נחלת דוד על בבא מציעא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - אלו מציאות · דף כא:
תוס' ד"ה ת"ש המוצא מעות תימא כו'. וי"ל דהברייתא אלימא לי' לאקשויי דמשמע דבכל ענין הוא שלו אע"ג דאיכא סימן מדמוקי טעמא שהרבים מצויים שם ומשמע נמי כו' עיי"ש. מפשטן של דבריהם יראה דכוונתם הוא כיון דמיירי בדבר שיש בו סימן אם כן תיקשה גם לרבא ולכך אלימא ליה לאקשויי מברייתא משום דקשיא מינה בין לאביי ובין לרבא וממתני' לא קשיא רק לאביי אמנם ברש"א כתב דאין כוונתם להקשות גם לרבא דכיון שהרבים מצויין שם ועומד לייאש תו הוי כדבר שאין בו סימן ואמרינן ביה למפרע הוא דמיאש רק דכוונתם הוא דלאביי גופא אלימא הקושיא מדבר שיש בו סימן מדבר שאין בו סימן וצריך לומר לדבריו אף דאכתי המקשה לא ידע מהא דר"י דאדם עשוי למשמש בכיסו וא"כ מנא ידע דאבד במקום שהרבים מצויים דלתייאש לכי ידע דלמא יסבור שאבד במקום שאין הרבים מצויים ולא יתייאש לעולם אף לכשידע וא"כ קשיא גם לרבא דמ"מ הא יוכל לשער שאבד במקום שהרבים מצויים אף בלא הא דר"י דזה יוכל לשער בקל היכן נאבד הימנו ובאיזה מקום. אמנם עיקר דבריו בזה דחוקים דמאי אולמא הקושיא לאביי יותר מדבר שיש בו סימן כיון דלאביי אין נ"מ כלל בזה וגם עיקר סברתו דיוכל לשער היכן נאבד אף בלא הא דר"י הוא ג"כ דחוק מיהו אף אם נאמר בזה דלא כרש"י רק דכוונת התוס' הוא דמהברייתא קשה גם לרבא מ"מ עיקר דבריהם בזה דחוקים וכמו שהקשה במהרמ"ל דבמה תירצו לקושיא הראשונה כיון דכבר הקשו ממתניתין כו'. ומה שכתב במהרמ"ל דמהברייתא הקשו תחילה. הן אמת דלשנא דגמ' מוכח כן מדשני אמתניתין כדאמר ר"י ומשמע שכבר היו ידועים להם דברי ר"י שנאמרו על הברייתא וא"כ ע"כ דמהברייתא הקשו תחילה אבל לפ"ז תיקשה בהיפוך א"כ למה חזרו והקשו אח"ז ממתני'. ומה שכתב במהרמ"ל ע"ז שזה היה מקשה אחר הוא דחוק כמבואר לכל מעיין וכל זה גרם להם להתוס' משום דאזלו לשיטתם לעיל שכתבו דר' יצחק ע"כ ס"ל כאביי אבל לפמש"כ לעיל דאין לזה שום הכרח יהיה ניחא סוגיא דידן בלי שום דוחק והוא דר"י ס"ל כרבא ולכך ממתניתין לא הוי קשיא ליה ולא מידי רק מהברייתא שפיר הוי קשיא ליה לרבא כיון דמיירי גם ביש בו סימן ובלא הא דר"י הוי קשיא שפיר לרבא משום דאינו עומד להתייאש כלל כיון דלא ידע היכן נפל ודלא כרש"א ולכך הוצרך ר' יצחק לשנויי להא דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה מיהו אף לבתר דחדית לן ר' יצחק הך סברא דעשוי למשמש בכיסו מ"מ לא הוי ידעינן דתועיל הך סברא דעשוי למשמש רק שעי"ז ידע היכן נאבד הימנו אי במקום שהרבים מצויים שם אי לא דכיון שעי"ז יוכל לדעת שאבד במקום שהרבים מצויים שם ממילא הוא עומד להתייאש לכשידע ואם כן לרבא שפיר אמרינן דהוי יאוש למפרע ותו לא קשיא לרבא ולא מידי אבל אכתי לא ידעינן דסברת עשוי למשמש בכיסו יהיה מועיל כ"כ דבשביל זה נאמר שידע תיכף לכשנפל דלא להוי יאוש שלא מדעת גם לאביי משום דזה יותר בקל לכוין המקום היכן נאבד משנאמר שידע תיכף לנפילתו עד דלא להוי יאוש שלא מדעת כדמוכח מדברי רש"א שהבאתי לעיל ובלא"ה נמי הסברא פשוטה כן ולכך אף לבתר דשנינן אליבא דרבא הך סברא דאדם עשוי למשמש בכיסו כו' מ"מ מקשה ממתני' לאביי משום דסברת המקשן היה דלענין זה לא תועיל הך סברא והתרצן השיב כדר' יצחק וכו' ר"ל כי היכא דמהני הך סברא דאדם עשוי למשמש לענין דלא תיקשה לרבא משום דעי"ז יוכל לדעת היכן נאבד כמו כן מהני גם לאביי דסברת עשוי למשמש חזקה כ"כ עד שעי"ז ירגיש תיכף סמוך לנפילה ותו לא הוי ישל"מ וידוקדק עפי"ז לישנא דכדר' יצחק משום דאינו ממש דברי ר' יצחק רק דהגמ' קאמר כמו דאמרינן לרבא כמו כן נוכל לומר דהך סברא מהני גם לאביי כנלפע"ד ברור והבן זה כי הוא עמוק קצת:
שם תוס' בד"ה תאנה נמי מידע ידע ויש לומר דבדין וודאי דאין לתלות בעוברי דרכים עכ"ד. ויש לדקדק לפי מאי דקיי"ל דהל' כר' חנינא במס' ב"ב (כ"ג ב') בשמעתא דניפול דאמר דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אם כן אמאי הוא הדין באמת לתלות באילן ואי משום דהאילן קרוב אדרבה טפי אית לן למתלי בעוברי דרכים שהם רובא דעלמא כיון דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מיהו לשיטת הרמב"ם שם (כ"ד א') בעובדא דחצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה דשרייה רבינא ואמרינן עלה לימא משום דסבר כר"ח ודחי שאני חמרא דאי מגניב מיניה אצנועי בגוויה לא הוי מצנעי והני מילי חמרא אבל עינבי מצנעי והנה הרמב"ם פסק דענבי אסורין גם לפי מאי דקיי"ל כר' חנינא ולכאורה דבריו אינם מובנים דבגמ' לא אמרינן זה רק לפי מאי דבעי למדחי דלא ס"ל כר"ח אבל לפי מאי דקיי"ל כר"ח למה יהיה ענבי אסורים הלא אית לן למיזל בתר רובא דעלמא וכן הקשה עליו בפרישה וכ' ע"ז הט"ז ביו"ד סימן של"א דמשמע ליה להרמב"ם מדקאמר והני מילי כו' דגם לפי האמת קיי"ל הכי ואי משום דרו"ק הולכין אחר הרוב הני מילי היכי שלא נמצא במקומו ממש כגון ניפול הנמצא בין שני שובכות דאזלינן בתר השובך היותר גדול אף דאידך יותר קרוב היינו משום דנמצא במקום מיוחד לא בשובך זה ולא בשובך זה אבל ניפול הנמצא בשובך הקטן ממש היעלה על הדעת לומר דנתלי דהוא משובך הגדול משום דאזלינן בתר רובא דהא ודאי ליתא רק דאמרינן כאן נמצא כאן היה וה"נ דכוותיה בהך חצבא או עינבי כיון דאשתכחו בפרדיסא ממש לא שייך כאן לומר דניזול בתר רובא רק דאמרינן כאן נמצא כאן היה ולכך עינבי אסורין אפי' למאי דקיי"ל כר' חנינא וחמרא דמותר הוא מטעמא דאמרן אם איתא דמיגנבי אצנועי בגוויה לא הוי מצנעי כן הוא תוכן כוונת הט"ז בתוספת ביאור קצת וכבר קדמו הרמב"ן בזה והנה אם כי צדקו דבריהם בכוונת הרמב"ם דודאי ליכא לתרוצי דבריו רק כמש"כ ודברי הרמב"ם הכריחם להך סברא אמנם עדיין יש לראות מי הכריחו להרמב"ם עצמו לומר כן דהא ודאי ליכא למימר דמסתבר ליה זה להרמב"ם לסברא פשוטה דאמרינן כאן נמצא כאן היה דהא חזינן לסתמא דהש"ס דאמר לימא משום דסבר כר' חנינא וא"כ ע"כ דלא ס"ל להש"ס הך סברא דכנכ"ה דאם איתא להך סברא אפי' לר"ח נמי אסור בכה"ג וכיון דחזינן דבסלקא דעתך דהש"ס ליתא להך סברא א"כ מי הוא המכריחינו לומר דלפי האמת נדינן מזה ושפיר איתא להך סברא דכנכ"ה ומש"כ הט"ז דלשנא דגמ' דקאמר והני מילי כו' דאילו לדחיה בעלמא נאמר לא הוי הש"ס מחלק בהכי' כיון דלא קיי"ל כן אין זה הכרח כ"כ [וראוי שתדע דהך סברא כאן נמצא כאן היה שכתב הט"ז בכאן אינו כמו כאן נמצא כאן היה שבכל הש"ס כמו בפ' המדיר לענין מומין ושארי דוכתי דהתם אינו רק בדבר שאינו תלוי במעשה כגון מומין דנמצאו בה בהיותה בבית בעלה דאמרינן דכאן נולדו אבל בדבר התלוי במעשה כמו בנ"ד דנמצאו הענבים טמונים שניכר מעשה זה ע"י מעשה בני אדם דמעצמם דרך נפילתן מהאילן לא אפשר שיהיו טמונים בעומק כ"כ או שיהיו מקובצים הרבה במקום אחד כמו שנמצאו יחד רק בודאי איניש הצניעם ובזה לא שייך כ"כ לומר כאן נמצא כאן היה דכיון שנעשה ע"י אדם אפשר שממקום אחר לקחם ולענ"ד גם הט"ז לא כיון לזה שיהיה שייך בכאן ממש הך סברא דכנכ"ה רק אשגרת לשנא בעלמא הוא דנקיט ועיקר הסברא הוא דבמקומו ממש לא אמרינן דניזול בתר רובא דבזה קרוב עדיף וכמש"כ הרמב"ן] אמנם לפמש"כ יהיה דברי הרמב"ם מוכרחים מסוגיא דידן דאמאי לא תלינן בעוברי דרכים דהם רובא דעלמא וא"כ בזיתים וחרובים נמי יהיה מותר ולהך גירסא דזיתו מוכיח עליו גם לפי האמת הקשה כן אלא ע"כ דצריך לומר כמש"כ הרמב"ן והט"ז בכוונת הרמב"ם דבמקומו ממש תלינן בקרוב ומהכרח סוגיא דידן הוצרך הרמב"ם לדחוק קצת בסוגיא דב"ב אבל לשיטת הרא"ש שם בעובדא דחצבא דחמרא דפסק באמת לפי מאי דקיי"ל כר' חנינא גם ענבי שריין וכפשטא דסוגיא דב"ב וא"כ אפי' במקומו ממש נמי ס"ל להרא"ש דאית לן למיזל בתר רובא א"כ הדק"ל אמאי לא תלינן כאן בעוברי דרכים וא"כ גם זיתים וחרובים יהיו שריין שוב ראיתי בספר קצות החושן שהקשה ג"כ על שיטת הרא"ש מסוגיא דלקמן דמצא כלי ולפניו פירות דתלינן דפירות אלו נפלו מהכלי ולא אזלינן בתר רובא דעלמא ועוד הקשה מסוגיא דאבנים שנמצאו אצל מרקוליס במס' ע"ז בר"פ ר' ישמעאל (נ' א') דתלינן במרקוליס ואסורין ועיי"ש דרש"י ס"ל דמקורבין הוי בתוך אמה ומחצה ולהתוס' בתוך ד' אמות הוי מקורבין ואמאי לא ניזול בתר רובא דעלמא אמנם לשיטת הרמב"ם לא הוי קשיא ליה מהנך סוגייות משום כיון דהוי מקורבים כ"כ לרש"י כדאית ליה ולהתוס' כדאית ליה תו מיקרי מקומו ממש ולא אזלינן בזה בתר רובא גם לר' חנינא ומזה יצא לו דגם בכלי ולפניו פירות דלא אתפרש במכילתין כמה יהיה רחוק הכלי מהפירות דניתלי הפירות בכלי הוא גם כן כשיעור אבנים הסמוכים למרקוליס לרש"י כדאית ליה ולהתוס' כדאית ליה דביותר מזה לא מקרי מקומו ואזלינן בתר רובא דעלמא עכ"ד עיי"ש ולעד"נ דמהני סוגיות דכלי ולפניו פירות ואבנים הסמוכים למרקוליס גם לשיטת הרמב"ם לא מתחוורא מלתא כ"כ דכיון דהפירות רחוקים קצת מהכלי והאבנים מהמרקוליס תו לא מקרי מקומו ממש ומש"כ בעל קצה"ח כיון דמקורבים כ"כ שפיר הוי מקומו ממש לא נהירא לענ"ד דא"כ גם גבי ניפול ה"ל להגמ' לפלוגי ולומר דאם נמצא בתוך ד"א להתוס' ולרש"י בתוך אמה ומחצה תו לא שדינן לי' בתר שובך אחר ואע"ג דאיהו נפיש ומדלא מפליג הש"ס בהכי גבי ניפול ש"מ דבכל ענין אזלינן בתר רובא כל שאינו במקומו ממש ותו דגם בסוגיין דכלי ולפניו פירות איך סתם תלמודא כ"כ מלפרש כמה יהי' שיעור המרחק בניהם דדוחק גדול לומר דסוגיא דשמעתין סמכה שמעצמינו נבין זה מהא דאמרינן בע"ז לענין אבני מרקוליס ואין מדרך תלמודא לסתום כ"כ ועוד דלא אשתמיט שום אחד מהפוסקים קמאי ובתראי מלבאר זה בהך דינא דכלי ולפניו פירות עד שבא בעל קצה"ח וחידש לנו דין זה והוא תמוה:
לכך נראה לע"ד דמהנך סוגייות לא קשה כלל לא להרא"ש ולא להרמב"ם משום דהתם בשמעתא דניפול גרסי' אמר אביי אף אנן נמי תנינן דם שנמצא בפרוזדור טמא ואע"ג דאיכא עליה דמקרבא ורבא דחי לה רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד הרי חזינן דלרבא אף למאי דבעי לומר דלא כר"ח וקרוב עדיף מרוב אפ"ה היכי דאיכא מצוי בהדי רוב שוב חזר להיות עדיף מקרוב וכיון שכן גם לדידן דקיי"ל כר"ח דרוב עדיף מקרוב היכי דמצטרף מצוי בהדי קרוב חזר להיות עדיף מרוב דכך שווה קרוב לדידן כמו רוב לרבא וכי היכי דלרבא רוב ומצוי עדיף מקרוב כמו כן לדידן קרוב ומצוי עדיף מרוב ואין לומר דרבא גם למאי דבעי למדחי להא דר"ח היינו דלא ניחא רוב עדיף מקרוב אבל מ"מ גם קרוב לא עדיף מרוב אפי' לרבא רק תרווייהו שווין וכיון שכן אין ראי' לדידן דקרוב ומצוי עדיף מרוב דעד כאן לא קאמר רבא דרוב ומצוי עדיף מקרוב משום דגם בלא מצוי היו תרווייהו כי הדדי ולכך אהני מצוי לרוב דלהוי עדיף מקרוב אבל לדידן דבלא מצוי קיי"ל כר"ת דרוב עדיף א"כ קרוב בצירוף מצוי אפשר דלא מהני רק להיות שווה לרוב אבל מנ"ל שיהי' עדיף יותר מרוב. דזה אינו דכבר כתבו שם התוס' בד"ה לימא משום דסבר כר"ח דאי ליתא לדר' חנינא א"כ קרוב עדיף מרוב ודבריהם מוכרחים שם בסוגיא דזה אי אפשר לומר שיהי' רוב וקרוב שווין רק אחד מהן ודאי עדיף מחבירו ולר"ח רוב עדיף ואם נאמר דלא כר"ח א"כ קרוב עדיף [והטעם נראה משום דר"ז פריך על ר"ח מקרא דוהיתה העיר הקרובה ומשני ביושבת בין ההרים וליכא אחריתא דנפישא מינה ולכך אם לא נאמר כר"ח היינו משום דמוקמינן לקרא בכל גווני אף באין יושבת בין ההרים וא"כ ע"כ קרוב עדיף] לפ"ז הדרא הוכחתינו לדוכתא דכמו דלרבא הדין ברוב ומצוי כמו כן לדידן בקרוב ומצוי דמאי שנא ומעתה לא קשה כלל מהך דכלי ולפניו פירות ומאבנים הסמוכים למרקוליס אף אם נאמר דזה לא מקרי מקומו ממש משום דהתם ודאי דהוי מצוי כמו דם המקור דוודאי הוא מצוי טפי שיפלו האבנים מהמרקוליס מתוך גובה האבנים שעשויין כגל מרוב הזורקין והדבר נראה שמצוי טובא שיוחלקו אבנים מראש הגל משנאמר שאדם אחר אבד אותן בכאן דנפילה לא שכיחא כ"כ דמסתמא אדם משמר מה שיש לו וכמו כן בכלי ולפניו פירות ודאי מצוי יותר שהפירות נפלו מהכלי בעת נפילת הכלי משנאמר בשני בני אדם אבדו זה כלי וזה פירות ואתרמו תרווייהו בחד דוכתא ושיהי' באופן שיהי' נראה שהפירות נפלו מהכלי דהיינו דמהדר אפיה לגבי פרי וכיוצא בזה כדאמרינן התם בסוגיין ואף דאמרינן שם בב"ב הדרבי' רבא מההיא לא דהדר בי' מהך סברא דרוב ומצוי עדיף טובא מקרוב רק דזה לא מקרי רוב ומצוי וכמ"ש שם התוס' בד"ה דתני ר"ח בסופו וז"ל ולמאי דהדר בי' רבא וקאמר דלא הוי רוב ומצוי עכ"ל אבל בנ"ד דוודאי מקרי קרוב ומצוי וכדכתיבנא א"כ לכו"ע הוא עדיף מרוב וכיון שכן לא קשה כלל מהא דכלי ולפניו פירות ומאבנים הסמוכים למרקוליס ודו"ק ומעתה גם מה שחידש בקצה"ח בהא דכלי ולפניו פירות שהיו מקורבים זל"ז כשיעור אבני מרקוליס גם זה ליתא רק דכל היכי דהוא באופן שנראה שמהכלי נפלו בין שהוא רחוק או קרוב מ"מ כיון שנראה שהם מהכלי תו מקרי קרוב ומצוי לגבי רובא דעלמא ולכך לא פי' במכילתין שיעור קריבותם וגם לא אשתמיט שום א' מהפוסקים להשמיענו זה משום דבכל ענין תלינן בכלי אם הם באופן שנראה שהוא מהכלי וזה ברור:
מיהו מה שהקשינו מסוגיא דידן עדיין לא מתורץ בזה כלל דכיון דזתים וחרובים לא עבידי דנתרי א"כ גם זה אינו מצוי וכיון שכן לא נשאר רק מעלה דקרוב לחודא והדק"ל אמאי לא אזלינן בתר רובא דעלמא וא"כ גם זתים וחרובים יהי' שרי וא"כ מסוגיא דידן איכא שפיר ראי' לשיטת הרמב"ם דמקומו ממש הוא עדיף מרוב ואמרינן כנכ"ה וכמש"כ הרמב"ן והט"ז ולשיטת הרא"ש צ"ל אף דזתים וחרובים לא עבידי דנתרי מ"מ הוא מצוי יותר מנפילה דנפילה לא שכיח כלל ולכך לגבי נפילה שפיר מקרי קרוב ומצוי אף בזתים וחרובים וצ"ע. שוב ראיתי שיש לומר שבנידון דידן גם הרא"ש מודה לסברת הרמב"ם דבמקומו ממש אמרינן כאן נמצאו כאן היו דעד כאן לא מוכח מסוגיא דהתם דלא אמרינן כאן נמצא כאן היה אלא בדבר התלוי במעשה אבל בשמעתין כיון דאיכא למימר שמעצמם נפלו מהאילן שפיר אמרינן כנכ"ה כמו כנכ"ה שבכל הש"ס תדע דהא עד כאן לא התיר הרא"ש שם בעינבי אלא בענבים הטמונים שנראה שאדם הטמינם אבל בענבים סתם הנמצאים בכרם דאיכא למימר מאילן נפלו ודאי לא מסתבר שיתיר הרא"ש גם בזה ואף דיש להתעקש ולומר דטמונים דנקט הוא לרבותא לאשמעינן דעינבי מצנעי לאפוקי מחמרא דאמרי' אם איתא כו' לא הוי מצנעי בגווי' מ"מ מצד הסברא נראה דמודה הרא"ש בזה והיינו משום דאמרינן כנכ"ה כיון דאיכא למימר מאליהם באו לשם וכמו כן בזתים וחרובים אף דלא עבידי דנתרי מ"מ סברת כאן נמצאו כאן היו שייך גם בהו ובזה מיושבים דברי הרא"ש בלי פקפוק ועיין היטב בכ"ז:
ומש"כ התוס' דאע"ג שמן הדין אין לתלות בעוברי דרכים אפ"ה מתייאש משום דאינשי דלא מעלו יקחוהו לכאורה הי' נראה דזה תליא בפלוגתא דר"ש בן אלעזר ורבנן דלקמן במוצא במקום שהרבים מצויין שם דלרשב"א אפי' ברוב ישראל נמי מתייאש משום אינשי דלא מעלו וכמש"כ התוס' לקמן אבל לרבנן דפליגי עליה ברוב ישראל ואפי' ברוב עכו"ם נמי קמבעי הש"ס לקמן אי פליגי רבנן וכיון שכן יש להבין איך כתבו כאן התוס' בפשיטות דמתייאש משום אינשי דלא מעלו שזה אינו רק לרשב"א אי אמר אפי' ברוב ישראל. אך זה טעות דהך אינשי דלא מעלו שכ' התוס' כאן אינו ענין כלל לאינשי דלא מעלו שכ' התוס' לקמן אליבא דרשב"א דהתם חיישינן לרשעים גמורים שאפילו דבר שיש בו סימן לא יחזירו וזה אינו רק במקום שהרבים מצויים ולרשב"א אבל כאן לא איירי מאנשים כאילו תדע דהא בזתים וחרובים אינו מתייאש או משום דחזותו מוכיח עליו או משום דזיתו מוכיח עליו וע"כ דלא חיישינן לאינשי דלא מעלו כדלקמן אלא הא דחיישינן כאן הוא משום דיורו היתירא לומר מעוברי דרכים נפלו אבל בלא הוראת היתר לא יטלו וכיון שכן בזה גם רבנן מודו דחיישינן לאינשי כאילו שיטלו ע"י הוראת היתר דאנשים כאילו שכיחי טובא ולכך שפיר כתבו התוס' כאן אליבא דכו"ע מיהו עדיין אינו מיושב כ"כ כיון דלרבנן קמבעי לקמן דאפשר דפליגי אפי' ברוב עכו"ם דאפ"ה לא מתייאש דסמיך עצמו דילמא ימצאנה ישראל ויחזירנה לו וכיון שכן כיון דעכ"פ קרי להו התוס' אינשי דלא מעלו ש"מ דאיכא אנשים היודעים הדין דאין לתלות בעוברי דרכים וא"כ לא גרע עכ"פ מרוב עכו"ם והדק"ל אמאי כתבו התוס' כאן בפשיטות דמתייאש משום אינשי דלא מעלו דהא לרבנן אם נאמר דפליגי ברוב עכו"ם א"כ גם כאן הכי גרע מרוב עכו"ם אך גם זה אינו דשפיר גרע כאן אפי' מרוב עכו"ם דבשלמא התם אם ימצאנה ישראל ויטלנה תו לא איכפת לן ברוב עכו"ם המצויים שם באותו מקום כיון שכבר נטלה הישראל ולכך לא מתייאש דסבור אימור ימצאנה ישראל קודם שיראנה עכו"ם ויחזירנה לו ואף דעכו"ם הוי רובא וקרוב הדבר שיראנה עכו"ם מקודם מ"מ אפשר להיות שיראנה ישראל מקודם ויכריז עליו כיון דאיכא סימן משא"כ כאן דאף שיראוהו מקודם כמה אנשים שיודעים הדין דאין לתלות בעוברי דרכים מ"מ הא לא יטלוהו ע"מ להחזירו לבעליו רק יניחוהו במקומם וסוף סוף יבואו אותן אנשים דלא מעלי ויקחוהו ולכך אף אם אותן אנשים דלא מעלי הוי מיעוט מ"מ מתייאש בכאן אפי' לרבנן וזה פשוט ועיין
ולענין הנך תרי גירסי דכתבו התוס' דזיתו מוכיח עליו או דחזותו מוכיח עליו העיקר בזה כמו שכ' רש"א ותוכן כוונתו הוא דמקודם לזה הקשו התוס' דמאי פריך לרבא דלמא רבא לא ס"ל הך סברא דמתייאש משום אינשי דלא מעלו רק שסומך עצמו כיון שמן הדין אין לתלות בעו"ד מסתמא לא יטול אותן שום אדם ותירצו דמשו"ה פריך לרבא דע"כ אית לי' ג"כ הך סברא דאלת"ה תאינה אמאי שרי. והנה להך גירסא דזיתו כו' א"כ תי' הגמ' היינו קושיית התוס' וקושיית הגמ' א"ה תאינה כו' היינו תירוץ התוס' ולפ"ז ע"כ דצריך לפרושי תאינה עם נפילה נמאסת דהיינו שמפקירה אבל להך גירסא דחזותו מוכיח עליו א"כ מדלא משני הגמ' כקושיית התוס' ש"מ דתירוץ התוס' הי' ידוע להם בפשיטות להגמ' דא"כ תאינה נמי וכיון שכן ע"כ ליכא לפרושי בהא דתאנה עם נפילתה נמאסת שמפקירה דא"כ תיקשה כיון דאתיין להכי אמאי איצטריך לשנויי דחזותו מוכיח והוי כדבר שיש בו סימן ולא משני כקושיית התוס' ולכך בהכרח צריכינן לפרש אליבא דהך גירסא דנמסת ואינו ניכר וזה ברור בכוונתם. ועכ"ז רש"י לא חש להכרח זה דרש"י גרס דחזותו מוכיח עליו ואפ"ה פירש בהא דתאנה עם נפילתה נמאסת שמפקירה והיינו משום דרש"י לא חש לקושיית התוס' שהקשו דאמאי לא משני לרבא דאינו מתייאש משום אינשי דלא מעלו ולרש"י הי' נראה דזה הי' להגמ' לסברא פשוטה דיש להתייאש משום זה עד דאי אפשר לומר שרבא לא יסבור כן ולכך שפיר פריך הגמ' בפשיטות לרבא אף בלא הכרח דאם כן תאנה נמי וכיון שכן אין עוד שום הכרח לפרש להך גירסא דחזותו כו' שאינו ניכר בתאינה רק שפיר יש לפרש שמפקירה וזה פשוט:
שם רש"י ד"ה עם נפילתה נמאסת הלכך כיון דידוע דנתרא מעיקרא מתייאש כו' עכ"ל עיין בלח"מ בפט"ו מה' גזילה ואבידה שהקשה על דברי רש"י אלו דלאיזה צורך כתב דמעיקרא מתייאש דהא עתה בדרבא קיימינן לשנויי הברייתא דלא תיקשה לרבא ולרבא אפי' נתייאש לבסוף נמי הוי יאוש למפרע וכמו כן הקשה על הרמב"ם דכתב להך טעמא דתאינה עם נפילתה נמאסת כיון דזה לא אמרינן בסוגיין רק לרבא אבל לדידן דקיי"ל כאביי בלא"ה ניחא וכמו דהוה ס"ד דהמקשה ואשתמיטתיה דברי הרמב"ן במלחמות שכ' בסוגיין דלפי האמת גם לאביי נמי אמרינן כן להך סברא דחזותו מוכיח עליו וכיון שכן צריכינן ג"כ לטעמא דתאינה עם נפילתה נמאסת לאביי והביא ראי' דהא ר' אבוה הי' בזמן קודם לאביי ורבא ואיהו דאמר להא דחזותו מוכיח עליו וא"כ ע"כ דלאו משום קושיא דרבא קאמר כן רק דקושטא דמלתא קמפרש לטעמא דמתניתין ולכך לפי האמת גם לאביי מפרשינן למתניתין כר' אבוה עיי"ש ודו"ק וכן מוכח להדיא מדברי התוס' לקמן ד"ה הני תמרי דזיקי כו' ועיי"ש במפרשי התוס':