נחלת דוד על בבא מציעא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - אלו מציאות
שם בגמ' וכמה א"ר יצחק קב בד' אמות התוס' כתבו דר' יצחק גופיה הוא עצמו המקשן דהקשה וכמה דליכא למימר דסתמא דגמ' קבעי וכמה דא"כ תיקשה מאי קבעי לוקי דרך נפילה ואפילו טובא אלא ע"כ דר' יצחק גופא קבעי וכמה ור' יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפי' טובא משום דס"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולכך לא מצי לאוקמי דרך נפילה משום דהוי יאוש שלא מדעת ואסור זהו תוכן כוונת התוס' ולפ"ז צריך לומר דהא דמקשה סתמא דהש"ס אח"כ היכי דמי אי דרך נפילה כו' הוא שלא אליבא דאביי דהלכתא כוותיה רק אליבא דרבא וזהו דחוק טובא לומר דסתמא דהש"ס יפרוך בסתמא שלא אליבא דהלכתא ועכ"פ ה"ל למימר הניחא לאביי ולא למפרך בסתמא גם הרי"ף והרמב"ם הביאו להך דאי דרך נפילה כו' לפסק הלכה וכתבו ע"ז הרמב"ן והנ"י דס"ל להרי"ף והרמב"ם דפירות יותר מקב חשיבי או שיש להן משקל ואגב חשיבותייהו או כובדן מרגיש בהן מיד לכשנפל ולא הוי ישל"מ וכדמשני לקמן כה"ג אמעות וככרות ולשונות של ארגמן והשתא ניחא שפיר דסתמא דגמ' פריך אליבא דהלכתא וזהו עצמו ההכרח שהכריחם להרי"ף והרמב"ם לומר כן אך לפ"ז הדרא קושיית התוס' לדוכתי' דא"כ מי הכריחו לר' יצחק גופיה לאוקמי למתניתין בהכי ולא מוקי בדרך נפילה ואפי' טובא ועוד קשה דא"כ לקמן דמקשה אאביי ממתניתין דפירות מפוזרין אמאי לא משני אגב חשיבותייהו או אגב דיקירי מידע ידע כדמשני לקמן אם איתא דגם בזה שייכים שינויי דלקמן והנה מקושיא הראשונה כ' הנ"י דאה"נ דר' יצחק הוי מצי לאוקמי מתניתין בד"נ ואפי' טובא רק דר"י אתי לאשמועינן הך דינא גופיה דמכנשתא דבזרי. ולקושיא השניה כתב הכ"מ דהגמ' דמשני מפירות מפוזרין במכנשתא דבזרי כו' אכתי לא ידע מהנך שינויי דלקמן ולפי האמת אה"נ דגם קושיא קמייתא מפירות מפוזרין מיתרצא בהנך שינויי דלקמן וכל דבריה' בזה דחוקים אם כמש"כ הנ"י דר"י דינא אתי לאשמועינן א"כ לא היה לו לר"י לקבוע הך דינא בפירושא דמתני' ולמבעי עד כמה כאילו ליכא לפרושי למתני' באופן אחר כיון שבאמת מתני' מתפרשא שפיר בלא"ה ואם רצה ר"י לאשמועינן דינא דמכנשתא דבזרי היה לו לקבוע מימרא בפ"ע ולא בפירושא דמתני' ואם כמש"כ הכ"מ דהגמ' אכתי לא ידע משינויי דלקמן גם זה מבואר הדוחק:
לכך נראה לפע"ד דהגמ' דבעי וכמה היינו משום דמתניתין תני פירות מפוזרין הרי אלו שלו וצבורי פירות תני בסיפא דחייב להכריז ולא פירשה לנו מתניתין כמה הוא שיעור הפיזור דלהוי מיקרי מפוזרין וכמה הוא שיעור הכנוס דלהוי מיקרי צבורין וע"ז בעי סתמא הגמ' וכמה כלומר כמה הוא שיעור הפיזור ועלה קאמר ר"י קב בד"א זהו מיקרי מפוזרין הא טפי מהכי היינו צבורין דתני בסיפא וע"ז מקשה סתמא דהש"ס היכי דמי אי דרך נפילה ואפילו טובא נמי ר"ל אפילו צבורין נמי יהי' שלו ואמאי תני בסיפא דצבורין חייב להכריז ומשני דמתניתין דמפליג בין צבורין למפוזרין ע"כ איירי במכנשתא דבזרי ולפ"ז אזדא לה מש"כ התוס' דר"י עצמו קבעי להך וכמה דשפיר מצינן למימר דסתמא דתלמודא קבעי לה וכדכתיבנא ומעתה שפיר נוכל לקיים סברת הרמב"ן ונ"י שכתבו אליבא דהרי"ף והרמב"ם דקושיית הגמ' ה"ד אי ד"נ אפי' טובא אתיא אפי' אליבא דאביי דהלכתא כוותי' ואפ"ה לא תיקשה לן קושיית התוס' דמי הוא המכריחו לר"י גופא לאוקמי מתניתין בהכי ולא בד"נ וא"ט משום דמתניתין קשיתי' דא"כ מאי איריא מפוזרין אפילו צבורין נמי ולכך לא מצי לאוקמי מתניתין רק במכנשתא דבזרי אבל לענין הדין הדין דין אמת דדרך נפילה וא"ט ואפי' לאביי כדמוכח מסתמא דתלמודא דפריך בפשיטות ש"מ דהלכתא היא ובזה מיושב נמי הא דקמשני הגמ' לקמן אמאי דפריך אאביי מפירות מפוזרין ומשני דמיירי במכנשתא דבזרי ולא קמשני אגב דחשיבי או אגב דיקירי כדמשני לקמן אאינך קושיא היינו משום דכיון דמתניתין לא מתפרשא אלא בהכי לכך קמשני קושטא דמלתא דלמה ליה לאהדורי אשינויא אחרינא כיון דקושטא דמלתא הכי הוא דמתניתין לא מתוקמא רק במכנשתא דבזרי ובהכי מיתרצא מלתא דאביי. א"כ למה לי' לשנויי בגווני אחרינא. וכל זה פשוט בעיני וברור ועיין:
שם בגמ' קב תמרי בד"א קב רימוני בד"א קב שומשמי בד"א כן היא הגירסא בספרים דידן ולפ"ז האיבעיא אכל חדא מהני בפ"ע וכמו שפירש"י אבל הרמב"ם גרס קב תמרי ורמוני ושומשמי מהו ומפרש לה דהכא קמיבעיא ליה אם מכל השלשת מינים ביחד איכא קב בד"א וכוונתו נראה ע"פ מש"כ התוס' בד"ה חצי קב בתירוצם קמא דכל היכא שהוא טורח לו ללקט הכל אינו מלקט אפילו החצי אע"פ שאם לא היה רק החצי לבד היה מלקט הכל מ"מ כיון שהוא בכפל וטורח לו ללקט הכל לכך אינו מלקט כלל משום דאין מדרך האנשים ללקט מחצה ולהניח מחצה [ותירוץ זה הוא עיקר כמש"כ בס' תו"ח עיי"ש וכן נראה מדברי הרמב"ם דתפס לעיקר כהך שנוייא] ולכך קמיבעי ליה בג' מינים ביחד דאפשר דבזה לא אמרינן הך סברא מדטורח לו ללקט הכל אינו מלקט כלל דזה לא שייך רק היכא שהוא מין אחד אבל כאן דאיכא ג' מינים שפיר אורחי' ללקט מין אחד מהם כולו דבזה אין טורח כ"כ וגם כיון דהוא מלקטו לאותו מין כולו שפיר הוי אורחי' בהכי אף שמשייר שאר מינים וכיון שכן אפשר דמין אחד ילקט היום שני למחר ולכך לא מפקיר להו כלל או דלמא כיון דטורח לו ללקט כל הג' מינים בפעם א' תו לא מלקט כלל אפילו מין אחד לבדו דגם בזה שייך הך סברא דאינו מלקט לחצאין כמו במין אחד כנ"ל לפרש כוונת האבעיא לפי גירסת הרמב"ם ולא גרסינן הך דאיתא בספרים דידן טעמא מאי משום דלא חשיבי כו' רק קב תמרי ורמוני ושומשמי מהו ותו לא ופירושה היא כדכתיבנא וגירסתו מחוורת טפי מגירסא דידן דאילו לגירסא דידן אינו מיושב כ"כ דאטו מפורש במתני' או בדר"י על איזה פירות מדבר אם בחיטים ותבואה לבד דיהיה שייך למבעי היאך הוא הדין בתמרי ורמוני הלא סתמא קתני במתני' מצא פירות ומשמע דבכל מיני פירות איירי ואף דיש בהם חשובים ושאינם חשובים מ"מ השיעור שוה בכולן דלעומת מה שהן חשובים טפי לעומת זה נפישי טרחייהו טפי ולכך ממילא הסברא נותנת דכל מיני פירות שיעורן שווה ולכך סתם להו במתני' ותני פירות סתמא דכל מיני פירות במשמע יהיו מה שיהיו וא"כ מאי קמיבעי ליה אבל לגירסת הרמב"ם ניחא ועיין:
דף כא:
תוס' ד"ה ת"ש המוצא מעות תימא כו'. וי"ל דהברייתא אלימא לי' לאקשויי דמשמע דבכל ענין הוא שלו אע"ג דאיכא סימן מדמוקי טעמא שהרבים מצויים שם ומשמע נמי כו' עיי"ש. מפשטן של דבריהם יראה דכוונתם הוא כיון דמיירי בדבר שיש בו סימן אם כן תיקשה גם לרבא ולכך אלימא ליה לאקשויי מברייתא משום דקשיא מינה בין לאביי ובין לרבא וממתני' לא קשיא רק לאביי אמנם ברש"א כתב דאין כוונתם להקשות גם לרבא דכיון שהרבים מצויין שם ועומד לייאש תו הוי כדבר שאין בו סימן ואמרינן ביה למפרע הוא דמיאש רק דכוונתם הוא דלאביי גופא אלימא הקושיא מדבר שיש בו סימן מדבר שאין בו סימן וצריך לומר לדבריו אף דאכתי המקשה לא ידע מהא דר"י דאדם עשוי למשמש בכיסו וא"כ מנא ידע דאבד במקום שהרבים מצויים דלתייאש לכי ידע דלמא יסבור שאבד במקום שאין הרבים מצויים ולא יתייאש לעולם אף לכשידע וא"כ קשיא גם לרבא דמ"מ הא יוכל לשער שאבד במקום שהרבים מצויים אף בלא הא דר"י דזה יוכל לשער בקל היכן נאבד הימנו ובאיזה מקום. אמנם עיקר דבריו בזה דחוקים דמאי אולמא הקושיא לאביי יותר מדבר שיש בו סימן כיון דלאביי אין נ"מ כלל בזה וגם עיקר סברתו דיוכל לשער היכן נאבד אף בלא הא דר"י הוא ג"כ דחוק מיהו אף אם נאמר בזה דלא כרש"י רק דכוונת התוס' הוא דמהברייתא קשה גם לרבא מ"מ עיקר דבריהם בזה דחוקים וכמו שהקשה במהרמ"ל דבמה תירצו לקושיא הראשונה כיון דכבר הקשו ממתניתין כו'. ומה שכתב במהרמ"ל דמהברייתא הקשו תחילה. הן אמת דלשנא דגמ' מוכח כן מדשני אמתניתין כדאמר ר"י ומשמע שכבר היו ידועים להם דברי ר"י שנאמרו על הברייתא וא"כ ע"כ דמהברייתא הקשו תחילה אבל לפ"ז תיקשה בהיפוך א"כ למה חזרו והקשו אח"ז ממתני'. ומה שכתב במהרמ"ל ע"ז שזה היה מקשה אחר הוא דחוק כמבואר לכל מעיין וכל זה גרם להם להתוס' משום דאזלו לשיטתם לעיל שכתבו דר' יצחק ע"כ ס"ל כאביי אבל לפמש"כ לעיל דאין לזה שום הכרח יהיה ניחא סוגיא דידן בלי שום דוחק והוא דר"י ס"ל כרבא ולכך ממתניתין לא הוי קשיא ליה ולא מידי רק מהברייתא שפיר הוי קשיא ליה לרבא כיון דמיירי גם ביש בו סימן ובלא הא דר"י הוי קשיא שפיר לרבא משום דאינו עומד להתייאש כלל כיון דלא ידע היכן נפל ודלא כרש"א ולכך הוצרך ר' יצחק לשנויי להא דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מיהו אף לבתר דחדית לן ר' יצחק הך סברא דעשוי למשמש בכיסו מ"מ לא הוי ידעינן דתועיל הך סברא דעשוי למשמש רק שעי"ז ידע היכן נאבד הימנו אי במקום שהרבים מצויים שם אי לא דכיון שעי"ז יוכל לדעת שאבד במקום שהרבים מצויים שם ממילא הוא עומד להתייאש לכשידע ואם כן לרבא שפיר אמרינן דהוי יאוש למפרע ותו לא קשיא לרבא ולא מידי אבל אכתי לא ידעינן דסברת עשוי למשמש בכיסו יהיה מועיל כ"כ דבשביל זה נאמר שידע תיכף לכשנפל דלא להוי יאוש שלא מדעת גם לאביי משום דזה יותר בקל לכוין המקום היכן נאבד משנאמר שידע תיכף לנפילתו עד דלא להוי יאוש שלא מדעת כדמוכח מדברי רש"א שהבאתי לעיל ובלא"ה נמי הסברא פשוטה כן ולכך אף לבתר דשנינן אליבא דרבא הך סברא דאדם עשוי למשמש בכיסו כו' מ"מ מקשה ממתני' לאביי משום דסברת המקשן היה דלענין זה לא תועיל הך סברא והתרצן השיב כדר' יצחק וכו' ר"ל כי היכא דמהני הך סברא דאדם עשוי למשמש לענין דלא תיקשה לרבא משום דעי"ז יוכל לדעת היכן נאבד כמו כן מהני גם לאביי דסברת עשוי למשמש חזקה כ"כ עד שעי"ז ירגיש תיכף סמוך לנפילה ותו לא הוי ישל"מ וידוקדק עפי"ז לישנא דכדר' יצחק משום דאינו ממש דברי ר' יצחק רק דהגמ' קאמר כמו דאמרינן לרבא כמו כן נוכל לומר דהך סברא מהני גם לאביי כנלפע"ד ברור והבן זה כי הוא עמוק קצת:
שם תוס' בד"ה תאנה נמי מידע ידע ויש לומר דבדין וודאי דאין לתלות בעוברי דרכים עכ"ד. ויש לדקדק לפי מאי דקיי"ל דהל' כר' חנינא במס' ב"ב (כ"ג ב') בשמעתא דניפול דאמר דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אם כן אמאי הוא הדין באמת לתלות באילן ואי משום דהאילן קרוב אדרבה טפי אית לן למתלי בעוברי דרכים שהם רובא דעלמא כיון דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מיהו לשיטת הרמב"ם שם (כ"ד א') בעובדא דחצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה דשרייה רבינא ואמרינן עלה לימא משום דסבר כר"ח ודחי שאני חמרא דאי מגניב מיניה אצנועי בגוויה לא הוי מצנעי והני מילי חמרא אבל עינבי מצנעי והנה הרמב"ם פסק דענבי אסורין גם לפי מאי דקיי"ל כר' חנינא ולכאורה דבריו אינם מובנים דבגמ' לא אמרינן זה רק לפי מאי דבעי למדחי דלא ס"ל כר"ח אבל לפי מאי דקיי"ל כר"ח למה יהיה ענבי אסורים הלא אית לן למיזל בתר רובא דעלמא וכן הקשה עליו בפרישה וכ' ע"ז הט"ז ביו"ד סימן של"א דמשמע ליה להרמב"ם מדקאמר והני מילי כו' דגם לפי האמת קיי"ל הכי ואי משום דרו"ק הולכין אחר הרוב הני מילי היכי שלא נמצא במקומו ממש כגון ניפול הנמצא בין שני שובכות דאזלינן בתר השובך היותר גדול אף דאידך יותר קרוב היינו משום דנמצא במקום מיוחד לא בשובך זה ולא בשובך זה אבל ניפול הנמצא בשובך הקטן ממש היעלה על הדעת לומר דנתלי דהוא משובך הגדול משום דאזלינן בתר רובא דהא ודאי ליתא רק דאמרינן כאן נמצא כאן היה וה"נ דכוותיה בהך חצבא או עינבי כיון דאשתכחו בפרדיסא ממש לא שייך כאן לומר דניזול בתר רובא רק דאמרינן כאן נמצא כאן היה ולכך עינבי אסורין אפי' למאי דקיי"ל כר' חנינא וחמרא דמותר הוא מטעמא דאמרן אם איתא דמיגנבי אצנועי בגוויה לא הוי מצנעי כן הוא תוכן כוונת הט"ז בתוספת ביאור קצת וכבר קדמו הרמב"ן בזה והנה אם כי צדקו דבריהם בכוונת הרמב"ם דודאי ליכא לתרוצי דבריו רק כמש"כ ודברי הרמב"ם הכריחם להך סברא אמנם עדיין יש לראות מי הכריחו להרמב"ם עצמו לומר כן דהא ודאי ליכא למימר דמסתבר ליה זה להרמב"ם לסברא פשוטה דאמרינן כאן נמצא כאן היה דהא חזינן לסתמא דהש"ס דאמר לימא משום דסבר כר' חנינא וא"כ ע"כ דלא ס"ל להש"ס הך סברא דכנכ"ה דאם איתא להך סברא אפי' לר"ח נמי אסור בכה"ג וכיון דחזינן דבסלקא דעתך דהש"ס ליתא להך סברא א"כ מי הוא המכריחינו לומר דלפי האמת נדינן מזה ושפיר איתא להך סברא דכנכ"ה ומש"כ הט"ז דלשנא דגמ' דקאמר והני מילי כו' דאילו לדחיה בעלמא נאמר לא הוי הש"ס מחלק בהכי' כיון דלא קיי"ל כן אין זה הכרח כ"כ [וראוי שתדע דהך סברא כאן נמצא כאן היה שכתב הט"ז בכאן אינו כמו כאן נמצא כאן היה שבכל הש"ס כמו בפ' המדיר לענין מומין ושארי דוכתי דהתם אינו רק בדבר שאינו תלוי במעשה כגון מומין דנמצאו בה בהיותה בבית בעלה דאמרינן דכאן נולדו אבל בדבר התלוי במעשה כמו בנ"ד דנמצאו הענבים טמונים שניכר מעשה זה ע"י מעשה בני אדם דמעצמם דרך נפילתן מהאילן לא אפשר שיהיו טמונים בעומק כ"כ או שיהיו מקובצים הרבה במקום אחד כמו שנמצאו יחד רק בודאי איניש הצניעם ובזה לא שייך כ"כ לומר כאן נמצא כאן היה דכיון שנעשה ע"י אדם אפשר שממקום אחר לקחם ולענ"ד גם הט"ז לא כיון לזה שיהיה שייך בכאן ממש הך סברא דכנכ"ה רק אשגרת לשנא בעלמא הוא דנקיט ועיקר הסברא הוא דבמקומו ממש לא אמרינן דניזול בתר רובא דבזה קרוב עדיף וכמש"כ הרמב"ן] אמנם לפמש"כ יהיה דברי הרמב"ם מוכרחים מסוגיא דידן דאמאי לא תלינן בעוברי דרכים דהם רובא דעלמא וא"כ בזיתים וחרובים נמי יהיה מותר ולהך גירסא דזיתו מוכיח עליו גם לפי האמת הקשה כן אלא ע"כ דצריך לומר כמש"כ הרמב"ן והט"ז בכוונת הרמב"ם דבמקומו ממש תלינן בקרוב ומהכרח סוגיא דידן הוצרך הרמב"ם לדחוק קצת בסוגיא דב"ב אבל לשיטת הרא"ש שם בעובדא דחצבא דחמרא דפסק באמת לפי מאי דקיי"ל כר' חנינא גם ענבי שריין וכפשטא דסוגיא דב"ב וא"כ אפי' במקומו ממש נמי ס"ל להרא"ש דאית לן למיזל בתר רובא א"כ הדק"ל אמאי לא תלינן כאן בעוברי דרכים וא"כ גם זיתים וחרובים יהיו שריין שוב ראיתי בספר קצות החושן שהקשה ג"כ על שיטת הרא"ש מסוגיא דלקמן דמצא כלי ולפניו פירות דתלינן דפירות אלו נפלו מהכלי ולא אזלינן בתר רובא דעלמא ועוד הקשה מסוגיא דאבנים שנמצאו אצל מרקוליס במס' ע"ז בר"פ ר' ישמעאל (נ' א') דתלינן במרקוליס ואסורין ועיי"ש דרש"י ס"ל דמקורבין הוי בתוך אמה ומחצה ולהתוס' בתוך ד' אמות הוי מקורבין ואמאי לא ניזול בתר רובא דעלמא אמנם לשיטת הרמב"ם לא הוי קשיא ליה מהנך סוגייות משום כיון דהוי מקורבים כ"כ לרש"י כדאית ליה ולהתוס' כדאית ליה תו מיקרי מקומו ממש ולא אזלינן בזה בתר רובא גם לר' חנינא ומזה יצא לו דגם בכלי ולפניו פירות דלא אתפרש במכילתין כמה יהיה רחוק הכלי מהפירות דניתלי הפירות בכלי הוא גם כן כשיעור אבנים הסמוכים למרקוליס לרש"י כדאית ליה ולהתוס' כדאית ליה דביותר מזה לא מקרי מקומו ואזלינן בתר רובא דעלמא עכ"ד עיי"ש ולעד"נ דמהני סוגיות דכלי ולפניו פירות ואבנים הסמוכים למרקוליס גם לשיטת הרמב"ם לא מתחוורא מלתא כ"כ דכיון דהפירות רחוקים קצת מהכלי והאבנים מהמרקוליס תו לא מקרי מקומו ממש ומש"כ בעל קצה"ח כיון דמקורבים כ"כ שפיר הוי מקומו ממש לא נהירא לענ"ד דא"כ גם גבי ניפול ה"ל להגמ' לפלוגי ולומר דאם נמצא בתוך ד"א להתוס' ולרש"י בתוך אמה ומחצה תו לא שדינן לי' בתר שובך אחר ואע"ג דאיהו נפיש ומדלא מפליג הש"ס בהכי גבי ניפול ש"מ דבכל ענין אזלינן בתר רובא כל שאינו במקומו ממש ותו דגם בסוגיין דכלי ולפניו פירות איך סתם תלמודא כ"כ מלפרש כמה יהי' שיעור המרחק בניהם דדוחק גדול לומר דסוגיא דשמעתין סמכה שמעצמינו נבין זה מהא דאמרינן בע"ז לענין אבני מרקוליס ואין מדרך תלמודא לסתום כ"כ ועוד דלא אשתמיט שום אחד מהפוסקים קמאי ובתראי מלבאר זה בהך דינא דכלי ולפניו פירות עד שבא בעל קצה"ח וחידש לנו דין זה והוא תמוה:
לכך נראה לע"ד דמהנך סוגייות לא קשה כלל לא להרא"ש ולא להרמב"ם משום דהתם בשמעתא דניפול גרסי' אמר אביי אף אנן נמי תנינן דם שנמצא בפרוזדור טמא ואע"ג דאיכא עליה דמקרבא ורבא דחי לה רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד הרי חזינן דלרבא אף למאי דבעי לומר דלא כר"ח וקרוב עדיף מרוב אפ"ה היכי דאיכא מצוי בהדי רוב שוב חזר להיות עדיף מקרוב וכיון שכן גם לדידן דקיי"ל כר"ח דרוב עדיף מקרוב היכי דמצטרף מצוי בהדי קרוב חזר להיות עדיף מרוב דכך שווה קרוב לדידן כמו רוב לרבא וכי היכי דלרבא רוב ומצוי עדיף מקרוב כמו כן לדידן קרוב ומצוי עדיף מרוב ואין לומר דרבא גם למאי דבעי למדחי להא דר"ח היינו דלא ניחא רוב עדיף מקרוב אבל מ"מ גם קרוב לא עדיף מרוב אפי' לרבא רק תרווייהו שווין וכיון שכן אין ראי' לדידן דקרוב ומצוי עדיף מרוב דעד כאן לא קאמר רבא דרוב ומצוי עדיף מקרוב משום דגם בלא מצוי היו תרווייהו כי הדדי ולכך אהני מצוי לרוב דלהוי עדיף מקרוב אבל לדידן דבלא מצוי קיי"ל כר"ת דרוב עדיף א"כ קרוב בצירוף מצוי אפשר דלא מהני רק להיות שווה לרוב אבל מנ"ל שיהי' עדיף יותר מרוב. דזה אינו דכבר כתבו שם התוס' בד"ה לימא משום דסבר כר"ח דאי ליתא לדר' חנינא א"כ קרוב עדיף מרוב ודבריהם מוכרחים שם בסוגיא דזה אי אפשר לומר שיהי' רוב וקרוב שווין רק אחד מהן ודאי עדיף מחבירו ולר"ח רוב עדיף ואם נאמר דלא כר"ח א"כ קרוב עדיף [והטעם נראה משום דר"ז פריך על ר"ח מקרא דוהיתה העיר הקרובה ומשני ביושבת בין ההרים וליכא אחריתא דנפישא מינה ולכך אם לא נאמר כר"ח היינו משום דמוקמינן לקרא בכל גווני אף באין יושבת בין ההרים וא"כ ע"כ קרוב עדיף] לפ"ז הדרא הוכחתינו לדוכתא דכמו דלרבא הדין ברוב ומצוי כמו כן לדידן בקרוב ומצוי דמאי שנא ומעתה לא קשה כלל מהך דכלי ולפניו פירות ומאבנים הסמוכים למרקוליס אף אם נאמר דזה לא מקרי מקומו ממש משום דהתם ודאי דהוי מצוי כמו דם המקור דוודאי הוא מצוי טפי שיפלו האבנים מהמרקוליס מתוך גובה האבנים שעשויין כגל מרוב הזורקין והדבר נראה שמצוי טובא שיוחלקו אבנים מראש הגל משנאמר שאדם אחר אבד אותן בכאן דנפילה לא שכיחא כ"כ דמסתמא אדם משמר מה שיש לו וכמו כן בכלי ולפניו פירות ודאי מצוי יותר שהפירות נפלו מהכלי בעת נפילת הכלי משנאמר בשני בני אדם אבדו זה כלי וזה פירות ואתרמו תרווייהו בחד דוכתא ושיהי' באופן שיהי' נראה שהפירות נפלו מהכלי דהיינו דמהדר אפיה לגבי פרי וכיוצא בזה כדאמרינן התם בסוגיין ואף דאמרינן שם בב"ב הדרבי' רבא מההיא לא דהדר בי' מהך סברא דרוב ומצוי עדיף טובא מקרוב רק דזה לא מקרי רוב ומצוי וכמ"ש שם התוס' בד"ה דתני ר"ח בסופו וז"ל ולמאי דהדר בי' רבא וקאמר דלא הוי רוב ומצוי עכ"ל אבל בנ"ד דוודאי מקרי קרוב ומצוי וכדכתיבנא א"כ לכו"ע הוא עדיף מרוב וכיון שכן לא קשה כלל מהא דכלי ולפניו פירות ומאבנים הסמוכים למרקוליס ודו"ק ומעתה גם מה שחידש בקצה"ח בהא דכלי ולפניו פירות שהיו מקורבים זל"ז כשיעור אבני מרקוליס גם זה ליתא רק דכל היכי דהוא באופן שנראה שמהכלי נפלו בין שהוא רחוק או קרוב מ"מ כיון שנראה שהם מהכלי תו מקרי קרוב ומצוי לגבי רובא דעלמא ולכך לא פי' במכילתין שיעור קריבותם וגם לא אשתמיט שום א' מהפוסקים להשמיענו זה משום דבכל ענין תלינן בכלי אם הם באופן שנראה שהוא מהכלי וזה ברור:
מיהו מה שהקשינו מסוגיא דידן עדיין לא מתורץ בזה כלל דכיון דזתים וחרובים לא עבידי דנתרי א"כ גם זה אינו מצוי וכיון שכן לא נשאר רק מעלה דקרוב לחודא והדק"ל אמאי לא אזלינן בתר רובא דעלמא וא"כ גם זתים וחרובים יהי' שרי וא"כ מסוגיא דידן איכא שפיר ראי' לשיטת הרמב"ם דמקומו ממש הוא עדיף מרוב ואמרינן כנכ"ה וכמש"כ הרמב"ן והט"ז ולשיטת הרא"ש צ"ל אף דזתים וחרובים לא עבידי דנתרי מ"מ הוא מצוי יותר מנפילה דנפילה לא שכיח כלל ולכך לגבי נפילה שפיר מקרי קרוב ומצוי אף בזתים וחרובים וצ"ע. שוב ראיתי שיש לומר שבנידון דידן גם הרא"ש מודה לסברת הרמב"ם דבמקומו ממש אמרינן כאן נמצאו כאן היו דעד כאן לא מוכח מסוגיא דהתם דלא אמרינן כאן נמצא כאן היה אלא בדבר התלוי במעשה אבל בשמעתין כיון דאיכא למימר שמעצמם נפלו מהאילן שפיר אמרינן כנכ"ה כמו כנכ"ה שבכל הש"ס תדע דהא עד כאן לא התיר הרא"ש שם בעינבי אלא בענבים הטמונים שנראה שאדם הטמינם אבל בענבים סתם הנמצאים בכרם דאיכא למימר מאילן נפלו ודאי לא מסתבר שיתיר הרא"ש גם בזה ואף דיש להתעקש ולומר דטמונים דנקט הוא לרבותא לאשמעינן דעינבי מצנעי לאפוקי מחמרא דאמרי' אם איתא כו' לא הוי מצנעי בגווי' מ"מ מצד הסברא נראה דמודה הרא"ש בזה והיינו משום דאמרינן כנכ"ה כיון דאיכא למימר מאליהם באו לשם וכמו כן בזתים וחרובים אף דלא עבידי דנתרי מ"מ סברת כאן נמצאו כאן היו שייך גם בהו ובזה מיושבים דברי הרא"ש בלי פקפוק ועיין היטב בכ"ז:
ומש"כ התוס' דאע"ג שמן הדין אין לתלות בעוברי דרכים אפ"ה מתייאש משום דאינשי דלא מעלו יקחוהו לכאורה הי' נראה דזה תליא בפלוגתא דר"ש בן אלעזר ורבנן דלקמן במוצא במקום שהרבים מצויין שם דלרשב"א אפי' ברוב ישראל נמי מתייאש משום אינשי דלא מעלו וכמש"כ התוס' לקמן אבל לרבנן דפליגי עליה ברוב ישראל ואפי' ברוב עכו"ם נמי קמבעי הש"ס לקמן אי פליגי רבנן וכיון שכן יש להבין איך כתבו כאן התוס' בפשיטות דמתייאש משום אינשי דלא מעלו שזה אינו רק לרשב"א אי אמר אפי' ברוב ישראל. אך זה טעות דהך אינשי דלא מעלו שכ' התוס' כאן אינו ענין כלל לאינשי דלא מעלו שכ' התוס' לקמן אליבא דרשב"א דהתם חיישינן לרשעים גמורים שאפילו דבר שיש בו סימן לא יחזירו וזה אינו רק במקום שהרבים מצויים ולרשב"א אבל כאן לא איירי מאנשים כאילו תדע דהא בזתים וחרובים אינו מתייאש או משום דחזותו מוכיח עליו או משום דזיתו מוכיח עליו וע"כ דלא חיישינן לאינשי דלא מעלו כדלקמן אלא הא דחיישינן כאן הוא משום דיורו היתירא לומר מעוברי דרכים נפלו אבל בלא הוראת היתר לא יטלו וכיון שכן בזה גם רבנן מודו דחיישינן לאינשי כאילו שיטלו ע"י הוראת היתר דאנשים כאילו שכיחי טובא ולכך שפיר כתבו התוס' כאן אליבא דכו"ע מיהו עדיין אינו מיושב כ"כ כיון דלרבנן קמבעי לקמן דאפשר דפליגי אפי' ברוב עכו"ם דאפ"ה לא מתייאש דסמיך עצמו דילמא ימצאנה ישראל ויחזירנה לו וכיון שכן כיון דעכ"פ קרי להו התוס' אינשי דלא מעלו ש"מ דאיכא אנשים היודעים הדין דאין לתלות בעוברי דרכים וא"כ לא גרע עכ"פ מרוב עכו"ם והדק"ל אמאי כתבו התוס' כאן בפשיטות דמתייאש משום אינשי דלא מעלו דהא לרבנן אם נאמר דפליגי ברוב עכו"ם א"כ גם כאן הכי גרע מרוב עכו"ם אך גם זה אינו דשפיר גרע כאן אפי' מרוב עכו"ם דבשלמא התם אם ימצאנה ישראל ויטלנה תו לא איכפת לן ברוב עכו"ם המצויים שם באותו מקום כיון שכבר נטלה הישראל ולכך לא מתייאש דסבור אימור ימצאנה ישראל קודם שיראנה עכו"ם ויחזירנה לו ואף דעכו"ם הוי רובא וקרוב הדבר שיראנה עכו"ם מקודם מ"מ אפשר להיות שיראנה ישראל מקודם ויכריז עליו כיון דאיכא סימן משא"כ כאן דאף שיראוהו מקודם כמה אנשים שיודעים הדין דאין לתלות בעוברי דרכים מ"מ הא לא יטלוהו ע"מ להחזירו לבעליו רק יניחוהו במקומם וסוף סוף יבואו אותן אנשים דלא מעלי ויקחוהו ולכך אף אם אותן אנשים דלא מעלי הוי מיעוט מ"מ מתייאש בכאן אפי' לרבנן וזה פשוט ועיין
ולענין הנך תרי גירסי דכתבו התוס' דזיתו מוכיח עליו או דחזותו מוכיח עליו העיקר בזה כמו שכ' רש"א ותוכן כוונתו הוא דמקודם לזה הקשו התוס' דמאי פריך לרבא דלמא רבא לא ס"ל הך סברא דמתייאש משום אינשי דלא מעלו רק שסומך עצמו כיון שמן הדין אין לתלות בעו"ד מסתמא לא יטול אותן שום אדם ותירצו דמשו"ה פריך לרבא דע"כ אית לי' ג"כ הך סברא דאלת"ה תאינה אמאי שרי. והנה להך גירסא דזיתו כו' א"כ תי' הגמ' היינו קושיית התוס' וקושיית הגמ' א"ה תאינה כו' היינו תירוץ התוס' ולפ"ז ע"כ דצריך לפרושי תאינה עם נפילה נמאסת דהיינו שמפקירה אבל להך גירסא דחזותו מוכיח עליו א"כ מדלא משני הגמ' כקושיית התוס' ש"מ דתירוץ התוס' הי' ידוע להם בפשיטות להגמ' דא"כ תאינה נמי וכיון שכן ע"כ ליכא לפרושי בהא דתאנה עם נפילתה נמאסת שמפקירה דא"כ תיקשה כיון דאתיין להכי אמאי איצטריך לשנויי דחזותו מוכיח והוי כדבר שיש בו סימן ולא משני כקושיית התוס' ולכך בהכרח צריכינן לפרש אליבא דהך גירסא דנמסת ואינו ניכר וזה ברור בכוונתם. ועכ"ז רש"י לא חש להכרח זה דרש"י גרס דחזותו מוכיח עליו ואפ"ה פירש בהא דתאנה עם נפילתה נמאסת שמפקירה והיינו משום דרש"י לא חש לקושיית התוס' שהקשו דאמאי לא משני לרבא דאינו מתייאש משום אינשי דלא מעלו ולרש"י הי' נראה דזה הי' להגמ' לסברא פשוטה דיש להתייאש משום זה עד דאי אפשר לומר שרבא לא יסבור כן ולכך שפיר פריך הגמ' בפשיטות לרבא אף בלא הכרח דאם כן תאנה נמי וכיון שכן אין עוד שום הכרח לפרש להך גירסא דחזותו כו' שאינו ניכר בתאינה רק שפיר יש לפרש שמפקירה וזה פשוט:
שם רש"י ד"ה עם נפילתה נמאסת הלכך כיון דידוע דנתרא מעיקרא מתייאש כו' עכ"ל עיין בלח"מ בפט"ו מה' גזילה ואבידה שהקשה על דברי רש"י אלו דלאיזה צורך כתב דמעיקרא מתייאש דהא עתה בדרבא קיימינן לשנויי הברייתא דלא תיקשה לרבא ולרבא אפי' נתייאש לבסוף נמי הוי יאוש למפרע וכמו כן הקשה על הרמב"ם דכתב להך טעמא דתאינה עם נפילתה נמאסת כיון דזה לא אמרינן בסוגיין רק לרבא אבל לדידן דקיי"ל כאביי בלא"ה ניחא וכמו דהוה ס"ד דהמקשה ואשתמיטתיה דברי הרמב"ן במלחמות שכ' בסוגיין דלפי האמת גם לאביי נמי אמרינן כן להך סברא דחזותו מוכיח עליו וכיון שכן צריכינן ג"כ לטעמא דתאינה עם נפילתה נמאסת לאביי והביא ראי' דהא ר' אבוה הי' בזמן קודם לאביי ורבא ואיהו דאמר להא דחזותו מוכיח עליו וא"כ ע"כ דלאו משום קושיא דרבא קאמר כן רק דקושטא דמלתא קמפרש לטעמא דמתניתין ולכך לפי האמת גם לאביי מפרשינן למתניתין כר' אבוה עיי"ש ודו"ק וכן מוכח להדיא מדברי התוס' לקמן ד"ה הני תמרי דזיקי כו' ועיי"ש במפרשי התוס':
דף כב.
בגמ' שטף נהר. רש"י גריס מפני שנתייאשו ומפרש לה דהמקשה הוי סבר דקוריו עציו ואבניו יש קול לשטיפתן ומסתמא ידעו הבעלים בשטיפתן ולכך וודאי דנתייאשו דסברת המקשה הי' דמיירי באינו יכול להציל כלל [והא דבעינן שידע ולא הוי כאבידה ששטפה נהר דמותרת אף בלא ידע כמש"כ רש"י לעיל בזוטו של ים כו' רחמנא שרי' אף בלא ידע היינו משום דהתם אבודה מכל אדם אבל הכא מיירי בנהר שאינו גדול כ"כ שישטוף למקום שאין שם אדם רק שישטוף לשדה חבירו ולא מיקרי אבודה מכל אדם ועיין במאור ובמלחמות שכתבו להך סברא ויתבארו דבריהם לקמן אי"ה] ומדייק מינה הא סתמא היינו אבידה שאין לה קול כ"כ שנוכל לומר שהבעלים לא ידעו לא הוי של מוצאן וקשיא לרבא וסיפא דאם היו הבעלים מרדפים לסברת המקשה צריך לומר דמיירי ביכול להציל דאי באינו יכול להציל כלל מאי מהני במה שהם מרדפים דהא נעשה כצווח על ביתו שנשרף וכמו דאמרינן לקמן (כ"ו ב') בראה סלע שנפל בין החול דאפילו אם מייתי כברה מ"מ הוי יאוש אלא ע"כ דמיירי ביכול להציל ואין זה דוחק דרישא וסיפא לאו בחדא גוונא מיירי משום דבמאי דאמר אם היו מרדפים כו' הוי כפירש להדיא דמיירי ביכול להציל דאטו בשופטני עסקינן שירדפו חנם אם אינם יכולים להציל כלל וה"פ דהברייתא שטף נהר כו' וסתם שטיפת נהר אינם יכולים להציל הרי אלו שלו היו הבעלים מרדפים ור"ל דאם הוא באופן שיכולים להציל והבעלים מרדפים חייב להחזיר דלא נתייאשו וכן פירשה בבעה"מ לפי שיטתו ומשני הב"ע שיכול להציל ולפ"ז צריך לומר דהא דקתני מפני שנתייאשו הבעלים היינו אם שמענו שנתייאשו ואף דתני מפני שנתייאשו דמשמע מינה דסתמא הוי יאוש מ"מ אין זה מוכרח דכה"ג מצינו בב"ק בפ' הגוזל בתרא במתני' דנטלו מוכסין חמורו דקתני בה נמי לישנא דמפני שהבעלים מתייאשין ואפ"ה מפרשינן לה שם בסוגיא לחד מ"ד דהיינו אם שמענו בפירוש שנתייאשו הבעלים וה"ק אם שמענו שנתייאשו הבעלים מהני היאוש דבלב שלם הוא מתייאש דלחד מ"ד שם אף אם שמענו בפירוש שנתייאשו הבעלים אמרינן דאקראי בעלמא הוא ולא מתייאשי בלב שלם קמ"ל מתני' דאינו כן רק אם שמענו שנתייאשו שפיר אמרי' דנתייאשו בלב שלם וזהו דאמרינן מפני שהבעלים מתייאשין מהם רצה לומר דשייך בהו יאוש וכמו כן נוכל לפרושי הכא דכיון דאוקמינן ביכול להציל א"כ הוי אמינא דלא מהני בזה יאוש כלל משום דאינו מתייאש בלב שלם כיון דיכול להציל קמ"ל הברייתא דשפיר מתייאש אם שמענו בפירוש שנתייאש כ"כ בפ"י ליישב קושיית התוס' על רש"י והוא נכון. ואף דיש לחלק בין לישנא דמפני שהבעלים מתייאשין מהן דתני התם ובין לישנא דמפני שנתייאשו הבעלים דתני הכא מ"מ אין זה קושיא על רש"י דשפיר נוכל לפרושי גם לישנא דמפני שנתייאשו כמו התם כמבואר לכל מעיין ולכך לא מקשי מרישא מידי רק דמקשה מסיפא דמאי אריא מרדפים כו' דהשתא לא נוכל לתרוצי דתני מרדפים לאשמועינן דאיירי ביכול להציל כמו דמפרשינן אליבא דהמקשה כיון דגם רישא מיירי ביכול להציל א"כ לא הוצרך לפרושי זה בסיפא ודו"ק ומשני דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק והשתא הוי פירושא דרישא דמפני שנתייאשו היינו בסתמא כיון שלא רדפו וכמו שהיה סבור המקשה וסיפא הוי היפוכא דרישא דאם היו מרדפים לא נתייאשו הבעלים כן הוא ביאור הסוגיא אליבא דרש"י ועד"ז פירש הבעה"מ רק דגריס בברייתא אם נתייאשו ולפ"ז לא נצטרך לדחוקי בדברי המקשה דאי הכי אימא סיפא כלל דשפיר מתיישב כמו שהוא לפי' התוס'. ומה שהקשו בתוס' עוד דמנ"ל לדיוקי כן מרישא הא סתמא לא ונכנסו בזה בפלפולים גם לפי שיטתם עוד כה"ג הקשה ג"כ במלחמות על שיטת בעה"מ בשינוי קצת עיי"ש ג"כ אינו קושיא כלל ואשתמיטתיה להו דברי התוספתא בכתובות פ' ח' עיי"ש במקומה דתני בה להדיא בסיפא שאם היו הבעלים במקום אחר חייב להחזיר רק דאורחי' דהש"ס בכל דוכתא כל מה דיכול לדייק מרישא קמדייק אף שאינו מבואר כ"כ אבל עיקר סמיכת הש"ס היה על הסיפא דתוספתא דתני בה להדיא כן ועיין:
והרמב"ן במלחמות גריס ג"כ אם נתייאשו הבעלים וחילק ג"כ בין הך דהכא ובין אבידה ששטפה נהר דמותרת לגמרי כמו שמחלק בעה"מ דשאני הכא שאינה אבודה מכל אדם דודאי תבוא לשדה אחר שאין השטיפה גדולה כ"כ כזוטו של ים רק דבפירושא דברייתא לפי סברת המקשה קמא הוא נאדי מפירושו של בעה"מ משום דנראה לו דוחק לאוקמי רישא באינו יכול להציל וסיפא ביכול להציל ושיהי' זה נכלל בלישנא דאם הבעלים מרדפים דר"ל אם יכולים להציל דכ"ז נראה לו דוחק ועוד הקשה על פי' זה עיי"ש [מיהו קושייתו זאת כבר נתיישב בדברינו לעיל]. לכך קמפרש לה איהו דהמקשה הי' סבור דאם הבעלים היו בשעת שטיפה היו יכולין להציל ע"י שהיו הולכין אחריהן לראות היכן יניחם הנהר ביום או יומים לכשיחסרו המים וזה אינו רק אם היו הולכין תיכף בשעת השטיפה ורואין היכן יגיעו אבל אם אינם הולכין תיכף בשעת שטיפה שוב אינם יכולים להציל כלל ולכך שפיר תני בסיפא דאם היו מרדפים אין זה יאוש דסיפא הוי היפוכא דרישא דרישא תני אם נתייאשו הבעלים דהיינו שהיו שם ולא רדפו ובסיפא תני אם היו מרדפים ומדייק שפיר מדקתני אם נתייאשו הבעלים דמשמע שהיו ולא רדפו הא סתמא שלא היו לא ומשני דמיירי שיכולין להציל אפי' אם לא רדפו מיד יכולין להציל אח"כ ולפ"ז נוכל לפרושי אם נתייאשו ששמענו בפירוש ולכך לא הוי קשיא לי' מרישא ולא מידי רק מקשה מסיפא מאי איריא מרדפין כו' ומשני ביכול להציל ע"י הדחק היינו אחר שטיפה ובשעת שטיפה יכול להציל בקל ולפ"ז יהי' פירושא דרישא דאם נתייאשו שהיו ולא רדפו וסיפא הוי היפוכא דרישא ודיוקא דהא סתמא לא נמי אתי שפיר משום כיון שיכולין להציל ע"י הדחק אינו עומד להתייאש דבזה גם רבא מודה דלא הוי יאוש זהו תוכן פירושו של הרמב"ן ועד"ז פירשו גם התוס' אלא שיש ביניהם קצת שינוי והוא דהרמב"ן אף דגם איהו קמפרש בסברת המקשה דמיירי דיכול להציל בקל בשעת שטיפה מ"מ נראה מדבריו דבזה מסכים לסברת בעה"מ דהחילוק שיש בין אבידה ששטפה נהר להך דהכא הוא משום דהכא ודאי יבואו לשדות אחרים וימצאו אותן ולכך לא מקרי אבודה מכל אדם ולא סגי' לי' לחלק בלא"ה כסברתו קמייתא דכיון דמיירי דיכול להציל בקל בשעת שטיפה א"כ בזה לא דמי לשטפה נהר דהתם אינו יכול להציל כלל אפי' מיד. משום דמה בכך שהי' יכול להציל בשעת שטיפה מ"מ כיון דאח"כ אינו יכול להציל כלל לפי סברת המקשה שפיר מקרי אבודה מכל אדם כיון דעתה אי אפשר עוד להציל כלל ולכך הוצרך לחילוקו של בעה"מ גם לפי פירושו והתוס' לא נחתי כלל לחילוקו של בעה"מ רק דבהך סברא דיכול להציל בקל בשעת שטיפה קמחלקי בין הך דהכא לאבידה ששטפה נהר כמבואר בדבריהם ודבריהם דחוקים בזה ויותר נראין בזה דברי הרמב"ן ועוד בהך דמשני דמיירי ביכולין להציל כתבו התוס' דמיירי ביש בו סימן ולכך הוא יכול להציל אף אח"כ ומדברי הרמב"ן נראה דמפרש כפשוטה באין בו סימן ומ"מ אפשר דיכול להציל ע"י איזה אופן אחר שיחקור מאנשים שראו להיכן הוליכן הנהר וכדומה וגם התוס' לא כתבו כן להכרח דפירושם שפיר מתפרש גם בלא"ה רק שכתבו כן להסביר הענין איך אפשר להציל אח"כ ועכ"פ בפירושא דשמעתא דא ודא אחת היא וראיתי בפ"י שהאריך מאוד בביאור סוגיא זו לפרש בה פירוש חדש וסוף דבריו שהי' נראה בעיניו מאוד פירושו רק דמסתפי לפרש דבר אשר לא שערו הראשונים אלא שכמדומה לו שכן הוא דעת הרמב"ם אח"ז עיינתי היטב בלשון בעה"מ ומלחמות וכדומה לו שכן עולה מתוך פירושם עכ"ל ולחנם חרד את כל החרדה הזאת ופחד ללא דבר כי דבריו בעצמו הן הן דברי התוס' בהוספת סברת הרמב"ן לחלק בין הך דהכא לאבידה ששטפה נהר ודו"ק:
ולענין הלכה יש לנו לפרש הברייתא כדעת המקשה קמא וכמו דהוה מפרש לה אליבא דאביי דהא דמהדר הגמ' לאוקמי דאיירי ביכול להציל ע"י הדחק היינו לשנויי אליבא דרבא אבל לדידן דקיי"ל כאביי אית לן לפרושי בפשיטות כסברת המקשה דמיירי באינו יכול להציל כלל לשיטת רש"י ובעה"מ ולשיטת התוס' והרמב"ן מיירי דמיד היה יכול להציל ולאח"כ אינו יכול להציל כלל:
והרמב"ם בפ"ו מהל' גזילה ואבידה כתב להא דשטף נהר קוריו כו' וכ' עלה אם יודע שנתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין ואם אינו יודע אם נתייאשו ואם לא חייב להחזיר ואצ"ל אם היו הבעלים מרדפין אחריהם לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלילותו של נהר ומן הא"י ומן הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש אם ידע בוודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לאו חייב להחזיר ועי' בה"מ שכתב עליו שסובר שאין חילוק כלל בין הך דהכא לאבידה ששטפה נהר דגם בזוטו של ים בעינן דוקא שנתייאשו וכפשטא דברייתא דרשב"א. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע"פ שלא נתייאש הרי הן של מוצאן וכי בעינן נתייאשו ביכולים להציל ע"י הדחק ואצ"ל שלא ע"י הדחק אבל בשאי"ל רק ע"צ הפלא והזרות אפילו לא נתייאש לא ואפשר שהרב סובר דכל כה"ג היינו נתייאשו וכן כתב בפרק י"א בזו דזוטו ש"י שזה וודאי נתייאשו כוונת הה"מ מבוארת משום דנראה מלשון הרמב"ם דבעינן שידעו שנתייאשו הבעלים בודאי והיינו ששמעו מהם שנתייאשו וגם בזוש"י בעינן כן וע"ז כ' שעיקר הדין אינו כן כדאמרינן לקמן נעשה כצווח על ביתו ועל ספינתו כו' א"כ אפי' וודאי לא נתייאשו נמי הרי הן של מוצאו ואח"ז מסיק שאפשר גם הרמב"ם סובר כן כדמוכח מדבריו פרק י"א שכתב שזה ודאי נתייאשו ורצה לומר דאפי' עומד וצווח מ"מ אמרינן דבלבו כבר נתייאש וצוויחתו אינו ראי' כלל שלא נתייאש דמ"מ הוא צווח כמו על ביתו שנשרף כו' אף דיודע דאינו מועיל כלום וכן כ' הרמב"ם עצמו לקמן גבי הך דראה סלע שנפלה בין החול כו' שבדעת רעועה הוא מחפש והא דכ' כאן אם ידע בוודאי שנתייאש אין הכוונה דבעינן שישמעו מפיו שנתייאש רק דסתמא הוי יאוש והא דכ' הרמב"ם דבעינן שידעו היינו שידעו מהטביעה עכ"פ דאז ממילא אנן סהדי שנתייאש כן הוא ברור כוונת הה"מ למעיין היטב בדבריו ולפ"ז מוכח מדברי הה"מ דיאוש שלא מדעת שייך שפיר גם בזוטו של ים דאל"כ למאי בעינן ידיעתו כלל גם בכ"מ כ' שהברור בדברי הרמב"ם שסובר כן כמו דמסיק הה"מ כדמוכח בפי"א ומדברי שניהם נלמד זה דלהרמב"ם שייך ישל"מ בזוש"י וקרוב בעיני שגם הה"מ עצמו סובר כן דלא השיג על הרמב"ם רק לפום מאי דנראה מפשטות לשונו דבעינן שישמעו מפיו שנתייאש ע"ז השיג דאף דצווח מ"מ אמרינן שנתייאש בלבו אבל אם לא ידע כלל מן האבידה וודאי דגרע טפי משום דהוי ישל"מ תדע דהא בראה סלע שנפלה בין החול לפי פי' הרמב"ם שם לא משגחינן במה שלא נתייאש ואילו לא ידע שנפל וודאי אסור מטעם ישל"מ דהא זהו עצמו פלוגתא דאביי ורבא בדבר שאב"ס וכן מוכח בכמה דוכתין בפירקין דזה גרוע טפי והסברא נותנת כן לפמש"כ הרמב"ם כאן ובפרק י"א דעיקר טעמא דזוש"י דשריא רחמנא הוא מטעם יאוש א"כ ממילא שייך בזה ישל"מ ורש"י ותוס' והרא"ש שכתבו דבזוטו ש"י אפי' באתה ליד המוצא קודם שידע שנפל ממנו היינו משום דהם מפרשים טעמא דהתירא בזוש"י הוא לאו מטעם יאוש כלל רק דרחמנא שריי' בלא שום יאוש ולכך לא שייך בזה ישל"מ כלל אבל להרמב"ם דמפרש בהו טעמא דיאוש א"כ ממילא שייך גם בזה ישל"מ:
והרב בלח"מ בפי"א מהגו"א כתב ג"כ שדעת הרמב"ם דעיקר טעמא דהתירא דזוש"י הוא מטעם יאוש ועשה סמוכים לדבריו מברייתא דרשב"א דתנינן בה המציל מהארי וכו' ומזוש"י ומשלילותו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכ"מ שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם והרא"ש שם לשיטתו נדחק בברייתא זו לומר דהאי מתייאשין לא קאי רק אסרטיא ופלטיא והרבים מצויים שם אבל אינך אפי' עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנשרף. הן אמת דההכרח שכ' הרא"ש אינו הכרח כלל דהא עיקר מימרא דנעשה כצווח אמרינן בגמ' גבי שוקא דגילדאי דהיינו מקום שהרבים מצויים שם וע"כ צריך לומר דאין זה סתירה דמ"מ עיקר טעמא הוי משום יאוש דאנן סהדי דנתייאש בלבו אף שצווח דצוויחתו אינו רק כמי שצווח על ביתו אף שודאי נתייאש ואין צוויחתו מועלת כלל מ"מ טבע בני אדם לצווח על ההפסד שאירע להם וכיון שכן שפיר נוכל לפרושי דהאי מתייאשין אכולה ברייתא קאי אבל דברי הרא"ש מוכרחין בלא"ה מטעמא דכתיבנא דהא לשיטתו זוש"י ושש"נ לאו מטעם יאוש שרייא רחמנא כיון דישל"מ נמי שרי בהו א"כ ע"כ צ"ל דגם בלא יאוש שרי מגזירת הכתוב דאשר תאבד ממנו ולכך לא מצינו לפרושי דהאי מתייאשים קאי אכולה ברייתא וצ"ל שכן היתה עיקר ראיית הרא"ש רק שנפל איזה ט"ס בדבריו ועכ"פ לשיטת הרא"ש וסייעתו צריך למפסק לברייתא בסכינא חריפא וזה דוחק גדול חדא דפשטי' דלישנא דברייתא משמע וודאי דאכולהו קאי ועוד איך אפשר לומר דלאו אכולהו קאי דא"כ אמאי כללינהו הברייתא בחדא מחתא כיון שחלוקין בדינם דבזוש"י ושש"נ דטעמא לאו משום יאוש א"כ אפילו באותן דברים דלא ידע דנפל דלא יקירי ולא חשיבי ואינו מרגיש בנפילתן אפ"ה הם שלו דישל"מ שרי בזוש"י ושש"נ משא"כ בסרטיא ופלטיא ומקום שרבים מצויים שם דלא שרי רק מטעם יאוש א"כ לא שרי רק באותן דברים שמרגיש מיד בנפילתן כמעות וכיוצא בהן כדאמרינן להדיא לעיל בסוגיין ת"ש המוצא מעות כו' עיי"ש וא"כ קשיא טובא איך כללינהו הברייתא בחדא ובשלמא אי היו חלוקים בטעמן לחוד אבל לא בדינם שפיר שייך לומר דלהכי כללינהו הברייתא בחדא משום דשווין בדינם אבל כיון דחלוקים גם בדינם לא שייך למתנינהו בחדא כלל אבל לדברי הרמב"ם דגם בזוש"י ובשש"נ ג"כ הטעם משום יאוש אתיא שפיר לישנא דברייתא דרשב"א כפשוטו כן הוא עיקר כוונת הלח"מ בהרבה תוספת משלי בע"ה ועוד נראה לע"ד שיצא להרמב"ם כן מהירושלמי שהביאו התוס' בשמעתא דאף השמלה (כ"ז א') עיי"ש בתוס' ד"ה מה שמלה בסופו שכתבו דבירושלמי יליף ליאוש מן התורה מהא דאשר תאבד ממנו כו' הרי חזינן להדיא דטעמא דשרייותא דרחמנא הוא מטעם יאוש והתוס' לשיטתם כתבו דיאוש נפקא משמלה אבל הרמב"ם לא ניחא לי' בהכי למימר שיפלוג ש"ס דידן בזה על הירושלמי כיון דלא מצינו כן בש"ס דילן להדיא דפליג על הירושלמי בזה ועוד ראיתי בסמ"ג שהביא להא דאמר ר"י משום רשב"י מנין לאבידה ששטפה נהר כו' ומסיים בה שוודאי נתייאשו הבעלים ממנה ונראה שם מלשונו שהוא סיום לישנא דמימרא דר"י בעצמו אשר כל זה בלי ספק הכריחו להרמב"ם לפרש טעמא דשריותא דזוש"י הוא משום יאוש וכדברי הה"מ והלח"מ זולתי במה שפירש הה"מ דברי הרמב"ם בפ"י דהא דכ' אם ידעו היינו אם ידעו שנאבדה דאז ממילא הוי יאוש ואפי' לא שמענו שנתייאש ואפי' אומר שלא נתייאש בזה נאדי הלח"מ מפירוש דברי הרמב"ם כפשוטו דאם ידעו שנתייאש היינו ששמענו מפיו בהדיא כן והא דמוכח מדבריו בפי"א דסתמא הוי יאוש קמחלק הלח"מ דבפי"א בזוש"י גמור ושש"נ שאינו פוסק דאי אפשר להציל כלל ולכך סתמא הוי יאוש משא"כ בפ"ו מיירי בנהר הפוסק ודקדק כן מדבריו שבפי"א כתב נהר שאינו פוסק ובפ"ו כתב נהר סתם ולכך כיון דבפ"ו מיירי נהר הפוסק שיכולים להציל לכך בעינן ששמענו מפיו שנתייאש יאש כן הוא תוכן כוונת הלח"מ:
והנה אם באנו לדון בדברי הרמב"ם איזה דרך יכשר בו יותר יש להכריע כדברי הה"מ חדא דלדבריו צ"ל דגם זוטו ש"י שכ' הרמב"ם בפ"ו מיירי בים הפוסק וזה לא שמענו מעולם שיהי' ים הפוסק ועוד מדכללינהו בחדא עם הך דהארי והדוב וכו' והתם מסתמא א"י להציל כדמוכח מברייתא דרשב"א דתני בה מפני שהבעלים מתייאשין דמשמע דסתמא הוי יאוש לכך יותר הי' נראין בזה דברי הה"מ אך גם לדברי הלח"מ נמי נראה דלהרמב"ם שייך הך דינא דישל"מ גם בזוטו של ים דנהי דלפי פירושו של הה"מ מבואר כן בדברי הרמב"ם דפ"ו ולדברי הלח"מ אינו מבואר זה בדבריו בפ"ו מ"מ מדבריו שבפי"א יש ללמוד כן כיון דתלי טעמא דהתירא דזוש"י ביאוש א"כ ממילא שייך בזה ישל"מ:
והנה סוגיא דידן מתפרשת לפי שיטתו של הרמב"ם ברווחא והוא ע"פ דרכם של התוס' והרמב"ן דהוי ס"ל להמקשה קמא דהך ברייתא דשטף נהר מיירי ביכול להציל בקל בשעת שטיפה ואפ"ה לא נפיק מכלל זוש"י ושש"נ דלקמן משום דאח"כ אינו יכול להציל כלל שפיר מקרי אבודה מכל אדם וכסברת הרמב"ן שהבאתי לעיל וחילוקו של הרמב"ן ובעה"מ נמי לא נראו בעיניו אלא דמיירי שאבודה מכל אדם רק שעל צד הזרות והפלא ניתן בתוך שדה חבירו דהא סתמא קתני שטף נהר כמו דתני בברייתא דלקמן מנין לאבידה ששטפה נהר וכי היכי דלקמן מיירי באבודה מכל אדם ה"נ מיירי גם כאן ומה שתלו עצמם בלשנא דנתן לתוך שדה חבירו אינו כלום כמש"כ דמיירי שע"צ הזרות ופלא נמצאו בתוך שדה חבירו תדע דהא לקמן נמי ע"כ איירי שבא ליד חבירו דאל"כ למאי אשמועינן שמותרת אלא ע"כ דמיירי שע"צ הפלא נמצאו וה"נ גם כאן מיירי כן כיון דבחדא לישנא תנינא לתרווייהו וס"ל להרמב"ם נמי דבכל זוטו ש"י ושש"נ מסתמא אילו הי' בשעת מעשה מיד הי' יכול להציל ע"י איזה תחבולה כמו עוף שחטף בשרא דלקמן דמדמינן לה לזוש"י והתם וודאי בשעת מעשה מיד יכול להציל על ידי דרמא בי' קלא וכדומה וכן באמת נותנת הסברא בכל זוש"י ושש"נ דמיד יכול להציל ואפ"ה כיון שאח"כ אינו יכול להציל כלל שפיר מקרי אבודה מכ"א ומעתה מתפרשא סוגיא דידן היטב לפי שיטתו של הרמב"ם כמו להתוס' והרמב"ן ואדרבה לשיטת הרמב"ם ניחא טפי דאין אנו צריכים לחלק בין הך דהכא להך דלקמן ופשטא דלישנא דהברייתות ודאי דמשמען כן כיון דחדא לשנא נקיט בתרווייהו וכן נמי סוגיא דלקמן דאיסורא דומיא דהתירא כו' אף דלא מצי לפרש כמו שפירשו התוס' והרמב"ן לקמן מ"מ אין מזה קושיא על הרמב"ם דאיהו יפרש כרש"י ויתר המפרשים שם בסוגיא דבאמת פי' התוספות והרמב"ן אף שהוא מחודד מ"מ פשטי' דלשני' דהש"ס לא משמע כוותייהו ועיין במלחמות שכתב דלישנא דכתב בספרים אי אפשר לפרש כן או דקמיט לישני' רק הוא גרס גירסא אחריתא ולזאת אין מהתימא על הרמב"ם מזה כלל [ועיין במה שאכתוב מזה לקמן אי"ה באריכות]:
אולם הדבר הקשה שעומד נגד שיטה זו הוא מאי דאמרי' לעיל בזוש"י ובשש"נ אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' כו' ומשמע מינה דבהא לא שייכא פלוגתא דאביי ורבא כלל דאפילו באתה ליד המוצא לפני יאוש וקודם שידע שנאבד אפ"ה שריא דומיא דדבר שיש בו סימן דלא פליגי אביי ורבא לאיסורא כמו כן בזוש"י לא פליגי ותרווייהו ס"ל להתירא ואילו להרמב"ם גם בזוש"י ושש"נ שייכא פלוגתייהו דאביי ורבא וזהו קושיא עצומה בלי ספק ודוחק לומר דהרמב"ם יפרש דהא דקאמר בגמ' בזוש"י אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריא לאו למימרא דלא שייכא בי' פלוגתא דאביי ורבא דבאמת גם בזה פליגי אלא כלפי מה שאמר דבדבר שיש בו סימן כו"ע ל"פ דאסור ובכדי שלא נטעי לומר דכללא הוא לכל דשיב"ס ואפילו אם נפל לזוש"י ושש"נ נמי לזה בא לפרש דבזוש"י ושש"נ אע"ג כו' ונמצא דבזוש"י שווה דבשבי"ס לדבשאב"ס ופלוגתייהו דאביי ורבא בזוש"י גם בדשיב"ס ולפ"ז יהיה שיעור דברי הגמ' כך בדשיב"ס כו"ע לא פליגי כו' כי פליגי בדשאב"ס והך דבזוש"י כו' הוא בא באמצע המאמר לפרש דהך כללא דכיילינן בדשיב"ס לא שייך בזוש"י רק דבזוש"י שוה דשיב"ס לדשאב"ס דזהו דוחק גדול לומר שבא הך דבזוש"י באמצע המאמר ולא שבקי' למסיימי' למילתיה ואין לעשות סמוכים לזה מדלא קאמר בגמ' בזוש"י כ"ע לא פליגי כדאמר גבי דבר שיב"ס כ"ע לא פליגי דזה אינו כלום דאכ"ע ל"פ דאמר לעיל קא סמיך. הן אמנם דבפירושא דברייתא מצינו כה"ג טובא בש"ס דהגמ' מביא ברייתא או דהמקשה מקשה מאיזה ברייתא והגמ' לא שביק למסיימי' לקושייתו ובאו דברי הגמ' באמצעית דברי הברייתא לפרושי מילי דברייתא אבל כאן שהוא מדברי הגמ' עצמה לא מצינו כן בשום דוכתא אך אף שהוא דחוק מ"מ דברי הרמב"ם כמעט שאי אפשר ליישב באופן אחר וצ"ע:
שוב ראיתי בדברי הריטב"א לקמן בשמעתא דאמימר' ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק שכתב דלהכי אכלו אמימר ורב אשי שסמכו עצמם שבוודאי יהי' ניחא למרי בר איסק שיהנו ת"ח מנכסיו ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ הוי כמו ישל"מ דאסור לאביי ע"ז כתב הריטב"א דניחותא דיהנו ת"ח מנכסיו הי' ברור להם כ"כ עד דהוי לדידהו כמו זוטו של ים דשרי אף שלא ידע עכ"ד הריטב"א ומדבריו למדנו דאיהו מפרש להא דאמרינן בזוש"י כו' דשריותא דזוש"י הוא מטעם יאוש ואפ"ה לא שייך בי' ישל"מ משום דיאוש דזוש"י הוא ברור כ"כ עד שאפילו אביי מודה בי' דאמרינן בי' מעיקרא הוא דמייאש ובאמת דהך פירושא ניחא טובא בשמעתין חדא דמעתה יהי' הך דבזוש"י ממש ההיפוך מדבר שיש בו סימן דאמר לעיל מיניה בדינא ובטעמא דכי היכי דאמר דבדישב"ס כו"ע לא פליגי דלא אמרינן בי' מעיקרא הוא דמייאש כמו כן אמר בהיפוך דבזוש"י כו"ע לא פליגי דאמרינן בי' מעיקרא הוא דמייאש והא דאמר רחמנא שריא הכי קאמר כיון דרחמנא שריא בהדיא והתורה ודאי דאיירי בכל גווני אפי' קודם שידע וזה פשוט. ועוד דמעתה אתיין שפיר דברי הירושלמי דיליף ליאוש מהכא וגם ברייתא דרשב"א יהיה מתפרשת כפשוטה דאכולה קאי ודלא כהרא"ש שנדחק בה טובא כמש"כ לעיל [אלא שצ"ע קצת לפ"ז לישנא דהש"ס דאמר אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפיל מיני' דמשמע מיני' דעיקר טעמא דאביי הוא משום שלא ידע ואפי' אם היאוש ברור טובא ג"כ לא מהני ואילו לדברי הריטב"א עיקר הטעם הוא משום שאין היאוש ברור כ"כ כמו בזוש"י מיהו אין זה דוחק כ"כ ובקל יש ליישבו ואינו כדאי לעוות עלינו השמועות בשביל זה ועיין]. ולפי זה אם נאמר דהרמב"ם מפרש כמו כן לסוגיין כהריטב"א אם כן אין מדבריו שבפי"א שום הוכחה לומר דס"ל דישל"מ שייך בזוש"י דאף שכ' לטעמא דזוש"י הוא משום יאוש מ"מ היאוש הוא ברור כ"כ עד שאפי' לאביי אמרינן בי' יאוש למפרע זולתי מדבריו שבפ"ו לפי פירושו של הה"מ שפיר מוכח מדבריו כן אמנם לפי פירושו של הלח"מ א"כ גם מדבריו שבפ"ו ג"כ אין הוכחה כלל וא"כ יותר הי' ניחא לן לפרש כהלח"מ בכדי ליישב אליבי' סוגיא דשמעתין אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בזה דכבר כתבתי שדברי הלח"מ המה דחוקים בפירוש דבריו שוב התבוננתי שדבריו בפ"ו המה מבוארין בלי שום דוחק והוא דכבר כתבנו לעיל שהרמב"ם מפרש לסוגיין כהתוס' והרמב"ן דהמקשה הי' מפרש להברייתא דשטף נהר דאיירי דיכול להציל בקל בשעת שטיפה ולאח"כ אינו יכול להציל כלל ובכל זוטו של ים ושש"נ נמי הדבר כן ואפ"ה מיקרי אבודה מכל אדם כיון שלאח"כ אינו יכול להציל כלל וזה אנו מוכרחין לומר אפי' לפי פירושו של הה"מ. ועתה באתי להוסיף קצת על דברי אלה והוא דזה שיכול להציל בקל בשעת שטיפה אינו מכוון לשעתו רגע כמימרא דאם לא נתעסק בהצלתן בעוד רגע ששוב אינו יכול להציל כלל שגם זה אינו מסתבר כלל והחוש מכחישו רק שזה תלוי בזמן מה ערך יום או חצי יום אחר השטיפה יכול להציל אבל אם נשתהא יותר שוב אינו יכול להציל. ומעתה דבריו שבפרק וא"ו מיירי שבאו ליד חבירו באותו זמן שיכולים הבעלים להציל עדיין ולכן בעינן שידעו שהבעלים נתייאשו הימנו והיינו ששמענו מפיו בפירוש שנתייאש וכפי מה שהבין הלח"מ בדבריו וכן באמת מורה פשטות לשונו כי הה"מ בתחילת ההשקפה למד בדבריו כן ובפי"א מיירי שמצאן המוצא ולא ידע של מי הוא שזה בוודאי נשתהא כ"כ עד שנתייאשו הבעלים להציל עוד כיון שנשתקע שם בעליו ממנו דמיד בשעת שטיפה בעוד יום ודאי יש קול לדבר של מי הוא ולכך לא בעינן כאן שום ידיעה לא שידעו שנתייאשו ואפי' אומרים בפירוש שלא נתייאשו מ"מ אמרינן דבלבו נתייאש ואפי' לא ידעו כלל מהאבידה כגון שהיו הבעלים במק"א אפ"ה אמרינן בי' יאוש למפרע משום דהיינו זוש"י דשריא רחמנא וכדברי הריטב"א שהבאתי לעיל ודוק בלשונו ותראה שבפרק וא"ו כתב לישנא דמציל הרי הן של מצילן לפיכך המציל מן הנהר כו' משום דמיירי בשעה שיש לו עדיין מצילין ובפי"א כתב לשנא דהמוצא. המוצא בזוש"י וכו' והיינו שבאו לידו דרך מקרה אחרי שנשתקע שם בעליו ממנו שכבר שהו זמן מרובה ששוב אין להן מצילים וכן גבי עוף שחטף בשר כתב והשליכו בחצר אחרת ולא כ' המציל מן העוף והיינו כיון שהשליכו לחצר אחרת שוב אין להציל עוד וכן מוכח מלשונו בפי"ד ה' ד' עיי"ש ודו"ק. וסוגיא דשמעתין יתפרש כך לפי שיטת הרמב"ם דהמקשה הי' סבור דהברייתא דשטף נהר מיירי שמצאן בשעה שיכולין להציל ולכך תני אם נתייאשו הבעלים דהיינו ששמעו שנתייאש או שהיו בשעת שטיפה ולא רדפו דאף שתלוי בזמן מה בחצי יום וכדומה מ"מ כיון שאם יעבור הזמן שוב אינו יכול להציל אם כן ודאי דאורחיה הוא למרדפי' אבתרי' מיד דוודאי חושש הוא שמא יארע לו איזה אונס אח"כ ובתוך כך יעבור הזמן ולא יוכל להציל עוד. ועוד דהסברא נותנת כיון שאח"כ לא יוכל להציל כלל א"כ כל כמה שמרדף מיד הוא יכול להציל יותר בקל משישהא מעט ולכך אם לא רדף מיד מסתמא אייאוש והיינו סיפא דאם היו הבעלים מרדפים והא דמדייק מיני' הא סתמא לא ה"ק דמדתני אם נתייאשו הבעלים משמע דצריכין למידע שנתייאשו בפירוש או שהיו ולא רדפו הא סתמא כגון שלא היו הבעלים במקום השטיפה אף שהן במקום שבוודאי לא יתוודע להם עד שיעבור הזמן אפ"ה אסור וקשיא לרבא. דליכא למימר דהבריתא אשמועינן דדווקא אם נתייאשו לאפוקי שאם היו במקום קרוב שאפשר שיתוודע להם בתוך זמן הצלתן דזהו מלתא דפשיטא ועוד דאסיפא דברייתא סמיך דתני בה להדיא שאם היו הבעלים במק"א חייב להחזיר ומשמע אפי' במקום רחוק ועדיין לא נתברר אצלי היטב הדברים. והמעיין יבחר:
שם בגמ' תרגמא אליבא דאביי דשוי' שליח ה"נ מסתברא כו' הרמב"ם השמיט להך דשווי' שליח והב"י בטויו"ד סי' של"א כתב דטעמו בזה משום דלבתר הכי בסוגיין אמימר ורב אסי ומר זוטרא כו' השתא אמאי לא אכיל מר א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה קעביד אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר והשתא דאתינן להכי להך סברא דמצוה שאני אמרינן דלא צריכינן תו לשינויא דלעיל דשווי' שליח רק כיון דמצוה הוא אמרינן מעיקרא נמי ניחא לי' משום מצוה ויצא לו כן מהא דאמרי' בקדושין (נ"ב ב') סרסיא כו' אמר רבא לא אמרי כו' והתוס' שם כתבו דע"כ מיירי גם התם גבי ההוא סרסיא דשוויה שליח דאל"כ לא הוי מייתי מידי מההוא דכלך אצל יפות דמיירי בדשוייה שליח כדאוקמינן בסוגיין וזה וודאי דחוק דהיכן נזכר התם גבי סרסיא דמיירי בשוויה שליח לכך קמפרש לה הרמב"ם דמיירי בלא שוייה שליח רק כיון דאתינן לסברת רבא דמצוה שאני תו לא צריכינן לשינוייא דשוייה שליח והט"ז ביו"ד סי' של"א האריך להשיג על הב"י ולבסוף מסיק גם הוא ממש כדברי הרב דסוגיא דקדושין הכריחו להרמב"ם לומר דנדינן מהך שינוייא דשווייה שליח אליבא דרבא רצה לומר דנדינן מהך ה"נ מסתברא דאמרינן בשמעתין דגם לרבא צריכינן לאוקמי בשווייה שליח דמרא דשמעתין דקדושין הוא רבא וכיון שכן גם לאביי נדינן מהך שינוייא והכל מטעמא דניחותא דמצוה שאני. ובאמת שדבריו בעצמן הן הן דברי הב"י ומהתימא על הט"ז איך האריך להשיג על הב"י ולכתוב עליו תמה אני פה קדוש יאמר דבר זה ולבסוף מסיק בעצמו ג"כ כדברי הב"י כדמותן וכצלמן מבלי שום שינוי ותוספת. גם הגאון בביאורו ליו"ד הביא דברי הב"י והט"ז אלא שהוסיף עליהם דגי' הרמב"ם היתה ותסברא כהך גי' שמחקו רש"י ותוס' וכוונתו פשוטה דאילו להך גי' דה"נ מסתברא א"כ סתמא דהש"ס קאמר כן דגם לרבא צריך לאוקמי ע"כ בשווייה שליח וקשה לומר דסתמא דהש"ס דקידושין יהיה סותר לזה אבל אי גרסי' ותסברא א"כ הוא הכל מדברי רבא אבל סתמא דגמ' לא סבר כן רק ניחותא דמצוה שאני כדמוכח בקידושין זהו מה שהעלו בישוב דברי הרמב"ם. ואני שמעתי ולא אבין דמסוגיא דידן ודאי דאין ראיה כלל דנדינן מהך שינוייא דשווייה שליח אף לבתר דידעינן מסברת ניחותא דמצוה חדא דהא גם המקשה ע"כ ידע מהך סברא דניחותא דמצוה וכמש"כ התוס' בד"ה ואם דאל"כ מאי מקשה לאביי ולרבא מי ניחא דהא בדבר שיש בו סימן גם רבא מודה אלא ע"כ צריך לומר דלרבא הוי ניחא ליה דמשום ניחותא דמצוה הו' כדשאב"ס שעומד להתייאש וה"נ משום ניחותא דמצוה הוא עומד לכך שיסכים למעשיו ותו אמרינן לרבא דהוי כאילו מעיקרא כבר הסכים למעשיו כמו ביאוש דאמרינן למפרע הוא דמייאש אבל לאביי שפיר הוי קשיא ליה כיון דלא אמרינן למפרע הוא דמייאש ה"נ מה בכך שבוודאי יהיה ניחא ליה משום מצווה מ"מ הא עכשיו לא ידע וכיון דגם המקשה הוי ידע מהך סברא דניחותא דמצוה ואפ"ה הוי קשיא ליה והוצרכנו לשנוייא דשוייה שליח א"כ היכן מצינו לומר דאחר שחידש לנו רבא הך סברא דניחותא דמצוה תו נדינן מהך שינוייא דשוייה שליח ועוד דהא מרא דהאי סברא משום ניחותא דמצוה הוא רבא וא"כ למה ליה לרבא לשנויי אליבא דאביי דשוייה שליח ולא תירץ באמת משום ניחותא דמצוה שהוא התירוץ האמתי אליבא דידיה ומש"כ הט"ז ע"ז דרבא לא הוי ידע אי ס"ל לאביי הך סברא דניחותא דמצוה הוא דוחק גדול דמנ"ל לחדש לאביי דין מחודש מאי דהוא עצמו לא ס"ל כן לפי האמת ומנ"ל הא מלתא דאביי לא ס"ל הך סברא דניחותא דמצוה ועוד דהא לפי גירסא זו דה"נ מסתברא ע"כ צ"ל דסברת הגמ' הוא דאפי' לרבא דאמרינן למפרע הוא דמייאש מ"מ לא שייך זה לענין שיהיה שליח למפרע או משום כיון דבעינן לדעתכם וזה לא מיקרי לדעתכם או משום דלענין שיהיה זה שליח לא הוי ניחותא דמצוה דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ אפי' למאי דידעינן מהך סברא דניחותא דמצווה מ"מ לא מהני זה לענין שיהיה שליח למפרע. מיהו לפי גי' דותסברא וכפי מה שפרשה הגאון בביאוריו אין זה קושיא כלל דלפי גי' זו אין כאן שום הוכחה בשמעתין דגם לרבא צריכינן לומר דשוייה שליח וסברת מצוה בו יותר מבשלוחו לא אלימא כ"כ לאקשויי מינה מסברא החיצונה כל כמה דלא חזינן מדברי הש"ס דתפס לעיקר הך סברא כמו שהוא לגי' ה"נ מסתברא. תדע דהא סברת המקשן ודאי דהיתה דמהני טעמא דרבא גם לענין שיהיה נעשה שליח מדלא קשיא ליה רק לאביי ולא לרבא ש"מ דלא קש להך סברא דמצוה בו כו' והיינו אף דמצוה בו יותר מ"מ בשלוחו נמי איכא מצוה שלא יהיה מונח דבר שא"מ ת"י ולפעמים שאין לו פנאי וכדומה ודו"ק:
אך לפי גירסא זו אזדא לה תירוץ הט"ז מכל וכל דהא עיקר תירוץ הט"ז בנוי כיון דבשמעתין אמרינן דגם לרבא צריכינן למימר דשוייה שליח ובסוגיא דקדושין חזינן לרבא דמוקי לה גם בלא שוייה שליח א"כ חזינן דנדינן מהך שינויא לרבא א"כ גם לאביי נמי נדינן מהך שינויא ולפי גירסת ותסברא א"כ לא מוכח מסוגיא דקדושין מידי כיון דבשמעתין לא מוקמינן לרבא בשוייה שליח ומרא דשמעתא דקדושין הוא רבא וא"כ אין סוגיא דקדושין סותר כלל לסוגיא דשמעתין וא"כ מנ"ל לפסוק דלא כסוגיין וא"כ דברי הגר"א בביאוריו שכ' לתי' הט"ז והוכחתו מסוגיא דקדושין בצירוף גירסת ותסברא המה תרתי דסתרי אהדדי אך לפי גירסת ה"נ מסתברא אף דעולה יפה תירוץ הט"ז מ"מ תיקשה מה שנשמר ממנו הגר"א בביאוריו כיון דסתמא דגמ' קאמר כן קשה הדבר לומר דסתמא דסוגיא דקדושין יהיה סותרת לסתמא דסוגיא דידן:
ועוד קשיא לי טובא על תירוצו של הט"ז דעיקר יסוד תירוצו הוא בנוי ע"פ מה שהכריחו התוס' התם לומר דאי מיירי ברייתא דתרומות בשוייה שליח א"כ ע"כ ההוא עובדא דסרסיא נמי ע"כ איירי בשוייה שליח וזה היה נראה דוחק להרמב"ם ומוקי לה לעובדא דסרסיא כפשוטו בלא שוייה שליח א"כ מוכח מיניה בהיפוך דברייתא דתרומות ג"כ בלא שוויה שליח ולענ"ד דברי התוס' תמוהים מאד דלא תלי זה בזה כלל ואפי' אם נאמר דברייתא דתרומות מיירי דווקא בשוייה שליח אפי' לרבא מ"מ ההיא סוגיא דקדושין מיירי כפשטה בלא שוייה שליח דהא דמוקמינן הכא לרבא בשוייה שליח היינו משום דבעינן לדעתכם ואף דלרבא אמרינן דהוי יאוש למפרע מ"מ לא מהני זה לענין שיהיה נעשה שליח למפרע משום דלא מקרי לדעתכם או משום שאינו עומד לכך משום דמצוה בו יותר מבשלוחו כמשכ"ל אשר כל זה לא שייך בהך עובדא דסרסיא דשם ודאי דלא בעינן שוויה שליח לרבא רק כיון דהסכים למעשיו לבסוף אמרינן דהוי כאילו הסכים למפרע ואין לומר דכוונת התוס' היא דהא סברת שוייה שליח מהני גם לענין למפרע תדע דהא לאביי לא אמרינן הך סברא דלמפרע בשום דוכתא ומ"מ בשוייה שליח אף דלא פירש לו מיפות רק לבסוף מ"מ תו אמרינן לענין יפות דהוי כאילו אמר למפרע כן וא"כ אי ס"ד דמיירי הך ברייתא דתרומות לרבא בשוייה שליח אף שהוא מטעם אחר מ"מ תו לא מצינן לאתויי ראיה מינה לענין למפרע דאימא דשאני התם דמשום דשוייה שליח לכך מהני לענין למפרע אבל בלא שוייה שליח מנ"ל לומר דהוי כאילו אמר כן למפרע ולכך שפיר כתבו התוס' דע"כ הך עובדא דסרסיא נמי איירי בשוויה שליח. דזה אינו דאטו בלא ברייתא דתרומות לא ידעינן משמעתא דרבא דס"ל גבי ישל"מ דאמרינן הך סברא דלמפרע הא זהו מלתא דפשיטא טובא דלרבא כל שהסכים לבסוף אמרינן דהוי' כאילו עשה כן למפרע והגמ' לא הוצרך לאתויי מברייתא דתרומות רק דכלך אצל יפות הוי הסכמה למעשיו וכיון שכן ממילא ידעינן דלרבא הוי כאילו אמר כן למפרע ועוד דרבא עצמו הוא דמייתי להך ברייתא שם ואיהו ודאי ידע מסברא דנפשיה דאילו הוי הסכמה למעשיו הוי מהני גם למפרע ומעתה אין שום הכרח בדברי התוס' דשפיר נוכל לומר דברייתא איירי דוקא בשוייה שליח גם לרבא ומ"מ ההוא עובדא דקדושין מיירי בלא שוייה שליח דהא התם לא בעינן לדעתכם דהסרסיא לנפשו קדשה וגם לא שייך התם הך סברא דמצוה בו כו' והגמ' לא מביא מהברייתא הנ"ל רק דכלך אצל יפות הוי הסכמה למעשיו וממילא לרבא הוי קדושין למפרע ולזה הוצרך רבא לחדש הך דכלך אצל יפות לא הוי הסכמה רק במצוה דתרומה אבל הכא משום כסיפותא דאילו הוי הסכמה למעשיו שפיר הויין קדושין למפרע לרבא ואין לומר דכוונת התוס' דכמו דמהני סברת שוייה שליח לאביי לענין למפרע כמו כן אפשר דגם לענין שיהיה הך לשנא דכלך אצל יפות הסכמה למעשיו ג"כ לא הוי רק בשוייה שליח וא"כ אכתי שפיר קא קשיא להתוס'. דזה אינו דבשלמא לענין למפרע שפיר מסתבר לומר כיון דשוייה שליח מעיקרא וחזינן לבסוף דהסכים גם ליפות מסתמא גם דעתו מתחילה היה כן אלא שלא פירש זה להדיא ושכח מלפרש לו כן אבל לענין שיהיה מקרי הך לישנא הסכמה למעשיו מה שייך לפלוגי בזה בין שוייה שליח או לא שוייה שליח דממה נפשך אם מהאי אם מהאי לישנא הוי הסכמה למעשיו א"כ בכל ענין הוי הסכמה למעשיו גם בלא שווי' שליח וזה פשוט וברור. סוף דבר דברי התוס' בזה תמוהין לע"ד ולא זכיתי לעמוד על כוונתם בזה וכיון שנדחו דברי התוס' מעתה נדחו דברי הט"ז לגמרי ונשארו דברי הרמב"ם בקושיא. וראיתי במל"מ שהביא בקצרה לדברי הב"י והט"ז והוסיף עוד להביא ראיה מסוגיא דעירובין (ע"א א') דאמר עולא התם דטעמא דב"ה דמהני ביטול רשות משחשכה משום דהוי ככלך אצל יפות ומסוגיא דהתם נראה לכאורה שהיא ראיה גמורה דנדינן מהך שינויא דשווי' שליח לאביי דאל"כ איך מהני לענין ביטול רשות דהא התם לא שווי' שליח והתוס' שם כתבו דאף דמוקמינן בב"מ דשווי' שליח מ"מ לענין יפות הא לא שווי' שליח וא"כ שפיר מייתי לענין ביטול רשות דמהני גם בלא שווי' שליח וא"כ לפי דברי התוס' אין ראיה מסוגיא דעירובין. אך באמת דברי התוס' שם תמוהים דהא חזינן בסוגיין דסברת שווי' שליח מהני גם לענין למפרע לאביי וא"כ אכתי הדק"ל מאי מייתי מינה לענין ביטול רשות דמיירי בלא שווי' שליח כלל אלא ע"כ צ"ל דסוגיא דהתם מוקי לברייתא דתרומות בלא שווי' שליח. וא"כ ראיית המל"מ נראה נכונה. אך גם זה יש לדחות דאפשר עולא סבר לה כרבא ולרבא לא צריכינן לסברת שווי' שליח דתהני לענין למפרע ולגירסת ותסברא לא מוקמינן לרבא בשווי' שליח כלל ואפילו לגירסת ה"נ מסתברא מ"מ איכא למימר דסברת עולא היה כמו סברת המקשן דמהני הך סברא דלמפרע גם לענין שיהיה שליח למפרע ולכך לא הוי מוקי לה בשוויה שליח כלל ודו"ק. אבל אכתי אין לנו ראיה דנדינן לאביי מהך שינויא דשוויה שליח ואביי דפריך עלה דעולא עדיפא מיני' קפריך מת א"י בשבת מאי כלך אצל יפות איכא ולאוקימתא דאביי אינו ענין כלל לכלך א"י עיי"ש היטב וכיון שכן הדק"ל על הרמב"ם. עוד ראיתי במל"מ שפירש בכוונת הרמב"ם דכוונתו הוא שהיא תרומה מכאן ולהבא והביא כן בשם הירושלמי דתרומות הן אמת שכן נמצא בירושלמי אבל כיון דתלמודא דידן וודאי דלא ס"ל כן דאל"כ לא הוי פריך מידי בסוגיין לאביי וכן לא הוי מייתי מידי מסוגיא דעירובין ואם כן אכתי תקשה מדוע שביק הרמב"ם לתלמודא דידן ותפס פירוש הירושלמי במאי דתלמודא מחולק בהדיא עם הירושלמי סוף דבר דברי הרמב"ם צ"ע טובא וכל הישובים שנאמרו ע"ז אין בהם שום דבר המתקבל על הדעת ולפ"ז הך דינא דכ' בשו"ע או"ח דמותר ליקח תפילין או טלית או לולב של חבירו בלתי ידיעתו דוודאי יהיה ניחא ליה משום ניחותא דמצוה צ"ע טובא דמה בכך שיהא ניחא ליה לכשידע מ"מ עתה הא לא ידע והוי כמו ישל"מ דאסור לאביי דקיי"ל כוותי' ולדברי הב"י והט"ז יש לדין זה מקור מדברי הרמב"ם אך לפמש"כ דדבריהם תמוהים א"כ אנן איך ניקום ונסמוך על דברי הרמב"ם הסתומים אשר לא ידענו כוונתו. ולכאורה עלה ברוחי לפרש גירסת ותסברא אליבא דהרמב"ם דהכי קא קשיא ליה דאפילו לא נמצאו יפות מהן ולא הסכים למעשיו אפ"ה הוי תרומתו תרומה משום דמצי אמר לי' בהכי אמדתיך וכמו שהקשו התוס' בד"ה ואם לאו מפרק אלמנה ניזונת פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ותירוצם של התוס' נראה דחוק דאדרבה מצד הסברא היה נראה דטפי מצי למימר בהכי אמדתיך לענין יפות מלענין הוסיף עשרה דיפות הוא מצוה מדאורייתא מכל חלבו תרימו משא"כ הוסיף עשרה דמדאורייתא חטה אחת פוטרת כל הכרי אלא דלפ"ז נצטרך למחוק הרבה מגירסת הספרים דילן ולמגרס אלא מצוה שאני או דמיירי מכאן ולהבא וכפירוש הירושלמי [ועולא בעירובין הוי סבר כמו המקשה דהכא ואביי עדיפא מיני' קפריך] וקשה למחוק הספרים כ"כ ולחדש גירסא אשר לא נמצא לה שום רמז בשום אחד מהראשונים גם אין לומר דס"ל להרמב"ם דלמאי דמסקינן בפ' אלמנה ניזונית דמצי אמר ליה בהכי אמדתיך א"כ בהכרח נדינן מהך שינויא דאמרינן בסוגיין דשווי' שליח דזה אינו דבשלמא אי הוי הא דפרק אלמנה ניזונת מימרא דאמוראי או מסקנא דתלמודא שפיר הוה מצינו למימר כן אבל באמת אף שהתוס' הביאו כן מפרק אלמנה ניזונית מ"מ היא משנה מפורשת במס' תרומות (פ"ד מ"ד) וא"כ תקשה לרבא דמשני בשווי' שליח איך יפרש מתניתין דתרומות דהא משנה מפורשת צריך אמורא למידע כמו שהוא כלל בכל הש"ס וע"כ דנצטריך לומר כתירוץ התוס' דהך מתניתין דהוסיף עשרה אינו סותר לסוגיא דידן וא"כ אזדא לה גם זה:
שוב ראיתי שדברי הרמב"ם נכונים ומיושרים בלי שום פקפוק והוא ע"פ דברי הריטב"א שהבאתי לעיל דמפרש דהא דאכלי אמימר ורב אשי הוא משום דסמכו עצמם שבוודאי הי' ברור להם כ"כ שיתרצה מרי בר איסק לזה שיהנו ת"ח מנכסיו והוי כמו זוטו ש"י דאמרינן בי' יאוש למפרע וכבר ביארנו למעלה כוונתו באריכות וגם הוכחנו דהרמב"ם סבר ליה כהריטב"א ולפ"ז שפיר אית לן למימר כיון דרב אשי ס"ל דמהני סברת שיהנה ת"ח מנכסיו דהוי כאילו אמר כן מעיקרא אפי' לאביי [דהא רב אשי וודאי כאביי ס"ל דהא הוא הי' מפוסקי הלכות דהלכתא כאביי ביע"ל קג"ם דהוא סידר הש"ס כידוע] א"כ כ"ש דאמרינן כן בניחותא דמצוה גמורה דזה שיהנה ת"ח מנכסיו אינו מצוה ברורה כ"כ תדע דהא מר זוטרא חשיב לה לדבר הרשות גמור דאפי' מכאן ולהבא לא הוי הסכמה למעשיו משום דמחמת כסיפותא הוא דאמר כן ואפ"ה ס"ל לרב אשי דאמרינן בזה דהוי כזוש"י וחשבינן לי' כאילו מעיקרא הוי ניחא לי' א"כ מכ"ש בניחותא דמצוה גמורה כמו בתרומה דאמרינן בי' למפרע הוי ניחא לי' ואפי' לאביי והגמ' דלעיל דמשני דשווי' שליח היינו קודם שידענו מסברת רב אשי והוי ס"ל דניחותא דמצוה לא הוי רק כדשאב"ס וכמו שכ' התוס' אבל לבתר דחדית לן רב אשי דניחותא דמצוה הוי כזוש"י תו לא צריכינן לשינויא דלעיל כלל מיהו עדיין אנו צריכין בזה לדברי הגר"א דהגי' היא ותסברא דאילו לגי' ה"נ מסתברא דגם לרבא אף דאמרינן בכל דוכתא סברת למפרע מ"מ לא מהני בזה לענין שיהי' נעשה שליח למפרע א"כ מזה אין שום הוכחה בשום דוכתא דנדינן מהך סברא דה"נ מסתברא דכבר כתבנו דמקדושין אין ראי' כלל ומהא דרב אשי ג"כ אין ראי' רק דבניחותא דמצוה אמרינן לכו"ע דניחא לי' למפרע אבל מ"מ מנ"ל שיהי' מועיל זה גם לענין שיהי' נעשה שליח למפרע אבל לגירסת ותסברא וכפי מה שפירשה הגר"א הכל ניחא דמעתה לרבא שבקינן סברת המקשה דגם לענין שיהיה נעשה שליח למפרע מהני ג"כ טעמא דרבא ולפ"ז לבתר דחדית לן רב אשי דבניחותא דמצוה גם אביי מודה דהוי כאילו אמר כן למפרע תו מהני גם לענין שיהיה נעשה שליח למפרע כמו שהיתה סברת המקשה לרבא וגם לפי המסקנא לא נדינן מזה לגירסת ותסברא וגי' זו באמת מיושרת טפי מגירסת ה"נ מסתברא מדקאמר תרגמא אביי אליבי' דרבא משמע דלדידי' א"צ לזה ודו"ק ולדינא ודאי אית לן למפסק כרב אשי דהוא בתראה כנלענ"ד ברור בישוב דברי הרמב"ם ודו"ק. והמעיין יראה איך שתירוצו הוא ממש בהיפוך מתירוץ הב"י והט"ז דאילו הב"י כתב דסוגיא דלעיל דמשני בשווי' שליח הוא אליבי' דאמימר ורב אשי דאכלו ואנן דנדינן מהך שינויא הוא מדברי רבא דחדית לן הך סברא דניחותא דמצוה ואילו לדברינו הוא בהיפוך דשינויא דלעיל הוא שלא אליבי' דרב אשי ומדברי רב אשי הוא דנדינן מסוגיא דלעיל ועכ"ז הכל הולך למקום אחד משום ניחותא דמצוה. ומעתה הך דינא שכ' בשו"ע או"ח דמותר ליקח טלית ותפילין כו' תליא בפלוגתא דהתוס' והרא"ש עם הרמב"ם שכתבנו לעיל בטעמא דזוש"י אי הוי משום יאוש א"ל. דהתוס' לשיטתם באמת כתבו שינויא אחרינא בהא דאכל רב אשי דסמך ע"ז דאריסא מדנפשי' קיהיב ועיין היטב בכל זה ודו"ק ודע דהש"ך בסי' שנ"ח ס"ק א' כתב אהא דמוכח מדברי התוס' דאם אדם נותן לחבירו דבר שאינו שלו אלא של חבירו אעפ"י שיודע שיתרצה חבירו לכשידע אפ"ה אסור לדידן דקיי"ל כאביי בישל"מ וכן הוא להדיא מבואר להך דינא בהג"א ומרדכי וע"ז כ' הש"ך דאילולי דמסתפינא הי' נראה שמותר עיי"ש במש"כ ואין בדבריו טעם כלל ונלאתי להאריך אמנם יש מקום לדבריו ע"פ דברי הריטב"א שכתבתי לעיל ונמצא דגם דינו של הש"ך תליא גם כן בפלוגתא דהרמב"ם והתוס' והרא"ש ועיין:
ודע דכל מה שכתבנו לעיל הוא ע"פ הבנת המהרמ"ש בתוס' ד"ה ואם יש יפות מהן עיי"ש בדבריו דנראה שהבין דקושיית התוס' קאי על המקשן דמקשה מברייתא דכלך אצל יפות לאביי וע"ז הקשו התוס' ולרבא מי הוי ניחא ליה ותירצו דלרבא שפיר הוי ניחא ליה דמשום ניחותא דמצוה הוי כדשאב"ס משום שעומד לכך שבודאי יסכים למעשיו משום ניחותא דמצוה אבל לאביי שפיר קא קשיא ליה דמה בכך שעומד לכך שיתרצה מ"מ הוי כישל"מ וה"נ לא תהני למפרע זהו תוכן דברי המהרמ"ש ולכאורה דבריו מוכרחין מאוד בכוונת התוס' דאין לפרש דקושייתם קאי על המתרץ דמשני דשוייה שליח דאכתי לענין יפות הוי כישל"מ וקשיא בין לאביי ובין לרבא משום דלענין יפות כיון שאין דרך לתרום מהם הוי כדבר שיב"ס דא"כ לא הוי משני התוס' מידי דנהי דלרבא שפיר קמשני התוס' מ"מ אכתי תיקשה לאביי דלדידיה אין שום מעלה במה שעומד לכך שיסכים למעשיו משום ניחותא דמצוה דמ"מ הוי כישל"מ ולא מהני למפרע ולכך ע"כ צריכינן לפרושי דקושיית התוס' קאי רק על המקשן ועלה שפיר קמשני ואין להקשות דסוף סוף קשיא על התרצן כמו שהקשינו דזה אינו קושיא דכיון דשוייה שליח אמרינן מסתמא גם מתחילה היה דעתו כן אלא ששכח מלפרש ונמצא דכיון מתחילה לכך ולכך שפיר מהני גם לאביי ועיין בס' תורת חיים דהקשה באמת על התרצן כמו שהקשינו ותי' ג"כ כדברינו ולא זכר כלל מדברי התוס' וגם מדבריו נראה שהבין דברי התוס' כמו המהרמ"ש ולכך קושייתו ותירוצו הוא מלתא בפ"ע ולא שייך לדברי התוס' וע"פ זה הקשינו לעיל אהב"י והט"ז דא"כ גם המקשה ע"כ ידע מסברת ניחותא דמצוה. אמנם באמת קשה לפרש כן בכוונת התוס' דהא התוס' בקושייתם פירשו דלענין יפות הוי כדבר שיב"ס וקשיא לרבא ואי ס"ד דדבריהם קאי על המקשן א"כ מנין להם דהמקשן היה מפרש דתרם מן היפות הא לא נתפרש דבר זה בברייתא ופשטא דמלתיה משמע דתרם מן הבינונית רק אחר שתירץ דמיירי בשוייה שליח אז ע"כ הוצרך לאוקמי דתרם מן היפות דאל"כ למאי צריכינן להסכמתו אבל המקשן הוה סבר דמיירי דתרם מבינונית וא"כ לא מצי קאי דברי התוס' על המקשן ועוד מדציינו דבריהם אחר דבור ה"נ מסתברא משמע ג"כ דקאי על התרצן לכך נראה לפרש דקושייתם באמת קאי על התרצן וכקו' התורת חיים רק דהתוס' לא ניחא להו בתי' התו"ח דכיון דשוייה שליח תו מהני למפרע גם לאביי ואפי' בלא סברא דניחותא דמצוה זה לא הוי מסתבר להו משום דמה בכך דשוייה שליח מ"מ לענין יפות שאינו עומד לכך לזאת אי לאו סברא דניחותא דמצוה לא הוי אמרינן שהיה דעתו כן בשעה שעשאו שליח ולכך הוצרכו התוס' לחדש הך סברא דניחותא דמצוה דעי"ז הוי כעומד לכך ואז מהני שפיר הך דשוייה שליח שנאמר שמסתמא כן היה דעתו מתחילה אלא ששכח מלפרש ובסברת ניחותא דמצוה לחוד נמי לא סגי משום דעי"ז לא היה עדיף מדשאב"ס דעומד נמי להתייאש ואפ"ה לא מהני לאביי ולכך צריכינן לשינויא דשוויה שליח ואז ע"י צירוף סברת ניחותא דמצוה מהני גם לאביי למפרע וכן לרבא לענין יפות כנ"ל לפרש כוונת התוס' ודלא כמהרמ"ש ולפ"ז נוכל ליישב מה שהקשינו לעיל אתירוצם של הב"י והט"ז בדברי הרמב"ם דהא הך סברא דניחותא דמצוה אינו דבר מחודש בסוף סוגיין שיהיה שייך לומר דהשתא דאתינן להכי תו לא צריכינן לשינויא קמא דהא ע"כ גם המקשה הוי ידע מזה דלפמש"כ עתה בביאור דברי התוס' דקאי על התרצן א"כ אפשר דהמקשן לא ידע כלל מהך סברא דניחותא דמצוה והתרצן נמי אף דלדברי התוס' ע"כ דהוי ידע מזה מ"מ אין זה קושיא על הרמב"ם משום דדבריהם אינם מוכרחים כ"כ דהא לפי דעת התוס' בסברת שווי' שליח לחוד נמי מיתרצא קושיית התוס' בלא סברא דניחותא דמצוה וכיון שכן ברווחא נוכל לומר דגם הרמב"ם סבר כן ומעתה נוכל לומר שפיר דבין המקשן ובין התרצן גם שניהם לא הוי ידעי מהך סברא עד שחידשה רבא בסוף סוגיין וכהב"י והט"ז ואזדא לה קושייתינו עליהם בזה. מיהו אכתי איכא לעייוני דנהי דכוונת התוס' הוא לאקשויי על התרצן וכמו שפירשנו מ"מ הא גופא קשיא אמאי לא קשיא להו כן על המקשן איך הוי ניחא ליה לרבא דנהי דהוי מפרש להברייתא דמיירי דתרם מן הבינונית דשפיר הוי עומד לכך ומהני לרבא מ"מ לענין שיהיה זה נעשה שליח למפרע נמי ע"כ צריכינן לטעמא דניחותא דמצוה דבלא"ה אינו עומד לכך בוודאי שיסכים למעשיו כמו דשאב"ס שעומד ודאי להתייאש ועד כאן לא שמעינן לרבא דס"ל דהוי כאילו נעשה כן למפרע אלא בדבר שאב"ס שעומד בוודאי לכך משא"כ הכא ונהי דלא דמי לדבר שיב"ס דשם עומד בוודאי שלא להתייאש מ"מ לדבר שאין בו סימן נמי לא דמי. תדע דהא תני רישא דברייתא אם חושש משום גזל כו' ש"מ דאיכא למיחש להכי משום שעומד לכך ולכך וא"כ הא גופא קשיא אמאי לא קשיא להו להתוס' על המקשן ואם נאמר דאה"נ דצריכינן גם להמקשן לומר הך סברא דניחותא דמצוה והתוס' כתבו כן בהתרצן והוא הדין להמקשן רק משום דקושייתם עדיפא בהתרצן לכך סמכו דבריהם על התרצן א"כ הדרא קושייתנו לדוכתא על הב"י והט"ז מיהו לזה י"ל דסברת הגמ' היתה לרבא דכל היכא שהסברא שקולה לכאן ולכאן שפיר אמרינן לרבא דהוי כאילו למפרע נעשה כן כל שהסכים לבסוף ודווקא בדשיב"ס שעומד בוודאי שלא להתייאש בהא הוא דמודה רבא לאביי אבל בדבר שהסברא שקולה לכאן ולכאן ס"ל לרבא דמהני למפרע וכן מוכח בסוגיא דקדושין שהבאתי לעיל לפי מה שפירשו בו הב"י והט"ז אליבא דהרמב"ם דלא ניחא ליה לאוקמי בשוייה שליח כמש"כ התוס' ודבריהם בזה נכונים מאד דוודאי דברי התוס' בזה דחוקים דפשטא דסוגיא שם משמע דלא מיירי בשוייה שליח ואפ"ה מהני התם לרבא אילו הסכים לבסוף דרבא לא קאמר אלא משום דהסכמתו שלבסוף לא הויא הסכמה ברורה דמשום כסיפותא הוא דאמר כן הא אילו הסכים לבסוף הוי מהני למפרע אף דהתם הסברא שקולה לכאן ולכאן ש"מ דלרבא לא בעינן דוקא שיהיה עומד לכך כדשאב"ס רק שלא יהיה עומד אל ההיפך כדשיב"ס אבל בסברא שקולה שפיר מהני לרבא וכן מוכח עוד מהא דאמרינן לקמן ת"ש עודהו הטל עליהן כו' וכמו שיתבאר לקמן אי"ה והא דמוקי הגמ' פלוגתייהו בדשאב"ס ולא מוקי פלוגתייהו בסברא שקולה היינו משום דבאבידה ליכא לאשכוחי גוונא אחרינא רק דשיב"ס או שאב"ס או דנקיט דשאב"ס לרבותא דאביי אבל לרבא גם בסברא שקולה נמי מהני [הן אמת דלשנא דגמ' דקאמר כיון דלכי ידע דנפל כו' לא משמע כן מיהו יש ליישב ודו"ק] וכיון שכן אתיין שפיר דברי התוס' דלא קשיא להו רק על התרצן אבל על המקשן לא קשה כלל ואזדא לה קושייתנו על הב"י והט"ז: