אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים › סימן לח

נזר כהן

חלק אורח חיים · סימן לח

סימן לז

בדין החיוב להשתכר בפורים

בס"ד. עיה"ק ירושלים ת"ו. י"ג אדר ב' תשמ"ט לפ"ק.

שאלה: בהא דחייב איניש לבסומי בפוריא אם הוא חיוב גמור המוטל על כל איש ישראל להשתכר בפורים ומאיזה שיעור הוי שכרות לעניין זה.

תשובה: א. במסכת מגילה (ז:) אמר רבא חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. והיינו שלא יידע להבדיל כפי הנוסח שאומרים לאחר ברכות אחרונות שעל קריאת המגילה ארור המן וכו' כדאיתא במסכת סופרים (פי"ד ה"ו) "ועוד אמרו שכן צריך ליתן שבח והודאה על הגאולה ועל הפדות וחותם בא"י וכו' ואח"כ מקלס לצדיקים, ברוך מרדכי ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל. ורב אמר צריך לומר ארור המן וארורים בניו. אמר ר' פנחס, צריך לומר חרבונה זכור לטוב". ע"כ. וכן הוא בירושלמי (פ"ז ה"ז) ובמד"ר (פר' וירא פ' מט). והובא בתוס' (מגילה ז: ד"ה דלא) בשם הירושלמי בשינוי לשון וז"ל: "ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים". ופשטא דמילתא שחייב להשתכר עד שיחליף בדבריו מילת ארור במילת ברוך מחמת שלא יבחין בין הצדיק לרשע לרוב שכרותו. אך הוא מילתא דתמיהה שנצטווה במה שהוא היפך הנהגת התורה להיות כל איש שורר ושולט בעצמו ומדבר דרך כבוד בלשון עמו בני מלכו של עולם. ובפסחים (קיג:) איתא ג' הקב"ה אוהב, מי שאינו משתכר וכו' וביומא (עה.) כל הנותן עיניו בכוסו עריות כולן דומין עליו כמישור. וחד אמר כל העולם דומה עליו כמישור. וכן מצאתי בא"ר (סי' תרצה) שתמה כן דהיאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות שהשכרות מכשול גדול עיי"ש.

והנה בב"י (סי' תרצה) כתב דלהכי העתיקו בתוס' כל הנוסח דארור המן וכו', דאי בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד, אפילו שתה טובא לא טעי בה. אבל כשאומר כל הנוסח יטעה במשהו. ולפ"ז י"ל דאינו צריך להשתכר כל כך עד שישתטה ממש. דלומר כל הנוסח כראוי ברצף בעי צילותא. ומ"מ בעינן שישתה עד שייאבד צלילות מחשבתו. ובדרכי משה שם (אות א) הביא מש"כ בחידושי אגודה (מגילה סי' ו) שמספר 'ארור המן' ו'ברוך מרדכי' שווים הם, וחייב להשתכר עד שלא ידע לחשב מספרם. והביא ביאור נוסף שכתב ספר המנהגים שהיה להם פיוט שהיו עונים בבית אחד ארור המן ובבית אחד ברוך מרדכי, וצריך צלילות הדעת שלא יטעה לפעמים.

והט"ז (סי תרצה ס"ק א) פירש שצריך האדם לשבח ולהודות לבורא ית' על שני טובות שעשה עמנו. האחד הוא מפלת המן וממילא הצלת עם ישראל כולו, והשני גדולת מרדכי, וחייב להשתכר ולשבח מתוך שמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין בשני טובות ואז פטור. וכן פירש הגר"א (שם ס"ב).

הצד השווה בכל הפירושים האמורים דסבירא להו להני רבוותא שחייב לשתות בפורים עד שייאבד צלילות דעתו.

ב. אבל רבי אהרן הכהן מלוניל כתב בספר ארחות חיים (הלכות פורים אות לח) "חייב איניש לבסומי בפוריא לא שישתכר לגמרי שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט". ע"כ. והובאו דבריו בבית יוסף שם. ואע"פ שלשון הגמ' עד דלא ידע וכו' משמע שישתה עד שישתכר, אפשר שמפרש כהקרבן נתנאל (מגילה פ"א אות י) ה'עד' דלא ידע דהיינו עד ולא עד בכלל. והא דמחייב איניש 'לבסומי', אינו לשון שכרות, דהתרגום של וישכר בתוך אהלו הוא 'רווי'. אלא לבסומי פירושו לבסם עצמו והיינו שמחוייב להיטיב ליבו על ידי יין הרבה. וכ"כ ביד אפרים (סי' תרצה ס"ב) שכן נתפרש לו בחזיון לילה ובבקר התבונן וראה כי נכון הוא עיי"ש כל דבריו.

ובאמת שגם בלשון שכרות מצינו להרמב"ם שנקט לשון זו ואפ"ה ס"ל שלא ישתכר כל כך עד שעל ידי שכרותו לא יידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. שכתב (פ"ב ממגילה הט"ו) וז"ל "כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר ויירדם בשכרותו. ע"כ. וכוונתו שעל ידי שיירדם לא ידע להבחין באותה שעה בין ארור המן לברוך מרדכי וכמש"כ המ"מ שם. וכ"כ הרמ"א בדרכי משה שם בשם מהרי"ב דעד דלא ידע ר"ל שישתכר ויישן ולא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכן פסק בהגהה לש"ע (סי' תרצה ס"ב) על מש"כ הש"ע לשון הגמ' חייב איניש וכו', וכתב ז"ל "ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מלימודו ויישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ע"כ.

ואפשר דהרמב"ם צירף השתיה לסעודה לומר שע"י שיתקן סעודה כפי אשר תמצא ידו וישתה בסעודתו, יגיע על ידי הסעודה והיין לכבדות שעל ידה ירדם. ולמד כן מהא דאיתא התם בסמוך למימרא דרבא חייב איניש וכו', רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום וכו'. הרי שעד הסעודה לא איבסום.

ובספר שפת אמת (מגילה ז:) פירש שכל היום מחוייב לעסוק במשתה, וכל זמן שלא הגיע לעד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי עדיין החיוב מוטל עליו. ושיעור זה דלא ידע אינו אלא רק לאפוקי שאם הגיע אליו אז נפטר מלשתות עוד. אבל אפילו קודם זה השיעור יוצא כל שעוסק במשתה כל היום. ע"כ.

ולפירושים אלו ניחא תמיהת הא"ר היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות שהשכרות מכשול גדול, וזה יקשה אף לדעת הראבי"ה המובא בהגהות מיימו' (פ"ב ממגילה אות ב) שדין זה דחייב איניש וכו' הוא רק למצוה אבל לא לעכב, דעכ"פ היאך תקנו מצוה כזו. ולפירושים אלו ניחא דבאמת חייבו או עכ"פ תיקנו למצוה רק שתיה מרובה אבל לא כ"כ עד שישתכר ממש.

ג. והנה בההוא עובדא דרבה ורבי זירא דעבדי סעודת פורים בהדי הדדי וקם רבה ושחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה א"ל ניתי מר ונעביד סעודת פרים בהדי הדדי א"ל לא בכל שעתא ושעתא אתרחיש ניסא (מגילה ז:) כתב הר"ן בשם רבינו אפרים דמהא אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למעבד הכי. ע"כ. ור"ל דלהכי מייתי להא עובדא מיד לאחר מימרא דרבא, ללמדנו דמימרא דרבא אינו להלכה דפוק חזי מה נגרם מהשכרות. וכן דעת בעל המאור (שם) שאין הלכה כרבא וכ"כ רבינו צדקיה ברבי אברהם הרופא בעל שיבולי הלקט (סי' רא) בשם רבנו אפרים וכן כתב המאירי (מגילה ז:) וז"ל "חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו. ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים. ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן וכו' הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש וכן שצריך לומר חרבונה זכור לטוב ואמר שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר. אלא שכבר נדחית לדעתנו כמו שביארנו". ע"כ. וכן דעת הכל בו (סי' מה) שכתב וז"ל "וחייב אדם לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות אסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגלוי עריות ושפיכות דמים ולכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים וינחם אותם וידבר על לבם וזו היא השמחה השלמה". וכ"פ הב"ח (ר"ס תרצה) דמימרא דרבא נדחית היא מעובדא דרבה ולית הלכתא כוותיה.

וראיתי להגאון בעל פרי חדש (סי' תרצה) שתמה על דבריהם דא"כ אמאי אישתמיט ר' זירא מלמעבד סעודה אהדדי ואיצטריך למימר ליה לאו כל שעתא ושעתא איתרחיש ניסא, הא כיון שראו שיצא קלקול עוון שפיכות דמים מסיבת שכרותם ראוי היה להם למנוע עצמם לבסומי כולי האי אלא רק מעט יותר מהרגלם, אלא משמע דאפ"ה היו משתכרים יותר מדאי. ואדרבה, להכי מייתי תלמודא לההוא עובדא, לאשמועינן דמימרא דרבא כפשטא דמחוייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ע"כ. והנה באלפסי ישן הגירסא אמר 'רבה' חייב איניש וכו' ולא רבא. וכן גרס בעל המאור בלשון רבינו אפרים וכן בשיטת ריב"ב. ולגירסא זו מיושבת תמיהת הפר"ח דרבי זירא ודאי חשש לסעוד עם רבה, דרבה לשיטתיה שחייב לשתות ולהשתכר עד דלא ידע וכו'. אבל הגמ' מייתי לה להאי עובדא דקם רבה וכו' בתר מימרא דרבה לומר דע"י פסק זה של רבה צא וראה מה עלתה ביד עצמו וא"כ לית הלכתא כוותיה.

ועי' בשו"ת חת"ס (ח"א או"ח סי' קצג) שתירץ קושית רבנו אפרים דמרבה דשחטיה לרבי זירא אין ראיה דאידיה הא דרבא, כיוון שבכל אדם איכא טעמא דשומר מצוה לא ידע דבר רע וליכא למיחש למידי. אבל רבה שאמר בשבת אנא במאדים הואי, הרי בו שכיח היזקא וליכא למימר ביה שומר מצוה וכו'. משא"כ בכל מי שאינו יודע בעצמו שהוא ממאדים אין לו לחוש לזה ושומר פתאים ה'. עיי"ש. ולדבריו י"ל דלהכי מייתי בגמ' להאי עובדא ללמדנו דכל אדם שממאדים הוא צריך להיזהר שלא ישתכר יותר מדאי, כיון שאינו בכלל שומר מצוה לא ידע דבר רע. עיי"ש. והכתב סופר פירש פירוש נחמד ע"פ הגמ' במגילה טו: מה ראתה אסתר שזימנה את המן, ר"א אומר וכו', רבה אמר לפני שבר גאון (משלי טז, יח) אביי ורבא דאמרי תרוייהו בחומם אשית את משתיהם (ירמיה נא, לט) ופירש"י על בלשצר וסיעתו נאמר בשובם מן המלחמה. שדריוש וכורש היו צרין על בבל ונצחן בלשצר אותו היום, והיו עייפים וחמים וישבו לשתות. ובאותו היום נהרג. ואף אסתר אמרה מתוך משתיהן של רשעים בא להם פורענות) אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו אמר ליה כמאן חזיא אסתר ועבדא הכי, אמר ליה ככולהו תנאי וככולהו אמוראי. ע"כ. ורבא לשיטתיה שכיוון שהנס נעשה ע"י משתה מצוה איכא לשתות והוי שומר מצוה לא ידע דבר רע אבל רבה דפירש מטעם אחר לדידיה לא הוי מצוה. ולהכי קם ושחטיה, ולדידן, כיון שאמר אליהו דכולהו איתנהו א"כ הוה לן מצוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

ד. והרי"ף (מגילה ג:) והרא"ש (פ"א סי' ח) והטור (סי' תרצה) העתיקו מימרא דרבא חייב איניש וכו' כלישניה. ומשמע דסבירא להו דהלכתא כוותיה וחייב להשתכר כפשטם של דברים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (אמנם הרא"ש כתב דברי הירושלמי שהביאו התוס'. ולמאי דפירש הב"י בתוס' שכתבו כל הנוסח דארור המן וכו' לומר שא"צ שישתכר עד שיחליף רק בין ארור המן לברוך מרדכי אלא די שיטעה במשהו באמירת כל הנוסח, לכאו' י"ל דמפרש כן גם בדברי הרא"ש). וכן מוכח דעת הריטב"א (מגילה ז:) שכתב אמר רבא חייב איניש וכו' ומבלי לפרשו המשיך מיד מימרא בתרא דרבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא י"ח. ומשמע דס"ל ג"כ כפשוטו שחייב להשתכר ממש. ודוחק לומר שכוונתם לחד מהני פירושי דלעיל שא"כ היה להם לבארו להדיא או לפחות לרומזו בדבריהם ולא להעתיק הלשון ככתבו. ולדבריהם י"ל דשיעור השכרות דעד דלא ידע וכו' ושיעור השכרות כ"כ עד כדי האפשרות להרוג, תרי שיעורי נינהו. והא דהסמיכה הגמ' עובדא דרבה למימרא דרבא אינו לומר שאין הלכה כרבא אלא ללמדנו שמחוייב לשתות עד דלא ידע, אבל יזהר שלא ירבה כ"כ עד שיגיע למעשים שאין לעשותם. גם דעת מרן הש"ע מוכח דס"ל דלא כמ"ד אין הלכה כרבא ודלא כמאן דמפרש בדעת רבא שישתה מעט יותר מהרגלו, אלא צריך שישתה עד דלא ידע וכו' שהרי בש"ע (סי' תרצה ס"ב) העתיק מימרא דרבא כלישניה. והשיעור בזה י"ל כמו שכתב בבית יוסף לפרש בדעת התוס' שחייב לשתות עד שיטעה באחד מחלקי כל הנוסח דארור המן עד סופו ולא רק בין ארור המן לברוך מרדכי שאל"כ אפילו שתה טובא לא טעי בין ארור המן לברוך מרדכי וביאר שלכן כתבו התוס' שם (ז: ד"ה דלא) את כל הנוסח.

גם עפ"י הסוד יש להשתכר ממש אלא דבשער הכוונות מבואר שהוא עד שיחליף ארור המן בברוך מרדכי וכפשוטו ממש. דז"ל שער הכוונות (דף קט ע"ד) "ומה שאמרו רבותינו ז"ל חייב איניש וכו' הכוונה הוא כי לעולם בתוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה ולכן צ"ל ברוך המן להמשיך אל הניצוץ ההוא אור, ולכן צ"ל בלא כוונה, אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו, שאם יהיה ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו ע"כ. גם הגאון יעב"ץ מעיד בסידורו עמודי השמים על אביו החכם צבי שהיה בבחרותו מקיים המימרא כפשוטו, וכתב דהחלש שמזיק לו השכרות פשיטא שאינו מחוייב בכך, גם לא המשתטה ביינו ואין בו מדעת קונו, וראיה לדבר ריב"א, ועל זה נאמר (מנחות פי"ג, יא) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. ע"כ. ומש"כ 'וראיה לדבר ריב"א' פירש בשערי תשובה (סי' תרצה ס"ק ב) כוונתו שהוא ר"ת ר' יהודה בר' אלעי דאמר בירושלמי שהיה שותה רק מפסח לפסח וקושר צדעיו עד עצרת, ומשמע שבפורים לא היה שותה כיון שהיה מזיק לבריאותו.

ומ"מ כתב בספר חיי אדם (סי' קנה אות ל) שהיודע בעצמו שיזלזל בשכרותו במצוה מן המצוות כנט"י או ברכה או בהמ"ז, או שלא יתפלל מנחה או מעריב, או שינהוג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר. ע"כ. ואף הפר"ח הנ"ל שהקשה על רבנו אפרים ופסק דחייב להשתכר ממש סיים דעתה שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת רבנו אפרים ז"ל ושלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שמורגל ביו"ט, ובזה יוצא י"ח כיון שכוונתו לשמים כדי שלא להיכשל ח"ו בשום מקרה רע וישא ברכה מאת ה'. וכ"כ הפמ"ג במש"ז סק"ב שראוי לשתות מעט ולהירדם בשינה (וכדעת הרמב"ם הנ"ל) ועל ידי כך לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

בסיכום: אף שמעיקר הדין חיוב גמור איכא להשתכר עד שכשיאמר כל הנוסח ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש וכו' יטעה ויחליף באחד מהם, וכדעת הרי"ף והרא"ש וסיעתם ומרן הש"ע שפסק כן, היודע בעצמו שע"י השכרות עלול להגיע לתקלות של הפסד מצוה או איסור ח"ו, ישתה מעט יותר מהרגלו עד שירגיש מעט כבדות וירדם, ויוצא בזה לדעת הרמב"ם שכתב לעשות כן, ולדעת רבינו אפרים וסיעתיה שסוברים שאין הלכה כרבא, ולדעת הראבי"ה שמבאר דברי רבא רק למצוה ואינו חיוב, וכן לאבודרהם שחילק בין זמנם שהיו מרגישים במעט יין לזמננו דרגילים ופטורים. ואף להרי"ף והרא"ש והש"ע, בודאי שלא דיברו בעלול לבוא לידי איסור, שיצא שכרו בהפסדו היותר גדול, ושב ואל תעשה עדיף. וכן מוכח בגמ' דהביאה מעשה דרבה בסמוך למימרא דרבא ללמדנו שכל החיוב להשתכר אינו אלא באופן שלא יכשל בעברה. ועי' לעיל דברי החתם סופר והכתב סופר בביאור הא דרבה. אך זה פשוט שהיודע בבירור ומכיר בעצמו שאף בשכרותו ישמר ויזהר בכל החיובים והאיסורים, מחוייב מעיקר הדין לשתות ולהשתכר עד דלא ידע בין ארור המן וכו', וכאמור דהיינו באחד מפרטי כל הנוסח כשאומרו ברצף אחד. ויכוון בזה להתעלות בעבודת האל ב"ה מתוך שמחה ואהבה, וכמש"כ רבנו המאירי (מגילה ז:) שלא נצטווינו אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת ה' יתברך והודאה על הניסים שעשה לנו. עכ"ל. והיינו שלפי שהנס היה ע"י משתה היין (ועי' מגילה טו:) חייבו חכמים לשתות ולהשתכר כדי לזכור הנס הגדול וכמו שפירש דבריו בחיי אדם. ויה"ר שיזכנו הי"ת להיות מעבדיו העושים רצונו מאהבה בשמחה ובטוב לבב, אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה