אור ברסלב
נחלת דוד על בבא מציעא פרק א - שנים אוחזין

נחלת דוד על בבא מציעא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק א - שנים אוחזין

דף ב.

במשנה היו שנים רוכבים כו' או שהיה אחד רוכב וא' מנהיג כו' עי' רש"י שכתב לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שווים לקנות בהמה מהפקר ובמהרמ"ש הקשה דמנ"ל דשניהם שוים לקנות אימא דשניהם שוים לענין מוחזקין דהא ע"כ צ"ל כן בה"א דגמ' דבראיה בעלמא קני ותירץ דאפשר שזה תלוי בזה עיי"ש היטיב בדבריו. והנה תירוצו ליתא רק לפי שיטת התוס' והנ"י דאוחזין דמתניתין הוא דוקא ובלא אוחזין הדין כל דאלים גבר דאז שפיר א"ל דאי לאו דהוי קני ליה בהאי אחיזה מההפקר לא הוי אחיזה נמי לענין שיהיה הדין יחלוקו דאי לא קני ליה בהאי אחיזה מההפקר לא מקרי אחיזה כלל והוי כאין אוחזין וא"כ כל דאלים גבר מבעי לי' אבל לפי שיטת ריב"א דאוחזין לאו דוקא ובאין אוחזין נמי יחלוקו כיון דליכא רמאי א"כ אין שום צד לומר דהא תליא בהא דשפיר נוכל לומר דמתניתין אשמועינן דלא תימא מנהיג קנה וא"כ אחיזתו הוא טובה ורוכב לא קני וא"כ אין אחיזתו כלום והוי כהמע"ה לכך קמ"ל דיחלוקו דשני האחיזות שוים הם ותרווייהו לא קני בהנך אחיזות מההפקר ולכך אין לזה בה כח יותר מזה ואפ"ה הוי שפיר הדין דיחלוקו דהא באין אוחזין לגמרי נמי יחלוקו לשיטת הריב"א ואפשר ליישב להריב"א דהגמ' דייק מהיו רוכבין דהוא משנה יתירה וכבר הקשה כן ברא"ש ותירץ דלא נימא קמא עיקר עיי"ש ולהריב"א לא ניחא הך שינוייא דהרא"ש אלא דשנים רוכבים אשמועינן ממשנה יתירה דרכוב קני מהפקר דבהא ליכא למימר דאשמועינן דשניהם שוים לענין מוחזקים דמהיכא תיתי יהיה עדיף חד מחבריה אלא ע"כ דאשמועינן דקונים מההפקר וכיון שכן גם רכוב ומנהיג נמי ע"כ דשניהם קונים מההפקר דאל"כ הוי מנהיג במקום רכוב המע"ה אלא ע"כ דשניהם קונים ואם נאמר דרש"י ס"ל כשיטת הריב"א היה מדוייק מה דמציין רש"י על היו שנים רוכבים ועיין בזה כי הוא דרך חידוד ואי"ה בסוגיא דרכוב ומנהיג יתבאר ביותר ביאור:

שם תוס' ד"ה ויחלוקו הקשו דמאי שנא מארבא דאמרינן כל דאלים גבר כו'. ותוכן קושייתם הוא דמצינו כאן שלשה דינים חלוקים דבמתניתין תני יחלוקו ובמנה שלישי אמרינן דיהא מונח השאר אפי' לרבנן ובארבא פסקינן כל דאלים גבר וא"כ חל עלינו למצוא פשר דבר למה נשתנה הדין בהנך תלתא מילי עיי"ש והנה לכאורה היה עולה על הדעת לאמר דלק"מ דבמתניתין דתרווייהו אוחזין בו לכך אין לנו לומר דנוציא החפץ מידם ויהא מונח או דנפסוק להם כדא"ג ויהא האחד גוזל מה שביד חבירו לכך שפיר פסקינן שיחלוקו משא"כ במנה דאין אוחזין בו רק שהוא ביד שליש לכך אמרינן דיהא מונח ת"י השליש אבל בארבא דאין אוחזין וגם אינו ביד השליש לכך פסקינן שפיר כדא"ג וזה היה נכון מאוד בסברא דכל היכא דהוי החפץ תיקום אדוכתיה אך באמת ז"א דאם כן מאי פריך הגמ' ממנה שלישי אמתניתין דקאמרינן לימא מתניתין דלא כר"י כו' ולא משני כדמשנינן דשאני מנה ג' שהוא ביד שליש אלא ש"מ דלא ס"ל להגמ' לחלק בהכי [וזהו מה שכוונו התוס' במה דכתבו וכן במנה ג' כו' דמדמי בגמ' לטלית חשיב מה שהנפקד כו' לכך משני כו'] וא"כ הדק"ל ושלשה תירוצים נאמרו בישוב הקושיא זו ונחלק לג' שטות לענין דינא המהרמ"ש הביא בשם ריב"א לתרץ דשאני ארבא דחד מנייהו הוא ודאי רמאי וכ"ת א"כ יהא מונח לזה יש חילוק בין אוחזין ור"ל דמנה ג' חשיב אוחזין שהנפקד תופס בחזקת שניהם וכמש"כ התוס' רק דלענין מתניתין אין אנו צריכין לחלק בין אוחזין או אין אוחזין אלא דבמתניתין אף דאין אוחזין רק שלא יהא לזה כח יותר מזה נמי יחלוקו משום דליכא רמאי והך חילוקא דאוחזין לא צריכינן ליה רק היכא דאיכא רמאי דאז באוחזין יהא מונח כמו במנה ג' ובא"א אמרינן כדא"ג ע"כ שיטת הריב"א לפי מה שהביא המהרמ"ש. וכ' עוד המהרמ"ש דהתוס' והרא"ש לא ניחא להו בהך שינויא מתרי טעמי. חדא דא"כ אמאי לא משני לקמן דפריך אלא מאי רבנן כו' הא נמי כשאר דמיא טעמא דרמאי כדמשני גבי ר' יוסי ש"מ דלרבנן אין צריך הך סברא ולכך לדידן דפסקינן כרבנן לא תליא מלתא ברמאי כלל ועוד דא"כ גבי שנים אדוקי בשטר אמאי אמרינן לקמן דיחלוקו הא התם איכא רמאי וא"כ היה צריך להיות הדין דיהא מונח וכן מבואר להדיא ברא"ש עיי"ש [והנך תרתי קושייות קשיין גם לשיטת הנ"י שנבאר בסמוך אי"ה] והנה הנך תרתי קושייות לק"מ דמה שהקשו אמאי לא משני לרבנן טעמא דרמאי כו' דבריהם תמוהין בזה מאוד דהא הגמ' משני כן אליבא דהמקשה דהקשה לימא מתניתין דלא כר"י ולרבנן הוי ניחא לי' ולכך לא הוי מצי לשנויי טעמא דרמאי דא"כ כר"י נמי אתיא וכדמשני הגמ' באמת כן אפי' תימא ר"י כו' וא"כ ע"כ המקשה לא ידע מטעמא דרמאי ואפ"ה הוי ניחא ליה לרבנן ולכך הוצרך לשנויי אליביה דהמקשה דלהכי הוה ניחא ליה לרבנן משום טעמא דהחלוקה יכולה להיות אמת אבל לפי האמת דמשנינן לר"י טעמא דרמאי א"כ מנ"ל לפלוגי לרבנן בענינא אחרינא אדרבה טפי אית לן למימר דלפי האמת קושטא דמלתא דגם לרבנן מפליגינן בהכי ולא צריכינן תו לטעמא דחלוקה יכולה להיות אמת גם לרבנן דמנלן לעשות פלוגתא בין ר"י לרבנן בהך מלתא. ובדוחק יש ליישב כוונת הרא"ש דהכי כוונתו דא"כ לפי האמת ה"ל להגמ' למימר השתא דאתית להכי לרבנן נמי כו' ומדלא קאמרינן הכי ש"מ דלרבנן נשאר שינויא דלעיל גם לפי האמת כצ"ל בישוב דבריהם אך מלבד שאין זה קושיא כ"כ לריב"א כמבואר לכל מעיין עוד אני אומר דע"כ מוכח מסוגיא דשמעתין דלפי האמת נאדי משנויא קמא דמשני לרבנן התם דחד מנייהו כו' דהא מקשינן לקמן בשמעתין בין לרבנן בין לר"י התם גבי חנוני כו' יהא מונח כו' עיי"ש וא"כ ע"כ דלפי האמת גם לרבנן תליא מלתא ברמאי ולא בחלוקה יכולה להיות אמת דאילו לשיטת התוס' והרא"ש הא התם בחנווני החלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שנתן לפועל החצי ואוחזין נמי מקרי דבעה"ב תופס בחזקת שניהם כמו במנה ג' [וכן צ"ל גם לשיטת רי"בא דחנוני מקרי אוחזין דאל"כ הוי לן למימר כד"ג ודו"ק] וכיון דאיכא תרתי אוחזין וחלוקה יכולה להיות אמת א"כ לרבנן יחלוקו מבעי ליה ולא מונח ומדקא מקשה הגמ' לרבנן יהא מונח ש"מ דלפי האמת נאדינן מהך שינויא דלעיל דמשני לרבנן וכשיטת ריב"א. שוב ראיתי במע"מ שהתעורר בזה במקצת רק מש"כ בסוף דבריו ליישב הך קושיא דבין לרבנן כו' אינו מובן כלל ועיין [ועי' במה שאכתוב לקמן אי"ה בישוב קושיא זו ואפשר להעמיס כן בדברי המע"מ רק שקצר מאד] ומה שהקשו מהך דשנים אדוקים בשטר נמי לק"מ דהתם ליכא למימר יהא מונח דליכא למימר שנוציא המעות מהלוה ויהא מונח דהא בהמעות הלוה הוא מוחזק והשטר עצמו נמי ליכא למימר יהא מונח דהא זהו עצמו רצון הלוה ומאי נ"מ איכא בין אם יחזירו לגמרי ללווה או שיהא מונח כיון דסוף סוף לא יהא צריך לשלם ועיין באורים ותומים שכ' ליישב כן ועוד אני מוסיף על דבריו דע"כ צריכינן לחלק בזה גם להתוס' תדע דהא בהך ברייתא דשנים אדוקים בשטר קמיירי בה ר' יוסי דקתני התם ר"י אומר הרי הוא בחזקתו כו' וא"כ ולהתוס' מי ניחא הא לר"י ודאי ברמאי תליא מלתא וא"כ מונח מיבעי לי' אלא ע"כ דצריכינן לחלק כמו שכתבנו וא"כ אין משם אפי' דמות ראי' ועיין:

עוד הקשו התוס' במס' ב"ב על שיטת ריב"א דא"כ מאי פריך בב"ב על הך דארבא ומאי שנא משני שטרות ומהמחליף פרה בחמור והא התם ליכא רמאי עיי"ש [והנך קושיות לא קשיין רק לשיטת הריב"א אבל לשיטת הנ"י לק"מ ועיין] וגם זה לע"ד לק"מ. דמהך דהמחליף ודאי לק"מ דע"כ הגמ' דמקשה מהמחליף הוה ס"ל דהמחליף איירי בברי וברי וכרבה בר ר"ה דאמר אמר סומכוס אפי' בברי וברי דאל"כ בלא"ה מעיקרא לא קשיא מהך דהמחליף דשאני התם דהוי שמא ושמא ולכך יחלוקו דהא סברת כד"ג הוא כמש"כ הרא"ש שסומכין ע"ז מי שהדין עמו תגבר ידו שטפי ימסור נפשו כו' עיי"ש ברא"ש וזה לא שייך רק בטוען ברי דבטוען שמא איך ימסור נפשו כיון שבעצמו אינו יודע האמת ובר מן דין נמי ודאי דטובא איכא לפלוגי בין ברי ושמא דבשמא ושמא ודאי הסברא נותנת טפי דיחלוקו מברי וברי תדע דבשו"ש לכ"ע אמר סומכוס דיחלוקו ובברי וברי פליג רבא לקמן (קא) עיי"ש וא"כ ודאי דלא הוי קשיא כלל מהך דהמחליף וארבא דשאני בארבא ששניהם טוענין ברי אלא ע"כ דגם בהמחליף נמי איירי בברי וברי וכרבה בר"ה ולכך שפיר קא קשיא לי' וכיון שכן גם שם איכא רמאי ולק"מ קושיית התוס' [והא דלא קאמר התם בהדיא ולרבה בר ר"ה כדאמר בשמעתין היינו משום דפשטי' דלישנא דמתני' ודאי איירי בברי וברי כדמוכח לקמן בשמעתין (דף ק') עיי"ש דהא לרבא צריכינן להגיה במתניתין ותני זה אומר שמא כו' ולכך התם במס' ב"ב כיון שהביא המשנה כצורתה לא איצטריך לאתויי להא דרבה בר ר"ה דממילא משתמע דאיירי בברי וברי משא"כ בשמעתין דלא הביא להדיא להא דהמחליף רק לימא מתניתין דלא כסומכוס ועיקר דברי סומכוס מתניא בפרק שור שנגח דתני התם ואינו ידוע דמשמע דאיירי בשמא ושמא לכך הוצרך לומר בשמעתין ולרבה בר ר"ה וזה פשוט] ומה שהקשו משני שטרות נמי לק"מ דהא ע"כ מוכח דגם בשני שטרות איירי בברי וברי דאל"כ גם משני שטרות לק"מ וכמו שכתבתי לעיל גבי המחליף ואף דלכאורה גבי ב' שטרות לא שייך כלל טענת ברי דכיון ששניהם נכתבו ביום א' אפי' אם יטעון האחד ששטרו נכתב קודם בברי מ"מ אין בכך כלום דלאו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות וכמו דאמרינן התם ליכא למיקם עלה דמלתא ועיין רשב"ם שם אך זה אינו דודאי אי עידי חתימה כרתי לא קשה כלל מהך דב' שטרות דהתם בדין הוא שיחלוקו כיון שהוא של שניהם וכמש"כ שם התוס' [ל"ה א' ד"ה רב אמר עיי"ש] וע"כ לא פרכינן שם רק למ"ד עידי מסירה כרתי ועיי"ש בתוס' דלחד לישנא דפ' מי שהי' נשוי הקושיא אינה רק משמואל דאיהו ס"ל עידי מסירה כרתי ולחד לשנא גם מרב פריך דאיהו נמי סבר להך לישנא עימ"כ ועכ"פ איך שיהי' הא וודאי דק"ו דקושיית הגמ' שם אינו אלא אי עימ"כ וכיון שכן שפיר שייך גם בשני שטרות טענת ברי דזה טוען בברי לי נמסר תחילה וחבירו טוען בהיפוך והא דקאמר התם התם ליכא למיקם עלה דמילתא אין הכוונה שאין כאן טענת ברי וליכא למיקם עלה דמלתא בשום אופן כמו דמשמע לכאורה מפי' רשב"ם רק כמו שפירש שם הנ"י כיון דאנו יודעים עידי השטר מי הם ואינם יכולים לברר עתה על ידיהם מסתמא לא יתברר תו לעולם משא"כ בארבא דאפשר היום או למחר יתברר ובאמת גם הרשב"ם ג"כ מפרש ע"כ כהנ"י כמבואר בסוף דבריו עיי"ש וכיון שכן גם בשני שטרות איכא רמאי ושפיר פריך מיני' על ההיא דארבא גם לשיטת ריב"א ולק"מ מה שהקשו התוס' ועיין:

אך בעיקר דברי המהרמ"ש לפי מה שהבין בדברי ריב"א לא יכולתי להבין דמנ"ל לומר כן דאוחזין דמתניתין הוא לאו דווקא ואפילו בלא אוחזין נמי הדין דיחלוקו כל היכא דליכא רמאי ונהי דבמה שתפס לעיקר הך שינויא דרמאי גם לרבנן הי' נראה לו כן מסוגיא דשמעתין וכמש"כ לעיל מ"מ אם איתא להך מילתא דגם ריב"א מודה בהא להתוס' דמנה שלישי אוחזין מקרי א"כ טפי אית לן למימר דבאוחזין איכא חילוק בין רמאי לליכא רמאי דבליכא רמאי יחלוקו ובאיכא רמאי יהא מונח כמו דחזינן כן להדיא בסוגיא דשמעתין דפריך ממתניתין על מנה ג' דבתרווייהו הוא אוחזין ומשני התם איכא רמאי כו' ש"מ דבאוחזין איכא לפלוגי בהך סברא דרמאי ובארבא דליכא אוחזין אמרינן כדא"ג בין איכא רמאי בין ליכא רמאי תדע דהא אין זכר כלל להך סברא דרמאי במס' ב"ב גבי ארבא וכיון שפשטי השמועות מורין כן [וכמו שהוא באמת כן שיטת הנ"י וכמו שיתבאר לקמן אי"ה] א"כ מנ"ל לריב"א להמציא לנו חילוקים אחרים ולעוות עלינו את השמועות ולומר דאוחזין דמתניתין לאו דווקא וכל היכא דליכא רמאי לעולם יחלוקו ובאיכא רמאי לחלק בין אוחזין ולא אוחזין כיון דהגמ' מחלק באוחזין בין איכא רמאי ליכא רמאי וזהו תמיה עצומה לע"ד. ועיינתי בתוס' במס' ב"ב בפירוש ריב"א עצמו והנה הוא לא כתב כן כמו שהביא המהרמ"ש על שמו דכל עיקר מאי דנאדי מפי' ר"ת שמחלק בין מתני' לארבא משום דבמתני' תני אוחזין הוא משום דקשיא לי' דא"כ מאי פרכינן בשמעתין ממנה ג' על מתני' הא במנה ג' ליכא אוחזין והא דכתבו התוס' דזה שהנפקד תופס כו' לא מסתבר לי' להריב"א וזהו מה שהכריחו לומר דאוחזין דמתני' לאו דווקא והחילוק בין ארבא למנה ג' לאו משום דבמנה ג' אוחזין מקרי וכמש"כ המהרמ"ש על שמו רק דאף דלא מקרי אוחזין מ"מ לענין זה מועיל מה שהוא ביד שליש דלא נימא כדא"ג כדאמרינן התם אי תפסינן לא מפקינן ומה שהקשו שם בתוס' ע"ז דלמ"ד מפקינן לא אתי שפיר נלע"ד דלק"מ דשאני התם שמתחילה תפסוה אדעתא דהכי שאם לא יביא ראיה דמפקינן מיד ב"ד ויהיה כדא"ג כבתחילה משא"כ במנה ג' דלאו אדעתא דהכי אפקדיה לכך איכא למימר דכ"ע מודים בזה דלא מפקינן ולק"מ וזהו פשוט ונכון. ולפ"ז שיטתו של הריב"א מוכרחת מסוגיין דמדפרכינן ממנה ג' על מתניתין ש"מ דאוחזין לאו דווקא דאי ס"ד דטעמא דמתני' הוא משום דאוחזין א"כ לענין זה מה שהוא ביד שליש לא חשיב כלל אוחזין וא"כ לא הוה קשה כלל ממנה ג' אלא ש"מ דהגמ' ס"ל דאוחזין דמתניתין לאו דווקא ומדמשני עלה התם ליכא רמאי ש"מ היכא דליכא רמאי לעולם יחלוקו אף דליכא אוחזין ובאיכא רמאי והוא ביד שליש יהא מונח ומכ"ש אוחזין ממש דיהא מונח והיכא דאינו אפילו ביד שליש אז אמרינן כדא"ג ומעתה לא קשה תו מה שהקשינו לשיטת המהרמ"ש אך אכתי לא הונח לי דא"כ דהך דמנה ג' לא הוי כאוחזין ושאני לן בין היכא שמונח ביד שליש להיכא דאוחזין ממש א"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתיה אמאי לא משני הגמ' ממנה ג' אמתניתין דבמתניתין דאוחזין שפיר אמרינן דיחלוקו ובמנה ג' דהוא ביד שליש הסברא נותנת דיהא מונח וכמשכ"ל והא גופא קשיא דמנ"ל להגמ' דאוחזין לאו דווקא ולמפרך ממנה ג' דלמא אוחזין דווקא ולק"מ הן אמת דהריב"א הוכיח כן מהגמרא אבל על הגמרא גופא קשיא וצ"ע ושיטת הנ"י הוא דהיכא דאין אוחזין בין איכא רמאי ובין ליכא רמאי תמיד הדין כדא"ג דהנך תרי עובדי דמייתינן בארבא חדא בזה אומר של אבותי וחדא בהאי אומר דידי כו' בהך עובדא דשל אבותי איכא ודאי רמאי ובהך עובדא דדידי הוא ליכא ודאי רמאי דסתמא קאמר דידי הוא אפי' ע"י מציאה או מקח וממכר דליכא רמאי ולהריב"א אינו קשה כ"כ מהך עובדא דדידי הוא דאף דסתמא קאמר מ"מ סתמא נמי מיירי על ידי שבנה אותה דהוי נמי וודאי רמאי דאי במציאה או במו"מ הוי קמפרש] ובתרווייהו קתני כדא"ג דכיון דאין אוחזין בכל גוונא אמרינן כדא"ג ובאוחזין החילוק בין איכא רמאי לליכא רמאי דבליכא רמאי כהך דמתניתין אז הדין דיחלוקו ובאיכא רמאי כהך דמנה ג' יהא מונח דבהא ס"ל להנ"י כהתוס' דמנה ג' מקרי אוחזין נמצא דתמיד איכא לפלוגי בין אוחזין לאין אוחזין בין באיכא רמאי בין בליכא רמאי איכא רמאי ואוחזין מונח ואי אין אוחזין כדא"ג וליכא רמאי באוחזין יחלוקו ואין אוחזין כדא"ג ושיטה זו מתחוורא בשמעתין טובא דאף ראיה שהביא מהך אומר דידי הוא אינה מכרעת כ"כ מיהו פשטי השמועות מורין כן וכמשכ"ל ומעתה לק"מ כל מה שהקשינו לשיטת הריב"א והמהרמ"ש וגם יתיישב מה שהקשו התוס' בב"ב מהך דב' שטרות והמחליף [מיהו בלא"ה כבר ישבנו לעיל זה גם להריב"א בטוב טעם ודעת] ועכ"פ בין לשיטת הריב"א ובין לשיטת הנ"י בזה אומר אני ארגתיה יהא מונח וכמש"כ רש"י ודלא כהתוס' והרא"ש ועיין:

והתוס' והרא"ש תירצו דהיכא דאוחזין והחלוקה יכל"א אז שייך דינא דמתני' דיחלוקו ואוחזין ואין החלוקה יל"א כהך דמנה ג' יהא מונח. ובארבא דאין אוחזין אף דהחלוקה יל"א מ"מ אמרינן כדא"ג והיינו משום דהתוס' נקטו לעיקר הך שינויא דמשנינן בשמעתין אליבא דרבנן התם דחד מינייהו כו' וס"ל דגם לפי המסקנא קאי הך שינויא מדלא קאמרינן השתא דאתית להכי כו' וכמשכ"ל נמצא דתירוצם הוא ממש כתירוץ הנ"י אלא דבהא פליגי דלהנ"י העיקר כתירוצא דרמאי גם לרבנן ולהתוס' והרא"ש לרבנן נקטינן כהך שינויא דמשני לעיל התם דודאי דחד מינייהו ותליא מלתא בחלוקה יל"א והבן ומה שהקשינו לעיל בדבריהם מהך דבין לרבנן בין לר"י גבי חנווני יהא מונח ואילו לשיטתם לרבנן יחלוקו מבעי לי' כיון דהוא אוחזין וחלוקה יל"א נלע"ד ליישב דס"ל להתוס' והרא"ש דדווקא במנה ג' הוא דאיכא למימר דמה שהנפקד תופס הוא בחזקת שניהם והוי כאילו שניהם אוחזין בו משום דשניהם הפקידו מעותיהם אצל הנפקד ושפיר הוי הנפקד תופס בחזקת שניהם משא"כ גבי חנוני על פנקסו דהא אינהו לא אפקדו גבי בעה"ב מידי רק דהבעה"ב מחוייב לשלם להם ממעותיו לכך לא שייך לומר דהבעה"ב תופס בחזקת שניהם נמצא לפ"ז דהתם גבי חנווני מקרי שניהם אין אוחזין ולא שייך דין דיחלוקו גם לרבנן ואי תקשי דעכ"פ הוי ליה למימר לרבנן כדא"ג כמו בארבא לזה יש לומר כיון דעכ"פ הוא מונח ת"י בעה"ב אין סברא לומר דנפקי מבעה"ב ויהיה כדא"ג כדאמרינן התם אי תפס לא מפקינן וכמו שהוא הסברא לריב"א לענין מנה ג' כמו כן הוא הסברא להתוס' לענין בעה"ב רק דבמנה ג' ס"ל להתוס' דהוי אוחזין גמור אבל לענין בעה"ב שפיר אית למימר כסברת ריב"א דהוי כמו אי תפס לא מפקינן תדע דהא גם התם גבי אי תפס לא מפקינן דכתבו כל הפוסקים דר"ל יהא מונח והא גם התם נמי הוי כמו אוחזין כיון דכבר תפסוה וגם החלוקה יל"א ואפ"ה לא אמרינן דיחלוקו והיינו ע"כ מטעמא דכתיבנא דאוחזין לא מקרי כיון דלא אפקדו תרווייהו גבייהו וכדא"ג נמי לא אמרינן כיון דעכ"פ כבר תפסוה וכל היכא שהוא ביד אחד לא אמרינן דנוציא מידו ויהא כדא"ג וכמו כן הכי גבי חנוני מה שהוא ביד בעה"ב לא חשיב כאוחזין כיון דלא אפקדו גביה ואפ"ה לית לן למפסק כדא"ג כיון שהוא ת"י בעה"ב כנלע"ד בישוב דברי התוס' והרא"ש והוא נכון ואפשר להעמיס זה גם בדברי המע"מ ועיין ומ"מ מחוורתא כשיטת הנ"י:

ודברי רש"י סתומים דהא ודאי דרש"י לא ס"ל כשיטת התוס' דהא כתב רש"י אבל בזה אומר אני ארגתיה יהא מונח משום דאיכא רמאי והיינו דלא כהתוס' אך אי ס"ל כהנ"י או כהריב"א בזה אין הכרע לכאורה ומדברי רש"י שכ' דוקא אוחזין כו' ואין לזה בה כח יותר מזה שאילו היה ביד אחד לבדו היו אידך המע"ה נראה קצת דס"ל כשיטת הריב"א דאוחזין לא אתי למעוטי שניהם אין אוחזין רק דאתי למעוטי היכא דאחד אחוז דאז הוי אידך המע"ה דאילו לשיטת הנ"י טפי הוי ליה לפרושי דאוחזין אתי למעוטי היכא דאין אוחזין דהוי דינא כדא"ג. מיהו אין בזה הכרע כ"כ דהא גם הנ"י כתב בזה כלשון רש"י [איברא דמהנ"י אין ראיה דכן הוא מדרך הנ"י והר"ן להעתיק לשון רש"י כלשונו ואפשר דלא נחית לדיוקי ביה כמו שדייקנו וזה מבואר לכל מעיין בדבריהם] ודברי הטור בשם רש"י והרמב"ן יש להשוותם לדעת הנ"י ודברי הרי"ף והרמב"ם בזה סתומים והה"מ ביאר דעת הרמב"ם דס"ל כדעת התוס' וגם בזה אין הכרע ועי':

ודע דבהא מאי דאמרי' בשמעתין דבמנה אין החלוקה יל"א נחלקו בטעמא דהך מילתא התוס' והרא"ש דהתוס' כתבו דמשו"ה במנה אין החלוקה יכולה ל"א משום דאין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו והרא"ש כתב משום שידוע להנפקד קודם שנדע מחלוקותן דהמנה היא של א' מהן ובאו"ת הקשה ע"ז דא"כ במקח וממכר דנקיט זוזי מחד בע"כ וא"כ ג"כ ידוע להמוכר שהמקח הוא של א' מהן וא"כ גם במו"מ אין החיל"א ואפ"ה אמרינן דיחלוקו ובקצה"ח ובנתיבות משפט שניהם לדעת א' כוונו לתרץ זה עפ"י מש"כ הש"ך בסי' ש' ובסי' שס"ה סעי' ב' דהיכא דליכא רמאי אף דאין החלוקה יל"א כמו במנה ג' אפ"ה אמרינן דיחלוקו אפי' לדעת התוס' והרא"ש ולכך במנה ג' היכא דלא תבעי לי' בברי רק ששניהם טוענין שמא גם במנה ג' יחלוקו וכן בגזל לשנים בסי' שס"ה עיי"ש בדבריהם ובדברי הש"ך והנה לפי דבריהם נתחדש לנו דין חדש להתוס' והרא"ש דלאו באין החלוקה יל"א לחוד תליא הך דינא דיהא מונח אלא דתלתא תנאי צריך לדינא דמונח אוחזין ואין החלוקה יל"א וגם איכא רמאי והיכא דחסר חד מהנך ג' תנאי אינו מונח רק יחלוקו ולכך היכא דליכא רמאי אף דאין החלוקה יל"א אפ"ה יחלוקו וזהו באמת מלתא חדתא שלא נזכר בשום אחד מהפוסקים הראשונים והאחרונים ומסתימת לשון הרא"ש שכתב מדמשני לרבנן התם דחד מנייהו כו' ש"מ דלרבנן אין צריך סברא דרמאי עכ"ל משמע להדיא דלרבנן לא משגיחינן כלל ברמאי ועוד דאכתי יהי' הדרא קושיא לדוכתי' כיון דגם לרבנן הך דינא דמונח אינו אלא ברמאי דווקא א"כ ה"ל לשנויי בקצרה לרבנן התם איכא רמאי כמו דמשני לר' יוסי ואין לומר דבאמת מתחילה לא מצי לשנויי לרבנן טעמא דרמאי דא"כ כר"י נמי אתיא וכמו שהקשינו לעיל וע"כ צ"ל דהוכחת הרא"ש אינו רק מדלא קאמר השתא דאתינן להכי כו' ומזה הוכיח דגם למסקנא נשאר טעמא דחיל"א אבל מכל מקום גם טעמא דרמאי דמסקינן לר"י לרבנן נמי מחלקינן בהכי רק כיון דגם שינוייא קמא נשאר במסקנא לרבנן לכך לא קאמר השתא דאתינן כו' וא"כ שפיר נוכל לומר דלרבנן תרווייהו שינויי הלכתא נינהו דזה אינו. חדא דלמאי איצטריך כלל לרבנן תרי שינויי כיון דסגי בחדא ועוד דמנ"ל דדין דמונח אינו אלא בדאיכא תלתא מילי אוחזין ורמאי ואין החלוקה יל"א ובחסר חד מנייהו יחלוקו אימא בהיפך דיחלוקו אינו אלא בדאיכא תלתא מילי אוחזין וחלוקה יל"א וליכא רמאי ובחסר חד מהנך תלתא מילי אז יהא מונח ואין לומר דלהכי ליכא למימר בהיפוך דא"כ תיקשה משנים אדוקים בשטר דגם זה אינו דאדרבה טפי אית לן לאוכחי מב' אדוקין בשטר דלא משגיחינן כלל ברמאי משנאמר דבמונח צריך תלתא מילי ועדיין צ"ע בזה וידעתי גם ידעתי שיש ליישב דבריהם בדוחק על צד הפלפול אכן סתימת לשון התוס' והרא"ש לא משמע לי כן בשום אופן ומה שהביא ראי' מדברי הש"ך בסי' ש' וסי' שס"ה המעיין בדברי הש"ך יראה שאין משם ראי' כלל דהש"ך כ' היכא שטוענים שמא דוודאי ליכא רמאי משא"כ בנ"ד דאיכא למימר דליכא רמאי אבל מ"מ אפשר דאיכא רמאי תדע דהא משו"ה משביעינן להו שלא יהא כל א' הולך ותוקף וחיישינן דלמא איכא רמאי. והקצה"ח והנ"מ לא הבינו לחלק בין ודאי ליכא רמאי לליכא ודאי רמאי ודו"ק ובלא"ה נמי בשמא ושמא הסברא פשיטה דיחלוקו משא"כ בנ"ד ששניהם טוענים ברי:

ובעיקר קושייתם צריך אתה לדעת דמסוגיית הגמ' לא קשה כלל על הרא"ש דהרא"ש לא כתב רק היכא שהנפקד תופס וידוע להנפקד שהוא של אחד מהן בהא הוא דמסתבר ליה להרא"ש דידיעת הנפקד משווי לי' אין החלוקה יל"א משא"כ במו"מ כיון שאין החפץ ת"י המוכר דהא שנים אוחזין קתני וכמש"כ הרא"ש לקמן לכך אין ידיעת המוכר מעלה ומוריד כלל דנימא דמש"ה יהי' אין החלוקה אמת אלא דעיקר קושייתם הוא על הטור ועיין באו"ת שגם הוא הבין כן וגם הקצה"ח והנ"מ ע"כ הבינו כן דאל"כ לא הוי משני מידי דהא בה"א ע"כ לא ידע כלל מטעמא דרמאי ודו"ק וע"כ צ"ל דעיקר קושייתם הוא על הטור שבסי' קל"ח הביא דברי הרא"ש ובסי' רכ"ב העתיק לשון הרמב"ם דאם הוא ת"י המוכר ונקיט זוזי מתרווייהו ולא ידע יחלוקו בשבועה והא ודאי קשיא ומה שהוסיף בקצה"ח להקשות דגם להתוס' לא ניחא דהא אין דרך להקנות לו החצי אחרי שהוא ביד המוכר כמו שכ' התוס' לענין מנה ג'. לע"ד בפשיטות יש לחלק ביניהם דשאני התם ששניהם עומדים על המקח ותרווייהו יהבי זוזי למוכר א"כ אין רחוק שנתפשרו ביניהם והקנה זה לזה החצי משא"כ בנפקד שאין להאחד שום שייכות בממון חבירו מהיכ"ת הקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו וזה פשוט ובהיות כן נוכל לומר ג"כ להרא"ש כהך סברא דדווקא ידיעת הנפקד משווי לי' לאין החלוקה יל"א כיון דמסתמא גם עתה הוא של א' מהם משא"כ ידיעת המוכר אינו מעלה ומוריד כלל כיון דאפשר שנתפשרו יחד ונמצא דלפ"ז יהי' דברי הרא"ש קרובים לדברי התוס' וכן הבין במע"מ ויותר נראה דהטור אגב שיטפי' העתיק בסי' רכ"ב לדברי הרמב"ם ועדיין צ"ע בהך טעמא דכ' הרא"ש ועיין:

שם תוס' ד"ה וזה נוטל רביע. הקשו בתוס' דיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר כולה שלי והרבה תירוצים נאמרו בישוב הקושיא זו ומסתעפים ממנו הרבה דינים לענין דיני מיגו. הנ"י כתב לתרץ דהוי מיגו דהעזה שאינו יכול להעיז פניו לכפור הכל ולומר כולה שלי ועוד תירץ דהוי מיגו מדבר לדבר ולא אמרינן מיגו אלא באותו דבר עצמו וכן תירץ במרדכי עיי"ש שהוסיף להסביר זה ועוד תירץ דאי יהבינן ליה חציו א"כ יותר נוח לו לומר חצי' שלי וליטול חצי' מלומר כולה שלי וסוף סוף לא יטול אלא חציה עכ"ל הנ"י וכל הנך שנויי כיוונו התוס' לדחות במה שכתבו כדאמרן בגמ' הך מיגו גופי' לאפטוריה משבועה אי לא משום דאערומי כו' וכוונתם מבואר דאי תימא דלא הוי מיגו מהנך טעמי שכ' הנ"י א"כ איך אמרו בגמ' הך מיגו גופי' כו' ובאמת הוא לכאורה קושיא אלימתא על הנ"י וצ"ל דדעת הנ"י הוא כמש"כ במרדכי דאף דבגמ' אמרי' הך מיגו היינו דווקא לאיפטורי משבועה זו דהיא דרבנן דבמיגו כל דהו פטרין לי' משבועה זו שאינה אלא תקנת חכמים אבל לענין ליטול חצי' לא הוי מיגו מהנך טעמי שכ' הנ"י. וצריך אתה לדעת דהא דדייק המרדכי בלישני' לומר משבועה זו שאינה אלא תנ"ח היינו משום דאי הוי שבועה דמתני' שבועה דאורייתא אין שום צד סברא לומר דלענין לאפטורי משבועה יהיה סגי במיגו כל דהו טפי מלענין ממון דעד כאן לא פליגי הרא"ש ורבינו יוסף הלוי במס' שבועות פרק כל הנשבעין (עיי"ש בסי' ג' ברא"ש) אלא דרבינו יוסף הלוי ס"ל דלא אמרינן כלל מיגו לאפטורי משבועה ואפי' במיגו דמהני לענין ממון מ"מ לענין שבועה לא מהני מיגו והביא ראיה לזה עיי"ש והרא"ש נחלק עליו כיון דמיגו דאורייתא מ"ל ממון ומ"ל שבועה אטו שבועה לאו ממון הוא דזמנין דלא בעי לאשתבועי וקמשלם וסתר ראיותיו עיי"ש אבל לומר דלאפטורי משבועה יהי' סגי במיגו כל דהו זהו דבר שאינו עולה על הדעת כלל ולכך דייק המרדכי בלישני' דלענין שבועת משנתינו שאינו אלא תק"ח שפיר אית לן למימר דסגי במיגו כל דהו (והרא"ש ור"י הלוי מיירי בשבועה דאורייתא דהא הר"י הלוי הביא ראיה משבועת השומרין ומודה במקצת וע"א דהוי דאורייתא עיי"ש) והתוס' לא ניחא להו לחלק בין שבועה דאורייתא לדרבנן ולכך לא ניחא להו בהנך שינויי דכתב הנ"י ועוד יש ליישב דברי הנ"י דהגמ' לקמן לאו מטעם מיגו קבעי למפטרי' משבועה אלא מטעם משיב אבידה ומשיב אבידה דפטור משבועה לאו מטעם מיגו הוא אלא משום תק"ח כדתנן במס' גיטין המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וכן כ' רש"י בכמה דוכתין תדע דבגמ' לקמן לא אדכר כלל לישנא דמיגו רק סד"א דלהוי משיב אבידה ולפטר והתוס' ס"ל דמשיב אבידה פטור מטעם מיגו ומדאורייתא הוא פטור (ואי"ה בסוגיא דלקמן בהך דאמר רבה מפני מה אמרה תורה כו' יתבאר זה באריכות) והתוס' תירצו דהוי מיגו להוציא ומעתה בגמ' אמרי' שפיר הך מיגו דאינו להוציא דהוא על אותו הרביע עצמו שהוא נוטל ובהך דמיגו להוציא ג"כ רבו הדיעות ועי' בכללי מיגו ועוד דאף דיהי' הלכה פסוקה דמיגו להוציא לא אמרי' מ"מ בכאן אינו להוציא כ"כ דאיכא למימר שפיר דהוא מוחזק בחצי' דהא שניהם אדוקים בה בשוה ונהי דלענין דלא להוי השני המע"ה שפיר אמרינן דבחצי' השני זה מוחזק כמו זה היינו משום שזה מוחזק בכולה וזה מוחזק בכולה דכיון דשניהם אוחזין בה זה מוחזק בכולה וזה מוחזק בכולה וסברא זו פשוטה וברורה בכמה דוכתי' דכל מילי דשניהם שותפים בו זה מוחזק בכולה וזה מוחזק בכולה וה"נ דכוותי' ולכך לא מיקרי השני המע"ה אבל דלהוי מיגו להוציא הסברא דחוקה מאוד דהא הוא ג"כ מוחזק בכולה וא"כ איך מקרי להוציא. והנכון שבכולם הוא מה שתירץ בהגהת מרדכי השניות דאין אומרים מיגו היכא שהוא סבור לומר אמת במיגו שהוא טוען שקר כדאמרינן במס' יבמות דלא מהני' למימר מת במלחמה במיגו שהיתה אומרת מת על מטתו והיינו משום שאומרת בדדמי וסוברת לומר אמת רק דחיישינן שהיא טועה וסוברת שמת אבל באמת אינו כן ולכך אין כאן מיגו וה"נ דכוותי' בשמעתין דהא אמרינן דליכא רמאי בודאי משום דאימור תרווייהו אגבוה וכל א' סבור אני הגבהתי תחילה וא"כ אין שייך כאן מיגו דאפשר דבאמת אינו טוען שקר אבל מ"מ מטעי קטעי וסבור שהגביה ביחד עם חבירו ובאמת אינו כן רק שחבירו הגביה קודם ולכך אין כאן מיגו. והא דבגמ' אמרינן האי מיגו לאפטורי משבועה שאני התם דהא אנן דמשביעינן לי' ע"כ דחשדינן לי' ברמאי דאל"כ אין כאן מקום לשבועה דאם הוא סובר לומר אמת רק שנדמה לו כן בוודאי ג"כ ישבע ע"ז וא"כ אין שום תועלת במאי דמשבעינן לי' ועל כרחך הא דמשבעינן לי' משום דחיישינן דלמא הוא רמאי וכדאמרי' בגמ' שלא יהא כ"א הולך ותוקף כו' והגמ' לא קאמר אלא דאין כאן בודאי רמאי אבל מ"מ שפיר איכא לספוקי ברמאי ומש"ה משביעינן לי' דאם הוא רמאי יפרוש וכיון שכן שפיר שייך למימר מיגו לענין לפוטרו משבועה דאם הוא רמאי הי' לו לומר שקר יותר טוב דהיינו כולה שלי ומדלא קאמר כן ש"מ שאומר אמת אבל מ"מ לענין למיתב ליה החצי' אין שייך הך מיגו דאימא דאה"נ דאומר אמת אבל מטעי קטעי לכך אין לנו ליתן לו יותר מחצי טענתו וזה נכון וברור ובהג"מ קיצר בזה ולא סיים איך יתיישב הגמ' אבל לפמש"כ אתי שפיר ועיין בחידושי אנשי שם בהגהות הראשונות ודבריו מעורבבים שמה מאוד אם לא שנגיה בדבריו דהך ומיהו שכתב צריך להפך ולכתבו ראשונה וקאי על הך דתי' בהגמ' דלא אמרינן מיגו מממון לממון והך וי"ל שכ' הוא העתק מהגהות השניות והיא מילתא באנפי נפשי' ונלאתי להאריך והמבין יבין:

שם בא"ד וא"ת מ"ש מספק ויבם כו' ויש לומר כו' ותירוצם אינו מובן דהא גם כאן יש לומר שזה ודאי הגביה את המציאה וזה ספק אם הגביה וא"כ דמיא ממש לספק ויבם והתוס' נקטו לענין ספק ויבם הסיבה שמצידה באה לו הזכות בנכסיו דהיינו מפאת שהוא יורשו ולענין מציאה נקטו מה שמודה לו בחלק שיש לו בנכסיו ולכך כתבו דלא דמיין להדדי אבל באמת שניהם שווים בסברא דגם כאן מודה לו שהוא הגביה בודאי וא"כ הדרא ק' לדוכתי והנכון כמו שתי' בהגהות מרדכי דשאני הכא שאינו ודאי אלא ע"י הודאת השני משא"כ בספק ויבם שהיבם הוא ודאי בלא הודאתו עיי"ש באריכות קצת ועי"ל דשאני התם דלהספק עצמו ג"כ הדבר ספק דהא אינו יכול לטעון ודאי משא"כ כאן שהוא טוען ודאי רק שהספק הוא לב"ד וזהו פשוט וכמעט שהוא כעין תי' ההגמ"ר ועיין:

שם תוס' ד"ה דבראי' והא דאמרינן בהבית והעליה דהבטה בהפקר קונה היינו שעשה מעשה כל דהו כו' ודבריהם דחוקים מאוד דמעשה מאן דכר שמי' התם אבל באמת לק"מ לפי מה שכ' רש"י שם (קי"ח א') ד"ה אתה אומר דס"ל הבטה קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר ודעתו לכך עיי"ש הרי שמפרש הבטה שמביט עליו לשומרו וכן כתב שם לעיל מיניה בד"ה כאן בהגבהה כו' וברייתא כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור כו' וס"ל לרש"י דדווקא היכא שהוא שומרו ע"י הבטתו אז קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא משא"כ ראיה בעלמא לא קני כלל וזהו שדקדק הגמ' למימר בראי' בעלמא ולא קאמר בראיה כו' וגם באמת בשורש הלשון המה שני דברים נפרדים וגם בלע"ז לועזין לראי' (גיזעהן) ולהבטה (אכטונג געבין) והיינו כמ"ש רש"י שמביט עליו לשומרו וזהו פשוט וברור:

שם רש"י ד"ה במקח וממכר אבל זה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו עיין במהרמ"ש שכ' דאין כוונת רש"י לומר דלמה לא משני חדא במציאה וחדא בארגתי' דזה בלא"ה לא מצי למימר דא"כ לא יתיישב הצריכותא דהא לית בי' שום צד הוראת היתר אלא דכוונת רש"י דהיא גופיה תקשי אמאי לא תני ארגתיה לחוד ויהי' סגי בחדא בבא לזה אומר דבארגתי' הדין דיהא מונח ולכך לא מצי למיתניא ולפ"ז צ"ל דרש"י ע"כ אינו מפרש הצריכותא כמו שמפרשים התוס' לקמן דאילו להתוס' דמפרשי אבל במו"מ דליכא למימר הכי דרצה לומר דמסתמא הוא סובר לומר אמת וא"כ ע"י שבועה נמי לא יפרוש א"כ אין כאן קושיא כלל דלתני ארגתי' לחוד דאדרבה אי הוי תני ארגתי' לא הוי ידעינן מיני' לא מציאה ולא מו"מ אלא צ"ל דרש"י מפרש הצריכותא דה"א כיון דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומה שמבואר במהרמ"ש שהתוס' דחו פי' זה משום דהא קיי"ל דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא כו' וכ"ת דהיינו לפי האמת דתני תרווייהו דמ"מ אין זה ה"א כלל תמיהני עליהם דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד לומר דאין זה ה"א כלל כיון דהגמ' לקמן מקשה בפשיטות ונימא מיגו דחשיד כו' ושקיל וטרי בה טובא ואביי ס"ל באמת כן להלכה דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וא"כ איך יעלה על הדעת לומר דאין זה ה"א כלל ועוד דהא הרי"ף והרמב"ם פסקו להלכה כאביי ויתבאר אי"ה לקמן וגם רש"י ס"ל כהרי"ף בזה ועיין במש"כ המהרמ"ש עצמו בסוגיא דהאי ובכוליה בעי דלודי' ע"ש במש"כ ולכאורה הי' נראה ליישב פירש"י מכל מה שהקשו בתוס' וא"כ ודאי דאין בדחיות התוס' מאי דדחו להך פירושא שום ממש:

אמנם בעיקר פי' הצריכותא נלע"ד לפרש בפשיטות דעל פי' התוס' קשה דנהי דאיכא למימר דליכא רמאי אלא כל א' סובר לומר אמת מ"מ איך ס"ד דבשביל זה לא יתנו לו שבועה אטו מילתא דפשיטא הוא דליכא רמאי הא ודאי דאיכא למימר ג"כ דלמא הוא רמאי תדע דהא באמת שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כל א' הולך ותוקף וא"כ ע"כ דחשבינן לי' ברמאי ובאמת הקשה כן במהרמ"ש למסקנא דשבועה זו תק"ח איך יתיישב הצריכותא לפי' התוס' והניח בצ"ע לכך נראה לפרש בפשיטות דה"ק דאי תני מציאה ה"א משום דמורי כו' ורצה לומר דמש"ה שייך בזה טפי תק"ח שלא יהא כ"א הולך ותוקף דמשום דמורי ואמר כו' שכיח שיהא הולך ותוקף ולכך תיקנו חז"ל בזה שבועה אבל מו"מ דליכא הוראת היתר א"כ לא שכיח שיהא הולך ותוקף בלי שום הוראת היתר ומלתא דלא שכיחא לא תקינו בי' רבנן וא"כ נשאר על דין תורה ומדינא א"צ לישבע כמו דמקשה לקמן וכי מאחר שזה תפוס ועומד כו' שבועה זו למה כנלע"ד לפרש בפשיטות הך צריכותא אליבא דמסקנא דמסקינן שבועה זו תק"ח והמקשה דהקשה לימא מתני' דלא כסומכוס ולא ידע משבועה זו תק"ח רק דהוי ס"ל דשבועה דמתניתין הוא דין תורה הנה לדידי' בלא"ה לא יתיישב הצריכותא דאמרינן בשמעתין משום דמורי ואמר רמו רבנן שבועה עליה דזה לא שייך בשבועת התורה אפי' לפי' התוס' וע"כ צ"ל דהמקשה הי' ניחא לי' הצריכותא באיזה אופן אחר ואיכא לפרושי הצריכותא בכמה גווני לדעת המקשה רק דבאמת אין אנו אחראין כ"כ ליישב דעת המקשה דאפשר דניחא לי' הצריכותא מאיזה טעם שיהי' אבל הצריכותא דעביד גמ' ניחא לן טפי לפרושי אליבא דמסקנא וכדכתיבנא ועיין:

דף ב:

רש"י ד"ה דמי קא יהיבנא דמים אני רוצה ליתן. משמע דאיירי דנקיט זוזי רק מחד ואפ"ה לא הוי ודאי גזלן משום דאמר אני אתן לו דמים בצינעה ולעיל מיניה פירש רש"י אבל מו"מ דליכא למימר הכי ואע"ג שגם זה נתן המעות כו' ונראה דכוונת רש"י ליישב הצריכותא שיתפרש שפיר בין לדעת המקשה דהוי סבר דאיירי בנקיט זוזי מחד ובין לפי המסקנא דמוקינן דאיירי בנקיט זוזי מתרווייהו ולכך ברישא שא דקאמר אבל מו"מ דליכא הוראת היתר הנה לפי דעת המקשה ניחא בפשיטות דכיון דלא נקיט רק מחד ודאי דליכא הוראת היתר כ"כ כמו במציאה רק דלמסקנא לכאורה לא ניחא לכך הוצרך רש"י לפרש ואע"ג שגם זה נתן מעות ור"ל דגם למסקנא נמי איכא למימר דבמו"מ ליכא הוראת היתר כמו במציאה ובסיפא דקאמר דאי תני מו"מ ה"א דבמו"מ שייך הוראת היתר טפי מבמציאה ובזה הוא בהיפך דלמסקנא ניחא כיון דתרווייהו יהבי זוזי לכך מורי ואמר אבל לפי סברת המקשה דהוי סבר דמיירי בנקיט זוזי מחד לכאורה לא ניחא לכך הוצרך רש"י לפרש דאעפ"כ שייך הוראת היתר משום דיתן דמים בצינעה וזה פשוט:

שם בגמ' ולחזי זוזי ממאן נקיט ג' שיטות בדבר זה רש"י פי' בקדושין דפריך אאין מקחו בידו ואפ"ה מהימן אף דלית לי' מגו משום דס"ל לרש"י דהא דנאמן במקחו בידו נמי לאו מטעם מיגו הוא אלא משום דהימנוהו רבנן משום דברוב פעמים ם אי אפשר הדבר להתברר ע"י עדים דלא עבדי אנשי דמזמני לעדים במכירת מטלטלין ולכך הימנוהו רבנן להמוכר וכמו דהימנוהו לחיה או לדיין אף דליכא גבייהו שום מיגו והיינו נמי מהך טעמא משום דאי אפשר להתברר ע"י אחרים וכן כתב הר"ן בקדושין דזהו טעמו של רש"י דמשוה ליה לדיין וזה נכון מיהו מה שהוסיף בר"ן לומר דמסתבר לי' שאינו נאמן רק כל זמן ששניהם עומדים לפניו כמו בדיין דאמרינן בד"א בזמן שבע"ד עומדים לפניו אינו נראה לע"ד כלל] וס"ל לרש"י דכל היכא דהמנוהו רבנן לעולם המנוהו וכמו שפירש שם רש"י גבי הא דאמר רב חסדא שלשה נאמנין לאלתר חיה אסופי ופוטרת חברותיה ופי' שם רש"י דדווקא בהנך תלתא מילי אינם נאמנים אלא לאלתר אבל כל שאר הנאמנים נאמנים לעולם **(

הג"הה וראוי שתדע דהך לא רמיא עליו למדכר לא דמי' לכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתי' דאמרינן בכל דוכתי כמו בלא עברתי בצד עמוד זה מעולם ובאו עדים והעידו דעבר דלא הוחזק כפרן בהכי משום דהוי מלתא דלא רמיא כו' ורבות כהנה בש"ס דהתם בתחילת המעשה לא רמיא עליו להשים דעתו עליהן כיון דבשעת מעשה לא נ"מ מידי בהא מלתא ובעובדי כי האי אינו נאמן אפי' אם אומר בתורת עדות שהוא זוכר אפ"ה אמרינן דטעי ואמר בדדמי נדמה לו שהוא זוכר ובאמת אינו כן כי בשעת מעשה לא כיון דעתו לזה משא"כ כאן גבי מוכר ודיין דבשעת מעשה ודאי דכיון דעתו לדעת רק דאמרינן דאא"כ כיון שיצא מת"י תו לא רמיא עליה למדכר ורבנן לא הימנוהו כבי תרי אלא היכא שאינו עשוי לשכוח דהיינו כל זמן שהמקח בידו דמוכר דוודאי מזהר זהיר לידע למי מכר בכדי שלא למיקם עלה במי שפרע וכן גבי דיין כל זמן שעומדין לפניו דרמי עליה למדכר דהא כ"ז שלא יצאו מב"ד מצי למיטען ולהוסיף עוד טענות כל שאינו סותר טענות הראשונות לגמרי כמבואר בסי' פ' עיי"ש ולכך רמיא עליה למדכר טענותיהן הטיב ובהא הימנוהו רבנן כב"ת משום דאי אפשר להתברר ע"י אחר וע"י ודאי יתברר כיון דוודאי מדכר דכיר בהאי שעתא אבל לאחר שיצא המקח מת"י מוכר וכן בדיין לאחר שיצאו מלפניו כיון דלא רמיא עליה למדכר וברוב פעמים הוא שוכח וא"כ גם ע"י לא יוכל להתברר בזה לא תקנו רבנן דלהוי מהימן כב"ת אבל מ"מ אם הוא אומר שהוא זוכר מהימן כעד אחד ונשאר הדבר על ד"ת אבל כע"א ודאי דהוי מדין תורה ולא אמרינן כיון דהוי מלתא דלא רמיא עליה ולאו אדעתי' לכך אפי' אם אומר שהוא זוכר נמי לא מהמנינן לי' זה אינו דהא בשעת מעשה הוי רמיא עליה למדכר וכיון דעתו לזה לכך אם הוא אומר שהוא זוכר הוא מהימן ולזה אם שנים הם הדיינים לעולם נאמנים ודלא כהב"ח ששגה בזה ולא הבין לחלק בין לא רמיא למדכר דהכא לשאר לא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתי' דבכל דוכתי ומחמת זה כתב דאף אם שנים הם הדיינים נמי אין נאמנים וזה אינו ולשנא דהתוספתא דהרי הוא ככל אדם הוי תיובתי' דמשמע דעכ"פ לא גרע משאר אדם וכן לשיטת ר"ת נמי דמפרש לשמעתין דפריך דלהוי כע"א נמי מוכח דכע"א מיהו הוי וכבר השיגו הש"ך בסי' כ"ג עיי"ש אלא שלא ביאר הדברים כל הצורך מתוך מה שכתבנו יתבאר לך הא דבמוכר אינו נאמן תיכף ומיד שיצא המקח מת"י אף שעומדים לפניו ובדיין מהימן כ"ז שעומדין לפניו ואינו נאמן רק ביצאו מלפניו והיינו דבמוכר כיון שיצא המקח מת"י תו לא רמיא עלה למדכר אבל בדיין כ"ז שעומדין לפניו צריך למדכר דדלמא יוסיף בטענות ויצטרך לידע אם הוא סותר טענה הראשונה א"ל אבל כשיצאו דתו לא מצי למטען כלל לכך לא רמיא עליה למדכר וכ"ז פשוט:)** והא דגבי דיין אינו נאמן אלא בזמן שבפ"ד עומדים לפניו היינו משום דלאחר שיצאו מלפניו לא רמיא עליה למדכר וכן נמי במוכר הא דאין נאמן באמב"י היינו נמי משום דלא רמיא עליה למדכר כיון שיצא המקח מת"י אבל לאו מטעם נאמנות דאי הוי באופן דוודאי דכיר ואינו עשוי לשכוח לעולם מהימן וכמו דדייקינן כן ממילתא דרב חסדא מדלא חשיב לי' בהנך דנאמנין לאלתר ש"מ דלעול' הימנוהו ולכך שפיר פריך אאין מקחו בידו ולחזי זוזי ממאן נקיט ורצה לומר כיון דנקיט מחד אינו עשוי לשכוח דקבלת המעות הוי ליה לסימן שלא לשכוח ולכך אית לן הימני' לעולם ודלא כהר"ן שכ' לדעת רש"י דמסתבר שאינו מהימן אלא כ"ז שעומדין לפניו דומיא דדיין והא ליתא דגבי דיין גופא הא דלא מהימן כשיצאו מלפניו היינו משום דלא רמיא עליה למדכר כשיצאו מלפניו אבל אי הוי באופן דהוי ליה למדכר גם הדיין היה נאמן לעולם וכיון שכן הכא גבי מוכר דנקיט זוזי מחד כיון שאינו עשוי לשכוח א"כ לעולם מהימן [וכבר הושג בספר קצה"ח מסוגיא דשמעתין ומלשון רש"י שכתב משהלכו לפניו פיי"ש והוא ברור] והא דנקט לישנא דלחזי זוזא ולא קאמר נשאל את המוכר ואמאי לא מהימן וכו' דהא בנאמנות המוכר תליא מלתא ובשלמא לפר"ת שיתבאר בסמוך אי"ה שפיר אתיא לשנא דליחזי זוזי אבל לפי' רש"י לכאורה אינו מיושב כ"כ. זה אינו כיון דהא דמסתבר ליה להש"ס דיהיה נאמן המוכר היינו משום דע"י קבלת המעות ודאי דכיר ולכך שפיר נקיט לישנא דלחזי זוזי משום דנאמנות המוכר בהא תליא וזה פשוט ולשיטתו ניחא גם בשמעתין דפריך נמי אאין מקחו בידו דהא שנים אוחזין קתני ואם כן קושיית הש"ס בשמעתין ובקדושין בחד גוונא מתפרשן ולא קשיין עליו קושיית התוס' והרא"ש שהקשו מטעם מיגו ודו"ק. ומה שהביא הרא"ש ראיה מלשון התוספתא דתני אבל אין המקח יוצא מת"י הרי הוא ככל אדם אינה ראיה כלל דהא התוספתא היינו עצמה ההיא ברייתא דמייתי לה בקדושין ומוקמינן לה בנקיט זוזי מתרווייהו ובזה שפיר עשוי לשכוח ולכך לא תיקנו בי' רבנן שיהיה מהימן כבי תרי ושפיר תני בתוספתא הרי הוא ככל אדם והרא"ש והרמב"ן כתבו דגם דעת הרי"ף הוא כרש"י ובסמוך יתבאר אי"ה מאין יצא לו להרא"ש כן בדעת הרי"ף] וכתב הרא"ש דלדעתם אי נקיט זוזי מחד לעולם מהימן לומר לזה מכרתי אפילו לאותו שלא קבל ממנו המעות ונאמן לומר וזה קבלתי המעות בע"כ ומכרתי לחבירו ואפילו אמב"י נמי נאמן לומר שמכר למי שלא קבל המעות ממנו ובבדק הבית הקשה ע"ז דמנין לו להרא"ש לומר כן בדעתם ועיין ד"מ שכתב דאף שאינו מפורש כן בדבריהם מ"מ מוכרח הוא מדלא פריך הגמ' ולחזי זוזי כו' רק אאין מקחו בידו אבל כשהמקח בידו לא מהני מה שאנו יודעי' ממי קבל המעות ש"מ נאמן המוכר בכל גווני אף לומר בהיפך מהמעות [ואף שבד"מ כתב כן עמש"כ הב"י על דברי הטור ואפילו אם ידוע בעדים כו' ולפי גרסתינו בטור שפיר הקשה בב"י ואין בדברי הד"מ כלום מ"מ צ"ל דגירסת הד"מ בטור הי' כגירסת הט"ז והבין דקושיית הב"י היא גם על גירסת הט"ז וא"כ יהי' קושיית הב"י אעדים כעין קושיית הבד"ה ועלה קמשני הד"מ מה דמשני והבן זה כי קצרתי ואי"ה בסמוך יבואר זה באריכות קצת] וכן כתב בבד"ה בעצמו וז"ל ואין לומר דס"ל להרא"ש כיון דלהרי"ף לא מקשי רק אאמב"י ש"מ דבמב"י נאמן בכל ענין זה אינו דא"כ אמאי איצטריך לאוקמי בנקיט זוזי מתרויייהו ה"ל לאוקמי בדנקיט מחד ולא ידע עכ"ל והנה מה שהקשה דנוקמי בנקיט מחד ולא ידע אינה קושיא כלל משום כיון דבנקיט מחד מסתבר לי' להגמ' דלעולם דכיר אף באמב"י א"כ איך יתרץ דלא ידע ולכך נקיט הגמ' בנקיט זוזי מתרווייהו דבהא שכיח שלא ידע ועוד דהתם בקדושין ע"כ צריך לתרץ דנקיט מתרווייהו דהא זהו עצמו קושיית הגמ' כיון דנקיט מחד אינו עשוי לשכוח א"כ אמאי אינו נאמן וא"כ לא מצי לשנויי דלא ידע דהא אינו נאמן קתני דמשמע דאפי' ידע לא מהימן ולכך בהכרח צריך לשנויי דנקיט מתרווייהו ולכך משני גם כאן דנקיט מתרווייהו וא"כ כיון שאין בדחיית הבד"ה שום ממש א"כ בהכרח נשאר ההוכחה מדלא פריך אמקחו בידו ש"מ דבמב"י בכל ענין נאמן וכמו כן באמב"י ונקיט מחד דהא לרש"י נקיט מחד שווה אמב"י למב"י כן היה נראה לומר לכאורה בדעת הרא"ש:

אך באמת נלע"ד אי משום הא לא איריא ואילו היה להך דינא דכתב ר"ת שאינו נאמן לומר בהיפוך המעות איזה ראיה ממקום אחר היינו יכולים להשוות גם דעת רש"י לזה ומ"מ לא תיקשה לנו אמאי לא פריך נמי אמב"י והיינו משום דרש"י מפרש דשנים חלוקים על המקח היינו שחלוקים גם בעיקר נתינת המעות דסתמא דמילתא היא ומכ"ש אם נאמר דזהו סברא דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה המוכר בוודאי דאית לן למימר דמסתמא הם חלוקים גם בנתינת המעות דאטו בשופטני עסקינן שיטעון מלתא דתמיה לכולי עלמא ולומר שחבירו נתן המעות ואפ"ה נתרצה לו המוכר וכן מפרש גם ר"ת שחלוקים בעיקר נתינת המעות [וכמו שיתבאר שיטתו אי"ה לקמן] ואף בלא הך סברא דאנן סהדי נמי ס"ל לרש"י דחלוקים בעיקר נתינת המעות משום דמסתמא דמלתא הכי הוא וכיון שכן רישא דמב"י לא קשיא מידי דה"ק נאמן המוכר לומר לזה מכרתי כו' רצה לומר מזה קבלתי המעות ומכרתי לו דסתמא דמלתא הכי הוא ועל קבלת המעות גופי' צריכינן לנאמנותו של המוכר וזהו דתניא בברייתא נאמן המוכר כו' ולא קשיא מידי דאטו דיוקו של ר"ת דדייק מדקאמר לזה מכרתי ולא קאמר מזה קבלתי מעות [וכמו שיתבאר לקמן אי"ה דזהו דיוקו של ר"ת] הוא מוכרח כ"כ עד דניקשי' מיני' לשיטת רש"י אמאי לא פריך אמב"י אדרבה פשטא דברייתא לא משמע כלל כהך דיוקא ואף ר"ת לא אמרה אלא מצד ההכרח דמשום דלא מצי לפרושי אסיפא משום דליכא מיגו לכן בהכרח מפרש לה ארישא וע"כ דדייק לו מדלא קאמר מזה קבלתי מעות דאל"כ לא הוי פריך מידי אבל לרש"י דקושיית הגמ' מתפרשא שפיר אסיפא ודאי דאין זה דוחק כלל אמאי לא תני מזה קבלתי מעות דהיינו הך וכן נמי הנחתו של רש"י שהניח דמסתמא אינם חלוקים בעיקר המעות נמי אין מוכרח כלל תדע דהא גם ר"ת לא ס"ל כן בזה רק שמוחלקים גם בעיקר נתינת המעות וכיון שכן אין להוכיח כלל לשיטת רש"י ממאי דלא פריך הגמ' ארישא ש"מ שנאמן לומר אף בהיפך וכמו שעלה על דעת הד"מ ובד"ה אלא דבלא שום הוכחה כלל נמי מסתבר לומר בדעת רש"י כמו שכתב הרא"ש דנאמן לומר אף בהיפך מהמעות כיון דהך סברא שכ' ר"ת דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה המוכר ואינו נאמן לומר בהיפך זה אף דאית לי' מיגו משום דהוי כמגו במקום עדים אין לזה שום ראיה והוכחה ממקום אחר רק דר"ת דייק לה כן מצד מה דהוכרח לפרש כן סוגיין דקדושין וכיון דלרש"י בלא"ה מתפרשא ברווחא סוגיא דקדושין שפיר בלא הך סברא אם כן מנ"ל למימר כהך סברא בלא שום הוכחה מהגמ' וטפי אית לן למימר כיון דנתנו חכמים למוכר שיהיה נאמן כבי תרי בכל גווני נאמן ואף שכתבנו דהברייתא לפירוש רש"י לא מיירי בהכי אלא שחלוקים בעיקר נתינת המעות והמוכר אומר לזה מכרתי היינו שמזה קבלתי המעות ומכרתי לו היינו משום דסתמא דמלתא הכי איתא אבל מ"מ אי אתרמי בהיפך נמי נאמן המוכר כיון דהמנוהו רבנן בכל גווני המנוהו והך סברא דאנן סהדי אין לה מקום כלל לשיטת רש"י א"כ אמאי לא יהיה נאמן אף בהיפך מהמעות ועי' במלחמות שהאריך בראיות דאין שום צד סברא לומר שלא יהיה נאמן בהיפך ולכך שפיר כתב הרא"ש דלרש"י בנקיט זוזי מחד נאמן בכל ענין בין במב"י ובין באמב"י לומר שנתרצה להשני דהא לרש"י מב"י ואמב"י שוים בנקיט זוזי מחד ומתוך מה שכתבנו נסתלקו כל קושיית הבד"ה מה שהקשה על הרא"ש בזה ועי' היטיב בכל זה:

ושיטת ר"ת הוא דנאמנות המוכר במקב"י הוא מטעם מיגו והך מיגו קמפרשי התוס' דהיינו דאי בעי הוי אמר לא מכרתי כלל או חזרתי וקניתיה ממנו והרא"ש כתב דאי בעי היה נותן לזה שאומר מכרתי לו בצינעה בינו ובין עצמו ולכך באין מב"י דלית ליה מיגו לא מהימן כלל [ובהא נמי מפרש ר"ת כרש"י דחלוקים גם בעיקר נתינת המעות] ולכך לא מצינן לפרושי סוגיא דקדושין דפריך אסיפא דהא באמב"י לא מהימן כלל וכיון דגם לנתינת המעות אנו צריכין לאמירת המוכר א"כ ליכא לפרושי דפריך אסיפא ולחזי זוזי כו' דסוף סוף ממאן נחזי ע"כ מאמירת המוכר וכיון שהוא אינו נאמן א"כ מה בכך שיאמר המוכר לכך הוצרך לפרש דארישא קפריך ואף דברישא תני באמת נאמן וא"כ לכאורה אין שום קושיא ארישא דדלמא זהו באמת מאי דתני נאמן היינו לומר שנאמן לומר מזה קבלתי מעות ומכרתי לו צריכינן לומר דע"כ הכי קדייק המקשה דמדתני נאמן לומר לזה מכרתי ולא תני נאמן לומר מזה קבלתי מעות ש"מ דאין תלוי כלל בקבלת מעות ואף דיאמר שקבל מחד נאמן לומר שנתרצה להשני וזהו לא מסתבר ליה להמקשה דאנן סהדי דלאותו שנתן מעות לו נתרצה ואף דאית ליה מיגו הוי כמגו במקום עדים ולכך שפיר קפריך ארישא ונחזי זוזי כו' רצה לומר מה לנו לשאל להמוכר למי מכר נשאלנו ממי קבל מעות ואנן סהדי דלו נתרצה ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו כו' וכתבו שם התוס' בקדושין דלפ"ז גרסינן ולא ידע ולא גרסינן ולא ידוע כ"כ המהרש"ל והמהרש"א בגי' התוס' שם:

ובאמת כי גירסת ולא ידוע לא מתיישב כלל לפיר"ת כי אם נפרשה שאין אנו חוששין לידיעתו כמש"כ רש"י שפיר כתבו ע"ז התוס' דהא לר"ת דקאי אמקב"י ודאי דאנו חוששין לידיעתו דהא בזמן שמקב"י הוא נאמן וגם אין לפרש ולא ידוע לנו ממקום אחר כמו שיתפרש לשיטת ר"י שיתבאר בסמוך אי"ה דהא לפיר"ת דמפרש שהם חלוקים בעיקר נתינת המעות א"כ גם לסברת המקשה לא הוי ידוע לן ממקום אחר רק מאמירת המוכר וא"כ מאי חידש לנו בזה התרצן וע"כ דצריך למגרס ולא ידע וכן נראה גם מסיום דברי התוס' שכתבו בסוף הדיבור וגם לפי' זה גרסי' ידע ור"ל בסוגיין דמס' ב"מ ובסוגיין ודאי דגרסי' ולא ידע וא"כ נראה דגם בקדושין גרסי' ולא ידע וראי' זו כתב גם המהרש"א אך גירסת ולא ידע ג"כ קשה להולמה לפי פיר"ת דהא ארישא אמקב"י קאי דקתני נאמן המוכר וא"כ ע"כ דידע למי מכר ואיך קאמר ולא ידע וצריך לומר דבאמת אילו לא הי' הגירסא כלל לא ולא ידע ולא ולא ידוע ודאי דתו לא הוי קשיא לן מידי דכיון דנקיט מתרוויהו תו לא מצי למתני מזה קבלתי דהא משניהם קיבל וע"כ דצריך למיתני מזה קבלתי מדעתי כו' וא"כ היינו הך דתני לזה מכרתי דכיון דקיבל ממנו מדעתו הרי מכר לו רק מפני שבספרים שהי' לפני ר"ת הי' הגירסא ולא ידע כו' ולמחקה מכל וכל לא ניחא לי' לשבש כ"כ הספרים ולגרוס ולא ידיע שאינו רחוק כ"כ שנפל טעות מועט בספרים כזה שפיר מצינן למימר אך כבר כתבנו שגירסא זו אי אפשר להעמידה כלל לשיטת ר"ת ומדוחק הגי' הוצרך לגרוס ולא ידע וצריכינן לפרושי דמשמע לי' להגמ' דלזה מכרתי היינו בקנין גמור כגון בחליפין וכדומה דתו לא מצי מהדר ודלא כנראה מדברי רש"י שלא נעשה שם קנין גמור רק קבלתי המעות דלא הוי קנין רק לענין מי שפרע דזהו מלתא דפשיטא שנאמן המוכר כיון דמצי הדר בי' ולא קאי רק במי שפרע א"כ לו יהיה שנתרצה מעיקרא להשני הא כיון שעכשיו רוצה ליתן לזה מי מעכב על ידו כיון דלא קאי רק במש"פ אלא ע"כ דמכרתי היינו בקנין גמור וא"כ מכרתי אינו ענין לקבלת המעות מדעתו דאפשר שקיבל המעות מדעתו מאחד ואח"כ חזר בו ועשה קנין גמור להשני וא"כ הוי קשיא לי' להתרצן דאכתי הדרא קושיא לדוכתי' אמאי לא תני מזה קבלתי המעות מדעתאי ומזה בע"כ ואנן סהדי דלו עשה גם הקנין גמור ומדתני לזה ש"מ שנאמן לומר אף בהיפוך ואמאי הא אנן סהדי כו' ולזה הוצרך לומר דהברייתא מיירי דהמוכר' אומר שאינו יודע זה מי נתן מדעתו ומי בע"כ רק שהקנין עשה לזה ורצה לומר שבשעת הקנין גופי' כבר שכח מי נתן לו מדעתו ועשה הקנין לאחד מהן וזהו מאי דאשמועינן הברייתא במאי דתני דנאמן לומר לזה מכרתי ולא תני מזה קבלתי המעות מדעתאי דאשמועינן דאף דאומר שלא ידע ממי קבל מדעתו ואפשר דקיבל מהשני אפ"ה מהימן לומר שמכר בקנין גמור לזה כיון שאומר שבשעת הקנין גופי' כבר לא ידע מי נתן לו מדעתו אבל אם אומר בפירוש שיודע מי נתן לו מדעתו אינו נאמן לומר שעשה הקנין להשני שנתן בע"כ משום דאנן סהדי וכו' זהו תוכן כוונת התוס' שם בקדושין ולזה נוטים גם דברי מהרש"ל ולא ידענא מה השיג עליו שם ברש"א ומה תיקן בפירושו ואכמ"ל בזה:

ולפ"ז גם ברא"ש בשמעתין גרסי' בשיטת ר"ת ואין יודע כמו שהיא הגי' בכל ספרי הרא"ש שלפנינו ודלא כמו שהגיה במע"מ ואין ידוע וכן ראיתי בהגהות הגר"א שהסכים לגי' המע"מ והא ליתא כמו שכתבנו [וידעתי גם שהדברים דחוקים מאד אך מה אעשה דלדברי ר"ת אינם מתפרשין באופן אחר] ומעתה הוי קשיא לי' לר"ת דהא תינח בקדושין דפריך אמק"בי שפיר פריך דנשאל להמוכר ממי קבל המעות וניזל בתר נתינת המעות דהא המוכר נאמן כבי תרי לומר שזה נתן כיון שמק"ב וכיון דבהא מהמנינן למוכר א"כ אנן סהדי דלאותו נתרצה ויהבינן המקח למי שאומר המוכר שנתן המעות משא"כ בסוגיין דב"מ דמיירי באמק"ב דהא שנים אוחזין קתני א"כ מאי פריך ונחזי זוזי כו' נהי דאנן סהדי דממי שקיבל המעות לו נתרצה המוכר מ"מ הא לגבות המעות גופיה צריכין לנאמנותו של מוכר ואיהו לא מהימן בזה כיון שאין מקב"י ומתוך זה הוצרך לפרש דבאמת בשמעתין לא פריך דניתב למי שיאמר המוכר שקיבל ממנו המעות רק דעכ"פ להוי כע"א לחייב שכנגדו ש"ד ולפטור את המסייעו משבועה ולפ"ז לא הוי הך פירכא דשמעתין כההיא דקדושין דהתם פרכינן ולחזי זוזי כו' ולאותו שיאמר המוכר ניתן לו המקח דהא התם המוכר נאמן בזה כתרי אבל כאן אינו נאמן רק כע"א זהו תוכן פירושו של ר"ת ונקוט האי כללא בידך דר"ת נמי מפרש שהמה מחולקים בעיקר נתינת המעות ולכך הוצרך לשנות פירושו דכאן בשמעתין מכפי מאי דמפרש בקדושין ושיטה זו דחיקא טובא חדא דלמאי נקיט בשמעתין לישנא דולחזי זוזי כו' דבשלמא בקדושין דפריך וניזל בתר זוזי ולא בתר נאמנות המוכר שפיר נקיט כהאי לישנא אבל כאן דפריך שיהא המוכר נאמן לא פחות כע"א א"כ מאי לחזי זוזי דנקיט הכי הל"ל נשאל את המוכר למי מכר ויש ליישב זה ועוד בעיקר פירושו במס' קדושין דדיוקו של המקשה הוא מדתני לזה מכרתי ולא תני מזה קבלתי מעות הוא דקדוק דק וקלוש מאד ודחיקא מלתא טובא לומר שזה היה יסוד בנינו של המקשן בקושייתו ועוד מאי דהוצרך לשנות פירושו בשמעתין מבקדושין ג"כ דחוק מאוד שיהא חד לישנא דהמקשה מתפרש לתרי אנפי ועוד דהך דינא דעד המסייע פוטר משבועה אינו מוסכם לכ"ע וכמו שיתבאר אי"ה בסמוך ועוד קשיא טובא בעיקר סברתו שכתב בקדושין דאם המוכר אומר שקיבל המעות מאחד ונתרצה להשני יהבינן למי שאומר שקיבל ממנו המעות משום דבזה המוכר מהימן כבי תרי וא"כ אנן סהדי דלאותו נתרצה תמיה לי מלתא טובא כיון דכל עיקר נאמנותו של המוכר הוא משום מיגו א"כ מאי מיגו שייך בזה כיון דחזינן דהוא משקר ואומר שנתרצה להשני דבזה אנו מחזיקין אותו לשקרן ולא מבעי להרא"ש דכתב דהמיגו הוא דאי בעי יהיב ליה א"כ אין כאן אפי' התחלת מיגו דאיך יעלה על הדעת להאמינו במיגו במה שאומר שקיבל המעות מראובן במיגו דאי בעי יהיב ליה הא חזינן דאינו רוצה ליתן המקח לראובן רק לשמעון ואומר שלשמעון נתרצה וא"כ מאי מיגו אית ליה לגבי דראובן אלא אפי' להתוס' דכ' דהמיגו הוא דאי בעי אמר לא מכרתי כו' אעפ"כ אין שייך כאן מיגו דהא סברת מיגו בכל מקום הוא דמסתמא אומר אמת דאילו היה רוצה לשקר היה אומר שקר אחר שהוא יותר טוב אבל בנידן דידן דע"כ משקר הוא במאי דאומר שנתרצה להשני א"כ מאי מיגו שייך בזה ומאוד אני תמה שלא התעורר בזה שום א' מהפוסקים וצ"ע:

ושיטת ר"י הובאה בקצרה בתוס' בשמעתין דה"ק נשאל להלוקחים בעצמם דמסתמא אינם חלוקים בעיקר נתינת המעות אלא שהם מודים מי נתן מעות רק שחלוקים למי נתרצה המוכר והנה בקדושין לא הביאו התוס' כלל פירושו של ר"י וכן הרא"ש בשמעתין מתחילה כשפירש סוגיא דקדושין לא הביא רק פירושו של ר"ת ואח"כ כשבא לפרש סוגיא דשמעתין הביא פי' ר"י אח"כ פי' ר"ת דנראה מכל זה כאילו פירושו של ר"י אינו אלא בסוגיין בכדי שלא נצטרך לדחוק ולומר דקושיית הש"ס דלהו' כע"א אבל בקדושין מפרש ר"י כר"ת ולענ"ד נראה דעיקר הנחתו של ר"י שהניח דמסתמא אינם מחולקים בעיקר נתינת המעות לא איצטריכא ליה אלא לפרש סוגיא דקדושין דכבר כתבנו דפיר"ת שם דחוק מאוד לומר דכל עיקר דיוקו של המקשה הוא מדקתני לזה מכרתי ולא מזה קבלתי מעות ולכך הניח הך סברא דמסתמא אינם חלוקים בנתינת המעות ומעתה גם בקדושין דתני בתוספתא שנים חלוקים על המקח נמי הכי מתפרשא שאינם חלוקים רק על המקח אבל בנתינת המעות מודים מי נתן מעות ולפ"ז דיוקו של המקשה אתי שפיר טובא דמדתני נאמן בעל המקח כו' ש"מ שהוא נאמן אף בהיפך המעות דאילו המעות אנו יודעים מבלעדי המוכר דהא הם גופייהו אינם מחולקים בזה ולכך שפיר פריך דלחזי זוזי כו' ולמה לנו נאמנתו של מוכר כלל דהא אנן סהדי כו' ולפ"ז קושיית הש"ס בקדושין יהיה בין אמקב"י ובין אאין מקב"י דתמיד ניזל בתר המעות דכיון שזה ידוע לנו מהלוקחים א"כ השתא במקב"י דמהימן המוכר כבי תרי ואפ"ה שבקינן להמנותיה דהמוכר ואזלינן בתר המעות א"כ ק"ו באין מקב"י דנאמנתו של מוכר אזדא לה מכ"ש דאית לן למיזל בתר נתינת המעות וא"כ שפיר מתפרשא קושיית הש"ס בין אמקב"י בין אאין מקב"י [ולר"ת ליכא לפרושי רק אמקב"י דכיון דלר"ת על נתינת המעות ג"כ צריכין אנו לאמירת המוכר א"כ באמקב"י דלא מהימן המוכ' תו לא קשיא כלל נחזי זוזי כו' דממאן נחזי מהמוכר הא אינו מהימן משא"כ לפי' ר"י דזה ידוע מהלוקחי' בעצמם א"כ שפיר מתפרשא קושיות הש"ס גם אאמקב"י ודו"ק] ומשני דנקיט מתרווייהו כו' ואם כן הלוקחים מחולקים בזה דזה אומר ממני קיבל מדעתו וחבירו אומר בהיפך ולכך אי אפשר להתברר לנו מתוך נתינת המעות אלא ע"י המוכר והמוכר אינו נאמן אלא במקב"י ולפ"ז גרסינן שם וכן בשמעתין ולא ידוע ורצה לומר שאין ידוע לנו מתוך דברי הלוקחים ולפי זה קושיית הש"ס בשמעתין ובקדושין בחדא גוונא מתפרשי כיון דגם שם קאי גם אאמקב"י וגם בשמעתין קאי אאמקב"י ולפ"ז אזדא לה כל מה שהקשינו לשיטת ר"ת דלשיטת ר"י מיושב הכל ושיטה זו כתבה הרב"י בבד"ה בשם עצמו ולענ"ד דהן הן דברי ר"י ועיין:

ומעתה מה שכ' הרא"ש דהרי"ף ס"ל כשיטת רש"י הן אמת דכשיטת ר"ת לא מצי סבר דהא מדמקשה הרי"ף על הגירסא דולא ידע ש"מ דקושיית הש"ס דשמעתין הוי ניחא לי' ואי ס"ד דסבר כפיר"ת א"כ גם קושיית הש"ס מי ניחא וע"כ דצריכינן לפרושי דפריך דלהוי כע"א וא"כ גם הגירסא דולא ידע ניחא דאי הוי ידע עכ"פ הוי כע"א אלא ע"כ דלא ס"ל כפיר"ת ומזה הוכיח הרא"ש דס"ל כרש"י אבל לפי מה שבארנו שיטת ר"י שפיר מצי סבר הרי"ף כהך שיטתא רק שלהר"י צריך למגרס ולא ידיע והרי"ף הי' בגירסתו ולא ידע ולכך הוי קא קשיא ליה והוצרך לאוקמי דשנים אוחזין לא קאי אמקח וממכר ואדרבה יותר נראה דס"ל כשיטת הר"י דלשיטת רש"י גם אי גרסי' ולא ידע נמי נוכל לפרשה דה"ק לא רמיא עלה למידע כיון שיצא המקח מת"י ולכך אין אנו חוששין לידיעתו וכמו שפי' בעל המאור במס' קידושין עיי"ש אבל אי ס"ל כשיטת ר"י שפיר הוי קשיא לי' על הך גירסא דלא ידע ועיין בזה ועוד דלרש"י לפי מסקנת הרי"ף דמוקי לשמעתין במק"בי דשנים אוחזין אמציאה לחוד קיימי לא יתיישב כ"כ הא דנקיט בשמעתין לישנא דליחזי זוזי ולא קאמר נשאל את המוכר כו' דהא במק"בי המוכר לעולם דכיר אפי' היכא דלית לי' סימנא דזוזי ממאן נקיט וצריך לומר דסירכי' דלשנא דקדושין נקיט והוא דחוק קצת אבל אם נאמר דס"ל להרי"ף כהר"י יתיישב טפי דהמקשה לפום מאי דסבר דמיירי בנקיט מחד ואינם מחולקים בעיקר המעות שפיר פריך דלחזי זוזי ממאן נקיט דהא בתר המעות אית לן למיזל ולא בתר נאמנות המוכר וכמו דהקשה כן גם בקידושין רושין רק דהמתרץ דשני לי' דנקיט מתרווייהו הוצרך להוסיף דמיירי בלא ידע בכדי שלא תיקשי דנהי דנקיט מתרווייהו ותו ליכא ראי' מהמעות מ"מ אכתי תיקשה דניזיל בתר נאמנות המוכר דהא במקב"י נאמן המוכר לכך הוצרך לומר דלא ידע ועיין בזה ומ"מ אין ראיות אלו מכריעות דנימא דדווקא ס"ל כהר"י רק דיותר נוטים לדברי הר"י. העולה מזה דלרש"י וכן להרי"ף לפי מה שהבינו בדבריו הרא"ש והרמב"ן בנקיט מחד לעולם נאמן המוכר בין במקב"י בין באין מקב"י ואפי' לומר בהיפוך מהמעות ובנקיט מתרוויהו במק"בי נאמן ובאמק"בי לא הוי רק כע"א ובטור הוסיף לומר להך שיטתא דאפי' איכא עדים ממי קיבל מדעתו וממי בע"כ אפ"ה נאמן המוכר לומר בהיפך ולהכחיש העדים וזהו באמת תמוה לכאורה וכבר הקשה ע"ז בב"י דמנין לנו לומר כן עיי"ש ובט"ז הגיה דהך דאיכא עדים דכתב הטור אנקיט זוזי מחד מנייהו ורצה לומר דהעדים יודעים ממי קבל המעות אבל אינם יודעים אם קיבל מדעתו או בע"כ דבזה הוא דנאמן לומר שקבל ממנו בע"כ כיון שאינו מכחיש דברי העדים אבל להכחיש דברי העדים לגמרי לא עלה על דעת הטור וזאת הגי' הי' בטור שלפני הד"מ והבין דגם אזה קאי קושיית הב"י ולכך כתב מה שכתב דאילו לגירסתינו בטור אין מקום כלל לדברי הד"מ ובעיקר מה שהגיה הט"ז בטור אינו מוכרח כ"כ דהא הט"ז בעצמו כתב דראיתי מי שהביא ראי' להטור מדברי הרמב"ן כו' ומ"ש הט"ז ע"ז ולא קרב זה אל זה לא ידענא מאי קאמר דמאי נ"מ איכא בין דהעדים מעידים שקיבל מחד מדעתו ומהשני אינם יודעי' ובין אם אומרים שקבל מהשני בע"ב כיון דסוף סוף מוכח מהרמב"ן דהוא נאמן להכחיש העדים א"כ ט"ל דמעידים גם על השני או לא מעידים כיון דהוא נאמן להכחיש העדים בכל גוונא נאמן וגם בספר עצמות יוסף כתב שאילו הי' בדברי הרי"ף גילוי דעת לדין זה היינו יכולין לקרבו אל הדעת כיון דאפי' אם קיבל מדעתו לא קאי עלה רק במי שפרע ומצי הדר בי' א"כ במה שאמר שמכר להשני הרי הדר בי' מזה שקבל ממנו מדעתו אלא שבספר עצמות יוסף הנ"ל לא מצא גילוי לדין זה והיינו שלא ראה דברי הרמב"ן אבל אנו שזכינו לדברי הרמב"ן א"כ אין דינו של הטור רחוק כ"כ עד דניצטרך להגיה בדבריו כמ"ש הט"ז ועיין בזה:

ושיטת ר"ת כבר ביארנוה דבהיפך המעות לעולם אינו נאמן המוכר אף במקב"י ואף שאינו ידוע קבלת המעות גופי' כי אם ע"י המוכר אפ"ה אינו נאמן בהיפך המעות ועל המעות נאמן המוכר כבי תרי בזמן שמקב"י וינתן למי שאומר המוכר שקיבל ממנו המעות [וכבר הקשינו לעיל ע"ז] ובאין מקב"י לעולם אינו נאמן רק כע"א אפילו בנקיט זוזי מחד ושיטת הר"י לענין דינא שווה לשיטת ר"ת אלא דבמה דלשיטת ר"ת אמרינן דאפילו אם אינו ידוע קבלת המעות כ"א ע"י המוכר אפ"ה אינו נאמן לומר בהיפך המעות ולענין קבלת המעות נאמן המוכר ויהבינן לזה שאומר המוכר שקיבל ממנו המעות וזה באמת קשה טובא וכמו שהקשינו לעיל אמנם לשיטת הר"י אין אנו צריכין לזה דנוכל לומר דבכה"ג אינו נאמן המוכר כלל כיון דחזינן דהוא משקר והוי כאילו אין כאן עדות כלל ויחלוקו והא דלא משני בשמעתין כן היינו דמשום דסתמא דמלתא הלוקחים אינם מחולקים בעיקר נתינת המעות וא"כ שפיר אזלינן בתר המעות ועיין בזה או דנוכל לומר דבכה"ג באמת יהבינן למי שאומר המוכר דנתרצה לו לא למי שקבל המעות ממנו ולא אמרינן בהא אנן סהדי כו' כיון דזה גופי' לא ידעינן רק ע"י המוכר וכיון דע"כ צריך למהימני' למוכר מטעם מיגו א"כ לכולה מלתא מהמנינן לי' גם במאי דאמר דנתרצה להשני ועדיין לא נתברר זה אצלי וצ"ע ודברי הרמב"ם בזה סתומים וליכא למיקם כמאן ס"ל ודברי הט"ז בביאור דברי הרי"ף והרמב"ם תמוהים מאוד דנראה מדבריו דשיטת הרמב"ם היא שיטה בפ"ע וס"ל דבמקב"י נאמן אף בהיפך המעות וכרש"י ובאין מקב"י לעולם לא חשיב רק כע"א אפי' בנקיט זוזי מחד וכר"ת ובזה הוא מיישב מה דלא חילק הרמב"ם במקב"י לומר שאינו נאמן בהיפוך אי ס"ל כשיטת ר"ת ואי ס"ל כרש"י ה"ל לבאר דבנקיט זוזי מחד בשל גווני נאמן אפי' באין מקב"י ולדבריו מיושב הכל וגם מיושב בזה מה שהקשה הסמ"ע על הרמ"א עיי"ש היטיב בדבריו והנה באמת דברי הרמב"ם הי' מורה כן אבל לא ידעתי איך יתפרש הגמ' לפ"ז ומה שכתב הט"ז דהוא מפרש הקושיא דלחזי זוזי דרצה לומר דלהוי כע"א כו' עיי"ש בדבריו נוראות נפלאתי דהן אמת דדברי סוגיא דידן נוכל לפרושי כן וזה אינו דבר חדש דהא גם הר"ת מפרש לה כן אבל סוגיא דקדושין אי אפשר לפרושי כן דפריך אאין מקב"י דלהוי נאמן כע"א דאימא דאין ה"נ דהא דתני אינו נאמן היינו דא"נ כבי תרי אבל נאמן כע"א וע"כ דצריך לפרושי דקאי אמקב"י וכר"ת א"כ מוכח דא"נ לומר בהיפך המעות וכר"ת וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דהו"ל להרמב"ם לפרושי הא מלתא וגם אינו מיושב קושיית הסמ"ע וביותר מש"כ הט"ז לפרושי כן דעת הרי"ף הא ודאי ליתא וכמו שכתבנו לעיל דאי ס"ד דהרי"ף מפרש לסוגיא דידן דהקושיא הוא דלהוי כע"א א"כ בפשיטות ניחא הגירסא דולא ידע ומאי קא קשיא לי' עד דהוצרך לומר דשנים אוחזין לא קאי אמו"מ אלא ודאי דאי אפשר לפרושי בדעת הרי"ף אלא או כרש"י או כהר"י וכמש"כ לעיל:

סוף דבר הט"ז בכאן לא ירד לעמקו כלל ועיין היטיב בכל זה ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך שצדקו דברי הש"ך במ"שכ דאם אינו ידוע רק עפ"י המוכר אז נאמן המוכר אפי' בהיפך המעות רק היכא שידוע עפ"י הלוקחי' מי נתן המעות אז יהבינן למי שנתן המעות משום דאנן סהדי כו' ובספר קצה"ח כתב ע"ז ולא אתברר לנו מ"ש האי מיגו מהאי מיגו דכי היכי דהמוכר נאמן במיגו דאי בעי לא הודה בנתינת המעות הכי נמי להוי נאמן הלוקח השני במיגו דאי בעי לא הודה לחבירו בנתינת המעות ולא דק דוודאי שנא ושנא דבשלמא דכשהלוקח הודה בנתינת המעות דבהא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ אנן סהדי וכו' אבל כשהמוכר אומר בנתינת המעות הנה בזה גופא צריכינן למיגו דהא נאמנות המוכר הוא מטעם מיגו וא"כ ע"כ בכולה מלתא אית לן למהמני' וכמש"כ לעיל דאיכא למימר כן לשיטת הר"י וכן הוא שיטת הש"ך משא"כ כשהלוקח הודה בנתינת המעות דהא לאו מטעם מיגו מהמנינן לי' על המעות רק מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ שפיר אמרינן אנן סהדי כו' ותו לא מהמנינן מטעם מיגו דהוי כמיגו במקום עדים וזה ברור מיהו כבר כתבתי לעיל שאין דין זה מוכרח לשיטת הר"י ואיכא למימר נמי בהיפך דכיון דחזינן דהוא משקר א"כ אין כאן עדות כלל ועכ"פ השגת קצה"ח אינה השגה כלל וזה ברור ועיין:

שם רש"י ד"ה תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה למציאה וכל אחד סבור אני הגבהתיו תחילה לא הוי צריך בכאן לפרושי להך מילתא דכאו"א סבור כו' רק אי אפי' טוען שקר במזיד מ"מ כיון דאיכא למימר דתרווייהו הוא ואינו נשבע ודאי לשקר א"כ מצי שפיר אתי כבן ננס רק דלקמן גבי הא דמשנינן אפי"ת ר' יוסי שפיר צריכינן להך מלתא דכאו"א סבור בכדי שלא יהא ודאי רמאי משום דכאו"א סבור וצ"ל דמשום גררא דהך דלקמן נקיט לי' רש"י גם הכא ופשוט:

שם תוס' ד"ה לימא מתניתין דלא כבן ננס מצינו לומר כו' עי' מהרמ"ש שכ' שהכריחם לזה משום דהא המקשה דלקמן דמקשה לימא מתניתין דלא כר' יוסי ולרבנן הוי ניחא לי' ע"כ דידע מהך סברא דהחלוקה יכולה להיות אמת כדאמרינן שם בגמ' האי מאי אא"ב רבנן כו' וא"כ מסתבר לי' להתוס' דגם המקשה דכאן ידע מזה ואינו מוכרח כ"כ ויותר הי' נראה לומר דמסתבר ליה להתוס' דע"כ ידע מזה דאל"כ לא יתיישב הצריכותא דלעיל לפי פי' התוס' דפירשו אבל מציאה דליכא למימר הכי דר"ל דמסתמא הוא סובר לומר אמת וע"י שבועה נמי לא יפרוש אך דלפ"ז תיקשה דא"כ ע"כ דידע גם מהך סברא דכאו"א סבור כו' א"כ גם המקשה דלקמן דמקשה לימא מתניתין דלא כר"י נמי ע"כ ידע מזה מאותו הכרח עצמו דאל"כ איך מפרש הצריכותא וזה אי אפשר דא"כ לא הוי פריך מידי וכיון דהמקשה דלקמן ע"כ לא ידע מזה והוי מפרש להצריכותא באיזה אופן אחר א"כ מי הכריחם להתוס' דהמקשה דכאן ידע מזה אך באמת אין זה קושיא דאף דהמקשה דלקמן נמי ידע מהך סברא דכאו"א סבור כו' מ"מ לא הוי ידע לחלק בין ודאי רמאי לספק רמאי והוי סבר כיון דאיכא למימר דהוא רמאי נמי לר' יוסי יהא מונח והתרצן הוא דהשיב לו לחלק בין ודאי רמאי לספק רמאי ואין זה דוחק דהא ע"כ גם המקשה דכאן לפי פי' התוס' דידע מסברת תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה (אפי' לפי פי' המרמ"ש) ע"כ הא דמקשה היינו דלא ידע לחלק בין ודאי איכא שבועת שוא לספק שבועת שוא וא"כ אין כאן דוחק כלל לומר דגם המקשה דלקמן לא ידע לחלק בין ודאי רמאי לספק רמאי אבל מסברת תרוויהו בהדי הדדי כו' ידע שפיר משום דבלא"ה לא יתיישב הצריכותא ועיין בזה:

שם בגמ' אפי' תימא סומכוס כו' היכא דאיכא דררא דממונא. פי' רש"י ותוס' בשמעתא זו דחיקי טובא דלפי' רש"י קשה (א) חדא דמאי סברא היא זו דבמציאה ליכא חסרון ממון הא עכ"פ עכשיו היא שלו ואם חבירו גוזל ממנו מחסרו ממון והגמ' לא קאמר לעיל בצריכותא אלא דאינשי דעלמא מורי בהו התירא לומר חבראי לאו מידי חסר אבל לומר שיהא הסברא באמת כן קשה טובא. (ב) ועוד מאי הוי ס"ד דהמתרץ. (ג) ועוד קשה טובא היאך יפרש רש"י בסוגיא דבבא בתרא דמקשינן עלה דארבא מהמחליף פרה ומשני נמי התם איכא דררא דממונא כו' הא בארבא ג"כ איכא חסרון ממון ומרמיזת דברי המהרמ"ש נראה דבאמת בב"ב מפרש לה רש"י כהתוס' אלא דהוצרך לשנות פירושו בכאן מחמת הנך קושיות דקשיין לפי התוס' וכמו שיתבאר לקמן אי"ה עיי"ש במהרמ"ש ובביאור וכמה רב מהדוחק יש בזה לומר דבב"ב יתפרש באנפי אחרינא מבכאן ושניהם נאמרו על ענין אחד וגם הלשון שווה בשניהם ועם כל זה יתפרש לתרי אנפי דררא דממונא. ולפי' התוס' נמי קשה. (א) חדא דניצטרך למחוק הגי' דררא דממונא למר ואיכא דרד"מ למר בכאן ובב"ב. ב) ועוד דנצטרך למחוק עוד בב"ב מאי דמסיים התם הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר דלפי' פי' התוס' אין לו שחר כלל וע"כ דצריך למוחקו וקשה לשבש הספרים כ"כ וגם ברי"ף הגי' כמו שהוא בספרים שלפנינו עיי"ש (ג) ועוד דלפי פירושם הא דמקשה בשמעתין ולאו ק"ו הוא ומה התם דאיכא דרד"מ דר"ל אע"ג דאיכא דרד"מ וכמו שכ' המפרשים. ופירוש כוונתם הוא דעיקר ק"ו של המקשה הוא מהך סברא דאמר דאיכא למימר כולה למר כו' דמחמת סברת דרד"מ באמת הסברא נותנת שיהא צריך כאן שבועה טפי מבהא דסומכוס אלא ע"כ דק"ו של המקשה היא מהך סברא דאיכא למימר כולה למר כו' ור"ל דהכא החלוקה יכולה להיות אמת ולהכי אית לן טפי לפוטרו משבועה מבהא דסומכוס דאין החלוקה יל"א) והא דהוצרך לאתויי סברת דרד"מ בקושייתו היינו בכדי שלא תימא אה"נ דסברת חיל"א היתה נותנת דיהי' חייב טפי שבועה בהא דסומכוס מבכאן אבל לעומת זה איכא סברת דרד"מ דהוא בהיפך וא"כ אפשר דסברת דרד"מ סותרת סברת חיל"א ולכך הוצרך להקדים המקשה דזה אינו דסברת חיל"א עדיפא טפי מסברת דרד"מ ושפיר איכא ק"ו ולכך קאמר ומה התם אע"ג דאיכא דרד"מ עכ"ז הא איכא לעומת זה סברת חיל"א דהיא עדיפא טפי וא"כ אכתי איכא ק"ו כן הוא כוונת התוס' ופשוט וכל מעיין ישפוט בצדק כמה רב מהדוחק יש בפי' זה הן בלשון הגמ' והן בעיקר קושייתו דהיא גופי' קשיא דמנ"ל להמקשה דסברת חיל"א עדיפא טפי וגוברת על סברת דרד"מ דלמא סברת דרד"מ עדיפא טפי ותו לק"מ (ד) ועוד הקשו בתוס' דאמאי לא פריך בב"ב ולאו ק"ו הוא כדמקשה הכא דהא גם שם סברת חיל"א הי' מחייבת טפי שיחלוקו בארבא מבהא דהמחליף דהא בארבא החיל"א משא"כ בהא דהמחליף דאין החלוקה יל"א ואי משום דסברת דרד"מ היא בהיפך הא גם כאן סברת דרד"מ הוא בהיפך ואפ"ה מקשה משום דסברת חיל"א עדיפא טפי וגוברת על סברת דרד"מ וא"כ גם שם היה יכול להקשות כן (כן הוא כוונת התוס' בקושייתם) ומה שתירצו התוס' ע"ז דהתם לענין חלוקה סברת דרד"מ טובה מאוד ולכך היא עדיפא טפי מסברת חיל"א ולהכי לא מצי פריך משא"כ כאן דסברת דרד"מ אינה טובה כ"כ לענין לפוטרו משבועה ולכך סברת חיל"א עדיפא מינה הוא דחוק מאוד דמנ"ל להמקשה לשקול כ"כ הדברים במאזנים ולהקשות עד כי מצא כי בכאן סברת חיל"א מכריע על סברה דרד"מ ושם הוא בהיפך ועוד דמצד הסברא נראה דאם שם סברת דרד"מ הוא עדיפא מבכאן לעומת זה הא גם סברת חיל"א היא עדיפא שם מבכאן דודאי לענין חלוקה טפי מסתברת סברת קיל"א מלענין לפוטרו משבועה וא"כ סוף סוף ה"ל להכריע על סברת דרד"מ והדרא קושיא לדוכתא אמאי לא פריך גם שם האי ולאו קו"ח הוא כמו דפריך הכא. (ה) ועוד אנה נרמז בתיבת דררא דממונא הך פירושא שכ' התוס' שבלא טענותיהם יש ספק לב"ד ובשלמא לפי' רש"י פירוש דררא היא חסרון אבל להתוס' קשה להעמיס זה בלשון דרד"מ דאף אם נאמר דפירוש דררא הוא דודאי תיבת דררא אין לה אלא מובן אחד] כאילו אמר ספק ממון אכתי הא בכל טענות נמי איכא ספק ממון כיון דזה אומר כך וז"א כך וע"כ דעיקר התירוץ הוא שבלא טענותיהם איכא ספק ממון וזה חסר מן הספר (ו) ועוד דלרבה בר רב הונא דמיירי בברי וברי לא ידענא מאי חילוק יש בין זה לשאר טענות דעלמא. (ז') ועוד קשה בין לפי' רש"י בין לפי' התוס' דבשבועות (מ"א א') אמרינן ומאן דמתני לה אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל התם דליכא דרד"מ לא והתם אי אפשר לפרושי לא כרש"י ולא כהתוס' וכבר כתבנו דקשה טובא שיהי' חדא לשנא דגמ' מתפרש בתרי גווני (ועם שאין זה קושיא כ"כ דהתם נאמר על ענין אחר מכל מקום ודאי דניחא טפי לפרושי בחדא גוונא אם נוכל) (ח) ועוד דבכתובות (כ"ג ב') אמרינן נמי צריכא דאי תני ומודה ר' יהושע משום דאיכא דרד"מ אבל עדים דליכא דרד"מ אימא לא ורש"י פירשה שם לפי שיטתו אבל לפי פי' התוס' קשה:

לכך נראה בעיקר פירוש דררא דממונא הוא כמו דמוכרחין אנו לפרש במס' שבועות דהתם ע"כ הכי קמפרשינן לי' דבאומר להד"מ ולא ליותי כלל א"כ לפי טענתו אין לחבירו שום אחיזה ושייכות בממון זה שהוא טוען משא"כ באומר לויתי ולמחר אומר נתתי' לך דמודה דיש לחבירו אחיזה ושייכות בממון זה דהא לוה ממנו והי' מגיע לו רק שאומר שפרע לו אח"כ וא"כ טענת חבירו טובה ולכך יותר יש לחייבו שבועה על טענת נתתים לך מעל טענת להד"מ ונמצא לפ"ז דפי' דררא דממונא הוא שייכות ממון ומעתה גם בב"ב יתפרש כן וכן פי' שם הרשב"ם דה"ק גבי המחליף פרה כו' יש לכל אחד שייכות ממון דהא הפרה היתה מעיקרא ברשות המוכר ואח"כ ברשות הלוקח וכל אחד טוען פרתי ילדה נמצא דלכל אחד יש אחיזה ושייכות בממון זה ואין לפחות טענות כל אחד מהם לגמרי ולכך כיון דלכל אחד יש שייכות בממון זה לכך אמרינן דיחלוקו אבל בארבא לפי טענותיהם אין לחבירו שום שייכות בממון זה דהא כופר ואומר להד"מ דלא הי' שלך מעולם והיינו דאמרינן התם להאי אית לי' דררא דממונא ולהאי אית לי' דררא דממונא רצה לומר דלשניהם יש אחיזה ושייכות בממון זה אבל הכא ר"ל בארבא אי דמר לא דמר ואד"מ לד"מ רצה לומר דלפי טענותיהם אין לחבירו שום שייכות בממון זה ואין הכוונה שאין החלוקה יל"א דהא באמת בארבא החיל"א רק דלפי טענותיהם אי דמר לא דמר ולפ"ז אין צריך למחוק כלל בב"ב אפי' אות אחת ומעתה מיושב גם סוגיא דידן דסברת המתרץ הוי כי היכי דסברת דרד"מ מועיל לענין שיהא הדין דיחלוקו כדאמרינן בב"ב כמו כן מועיל לענין שיחלוקו בלא שבועה דכיון דלכל אחד יש לו אחיזה ושייכות בממון זה דין הוא דיחלוקו ולכך לא משבעינן להו והמקשה הקשה לו דלענין לפוטרו משבועה אדרבה הסברא הוא בהיפך דכיון דלכל אחד יש לו שייכות בממון זה א"כ טענתו טובה ומחייב שבועה לחבירו כדאמרינן במס' שבועות דהיכא דבטענתו איכא דרד"מ מחייב שבועה לחבירו טפי מהיכא דטוען להד"מ דליכא דרד"מ בטענתו ולפי' יתיישב הק"ו כפשוטו כמו שפי' רש"י דמדררא דממונא נמי עביד ק"ו ומעתה לא תיקשה קושיית התוס' אמאי לא פריך בב"ב האי ק"ו דשאני התם דסברת דרד"מ מתנגדת לסברת חיל"א ולכך לא מצי עביד ק"ו מסברת חיל"א לחוד דאיכא למפרך מה להמחליף שכן דרד"מ ואפשר דסברת דרד"מ עדיפא טפי משא"כ כאן בסוגין דעביד ק"ו מתרוויהו דלענין שבועה סברת דרד"מ נמי מחייבת טפי שבועה מבהיכא דליכא דרד"מ וכדאמרינן בשבועות ומעתה גם סוגיא דכתובות יתפרש כן וכמש"כ התוס' שם בשם ר"ח שהאומר הוא מוחזק בשדה (ור"ל דנמצא דיש לו אחיזה ושייכות בממון זה) אבל העדים אין בידם כלום עכ"ל התוס' שם ד"ה דאיכא והיינו כמו שפירשנו וכבר ידוע שכל דברי ר"ח הן דברי קבלה ועיין בנ"י שהביא ג"כ פי' רשב"ם רק שהוסיף לומר א"נ אפשר שילדה בשעת חליפין ואין לברור של מי הולד וגם בפי' זה הי' מיושבין הרבה מהקושיות שהקשינו לעיל אך לשנא דדרד"מ דמס' שבועות ודכתובות ודאי דאי אפשר לפרושי אלא כהרשב"ם וכמו שכתבנו ובלי ספק דניחא לן טפי לפרושי כולהו דרד"מ דאתמרן בש"ס בחדא גוונא ולכך לא הרחבתי הביאור בפירו' הא"נ שכ' הנ"י דנראה לע"ד כפי' רשב"ם גם הטור הביא פי' הא"נ דכ' הנ"י והשמיט הפי' העקריי והפירוש הברור היא כמו שכתבנו וכן פי' הרשב"ם ועיין:

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה