואם אינו יודע אם נתייאשו ואם לא חייב להחזיר ואצ"ל אם היו הבעלים מרדפין אחריהם לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלילותו של נהר ומן הא"י ומן הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש אם ידע בוודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר ועי' בה"מ שכתב עליו שסובר שאין חילוק כלל בין הך דהכא לאבידה ששטפה נהר דגם בזוטו של ים בעינן דוקא שנתייאשו וכפשטא דברייתא דרשב"א. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע"פ שלא נתייאש הרי הן של מוצאן וכי בעינן נתייאשו ביכולים להציל ע"י הדחק ואצ"ל שלא ע"י הדחק אבל בשאי"ל רק ע"צ הפלא והזרות אפילו לא נתייאש לא ואפשר שהרב סובר דכל כה"ג היינו נתייאשו וכן כתב בפרק י"א בזו דזוטו ש"י שזה וודאי נתייאשו כוונת הה"מ מבוארת משום דנראה מלשון הרמב"ם דבעינן שידעו שנתייאשו הבעלים בודאי והיינו ששמעו מהם שנתייאשו וגם בזוש"י בעינן כן וע"ז כ' שעיקר הדין אינו כן כדאמרינן לקמן נעשה כצווח על ביתו ועל ספינתו כו' א"כ אפי' וודאי לא נתייאשו נמי הרי הן של מוצאו ואח"ז מסיק שאפשר גם הרמב"ם סובר כן כדמוכח מדבריו פרק י"א שכתב שזה ודאי נתייאשו ורצה לומר דאפי' עומד וצווח מ"מ אמרינן דבלבו כבר נתייאש וצוויחתו אינו ראי' כלל שלא נתייאש דמ"מ הוא צווח כמו על ביתו שנשרף כו' אף דיודע דאינו מועיל כלום וכן כ' הרמב"ם עצמו לקמן גבי הך דראה סלע שנפלה בין החול כו' שבדעת רעועה הוא מחפש והא דכ' כאן אם ידע בוודאי שנתייאש אין הכוונה דבעינן שישמעו מפיו שנתייאש רק דסתמא הוי יאוש והא דכ' הרמב"ם דבעינן שידעו היינו שידעו מהטביעה עכ"פ דאז ממילא אנן סהדי שנתייאש כן הוא ברור כוונת הה"מ למעיין היטב בדבריו ולפ"ז מוכח מדברי הה"מ דיאוש שלא מדעת שייך שפיר גם בזוטו של ים דאל"כ למאי בעינן ידיעתו כלל גם בכ"מ כ' שהברור בדברי הרמב"ם שסובר כן כמו דמסיק הה"מ כדמוכח בפי"א ומדברי שניהם נלמד זה דלהרמב"ם שייך ישל"מ בזוש"י וקרוב בעיני שגם הה"מ עצמו סובר כן דלא השיג על הרמב"ם רק לפום מאי דנראה מפשטות לשונו דבעינן שישמעו מפיו שנתייאש ע"ז השיג דאף דצווח מ"מ אמרינן שנתייאש בלבו אבל אם לא ידע כלל מן האבידה וודאי דגרע טפי משום דהוי ישל"מ תדע דהא בראה סלע שנפלה בין החול לפי פי' הרמב"ם שם לא משגחינן במה שלא נתייאש ואילו לא ידע שנפל וודאי אסור מטעם ישל"מ דהא זהו עצמו פלוגתא דאביי ורבא בדבר שאב"ס וכן מוכח בכמה דוכתין בפירקין דזה גרוע טפי והסברא נותנת כן לפמש"כ הרמב"ם כאן ובפרק י"א דעיקר טעמא דזוש"י דשריא רחמנא הוא מטעם יאוש א"כ ממילא שייך בזה ישל"מ ורש"י ותוס' והרא"ש שכתבו דבזוטו ש"י אפי' באתה ליד המוצא קודם שידע שנפל ממנו היינו משום דהם מפרשים טעמא דהתירא בזוש"י הוא לאו מטעם יאוש כלל רק דרחמנא שריי' בלא שום יאוש ולכך לא שייך בזה ישל"מ כלל אבל להרמב"ם דמפרש בהו טעמא דיאוש א"כ ממילא שייך גם בזה ישל"מ:
והרב בלח"מ בפי"א מהגו"א כתב ג"כ שדעת הרמב"ם דעיקר טעמא דהתירא דזוש"י הוא מטעם יאוש ועשה סמוכים לדבריו מברייתא דרשב"א דתנינן בה המציל מהארי וכו' ומזוש"י ומשלילותו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכ"מ שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם והרא"ש שם לשיטתו נדחק בברייתא זו לומר דהאי מתייאשין לא קאי רק אסרטיא ופלטיא והרבים מצויים שם אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנשרף. הן אמת דההכרח שכ' הרא"ש אינו הכרח כלל דהא עיקר מימרא דנעשה כצווח אמרינן בגמ' גבי שוקא דגילדאי דהיינו מקום שהרבים מצויים שם וע"כ צריך לומר דאין זה סתירה דמ"מ עיקר טעמא הוי משום יאוש דאנן סהדי דנתייאש בלבו אף שצווח דצוויחתו אינו רק כמי שצווח על ביתו אף שודאי נתייאש ואין צוויחתו מועלת כלל מ"מ טבע בני אדם לצווח על ההפסד שאירע להם וכיון שכן שפיר נוכל לפרושי דהאי מתייאשין אכולה ברייתא קאי אבל דברי הרא"ש מוכרחין בלא"ה מטעמא דכתיבנא דהא לשיטתו זוש"י ושש"נ לאו מטעם יאוש שרייא רחמנא כיון דישל"מ נמי שרי בהו א"כ ע"כ צ"ל דגם בלא יאוש שרי מגזירת הכתוב דאשר תאבד ממנו ולכך לא מצינו לפרושי דהאי מתייאשים קאי אכולה ברייתא וצ"ל שכן היתה עיקר ראיית הרא"ש רק שנפל איזה ט"ס בדבריו ועכ"פ לשיטת הרא"ש וסייעתו צריך למפסק לברייתא בסכינא חריפא וזה דוחק גדול חדא דפשטי' דלישנא דברייתא משמע וודאי דאכולהו קאי ועוד איך אפשר לומר דלאו אכולהו קאי דא"כ אמאי כללינהו הברייתא בחדא מחתא כיון שחלוקין בדינם דבזוש"י ושש"נ דטעמא לאו משום יאוש א"כ אפילו באותן דברים דלא ידע דנפל דלא יקירי ולא חשיבי ואינו מרגיש בנפילתן אפ"ה הם שלו דישל"מ שרי בזוש"י ושש"נ משא"כ בסרטיא ופלטיא ומקום שרבים מצויים שם דלא שרי רק מטעם יאוש א"כ לא שרי רק באותן דברים שמרגיש מיד בנפילתן כמעות וכיוצא בהן כדאמרינן להדיא לעיל בסוגיין ת"ש המוצא מעות כו' עיי"ש וא"כ קשיא טובא איך כללינהו הברייתא בחדא ובשלמא אי היו חלוקים בטעמן לחוד אבל לא בדינם שפיר שייך לומר דלהכי כללינהו הברייתא בחדא משום דשווין בדינם אבל כיון דחלוקים גם בדינם לא שייך למתנינהו בחדא כלל אבל לדברי הרמב"ם דגם בזוש"י ובשש"נ ג"כ הטעם משום יאוש אתיא שפיר לישנא דברייתא דרשב"א כפשוטו כן הוא עיקר כוונת הלח"מ בהרבה תוספת משלי בע"ה ועוד נראה לע"ד שיצא להרמב"ם כן מהירושלמי שהביאו התוס' בשמעתא דאף השמלה (כ"ז א') עיי"ש בתוס' ד"ה מה שמלה בסופו שכתבו דבירושלמי יליף ליאוש מן התורה מהא דאשר תאבד ממנו כו' הרי חזינן להדיא דטעמא דשרייותא דרחמנא הוא מטעם יאוש והתוס' לשיטתם כתבו דיאוש נפקא משמלה אבל הרמב"ם לא ניחא לי' בהכי למימר שיפלוג ש"ס דידן בזה על הירושלמי כיון דלא מצינו כן בש"ס דילן להדיא דפליג על הירושלמי בזה ועוד ראיתי בסמ"ג שהביא להא דאמר ר"י משום רשב"י מנין לאבידה ששטפה נהר כו' ומסיים בה שוודאי נתייאשו הבעלים ממנה ונראה שם מלשונו שהוא סיום לישנא דמימרא דר"י בעצמו אשר כל זה בלי ספק הכריחו להרמב"ם לפרש טעמא דשריותא דזוש"י הוא משום יאוש וכדברי הה"מ והלח"מ זולתי במה שפירש הה"מ דברי הרמב"ם בפ"י דהא דכ' אם ידעו היינו אם ידעו שנאבדה דאז ממילא הוי יאוש ואפי' לא שמענו שנתייאש ואפי' אומר שלא נתייאש בזה נאדי הלח"מ מפירוש דברי הרמב"ם כפשוטו דאם ידעו שנתייאש היינו ששמענו מפיו בהדיא כן והא דמוכח מדבריו בפי"א דסתמא הוי יאוש קמחלק הלח"מ דבפי"א בזוש"י גמור ושש"נ שאינו פוסק דאי אפשר להציל כלל ולכך סתמא הוי יאוש משא"כ בפ"ו מיירי בנהר הפוסק ודקדק כן מדבריו שבפי"א כתב נהר שאינו פוסק ובפ"ו כתב נהר סתם ולכך כיון דבפ"ו מיירי נהר הפוסק שיכולים להציל לכך בעינן ששמענו מפיו שנתייאש יאש כן הוא תוכן כוונת הלח"מ:
והנה אם באנו לדון בדברי הרמב"ם איזה דרך יכשר בו יותר יש להכריע כדברי הה"מ חדא דלדבריו צ"ל דגם זוטו ש"י שכ' הרמב"ם בפ"ו מיירי בים הפוסק וזה לא שמענו מעולם שיהי' ים הפוסק ועוד מדכללינהו בחדא עם הך דהארי והדוב וכו' והתם מסתמא א"י להציל כדמוכח מברייתא דרשב"א דתני בה מפני שהבעלים מתייאשין דמשמע דסתמא הוי יאוש לכך יותר הי' נראין בזה דברי הה"מ אך גם לדברי הלח"מ נמי נראה דלהרמב"ם שייך הך דינא דישל"מ גם בזוטו של ים דנהי דלפי פירושו של הה"מ מבואר כן בדברי הרמב"ם דפ"ו ולדברי הלח"מ אינו מבואר זה בדבריו בפ"ו מ"מ מדבריו שבפי"א יש ללמוד כן כיון דתלי טעמא דהתירא דזוש"י ביאוש א"כ ממילא שייך בזה ישל"מ:
והנה סוגיא דידן מתפרשת לפי שיטתו של הרמב"ם ברווחא והוא ע"פ דרכם של התוס' והרמב"ן דהוי ס"ל להמקשה קמא דהך ברייתא דשטף נהר מיירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפ"ה לא נפיק מכלל זוש"י ושש"נ דלקמן משום דאח"כ אינו יכול להציל כלל שפיר מקרי אבודה מכל אדם וכסברת הרמב"ן שהבאתי לעיל וחילוקו של הרמב"ן ובעה"מ נמי לא נראו בעיניו אלא דמיירי שאבודה מכל אדם רק שעל צד הזרות והפלא ניתן בתוך שדה חבירו דהא סתמא קתני שטף נהר כמו דתני בברייתא דלקמן מנין לאבידה ששטפה נהר וכי היכי דלקמן מיירי באבודה מכל אדם ה"נ מיירי גם כאן ומה שתלו עצמם בלשנא דנתן לתוך שדה חבירו אינו כלום כמש"כ דמיירי שע"צ הזרות ופלא נמצאו בתוך שדה חבירו תדע דהא לקמן נמי ע"כ איירי שבא ליד חבירו דאל"כ למאי אשמועינן שמותרת אלא ע"כ דמיירי שע"צ הפלא נמצאו וה"נ גם כאן מיירי כן כיון דבחדא לישנא תנינא לתרווייהו וס"ל להרמב"ם נמי דבכל זוטו ש"י ושש"נ מסתמא אילו הי' בשעת מעשה מיד הי' יכול להציל ע"י איזה תחבולה כמו עוף שחטף בשרא דלקמן דמדמינן לה לזוש"י והתם וודאי בשעת מעשה מיד יכול להציל על ידי דרמא בי' קלא וכדומה וכן באמת נותנת הסברא בכל זוש"י ושש"נ דמיד יכול להציל ואפ"ה כיון שאח"כ אינו יכול להציל כלל שפיר מקרי אבודה מכ"א ומעתה מתפרשא סוגיא דידן היטב לפי שיטתו של הרמב"ם כמו להתוס' והרמב"ן ואדרבה לשיטת הרמב"ם ניחא טפי דאין אנו צריכים לחלק בין הך דהכא להך דלקמן ופשטא דלישנא דהברייתות ודאי דמשמען כן כיון דחדא לשנא נקיט בתרווייהו וכן נמי סוגיא דלקמן דאיסורא דומיא דהתירא כו' אף דלא מצי לפרש כמו שפירשו התוס' והרמב"ן לקמן מ"מ אין מזה קושיא על הרמב"ם דאיהו יפרש כרש"י ויתר המפרשים שם בסוגיא דבאמת פי' התוספות והרמב"ן אף שהוא מחודד מ"מ פשטי' דלשני' דהש"ס לא משמע כוותייהו ועיין במלחמות שכתב דלישנא דכתב בספרים אי אפשר לפרש כן או דקמיט לישני' רק הוא גרס גירסא אחריתא ולזאת אין מהתימא על הרמב"ם מזה כלל [ועיין במה שאכתוב מזה לקמן אי"ה באריכות]:
אולם הדבר הקשה שעומד נגד שיטה זו הוא מאי דאמרי' לעיל בזוש"י ובשש"נ אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' כו' ומשמע מינה דבהא לא שייכא פלוגתא דאביי ורבא כלל דאפילו באתה ליד המוצא לפני יאוש וקודם שידע שנאבד אפ"ה שריא דומיא דדבר שיש בו סימן דלא פליגי אביי ורבא לאיסורא כמו כן בזוש"י לא פליגי ותרווייהו ס"ל להתירא ואילו להרמב"ם גם בזוש"י ושש"נ שייכא פלוגתייהו דאביי ורבא וזהו קושיא עצומה בלי ספק ודוחק לומר דהרמב"ם יפרש דהא דקאמר בגמ' בזוש"י אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריא לאו למימרא דלא שייכא בי' פלוגתא דאביי ורבא דבאמת גם בזה פליגי אלא כלפי מה שאמר דבדבר שיש בו סימן כו"ע ל"פ דאסור ובכדי שלא נטעי לומר דכללא הוא לכל דשיב"ס ואפילו אם נפל לזוש"י ושש"נ נמי לזה בא לפרש דבזוש"י ושש"נ אע"ג כו' ונמצא דבזוש"י שווה דבשבי"ס לדבשאב"ס ופלוגתייהו דאביי ורבא בזוש"י גם בדשיב"ס ולפ"ז יהיה שיעור דברי הגמ' כך בדשיב"ס כו"ע לא פליגי כו' כי פליגי בדשאב"ס והך דבזוש"י כו' הוא בא באמצע המאמר לפרש דהך כללא דכיילינן בדשיב"ס לא שייך בזוש"י רק דבזוש"י שוה דשיב"ס לדשאב"ס דזהו דוחק גדול לומר שבא הך דבזוש"י באמצע המאמר ולא שבקי' למסיימי' למילתיה ואין לעשות סמוכים לזה מדלא קאמר בגמ' בזוש"י כ"ע לא פליגי כדאמר גבי דבר שיב"ס כ"ע לא פליגי דזה אינו כלום דאכ"ע ל"פ דאמר לעיל קא סמיך. הן אמנם דבפירושא דברייתא מצינו כה"ג טובא בש"ס דהגמ' מביא ברייתא או דהמקשה מקשה מאיזה ברייתא והגמ' לא שביק למסיימי' לקושייתו ובאו דברי הגמ' באמצעית דברי הברייתא לפרושי מילי דברייתא אבל כאן שהוא מדברי הגמ' עצמה לא מצינו כן בשום דוכתא אך אף שהוא דחוק מ"מ דברי הרמב"ם כמעט שאי אפשר ליישב באופן אחר וצ"ע:
שוב ראיתי בדברי הריטב"א לקמן בשמעתא דאמימר' ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק שכתב דלהכי אכלו אמימר ורב אשי שסמכו עצמם שבוודאי יהי' ניחא למרי בר איסק שיהנו ת"ח מנכסיו ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ הוי כמו ישל"מ דאסור לאביי ע"ז כתב הריטב"א דניחותא דיהנו ת"ח מנכסיו הי' ברור להם כ"כ עד דהוי לדידהו כמו זוטו של ים דשרי אף שלא ידע עכ"ד הריטב"א ומדבריו למדנו דאיהו מפרש להא דאמרינן בזוש"י כו' דשריותא דזוש"י הוא מטעם יאוש ואפ"ה לא שייך בי' ישל"מ משום דיאוש דזוש"י הוא ברור כ"כ עד שאפילו אביי מודה בי' דאמרינן בי' מעיקרא הוא דמייאש ובאמת דהך פירושא ניחא טובא בשמעתין חדא דמעתה יהי' הך דבזוש"י ממש ההיפוך מדבר שיש בו סימן דאמר לעיל מיניה בדינא ובטעמא דכי היכי דאמר דבדישב"ס כו"ע לא פליגי דלא אמרינן בי' מעיקרא הוא דמייאש כמו כן אמר בהיפוך דבזוש"י כו"ע לא פליגי דאמרינן בי' מעיקרא הוא דמייאש והא דאמר רחמנא שריא הכי קאמר כיון דרחמנא שריא בהדיא והתורה ודאי דאיירי בכל גווני אפי' קודם שידע וזה פשוט. ועוד דמעתה אתיין שפיר דברי הירושלמי דיליף ליאוש מהכא וגם ברייתא דרשב"א יהיה מתפרשת כפשוטה דאכולה קאי ודלא כהרא"ש שנדחק בה טובא כמש"כ לעיל [אלא שצ"ע קצת לפ"ז לישנא דהש"ס דאמר אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפיל מיני' דמשמע מיני' דעיקר טעמא דאביי הוא משום שלא ידע ואפי' אם היאוש ברור טובא ג"כ לא מהני ואילו לדברי הריטב"א עיקר הטעם הוא משום שאין היאוש ברור כ"כ כמו בזוש"י מיהו אין זה דוחק כ"כ ובקל יש ליישבו ואינו כדאי לעוות עלינו השמועות בשביל זה ועיין]. ולפי זה אם נאמר דהרמב"ם מפרש כמו כן לסוגיין כהריטב"א אם כן אין מדבריו שבפי"א שום הוכחה לומר דס"ל דישל"מ שייך בזוש"י דאף שכ' לטעמא דזוש"י הוא משום יאוש מ"מ היאוש הוא ברור כ"כ עד שאפי' לאביי אמרינן בי' יאוש למפרע זולתי מדבריו שבפ"ו לפי פירושו של הה"מ שפיר מוכח מדבריו כן אמנם לפי פירושו של הלח"מ א"כ גם מדבריו שבפ"ו ג"כ אין הוכחה כלל וא"כ יותר הי' ניחא לן לפרש כהלח"מ בכדי ליישב אליבי' סוגיא דשמעתין אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בזה דכבר כתבתי שדברי הלח"מ המה דחוקים בפירוש דבריו שוב התבוננתי שדבריו בפ"ו המה מבוארין בלי שום דוחק והוא דכבר כתבנו לעיל שהרמב"ם מפרש לסוגיין כהתוס' והרמב"ן דהמקשה הי' מפרש להברייתא דשטף נהר דאיירי דיכול להציל בקל בשעת שטיפה ולאח"כ אינו יכול להציל כלל ובכל זוטו של ים ושש"נ נמי הדבר כן ואפ"ה מיקרי אבודה מכל אדם כיון שלאח"כ אינו יכול להציל כלל וזה אנו מוכרחין לומר אפי' לפי פירושו של הה"מ. ועתה באתי להוסיף קצת על דברי אלה והוא דזה שיכול להציל בקל בשעת שטיפה אינו מכוון לשעתו רגע כמימרא דאם לא נתעסק בהצלתן בעוד רגע ששוב אינו יכול להציל כלל שגם זה אינו מסתבר כלל והחוש מכחישו רק שזה תלוי בזמן מה ערך יום או חצי יום אחר השטיפה יכול להציל אבל אם נשתהא יותר שוב אינו יכול להציל. ומעתה דבריו שבפרק וא"ו מיירי שבאו ליד חבירו באותו זמן שיכולים הבעלים להציל עדיין ולכן בעינן שידעו שהבעלים נתייאשו הימנו והיינו ששמענו מפיו בפירוש שנתייאש וכפי מה שהבין הלח"מ בדבריו וכן באמת מורה פשטות לשונו כי הה"מ בתחילת ההשקפה למד בדבריו כן ובפי"א מיירי שמצאן המוצא ולא ידע של מי הוא שזה בוודאי נשתהא כ"כ עד שנתייאשו הבעלים להציל עוד כיון שנשתקע שם בעליו ממנו דמיד בשעת שטיפה בעוד יום ודאי יש קול לדבר של מי הוא ולכך לא בעינן כאן שום ידיעה לא שידעו שנתייאשו ואפי' אומרים בפירוש שלא נתייאשו מ"מ אמרינן דבלבו נתייאש ואפי' לא ידעו כלל מהאבידה כגון שהיו הבעלים במק"א אפ"ה אמרינן בי' יאוש למפרע משום דהיינו זוש"י דשריא רחמנא וכדברי הריטב"א שהבאתי לעיל ודוק בלשונו ותראה שבפרק וא"ו כתב לישנא דמציל הרי הן של מצילן לפיכך המציל מן הנהר כו' משום דמיירי בשעה שיש לו עדיין מצילין ובפי"א כתב לשנא דהמוצא. המוצא בזוש"י וכו' והיינו שבאו לידו דרך מקרה אחרי שנשתקע שם בעליו ממנו שכבר שהו זמן מרובה ששוב אין להן מצילים וכן גבי עוף שחטף בשר כתב והשליכו בחצר אחרת ולא כ' המציל מן העוף והיינו כיון שהשליכו לחצר אחרת שוב אין להציל עוד וכן מוכח מלשונו בפי"ד ה' ד' עיי"ש ודו"ק. וסוגיא דשמעתין יתפרש כך לפי שיטת הרמב"ם דהמקשה הי' סבור דהברייתא דשטף נהר מיירי שמצאן בשעה שיכולין להציל ולכך תני אם נתייאשו הבעלים דהיינו ששמעו שנתייאש או שהיו בשעת שטיפה ולא רדפו דאף שתלוי בזמן מה בחצי יום וכדומה מ"מ כיון שאם יעבור הזמן שוב אינו יכול להציל אם כן ודאי דאורחיה הוא למרדפי' אבתרי' מיד דוודאי חושש הוא שמא יארע לו איזה אונס אח"כ ובתוך כך יעבור הזמן ולא יוכל להציל עוד. ועוד דהסברא נותנת כיון שאח"כ לא יוכל להציל כלל א"כ כל כמה שמרדף מיד הוא יכול להציל יותר בקל משישהא מעט ולכך אם לא רדף מיד מסתמא אייאוש והיינו סיפא דאם היו הבעלים מרדפים והא דמדייק מיני' הא סתמא לא ה"ק דמדתני אם נתייאשו הבעלים משמע דצריכין למידע שנתייאשו בפירוש או שהיו ולא רדפו הא סתמא כגון שלא היו הבעלים במקום השטיפה אף שהן במקום שבוודאי לא יתוודע להם עד שיעבור הזמן אפ"ה אסור וקשיא לרבא. דליכא למימר דהבריתא אשמועינן דדווקא אם נתייאשו לאפוקי שאם היו במקום קרוב שאפשר שיתוודע להם בתוך זמן הצלתן דזהו מלתא דפשיטא ועוד דאסיפא דברייתא סמיך דתני בה להדיא שאם היו הבעלים במק"א חייב להחזיר ומשמע אפי' במקום רחוק ועדיין לא נתברר אצלי היטב הדברים. והמעיין יבחר:
שם בגמ' תרגמא אליבא דאביי דשוי' שליח ה"נ מסתברא כו' הרמב"ם השמיט להך דשווי' שליח והב"י בטויו"ד סי' של"א כתב דטעמו בזה משום דלבתר הכי בסוגיין אמימר ורב אסי ומר זוטרא כו' השתא אמאי לא אכיל מר א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה קעביד אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר והשתא דאתינן להכי להך סברא דמצוה שאני אמרינן דלא צריכינן תו לשינויא דלעיל דשווי' שליח רק כיון דמצוה הוא אמרינן מעיקרא נמי ניחא לי' משום מצוה ויצא לו כן מהא דאמרי' בקדושין (נ"ב ב') סרסיא כו' אמר רבא לא אמרי כו' והתוס' שם כתבו דע"כ מיירי גם התם גבי ההוא סרסיא דשוויה שליח דאל"כ לא הוי מייתי מידי מההוא דכלך אצל יפות דמיירי בדשוייה שליח כדאוקמינן בסוגיין וזה וודאי דחוק דהיכן נזכר התם גבי סרסיא דמיירי בשוויה שליח לכך קמפרש לה הרמב"ם דמיירי בלא שוייה שליח רק כיון דאתינן לסברת רבא דמצוה שאני תו לא צריכינן לשינוייא דשוייה שליח והט"ז ביו"ד סי' של"א האריך להשיג על הב"י ולבסוף מסיק גם הוא ממש כדברי הרב דסוגיא דקדושין הכריחו להרמב"ם לומר דנדינן מהך שינוייא דשווייה שליח אליבא דרבא רצה לומר דנדינן מהך ה"נ מסתברא דאמרינן בשמעתין דגם לרבא צריכינן לאוקמי בשווייה שליח דמרא דשמעתין דקדושין הוא רבא וכיון שכן גם לאביי נדינן מהך שינוייא והכל מטעמא דניחותא דמצוה שאני. ובאמת שדבריו בעצמן הן הן דברי הב"י ומהתימא על הט"ז איך האריך להשיג על הב"י ולכתוב עליו תמה אני פה קדוש יאמר דבר זה ולבסוף מסיק בעצמו ג"כ כדברי הב"י כדמותן וכצלמן מבלי שום שינוי ותוספת. גם הגאון בביאורו ליו"ד הביא דברי הב"י והט"ז אלא שהוסיף עליהם דגי' הרמב"ם היתה ותסברא כהך גי' שמחקו רש"י ותוס' וכוונתו פשוטה דאילו להך גי' דה"נ מסתברא א"כ סתמא דהש"ס קאמר כן דגם לרבא צריך לאוקמי ע"כ בשווייה שליח וקשה לומר דסתמא דהש"ס דקידושין יהיה סותר לזה אבל אי גרסי' ותסברא א"כ הוא הכל מדברי רבא אבל סתמא דגמ' לא סבר כן רק ניחותא דמצוה שאני כדמוכח בקידושין זהו מה שהעלו בישוב דברי הרמב"ם. ואני שמעתי ולא אבין דמסוגיא דידן ודאי דאין ראיה כלל דנדינן מהך שינוייא דשווייה שליח אף לבתר דידעינן מסברת ניחותא דמצוה חדא דהא גם המקשה ע"כ ידע מהך סברא דניחותא דמצוה וכמש"כ התוס' בד"ה ואם דאל"כ מאי מקשה לאביי ולרבא מי ניחא דהא בדבר שיש בו סימן גם רבא מודה אלא ע"כ צריך לומר דלרבא הוי ניחא ליה דמשום ניחותא דמצוה הו' כדשאב"ס שעומד להתייאש וה"נ משום ניחותא דמצוה הוא עומד לכך שיסכים למעשיו ותו אמרינן לרבא דהוי כאילו מעיקרא כבר הסכים למעשיו כמו ביאוש דאמרינן למפרע הוא דמייאש אבל לאביי שפיר הוי קשיא ליה כיון דלא אמרינן למפרע הוא דמייאש ה"נ מה בכך שבוודאי יהיה ניחא ליה משום מצווה מ"מ הא עכשיו לא ידע וכיון דגם המקשה הוי ידע מהך סברא דניחותא דמצוה ואפ"ה הוי קשיא ליה והוצרכנו לשנוייא דשוייה שליח א"כ היכן מצינו לומר דאחר שחידש לנו רבא הך סברא דניחותא דמצוה תו נדינן מהך שינוייא דשוייה שליח ועוד דהא מרא דהאי סברא משום ניחותא דמצוה הוא רבא וא"כ למה ליה לרבא לשנויי אליבא דאביי דשוייה שליח ולא תירץ באמת משום ניחותא דמצוה שהוא התירוץ האמתי אליבא דידיה ומש"כ הט"ז ע"ז דרבא לא הוי ידע אי ס"ל לאביי הך סברא דניחותא דמצוה הוא דוחק גדול דמנ"ל לחדש לאביי דין מחודש מאי דהוא עצמו לא ס"ל כן לפי האמת ומנ"ל הא מלתא דאביי לא ס"ל הך סברא דניחותא דמצוה ועוד דהא לפי גירסא זו דה"נ מסתברא ע"כ צ"ל דסברת הגמ' הוא דאפי' לרבא דאמרינן למפרע הוא דמייאש מ"מ לא שייך זה לענין שיהיה שליח למפרע או משום כיון דבעינן לדעתכם וזה לא מיקרי לדעתכם או משום דלענין שיהיה זה שליח לא הוי ניחותא דמצוה דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ אפי' למאי דידעינן מהך סברא דניחותא דמצווה מ"מ לא מהני זה לענין שיהיה שליח למפרע. מיהו לפי גי' דותסברא וכפי מה שפרשה הגאון בביאוריו אין זה קושיא כלל דלפי גי' זו אין כאן שום הוכחה בשמעתין דגם לרבא צריכינן לומר דשוייה שליח וסברת מצוה בו יותר מבשלוחו לא אלימא כ"כ לאקשויי מינה מסברא החיצונה כל כמה דלא חזינן מדברי הש"ס דתפס לעיקר הך סברא כמו שהוא לגי' ה"נ מסתברא. תדע דהא סברת המקשן ודאי דהיתה דמהני טעמא דרבא גם לענין שיהיה נעשה שליח מדלא קשיא ליה רק לאביי ולא לרבא ש"מ דלא קש להך סברא דמצוה בו כו' והיינו אף דמצוה בו יותר מ"מ בשלוחו נמי איכא מצוה שלא יהיה מונח דבר שא"מ ת"י ולפעמים שאין לו פנאי וכדומה ודו"ק:
אך לפי גירסא זו אזדא לה תירוץ הט"ז מכל וכל דהא עיקר תירוץ הט"ז בנוי כיון דבשמעתין אמרינן דגם לרבא צריכינן למימר דשוייה שליח ובסוגיא דקדושין חזינן לרבא דמוקי לה גם בלא שוייה שליח א"כ חזינן דנדינן מהך שינויא לרבא א"כ גם לאביי נמי נדינן מהך שינויא ולפי גירסת ותסברא א"כ לא מוכח מסוגיא דקדושין מידי כיון דבשמעתין לא מוקמינן לרבא בשוייה שליח ומרא דשמעתא דקדושין הוא רבא וא"כ אין סוגיא דקדושין סותר כלל לסוגיא דשמעתין וא"כ מנ"ל לפסוק דלא כסוגיין וא"כ דברי הגר"א בביאוריו שכ' לתי' הט"ז והוכחתו מסוגיא דקדושין בצירוף גירסת ותסברא המה תרתי דסתרי אהדדי אך לפי גירסת ה"נ מסתברא אף דעולה יפה תירוץ הט"ז מ"מ תיקשה מה שנשמר ממנו הגר"א בביאוריו כיון דסתמא דגמ' קאמר כן קשה הדבר לומר דסתמא דסוגיא דקדושין יהיה סותרת לסתמא דסוגיא דידן:
ועוד קשיא לי טובא על תירוצו של הט"ז דעיקר יסוד תירוצו הוא בנוי ע"פ מה שהכריחו התוס' התם לומר דאי מיירי ברייתא דתרומות בשוייה שליח א"כ ע"כ ההוא עובדא דסרסיא נמי ע"כ איירי בשוייה שליח וזה היה נראה דוחק להרמב"ם ומוקי לה לעובדא דסרסיא כפשוטו בלא שוייה שליח א"כ מוכח מיניה בהיפוך דברייתא דתרומות ג"כ בלא שוויה שליח ולענ"ד דברי התוס' תמוהים מאד דלא תלי זה בזה כלל ואפי' אם נאמר דברייתא דתרומות מיירי דווקא בשוייה שליח אפי' לרבא מ"מ ההיא סוגיא דקדושין מיירי כפשטה בלא שוייה שליח דהא דמוקמינן הכא לרבא בשוייה שליח היינו משום דבעינן לדעתכם ואף דלרבא אמרינן דהוי יאוש למפרע מ"מ לא מהני זה לענין שיהיה נעשה שליח למפרע משום דלא מקרי לדעתכם או משום שאינו עומד לכך משום דמצוה בו יותר מבשלוחו כמשכ"ל אשר כל זה לא שייך בהך עובדא דסרסיא דשם ודאי דלא בעינן שוויה שליח לרבא רק כיון דהסכים למעשיו לבסוף אמרינן דהוי כאילו הסכים למפרע ואין לומר דכוונת התוס' היא דהא סברת שוייה שליח מהני גם לענין למפרע תדע דהא לאביי לא אמרינן הך סברא דלמפרע בשום דוכתא ומ"מ בשוייה שליח אף דלא פירש לו מיפות רק לבסוף מ"מ תו אמרינן לענין יפות דהוי כאילו אמר למפרע כן וא"כ אי ס"ד דמיירי הך ברייתא דתרומות לרבא בשוייה שליח אף שהוא מטעם אחר מ"מ תו לא מצינן לאתויי ראיה מינה לענין למפרע דאימא דשאני התם דמשום דשוייה שליח לכך מהני לענין למפרע אבל בלא שוייה שליח מנ"ל לומר דהוי כאילו אמר כן למפרע ולכך שפיר כתבו התוס' דע"כ הך עובדא דסרסיא נמי איירי בשוויה שליח. דזה אינו דאטו בלא ברייתא דתרומות לא ידעינן משמעתא דרבא דס"ל גבי ישל"מ דאמרינן הך סברא דלמפרע הא זהו מלתא דפשיטא טובא דלרבא כל שהסכים לבסוף אמרינן דהוי' כאילו עשה כן למפרע והגמ' לא הוצרך לאתויי מברייתא דתרומות רק דכלך אצל יפות הוי הסכמה למעשיו וכיון שכן ממילא ידעינן דלרבא הוי כאילו אמר כן למפרע ועוד דרבא עצמו הוא דמייתי להך ברייתא שם ואיהו ודאי ידע מסברא דנפשיה דאילו הוי הסכמה למעשיו הוי מהני גם למפרע ומעתה אין שום הכרח בדברי התוס' דשפיר נוכל לומר דברייתא איירי דוקא בשוייה שליח גם לרבא ומ"מ ההוא עובדא דקדושין מיירי בלא שוייה שליח דהא התם לא בעינן לדעתכם דהסרסיא לנפשו קדשה וגם לא שייך התם הך סברא דמצוה בו כו' והגמ' לא מביא מהברייתא הנ"ל רק דכלך אצל יפות הוי הסכמה למעשיו וממילא לרבא הוי קדושין למפרע ולזה הוצרך רבא לחדש הך דכלך אצל יפות לא הוי הסכמה רק במצוה דתרומה אבל הכא משום כסיפותא דאילו הוי הסכמה למעשיו שפיר הויין קדושין למפרע לרבא ואין לומר דכוונת התוס' דכמו דמהני סברת שוייה שליח לאביי לענין למפרע כמו כן אפשר דגם לענין שיהיה הך לשנא דכלך אצל יפות הסכמה למעשיו ג"כ לא הוי רק בשוייה שליח וא"כ אכתי שפיר קא קשיא להתוס'. דזה אינו דבשלמא לענין למפרע שפיר מסתבר לומר כיון דשוייה שליח מעיקרא וחזינן לבסוף דהסכים גם ליפות מסתמא גם דעתו מתחילה היה כן אלא שלא פירש זה להדיא ושכח מלפרש לו כן אבל לענין שיהיה מקרי הך לישנא הסכמה למעשיו מה שייך לפלוגי בזה בין שוייה שליח או לא שוייה שליח דממה נפשך אם מהאי אם מהאי לישנא הוי הסכמה למעשיו א"כ בכל ענין הוי הסכמה למעשיו גם בלא שווי' שליח וזה פשוט וברור. סוף דבר דברי התוס' בזה תמוהין לע"ד ולא זכיתי לעמוד על כוונתם בזה וכיון שנדחו דברי התוס' מעתה נדחו דברי הט"ז לגמרי ונשארו דברי הרמב"ם בקושיא. וראיתי במל"מ שהביא בקצרה לדברי הב"י והט"ז והוסיף עוד להביא ראיה מסוגיא דעירובין (ע"א א') דאמר עולא התם דטעמא דב"ה דמהני ביטול רשות משחשכה משום דהוי ככלך אצל יפות ומסוגיא דהתם נראה לכאורה שהיא ראיה גמורה דנדינן מהך שינויא דשווי' שליח לאביי דאל"כ איך מהני לענין ביטול רשות דהא התם לא שווי' שליח והתוס' שם כתבו דאף דמוקמינן בב"מ דשווי' שליח מ"מ לענין יפות הא לא שווי' שליח וא"כ שפיר מייתי לענין ביטול רשות דמהני גם בלא שווי' שליח וא"כ לפי דברי התוס' אין ראיה מסוגיא דעירובין. אך באמת דברי התוס' שם תמוהים דהא חזינן בסוגיין דסברת שווי' שליח מהני גם לענין למפרע לאביי וא"כ אכתי הדק"ל מאי מייתי מינה לענין ביטול רשות דמיירי בלא שווי' שליח כלל אלא ע"כ צ"ל דסוגיא דהתם מוקי לברייתא דתרומות בלא שווי' שליח. וא"כ ראיית המל"מ נראה נכונה. אך גם זה יש לדחות דאפשר עולא סבר לה כרבא ולרבא לא צריכינן לסברת שווי' שליח דתהני לענין למפרע ולגירסת ותסברא לא מוקמינן לרבא בשווי' שליח כלל ואפילו לגירסת ה"נ מסתברא מ"מ איכא למימר דסברת עולא היה כמו סברת המקשן דמהני הך סברא דלמפרע גם לענין שיהיה שליח למפרע ולכך לא הוי מוקי לה בשוויה שליח כלל ודו"ק. אבל אכתי אין לנו ראיה דנדינן לאביי מהך שינויא דשוויה שליח ואביי דפריך עלה דעולא עדיפא מיני' קפריך מת א"י בשבת מאי כלך אצל יפות איכא ולאוקימתא דאביי אינו ענין כלל לכלך א"י עיי"ש היטב וכיון שכן הדק"ל על הרמב"ם. עוד ראיתי במל"מ שפירש בכוונת הרמב"ם דכוונתו הוא שהיא תרומה מכאן ולהבא והביא כן בשם הירושלמי דתרומות הן אמת שכן נמצא בירושלמי אבל כיון דתלמודא דידן וודאי דלא ס"ל כן דאל"כ לא הוי פריך מידי בסוגיין לאביי וכן לא הוי מייתי מידי מסוגיא דעירובין ואם כן אכתי תקשה מדוע שביק הרמב"ם לתלמודא דידן ותפס פירוש הירושלמי במאי דתלמודא מחולק בהדיא עם הירושלמי סוף דבר דברי הרמב"ם צ"ע טובא וכל הישובים שנאמרו ע"ז אין בהם שום דבר המתקבל על הדעת ולפ"ז הך דינא דכ' בשו"ע או"ח דמותר ליקח תפילין או טלית או לולב של חבירו בלתי ידיעתו דוודאי יהיה ניחא ליה משום ניחותא דמצוה צ"ע טובא דמה בכך שיהא ניחא ליה לכשידע מ"מ עתה הא לא ידע והוי כמו ישל"מ דאסור לאביי דקיי"ל כוותי' ולדברי הב"י והט"ז יש לדין זה מקור מדברי הרמב"ם אך לפמש"כ דדבריהם תמוהים א"כ אנן איך ניקום ונסמוך על דברי הרמב"ם הסתומים אשר לא ידענו כוונתו. ולכאורה עלה ברוחי לפרש גירסת ותסברא אליבא דהרמב"ם דהכי קא קשיא ליה דאפילו לא נמצאו יפות מהן ולא הסכים למעשיו אפ"ה הוי תרומתו תרומה משום דמצי אמר לי' בהכי אמדתיך וכמו שהקשו התוס' בד"ה ואם לאו מפרק אלמנה ניזונת פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ותירוצם של התוס' נראה דחוק דאדרבה מצד הסברא היה נראה דטפי מצי למימר בהכי אמדתיך לענין יפות מלענין הוסיף עשרה דיפות הוא מצוה מדאורייתא מכל חלבו תרימו משא"כ הוסיף עשרה דמדאורייתא חטה אחת פוטרת כל הכרי אלא דלפ"ז נצטרך למחוק הרבה מגירסת הספרים דילן ולמגרס אלא מצוה שאני או דמיירי מכאן ולהבא וכפירוש הירושלמי [ועולא בעירובין הוי סבר כמו המקשה דהכא ואביי עדיפא מיני' קפריך] וקשה למחוק הספרים כ"כ ולחדש גירסא אשר לא נמצא לה שום רמז בשום אחד מהראשונים גם אין לומר דס"ל להרמב"ם דלמאי דמסקינן בפ' אלמנה ניזונית דמצי אמר ליה בהכי אמדתיך א"כ בהכרח נדינן מהך שינויא דאמרינן בסוגיין דשווי' שליח דזה אינו דבשלמא אי הוי הא דפרק אלמנה ניזונת מימרא דאמוראי או מסקנא דתלמודא שפיר הוה מצינו למימר כן אבל באמת אף שהתוס' הביאו כן מפרק אלמנה ניזונית מ"מ היא משנה מפורשת במס' תרומות (פ"ד מ"ד) וא"כ תקשה לרבא דמשני בשווי' שליח איך יפרש מתניתין דתרומות דהא משנה מפורשת צריך אמורא למידע כמו שהוא כלל בכל הש"ס וע"כ דנצטריך לומר כתירוץ התוס' דהך מתניתין דהוסיף עשרה אינו סותר לסוגיא דידן וא"כ אזדא לה גם זה:
שוב ראיתי שדברי הרמב"ם נכונים ומיושרים בלי שום פקפוק והוא ע"פ דברי הריטב"א שהבאתי לעיל דמפרש דהא דאכלי אמימר ורב אשי הוא משום דסמכו עצמם שבוודאי הי' ברור להם כ"כ שיתרצה מרי בר איסק לזה שיהנו ת"ח מנכסיו והוי כמו זוטו ש"י דאמרינן בי' יאוש למפרע וכבר ביארנו למעלה כוונתו באריכות וגם הוכחנו דהרמב"ם סבר ליה כהריטב"א ולפ"ז שפיר אית לן למימר כיון דרב אשי ס"ל דמהני סברת שיהנה ת"ח מנכסיו דהוי כאילו אמר כן מעיקרא אפי' לאביי [דהא רב אשי וודאי כאביי ס"ל דהא הוא הי' מפוסקי הלכות דהלכתא כאביי ביע"ל קג"ם דהוא סידר הש"ס כידוע] א"כ כ"ש דאמרינן כן בניחותא דמצוה גמורה דזה שיהנה ת"ח מנכסיו אינו מצוה ברורה כ"כ תדע דהא מר זוטרא חשיב לה לדבר הרשות גמור דאפי' מכאן ולהבא לא הוי הסכמה למעשיו משום דמחמת כסיפותא הוא דאמר כן ואפ"ה ס"ל לרב אשי דאמרינן בזה דהוי כזוש"י וחשבינן לי' כאילו מעיקרא הוי ניחא לי' א"כ מכ"ש בניחותא דמצוה גמורה כמו בתרומה דאמרינן בי' למפרע הוי ניחא לי' ואפי' לאביי והגמ' דלעיל דמשני דשווי' שליח היינו קודם שידענו מסברת רב אשי והוי ס"ל דניחותא דמצוה לא הוי רק כדשאב"ס וכמו שכ' התוס' אבל לבתר דחדית לן רב אשי דניחותא דמצוה הוי כזוש"י תו לא צריכינן לשינויא דלעיל כלל מיהו עדיין אנו צריכין בזה לדברי הגר"א דהגי' היא ותסברא דאילו לגי' ה"נ מסתברא דגם לרבא אף דאמרינן בכל דוכתא סברת למפרע מ"מ לא מהני בזה לענין שיהי' נעשה שליח למפרע א"כ מזה אין שום הוכחה בשום דוכתא דנדינן מהך סברא דה"נ מסתברא דכבר כתבנו דמקדושין אין ראי' כלל ומהא דרב אשי ג"כ אין ראי' רק דבניחותא דמצוה אמרינן לכו"ע דניחא לי' למפרע אבל מ"מ מנ"ל שיהי' מועיל זה גם לענין שיהי' נעשה שליח למפרע אבל לגירסת ותסברא וכפי מה שפירשה הגר"א הכל ניחא דמעתה לרבא שבקינן סברת המקשה דגם לענין שיהיה נעשה שליח למפרע מהני ג"כ טעמא דרבא ולפ"ז לבתר דחדית לן רב אשי דבניחותא דמצוה גם אביי מודה דהוי כאילו אמר כן למפרע תו מהני גם לענין שיהיה נעשה שליח למפרע כמו שהיתה סברת המקשה לרבא וגם לפי המסקנא לא נדינן מזה לגירסת ותסברא וגי' זו באמת מיושרת טפי מגירסת ה"נ מסתברא מדקאמר תרגמא אביי אליבי' דרבא משמע דלדידי' א"צ לזה ודו"ק ולדינא ודאי אית לן למפסק כרב אשי דהוא בתראה כנלענ"ד ברור בישוב דברי הרמב"ם ודו"ק. והמעיין יראה איך שתירוצו הוא ממש בהיפוך מתירוץ הב"י והט"ז דאילו הב"י כתב דסוגיא דלעיל דמשני בשווי' שליח הוא אליבי' דאמימר ורב אשי דאכלו ואנן דנדינן מהך שינויא הוא מדברי רבא דחדית לן הך סברא דניחותא דמצוה ואילו לדברינו הוא בהיפוך דשינויא דלעיל הוא שלא אליבי' דרב אשי ומדברי רב אשי הוא דנדינן מסוגיא דלעיל ועכ"ז הכל הולך למקום אחד משום ניחותא דמצוה. ומעתה הך דינא שכ' בשו"ע או"ח דמותר ליקח טלית ותפילין כו' תליא בפלוגתא דהתוס' והרא"ש עם הרמב"ם שכתבנו לעיל בטעמא דזוש"י אי הוי משום יאוש א"ל. דהתוס' לשיטתם באמת כתבו שינויא אחרינא בהא דאכל רב אשי דסמך ע"ז דאריסא מדנפשי' קיהיב ועיין היטב בכל זה ודו"ק ודע דהש"ך בסי' שנ"ח ס"ק א' כתב אהא דמוכח מדברי התוס' דאם אדם נותן לחבירו דבר שאינו שלו אלא של חבירו אעפ"י שיודע שיתרצה חבירו לכשידע אפ"ה אסור לדידן דקיי"ל כאביי בישל"מ וכן הוא להדיא מבואר להך דינא בהג"א ומרדכי וע"ז כ' הש"ך דאילולי דמסתפינא הי' נראה שמותר עיי"ש במש"כ ואין בדבריו טעם כלל ונלאתי להאריך אמנם יש מקום לדבריו ע"פ דברי הריטב"א שכתבתי לעיל ונמצא דגם דינו של הש"ך תליא גם כן בפלוגתא דהרמב"ם והתוס' והרא"ש ועיין:
ודע דכל מה שכתבנו לעיל הוא ע"פ הבנת המהרמ"ש בתוס' ד"ה ואם יש יפות מהן עיי"ש בדבריו דנראה שהבין דקושיית התוס' קאי על המקשן דמקשה מברייתא דכלך אצל יפות לאביי וע"ז הקשו התוס' ולרבא מי הוי ניחא ליה ותירצו דלרבא שפיר הוי ניחא ליה דמשום ניחותא דמצוה הוי כדשאב"ס משום שעומד לכך שבודאי יסכים למעשיו משום ניחותא דמצוה אבל לאביי שפיר קא קשיא ליה דמה בכך שעומד לכך שיתרצה מ"מ הוי כישל"מ וה"נ לא תהני למפרע זהו תוכן דברי המהרמ"ש ולכאורה דבריו מוכרחין מאוד בכוונת התוס' דאין לפרש דקושייתם קאי על המתרץ דמשני דשוייה שליח דאכתי לענין יפות הוי כישל"מ וקשיא בין לאביי ובין לרבא משום דלענין יפות כיון שאין דרך לתרום מהם הוי כדבר שיב"ס דא"כ לא הוי משני התוס' מידי דנהי דלרבא שפיר קמשני התוס' מ"מ אכתי תיקשה לאביי דלדידיה אין שום מעלה במה שעומד לכך שיסכים למעשיו משום ניחותא דמצוה דמ"מ הוי כישל"מ ולא מהני למפרע ולכך ע"כ צריכינן לפרושי דקושיית התוס' קאי רק על המקשן ועלה שפיר קמשני ואין להקשות דסוף סוף קשיא על התרצן כמו שהקשינו דזה אינו קושיא דכיון דשוייה שליח אמרינן מסתמא גם מתחילה היה דעתו כן אלא ששכח מלפרש ונמצא דכיון מתחילה לכך ולכך שפיר מהני גם לאביי ועיין בס' תורת חיים דהקשה באמת על התרצן כמו שהקשינו ותי' ג"כ כדברינו ולא זכר כלל מדברי התוס' וגם מדבריו נראה שהבין דברי התוס' כמו המהרמ"ש ולכך קושייתו ותירוצו הוא מלתא בפ"ע ולא שייך לדברי התוס' וע"פ זה הקשינו לעיל אהב"י והט"ז דא"כ גם המקשה ע"כ ידע מסברת ניחותא דמצוה. אמנם באמת קשה לפרש כן בכוונת התוס' דהא התוס' בקושייתם פירשו דלענין יפות הוי כדבר שיב"ס וקשיא לרבא ואי ס"ד דדבריהם קאי על המקשן א"כ מנין להם דהמקשן היה מפרש דתרם מן היפות הא לא נתפרש דבר זה בברייתא ופשטא דמלתיה משמע דתרם מן הבינונית רק אחר שתירץ דמיירי בשוייה שליח אז ע"כ הוצרך לאוקמי דתרם מן היפות דאל"כ למאי צריכינן להסכמתו אבל המקשן הוה סבר דמיירי דתרם מבינונית וא"כ לא מצי קאי דברי התוס' על המקשן ועוד מדציינו דבריהם אחר דבור ה"נ מסתברא משמע ג"כ דקאי על התרצן לכך נראה לפרש דקושייתם באמת קאי על התרצן וכקו' התורת חיים רק דהתוס' לא ניחא להו בתי' התו"ח דכיון דשוייה שליח תו מהני למפרע גם לאביי ואפי' בלא סברא דניחותא דמצוה זה לא הוי מסתבר להו משום דמה בכך דשוייה שליח מ"מ לענין יפות שאינו עומד לכך לזאת אי לאו סברא דניחותא דמצוה לא הוי אמרינן שהיה דעתו כן בשעה שעשאו שליח ולכך הוצרכו התוס' לחדש הך סברא דניחותא דמצוה דעי"ז הוי כעומד לכך ואז מהני שפיר הך דשוייה שליח שנאמר שמסתמא כן היה דעתו מתחילה אלא ששכח מלפרש ובסברת ניחותא דמצוה לחוד נמי לא סגי משום דעי"ז לא היה עדיף מדשאב"ס דעומד נמי להתייאש ואפ"ה לא מהני לאביי ולכך צריכינן לשינויא דשוויה שליח ואז ע"י צירוף סברת ניחותא דמצוה מהני גם לאביי למפרע וכן לרבא לענין יפות כנ"ל לפרש כוונת התוס' ודלא כמהרמ"ש ולפ"ז נוכל ליישב מה שהקשינו לעיל אתירוצם של הב"י והט"ז בדברי הרמב"ם דהא הך סברא דניחותא דמצוה אינו דבר מחודש בסוף סוגיין שיהיה שייך לומר דהשתא דאתינן להכי תו לא צריכינן לשינויא קמא דהא ע"כ גם המקשה הוי ידע מזה דלפמש"כ עתה בביאור דברי התוס' דקאי על התרצן א"כ אפשר דהמקשן לא ידע כלל מהך סברא דניחותא דמצוה והתרצן נמי אף דלדברי התוס' ע"כ דהוי ידע מזה מ"מ אין זה קושיא על הרמב"ם משום דדבריהם אינם מוכרחים כ"כ דהא לפי דעת התוס' בסברת שווי' שליח לחוד נמי מיתרצא קושיית התוס' בלא סברא דניחותא דמצוה וכיון שכן ברווחא נוכל לומר דגם הרמב"ם סבר כן ומעתה נוכל לומר שפיר דבין המקשן ובין התרצן גם שניהם לא הוי ידעי מהך סברא עד שחידשה רבא בסוף סוגיין וכהב"י והט"ז ואזדא לה קושייתינו עליהם בזה. מיהו אכתי איכא לעייוני דנהי דכוונת התוס' הוא לאקשויי על התרצן וכמו שפירשנו מ"מ הא גופא קשיא אמאי לא קשיא להו כן על המקשן איך הוי ניחא ליה לרבא דנהי דהוי מפרש להברייתא דמיירי דתרם מן הבינונית דשפיר הוי עומד לכך ומהני לרבא מ"מ לענין שיהיה זה נעשה שליח למפרע נמי ע"כ צריכינן לטעמא דניחותא דמצוה דבלא"ה אינו עומד לכך בוודאי שיסכים למעשיו כמו דשאב"ס שעומד ודאי להתייאש ועד כאן לא שמעינן לרבא דס"ל דהוי כאילו נעשה כן למפרע אלא בדבר שאב"ס שעומד בוודאי לכך משא"כ הכא ונהי דלא דמי לדבר שיב"ס דשם עומד בוודאי שלא להתייאש מ"מ לדבר שאין בו סימן נמי לא דמי. תדע דהא תני רישא דברייתא אם חושש משום גזל כו' ש"מ דאיכא למיחש להכי משום שעומד לכך ולכך וא"כ הא גופא קשיא אמאי לא קשיא להו להתוס' על המקשן ואם נאמר דאה"נ דצריכינן גם להמקשן לומר הך סברא דניחותא דמצוה והתוס' כתבו כן בהתרצן והוא הדין להמקשן רק משום דקושייתם עדיפא בהתרצן לכך סמכו דבריהם על התרצן א"כ הדרא קושייתנו לדוכתא על הב"י והט"ז מיהו לזה י"ל דסברת הגמ' היתה לרבא דכל היכא שהסברא שקולה לכאן ולכאן שפיר אמרינן לרבא דהוי כאילו למפרע נעשה כן כל שהסכים לבסוף ודווקא בדשיב"ס שעומד בוודאי שלא להתייאש בהא הוא דמודה רבא לאביי אבל בדבר שהסברא שקולה לכאן ולכאן ס"ל לרבא דמהני למפרע וכן מוכח בסוגיא דקדושין שהבאתי לעיל לפי מה שפירשו בו הב"י והט"ז אליבא דהרמב"ם דלא ניחא ליה לאוקמי בשוייה שליח כמש"כ התוס' ודבריהם בזה נכונים מאד דוודאי דברי התוס' בזה דחוקים דפשטא דסוגיא שם משמע דלא מיירי בשוייה שליח ואפ"ה מהני התם לרבא אילו הסכים לבסוף דרבא לא קאמר אלא משום דהסכמתו שלבסוף לא הויא הסכמה ברורה דמשום כסיפותא הוא דאמר כן הא אילו הסכים לבסוף הוי מהני למפרע אף דהתם הסברא שקולה לכאן ולכאן ש"מ דלרבא לא בעינן דוקא שיהיה עומד לכך כדשאב"ס רק שלא יהיה עומד אל ההיפך כדשיב"ס אבל בסברא שקולה שפיר מהני לרבא וכן מוכח עוד מהא דאמרינן לקמן ת"ש עודהו הטל עליהן כו' וכמו שיתבאר לקמן אי"ה והא דמוקי הגמ' פלוגתייהו בדשאב"ס ולא מוקי פלוגתייהו בסברא שקולה היינו משום דבאבידה ליכא לאשכוחי גוונא אחרינא רק דשיב"ס או שאב"ס או דנקיט דשאב"ס לרבותא דאביי אבל לרבא גם בסברא שקולה נמי מהני [הן אמת דלשנא דגמ' דקאמר כיון דלכי ידע דנפל כו' לא משמע כן מיהו יש ליישב ודו"ק] וכיון שכן אתיין שפיר דברי התוס' דלא קשיא להו רק על התרצן אבל על המקשן לא קשה כלל ואזדא לה קושייתנו על הב"י והט"ז:
אך אף שנלע"ד האמת כן בדברי רבא דס"ל דבסברא שקולה נמי מהני וכמו שהוכחנו מסוגיא דקדושין אם נאמר דלא כהתוס' שם וגם מסוגיא דלקמן עודהו הטל כו' מ"מ יראה שהתוס' לא ס"ל כן דכבר הקשינו לעיל על התוס' בקדושין דכתבו דסוגיא דהתם מיירי בשווי' שליח דווקא דדבריהם תמוהים ואין שום הכרח לומר כן עיי"ש בדברינו ובכדי ליישב דבריהם שלא יהיו תמוהים כ"כ בע"כ צ"ל בהיפוך דהתוס' ס"ל דבסברא שקולה נמי לא מהני לרבא למפרע ודווקא בדשאב"ס שעומד בוודאי להתייאש בהא הוא דס"ל דמהני ודשיב"ס דנקיט בגמ' דמודה רבא הוא לאו דבעינן דווקא כן שלא יהי' עומד להתייאש רק משום דלא מצי לאשכוחי באבידה גוונא אחרינא אבל אה"נ בסברא שקולה נמי מודה רבא דלא מהני והא דאמרינן בשמעתין ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שווי' שליח והא אתם כו' אף שלוחכם לדעתכם קמפרשו לה התוס' דאין הכוונה שיהי' שום מעלה לענין שליחות דלא תהני למפרע [והיינו משום דמ"מ לא מקרי לדעתכם או משום דמצוה בו או דלא הוי דומיא דאתם כמו שביארנו לעיל] רק דהכי פירושו דהא לענין שליחות אם יתרצה בשליחותו אם לא הסברא שקולה לכאן ולכאן וכיון דשליחות בעינן לדעתכם והסברא שקולה בזה א"כ גם לרבא לא מהני וע"כ צ"ל גם לרבא דמיירי בשווי' שליח דווקא זהו ביאור כוונת סוגיין אליבא דהתוס' ומעתה צדקו דברי התוס' דמס' קדושין דע"כ צריך לאוקמי גם התם בקדושין דמיירי בשווי' שליח דהא ההכרח שהוכרח הגמ' בסוגיין לרבא דמיירי בשוויה שליח היינו משום דלענין שליחות הסברא שקולה ובזה גם לרבא לא מהני וא"כ ה"נ שם בקדושין נמי הסברא שקולה ולכך הוצרך התוס' לאוקמי גם שם בשווי' שליח כן הוא בירור כוונת התוס' דמס' קדושין ואזדא לה קושייתנו עליהם אך לפ"ז הדרא קו' לדוכתי' על התוס' דשמעתין אמאי לא קשיא להו על המקשן דמה שתירצנו לעיל דבסברא שקולה מהני לרבא ליתא לדעת התוס' דקדושין ודוחק לומר דהתוס' בכאן והתוס' בקדושין יהיו מחולקים בהך סברא. מיהו גם זה אינו קושיא דלהמקשן יש לומר דלא ידע כלל דלענין שליחות בעינן דעת בעלים והא דקתני בברייתא אם חושש משום גזל לאו לענין שיסכים לשליחותו אמרינן כן רק לענין עצם התרומה דדלמא הבעה"ב הוא עין רעה ורוצה לתרום מן הרעות או אחד מארבעים והשליח תרם מן הבינונית או אחד מחמשים ולזה שפיר מהני לרבא אם הסכים לבסוף משום דמסתמא עומד לכך שיתרצה לזה בעה"ב דמסתמא הוא מן הבינונים ולא חיישינן שמא הוא עין רעה ואף דצריכינן להסכמתו ובלא הסכמתו חיישינן לכך מ"מ אחר שהסכים לזה תו אמרינן דוודאי גם מעיקרא הי' דעתו להיות מן הבינונים אבל לענין שליחות לא הוי ידע המקשן כלל שצריך דעת בעלים ולכך הוי ניחא לי' הברייתא לרבא אבל לאביי שפיר קא קשיא לי' דנהי שעומד לכך שיתרצה להיות מן הבינונים מ"מ לא עדיף מדשאב"ס והתרצן חידש דגם לענין שליחות צריך דעת בעלים ובזה הסברא שקולה ולכך גם לרבא צריכינן לאוקמי בשווי' שליח דווקא מיהו אף שישבנו דברי התוס' דע"כ צריך לאוקמי התם בשווי' שליח אי גרסינן כאן ה"נ מסתברא מ"מ אין זה מעלה ארוכה לתירוץ הט"ז דאף דנדינן התם מהך ה"נ מסתברא דאמרינן בסוגיין מ"מ ע"כ אין זה מטעמא דניחותא דמצוה דמאי ניחותא דמצוה שייך התם וע"כ צ"ל דהגמ' התם ס"ל דבסברא שקולה נמי מהני לרבא וא"כ מאי ראיה איכא מהתם להך סברא דניחותא דמצוה מהני גם לאביי ואין לומר דזהו באמת מאי דקאמר רבא התם דעד כאן לא אמרינן כן אלא לתרומה דאיכא ניחותא דמצוה ובזה הוא דאמרינן דגם בסברא שקולה מהני למפרע משא"כ לענין קדושין דלא הוי ניחותא דמצוה לא אמרי' בסברא שקולה דתהני למפרע זה אינו דלשנא דגמ' דקאמר אבל הכא משום כסיפותא דאמר הכי משמע בבירור דדווקא משום דלא הוי הסכמה כלל גם על להבא הא אילו הוי הסכמה על להבא הוי מהני גם למפרע אף דלא הוי ניחותא דמצוה וא"כ אין שום מקום לתירוצו של הט"ז ודו"ק וע"כ צריך לשנויי בדברי הרמב"ם כדשנינן ע"פ מש"כ הריטב"א גם בלא"ה אע"פ שהוכחנו דדעת התוס' דלרבא בסברא שקולה נמי לא מהני מ"מ העיקר נראה בזה דלא כהתוס' רק דבסברא שקולה נמי מהני לרבא וכדמוכח מסוגיא דעודהו הטל ומסוגיא דקדושין אם נאמר שם דלא כהתוס' וכיון שכן ע"כ צריך לפרושי גירסת ה"נ מסתברא דאיכא מעלה בשליחות דלא מהני למפרע והיינו משום דלא הוי דומיא דאתם ולא מקרי לדעתכם או משום דמצוה בו יותר מבשלוחו והוי כדשיב"ס ולפ"ז אין מקום כלל לדברי התוס' דקדושין וממילא אזדא לה תי' הט"ז גם יתר הקושיות שהקשינו לעיל קשיין לכך ע"כ צריך לשנויי להרמב"ם כדשנינן ע"פ סברת הריטב"א:
ודע דלדברי הריטב"א יתיישב טפי הך מלתא שכתבנו דבסברא שקולה נמי פליגי דלדבריו יהי' דברי הגמ' דלעיל דמפרש לפלוגתייהו דאביי ורבא מיושבים היטב דה"ק דבזוש"י דהיאוש ברור טובא גם אביי מודה ובדשיב"ס דעומד אל ההיפוך שלא להתייאש גם רבא מודה ופלוגתייהו הוא בסברא שקולה ודשאב"ס דנקיט היינו דלא מצינן לאשכוחי באבידה הך מלתא שיהי' הסברא שקולה וכמש"כ לעיל וגם בלא"ה נמי ע"כ לדבריו בדשאב"ס אין היאוש ברור כ"כ וממילא הוי כדבר השקול ומשום דלא מצו לאשכוחי באבידה דבר השקול ממש לכך נקיט לפלוגתייהו בדשאב"ס משום דגם זה הוי כדבר השקול במקצת ועיין היטב בכל זה כי הוא עמוק קצת:
שם בגמ' ת"ש עודהו הטל עליהן ושמח כו'. דע דברייתא זו שנויי' בתוספתא פ"ג דמכשירין והביאה הר"ש בפ"ו דמכשירין משנה א' והכי איתא התם העלה פירותיו לגג ללותתן בגשמי' ה"ז בכי יותן העלם מפני הכנימה וירד עליהן טל וגשמים אם שמח בכי יותן ר' יהודה אומר אי אפשר שלא לשמוח אלא עודהו הטל עליהן חושב עליהן ה"ז בכי יותן ואם לאו אינם בכ"י חרש שוטה וקטן שהעלו לגג ללותתן בטל ובגשמים הרי זה בכי יותן העלום מפני הכנימה וירד עליהן טל וגשמים אע"פ שחשב אינם בכ"י שיש להן מעשה ואין להם מחשבה ובמתניתין פ"ג דמכשירין משנה ה' ו' איתא נמי לדברי ר' יהודה גבי המוליך חיטים לטחון וזיתים שהיו נתונים בגת וירד עליהן טל וגשמים דלת"ק אם שמח הר"ז בכ"י ור"י אומר אי אפשר שלא לשמוח אלא אם עמד או פקק הצינור או שחלחל לתוכן והעולה שם לדברי ר' יהודה דשמחה לחוד לא מהני אא"כ עשה מעשה המורה שרצונו בכך. והנה אם באנו להשוות דברי ר"י דמתניתין לדבריו בתוספתא על כרחך צריכינן לחלק בין שמחה לכוונה גמורה דשמחה הוא דלא מהני בלא מעשה אבל מחשבה גמורה שמכווין שיהיה הטל עליהן מהני גם בלא מעשה והיינו דתני בתוספתא בדברי ר"י אלא עודהו הטל עליהן חישב עליהן הר"ז בכי יותן וכן יראה להדיא מפירוש הרמב"ם בפ"ג דמכשירין שכתב וז"ל ועיקר דעת ר"י כי השמחה בדבר בלי כוונה אינו במקום כוונה עד שיהיה מעשה עוזר לשמחה עד כאן לשונו ומדכתב אינו במקום כוונה משמע דכוונה לחוד מהני וכן נראה מדברי התוי"ט בפ"י דמכשירין שכ' עלה דהך מתני' דהמעלה פירותיו לגג מפני הכנימה כו' אם נתכוון לכך הר"ז בכי יותן דתנא דידן בפלוגתא לא קמיירי ואתיא מתני' אפילו לר"י והוא עצמו הביא אח"כ פירש"י דנתכווין הוא בין בשעת העלאה בין לאח"כ רק שעודהו הטל עליהן ש"מ דכוונה גמורה גם לר"י מהני בלא מעשה כלל ודלא כנראה מדברי הר"ע ברטנורה בפ"ג דמכשירין משנה (ו) דאפילו מחשבה גמורה נמי לא מהני לר"י בלא מעשה וזה אינו דא"כ יהי' קשיין דברי ר"י בתוספתא ומה שהקשה התוי"ט מפ"ב דמס' פרה משנה ד' עיי"ש באמת לפי פירש הר"ש שם בתוספתא דפרה היא קושיא אלימתא אבל אין דברי הר"ש מוכרחין בזה דשפיר נוכל לפרש לההיא תוספתא דתני ר"י עלה עליה זכר שלא לדעת הבעלים היינו שלא היתה שם כוונה גמורה הא אם היתה שם כוונה גמורה פסולה וכדברי ר"י בתוספתא דמכשירין ומשום דתנא קמא פוסל בעלה עליה זכר אפילו בלא כוונה גמורה משום דאי אפשר שלא לשמוח וע"ז פליג ר"י במתניתין ואמר העלהו דווקא דבעינן מעשה עוזר לשמחה ואזיל לשיטתו בפ"ג דמכשירין במתני' ובתוספתא הוסיף לומר דכוונה גמורה ג"כ מהני ואזיל גם כן לשיטתו שאמר בתוספתא דמכשירין שהבאתי לעיל אבל ידיעה בשעת מעשה גם ת"ק בעי כנלענ"ד ברור בפירושא דהך תוספתא דפרה ונסתלקה בזה קושיית התוי"ט:
ואחר שעלה בידינו פירושא דהנך תוספתא דפרה ודמכשירין מעתה נחזי אנן הך ברייתא דעודהו הטל עליו דמייתי תלמודא בסוגיא דידן לאקשויי מינה לרבא אי אפשר לומר דהוא סיפא דתוספתא דמכשירין [וכמו שכ' התוי"ט בפ"ו דמכשירין עיי"ש] דהא התם אליבא דר"י מתנייא ובכוונה תליא מלתא ואילו בברייתא דידן קתני שמח ובשמחה גרידא לא מהני כלל לר"י וע"כ צ"ל דברייתא אחריתא היא ואתיא כרבנן ולפ"ז יש להבין דהא לרבנן אין השמחה מוכרחת להיות דהא ר"י הוא דקאמר א"א שלא לשמוח משמע דלרבנן שפיר אמרינן דאפשר שלא ישמח ועיין בתוי"ט בפ"ג דמכשירין שפירש כן בדברי ר"י דה"ק לדבריכם שתליא בשמחה לא היה לכם לומר אם שמח דמשמע דבעינן שידעו בבירור ששמח בזה אין צריך דא"א שלא לשמוח רק דלדידי שמחה לא מהני כלל הרי להדיא דלרבנן דתני אם שמח אין השמחה מוכרחת שתבוא. וא"כ קשיא בסוגיין דמאי מקשה מינה לרבא הא לא דמי לדבר שאב"ס שעומד בוודאי להתייאש משא"כ כאן ולפמש"כ לעיל דבסברא שקולה נמי אמרינן לרבא דמהני למפרע אתי שפיר אבל לדעת התוס' שכתבנו לעיל דע"כ ס"ל דבסברא שקולה לא מהני לרבא למפרע קשיא טובא לכאורה. אך באמת אין זה קושיא גם להתוס' דאף דבעינן שידעו ששמח ומסתמא לא אמרינן כן מ"מ הוי שפיר עומד לכך שישמח דומיא דכלך אצל יפות שפירשנו לעיל אליבא דהמקשן לדעת התוס' דלרבא הוי ניחא ליה משום שעומד לכך ואפ"ה צריכינן להסכמתו עיי"ש בדברינו לעיל וה"נ דכוותה בכאן דמסתמא לא פליגי רבנן על ר"י בסברא ההפוכה לגמרי וכיון דלר"י א"א שלא לשמוח. א"כ לרבנן נהי דפליגי עלה בהך סברא דאי אפשר אבל מ"מ עומד לכך ודאי דהוי גם לרבנן וכיון שכן שפיר מקשה מיניה לרבא ודו"ק. וכל זה אמנם הוא לפי הבנת הרמב"ם והתוי"ט אבל אילולי דמסתפינא היה נלענ"ד לומר דט"ס נפל בתוספתא משום דקשה לי על דבריהם חדא דדוחק לחלק בין כוונה לשמחה ויותר נראין בזה דברי הר"ע ברטנורה דלר"י גם מחשבה גמורה נמי לא מהני בלא מעשה. ועוד כיון דעיקר פלוגתא דר"י על רבנן היא אמאי דלרבנן מהני שמחה ור"י ס"ל דשמחה לא מהני א"כ לאיזה צורך נזכרו בדברי ר"י הא דעודהו הטל הא בזה לא פליגי עליה רבנן כדאמרינן בשמעתין דגם לרבנן נמי דינא הכי. ועוד דחוק לומר דברייתא דידן היא ברייתא אחריתא לכך נראה דט"ס נפל בתוספתא בדברי ר"י והכי גרסי' ר"י אומר אי אפשר שלא לשמוח אלא אם היפך בהן הר"ז בכ"י [או איזה מעשה אחרת הדומה להיפוך ועיין במס' חולין (י"ד א') ] והא דעודהו הטל הוא מלתא בפ"ע ולאו סיום מלתיה דר"י הוא רק בבא בפ"ע ורבנן היינו חישב והיינו שמח ותלמודא דידן נמי הך תוספתא הוא דמייתי אלא שמדרך הש"ס לשנות קצת בלשון הברייתא דמייתי וכהנה רבות וההיא דתוספתא דפרה דמייתי הר"ש ר"י אומר עלה שלא לדעת הבעלים כשרה דמשמע הא לדעת פסולה ואפילו בלא מעשה מיירי בכוונה שקודם המעשה דההיא וודאי דמהני אפילו לר"י דעד כאן לא פליגי ר"י ורבנן אלא שנעשה המעשה שלא בכוונה כלל רק אח"ז שמח או כיון לזה אבל בנתכוין מקודם וודאי דמהני בלא שום מעשה כנלפע"ד בפירושא דהנך תוספתא אילולי דמסתפינא והמעיין יבחר: