נחלת ברוך· רבי ברוך לאבסקי
סימן כב
לבאר דיני גידולי איסור מדבר שאין זרעו כלה ונבאר כל הסוגיא דבצל נדרים (נז ע"ב) מתחילתה לסופה:
**(אמר בן המחבר כבר מלתי אמורה בההקדמה כי בכל מקום הנזכר כאן "ולקמן נבאר" כונתו על התשובות כת"י אשר חשב להדפיסם יחד ואיננו כי לקח אותו אלהים:)**
הנה בסי' הקדום בארנו כי כאשר נתבונן בש"ס בשמעתות המפוזרות בבבלי וירושלמי מצינו בדיני גידולי איסור מדבר שאין זרעו כלה ששה חילוקי דינים שאין כל האיסורין שוין בזה והנה לברר טעמי דמלתא צריכים אנו לבאר כמה סוגיות ושמעתות בבבלי ובירושלמי וביחוד הסוגיא דבצל נדרים שם וסוגיא זו היא מהסוגיות היותר חמורות שבש"ס אשר כבר העיר עליו המל"מ ה' תרומות (פי"א ה' כ"א) כי יש בה מבוכה רבה מאד והמתבונן בסוגיא זו ע"פ פירש"י ותוס' הרשב"א והמאירי הרא"ש והר"ן והש"מ ואח"כ יתבונן בהלכות הרמב"ם ובמה שהשיגו עליו הראב"ד יראה בעיניו כי היה לו להרמב"ם שיטה אחרת בסוגיא זו וכאשר התבוננתי בעיון רב לבאר הסוגיא שיעלה לפי מה שפסק הרמב"ם נפקחו עיני וראיתי כי כל הסוגיא כולה מתתילתה לסופה מתבארת בפשט הפשוט והברור וגם עוד כמה שמעתות יתבארו עפ"ז בבירור ואור האמת יאיר על כל הסוגיות וההלכות. לזאת אמרתי לבאר פה כל הסוגיא כולה וחלקתי סימן זה לכמה ענפים ובאשר כי בכל ענף יש לבאר כמה דברים נפרדים חלקתי כל ענף לכמה סעיפים ובתחילת כל ענף הבאתי דברי הגמרא ואח"כ הבאתי מה שפירשו הראשונים בזה ומה שיש לעיין ולפלפל בדבריהם ואח"כ הבאתי מה שנלע"ד בזה בכל פרט ופרט ובסוף הענף כתבתי העולה מכל הדברים ושם פירשתי דברי הגמרא שהבאתי בתחילת הענף בפשיטות כפי העולה ע"פ דברינו וכל מי שאינו רוצה לשקע א"ע בעיון רב בעומק בכל מה שהבאתי אזי לאחר שיראה דברי הגמרא שהבאתי בתחילת הענף יראה מיד בסוף אותו הענף מש"כ בהעולה מכל הדברים וימצא שם פירוש על דברי הגמרא שהבאתי בתחילת הענף באר היטב גם למי שירצה לעיין בעומק בכל הדברים טוב יותר כי מתחילה יתבונן בכל הסוגיא מתחילתה לסופה ע"פ הפשט הפשוט שכתבתי בסוף כל ענף בהעולה מן הדברים ואח"כ יחזור על הראשונות לעיין במה שהארכנו בכל ענף:
ענף א
גרסינן נדרים (נז ע"ב) ישמעאל איש כפר ימא ואמרי לה איש כפר דימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו והכי קמבע"ל גידוליו היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא אתא לקמי' דר' אמי לא הוה בידיה אתא לקמיה דר"י נפחא פשיט ליה מן הדא דאר"ח תורתאה א"ר ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר א"ל ר"י ואיתימא ר' זריקא שביק מר תרין ועביד כחד מאן נינהו תרין דא"ר אבוהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור ואמר ר"ש בר נחמני א"ר יהונתן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור עכ"ל הגמרא:
סעיף א
והנה מה שבצל הוה דבר שאין זרעו כלה כתב המאירי נדרים (נז ע"ב) ד"ה המנכש ז"ל ואע"פ שיש בזמנינו בצלים שעיקרם כלה אותם שלהם לא היה זרעם כלה כעין מה שהוא במקומות הללו בבצלים הקטנים עכ"ל והנה אותם בצלים הקטנים שהזכיר המאירי שדרכן כשזורעין בצל קטן הוא מתעבה ומתגדל הרבה ודאי פשוט דהוה דבר שאין זרעו כלה אמנם א"ל דגם בצלים שלנו דכשזורען הן כלים ומכל אחת מתהוה ארבעה או ששה בצלים מ"מ זה הוה ג"כ דבר שאין זרעו כלה לפי מה שאומרים וכן נראה לעינים שזרע הבצלים נמצאים בתוך הבצל והן הן הגידין הירוקין שנמצאין באמצע הבצל והן ראוין לאכילה וכל גיד וגיד בפ"ע הוא כמו בצל דק בתוך הבצל ואיכא בצלים שיש בהם ארבעה גידים כאלו ואיכא שיש בהם ששה גידים וכשזורע הבצל אע"פ שהבצל כלה מ"מ אותן הגידין אינן כלין אלא דכל גיד וגיד מתעבה ומתגדל ומכל גיד נעשה בצל שלם א"כ ה"נ איכא האי דינא דמבצל קטן נעשה בצל גדול והנה ע"פ דברינו איכא ראיה ברורה לדעת התוס' פסחים (לד ע"א) ד"ה גידולי גידולים דבצלים שלנו שמכל אחת מתגדל ארבעה או ששה זה לא מיקרי גידולי גידולין אלא גידולין גרידא וכמו שכתבנו דזה הוה גידולים מדבר שאין זרעו כלה:
סעיף ב
והנה יש לעיין בהא דקמבע"ל בבצל של שביעית אי גידוליו מעלין את העיקר באיזה איסור שביעית קמבע"ל ובתוס' בנדרים שם כתבו דמיבעי ליה לענין חיוב ביעור של פירות שביעית וכתבו דאע"ג דשביעית לביעור אינה בטלה ברוב היתר וכדתנן שביעית (פ"ז מ"ו) השביעית אוסרת במינה במשהו מ"מ א"ל דביטול דגידולים עדיף וע"ז תמה בשעה"מ (פט"ו מה' מאכלות אסורות) דהא בהדיא אמרינן נדרים (נט ע"א) דגם למ"ד דגידולי איסור מעלין את העיקר מ"מ מודה בקונמות דהגידולים אינם מעלים את העיקר משום דקונמות לא בטל ברוב א"כ ה"נ הול"ל בשביעית ומה"ט פירש השעה"מ שם דקמבע"ל או לענין שצריך לאוכלם בקדושת שביעית או דמיירי לאחר זמן הביעור כמו שהאריך שם השעה"מ והביא כמה ראשונים דס"ל דלענין אכילה בקדושת שביעית היא בטלה ברוב וגם כמה ראשונים כתבו דלאחר זמן ביעור שביעית בטלה ברוב משו"ה קמבע"ל אי הגידולין מבטלין העיקר אמנם קשה הא הרמב"ם ה' שמיטה (פ"ז הכ"ב) כתב סתמא דפירות שביעית אינן בטלין ברוב וזה הוא בין לחיוב ביעור בין קודם הביעור או לאחר הביעור בין לאוכלם בקדושת שביעית כמבואר בהרמב"ם ה' מאכלות אסורות (פט"ו ה"ח) וטעמא דהרמב"ם נבאר בענף ג' א"כ קשה טובא למאי קמבע"ל בגידולין:
אמנם מסתבר לי דהא דקמבע"ל בבצל של שביעית מיירי בבצל כי האי שיש עליו איסור אכילה משום ספיחי שביעית כמו שיבואר לפנינו דספיחי שביעית אסורים באכילה לגמרי לר' עקיבא מן התורה כדאמרינן מנחות (ה) ובתו"כ פ' בהר ולרבנן אסורים מדרבנן כדאיתא פסחים (נא) ואע"ג דאיכא תנאי דמתירין לגמרי ספיחי שביעית דהא אמרינן תענית (יט) תניא ר' שמעון בן גמליאל אומר מתריעין על הספיחים בשביעית מכלל שהן מותרין באכילה לרשב"ג מ"מ הלכה רווחת דספיחי שביעית אסורים באכילה מדרבנן כמש"פ הרמב"ם (פ"ד מה' שמיטה) והני ספיחים שהן אסורין לגמרי באכילה בטלי ברוב לענין איסור אכילה כמו שנבאר בענף ג' א"כ קמבע"ל בבצל שעקרו בשביעית וזה מיירי בבצל כי האי שהוא אסור באכילה לגמרי משום ספיחי שביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אם הוא מותר באכילה:
וראיה ברורה לדברינו דהא בירושלמי שביעית (פ"ו ה"ג) פליגי נמי אמוראי בהאי דינא דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו אי גידוליו מעלין את העיקר ופרכינן למאן דמתיר מהא דתניא ספיחי שביעית גידולי גידוליו אסורין בדבר שאין זרעו כלה ומשנינן פתר לה בקדושת שביעית בביעור אבל לאכילה כיון שרבה עליו החדש מותר כלומר דמשני דהא דתניא בספיחי שביעית דגידולי גידוליו אסורין בדבר שאין זרעו כלה מיירי לענין קדושת שביעית בביעור כיון דלזה לא מהני ביטול ברוב משו"ה אסורין ומאן דמתיר גידולי ספיחי שביעית מיירי לאיסור אכילה דספיחי שביעית דלזה מהני ביטול ברוב א"כ פשוט דגם בבבלי בהכי מיירי גם יתבאר בענף ג' דמסוגיא זו מוכח ג"כ דכל הסוגיא דהכא מיירי לענין איסור אכילה דספיחי שביעית:
סעיף ג
והנה האי דינא דאיסור ספיחים צריכים לנו כמה פעמים בסוגיא זו ומה"ט נבאר בקצרה איזה ספיחים אסורים לגמרי באכילה ע"פ דעת כל הראשונים. והנה תבואה שהביאה שליש בשביעית הוה ספיחים כדאמרינן מנחות (ה) דלר"ע דס"ל ספיחי שביעית אסורים מה"ת לדידי' לא היה העומר מתיר בשביעית משום דאיכא עלייהו איסור ספיחים. וכן אמרינן בירושלמי מעשרות (פ"ה ה"ב) אמנם בשאר דברים כמו ירקות דעת הרמב"ם (ה' שמיטה פ"ג) דכשנלקטו בשביעית שחל עליהם קדושת שביעית מה"ת לאוכלם בקדושת שביעית הם אסורין מדרבנן באכילה משום איסור ספיחים חוץ מפירות אילנות וכן ירקות העולות בשדה בור ובשדה ניר וכן מכזיב ולהלן אע"ג דבכל הני איכא בהו קדושת שביעית ליכא בהו איסור ספיחים אבל דעת הר"ש שביעית (פ"ט מ"א) והרמב"ן פ' בהר ותוס' פסחים (נא) ד"ה כל כל הני רבוותא סברי דירקות שנלקטו בשביעית אע"ג שחל עליהן קדושת שביעית מ"מ ליכא בהו איסור ספיחים וספיחי שביעית שאסורים באכילה לגמרי מיירי בהני ספיחים שתחילת גידולן היתה בשביעית ונתגדלו ונלקטו בשביעית. ודעת רבינו ניסים גאון שהביאו בתוס' קדושין (ג ע"א) דבירקות לא אזלינן בתר לקיטה גם ענין קדושת שביעית אלא דאזלינן בהו בתר רוב גידולין והיה א"ל דלדידי' גם לאיסור ספיחים היכי דרוב גידולין היתה בשביעית אע"ג שנלקטו בשמינית יש בהו איסור ספיחים. אמנם אין בזה הכרע דא"ל דגם הוא מודה דלאיסור ספיחים דרבנן בעינן ג"כ שילקטו בשביעית והנה כל הראשונים פליגי על ר"נ גאון כמש"כ הר"ש שביעית (פ"ט מ"א) דכולם סברי דקדושת שביעית אינה חלה אלא כשהלקיטה היתה בשביעית דהא דתנן שביעית (פ"ו מ"ד) מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית משיעשה כיוצא בו היינו משום דתלינן שנלקטו במוצאי שביעית כמש"כ הר"ש שם. מ"מ מבואר דירק שתחילת גידולו וגם לקיטתו היה בשביעית אסור משום ספיחים לד"ה ומה"ט כשנזכיר ספיחים בכל התשובה נזכיר בכה"ג משום דזה הוא לד"ה אף כי פירושא דשמעתא שנפרש א"ש לכל חד כדאית ליה:
סעיף ד
גם יש לעי דבכל הסוגיא מדמינן גידולי איסורי אכילה לגידולי איסורי הנאה כדאמרינן דמאן דמתיר בבצל של תרומה ה"ה דמתיר כה"ג בערלה וכה"כ ולא עוד דבצל של תרומה הא אינו אסור אלא מדרבנן דמה"ת תרומה אינו נוהג בבצל וגם הכא מיירי בבצל של גידולי תרומה כדאמרינן נדרים (ס ע"א) מ"מ אמרינן דלדידי' ה"ה שמתיר בערלה וכה"כ וקשה הא אנן חזינן גבי גידולי איסור מדבר שזרעו כלה דלא דמי גידולי איסורי אכילה לגידול איסורי הנאה. דגבי גידולי איסורי הנאה אמרינן ע"ז (מט ע"א) דזה תליא בהאי פלוגתא דזוז"ג אי שרי או לא. אבל גידולי איסורי אכילה מותר לד"ה כדתנן תרומות (פ"ט מ"ו) הטבל גידוליו מותרים וכתבו בתוס' ע"ז שם ד"ה. שאם נטע דהיינו טעמא דגבי גידולי איסורי אכילה כיון שאינו אוכל האיסור עצמו משו"ה שרי לכו"ע אבל בגידולי איסורי הנאה כיון דמ"מ הוא נהנה משו"ה אפשר לאסור וא"כ גבי גידולי איסור מדבר שאין זרעו כלה ג"כ אפשר לחלק בהכי דנימא דבבצל של תרומה מה שניתוסף בו מותר כיון דאינו האיסור עצמו אבל בגידולי איסורי הנאה הא מ"מ הוא נהנה ומצאתי כי כבר העירו האחרונים בזה אמנם לפי מה שבררנו לעיל בארוכה דכמו דגבי איסורי הנאה כל מה שנתהוה ממנו ע"פ גורם אחד אסור בהנאה ה"נ כל מה שנתהוה ע"פ גורם אחד מאיסורי אכילה אסור באכילה ומאיסורי אכילה דרבנן ג"כ אסור באכילה מדרבנן וכל שנתהוה ע"י זוז"ג בין באיסורי הנאה בין באיסורי אכילה תליא בהאי פלוגתא דתנאי אי זוז"ג שרי והא דגידולי איסורי אכילה מדבר שזרעו כלה מותר לכו"ע זה הוא מטעמא אחרינא משום דקיי"ל ע"ז (סח) בכל איסורי אכילה דכשנפסלה מאכילת כלב פקע איסורו וא"כ דבר שזרעו כלה קודם שיצמח כיון שכלה הזרע ונעשה עפר פקע איסורו וכשיצמח אח"כ מתגדל מהיתר משו"ה מותר וכדאשכחן כה"ג ממש תמורה (לא ע"א) גבי אפרוח מביצה טרפה דאמרינן שם אימת קגביל לכי מסרח וכי מסרח הוה עפרא ומהתירא קגביל וכ"ז הוא גבי איסורי אכילה אבל גבי איסורי הנאה הא אפילו עפרן אסור ואפילו הנשרפין דאפרן מותר היינו כשנשרפו אבל אם נרקבו עפרן אסור כמו שבררנו לעיל משו"ה אפילו גידולים מדבר שזרעו כלה ג"כ מתגדל מאיסור משו"ה תליא אי זוז"ג מותר והאי סברא ליכא אלא גבי דבר שזרעו כלה אבל בגידולי איסור מדבר שאין זרעו כלה כיון דבאיסורי אכילה נמי לא פקע האיסור ממנו משו"ה הכל שוה דאי נימא בבצל מאיסורי אכילה כגון תרומה דמה שניתוסף בגידוליו מותר ומבטל העיקר ה"נ באיסורי הנאה ומשו"ה מדמינן להו להדדי וזה ברור הרבה:
סעיף ה
והנה בהא דפליגי אמוראי אי גידולי איסור מבטלין את העיקר נחלקו רבוותא דהתוס' והמאירי והרא"ש והשי"מ כולם כתבו דמה שניתוסף בבצל מותר לכו"ע והמאירי והשי"מ כתבו טעמא דמלתא משום דהוה זוז"ג דהעיקר האסור ויניקת הקרקע של היתר גרמו לגידולין שיבואו וכל הני אמוראי סברי דזה וזה גורם מותר אלא דמאן דאוסר סובר דהעיקר חשוב ואינו מתבטל בגידוליו והרא"ש כתב דמה שנתגדל אינו מתערב יפה בעיקר משו"ה א"ל שאינו בטל אבל הר"ן כתב דהני אמוראי פליגי אי מה שניתוסף בבצל הוא מותר או לא דמאן דאוסר סובר כיון דמה שניתוסף נמשך מן העיקר האסור הרי הן כמותו ולהר"ן הא דאמרינן בגמרא הכי קמבע"ל גידוליו היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעלין את האיסור או לא כוונת הגמר' דאמרינן או לא היינו דהגידולין ג"כ אסורין דכיון שהם נמשכים מן האיסור הרי הן כמותו:
והנה יש להסתפק בכונת הר"ן אם כונתו דמאן דאוסר סובר כיון שנמשכים מן האיסור הרי הן כמותו היינו כמותו ממש ללקות על אכילתו כמו שלוקין על העיקר או דכונת הר"ן דכיון שנמשכים מן האיסור הם אסורים לפי שנתהוו מאיסור ואין להתירם משום זוז"ג ונבאר שני האופנים דא"ל דמאן דאוסר סובר כיון שהאיסור עצמו נתגדל ונתעבה משו"ה לוקין על התוספת כמו על העיקר ומאן דמתיר סובר דמ"מ כיון שהוא דבר חדש שנתגדל ע"פ יניקה חדשה א"א ללקות עליו וגם א"ל דלכו"ע אין לוקין על מה שניתוסף בבצל אלא דמאן דאוסר סובר דאין להתיר מה שניתוסף משום זה וזה גורם דכיון דהבצל של איסור בעצמו מתעבה ומתגדל א"כ זה דומה להא דאמרינן חולין (נח ע"א) גבי ביצה טרפה דספנא מארעא שאסורה דכיון דמאיסורא מתגדל הוה גורם אחד דאיסורא כלומר דאע"ג דהתם נמי אי לאו דספנא מארעא לא הוה נולדה הביצה מ"מ לא חשבינן להקרקע לגורם דהתירא דנימא דזה הוה זה וזה גורם דכיון דעיקר גידולה של ביצה הוה מאיסור לא חשבינן לסיוע של קרקע לגורם דהתירא והכי נמי הכא כיון דהאיסור בעצמו מתגדל לא חשבינן הכא ליניקת הקרקע לגורם דהתירא דדוקא גבי גידולים מדבר שזרעו כלה חשבינן ע"ז (מט ע"א) זה וזה גורם אבל הכא דהאיסור בעצמו מתגדל לא ומאן דמתיר סובר דבביצה טרפה דספנא מארעא התם ליכא יניקת הקרקע של היתר בביצה אבל הכא מה שניתוסף הוא משום יניקת הקרקע שפיר הוה זה וזה גורם. והנה המאירי שכתב דהכא לכולי עלמא מותר משום זה וזה גורם הקשה על עצמו מההיא דחולין דביצה טרפה דספנא מארעא דלא הוה זה וזה גורם ותי' דהכא דאיכא יניקת הקרקע של היתר עדיף טפי ולהר"ן א"ל דהני אמוראי פליגי בזה אי כה"ג הוה זה וזה גורם או לא אמנם מדברי הר"ן שכתב בכל הסוגיא האי סברא דכיון שנמשך מן העיקר הרי הן כמותו אפילו להתירא אם העיקר הוא מותר ונתגדל אח"כ באיסור כמש"כ נדרים (נז) ד"ה דלמא לחומרא שאני ושם (נח ע"א) גבי שביעית ד"ה אבל לאכילה א"כ נראה דמש"כ הר"ן היכי דהעיקר אסור דמה שניתוסף כיון שנמשך ממנו הרי הן כמותו היינו כמוהו ממש ללקות על אכילתו כיון דלהר"ן האי סברא מהני ג"כ לקולא:
והנה קודם שנברר מה שנלע"ד בזה נקדים להביא מה דתמיה לי מלתא טובא על כל הני רבוותא טובא שהבאתי שכתבו דמה שניתוסף באיסור הוא מותר לכולי עלמא משום זה וזה גורם אלא דפליגי אי הגידולין מבטלין את העיקר האסור וקשה טובא מהא דקא מבעיא ליה מנחות (סט ע"א) בשיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו ופשטינן לה התם להתירא נמי מההיא דאר"י ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור כלומר דכי היכי דבערלה מה שניתוסף בפרי הוה כעיקר ואסור הכי נמי גבי חדש מה שניתוסף בשיבולת הוה כעיקר ומותר וקשה טובא הא לכל הני רבוותא טעמא דר"י הוא משום דאין הגידולין מבטלין את העיקר אבל מה שניתוסף בפרי מותר א"כ לא דמי זה כלל לההיא דשיבולת דהתם הא לא שייך ביטול חדא דהתם הא מה שניתוסף באיסור הוא רבה על העיקר המותר ועוד הא חדש הוה דבר שיל"מ שאינו בטל ומהתם לכאורה איכא ראיה ברורה לדעת הר"ן שהבאתי שכתב דטעמא דר"י הוא משום דכל הנמשך מן העיקר האסור הוה כמוהו ולכאורה מהתם אפשר להביא ראיה להאי סברא דהוה כמוהו ממש גם למלקות משו"ה אמרינן התם האי סברא ג"כ לקולא דכל הנמשך מהיתר ג"כ מותר דהוה כמוהו ממש:
סעיף ו
אמנם מה שנלע"ד ליישב לכל הני רבוותא דהנה מצאתי בירושלמי דפליגי אמוראי בהא מלתא גבי ערלה בילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות וניתוספו אי לוקין על התוספת או לא דגרסינן ערלה (פ"א ה"ג) ר' אבוהו בשם ר' יוחנן אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וסיפקו לחבירו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור ר' זירא בשם רבנן אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וסיפקו לחבירו אפילו הוסיף כמה אסור ולוקין עליו בכזית א"ר מיאשיא לר"ז תרתין מילין אתון אמרין ואינון פליגין הדא על הדא הכא אתון אמרין שאין גידולי איסור מעלין את האיסור והכא אתון אמרין ולוקין עליו בכזית וילקה לפי חשבון שיש בו עכ"ל הירושלמי כלומר דר' מיאשיא מקשה דמלישנא דר' יוחנן דמייתינן התם מעיקרא דאמר בילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות דאין גידולי איסור מעלין את האיסור מהאי לישנא מוכת דמ"מ מה שניתוסף לא הוה ערלה ממש אלא שאינו מבטל העיקר ומשו"ה כשאכלו אינו חייב מלקות אלא אם אכל כ"כ עד שיהא בו כזית מהעיקר האסור דהא על התוספת אינו לוקה ומקשה על ר' זירא שאמר משום רבנן ולוקה עליו בכזית א"כ מוכת דסברי דגם התוספת הוה כערלה ממש משו"ה אמר דאינהו פליגי אהדדי:
והנה לענ"ד נראה דגם בבבלי פליגי בהא מילתא דהסוגיא בנדרים (נז ע"א) דמייתינן התם הא מילתא דר' יוחנן דילדה שסיבכה בזקנה אפילו הוסיף כמה אסור ומפרשינן בגמרא דטעמא דר"י משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור ודאי דסברינן שם דאינו לוקה על התוספת אלא שאינו מבטל את העיקר וזה הוא כר' מיאשיא דירושלמי שהבאתי אמנם במנחות (ע ע"ב) מייתינן שם ג"כ הא מילתא דר' יוחנן ומפרשינן שם דטעמא דר"י משום דהגידולין אזלי בתר עיקר נראה מזה דבמנחות סברינן כר"ז בירושלמי שהבאתי דלוקין על התוספת דהוה כעיקר ממש וכבר הארכנו לקמן בזה ושם הבאתי כמה וכמה ראיות לזה חדא מלישנא דגמרא דבנדרים שם אמרינן דטעמא דר"י משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור ובירושלמי דערלה שהבאתי דייקינן מהאי לישנא דאינו לוקה על התוספת וכיון דבנדרים אמרינן האי לישנא מוכח דסוגיא זו סובר דאינו לוקה על התוספת אבל במנחות לא אמרינן ה"ט אלא דאמרינן טעמא אחרינא דמה שניתוסף אזיל בתר עיקר מוכת דשם סברי כר"ז בירושלמי דהתוספת הוה כעיקר ולוקין עליו בכזית ועוד ראיה גדולה דבסוגיא דנדרים מדמינן איסור ערלה לכל איסורים שבתורה ומשו"ה אמרינן שם דר' ינאי דסובר גבי בצל של תרומה דגידולי היתר מעלין את האיסור פליג על ר' יוחנן אבל במנחות שם מייתינן להא מלתא דר' יוחנן למיפשט להא דמיבעי לן התם בשיבולת של חדש שעקרו קודם העומר ושתלו לאחר העומר ולא מייתינן שם כלל דאמוראי פליגי בזה וכבר תמהו בתוס' שם על קושיא זו גם הר"ש ערלה (פ"א מ"ה) ג"כ הקשה קושיא זו ונשאר בתימה אבל לדברינו א"ש דלפום סוגיא דנדרים דטעמא דר"י משום דאין גידולי היתר מעלין את האיסור א"כ ערלה דמי לכל איסורים שבתורה דבין אי נימא דטעמא דאין גידולי היתר מעלין את העיקר הוא כדעת המאירי שהבאתי משום דהעיקר הוה דבר חשוב ואינו מתבטל בגידוליו ובין דנימא דגידולי היתר כיון שהם נמשכים מן האיסור משו"ה הגידולים עצמם אסורים משום דנתהוו מגרמא דאיסורא כמש"כ לעיל להני תרי טעמי כל האיסורים דמו להדדי דבכל האיסורים שייך הני תרי טעמי וא"ש דאמרינן דר' ינאי דסובר גבי בצל של תרומה דגידולי היתר מעלין את העיקר פליג על ר' יוחנן אבל במנחות דסברינן כר"ז בירושלמי דטעמא דר' יוחנן משום דהגידולין אזלי בתר עיקר ולוקין עליו בכזית הנה כבר בררנו לקמן דזה א"א לומר אלא גבי ערלה וכה"כ גרידא אבל לא בכל איסורים שבתורה כמו שבררנו שם דגבי ערלה וכה"כ גרידא איכא טעמא רבה לומר הכי אבל לא בכל האיסורים ואפילו גבי ערלה וכה"כ ג"כ א"א לומר הכי אלא לחומרא כגון בילדה שיש בה פירות וסיבכה בזקנה אבל לקולא כגון שסיבך פירות של היתר באילן של ערלה ודאי דהגידולין לא אזלי בתר עיקר והעיקר מותר והתוספת אסור וכדתנן ערלה (פ"א מ"ה) בריכה שנפסקה ובה פירות אם הוסיף מאתים אסור כמו שבררנו זה בארוכה לקמן. גם בררנו שם דמ"מ אי נימא בערלה וכה"כ דהתוספת אזיל בתר עיקר לחומרא ולוקין על התוספת בכזית מוכח ג"כ מזה דגבי שיבולת של חדש שעקרו קודם לעומר דהתם הגידולין אזלי בתר עיקר אפילו לקולא עי"ש שהארכנו בזה לברר הדברים בבירור. עוד איכא ראיה גדולה דאי נימא דהני סוגיות דנדרים ומנחות פליגי בהא מילתא שכתבנו א"ש מש"פ הרמב"ם כר"י בערלה דילדה שסיבכה בזקנה אפילו הוסיף כמה אסור וגם פסק כר' ינאי דגבי בצל של תרומה הגידולין מעלין את העיקר ואע"ג דבנדרים אמרינן דר' ינאי ור' יוחנן פליגי אהדדי וכבר תמה הראב"ד על הרמב"ם (בפי"א ה' תרומות) אבל לדברינו א"ש דלפום סוגיא דמנחות לא פליגי אהדדי כמש"כ ועוד הבאתי לקמן הרבה ראיות לזה עיי"ש:
והנה לדברינו א"א לומר האי סברא דכיון שהגידולים נמשכים מהעיקר הרי הם כמותו ממש ללקות עליהם אלא גבי ערלה וכה"כ גרידא אליבא דר"ז בירושלמי ע"פ סוגיא דמנחות שהבאתי ודוקא לחומרא אבל לקולא א"א לומר כן אפילו בערלה וכה"כ אלא גבי שיבולת של חדש גרידא וכ"ז הוא לר"ז בירושלמי ולפום סוגיא דמנחות אבל להסוגיא דנדרים אפילו גבי ערלה וכה"כ גם כן א"א לומר דהגידולין הוו כמותו ממש ללקות עליהם והנה הר"ן בנדרים שם שכתב האי סברא דכיון שהגידולים נמשכים מן העיקר הוו כמוהו ממש בין לקולא בין לחומרא קשה טובא כמו שהקשתי עליו לקמן ענף ב':
מעתה לדברינו דהסוגיא דמנחות פליג על הסוגיא דנדרים אתי שפיר טובא ליישב מה שהקשתי על כל הני רבוותא שכתבו בסוגיא דנדרים דגם לר' יוחנן שסובר ילדה שסיבכה בזקנה אסור מכל מקום מודה דמה שניתוסף בפרי מותר אלא שאינו מבטל את העיקר ע"ז הקשתי עליהם מסוגיא דמנחות שמבואר להיפך דמה שניתוסף אזיל בתר עיקר אבל לדברינו א"ש כיון דהני תרי סוגיות פליגי אהדדי דהסוגיא דמנחות סברה כר' זירא בירושלמי דערלה שהבאתי דלר"י לוקין על התוספת והסוגיא דנדרים סברה כר' מיאשיא בירושלמי דאינו לוקה על התוספת אלא שאינו מעלה את האיסור וכל הני רבוותא סברי דבין לר' מיאשיא בירושלמי בין לפום סוגיא דנדרים מה שניתוסף מותר לגמרי אלא שאינו מעלה את האיסור. מעתה איכא ראיה לדברינו מכל הני רבוותא דהני תרי סוגיות פליגי אהדדי כמש"כ אמנם אכתי איכא לעיוני טובא דמסתבר לי טובא לענ"ד דבין לר' מיאשיא בירושלמי בין להסוגיא דנדרים מה שניתוסף בפרי אסור משום דנתהוה מגרמא דאיסורא אלא דאין לוקין עליו כמו שנבאר:
סעיף ז
דהנה בהא מילתא דאמר ר' מיאשיא בירושלמי שם דמלישנא דאין גידולי היתר מעלין את האיסור מוכח דאינו לוקה על התוספת אלא שאינו מבטל את האיסור אפשר לומר דלדידי' מה שניתוסף הוא מותר לגמרי אלא שאינו מבטל את האיסור וגם אפשר לומר דגם לדידי' מה שניתוסף אסור לפי שבא מגרמא דאיסורא אך דאינו לוקה עליו דלא הוה ערלה ממש ומה שאמר דאינו מעלה את האיסור כונתו דאם היה מעלה את העיקר אם כן אינו לוקה עליו כלל אבל אם אינו מבטל את העיקר אם אכל כ"כ עד שאכל כזית מהעיקר לוקה וא"ש טובא מה דמסיק ר' מיאשיא שם וילקה לפי חשבון ואפשר להביא ראיה לזה דגם לר' מיאשיא התוספת אסור משום דבא מגרמא דאיסורא אלא שאינו לוקה עליו חדא דאי נימא דלדידי' מה שניתוסף הוא מותר לגמרי אלא דמ"מ אינו מעלה את האיסור משום הני טעמי שכתבו המאירי והרא"ש שהבאתי שהעיקר הוה דבר חשוב ואינו מתבטל או שמא לא נתערב יפה הא לפום הני טעמי הול"ל דמה"ת הוא בטל אלא דמדרבנן דבר חשוב אינו בטל אם כן קשה מאי טעמא אמר ר' מיאשיא בירושלמי וילקה עליו לפי חשבון הא הול"ל דאינו לוקה עליו כלל דהא מה"ת מתבטל ברוב אבל לדברינו דגם לר' מיאשיא התוספת אסור אלא שאינו לוקה עליו אתי שפיר טובא דכיון דהתוספת אסור הא קיימ"ל זבחים (עט ע"א) ובירושלמי חלה (פ"א) דאין איסורין מבטלין זה את זה משו"ה אתי שפיר דלוקין עליו ע"פ חשבון. עוד ראיה גדולה דגרסינן בירושלמי כלאים (פ"ה ה"ו) זרע באיסור והעביר את הסכך הקשין אסורין והדגן מותר [פי' דאם בשעה שנתגדל הקשין של התבואה היה כלאים בכרם ונאסרו הקשין וקודם שנתגדל הדגן העביר את הכלאים ונתגדל הדגן בהיתר משו"ה הדגן מותר] ר' זירא בעי וכו' הקשין אסורין והדגן מותר גדל מתוך האיסור ואת אמרת הדגן מותר ר"ז כדעתי' דאר"ז אמר ר' יונתן בצל של כה"כ שעקרו ושתלו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור עכ"ל הירושלמי הנה מבואר בהדיא בירושלמי דמשו"ה אין גידולי איסור מעלין את העיקר משום דהגידולין עצמן אסורין אם כן הא דאמר ר' יוחנן בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) גבי ערלה דאין גידולי איסור מעלין את העיקר זה הוא נמי משום ה"ט גופי' משום דהגידולין עצמן אסורין ובהבבלי איכא כמה וכמה ראיות דלמ"ד אין גידולי היתר מעלין את האיסור הוא משום דהגידולין עצמן אסורין כמו שנבאר:
דהנה אפשר להביא כמה ראיות דלמ"ד אין גידולי היתר מעלין את האיסור זה הוא משום דסובר דהגידולין עצמן אסורין כדברינו משום גרמא דאיסורא חדא מהא דאמרינן נדרים (ס ע"א) ריבוי' דרבו גידולין על עיקרו מותר קמ"ל ולפי מה שנברר לפנינו בבירור גמור דכונת הגמרא התם דעיקר הרבותא ממ"ד דגידולי היתר מעלין את האיסור הוא לומר דמה שניתוסף בפרי מותר משום זה וזה גורם דאילו למ"ד דאינו מעלה את העיקר גם מה שניתוסף אסור אם כן מבואר בהדיא בגמרא הכי ועוד ראיה מהא דאמרינן פסחים (לד ע"א) גבי גידולי תרומה וכ"ת בדבר שאין זרעו כלה והא תנן גבי טבל דגידולי גידוליו אסורין והסוגיא דפסחים תמוה הרבה דהא אפילו ר' ינאי דסובר נדרים (נז ע"א) גבי גידולי תרומה מדבר שאין זרעו כלה דגידולין מעלין את העיקר מכל מקום אמרינן שם (נט ע"א) דמודה בגידולי קונמות דאין גידוליו מעלין את העיקר כיון דקונמות הוה דשיל"מ שאינו בטל א"כ פשוט דמודה נמי גבי טבל דאין גידוליו מעלין את העיקר דטבל נמי הוה דשיל"מ אם כן מאי מדמינן בפסחים תרומה לטבל בהא מילתא וכבר תמהו כן האחרונים כמו שנביא דבריהם לקמן אמנם ע"פ שיטת הר"ן דדוקא מאן דמתיר סובר דמה שניתוסף מותר אבל מאן דאוסר סובר דגם התוספת אסור אם כן לדידי' בין בגידולי תרומה קונמות או טבל בכולהו הוה חדא טעמא דהתוספת גם כן אסור משום שבא מן האיסור אם כן אתי שפיר הסוגיא דפסחים כיון דהאי סוגיא סברה דאסור משו"ה מדמינן שם תרומה לטבל בהא מלתא ולפנינו נביא עוד ראיות לזה:
מעתה נתבררה היטב מה שנלע"ד בזה דמאן דסובר דגידולי היתר אינו מעלה את העיקר לדידי' הגידולין עצמן אסורין משום שנתהוו מגרמא דאיסורא אבל מכל מקום אינו לוקה עליהם. דלא הוו כהעיקר ממש וכש"כ דלא אמרינן סברא זו לקולא כיון שנמשכים מן ההיתר הרי הן כמוהו דלדברינו אפילו הני אמוראי דסבירא להו בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) גבי ערלה דלוקין על מה שניתוסף בהיתר משום דהתוספת הוה כעיקר ממש זה הוא דוקא לחומרא גבי ערלה וכה"כ גרידא אבל לא לקולא אפילו גבי ערלה כמו שבררנו לעיל:
סעיף ח
והנה רבינו הר"ש שביעית (פ"ה מ"ג) הקשה. על סוגיא זו מהא דתנן התם לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו ואם לאו יעשה חשבון עם העניים ר' יהושע אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו ואם לאו אין להעניים עליו חשבון ופי' הר"ש דמיירי בלוף שעקרו בשביעית ולמוצאי שביעית נתגדל יותר אם כן איכא בהעלין תערובות ממה שנתגדל בשביעית וממה שניתוסף במוצאי שביעית משו"ה ס"ל לר"א שיש להעניים חלק בהעלין דר"א ס"ל דפירות שביעית לאחר הביעור הוא לעניים גרידא ור' יהושע סובר דמותר גם לעשירים משו"ה אין להעניים חלק בהו וכתב הר"ש דמיירי בהני גווני שאין לאסור הלוף משום ספיחי שביעית כגון שתחילת גידולו היה בששית ומ"מ הקשה מהכא דבמשנה זו מבואר להדיא שאין גידולי מוצאי שביעית מבטלין את העיקר וא"כ מאי קמבע"ל בנדרים (נז ע"א) ותי' הר"ש דלר"א דפירות שביעית שייך לעניים אם כן איכא בזה דיני ממונות דלא שייך בהו ביטול וכדאיתא ביצה (לח) איסורא בטל ממונא לא בטל ותי' הר"ש הוא מחוור טובא. וראיתי מי שהקשה על הר"ש הא בביצה שם אמרינן דדבר שאין לו תובעים בטל ברוב ושביעית לר"א הא שייך לעניים והוה ממון שאין לו תובעין והול"ל דבטל. וזה שגגה גדולה דכונת הגמרא בביצה שם היא מילתא אחריתא כגון חתיכה נבלה של ראובן שנתערב בשתי חתיכות כשרות של שמעון דזה בטל ברוב ולא אמרינן בזה דממונא לא בטל כיון דהאיסור של נבלה לא הוה דבר שיש לו תובעין אבל חטים של עניים שנתערבו בחטים אחרים אע"ג דהוה ממון שאין לו תובעין מ"מ פשוט שאינו בטל ברוב וצריך להרים מהחטים חלקן של עניים וכדתנן פאה (פ"ה מ"ב) שיבולת של לקט שנתערב בגדיש מעשר שיבולת אחת ונותן לו וזה פשוט:
אמנם מה שיש לעיין על הר"ש כיון דפירות שביעית לביעור אינו בטל וכדתנן שביעית (פ"ז מ"ז) ומשנתנו דלוף הא מיירי שנלקט לאחר ביעור אם כן הא בלא"ה לא מהני ביטול וראיתי במשניות החדשות בפי' מלאכת שלמה שתירץ כן אמנם לפי מה שנבאר לקמן ענף ד' יבורר דגם בזה צדקו דברי הר"ש דבמשנתנו דלוף צריך לומר ה"ט דממונא לא בטל אך מש"כ הר"ש דמשנתנו מיירי שעקרו להלוף בשביעית וכונתו דאם לא נעקר אלא שנלקטו במוצאי שביעית קשה הא בירק אזלינן בתר לקיטה וליכא הכא פירות שביעית הנה בזה יש לנו אריכות דברים אי אזלינן בעלי הלוף בתר לקיטה ואכ"מ לבאר הדברים:
סעיף ט
והנה אין להעיר במילתא דר' ינאי דאמר גבי בצל של תרומה דגידולי היתר מעלין את האיסור הא כיון שזרע בידים אם כן הא מבטל את האיסור במזיד דהא בבצל שאין זרעו. כלה איכא בהגידולין תערובות ממשו של איסור בהיתר ואנן קיימ"ל המבטל במזיד אינו בטל אבל זה לא קשה דמלבד דא"ל דמיירי שזרע בשוגג בלא"ה הא ביור"ד (סי' צט) מבואר דאפילו המבטל במזיד גם כן מותר לאחרים שלא נתבטל בשבילם אם כן אפשר לומר דמיירי הכא שהזורע היה כהן דלדידי' בלא"ה מותר וקמ"ל ר' ינאי דהגידולין מותרין לכל אדם:
סעיף י
אמנם מה דקשה לי טובא במילתא דר' ינאי דאמר בבצל של תרומה דגידולי היתר מעלין את האיסור ולקמן נדרים (ס ע"א) מוקמינן לה דמיירי בבצל של גידולי תרומה דתרומה עצמה הא אפילו דבר שזרעו כלה גם כן קיימ"ל דגידולי תרומה תרומה ואמרינן לר' ינאי דכמו דגבי תרומה הגידולין מעלין את האיסור ה"נ גבי ערלה וכה"כ וקשה לי טובא מהא דתנן תרומות (פ"ז מ"ז) גבי שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין זרע אחד את שתיהן בדבר שזרעו כלה מותר ובדבר שאין זרעו כלה אסור וקשה כיון דהכא גבי שתי קופות ליכא האי גזרה דגידולי תרומה תרומה דהא תנן הכא דבדבר שזרעו כלה מותר א"כ מאי טעמא אסרינן הכא בדבר שאין זרעו כלה דלר' ינאי דסובר דגידולי היתר מעלין את האיסור אפילו בערלה וכה"כ כש"כ דהול"ל הכי גבי שתי קופות כיון דליכא הכא גזרה דגידולי תרומה תרומה. עוד קשה מהא דתנן תרומות (פ"ט מ"ה) מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין וקשה נמי כיון דהכא הא ליכא האי גזרה דגידולי תרומה תרומה דהא תנן הכא דבדבר שזרעו כלה מותר א"כ קשה לר' ינאי מאי טעמא אסרינן הכא גבי דבר שאין זרעו כלה הא לדידי' כל היכי דליכא האי גזרה דגידולי תרומה תרומה הול"ל דגידולי היתר מעלין את האיסור והנה בחידושי תוספות אנשי שם תרומות (פ"ט מ"ה) הביא שם מה שפסק הרמב"ם בגידולי גידולי תרומה דמעלין את העיקר ובגידולי ערלה דאינן מעלין וכתב שם דה"ט משום דבגידולין הראשונים החמירו ובגידולין השניים הקילו אבל דבריו תמוהין דבהדיא אמרינן נדרים (נז ע"א) דלר' ינאי דסובר גבי בצל של גידולי תרומה דגידולי היתר מעלין את האיסור ה"ה דסובר הכי גבי גידולין הראשונים של ערלה וכה"כ דמעלין את האיסור וטעמא דהרמב"ם נבאר לקמן מכל מקום קשה מהני תרי דוכתי שהבאתי לר' ינאי וא"ל דלר' ינאי הא דתנן בהני תרי דוכתי שהבאתי גבי דבר שאין זרעו כלה דגידוליו אסורים דזה הוא משום האי גזרה דגידולי תרומה תרומה דאע"ג דגבי דבר שזרעו כלה לא גזרינן בהני תרי דוכתי האי גזרה דגידולי תרומה תרומה מכל מקום בדבר שאין זרעו כלה כיון דממשו של תרומה מעורב בגידולין אפילו בכי האי גונא גזרו האי גזרה דגידולי תרומה תרומה כן מסתבר לי לומר בזה:
סעיף יא
עוד יש לעיין בהא מילתא דר' ינאי דאמר בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר. וקשה הא תרומה אינה בטלה ברוב אלא במאה ובמאירי כתב דמיירי שרבו מאה פעמים וכן תפסו האחרונים ויש לעיין בזה דא"ל כיון דר' ינאי מיירי בבצל של גידולי תרומה כדאמרינן בנדרים (ס ע"א) אם כן אפשר לומר דגידולי תרומה בטלה ברוב כיון דהא מילתא דגידולי תרומה תרומה מיירי רק שהיא אסורה לזרים אבל הן כחולין לכ"ד כגון לענין טומאה שאינה נפסלת כשנגעה בשני לטומאה וכדתניא בתוספתא דטהרות (פרק א) הביאה הר"ש תרומות (פ"ט מ"ה) ובירושלמי תרומות (פ"ו ה"א) גם כן אמרינן דגידולי תרומה הרי הן כחולין לכ"ד אלא שאסורה לזרים א"כ אפשר לומר דבטלה ברוב. גם יש לעיין אי בתערובות כמו גידולים בעינן ששים כמו כל תערובות לתבלת דהא הכא נמי מתערב יפה כמו לח בלח וכן תפסו האחרונים מכל מקום אפשר לומר כיון דמכל מקום הא זה הוה תערובות יבש ביבש בטלה ברוב ומלישנא דגמרא דנדרים שם דגבי ערלה וכה"כ אמרינן בהדיא שהוסיפה מאתים והכא גבי תרומה אמרינן שרבו נראה יותר דהכא בטלה ממש ברוב:
גם אין להעיר איך אפשר לומר דהגידולין מבטלין את העיקר האסור הא כיון דהגידולין מתהווין מהעיקר הול"ל דהעיקר לא גרע מדבר המעמיד שאינו בטל וכש"כ הכא דכל ההיתר נתהוה ממנו דזה כבר בררנו בספר מנחת ברוך דזה לא דמי לדבר המעמיד. וגם אין להעיר ממה שכתב המרדכי חולין (סוף פ"י) דבתערובות מתחילת ברייתו אינה בטלה דהכא כיון שהאיסור היה ניכר בפ"ע בטל ברוב עיין בתבו"ש ביור"ד ובלא"ה כבר בררנו בדיני תערובות דהמרדכי לא כתב כן אלא לחד לישנא ולהלכה גם המרדכי מודה דבטלה ברוב כמו שבררנו שם בכמה ראיות:
העולה מדברינו דר' ישמעאל איש כפר דימה דקמבע"ל בבצל של שביעית שנטעו בשמינית אי גידולי היתר מעלין את האיסור כונתו בהני גווני בצלים של שביעית שהן אסורין לגמרי משום ספיחי שביעית ואע"ג דפירות שביעית אוסרין במשהו לביעור ולאוכלם בקדושת שביעית כמש"פ הרמב"ם (המ"א פט"ו) מכל מקום איסורא דספיחי שביעית בטל ברוב כמו שבררנו בארוכה וגם האיבעי' של הוא בין בהני בצלים שזורעין אותם כשהם קטנים והם עצמם מתגדלים הרבה דבהני ודאי איכא בהו תערובות ממשו של איסור אלא אפילו בבצלים שלנו שזורעין אותן והם כלים ומכל בצל נתהוה ארבעה או ששה בצלים חדשים גם כן קמבע"ל כמש"כ דהבצלים החדשים הם מתגדלין מהגידין הירוקין שנמצאין באמצעית הבצל שנזרע והגידין הללו אינן כלין אלא שהן מתגדלין הרבה אם כן זה דומה ממש לבצל קטן שנזרע ונעשה גדול. גם עיקר כונתו בהאיבעי' שלו הוא אם יש להתיר מה שניתוסף ע"י גידולין משום זה וזה גורם דהא הוא מתגדל מיניקת הקרקע של היתר ומהבצל של איסור וא"כ אותן הגידולין מבטלין את העיקר או דנימא דמה שניתוסף אסור דלא מהני הכא זה וזה גורם כיון שהאיסור בעצמו מתגדל כמש"כ לעיל זה הוא כונתו בהאיבעי' שלו ומשו"ה כל האיסורין שבתורה שווין בזה דבכל האיסורין יש להסתפק ספק זה אי מה שניתוסף מותר משום זה וזה גורם או לא ואי נימא דמותר משום זה וזה גורם אם כן הוא מותר אפילו באיסורי הנאה ואי נימא דזה לא הוה אלא חד גורם אסור אפילו באיסורי אכילה ואפילו באיסורים דרבנן כמו שבררנו לעיל ומשו"ה שפיר פשטינן בגמרא מהא דר' ינאי סובר דבבצל של תרומה הגידולין מעלין את העיקר אם כן מוכח דסובר דהגידולין מותרין משום זה וזה גורם וע"ז פרכינן מהא דר' יוחנן ור' יונתן אוסרין כה"ג גבי ערלה וכה"כ ומוכח מהני אמוראי דסברי דזה לא שרינן משום זה וזה גורם והסוגיא דנדרים סברה דהא דאוסר ר' יוחנן גבי ערלה מה שניתוסף בפרי דזה הוא לאיסור גרידא משום דהוה חד גרמא דאיסורא וזה הוא כר' מיאשיא בירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) דלהני רבנן שבירושלמי שם דסברי גבי ערלה דבכה"ג לוקה בכזית לדידהו זה הוא משום טעמא אחרינא דאיכא גבי ערלה גרידא לחומרא אבל לא לקולא וכמו שבררנו לעיל אלא דהסוגיא דהכא סברה כר' מיאשיא דאפילו גבי ערלה התוספת אסור משום שנתהוה מגרמא דאיסורא וא"ש דמדמינן ערלה לכל האיסורין שבתורה:
ענף ב
תו גרסינן התם הדר אתי לקמי' דר' אמי ופשיט לי' מן הדא דא"ר יצחק אמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה אלמא אותן גידולין מבטלין העיקר דילמא לחומרא שאני עכ"ל הגמרא. והנה הר"ן הקשה דהכא גבי ליטרא בצלים סובר ר' יוחנן דגידולין מבטלין את העיקר ולעיל א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפו אסורין דאין גידולין מבטלין את העיקר ותי' הר"ן דאמוראי נינהו אליבא דר"י וקשה דבכה"ג הו"ל למיפרך בגמרא מדר' יוחנן אדר' יוחנן ובמה דמשנינן בגמרא דילמא לחומרא שאני פי' הר"ן לשיטתי דכונת הגמרא דכיון דהגידולין נמשכין מן העיקר הרי הן כמוהו ומדינא כל הגידולין פטורין ממעשר אלא דלחומרא בעלמא צריכה להתעשר וכתב דמה"ט אתי שפיר הא דמעשרין מיני' ובי' ולא חיישינן דילמא מעשר מן הפטור על החיוב כיון דמדינא כולה פטורה והרא"ש מפרש לשיטתו דמדינא הגידולין חייבין והעיקר פטור אלא דלחומרא בעלמא מעשר על העיקר וכתב הרא"ש והא דמעשר מיני' ובי' ולא חיישינן שמא מעשר מן הפטור על החיוב משום דבכה"ג סמכינן על בילה שנתערב הגידולין והעיקר יפה ולדבריהם ודאי דאינו רשאי לעשר על בצלים אלו ממקום אחר דלהר"ן הא מדינא כולה פטורה ולהרא"ש העיקר פטור וא"כ איך יעשר מטבל ודאי עליהם הא מעשר מהחיוב על הפטור וכן כתב הרא"ש והמאירי ובש"מ בנדרים שם בהדיא אמנם הרמב"ם (פ"ו מה' מעשר) כתב בסתמא דכולה חייבת במעשר ולא הזכיר דצריך לעשר מיניה ובי' ופשוט דלהרמב"ם מצי לעשר עליהם ממקום אחר והאחרונים לא ביארו דבריו אמנם לענ"ד דברי הרמב"ם ברורים מאד כמו שנבאר:
דהנה יש לעיין טובא לכל הני רבוותא חדא כיון דלדידהו הא דפשטינן מליטרא בצל שתיקנה וזרעה דמתעשרת לפי כולה דגידולין מבטלין את העיקר זה הוא מדין ביטול ברוב ופשטינן מהכא דה"ה דגידולי היתר מבטלין העיקר האסור וקשה טובא ביטול כזה שיתהפך ההיתר לאיסור ממש לענין חיוב מעשר לא שמענו מעולם דהדבר פשוט שאם נפל סאה חולין מתוקנין לתוך מאה כור טבל דמ"מ אותה סאה חולין אינה מחהפכת לטבל וא"צ לעשר אלא לפי חשבון הטבל כדתנן חלה (פ"ג מ"ט) זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף וכו' אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואדרבא היכי שהטבל רוב והחולין המיעוט אפשר להפריש עליו ממקום אחר לפי חשבון הטבל דאורייתא אבל להיפוך היכי שהחולין רוב א"א להפריש ממקום אחר אלא מדמאי כדאמרינן מנחות (לא) ואין שוב נ"מ בזה בין בתערובות יבש ביבש או לח בלח דפשוט דגם האי חומרא דחתיכה נעשית נבלה לא שייך כלל בתערובות חולין בטבל דכיון שאפשר להסיר את האיסור דכשמפרישין עליו ממקום אחר לפי חשבון הא נסחט האיסור מהתערובות מעתה קשה טובא איך א"ל דמשום ביטול העיקר ברוב טבל יהא צריך לעשר גם הבצל שכבר נתקנה:
וגם במאי דמשני דילמא לחומרא שאני דלפי פי' הר"ן הכונה דמדינא כל הבצל כולו פטור ממעשר ולהרא"ש הכונה דהעיקר פטור ממעשר אלא משום חומרא מעשרין עליהם כמו שהבאתי דבריהם קשה טובא הא בנדרים (נט ע"א) פריך רב חסדא על האי דינא דבצל היתר שבהן להיכן הלך מוכח דלר' יוחנן פקע ההיתר ולהר"ן והרא"ש הא ההיתר לא פקע דגם לר' יוחנן א"א לעשות בצל זה תרומה על טבל אחר כיון דלהר"ן הוא חולין לגמרי ולהרא"ש הוה תערובות חולין ומלישנא דהיתר שבהן להיכן הלך מוכח דלר' יוחנן הוא טבל מדינא וגם מהא דאמרינן בגמרא שם דר' יוחנן ור"ח פליגי ג"כ כה"ג בבצל של ששית שנתגדל בשביעית דלר' יוחנן כולו אסור ולרב חסדא אינו אסור אלא מה שניתוסף בשביעית מוכח נמי דבדינא פליגי אי פקע ההיתר או לא כמו שנבאר לפנינו:
עוד קשה טובא מהא דאמרינן בירושלמי שביעית (פ"ו ה"ג) ר' יוסי בשם ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו ר' חייא בשם ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשריש מתעשר לפי כולו חזינן דלר' חייא בשם ר' יוחנן אע"ג שלא נתגדל כלל אלא שנשרש הבצל בקרקע מתהפך מהיתר לאיסור והוה טבל וצריך לעשר עליו עוד הפעם אע"ג דהכא ליכא ה"ט דהגידולין מבטלין אותו ברוב דהא לא נתגדל כלל א"כ ע"כ דהכא איכא טעמא אחרינא והנה בבבלי ס"ל לר' יוחנן כמו האי אמורא שבירושלמי דאמר בשם ר' יוחנן מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו דהיינו שנתגדל הרוב כנגד העיקר וטעמא דפלוגתייהו יתבאר לפנינו:
גם קשה מהא דאמרינן מנחות (ע ע"א) גבי שיבולת שתיקנה וזרעה את"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי עיקר מאי ופרכינן ותיפשוט מהא דא"ר יצחק א"ר יוחנן ליטרא בצל שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה התם היינו זריעתו מוכת נמי דבבצל מדינא בעי עשורי כולה:
עוד קשה טובא על הר"ן שכתב בליטרא בצל שתיקנה וזרעה דמדינא פטורה דמה שנתגדל ונמשך מהעיקר הוה כמוהו ממש אלא מחומרא בעלמא בעי עישור הא בהדיא תנן ערלה (פ"א מ"ה) בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות אם הוסיף במאתים אסור חזינן בהדיא דאע"ג דהפירות הן של היתר מ"מ כשנתוספו הגידולין באיסור הגידולין אסורין ולא אמרינן כיון שנמשכו מן העיקר הוו כמוהו ומ"ש הכא גבי בצל ואע"ג דבכה"ג יש לעיין בסוגיא דמנחות (סט ע"א) גבי שיבולת דחדש הנה לקמן בררנו הא מילתא עי"ש:
ומכל הני טעמי נראה ברור דעת הרמב"ם דבבצל שתיקנה וזרעה כולה בעי עישור מדינא כמו שנבאר טעמא דמילתא דמסתבר לי טובא דהאי דינא דר' יוחנן דההיתר שנזרע נהפך לאיסור דזה לא שייך אלא במעשר ושביעית גרידא וטעמא דמילתא משום דאמרינן נדרים (נח ע"ב) שאני שביעית דאיסורה ע"י קרקע ופרכינן והרי מעשר איסורו ע"י קרקע אלמא דמעשר ושביעית הני תרתי גרידא הוו איסורן ע"י קרקע ולקמן בענף זה בררנו הא מילתא משום דבהני תרתי אשכחן דמה שנתגדל בקרקע בהיתר נהפך לאיסור אח"כ בקרקע דהא בתבואה אזלינן בתר שליש בין במעשר בין בשביעית כדאמרינן בר"ה (יג ע"א) ואע"ג שתחילת גידול' של תבואה היה בשנת ששית בהיתר מ"מ כשהביאה שליש בשביעית נאסרה התבואה בקרקע ואף מה שנתגדל בששית וכן ירקות שנתגדלו רובן בשביעית ונלקטו בשביעית דבכה"ג חל עליהן קדושת שביעית לד"ה כמו שהבאתי בענף א' כל הירק כולה הוה שביעית דמה שנתגדל בששית ג"כ נאסרה בקרקע בשביעית וה"ה למעשר תבואה שהביאה שליש בשנה רביעית וירקות שנלקטו בשנה רביעית כל התבואה חייב במעשר שני אף מה שנתגדל תחילה בשנה שלישית שאין בה חיוב מע"ש ג"כ נאסר בקרקע בשעה שהביאה שליש וכן כשתחילת גדילתן היה ביד הקדש שפטורים ממעשר ונפדו ובאו לעונת המעשר ביד הדיוט כולם חייבים במעשר כדתנן פאה (פ"א מ"ח) וכ"ז הוא מה"ת משום דבהני תרתי איסורי כתיב תבואתך ובר"ה (יג ע"א) ילפינן דבשעת הבאת שליש נקרא תבואה ומשו"ה כשהביאה שליש בשביעית כולה נקראת תבואת שביעית דגם מה שנתגדל בהיתר נהפך לאיסור דכולה נקראת תבואה של שנה זו ומה"ט ס"ל לר' יוחנן דאפילו כשזרע דבר שכבר נתקן ונתגדל נמי גוף ההיתר נהפך לאיסור כיון דגוף ההיתר נתגדל בקרקע משו"ה כולה נקראת תבואת זרעך ואם היה מעשר ירקות מה"ת ודאי הול"ל דמה"ת גוף ההיתר שנזרע חייב תדע דהא במנחות (ע ע"א) בעי למימר גם בשיבולת שתיקנה ושתלה דגוף ההיתר חייב במעשר אלא דקמבע"ל משום דהתם לאו דרך זריעה בכך כדאמרינן שם אבל הכא בבצל דדרך זריעה בכך כולה חייבת במעשר מדינא ורב חסדא דפליג ע"ז בנדרים (נט ע"א) ס"ל דאע"ג דמעשר איסורו ע"י קרקע מ"מ מה שכבר נתלש ונתקן וכבר נקרא תבואת השנה העברה אינו חוזר ונקרא תבואת שנה זו אע"ג שנזרע פעם אחרת ונתגדל וא"ש טובא דפרכינן בגמרא שם משביעית על מעשר משום דבהני תרתי חד טעמא כמש"כ וגם א"ש הא דבירושלמי שהבאתי לעיל ס"ל לר' יוסי בבצל שתיקנה ושתלה דמיד כשנשרשה חייבת במעשר דס"ל כיון שהיתה מחוברת ונתלשה הוה לקיטה חדשה והיא נקראת תבואת זרעך ומאן דפליג התם ס"ל דדוקא כשנתגדל הבצל והגידולין הוו רובה אז נקראת עוד הפעם תבואת זרעך דהוה דרך גידולו בכך ובבבלי ס"ל ג"כ הכי אבל כשנתגדל כל הבצל כולו חייב במעשר מדינא מה"ט שכתבנו:
ומעתה א"ש טובא הא דר' אמי פשיט מההיא דבצל שתיקנה וזרעה לההיא דבצל של שביעית ששתלו בשמינית דר' אמי פליג על כל הני אמוראי לעיל דמדמו איסור שביעית לערלה תרומה וכה"כ דהוא סובר דאיסור שביעית דמי לחיוב דמעשר וכמו דמצינו גבי חיובא דמעשר דאמר ר' יוחנן בצל שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה דגם ההיתר נהפך לאיסור וזה הוא מה"ט דמעשר איסורו ע"י קרקע ה"נ איכא האי דינא גבי שביעית דהא שביעית נמי איסורה ע"י קרקע כמו שבררנו וכן אמרינן בהדיא לקמן נדרים (נט ע"א) דהאי דינא דר' יוחנן איכא גבי שביעית כמו גבי מעשר דכשזרע בצל של ששית בשביעית ונתגדל רובו כולו אסור משום שביעית דהיתר נהפך לאיסור וסובר ר' אמי דכמו כשזרע בצל של היתר בשביעית ונתגדל הרוב כולו אסור משום שכולו נקרא תבואת שנה שביעית ה"נ הול"ל דכשזרע בצל של שביעית בשמינית ונתגדל רובו נמי כולו נקרא תבואת מוצאי שביעית והול"ל דגם האיסור נהפך להיתר ומשו"ה פשיט דהגידולין מבטלין את העיקר וע"ז דחינן בגמרא דילמא לחומרא שאני כלומר דאע"ג דילפינן לחומרא דההיתר שזרע נהפך לאיסור מ"מ לא ילפינן הא מילתא לקולא והאי ילפינן דאמרינן בגמרא זה הוא ילפותא מדינא דלחומרא ילפינן ולקולא לא ילפינן:
ואפשר להביא ראיות הרבה לדברינו חדא מלישנא דגמרא דכל הסוגיא הכא אמרינן האי לישנא דגידולי היתר מעלין את האיסור והכא גבי מעשר אמרינן אלמא דגידולין מבטלין את העיקר וזה הוא מה"ט דהכא גבי מעשר העיקר נהפך לאיסור מה"ט שכתבנו וכשנדקדק בכל הסוגיא תמצא כי בכ"מ שהזכירו לישנא דגידולי היתר מעלין האיסור היינו מדין ביטול ברוב וכשהזכירו לישנא דגידולין מבטלין עיקר היינו דהעיקר גופי' נהפך מאיסור להיתר או מהיתר לאיסור כמו שיתבאר לפנינו בכל דוכתא ודוכתא בסוגיא זו:
ועוד אפשר להביא ראיה מההיא דמנחות (סט ע"א) גבי שיבולת שהביא שליש קודם לעומר ושתלו לאתר העומר דקמבע"ל התם אם מה שניתוסף בהשיבולת אסור או לא אבל הא לא קמבע"ל דנימא שהעיקר בעצמו נתהפך לאיסור בקרקע ושם (ע ע"א) גבי מעשר בשיבולת שהביא שליש ותיקנו ושתלו קמבע"ל אם העיקר נהפך לאיסור וזה הוא ג"כ מה"ט שכתבנו משום דגבי מעשר ושביעית גרידא איכא למימר הכי:
ועוד ראיה ברורה דבירושלמי ערלה (פ"א ה"ג) דתנן התם בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות הוסיפו מאתים אסור ואמרינן ע"ז שם לא סוף דבר בריכה אלא אפילו אילן דאמר ר' יסא אמר ר' יוחנן בצל שעקרו ושתלו כיון שהשריש מעשר לפי כולה דלא תיסבר מימר אף הכא כן הנה מפורש אמרינן בירושלמי גבי מעשר אמרינן דגוף הבצל של היתר נתהפך לאיסור אבל גבי ערלה אם נטע אילן שיש בו פירות בערלה ההיתר נשאר בהתירו ומה שניתוסף אסור ומפרשי הירושלמי נלחצו בזה דמ"ש חיוב דמעשר אבל לפי מש"כ אתי שפיר טובא דמעשר איסורו ע"י קרקע:
עוד ראיה דהא במסקנא בנדרים (נח ע"ב) אמרינן באמת דגבי שביעית כיון דאיסורו ע"י קרקע היתירו ג"כ ע"י קרקע ומהאי טעמא בצל של שביעית שנטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מותר ולדברינו דאיסורו ע"י קרקע היינו שההיתר נהפך לאיסור בקרקע א"כ ממילא כיון דהתירו ג"כ ע"י קרקע הול"ל דכשרבו גידוליו על עיקרו נהפך האיסור להיתר בקרקע דכל הבצל נקרא בצל של שמינית בלי שום תערובות איסור וכן כתב הרמב"ם בהדיא (פ"ז מה' שביעית הכ"א) ז"ל דניטל מהבצל איסור שביעית והותר הכל וזה הוא כדברינו ממש:
עוד ראיה ברורה דהא בנדרים (שם) פרכינן דנימא גבי מעשר כשם שאיסורו ע"י קרקע כך התירו ע"י קרקע אלמה תניא בבצל של טבל שזרעו אסור ואי נימא דהאי התירו ע"י קרקע היינו שהאיסור בטל ברוב כדעת הני רבוותא קשה טובא מאי מקשה מטבל הא טבל הוה דבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב א"ו האי התירו ע"י קרקע היינו דכשרבו גידוליו על עיקרו הוה כולו תבואת זרעך ופקע איסור טבל דהוה כשאר תבואות קודם דיגון וזה ברור מאד:
העולה מכל דברינו דר' אמי פליג על כל הני אמוראי דלעיל דמדמו גידולי שביעית לגידולי תרומה וערלה וכה"כ דהוא סובר דגידולי שביעית דמי לגידולים דחיובא דמעשר וגבי חיוב' דמעשר איכא דין חדש בגידולין מה דליכא בכל איסורין שבתורה דאמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתיקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה כלומר דכשזרע בצלים מעושרין ונתגדלו כל הבצל כולה חייבת במעשר דגם ההיתר שזרע נתהפך לאיסור וכולה הוי טבל מדינא וטעמא דר' יוחנן משום דאמרינן נדרים (שם) דשביעית ומעשר הני תרתי איסורי גרידא הוי איסורן ע"י קרקע ובררנו לעיל סעיף הקודם דכונת הגמרא הוא משום דבהני תרתי מצינו דהגידולין מתהפכין מהיתר לאיסור באמצע גידולם דהא תבואה שהביאה שליש בשביעית וכן ירקות שנלקטו בשביעית חלה קדושת שביעית אפילו על מה שנתגדל כבר בששית דההיתר מתהפך לאיסור משום דכשהביאה שליש בשביעית כולה נקראת תבואת שביעית משו"ה כולה אסורה וזה הוא מדין תורה וכן גבי מעשר תבואה שהביאה שליש בשנה רביעית וכן ירקות שנלקטו ברביעית חייבין במע"ש דחיוב דמע"ש חל אפילו על מה שנתגדל בשנה שלישית וכן תבואה שהביאה שליש ביד הדיוט חל חיוב דמעשר אפילו על מה שנתגדל ביד הקדש שהיו פטורין ממעשר דההיתר נתהפך לאיסור וזה הוא מד"ת משום שכולה נקראת תבואת שנה זו כמש"כ ומהאי טעמא סובר ר' יוחנן דה"ה כשזרע בצלים מעושרין דרך זריעה אע"ג שכבר חל עליהן שם היתר כשהם תלושין מכל מקום כשנתגדלו הרבה יתר על העיקר ההיתר ג"כ נתהפך לאיסור דבכה"ג נמי כולה נקראת תבואת שנה זו והנה גבי ירקות הוי האי דינא מדרבנן דהא מעשר ירק הוא מדרבנן אמנם האי דינא משכחת לה ג"כ גבי חיובא דמעשר דאורייתא בשיבולת כמש"כ לעיל סעי' הקודם והדבר פשוט דהאי דינא איכא נמי גבי שביעית דכשזרע בצל של ששית בשביעית ונתגדל הרוב בשביעית לר' יוחנן ג"כ כולו אסור מהאי טעמא גופי' דהא שביעית ומעשר תרווייהו הוי איסורן ע"י קרקע וכן אמרינן בהדיא נדרים (נט ע"א) דהאי דינא דר' יוחנן איכא נמי בשביעית כמו גבי מעשר ומהאי טעמא סובר ר' אמי דכמו דבצל של ששית שזרע בשביעית ההיתר נתהפך לאיסור משום דכולו נקרא תבואת שביעית הכא נמי הול"ל דכשזרע בצל של שביעית בשמינית דהאיסור מתהפך להיתר משום ה"ט גופי' דכולו נקרא תבואת שמינית וע"ז דחינן בגמרא דילמא לחומרא שאני כלומר דאע"ג דילפינן לחומרא דההיתר שזרע מתהפך לאיסור מכל מקום לא ילפינן הא מילתא לקולא והאי ילפינן דאמרינן בגמרא זה הוא ילפותא מדינא דלחומרא ילפינן ולקולא לא ילפינן. ומהאי טעמא מבורר הרבה דבכל הסוגיא היכי דמיירי שההיתר מבטל את האיסור ברוב אמרינן לישנא דגידולי היתר מעלין את האיסור והכא גבי מעשר אמרינן האי לישנא דהגידולין מבטלין את העיקר משום דהכא העיקר נהפך מהיתר לאיסור וכשנדקדק בכל הסוגיא היכי דאמרינן האי לישנא הכי הוא וע"פ דברינו מתורץ כל התמיהות שתמהו רבוותא בזה כמו שיתבונן בזה המעיין:
ענף ג
תו גרסינן התם אלא מן הדא דתניא ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור וכ"ד שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכה"כ נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לי' והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור כדתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט ודילמא הא נמי לחומרא שאני עכ"ל הגמרא:
והנה הר"ן מפרש להא דאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט דהיינו דקודם הביעור אוסר התערובות במשהו משום דהוה דבר שיש לו מתירין דיכול לאוכלם קודם הביעור אבל לאחר ביעור שהן אסורין באכילה לא הוה דבר שיש לו מתירין ואינו אוסר אלא בנו"ט והנה פשוט דהר"ן סובר כדעת הרמב"ם (פ"ז מה' שמיטה ה"ג) דפירות שביעית אסורין לאחר הביעור ומשו"ה מפרש האי פירושא והנה בשעה"מ (פט"ו מה' מאכלות אסורות) וכן בנוביה"ו מה"ת (סימן נג) הקשו מסוגיא זו דנדרים על הראבי"ה מובא ביור"ד (סימן סט) דסובר דדבר שיש לו מתירין לא הוה אלא כשיש היתר לאיסורו לאחר שנאסר והקשו עליו מהא דאמרינן הכא דפירות שביעית קודם ביעור הוה דבר שיש לו מתירין משום שיכול לאוכלם קודם הביעור כמו שפי' הר"ן ואע"ג דהכא אין היתר לאיסורו ופלפלו הרבה בקושיא זו אמנם לענ"ד זה לא קשה כלל וכלל דודאי פשוט דהראבי"ה מפרש להאי ברייתא דלא כהר"ן אלא כשאר רבוותא דהנה הר"ש שביעית (פ"ו מ"ג) ושם (פ"ז מ"ז) והרמב"ן פ' בהר ד"ה ולבהמתך כתבו דביעור דשביעית הוא שצריך להפקיר הפירות ולאחר שהפקירם הם מותרים לכל אדם א"כ א"ש בפשיטות הא דאר"ש אני לא אמרתי אלא לביעור משום דבזמן הביעור הוה דבר שיש לו מתירין ממש כמו כ"ד שיש לו מתירין שבכל הש"ס שיש היתר לאיסורו שהוא יכול להפקירם ולאחר שהפקירם מותרים באכילה אפילו לבעלים. גם הראב"ד (פ"ז מה' שמיטה ה"ג) מפרש ג"כ הכי אלא דסובר דתרי זמני ביעור איכא דבביעור ראשון סגי כשמפקירם ומותרים באכילה אבל לאחר ביעור השני הם אסורים לגמרי ומפרש הא דאר"ש אני לא אמרתי אלא לביעור דהיינו זמן ביעור הראשון דאז הוה דבר שיש לו מתירין שיכול להפקירו:
אמנם לענ"ד מסתבר טובא דגם הרמב"ם דסובר דפירות שביעית לאחר ביעור אסורים גם הוא מפרש להאי ברייתא דר"ש כמו שפירשו הר"ש והרמב"ן שהבאתי דהא ודאי דגם הרמב"ם מודה דבהא מילתא אי פירות שביעית לאחר ביעור אסורים באכילה איכא בזה פלוגתא דתנאי אלא שהוא סובר כר' יוסי שביעית (פ"ט מ"ח) דפירות שביעית לאחר ביעור אסורים באכילה דלפי גרסת הרמב"ם במשנתנו דשביעית שם סובר ר' יוסי הכי משו"ה פסק כר"י להלכה אבל ודאי דהרמב"ם מודה דאיכא בזה פלוגתא דתנאי מעתה אפשר לומר דגם ר' שמעון סובר דמותר באכילה לאחר שהפקירם א"כ פירות שביעית לאחר ביעור הוה דבר שיש לו מתירין ממש והנה מצאתי הדבר מבואר בהדיא דר' שמעון גופי' סובר דפירות שביעית לאחר ביעור מותרים באכילה לאחר שהפקירם דבתוספתא שביעית (פ"ח) תניא ר"ש אומר עניים אוכלים אחר הביעור ועשירים אוכלים מן האוצר ומבואר בתוספתא שם דכשבטלו האוצרות היו מפקירים הפירות ואוכלים דכיון דמצינו בהדיא דר"ש גופי' סובר שמותרים באכילה לאתר ביעור א"ש טובא הא דאמר אף אני לא אמרתי אלא לביעור דלדידי' פירות שביעית לאחר ביעור הוה דבר שיש לו מתירין ממש כמו כ"ד שיש לו מתירין שבכל הש"ס שיש היתר לאיסורו וכן מסתבר לענ"ד דקשה טובא לומר דהאי דבר שיש לו מתירין דאמר ר"ש גבי ביעור לא יהא דומה לכל דבר שיש לו מתירין כמו שהוא ע"פ פירושו של הר"ן שהבאתי אבל לדברינו א"ש:
והנה לדברינו ג"כ א"ש טובא הא דתניא בהאי ברייתא אמרו לי' והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור דלענ"ד נראה ברור דהני חכמים דאמרו ליה סוברים כר' יהודה שביעית (פ"ט מ"ח) דפירות שביעית לאחר הביעור אסורים לעשירים כלומר להבעלים א"כ לדידהו פירות שביעית לאחר ביעור לא הוה דבר שיש לו מתירין דהא כשיפקירם יהא אסורים לבעלים ומשו"ה אמרו ליה והלא שביעית אין לה מתירין וכש"כ להרמב"ם דלגרסתו במשנתנו דשביעית שם סובר ר' יוסי דפירות שביעית לאחר הביעור אסורים לגמרי דלדידי' א"ל ג"כ דהני חכמים דאמרו ליה סוברים כר"י שהם אסורים ולא הוה דבר שיש לו מתירין אלא גם לשאר רבוותא שגרסתם בשביעית שם דלר"י מותרים לגמרי לאחר ביעור מכל מקום גם לדידהו מסתבר לומר דהני חכמים דאמרו ליה סוברים כר' יהודה במשנתנו שם כמש"כ ולדברינו מבואר היטב פלוגתא דהני חכמים דאמרו ליה ור"ש דחכמים סוברים דפירות שביעית הוה דבר שאין לו מתירין אפילו לביעור ולר"ש הוה דבר שיש לו מתירין כמש"כ:
גם לדברינו א"ש דהרמב"ם (ה' שמיטה פ"ז הכ"א) וכן (בפ' טו מה' מאכלות אסורות) פסק דשביעית אוסרת בכ"ש ואע"ג דלהרמב"ם פירות שביעית לאחר ביעור לא הוה דשיל"מ דלדברינו א"ש משום דהרמב"ם פוסק כהני חכמים דאמרו ליה דפירות שביעית אוסרת במשהו אע"ג דלא הוה דבר שיש לו מתירין אלא שצריך לישב לשונו של הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות שכתב פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו במינן בכ"ש ושלא במינן בנו"ט אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובות אסור אלא חייב לאוכלן בקדושת שביעית ומהאי לישנא היה נראה דדוקא קודם ביעור שמותרים באכילה אוסרים בכ"ש אבל לאחר ביעור דלהרמב"ם אסורים באכילה אינו אוסר בכ"ש אבל א"א לומר כן דהא הרמב"ם (ה' שמיטה פ"ז הכ"א) סתם דפירות שביעית אוסרת במשהו ומשמע דאפילו לאחר ביעור אוסרת בכ"ש ועוד הא הרמב"ם מיירי בפ"ז דשמיטה שם בפירות שביעית לאחר ביעור ומ"מ סתם דאוסרת במשהו אלא דכונת הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות הוא משום שהביא שם להלכה הא דאמר ר' יוחנן בע"ז (עג) דכל איסורי תורה במינן בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ וקשה ליה להרמב"ם שם מ"ט לא כלל ג"כ ר' יוחנן דפירות שביעית אוסרת במשהו וקושיא זו היא ג"כ דוקא אי נימא דפירות שביעית אוסרת במשהו אע"ג דלא הוה דבר שיש לו מתירין דאי נימא דמשו"ה אוסרת במשהו משום דהוה דבר שיש לו מתירין א"א להקשות מ"ט לא כלל ר' יוחנן ג"כ פירות שביעית כמו שאין להקשות מ"ט לא כלל ר' קדש דהוה ג"כ דבר שיש לו מתירין דר' יוחנן לא מיירי בדבר שיש לו מתירין כמש"כ בתוס' ע"ז שם ד"ה טבל וגם לפי שיטת הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות שם ג"כ לא מיירי ר' יוחנן בדבר שיש לו מתירין כמו חדש וחמץ שיש להם היתר מעצמם כמש"כ בכ"מ שם (ה"ו) אלא משום דפירות שביעית אוסרת במשהו אע"ג דלא הוה דבר שיש לו מתירין משו"ה קשה לי' להרמב"ם מ"ט לא כלל ר' יוחנן ג"כ פירות שביעית וע"ז תי' הרמב"ם שם דר' יוחנן לא מיירי אלא בדברים אסורים כמו טבל ויי"נ דהני תרתי הוו דברים אסורים אבל שביעית דלא הוה דבר האסור קודם ביעור אלא שאוסר התערובות שיהא נאכל בקדושת שביעית בזה לא מיירי דר"י לא מיירי אלא בדברים אסורים:
והנה לאחר שבארנו הא מילתא דאמר ר' שמעון אף אני לא אמרתי אלא לביעור נבאר סיפא דמלתא דר"ש שאמר אבל לאכילה בנו"ט דכמה רבוותא טובא פליגי בפירושא דמילתא דהר"ש שביעית (פ"ו מ"ג) מפרש דכוונת ר' שמעון דפירות שביעית בטלים שא"צ לאוכלם בקדושת שביעית דזה לא הוה דבר שיש לו מתירין כיון שא"א לאוכלן בלא קדושת שביעית. והנה מלבד דיש לעיין טובא על הר"ש דכיון דמ"מ אפשר לאוכלן בקדושת שביעית הוה דבר שיש לו מתירין. וראי' לזה דהא מע"ש בירושלים אוסר בכ"ש כדתנן ביכורים (פ"ב מ"ב) משום דהוה דבר שיש לו מתירין ואע"ג דצריך לאוכלם בקדושת מעשר דחמירי מקדושת שביעית והנה מההיא משנה דביכורים דמעשר אוסר בכ"ש יש לעיין נמי על שיטת הראבי"ה שהבאתי לעיל שכתב דדבר שיש לו מתירין לא הוה אלא כשיש היתר לאיסורו וקשה נמי דהא מע"ש אין היתר לאיסורו ומ"מ אינו בטל דהוה דשיל"מ ומצאתי במשניות החדשים דשביעית שהעירו בכל זה אך בלא"ה קשה טובא על שיטת הר"ש דבהדיא מבואר בירושלמי שביעית (פ"ו ה"ג) דשביעית אוסרת בכ"ש ג"כ להא מילתא שצריך לאכול את התערובות בקדושת שביעית דאמרינן שם על הא דתניא דספיחי שביעית מדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין ופרכינן שם מהאי ברייתא למ"ד דגידולי היתר מבטלין את האיסור ומשנינן פתר לה בקדושת שביעית בביעור אבל לאכילה מותר והר"ש שביעית (פ"ו מ"ג) הביא הירושלמי וגירסת הר"ש בירושלמי שם פתר לה בקדושת שביעית וביעור מ"מ בין לגירסת הר"ש ובין לגרסתנו כונת הירושלמי דלענין שיהא צריך לאכול הגידולין בקדושת שביעית ולענין שמחויבים בביעור הם אסורים משום דלהני תרתי מילי שביעית אוסרת בכ"ש אבל לענין אכילה כגון לאיסור ספיחים דמיירי בהאי ברייתא בירושלמי שם להא מילתא הגידולין מותרין משום דגידולי היתר מעלין את האיסור א"כ מבואר בירושלמי דשביעית אוסרת בכ"ש שצריך לאכול התערובות בקדושת שביעית ודלא כהר"ש:
והנה הרמב"ן פ' בהר מפרש בגונא אחרינא שכתב שם דביעור דשביעית היינו שמפקירן והן מותרין לכל אדם מ"מ דוקא כשמפקירן בזמן הביעור אבל כשאיחר להפקירן עד לאחר זמן הביעור הן אסורין משום קנס דקנסוהו רבנן ועפ"ז מפרש הא מילתא דר' שמעון דמשו"ה אמר אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט דהיינו כשנתערבו קודם הביעור או בזמן הביעור אוסרין לביעור בכ"ש דהוה דבר שיש לו מתירין דיכול להפקירן אבל לאכילה דהיינו לאחר זמן הביעור שהן אסורין לגמרי משום קנס ולא הוה דבר שיש לו מתירין הן בטלין ברוב ויש לעיין עליו כיון דגרסת הרמב"ן הוא כגרסתינו בשביעית (פ"ט מ"ח) דר' יוסי סובר דלאחר הביעור הפירות מותרין א"כ מנ"ל לחדש הא מילתא דכשמאחר להפקירן קנסוהו רבנן שהן אסורין לגמרי כיון דלא מצינו דבר זה לא בבבלי ולא בירושלמי ורש"י ותוס' בפסחים (נב ע"א) כתבו בפשיטות להיפך דכשמפקירן לאחר זמן ביעור ג"כ מותרין וכן מסתבר כיון דלא מצינו שקנסו רבנן:
והנה בשעה"מ (פט"ו מה' מאכלות אסורות) הקשה להני רבוותא דסברי דלאחר הביעור סגי כשמפקירן ותמה מהא דתניא בב"ק (קא ע"א) בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק הבגד והקשה ל"ל להדליקו יפקירנו ויהא מותר אמנם לענ"ד לא קשה כלל חדא דודאי צריך להפקיר דוקא הפירות של שביעית כדכתיב בקרא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו' אבל כשצבע הוה כמבוער ולא סגי כשמפקיר הבגד דלא מיבעי אי נימא דחזותא לאו מילתא היא א"כ פשוט דהוה כמבוער אלא דגם אי נימא חזותא מילתא היא זה הוא לענין השבה דגזלה כדאמרינן בב"ק שם אבל לא לביעור דפירא דשביעית וראיה גדולה לדברינו דהא מותר לצבוע בפירא דשביעית קודם ביעור כדתנן שביעית (פ"ז מ"א) ובירושלמי ילפינן זה מקרא ולא אמרינן דכשיבוא זמן הביעור דעדיין הוה כבעין משום דחזותא מילתא היא דנימא שצריך לבער השתא אלא ודאי דלאחר שצבעו בו הוה כמבוער הא חדא עוד א"ל דהאי ברייתא לא מיירי כלל שצבע לאחר זמן ביעור אלא שצבעו בספיחי שביעית בהני ספיחין שאסורין לגמרי והאי ברייתא סובר כר' עקיבא מנחות (ה) דספיחי שביעית אסורין מה"ת ומסתבר דלר' עקיבא אסורין אפילו בהנאה ומשו"ה צריך להדליק הבגד ועפ"ז א"ש טובא דהרמב"ם לא הביא כלל להאי ברייתא דבגד שצבעו בקליפי שביעית משום דהרמב"ם הא סובר דספיחין אינן אסורין אלא מדרבנן. והנה ראיתי בשעה"מ (ה' שמיטה פ"ד) שחקר שם אי למ"ד ספיחי שביעית מה"ת אי לדידי' אסורין בהנאה ואכ"מ לבאר זה והנה הר"ש באהלות (פי"א מ"ט) הביא שם התוספתא דרבי התיר פירא דשביעית של קסריה משום דקסריה לאו מארץ ישראל היא ואין להביא ראיה מכאן דלאחר הביעור הפירות אסורין דא"ל שהתיר שא"צ לאוכלן בקדושת שביעית או דא"צ להפקירן אמנם משם ראי' דשביעית נוהג בנכרי דהתם מיירי בפירות נכרים וכבר העיר בזה בשו"ת מהרי"ט (סימן מב):
והנה הראב"ד (ה' שמיטה פ"ז) מפרש בגונא אחרינא שכתב שם דאיכא תרי זמני ביעור ולאחר זמן ביעור הראשון מותרין ולאחר ביעור השני אסורין ועפ"ז מפרש דהא דאמר ר' שמעון אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל באכילה בנו"ט דהיינו דלאחר זמן ביעור הראשון שביעית אוסרת בכ"ש דהוה דבר שיש לו מתירין שמותרין באכילה אבל לאחר זמן ביעור השני שאסורין אינו אוסר אלא בנו"ט וגם על זה איכא לעיוני טובא דמסתבר דמש"כ הראב"ד דתרי זמני ביעור איכא מה דלא מצינו בש"ס ודאי דזה הוא משום דגרסת הראב"ד היה ג"כ כגרסת הרמב"ם שביעית (פ"ט מ"ח) דר' יוסי סובר דלאחר הביעור אסורים באכילה אלא דהראב"ד סובר דהא דתנן שביעית (פ"ט מ"ג) על מה אמרו ג' ארצות לביעור שיהא אוכלין בכל אחת עד שיכלה האחרון דהיינו דכל אחד אוכל לאחר הביעור כשמפקירן עד שיכלה לאחרון ודלא כמו שפירשו רש"י ותוס' פסחים (נב ע"א) ושאר רבוותא ומזה יצא לו להראב"ד שני זמני ביעור מ"מ גם לדבריו הא תינח לר' יוסי דלגרסת הראב"ד הוא סובר שאסורין באכילה אבל ר' שמעון הא הוא סובר שמותרין לאחר הביעור כמו שהבאתי לעיל סעי' ו' ולדידי' כיון דפירות שביעית מותרין לעולם הול"ל דלעולם הוה דבר שיש לו מתירין ואין לומר דהראב"ד סובר דהא דתניא בתוספתא שהבאתי דר' שמעון אומר עשירים אוכלין מן האוצר דזה קאי לאחר ביעור הראשון דהא התם קאי ר"ש על הא דפליגי תנאי אם מותר לאחר הביעור לעשירים דזה הוא לאחר ביעור שני. כללא דמילתא דבין להני רבוותא דסברי דפירות שביעית מותרין לאחר ביעור בין להני דאוסרים גם להראב"ד דסובר דאיכא תרי זמני ביעור לכו"ע קשה הא מילתא דאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט כיון שהבאתי דר"ש בעצמו סובר בתוספתא דפירות שביעית מותרין לאחר הביעור א"כ לעולם הוה דבר שיש לו מתירין. והנה לפי דעת רבינו תם בסוגיא דעזיקה ביבמות (קכב ע"א) דסובר דפירות שביעית כשנשמרו אסורים הי' א"ל דר"ש קאי על הני פירי דבטלים משום דלא הוה דבר שיש לו מתירין אבל כל הראשונים כולם פליגי על ר"ת ועל כל הני פירושי שהבאתי כבר כתבנו מה דאיכא לעיונא בהו:
אמנם לענ"ד נראה ברור דהא דאר"ש אבל לאכילה בנו"ט דכונתו על הני גווני דפירא דשביעית שהן אסורין לגמרי משום ספיחי שביעית ובענף א' סעי' ב' בררנו איזה ספיחים אסורין לגמרי ור"ש בעצמו סובר בפסחים (נא) דספיחי שביעית אסורים מה"ת אם כן אתי שפיר הא דאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנו"ט לביעור אינו בטל דהוה דשיל"מ דר"ש סובר שהן מותרין לאחר ביעור כמו שבררנו לעיל אבל לאכילה כגון ספיחי שביעית שהן אסורין כמו דסובר ר"ש בפסחים שם ולא הוה דשיל"מ משו"ה בטלין. ואפשר להביא כמה ראיות לדברינו חדא דהא כבר הבאתי לעיל סעיף ב' דבירושלמי שביעית (פ"ו ה"ג) מבואר בהדיא דאיסור ספיחי שביעית בטל ברוב הא חדא ועוד דלדברינו אתי שפיר טובא כמה חילופי גרסאות דאיכא בהאי ברייתא דבתוס' נדרים שם מביאין הגירסא אף אני לא אמרתי אלא לביעור פירות ולדברינו אתי שפיר דבפירות אילנות ליכא איסור ספיחים משו"ה הזכיר ר"ש לביעור פירות משום דבהני ליכא איסור ספיחים לעולם. גם אתי שפיר דבבבלי הגירסא אף אני לא אמרתי אלא לביעור ובירושלמי הגירסא אף הם לא אמרו אלא לביעור והר"ן הביא שני הגירסאות ולדברינו זה אתי כמין חומר דהא איכא פלוגתא בין הבבלי והירושלמי אליבא דר"ש דבבבלי פסחים שם אמרינן דלר"ש ספיחי שביעית אסורים מה"ת ובירושלמי ברכות (פ"א ה"א) אמרינן דר"ש סובר שהן מותרין לגמרי כדאמרינן שם אמרו ליה לר"ש ולאו את הוא מתיר ספיחים אמר להו ואין חברי חולקים עלי משו"ה אתי שפיר דבבבלי הגירסא אף אני לא אמרתי וכו' כלומר דאע"ג שאני סובר דספיחים אסורים מה"ת מכל מקום בטלין כש"כ דלרבנן דלדידהו איסור ספיחים מדרבנן ודאי דבטלין אבל בירושלמי דלהירושלמי הא הן מותרין לגמרי לר"ש משו"ה אמר אף הם לא אמרו כלומר דאפילו לרבנן דאסרי ספיחים מכל מקום לדבריהם הם בטלים כיון דלא הוה דשיל"מ דאיסורא דספיחים בטל לכו"ע דאע"ג דהני חכמים דאמרו ליה סברי דשביעית אינו בטל אע"ג דלא הוה דשיל"מ הא אינהו קאי לביעור דסברי כר' יהודה שביעית (פ"ט מ"ח) דלאחר הביעור הן אסורין לעשירים וכמו שבררנו לעיל אבל איסור ספיחים בטל לכו"ע גם בלא"ה לפי מה שנבאר בענף זה מה דפשטינן מהכא דגידולי היתר מעלין את האיסור יבואר בהכרח דר"ש מיירי באיסור ספיחים עי"ש:
והנה בגליון הש"ס להגרע"א הקשה מאי טעמא לא הקשו רבנן לר"ש מיי"נ ומחמץ בפסח שאינן בטלין אע"ג דלא הוו דשיל"מ ולענ"ד לא קשה כלל דהא באמת גבי יי"נ כשנפל איסור לתוך היתר בטל ברוב כדאמרינן ע"ז (עג ע"א) וחמץ בפסח נמי מסתבר דהא דאינו בטל נתקנה בימי אמוראים אחרונים דהא ר"י סובר בפסחים (כט ע"ב) דבטל ברוב ורב ושמואל דפליגי התם הא אינהו לטעמייהו אזלי דמב"מ אינו בטל ופליגי בגזרו שאינו מינו אטו מינו אלא דרבא שם אוסר אם כן תו א"א להקשות מהכא על ברייתא דר'. שמעון:
ומה"ט יש לי עיון גדול בדברי הרמב"ם (פט"ו מה' מאכלות אסורות ה"ט) שהביא שם הא דאמר ר' יוחנן בע"ז (עג ע"ב) דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ וע"ז הקשה הרמב"ם שם מאי טעמא לא אמר גם כן חוץ מחמץ בפסח שאוסר בין במינן בין שלא במינן במשהו וקשה טובא הא באמת ר' יוחנן בעצמו שאמר דכל איסורין בנו"ט הוא הוא בעצמו סובר פסחים (כט ע"ב) דגם חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו בנו"ט ונלע"ד דאין כונת הרמב"ם להקשות על ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר חמץ בפסח כמו שפי' הכ"מ שם בדברי הרמב"ם אלא דכונת הרמב"ם דמכל מקום סתמא דגמרא שם בע"ז דמייתינן שם לדבריו דר' יוחנן הו"ל להגמרא להביא הא מילתא דחמץ בפסח ועדיין צ"ע ובשעה"מ (פט"ו מה' מ"א) הקשה על הא דאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה וכו' שכתב שם דכיון דהוה דשיל"מ לביעור הול"ל דאינו בטל ג"כ אפילו לאיסור אכילה דכיון דהוה דשיל"מ לדבר אחד תו הול"ל דלכל איסור שיש בו אינו בטל וכדאשכחן כה"ג גבי ביכורים כדתנן ביכורים (פ"ב מ"ב) אמנם לענ"ד לא קשה כלל דמלבד דר"ש בעצמו פליג שם גם כן גבי ביכורים בלא"ה לפי מה שבררנו לעיל ליכא משם קושיא גם לרבנן עי"ש:
והנה לאחר שבארנו להאי ברייתא נבאר מה דפשטינן מברייתא זו להא מלתא דגידולי היתר מעלין את האיסור דתמיה מלתא טובא הא האי ברייתא לא מיירי כלל בגידולין אלא דמיירי בתערובות ממשו של איסור בהיתר אם כן ליכא מהכא ראיה לגידולין ובירושלמי שביעית (פ"ו ה"ג) אמרינן בהדיא על האי ברייתא פתר לה בעירובין אבל בגידולין חומר הוא בגידולין וביותר תמוה מה דדחינן בגמרא ודילמא לחומרא שאני וקשה טובא הא בהאי ברייתא תנא חומרי ותנא קולא דתנא בהאי ברייתא דלאיסור ביעור אוסר במשהו משום דהוה דשיל"מ ולאיסור אכילה אינו אוסר אלא בנו"ט והני תרי דינא דדשיל"מ אינו בטל ודבר שאין לו מתירין בטל הם ידועים בכל הש"ס ומאי ראי' מייתי מהכא לגידולין ומשום תמיה זו כתבו כמה רבוותא רש"י תוס' הרא"ש הר"ן הרשב"א והמאירי בנדרים שם והר"ש בשביעית (פ"ו מ"ג) דרישא דהאי ברייתא דאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור מיירי גם כן בגידולין כלומר דשביעית לביעור אוסר במשהו בין ע"י תערובות בין בבצל של ששית שנתגדלה מעט בשביעית דהמעט שנתגדל בשביעית אוסר העיקר במשהו משום דהוה דשיל"מ אבל סיפא דברייתא דתניא אבל לאכילה בנו"ט מיירי בתערובות ממש. והנה מה שיש להעיר על דבריהם דהא כיון דהא דשביעית אוסר לביעור במשהו זה הוא משום דהוה דשיל"מ כמו דאמר ר' שמעון וגבי דשיל"מ הא קיי"ל ביור"ד (סי' קב) דדוקא כשהיה ניכר האיסור בפ"ע ואח"כ נתערב אינו בטל אבל אם מתחילת ביאתו לעולם נתערב בהיתר בטל והמג"א והגר"א באור"ח (סי' שיח) הביאו ראי' ברורה לזה וא"כ הול"ל דפירות של ששית שנתגדלו מעט בשביעית דאותו המעט שניתוסף בשביעית יתבטל בעיקר אע"ג דהוה דשיל"מ כיון דתחילת ביאתו בא ע"י תערובות זה יבואר בארוכה לקמן ענף ד':
והנה גם לפי דבריהם דהני רבוותא שפירשו דרישא דהאי ברייתא מיירי בין בתערובות בין בגידולין מכל מקום נחלקו הרבה בפירושא דשמעתא אמנם לא זכיתי לעמוד על דבריהם הקדושים:
דהנה הר"ן בנדרים שם מפרש עפ"ז דכונת הגמרא הוא דכי היכי דחזינן מרישא דהאי ברייתא דכשנתגדלו פירות של ששית בשביעית דהגידולין אסורין ולא אמרינן כיון שנתגדלו מהיתר הרי הן כמוהו ה"נ הול"ל דכשנתגדלו פירות של שביעית בשמינית גם כן לא אמרינן כיון שנתגדלו מאיסור הרי הן כמוהו אלא דמה שניתוסף בהו מותר וכיון שמותר ממילא מבטל את העיקר וע"ז דחינן בגמרא ודילמא לחומרא שאני כלומר דכשנתגדל פירות של ששית בשביעית גם כן מותר מדינא משום שנתגדל מהיתר אלא דמשום חומרא בעלמא אסרינן להו וקשה לי טובא על זה חדא דגם אי נימא דכשנתגדלו פירות של ששית בשביעית דלא אמרינן כיון שנתגדלו מהיתר הרי הן כמוהו אלא שאסורין מכל מקום כשנתגדלו פירות של שביעית בשמינית אפשר לומר דהתוספת אסור משום דכ"ד שבא מגרמא דאיסורא אסור כמש"כ לעיל ענף א' סעיף ו' גם תמיה לי מילתא טובא דלדעת הר"ן לפי מה דאמרינן בגמרא דילמא לחומרא שאני לדבריו מדינא כל מה שניתוסף בשביעית בגידולין מותר לפי שנתגדל מהיתר וקשה טובא אם כן ספיחי שביעית בדבר שאין זרעו כלה כגון בצלים וכיוצא בהם וכן כל הנשתלין שנזרעו או שנשתלו בשביעית אע"ג שנתגדלו הרבה בשביעית הול"ל לדעת הר"ן שהם מותרים משום ה"ט שנתגדלו מהיתר הרי הם כמוהו וזה הוא תימה רבה לומר דפירות שנתגדל רובה בשביעית תהא מותרת עוד קשה טובא דהא לקמן נדרים (נט ע"א) פליגי תנאי בבצל של ששית שניתוסף בגידולין בשביעית דת"ק סובר דכולה אסורה ורשב"ג סובר דהגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ולדברי הר"ן אינהו פליגי רק בחומרא בעלמא דמדינא הא לדבריו כולה מותרת לפי שנתגדלה מהיתר הרי היא כמוהו וקשה מאי טעמא לא מייתינן האי פלוגתא הכא. גם בעיקר הסברא שכתב הר"ן דכיון שנתגדלו מהיתר הרי הן כמוהו וכייל לי' האי כללא בכל האיסורין כבר הקשתי לעיל ענף ב' סעיף ה' מהא דתנן ערלה (פ"א מ"ה) בריכה שנפסקה ובה פירות והוסיפה מאתים אסור ומדוכתי טובא:
אמנם רש"י תוס' והרא"ש והר"ש בשביעית (פ"ו מ"ג) מפרשים לפי דבריהם דכונת הגמרא הוא דכי היכי דחזינן מרישא דהאי ברייתא דכשנתגדלו מעט בשביעית הפרי כולה אסורה דגם ההיתר נאסר משום דכולה הוה פירות של שביעית ה"נ הול"ל דכשנתגדלו רובן בשמינית נמי כל הפרי כולה הוה של שמינית והול"ל דמותרת והנה יש לעיין טובא בדבריהם חדא דמנ"ל להגמרא מרישא דהאי ברייתא דכשנתגדלה מעט כולה אסורה דגם ההיתר נהפך לאיסור הא בהאי ברייתא לא תנא אלא דלביעור אינו בטל משום דהוה דשיל"מ א"כ האיסור אינו בטל אבל מנ"ל להגמרא דההיתר נהפך לאיסור. ועוד קשה לדבריהם כיון דבגמרא מדמינן גידולי שמינית להיתרא כמו גידולי שביעית לאיסורא א"כ הול"ל דכשנתגדלו מעט בשמינית נמי תהא מותרת דומיא לכשנתגדלו מעט בשביעית דלדבריהם כולה אסורה. עוד הקשו בתוס' בנדרים שם על עיקר הדין שכתבו רש"י והר"ש דכשנתגדלו מעט בשביעית נהפך כולה לאיסור והם כתבו הכי אפילו כשנעקרה הפרי בששית ושתלה בשביעית וניתוסף בה מעט דכולה אסורה כי היכי דלהוי דמי לבצל שנעקר בשביעית ונטעו בשמינית ועל זה הקשו בתוס' הא ממשנתנו דבצל שירדו עליהם גשמים שביעית (פ"ו מ"ג) מוכת דדוקא כשנתגדל רובה בשביעית כולה אסורה אבל משום משהו לא מיקרי פירות שביעית אלא דמה שניתוסף בשביעית אסור אבל עיקר הפרי מותר. והנה אע"ג דהר"ש במשנתנו דבצל שירדו עליהם גשמים דחק א"ע שם להעמיד דבריו דכשניתוסף משהו בשביעית נמי כל הפרי כולה אסורה אפילו כשנעקרה בששית ונטעה בשביעית ונתגדלה מעט בשביעית כמו שנביא דבריו בארוכה לקמן מ"מ לענ"ד נראה להביא ראי' ברורה לדעת התוס' דכשנעקרה בששית ונטעה בשביעי' וניתוסף בה משהו דהעיקר מותר אלא דהתוספת אסור: