אור ברסלב
נחלת ברוך סימן כב › ענף ג

נחלת ברוך· רבי ברוך לאבסקי

סימן כב · ענף ג

ענף ב

תו גרסינן התם אלא מן הדא דתניא ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור וכ"ד שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכה"כ נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לי' והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור כדתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט ודילמא הא נמי לחומרא שאני עכ"ל הגמרא:

והנה הר"ן מפרש להא דאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט דהיינו דקודם הביעור אוסר התערובות במשהו משום דהוה דבר שיש לו מתירין דיכול לאוכלם קודם הביעור אבל לאחר ביעור שהן אסורין באכילה לא הוה דבר שיש לו מתירין ואינו אוסר אלא בנו"ט והנה פשוט דהר"ן סובר כדעת הרמב"ם (פ"ז מה' שמיטה ה"ג) דפירות שביעית אסורין לאחר הביעור ומשו"ה מפרש האי פירושא והנה בשעה"מ (פט"ו מה' מאכלות אסורות) וכן בנוביה"ו מה"ת (סימן נג) הקשו מסוגיא זו דנדרים על הראבי"ה מובא ביור"ד (סימן סט) דסובר דדבר שיש לו מתירין לא הוה אלא כשיש היתר לאיסורו לאחר שנאסר והקשו עליו מהא דאמרינן הכא דפירות שביעית קודם ביעור הוה דבר שיש לו מתירין משום שיכול לאוכלם קודם הביעור כמו שפי' הר"ן ואע"ג דהכא אין היתר לאיסורו ופלפלו הרבה בקושיא זו אמנם לענ"ד זה לא קשה כלל וכלל דודאי פשוט דהראבי"ה מפרש להאי ברייתא דלא כהר"ן אלא כשאר רבוותא דהנה הר"ש שביעית (פ"ו מ"ג) ושם (פ"ז מ"ז) והרמב"ן פ' בהר ד"ה ולבהמתך כתבו דביעור דשביעית הוא שצריך להפקיר הפירות ולאחר שהפקירם הם מותרים לכל אדם א"כ א"ש בפשיטות הא דאר"ש אני לא אמרתי אלא לביעור משום דבזמן הביעור הוה דבר שיש לו מתירין ממש כמו כ"ד שיש לו מתירין שבכל הש"ס שיש היתר לאיסורו שהוא יכול להפקירם ולאחר שהפקירם מותרים באכילה אפילו לבעלים. גם הראב"ד (פ"ז מה' שמיטה ה"ג) מפרש ג"כ הכי אלא דסובר דתרי זמני ביעור איכא דבביעור ראשון סגי כשמפקירם ומותרים באכילה אבל לאחר ביעור השני הם אסורים לגמרי ומפרש הא דאר"ש אני לא אמרתי אלא לביעור דהיינו זמן ביעור הראשון דאז הוה דבר שיש לו מתירין שיכול להפקירו:

אמנם לענ"ד מסתבר טובא דגם הרמב"ם דסובר דפירות שביעית לאחר ביעור אסורים גם הוא מפרש להאי ברייתא דר"ש כמו שפירשו הר"ש והרמב"ן שהבאתי דהא ודאי דגם הרמב"ם מודה דבהא מילתא אי פירות שביעית לאחר ביעור אסורים באכילה איכא בזה פלוגתא דתנאי אלא שהוא סובר כר' יוסי שביעית (פ"ט מ"ח) דפירות שביעית לאחר ביעור אסורים באכילה דלפי גרסת הרמב"ם במשנתנו דשביעית שם סובר ר' יוסי הכי משו"ה פסק כר"י להלכה אבל ודאי דהרמב"ם מודה דאיכא בזה פלוגתא דתנאי מעתה אפשר לומר דגם ר' שמעון סובר דמותר באכילה לאחר שהפקירם א"כ פירות שביעית לאחר ביעור הוה דבר שיש לו מתירין ממש והנה מצאתי הדבר מבואר בהדיא דר' שמעון גופי' סובר דפירות שביעית לאחר ביעור מותרים באכילה לאחר שהפקירם דבתוספתא שביעית (פ"ח) תניא ר"ש אומר עניים אוכלים אחר הביעור ועשירים אוכלים מן האוצר ומבואר בתוספתא שם דכשבטלו האוצרות היו מפקירים הפירות ואוכלים דכיון דמצינו בהדיא דר"ש גופי' סובר שמותרים באכילה לאתר ביעור א"ש טובא הא דאמר אף אני לא אמרתי אלא לביעור דלדידי' פירות שביעית לאחר ביעור הוה דבר שיש לו מתירין ממש כמו כ"ד שיש לו מתירין שבכל הש"ס שיש היתר לאיסורו וכן מסתבר לענ"ד דקשה טובא לומר דהאי דבר שיש לו מתירין דאמר ר"ש גבי ביעור לא יהא דומה לכל דבר שיש לו מתירין כמו שהוא ע"פ פירושו של הר"ן שהבאתי אבל לדברינו א"ש:

והנה לדברינו ג"כ א"ש טובא הא דתניא בהאי ברייתא אמרו לי' והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור דלענ"ד נראה ברור דהני חכמים דאמרו ליה סוברים כר' יהודה שביעית (פ"ט מ"ח) דפירות שביעית לאחר הביעור אסורים לעשירים כלומר להבעלים א"כ לדידהו פירות שביעית לאחר ביעור לא הוה דבר שיש לו מתירין דהא כשיפקירם יהא אסורים לבעלים ומשו"ה אמרו ליה והלא שביעית אין לה מתירין וכש"כ להרמב"ם דלגרסתו במשנתנו דשביעית שם סובר ר' יוסי דפירות שביעית לאחר הביעור אסורים לגמרי דלדידי' א"ל ג"כ דהני חכמים דאמרו ליה סוברים כר"י שהם אסורים ולא הוה דבר שיש לו מתירין אלא גם לשאר רבוותא שגרסתם בשביעית שם דלר"י מותרים לגמרי לאחר ביעור מכל מקום גם לדידהו מסתבר לומר דהני חכמים דאמרו ליה סוברים כר' יהודה במשנתנו שם כמש"כ ולדברינו מבואר היטב פלוגתא דהני חכמים דאמרו ליה ור"ש דחכמים סוברים דפירות שביעית הוה דבר שאין לו מתירין אפילו לביעור ולר"ש הוה דבר שיש לו מתירין כמש"כ:

גם לדברינו א"ש דהרמב"ם (ה' שמיטה פ"ז הכ"א) וכן (בפ' טו מה' מאכלות אסורות) פסק דשביעית אוסרת בכ"ש ואע"ג דלהרמב"ם פירות שביעית לאחר ביעור לא הוה דשיל"מ דלדברינו א"ש משום דהרמב"ם פוסק כהני חכמים דאמרו ליה דפירות שביעית אוסרת במשהו אע"ג דלא הוה דבר שיש לו מתירין אלא שצריך לישב לשונו של הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות שכתב פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו במינן בכ"ש ושלא במינן בנו"ט אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובות אסור אלא חייב לאוכלן בקדושת שביעית ומהאי לישנא היה נראה דדוקא קודם ביעור שמותרים באכילה אוסרים בכ"ש אבל לאחר ביעור דלהרמב"ם אסורים באכילה אינו אוסר בכ"ש אבל א"א לומר כן דהא הרמב"ם (ה' שמיטה פ"ז הכ"א) סתם דפירות שביעית אוסרת במשהו ומשמע דאפילו לאחר ביעור אוסרת בכ"ש ועוד הא הרמב"ם מיירי בפ"ז דשמיטה שם בפירות שביעית לאחר ביעור ומ"מ סתם דאוסרת במשהו אלא דכונת הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות הוא משום שהביא שם להלכה הא דאמר ר' יוחנן בע"ז (עג) דכל איסורי תורה במינן בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ וקשה ליה להרמב"ם שם מ"ט לא כלל ג"כ ר' יוחנן דפירות שביעית אוסרת במשהו וקושיא זו היא ג"כ דוקא אי נימא דפירות שביעית אוסרת במשהו אע"ג דלא הוה דבר שיש לו מתירין דאי נימא דמשו"ה אוסרת במשהו משום דהוה דבר שיש לו מתירין א"א להקשות מ"ט לא כלל ר' יוחנן ג"כ פירות שביעית כמו שאין להקשות מ"ט לא כלל ר' קדש דהוה ג"כ דבר שיש לו מתירין דר' יוחנן לא מיירי בדבר שיש לו מתירין כמש"כ בתוס' ע"ז שם ד"ה טבל וגם לפי שיטת הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות שם ג"כ לא מיירי ר' יוחנן בדבר שיש לו מתירין כמו חדש וחמץ שיש להם היתר מעצמם כמש"כ בכ"מ שם (ה"ו) אלא משום דפירות שביעית אוסרת במשהו אע"ג דלא הוה דבר שיש לו מתירין משו"ה קשה לי' להרמב"ם מ"ט לא כלל ר' יוחנן ג"כ פירות שביעית וע"ז תי' הרמב"ם שם דר' יוחנן לא מיירי אלא בדברים אסורים כמו טבל ויי"נ דהני תרתי הוו דברים אסורים אבל שביעית דלא הוה דבר האסור קודם ביעור אלא שאוסר התערובות שיהא נאכל בקדושת שביעית בזה לא מיירי דר"י לא מיירי אלא בדברים אסורים:

והנה לאחר שבארנו הא מילתא דאמר ר' שמעון אף אני לא אמרתי אלא לביעור נבאר סיפא דמלתא דר"ש שאמר אבל לאכילה בנו"ט דכמה רבוותא טובא פליגי בפירושא דמילתא דהר"ש שביעית (פ"ו מ"ג) מפרש דכוונת ר' שמעון דפירות שביעית בטלים שא"צ לאוכלם בקדושת שביעית דזה לא הוה דבר שיש לו מתירין כיון שא"א לאוכלן בלא קדושת שביעית. והנה מלבד דיש לעיין טובא על הר"ש דכיון דמ"מ אפשר לאוכלן בקדושת שביעית הוה דבר שיש לו מתירין. וראי' לזה דהא מע"ש בירושלים אוסר בכ"ש כדתנן ביכורים (פ"ב מ"ב) משום דהוה דבר שיש לו מתירין ואע"ג דצריך לאוכלם בקדושת מעשר דחמירי מקדושת שביעית והנה מההיא משנה דביכורים דמעשר אוסר בכ"ש יש לעיין נמי על שיטת הראבי"ה שהבאתי לעיל שכתב דדבר שיש לו מתירין לא הוה אלא כשיש היתר לאיסורו וקשה נמי דהא מע"ש אין היתר לאיסורו ומ"מ אינו בטל דהוה דשיל"מ ומצאתי במשניות החדשים דשביעית שהעירו בכל זה אך בלא"ה קשה טובא על שיטת הר"ש דבהדיא מבואר בירושלמי שביעית (פ"ו ה"ג) דשביעית אוסרת בכ"ש ג"כ להא מילתא שצריך לאכול את התערובות בקדושת שביעית דאמרינן שם על הא דתניא דספיחי שביעית מדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין ופרכינן שם מהאי ברייתא למ"ד דגידולי היתר מבטלין את האיסור ומשנינן פתר לה בקדושת שביעית בביעור אבל לאכילה מותר והר"ש שביעית (פ"ו מ"ג) הביא הירושלמי וגירסת הר"ש בירושלמי שם פתר לה בקדושת שביעית וביעור מ"מ בין לגירסת הר"ש ובין לגרסתנו כונת הירושלמי דלענין שיהא צריך לאכול הגידולין בקדושת שביעית ולענין שמחויבים בביעור הם אסורים משום דלהני תרתי מילי שביעית אוסרת בכ"ש אבל לענין אכילה כגון לאיסור ספיחים דמיירי בהאי ברייתא בירושלמי שם להא מילתא הגידולין מותרין משום דגידולי היתר מעלין את האיסור א"כ מבואר בירושלמי דשביעית אוסרת בכ"ש שצריך לאכול התערובות בקדושת שביעית ודלא כהר"ש:

והנה הרמב"ן פ' בהר מפרש בגונא אחרינא שכתב שם דביעור דשביעית היינו שמפקירן והן מותרין לכל אדם מ"מ דוקא כשמפקירן בזמן הביעור אבל כשאיחר להפקירן עד לאחר זמן הביעור הן אסורין משום קנס דקנסוהו רבנן ועפ"ז מפרש הא מילתא דר' שמעון דמשו"ה אמר אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט דהיינו כשנתערבו קודם הביעור או בזמן הביעור אוסרין לביעור בכ"ש דהוה דבר שיש לו מתירין דיכול להפקירן אבל לאכילה דהיינו לאחר זמן הביעור שהן אסורין לגמרי משום קנס ולא הוה דבר שיש לו מתירין הן בטלין ברוב ויש לעיין עליו כיון דגרסת הרמב"ן הוא כגרסתינו בשביעית (פ"ט מ"ח) דר' יוסי סובר דלאחר הביעור הפירות מותרין א"כ מנ"ל לחדש הא מילתא דכשמאחר להפקירן קנסוהו רבנן שהן אסורין לגמרי כיון דלא מצינו דבר זה לא בבבלי ולא בירושלמי ורש"י ותוס' בפסחים (נב ע"א) כתבו בפשיטות להיפך דכשמפקירן לאחר זמן ביעור ג"כ מותרין וכן מסתבר כיון דלא מצינו שקנסו רבנן:

והנה בשעה"מ (פט"ו מה' מאכלות אסורות) הקשה להני רבוותא דסברי דלאחר הביעור סגי כשמפקירן ותמה מהא דתניא בב"ק (קא ע"א) בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק הבגד והקשה ל"ל להדליקו יפקירנו ויהא מותר אמנם לענ"ד לא קשה כלל חדא דודאי צריך להפקיר דוקא הפירות של שביעית כדכתיב בקרא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו' אבל כשצבע הוה כמבוער ולא סגי כשמפקיר הבגד דלא מיבעי אי נימא דחזותא לאו מילתא היא א"כ פשוט דהוה כמבוער אלא דגם אי נימא חזותא מילתא היא זה הוא לענין השבה דגזלה כדאמרינן בב"ק שם אבל לא לביעור דפירא דשביעית וראיה גדולה לדברינו דהא מותר לצבוע בפירא דשביעית קודם ביעור כדתנן שביעית (פ"ז מ"א) ובירושלמי ילפינן זה מקרא ולא אמרינן דכשיבוא זמן הביעור דעדיין הוה כבעין משום דחזותא מילתא היא דנימא שצריך לבער השתא אלא ודאי דלאחר שצבעו בו הוה כמבוער הא חדא עוד א"ל דהאי ברייתא לא מיירי כלל שצבע לאחר זמן ביעור אלא שצבעו בספיחי שביעית בהני ספיחין שאסורין לגמרי והאי ברייתא סובר כר' עקיבא מנחות (ה) דספיחי שביעית אסורין מה"ת ומסתבר דלר' עקיבא אסורין אפילו בהנאה ומשו"ה צריך להדליק הבגד ועפ"ז א"ש טובא דהרמב"ם לא הביא כלל להאי ברייתא דבגד שצבעו בקליפי שביעית משום דהרמב"ם הא סובר דספיחין אינן אסורין אלא מדרבנן. והנה ראיתי בשעה"מ (ה' שמיטה פ"ד) שחקר שם אי למ"ד ספיחי שביעית מה"ת אי לדידי' אסורין בהנאה ואכ"מ לבאר זה והנה הר"ש באהלות (פי"א מ"ט) הביא שם התוספתא דרבי התיר פירא דשביעית של קסריה משום דקסריה לאו מארץ ישראל היא ואין להביא ראיה מכאן דלאחר הביעור הפירות אסורין דא"ל שהתיר שא"צ לאוכלן בקדושת שביעית או דא"צ להפקירן אמנם משם ראי' דשביעית נוהג בנכרי דהתם מיירי בפירות נכרים וכבר העיר בזה בשו"ת מהרי"ט (סימן מב):

והנה הראב"ד (ה' שמיטה פ"ז) מפרש בגונא אחרינא שכתב שם דאיכא תרי זמני ביעור ולאחר זמן ביעור הראשון מותרין ולאחר ביעור השני אסורין ועפ"ז מפרש דהא דאמר ר' שמעון אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל באכילה בנו"ט דהיינו דלאחר זמן ביעור הראשון שביעית אוסרת בכ"ש דהוה דבר שיש לו מתירין שמותרין באכילה אבל לאחר זמן ביעור השני שאסורין אינו אוסר אלא בנו"ט וגם על זה איכא לעיוני טובא דמסתבר דמש"כ הראב"ד דתרי זמני ביעור איכא מה דלא מצינו בש"ס ודאי דזה הוא משום דגרסת הראב"ד היה ג"כ כגרסת הרמב"ם שביעית (פ"ט מ"ח) דר' יוסי סובר דלאחר הביעור אסורים באכילה אלא דהראב"ד סובר דהא דתנן שביעית (פ"ט מ"ג) על מה אמרו ג' ארצות לביעור שיהא אוכלין בכל אחת עד שיכלה האחרון דהיינו דכל אחד אוכל לאחר הביעור כשמפקירן עד שיכלה לאחרון ודלא כמו שפירשו רש"י ותוס' פסחים (נב ע"א) ושאר רבוותא ומזה יצא לו להראב"ד שני זמני ביעור מ"מ גם לדבריו הא תינח לר' יוסי דלגרסת הראב"ד הוא סובר שאסורין באכילה אבל ר' שמעון הא הוא סובר שמותרין לאחר הביעור כמו שהבאתי לעיל סעי' ו' ולדידי' כיון דפירות שביעית מותרין לעולם הול"ל דלעולם הוה דבר שיש לו מתירין ואין לומר דהראב"ד סובר דהא דתניא בתוספתא שהבאתי דר' שמעון אומר עשירים אוכלין מן האוצר דזה קאי לאחר ביעור הראשון דהא התם קאי ר"ש על הא דפליגי תנאי אם מותר לאחר הביעור לעשירים דזה הוא לאחר ביעור שני. כללא דמילתא דבין להני רבוותא דסברי דפירות שביעית מותרין לאחר ביעור בין להני דאוסרים גם להראב"ד דסובר דאיכא תרי זמני ביעור לכו"ע קשה הא מילתא דאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט כיון שהבאתי דר"ש בעצמו סובר בתוספתא דפירות שביעית מותרין לאחר הביעור א"כ לעולם הוה דבר שיש לו מתירין. והנה לפי דעת רבינו תם בסוגיא דעזיקה ביבמות (קכב ע"א) דסובר דפירות שביעית כשנשמרו אסורים הי' א"ל דר"ש קאי על הני פירי דבטלים משום דלא הוה דבר שיש לו מתירין אבל כל הראשונים כולם פליגי על ר"ת ועל כל הני פירושי שהבאתי כבר כתבנו מה דאיכא לעיונא בהו:

אמנם לענ"ד נראה ברור דהא דאר"ש אבל לאכילה בנו"ט דכונתו על הני גווני דפירא דשביעית שהן אסורין לגמרי משום ספיחי שביעית ובענף א' סעי' ב' בררנו איזה ספיחים אסורין לגמרי ור"ש בעצמו סובר בפסחים (נא) דספיחי שביעית אסורים מה"ת אם כן אתי שפיר הא דאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט לביעור אינו בטל דהוה דשיל"מ דר"ש סובר שהן מותרין לאחר ביעור כמו שבררנו לעיל אבל לאכילה כגון ספיחי שביעית שהן אסורין כמו דסובר ר"ש בפסחים שם ולא הוה דשיל"מ משו"ה בטלין. ואפשר להביא כמה ראיות לדברינו חדא דהא כבר הבאתי לעיל סעיף ב' דבירושלמי שביעית (פ"ו ה"ג) מבואר בהדיא דאיסור ספיחי שביעית בטל ברוב הא חדא ועוד דלדברינו אתי שפיר טובא כמה חילופי גרסאות דאיכא בהאי ברייתא דבתוס' נדרים שם מביאין הגירסא אף אני לא אמרתי אלא לביעור פירות ולדברינו אתי שפיר דבפירות אילנות ליכא איסור ספיחים משו"ה הזכיר ר"ש לביעור פירות משום דבהני ליכא איסור ספיחים לעולם. גם אתי שפיר דבבבלי הגירסא אף אני לא אמרתי אלא לביעור ובירושלמי הגירסא אף הם לא אמרו אלא לביעור והר"ן הביא שני הגירסאות ולדברינו זה אתי כמין חומר דהא איכא פלוגתא בין הבבלי והירושלמי אליבא דר"ש דבבבלי פסחים שם אמרינן דלר"ש ספיחי שביעית אסורים מה"ת ובירושלמי ברכות (פ"א ה"א) אמרינן דר"ש סובר שהן מותרין לגמרי כדאמרינן שם אמרו ליה לר"ש ולאו את הוא מתיר ספיחים אמר להו ואין חברי חולקים עלי משו"ה אתי שפיר דבבבלי הגירסא אף אני לא אמרתי וכו' כלומר דאע"ג שאני סובר דספיחים אסורים מה"ת מכל מקום בטלין כש"כ דלרבנן דלדידהו איסור ספיחים מדרבנן ודאי דבטלין אבל בירושלמי דלהירושלמי הא הן מותרין לגמרי לר"ש משו"ה אמר אף הם לא אמרו כלומר דאפילו לרבנן דאסרי ספיחים מכל מקום לדבריהם הם בטלים כיון דלא הוה דשיל"מ דאיסורא דספיחים בטל לכו"ע דאע"ג דהני חכמים דאמרו ליה סברי דשביעית אינו בטל אע"ג דלא הוה דשיל"מ הא אינהו קאי לביעור דסברי כר' יהודה שביעית (פ"ט מ"ח) דלאחר הביעור הן אסורין לעשירים וכמו שבררנו לעיל אבל איסור ספיחים בטל לכו"ע גם בלא"ה לפי מה שנבאר בענף זה מה דפשטינן מהכא דגידולי היתר מעלין את האיסור יבואר בהכרח דר"ש מיירי באיסור ספיחים עי"ש:

והנה בגליון הש"ס להגרע"א הקשה מאי טעמא לא הקשו רבנן לר"ש מיי"נ ומחמץ בפסח שאינן בטלין אע"ג דלא הוו דשיל"מ ולענ"ד לא קשה כלל דהא באמת גבי יי"נ כשנפל איסור לתוך היתר בטל ברוב כדאמרינן ע"ז (עג ע"א) וחמץ בפסח נמי מסתבר דהא דאינו בטל נתקנה בימי אמוראים אחרונים דהא ר"י סובר בפסחים (כט ע"ב) דבטל ברוב ורב ושמואל דפליגי התם הא אינהו לטעמייהו אזלי דמב"מ אינו בטל ופליגי בגזרו שאינו מינו אטו מינו אלא דרבא שם אוסר אם כן תו א"א להקשות מהכא על ברייתא דר'. שמעון:

ומה"ט יש לי עיון גדול בדברי הרמב"ם (פט"ו מה' מאכלות אסורות ה"ט) שהביא שם הא דאמר ר' יוחנן בע"ז (עג ע"ב) דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ וע"ז הקשה הרמב"ם שם מאי טעמא לא אמר גם כן חוץ מחמץ בפסח שאוסר בין במינן בין שלא במינן במשהו וקשה טובא הא באמת ר' יוחנן בעצמו שאמר דכל איסורין בנו"ט הוא הוא בעצמו סובר פסחים (כט ע"ב) דגם חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו בנו"ט ונלע"ד דאין כונת הרמב"ם להקשות על ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר חמץ בפסח כמו שפי' הכ"מ שם בדברי הרמב"ם אלא דכונת הרמב"ם דמכל מקום סתמא דגמרא שם בע"ז דמייתינן שם לדבריו דר' יוחנן הו"ל להגמרא להביא הא מילתא דחמץ בפסח ועדיין צ"ע ובשעה"מ (פט"ו מה' מ"א) הקשה על הא דאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה וכו' שכתב שם דכיון דהוה דשיל"מ לביעור הול"ל דאינו בטל ג"כ אפילו לאיסור אכילה דכיון דהוה דשיל"מ לדבר אחד תו הול"ל דלכל איסור שיש בו אינו בטל וכדאשכחן כה"ג גבי ביכורים כדתנן ביכורים (פ"ב מ"ב) אמנם לענ"ד לא קשה כלל דמלבד דר"ש בעצמו פליג שם גם כן גבי ביכורים בלא"ה לפי מה שבררנו לעיל ליכא משם קושיא גם לרבנן עי"ש:

והנה לאחר שבארנו להאי ברייתא נבאר מה דפשטינן מברייתא זו להא מלתא דגידולי היתר מעלין את האיסור דתמיה מלתא טובא הא האי ברייתא לא מיירי כלל בגידולין אלא דמיירי בתערובות ממשו של איסור בהיתר אם כן ליכא מהכא ראיה לגידולין ובירושלמי שביעית (פ"ו ה"ג) אמרינן בהדיא על האי ברייתא פתר לה בעירובין אבל בגידולין חומר הוא בגידולין וביותר תמוה מה דדחינן בגמרא ודילמא לחומרא שאני וקשה טובא הא בהאי ברייתא תנא חומרי ותנא קולא דתנא בהאי ברייתא דלאיסור ביעור אוסר במשהו משום דהוה דשיל"מ ולאיסור אכילה אינו אוסר אלא בנו"ט והני תרי דינא דדשיל"מ אינו בטל ודבר שאין לו מתירין בטל הם ידועים בכל הש"ס ומאי ראי' מייתי מהכא לגידולין ומשום תמיה זו כתבו כמה רבוותא רש"י תוס' הרא"ש הר"ן הרשב"א והמאירי בנדרים שם והר"ש בשביעית (פ"ו מ"ג) דרישא דהאי ברייתא דאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור מיירי גם כן בגידולין כלומר דשביעית לביעור אוסר במשהו בין ע"י תערובות בין בבצל של ששית שנתגדלה מעט בשביעית דהמעט שנתגדל בשביעית אוסר העיקר במשהו משום דהוה דשיל"מ אבל סיפא דברייתא דתניא אבל לאכילה בנו"ט מיירי בתערובות ממש. והנה מה שיש להעיר על דבריהם דהא כיון דהא דשביעית אוסר לביעור במשהו זה הוא משום דהוה דשיל"מ כמו דאמר ר' שמעון וגבי דשיל"מ הא קיי"ל ביור"ד (סי' קב) דדוקא כשהיה ניכר האיסור בפ"ע ואח"כ נתערב אינו בטל אבל אם מתחילת ביאתו לעולם נתערב בהיתר בטל והמג"א והגר"א באור"ח (סי' שיח) הביאו ראי' ברורה לזה וא"כ הול"ל דפירות של ששית שנתגדלו מעט בשביעית דאותו המעט שניתוסף בשביעית יתבטל בעיקר אע"ג דהוה דשיל"מ כיון דתחילת ביאתו בא ע"י תערובות זה יבואר בארוכה לקמן ענף ד':

והנה גם לפי דבריהם דהני רבוותא שפירשו דרישא דהאי ברייתא מיירי בין בתערובות בין בגידולין מכל מקום נחלקו הרבה בפירושא דשמעתא אמנם לא זכיתי לעמוד על דבריהם הקדושים:

דהנה הר"ן בנדרים שם מפרש עפ"ז דכונת הגמרא הוא דכי היכי דחזינן מרישא דהאי ברייתא דכשנתגדלו פירות של ששית בשביעית דהגידולין אסורין ולא אמרינן כיון שנתגדלו מהיתר הרי הן כמוהו ה"נ הול"ל דכשנתגדלו פירות של שביעית בשמינית גם כן לא אמרינן כיון שנתגדלו מאיסור הרי הן כמוהו אלא דמה שניתוסף בהו מותר וכיון שמותר ממילא מבטל את העיקר וע"ז דחינן בגמרא ודילמא לחומרא שאני כלומר דכשנתגדל פירות של ששית בשביעית גם כן מותר מדינא משום שנתגדל מהיתר אלא דמשום חומרא בעלמא אסרינן להו וקשה לי טובא על זה חדא דגם אי נימא דכשנתגדלו פירות של ששית בשביעית דלא אמרינן כיון שנתגדלו מהיתר הרי הן כמוהו אלא שאסורין מכל מקום כשנתגדלו פירות של שביעית בשמינית אפשר לומר דהתוספת אסור משום דכ"ד שבא מגרמא דאיסורא אסור כמש"כ לעיל ענף א' סעיף ו' גם תמיה לי מילתא טובא דלדעת הר"ן לפי מה דאמרינן בגמרא דילמא לחומרא שאני לדבריו מדינא כל מה שניתוסף בשביעית בגידולין מותר לפי שנתגדל מהיתר וקשה טובא אם כן ספיחי שביעית בדבר שאין זרעו כלה כגון בצלים וכיוצא בהם וכן כל הנשתלין שנזרעו או שנשתלו בשביעית אע"ג שנתגדלו הרבה בשביעית הול"ל לדעת הר"ן שהם מותרים משום ה"ט שנתגדלו מהיתר הרי הם כמוהו וזה הוא תימה רבה לומר דפירות שנתגדל רובה בשביעית תהא מותרת עוד קשה טובא דהא לקמן נדרים (נט ע"א) פליגי תנאי בבצל של ששית שניתוסף בגידולין בשביעית דת"ק סובר דכולה אסורה ורשב"ג סובר דהגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ולדברי הר"ן אינהו פליגי רק בחומרא בעלמא דמדינא הא לדבריו כולה מותרת לפי שנתגדלה מהיתר הרי היא כמוהו וקשה מאי טעמא לא מייתינן האי פלוגתא הכא. גם בעיקר הסברא שכתב הר"ן דכיון שנתגדלו מהיתר הרי הן כמוהו וכייל לי' האי כללא בכל האיסורין כבר הקשתי לעיל ענף ב' סעיף ה' מהא דתנן ערלה (פ"א מ"ה) בריכה שנפסקה ובה פירות והוסיפה מאתים אסור ומדוכתי טובא:

אמנם רש"י תוס' והרא"ש והר"ש בשביעית (פ"ו מ"ג) מפרשים לפי דבריהם דכונת הגמרא הוא דכי היכי דחזינן מרישא דהאי ברייתא דכשנתגדלו מעט בשביעית הפרי כולה אסורה דגם ההיתר נאסר משום דכולה הוה פירות של שביעית ה"נ הול"ל דכשנתגדלו רובן בשמינית נמי כל הפרי כולה הוה של שמינית והול"ל דמותרת והנה יש לעיין טובא בדבריהם חדא דמנ"ל להגמרא מרישא דהאי ברייתא דכשנתגדלה מעט כולה אסורה דגם ההיתר נהפך לאיסור הא בהאי ברייתא לא תנא אלא דלביעור אינו בטל משום דהוה דשיל"מ א"כ האיסור אינו בטל אבל מנ"ל להגמרא דההיתר נהפך לאיסור. ועוד קשה לדבריהם כיון דבגמרא מדמינן גידולי שמינית להיתרא כמו גידולי שביעית לאיסורא א"כ הול"ל דכשנתגדלו מעט בשמינית נמי תהא מותרת דומיא לכשנתגדלו מעט בשביעית דלדבריהם כולה אסורה. עוד הקשו בתוס' בנדרים שם על עיקר הדין שכתבו רש"י והר"ש דכשנתגדלו מעט בשביעית נהפך כולה לאיסור והם כתבו הכי אפילו כשנעקרה הפרי בששית ושתלה בשביעית וניתוסף בה מעט דכולה אסורה כי היכי דלהוי דמי לבצל שנעקר בשביעית ונטעו בשמינית ועל זה הקשו בתוס' הא ממשנתנו דבצל שירדו עליהם גשמים שביעית (פ"ו מ"ג) מוכת דדוקא כשנתגדל רובה בשביעית כולה אסורה אבל משום משהו לא מיקרי פירות שביעית אלא דמה שניתוסף בשביעית אסור אבל עיקר הפרי מותר. והנה אע"ג דהר"ש במשנתנו דבצל שירדו עליהם גשמים דחק א"ע שם להעמיד דבריו דכשניתוסף משהו בשביעית נמי כל הפרי כולה אסורה אפילו כשנעקרה בששית ונטעה בשביעית ונתגדלה מעט בשביעית כמו שנביא דבריו בארוכה לקמן מ"מ לענ"ד נראה להביא ראי' ברורה לדעת התוס' דכשנעקרה בששית ונטעה בשביעי' וניתוסף בה משהו דהעיקר מותר אלא דהתוספת אסור:

דהנה לענ"ד נראה להביא ראי' ברורה דבצל שנעקרה בששית ונטעה בשביעית וניתוסף בה משהו דהעיקר מותר דהנה בנדרים (נט ע"א) מייתינן בגמרא למשנתנו דבצל שירדו עליהם גשמים וצמחו ומייתינן שם פלוגתא דתנאי בזה דת"ק ס"ל דכל הפרי כולה אסורה ורשב"ג אומר דהגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור כלומר דמה שניתוסף בה בלבד אסור ואמרינן ע"ז בגמרא שם דדוקא גבי בצל שירדו עליה גשמים פליג רשב"ג אבל כשזרעה בידים מודה רשב"ג דברובה בטל כלומר דמודה כשזרעה בידים ונתגדלה רובה בשביעית דכל הפרי כולה אסורה ומדאמרינן בגמרא דמודה רשב"ג דברובה בטל מכלל דעיקר פלוגתא דהני תנאי מיירי נמי כשנתגדלה רובה אבל כשנתגדלה רק משהו בשביעית לד"ה רק מה שניתוסף אסור והעיקר מותר א"כ איכא מזה ראיה ברורה לשיטת התוס'. וקושיא גדולה לשיטת הר"ש. גם מוכח מראי' זו דאפילו כשזרעו בידים בשביעית ג"כ אינה נאסרת כולה אלא כשנתגדלה רובה:

אמנם בתוס' בנדרים שם אע"ג דהתוס' פליגי על הר"ש דבצל שנתגדל מעט בשביעית דלדעת התוס' רק התוספת אסור והעיקר מותר מ"מ רוצים לפרש סוגיא דגמרא כמו פי' הר"ש שכתבו דא"ל דכשזרע בידים באיסור כולה נאסרת משום משהו גרידא משום דא"ל דילפינן שביעית מכה"כ דקיימ"ל חולין (קטז) דכשזרע כלאים בכרם העיקר נאסר וקשה לי טובא על דבריהם חדא איך אפשר למילף שביעית מכה"כ הא אפשר למיפרך מה לכה"כ שאסור בהנאה ולוקה על אכילתו משא"כ בשביעית. ועוד אי נימא דילפינן שביעית מכה"כ הול"ל דכשזרע בידים ונשרשה אע"ג שלא הוסיפה כלל ג"כ אסור דהא כה"כ נאסר בהשרשה גרידא כדאמרינן בחולין שם ובהדיא אמרינן ירושלמי שביעית (פ"ה ה"ה) פול המצרי זרע לירק לפני ר"ה השמינית ונכנסה שמינית בין זרעו בין ירקו מותר אלמא דאפילו כשזרע בידים ונתגדלה מעט ג"כ לא נאסר. גם קשה הא כבר הבאתי ראי' ברורה לעיל סעי' הקודם דאפילו כשזרע בידים בשביעית ג"כ אין העיקר נהפך לאיסור משום משהו גרידא. הנה הבאתי פירושי דכל הני רבוותא ומה דקשה לי טובא כי לא עמדתי על דבריהם הקדושים:

אמנם אלולי דמיסתפינא הייתי אומר דבר ברור הרבה דכונת הגמרא הוא מלתא אחריתא דודאי האי ברייתא דאמר ר' שמעון אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט ודאי דהאי ברייתא מיירי בתערובות גרידא אבל לא בגידולין וכמבואר בירושלמי שהבאתי לעיל ענף זה ומ"מ מוכח טובא מהאי ברייתא דבצל שעקרו בששית ושתלו בשביעית ורבו גידוליו על עיקרו דכולו אסור דגם ההיתר נהפך לאיסור וכל הבצל מיקרי של שביעית וזה מוכח מסיפא דהאי ברייתא דאר"ש אבל לאכילה בנו"ט ובררנו לעיל סעיף י' דר' שמעון מיירי באיסור ספיחי שביעית דכשנפלו ספיחי שביעית לקדרה אינו אוסר אלא בנו"ט אבל כשנתן טעם בקדרה אוסר ור"ש כייל האי כללא בכל ספיחי שביעית בין ספיחי שביעית מדבר שזרעו כלה בין מדבר שאין זרעו כלה וספיחי שביעית מדבר שאין זרעו כלה היינו כמו בצל וכיוצא בו וכן כל הנשתלין שנשתלו בשביעית ונתגדלו רובן בשביעית ונלקטו בשביעית כמו שבררנו לעיל ענף א' סעיף ב' וכשנפלה לקדרה אומר ר"ש דאוסר בנו"ט וקשה גם כשנתן טעם בקדרה מ"ט אסור הא הול"ל דהני ספיחי שביעית אינן אוסרין אלא לפי חשבון מה שניתוסף בשביעית אבל העיקר שנשתל הא הוא היתר וכדתנן תמורה (יב) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון א"כ ה"נ הול"ל דאינו אוסר אלא לפי חשבון מה שניתוסף ואפילו להני רבוותא דס"ל חתיכה נעשית נבלה לא שייך הא מילתא הכא דהא בתערובות יבש ביבש אפילו בדבר הנבלל לד"ה אינו נעשה נבלה א"כ קשה מ"ט אוסר ר"ש בנו"ט א"ו משום דכשנתגדלו רובן בשביעית כולה הוה פירות שביעית ואפילו העיקר נהפך לאיסור משו"ה אוסר בנו"ט וזה שייך דוקא כשנתגדלו רובן בשביעית אבל אם לא נתגדל אלא מיעוט הא כבר הבאתי לעיל בענף זה ראיה ברורה דבכה"ג אין ההיתר נהפך לאיסור וממילא מה שניתוסף הוא בטל בעיקר ההיתר דהא אם העיקר מותר הוא מבטל את מה שניתוסף לד"ה אבל כשנתגדלו רובן בשביעית זה ודאי הוה ספיחי שביעית דבין אי נימא דמה שניתוסף בלבד אסור בין דנימא דכולה הוה פירות שביעית אמנם מהא מילתא דאר"ש שאוסר בנו"ט מוכח דסובר דגם העיקר נהפך לאיסור וטעמא דר"ש בהא הוא כמש"כ לעיל ענף ב' סעיף ה' דבמעשר ושביעית דהני תרתי איסורי גרידא הוי איסורן ע"י קרקע כלומר שאם תבואה הביאה שליש בשביעית כולה נאסרת אף מה שנתגדל בששית וכן הוא גבי מעשר משום דכולה נקראת תבואת שנה זו כמו שבררנו שם ומה"ט סובר ר"ש דג"כ כשזרע דבר שהוא היתר בתלוש כמו בצל שזרעו בשביעית ונתגדל רובה כולה הוה פירות שביעית ואסורה ומשו"ה פשטינן הכא בגמרא דנימא האי סברא ג"כ לקולא כגון אם זרע בצל של שביעית בשמינית ונתגדלה רובה בשמינית נמי נימא דכולה נקראת פירות של שמינית והול"ל דכולה מותרת דגם העיקר האסור נהפך להיתר וכמו דאמרינן כה"ג לחומרא וע"ז דחינן בגמרא דילמא לחומרא שאני כלומר דלחומרא ילפינן כיון דשביעית הוה איסורה ע"י קרקע משו"ה אפילו כשזרע דבר היתר ונתגדל בשביעית ג"כ ההיתר נאסר אבל לקולא לא ילפינן הא מילתא והנה הא דפשטינן מהאי ברייתא הוא דומה ממש להא דפשטינן לעיל בגמרא בבצל שתיקנה וזרעה וכמו דדחינן התם ודילמא לחומרא שאני ה"נ הכא אלא דהתם פשטינן ממעשר של שביעית והכא מייתינן דמצינו גבי שביעית גופה דהעיקר נאסר וגם זה אורחא דגמרא לאתויי כמה ראיות או קושיות בגונא חדא וגם דחינן להו בגונא חדא כמש"כ בתוס' שבת (מג) ד"ה כופה עלי' וזה הוא אורחא דגמרא בכ"מ:

העולה מכל הדברים דפשטינן בגמרא מהא דתניא ר"ש אומר כ"ד שיל"מ וכו' לא נתנו בהם חכמים שיעור אמרו ליה והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט ובררנו דהני חכמים דאמרו ליה והלא שביעית אין לה מתירין סוברים כר' יהודה שביעית (פ"ט מ"ח) דסובר דפירות שביעית לאחר ביעור אסורים לעשירים כלומר להבעלים שהפקירו משו"ה לדידהו שביעית לאחר ביעור לא הוה דשיל"מ דהא הם אסורים לבעלים שהפקירו אבל ר"ש אזיל לטעמי' דס"ל בתוספתא דשביעית (פ"ח) דשביעית לאחר ביעור הם מותרים לכל אדם ומשו"ה לדידי' שביעית לאחר ביעור הוה ג"כ דשיל"מ דהא הבעלים יכולים להפקירן והם מותרים לכל אדם ומהאי טעמא אמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור משום דלביעור הוה דבר שיש לו מתירין והא דאר"ש אבל לאכילה בנו"ט כונתו בהני גווני פירי דשביעית שהם אסורים לגמרי משום ספיחי שביעית וכמו דסובר ר"ש פסחים (נא) דספיחי שביעית אסורים מה"ת דאינם אוסרים אלא בנו"ט משום דלא הוה דבר שיש לו מתירין ור"ש לא מיירי אלא בתערובות גרידא אבל לא בגידולין מכל מקום מדאמר ר"ש דכל הספיחים אוסרים בנו"ט וכללא כייל ר"ש בין ספיחים מדבר שזרעו כלה בין מדבר שאין זרעו כלה מוכח דסובר דספיחי שביעית מדבר שאין זרעו כלה כמו בצלים וכיוצא בהו וכן כל הנשתלין דגם העיקר הבצל של היתר שנזרע בשביעית נאסר דנהפך לאיסור דאי לא תימא הכי אלא דמה שניתוסף בלבד אסור הול"ל שאינן אוסרין אלא לפי חשבון מה שניתוסף וכמו דתנן תמורה (יב) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון ומדאוסר ר"ש בנו"ט מוכח דסובר דגם העיקר נאסר וספיחי שביעית מדבר שאין זרעו כלה הוה כשנזרע הבצל בשביעית ורבו גידוליו על עיקרו ופשטינן מהכא כמו דסובר ר"ש בבצל שנזרע בשביעית ורבו גידוליו על עיקרו דהעיקר נאסר משום דכולה נקראת פירות שביעית ה"נ הול"ל לקולא דכשנזרע בצל של שביעית בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו דכולה מותרת ודחינן דילמא לחומרא שאני כלומר דלחומרא ילפינן הא מילתא דגם העיקר נאסר כשרבו גידוליו על עיקרו אבל לקולא לא ילפינן וכמש"כ טעמא דמילתא לעיל בענף זה והנה הא דפשטינן מהאי ברייתא הוא דומה ממש להא דפשטינן לעיל בגמרא מבצל שתיקנה וזרעה וכמו דדחינן התם ודילמא לחומרא שאני ה"נ דחינן הכא אלא דהתם פשטינן ממעשר על שביעית והכא מייתינן דמצינו גבי שביעית גופה דהעיקר נאסר וגם זה אורחא דגמרא לאתויי כמה ראיות בגונא חדא וגם דחינן להו בגונא חדא כמש"כ בתוס' שבת (מג) ד"ה כופה וזה הוא אורחא דגמרא בכ"מ:

תוכן העניינים

נחלת ברוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה