אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים

נזר כהן

חלק אורח חיים

הקדמה

סימן א

אכילת בן תורה בבהכנ"ס ובבהמ"ד שאינו לומד בו

נשאלתי מאברך הלומד בכולל הנמצא בבית מדרש שרבים בו הלומדים, והוצרך לסעוד בשעות הלימוד, ובוש לאכול בפני הרבים. האם מותר הוא לאכול ולשתות בבית מדרש סמוך אף על פי שאינו לומד שם. וכן יש לברר הדין בבן תורה הנקלע למקום שאין לו היכן לסעוד, האם מותר הוא לאכול ולשתות בבית כנסת או בבית מדרש.

תשובה: בגמ' מגילה (כח.) ת"ר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש. אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכו'. אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרין. דאמר ר' יהושע בן לוי מאי בי רבנן, ביתא דרבנן. ע"כ. ופירש"י מאי בי רבנן למה קורין בתי מדרשות בי רבנן לפי שביתם הוא לכל דבר. ע"כ. והנה אע"פ שנקט רש"י שביתם הוא "לכל דבר", וכפשט משמעות הברייתא בחמה ‘מפני החמה', בגמ' שם משמע לכאו' דשלא לצורך לימודם אף תלמידי חכמים אסורים להיכנס כדי להסתתר מהחמה ומהגשמים. דאיתא התם, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא, אתא זילחא דמיטרא, עיילי לבי כנישתא. אמרו האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא. ע"כ. ומבואר דשלא לצורך לימודם לא היו נכנסים. ומה שאמר רבא על הברייתא "חכמים ותלמידיהם מותרים", היינו שמותרים להיכנס מפני החמה והגשמים המפריעים לצילותא דשמעתא.

אולם בירושלמי פ"ג דמגילה (הלכה ג) איתא, ר' יהושע בן לוי אמר בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם (לצורך חכמים ותלמידיהם הם עשויין מתחילתן. לפיכך הן מותרין להשתמש בהן. קרבן העדה) רבי אמי מפקיד לספריא (מצווה את מלמד התינוקות), אי אתא בר נש גביכון מלכלך באורייתא (כמו מלחלח, שיש בו לחלוחית תורה) תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי. (תהיו מקבלים אותו ואת חמורו וכליו בבית המדרש ולא תאמרו אסור לנהוג מנהג ביזיון בביהמ"ד. שכיון שיש בו קצת תורה הרי הוא כתלמיד חכם) ע"כ. ומדנקט ליה ולחמריה וכו' משמע דמיירי באורח הבא מן הדרך, ומשמע בפשטות שמותר לארח את מי שיש בו קצת תורה בביהמ"ד אפילו שלא לצורך הלימוד, אלא כיון שיש לו צורך בזה שרי.

ב. והנה בהגהות אשרי (פ"ד דמגילה סימן ז) כתב על מש"כ הרא"ש (שם) דהא דאמרינן בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין, אין לפרש דמותר לנהוג בהן קלות ראש בישובן, דהא אמרינן בתר הכי דרבינא ורב אדא בר אהבה לא הוו עיילי לבי כנישתא משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא וכו' אלא קאי אבית כנסת שחרב. וכתב ע"ז בהגהות אשרי "אבל באור זרוע כתוב דאינהו מחמירין אנפשייהו הוו אע"פ שהיה מותר אפילו בישובן". ע"כ. ולדברי האור זרוע יש לומר דהבבלי לא פליג אירושלמי, דלעולם אף לבבלי החכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות וכדו' בביהכנ"ס ובבהמ"ד כל שיש צורך בכך, ורבינא ורב אדא שלא נכנסו מפני המטר אינו אלא משום חומרא שהחמירו על עצמם. אבל מהרא"ש מוכח שסובר דמעיקר הדין היו אסורים להיכנס שהרי למד מעובדא דרבינא ורב אדא דבישובן אפילו בבבל אסורין.

וכן משמע דעת הר"ן שכתב (פ"ג דמגילה ט. ד"ה רבינא) אעובדא דרבינא ורב אדא "ואע"ג דבתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות הני מילי בשעת הדחק, וכאן לא היה דוחק כל כך. ואע"ג דאמרינן חכמים ותלמידיהם מותרים, משמע לי דהיינו בבית המדרש לפי שעומדין שם כל היום כדאמרינן מאי בי רבנן, ביתא דרבנן. אבל בית הכנסת לא". ע"כ. ומבואר שסובר דמעיקר הדין היו אסורים להיכנס.

ומ"מ מוכח דסבירא ליה להר"ן דבבית המדרש מותרים החכמים ותלמידיהם אפילו באופן שאין דוחק כל כך. שהרי לאחר שחילק בין שעת הדחק לבין היכא שאין דוחק כל כך חזר והקשה מדאמרינן חכמים ותלמידיהם מותרים להיכנס בחמה מפני החמה, ור"ל דאם כן אע"פ שלא היה דוחק כל כך אמאי לא נכנסו, ותירץ לחלק בין בית הכנסת דאסור היכא שאין דוחק כל כך לבין בית המדרש דשרי אפילו בכהאי גוונא. הרי שסובר שכל שיש קצת צורך וכגון זילחא דמיטרא מותרים החכמים ותלמידיהם להיכנס לבית המדרש ואפילו שלא לצורך לימודם (והוא הדין אם בית המדרש הוא גם בית כנסת. שהרי קדושת ביהמ"ד חמורה מקדושת ביהכנ"ס. אלא שהותר להם ‘לפי שעומדין שם כל היום'. ומש"כ אבל בית כנסת לא, היינו בית כנסת שאינו בית מדרש) ולפ"ז שפיר מיושבים דברי הבבלי עם הירושלמי שהתיר לאורח תלמיד חכם להתארח בביהמ"ד אע"פ שאינו לצורך לימודו. וכן מבואר בהרמב"ן בחי' (מגילה כו: ד"ה והא. והובאו דבריו בר"ן שם) שכתב "וכן חכמים ותלמידיהם מותרין ליהנות בהם בכל מקום, והוא שהוצרכו להם. כגון שהיה מקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול בבית הכנסת. אבל שלא במקום הדחק ושאפשר וקא מכוין אסור. דאי לא תימא הכי רבינא ורב אדא דתלמידי חכמים נינהו לישתרו משום מיטרא. ובירושלמי רבי אמי מפקד לספרא וכו' כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום מותר". עכ"ל. הרי שהביא דברי הירושלמי לסייע לפירושו בבבלי, ולא פליגי.

ג. והרמב"ם (פי"א מתפילה ה"ו) כתב "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון וכו' ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן וכו'. וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק". ע"כ. ובכסף משנה שם לאחר שהביא דברי רבא שחכמים ותלמידיהם מותרים משום דמאי בי רבנן ביתא דרבנן, כתב "כלומר בית המדרש היו קוראים בי רבנן וכיון דבבית המדרש שרי כל שכן בבית הכנסת. ובתר הכי אמרינן דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושיילי שאילתא מרבא וכו' והרי רבא הוא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרין, והיכי קאמר הכא דאי לאו משום דשמעתא בעא צילותא לא הוו עיילי. אלא ודאי כי קאמר דמותרין היינו בשעת הדחק, ואז מותרים אפילו לאכול ולשתות בהם, אבל שלא בשעת הדחק אפילו חכמים ותלמידיהם אסורים. וכעובדא דזילחא דמיטרא דאי לאו שמעתא לא הוי עיילי, שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים, שהרבה בני אדם הולכים בשוק בעת הגשמים. אבל אם היה מקום דחוק לתלמידים ואין להם מקום לאכול ולשתות ולישן מותר. כן נראה לי". עכ"ל הכס"מ. וכ"כ בקצרה בבית יוסף סי' קנ"א. ומבואר שמפרש מדנפשיה דעת הרמב"ם כמש"כ הרמב"ן הנ"ל דזילחא דמיטרא אינו חשיב דוחק ולפיכך אסורים היו להכנס לביהכנ"ס ולעולם בשעת הדחק מותרים להיכנס בין לבית המדרש ובין לבית הכנסת וכמו שכתב הרמב"ם להדיא בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן וכו' וחכמים ותלמידיהם מותרים וכו' הרי דאכולא קאי. (אמנם מדברי הרמב"ן משמע שלא התיר בשעת הדחק אלא בבתי כנסיות שבבבל לפי שעל תנאי הן עשויות (עיי"ש כל דבריו) וכן הוא בר"ן בדעת הרמב"ן להדיא, שלאחר שכתב הרמב"ן שתלמידי חכמים מותרין לאכול בשעת הדחק כתב "ואע"פ שלכל הדברים הללו מועיל תנאי לבתי כנסיות שבבבל, אין תנאי שלהם כלום לענין קלות ראש וחשבונות". ע"כ. ועי' ט"ז סי' קנא סק"א ואליהו רבה שם סק"ב. אבל מהרמב"ם מוכח שמתיר לאכול בשעת הדחק בכל בית כנסת ואפילו בלא תנאי). והנה אע"פ שנקט הכס"מ דוגמא לשעת הדחק כגון שהיה מקום דחוק לתלמידים וכו' שהוא אופן של צורך לימוד, מ"מ ממש"כ בעובדא דזילחא דמיטרא "שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים שהרבה בני אדם וכו'", מוכח דבשעת הדחק מותרים הת"ח לאכול ולשתות בביהכנ"ס ואפילו שלא לצורך לימודם. דטעמא שהיו אסורים להיכנס לביהכנ"ס מפני הגשמים היינו משום שגשמים לא חשיבי דוחק, הא אילו חשיבי דוחק היו מותרים להכנס מפני הגשמים אע"פ שאינו לצורך לימודם.

ד. והטור (ריש סי' קנא) כתב "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן וכו' ותלמידי חכמים מותרין לאכול ולשתות בהן". ע"כ. ולא כתב שמותרין מדוחק. אבל בבית יוסף שם הוכיח ממש"כ הטור בסמוך שאף הוא לא התיר אלא במקום הדחק. עיי"ש. אולם הב"ח שם כתב שמהרי"ף והרא"ש שכתבו בסתם מאי בי רבנן ביתא דרבנן ולא כתבו דזהו מדוחק דוקא, משמע שמתירים אפילו שלא מדוחק, וכן הוא דעת הטור שהתיר בסתם ולא חילק, אבל הרמב"ם לא התיר אלא מדוחק, ואין טעמו כמו שכתב הבית יוסף דיליף מהא דזילחא דמיטרא, דזה אפשר לדחות דאינהו מחמרי אנפשייהו וכמש"כ בהגהות אשר"י, ועוד גשמים הוי דוחק, אלא נראה לחלק בין גשמים דאסור אפי' לת"ח אע"ג דהוי דוחק, ובין אכילה ושתיה דשרי להרמב"ם מדוחק. והטעם דמפני הגשמים או מפני החמה הוי זילותא טפי, שכיון שאינו תשמיש לצורך הת"ח אלא הצלה והגנה שלא יצטער איכא קלות ראש גמור. ואכילה ושתיה לא שרי אלא מדוחק דסו"ס אית ביה נמי קלות ראש. ושאר צרכים שרי אפי' שלא מדוחק, דלהכי קרי להו ביתא דרבנן. ונמצא שלהרמב"ם אכילה ושתיה שרי לת"ח מדוחק ושאר צרכים אפילו שלא מדוחק, ולהרי"ף והרא"ש והטור גם אכילה ושתיה שרי לת"ח אפילו שלא מדוחק, ומפני הגשמים והחמה לכו"ע אסור וכדחזינן בההוא רבנן דלא התירו אלא משום דשמעתא בעיא צילותא. עכת"ד הב"ח.

ה. ובש"ע (סי' קנא סעיף א) כתב כלשון הרמב"ם "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון וכו' וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק". ע"כ. ובודאי כוונתו כמו שכתב בכסף משנה ובבית יוסף בדעת הרמב"ם שבשעת הדחק דקאמר היינו אפי' שעת הדחק שלהם ולא רק שעת הדחק של לימודם. אולם שעת הדחק הוא הכרח ממש ולא לנוחות בעלמא, שהרי זילחא דמיטרא לא חשיב שעת הדחק שילכו עד ביתם בגשמים. והרמ"א שם כתב "ויש אומרים דבבית המדרש אפילו שלא מדוחק שרי". ע"כ. וכוונתו לשיטת הר"ן הנ"ל שפירש דהא דלא נכנסו רבא ורבינא ורב אדא מפני הגשמים, הוא משום שהיה ביהכנ"ס, והא דאמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים היינו דוקא בביהמ"ד. ונמצא לפי זה שתלמיד חכם המגיע לעיר ואין לו היכן לאכול וללון, מותר לאכול וללון בביהכנ"ס וכ"ש בביהמ"ד דהוי מקום הדחק אע"פ שאינו לצורך לימודו ושרי גם להשו"ע וכדאיתא בירושלמי. וכל שכן בנידון השאלה שרוצה לאכול בביהמ"ד הסמוך ולשוב ללימודו, דהוי צורך הלימוד ושרי.

ו. ובמגן אברהם (סי' קנא ס"ק ב) לאחר שהביא מש"כ הבית יוסף כתב "ולי נראה דדוקא אכילה ושתיה שרי בבית הכנסת משום דלומדים בבית הכנסת, וכל שכן בבית המדרש, ולכן מותרין לאכול ולשתות שם. דאם יצטרכו לילך בכל פעם לאכול ולשתות בביתם יתבטלו מלימודם. אבל אם אין לומדים בבית הכנסת אסורים לאכול ולשתות שם וכמו שכתב הר"ן. דאטו תלמיד חכם אינו מוזהר על מורא מקדש. וזהו שכתב הרמב"ם מותרין לאכול ולשתות מדוחק. וכן משמע בסעיף ד'. וכן משמע ברמב"ם וז"ל ‘בית הכנסת אין אוכלין וכו' וחכמים ותלמידיהם מותרים. ואין נכנסין בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים'. משמע דזה אפילו לתלמיד חכם אסור, ואכילה ושתיה שרי לת"ח כפשטא. וכן הוא בירושלמי שת"ח מותר להתאכסן בביהכנ"ס. וכן משמע בטור שכתב ות"ח מותרים לאכול ולשתות משמע דאינך מילי אסור וכו' ואם כן ליכא מחלוקת כלל". עכ"ל המג"א. והיינו שמפרש שמה שכתב הרמב"ם מותרין לאכול ולשתות מדוחק, לאכול ולשתות דוקא הוא. ואין הכוונה שמותרין לאכול רק באופן שיש דוחק וכגון שאין להם היכן לאכול, אלא עצם לימודם בבית הכנסת מתירן לאכול שם דזהו גופא חשיב דוחק כדי שלא יתבטלו מלימודם. ובזה מיישב דכל הני קמאי דלעיל לא פליגי. שהטור שלא כתב "מדוחק" היינו משום שאין תנאי נוסף שיהיה דוחק אלא זהו גופא שלומדים שם הוי דוחק. והר"ן שאסר בבית הכנסת שלא מדוחק כוונתו כשאינם לומדים שם. דזהו שלא מדוחק. ומ"מ נראה שאף להמגן אברהם בנידון דידן מותר לאכול בבית כנסת אחר אע"פ שאינו לומד שם. דזיל בתר טעמא דחשיב דוחק כדי שלא יתבטל מלימודו עד שילך לביתו ויאכל וישוב, והכא נמי אם לא יאכל בביהכנ"ס האחר יתבטל מלימודו עד שילך לביתו וישוב. ואין לומר שלא הותר אלא באופן שכבר נמצא בביהכנ"ס ולומד שם והוצרך לאכול אבל לא התירוהו להיכנס בתחילה לביהכנ"ס אחר על דעת לאכול שם אע"פ שהוא לצורך לימודו. שהרי מקור הר"ן דשלא מדוחק אסור (ולהמג"א היינו כשאינו לומד שם) הוא בעובדא דרבינא ורב אדא דאי לאו דמשום דשמעתא בעא צילותא לא היו נכנסים לביהכנ"ס מחמת הגשמים, והתם חזינן שנכנסו להסתתר מפני הגשמים לצורך לימודם אע"פ שתחילת לימודם היה במקום אחר. וכ"ש בנידון דידן שתחילת לימודו היה בבית כנסת וכבר הותר לאכול בבית השי"ת אלא שאוכל בבית אחר של השי"ת. ואף שכאן נכנס הוא לאכול ולא ללמוד, מ"מ צורך הלימוד הוא.

ולא הוצרכנו לראיה זו אלא להתיר להמג"א אף בבית כנסת אחר. אבל בנידון השאלה שהמקום האחר הוא בית מדרש בלא"ה מותר להמג"א. שהרי כתב דליכא מחלוקת כלל בין הראשונים, והר"ן כתב לחלק בין בית כנסת דאסור שלא מדוחק ובין בית מדרש דשרי אף שלא מדוחק כל כך, והיינו שלכל צורך שרי אע"פ שאינו צורך למודם וכמפני הגשמים דמיירי ביה הר"ן.

ז. וחכם אחד ביקש לאסור בנידון השאלה ע"פ מש"כ במשנב"ר (סי' קנא ס"ק ז) בשם המגן אברהם דלאנשים הלומדים "שם" בקביעות לעולם שעת הדחק הוא דאם יצטרך לילך ולאכול בביתו בודאי יתבטל מלימודו אבל אם אין לומדים בבית הכנסת ובבית המדרש בודאי אסורים לאכול ולשתות שם. עכ"ל. והרי שלא התיר לאכול ולשתות בביהכנ"ס ובבהמ"ד אלא לאנשים הלומדים "שם". ומלבד שדקדוקו אינו מוכרח, כבר נתבאר ממקור הדברים דאף להמג"א שרי. ומה גם דאנן אזלינן בתר שיפולי דגלימיה דמרן השו"ע ולדידיה החכמים ותלמידיהם מותרים לאכול בבית הכנסת ובבית המדרש מחמת כל דוחק ואע"פ שאינו לצורך לימודם וכ"ש בניד"ד.

שו"ר בכף החיים (ס"ק יג) שהביא מש"כ הרמב"ם להשוות דין ביהמ"ד וביהכנ"ס ושהר"ן מיקל בביהמ"ד וכדעת הר"ן פסקו הרמ"א והב"ח והלבוש והנו"ב והא"ר. ואח"כ כתב וז"ל, "ונראה כיון דדעת האחרונים להקל אף בשלא בשעת הדחק, אע"ג דמרן ז"ל סבירא ליה דאף בבית המדרש ולתלמיד חכם אין להתיר לאכול ולשתות בהם כי אם מדוחק, כיון דיש מפרשים גם לשון מדוחק הוא כדי שלא יתבטלו מלימודם וכמו שאכתוב לקמן, על כן יש להקל להתלמידי חכמים לאכול ולשתות בבית המדרש אם נצרכים לכך כדי שלא יתבטלו מלימודם אבל לא לשאר דברים. ובבית הכנסת אין להתיר אפילו לאכול ולשתות כי אם לצורך גדול, וגם כדי שלא יתבטלו מלימודם". עכ"ל. ומשמע שפירש דעת מרן ז"ל לאסור אכילה ושתיה אפילו לצורך הלימוד ואפי' בביהמ"ד. ורק שלדינא נסתמך על המפרשים דכדי שלא יתבטלו מלימודם הוא ג"כ דוחק, ובצירוף המתירים אף שלא מדוחק, היקל בביהמ"ד לצורך הלימוד והחמיר בביהכנ"ס. ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי בכס"מ ובב"י כתב מרן ז"ל דגשמים לא חשיבי דוחק כיון שרבים הולכים בגשמים. ומשמע שאילו היה דרך הב"א להמנע, היה חשיב דוחק ושרי לת"ח אע"פ שאינו הכרח גמור ואינו לצורך הלימוד. והואיל ועל מש"כ בשו"ע בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן וכו' קאי מש"כ בסוף שהחכמים ותלמידים מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק, נמצא שדעת מרן ז"ל להתיר גם בבתי כנסיות מדוחק. ומדוחק היינו אפילו שלא לצורך הלימוד וכנ"ל, אבל לצורך הלימוד פשיטא דשרי וכדמוכח מהא דנכנסו לביהכנ"ס מפני הגשמים משום דשמעתא בעיא צילותא.

בסיכום: בן תורה שנקלע למקום שאין לו שם מקום לסעוד, מותר הוא לאכול ולשתות בבית כנסת או בבית מדרש. שכיון שהוא מקום הדחק אע"פ שאינו צורך לימודו, מותר. ואין צריך לענין זה שיהיה ת"ח חשוב אלא די בכל לומד תורה וכלשון הגמ' חכמים ו"תלמידיהם" מותרים. וכל שכן שהלומד בבית המדרש ובוש לסעוד בפני הרבים מותר לאכול ולשתות בבית מדרש אחר הסמוך לשם כדי שלא יצטרך להתבטל מלימודו עד שילך לביתו ויסעד וישוב. אבל אסור להיכנס לבית הכנסת או לבית המדרש מפני הגשמים שאין זה דוחק כל כך שהרי רבים הולכים בגשמים (ובזמנינו שרוב ככל אינשי דעלמא אינם הולכים בגשמים בלא שיסוככו על גופם במטריה. ומקפידים על כך הרבה עד שההולך בלא מטריה ותפסוהו גשמים מצטער הרבה, ואינו כבזמנם שהיו מורגלים בכך, אפשר דחשיב דוחק. ועכ"פ בגשמי זעף נראה שיש להקל לבן תורה להסתתר בביהכנ"ס ובביהמ"ד. מיהו הני מילי בביהכנ"ס ובביהמ"ד גופם, אבל בפרוזדור שלפני בית הכנסת בלא"ה שרי לכל). ולבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, הנה דעת הרמ"א לחלק בין בית הכנסת שהדין כנ"ל ובין בית המדרש שאפילו שלא מדוחק כל שיש צורך שרי. ועי' במה שנתבאר לעיל בדעת המג"א ס"ק יב. וע"ע במשנב"ר ס"ק ט ובשעה"צ שם ס"ק יב. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו, אמן.

סימן ב

בדבר מכירת בית הכנסת שבלימא בירת פרו לגויים המבקשים לשנותו לבית פולחנם

בחודש חשון תשנ"ד הגיעה לבית מדרשנו שאלת הקהילה היהודית בלימא בירת פרו בדבר בית כנסת העומד בשכונה אשר תושביה היהודים עוקרים לשכונה אחרת שיש בה ביכנ"ס אחר, ולא מתפללים בו יותר. ומבקשים למכור את ביהכנ"ס לגויים שהתיישבו בשכונתם כאשר ברור שהמקום ייעשה כנסייה של נוצרים. ומציינים בשאלתם שהרוכשים הם מאותם שאינם מכניסים למקום פולחנם צלמים וצורות. ונפשם לשאו"ל הגיעה אם מותרים למוכרו.

תשובה: הנה לעניין עצם מכירת בית כנסת, במשנה מגילה (כו.) איתא בני עיר שמכרו רחובה של עיר, לוקחין בדמיו בית הכנסת וכו' בית הכנסת לוקחין תיבה. ובגמ'? אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים. אבל בית הכנסת של כרכין, כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהוה ליה דרבים. ובש"ע (סי' קנג ס"ז) פסק עפ"ז שביהכנ"ס של כפרים מותר למכרו ע"י ז' טובי העיר או ע"י אנשי העיר. אבל של כרכים אינם רשאים למוכרו. ולפ"ז, הואיל ונידון השאלה בביהכנ"ס שבלימא בירת מדינת פרו, לכאו' הרי זה ביכנ"ס של כרכים שאסורים למוכרו. ואפי' אם ידוע בבירור על פי זקני המקום וכדו' שביהכנ"ס נבנה מכספי התושבים בלבד מבלי לקבל תרומות ממקומות אחרים, וע"פ המבואר בירושלמי מגילה (פ"ג ה'א) וברשב"א (כו.) שטעם איסור מכירת ביכנ"ס של כרכים הוא לפי בכרכים אין הם לבדם בעלים אלא הכל בעליהם, לפי שרבים ממקומות אחרים תרמו לבניינו, ולשיטה זו היכא שידוע שביהכנ"ס שבכרכים נבנה מכספי תושבי המקום בלבד ה"ז כביכנ"ס של כפרים ומותרים למכרו, מ"מ הא להלכה קיי"ל כדעת הרמב"ם (פ"א מתפלה הט"ז) והרשב"א והר"ן בתירוצם השני, שטעם האיסור בכרכים הוא לפי שנעשה על דעת כל אנשי העולם, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל אותה מדינה, ונעשה של כל ישראל. וכמו שפסק בש"ע שם וז"ל, "אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים, אפי' בנו אותו משלכם אינו נמכר".

ב. אמנם מצינו אופנים בהם התירו מכירת ביכנ"ס אע"פ שהוא של כרכים, כגון היכא שהוא ביכנ"ס קטן השייך לקהילה מסויימת. וכהא דאיתא בגמ' שם (מגילה כו.) מתיבי, אמר ר' יהודה מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים,שמכרוה לר' אליעזר ועשה בה כל צרכיו. ההיא בי כנישתא זוטי הוה, ואינהו עבדוה. ע"כ. ומבואר שאפי' בכרכים אם הוא ביכנ"ס קטן אשר נבנה ע"י אנשי אותה קהילה, ויש עוד ביכנ"ס אחר בעיר שאליו מגיעים בד"כ אנשי העולם המבקרים במקום, דינו כביכנ"ס של כפרים. לפי שבכה"ג לא נעשה על דעת אנשי העולם, וכמבואר ברא"ש וברשב"א שם. וכ"פ הט"ז (סי' רנג סק"ו) להתיר למכור ביכנ"ס בכה"ג. וכן פסק רבה של ירושלים הגרצ"פ פראנק ז"ל בשו"ת הר צבי (סי' עז) להתיר מטעם זה למכור ביכנ"ס בשכו' ימין משה בירושלים. ובשו"ת פני יהושע (סי' ז) כתב להתיר עפ"ז למכור בזה"ז ביכנ"ס של כרכים. וכתב הטעם לפי שבזה"ז יש ראשים ופרנסים בכל קהילה, והם כראשי גלויות בעירם, ואם נתרבו בני הקהל שבביהכנ"ס הרשות בידם למנוע מאנשים זרים לבוא אל ביהכנ"ס שלהם, וגם הם מוכרים את מקומות הישיבה ואין אחר רשאי לשבת במקומות אלה, ולכן אין ספק דאדעתא דידהו נעשה ביהכנ"ס ודמי להא דמגילה (כו.) בביהכנ"ס של טורסיים שאינהו עבדוה, כלומר שעשאוה לעצמם. וה"נ ידוע הוא שבזה"ז כל קהל עושה ביהכנ"ס לעצמו, וממנה גבאים וכו' ולכן כיון שז' טובי העיר מבוררים, מהני למכור ביהכנ"ס על פיהם אפי' בכרכים ואפי' שלא במעמד בני העיר. עכת"ד.

ונראה שבכה"ג אע"פ שבעת בניית ביהכנ"ס נתקבלו תרומות ממקומות אחרים, מותרים ראשי הקהל למוכרו. שכיון שנתרם לצורך אותה קהילה מתוך ידיעה שבאפשרות ראשי הקהל שם למנוע מאחרים מלהכנס לביהכנ"ס, הרי על דעתם תרמו ומותרים למוכרו. ואע"פ שלשון הגמ' בביהכנ"ס של טורסיים "ואינהו עבדוה", ומשמע שעשאוה מכספם, הרי פירש הפנ"י שעשאוה לעצמם. ואפי' אם נפרשו כפשוטו שעשאוה מכספי עצמם, ומשמע שאם היו אחרים שותפים בתרומות אינם יכולים למוכרם, י"ל דה"מ בזמנם שידוע היה שאין ביד הגבאים מלמנוע אי מי מלבוא לביהכנ"ס להתפלל, א"כ כשתרמו אחרים לבניית ביהכנ"ס הרי הם שותפים גמורים בו מה שאין כן בזה"ז שנתחדש (וכדמשמע מלשון הפנ"י בתחילת דבריו) המנהג והסמכות הנ"ל שביד ראשי הקהל, הרי התרומות הניתנות על דעתם ניתנות, ובידם למוכרו.

ג. והנה בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' כה) כתב על זמנו, "קהילות שלנו בחו"ל חשובות ככפרים בימי התלמוד, לפי שאנו מתי מעט. ויותר היו ישראל בכפר בימיהם, מעתה בקהילה גדולה". ע"כ. ופשטות דבריו שאפי' ביהכנ"ס שבכרכים, אם הקהילה היהודית שבאותו הכרך, קטנה, נידון בית הכנסת כביהכנ"ס של כפרים. והביאור בזה צ"ל, שכיון שהקהילה היהודית קטנה, אין מצויים מבקרים יהודים באותו המקום. ומשו"ה בטל הטעם שנאמר בביהכנ"ס של כרכים "שנעשה על דעת ישראל שבכל העולם, ונעשה של כל ישראל". ועל כן אע"פ שמצד מספר ובתי הנכרים יש על המקום שם כרך, לעניין הבעלות על ביהכנ"ס חשיב כפר. ומ"מ נראה שאם מפאת ריבוי הנכרים, מצויים יהודים הבאים לשם לצרכי מסחר וכדו', ומתפללים בביהכנ"ס של הקהילה היהודית, אע"פ שהקהילה קטנה ומצומצמת הז' נידון כבהכנ"ס של כרכים. אמנם מסתבר דאזלינן בזה אחר שעת הבניה, שאם בזמן בניית ביהכנ"ס לא היו יהודים מצויים שם ממקומות אחרים, ה"ז נידון ככפר אע"פ שעתה מצויים שם מתפללים רבים מרחבי תבל. ושו"ר במג"א (סי' קנג ס"ק יז) בשם המ"ב (סי' לג) דהסיק בכעין זה דאזלינן בתר שעת הבניה. ולפי"ז נמצא שכל שבזמן בניית ביהכנ"ס היתה הקהילה היהודית קטנה ומצומצמת, ולא היו יהודים ממקומות אחרים מצויים שם, הרי זה נידון ככפר.

ד. ובנידון דידן שהקהילה היהודית שבמקום נתדלדלה כ"כ עד שכבר אין מתפללים באותו ביהכנ"ס, לכאו' יהיו מותרים למוכרו מבלי להזדקק לכל הנ"ל וכמו שכתב המג"א (סי' קנג ס"ק יב) בשם המבי"ט (ח"ג קמג) שאם אינם מתפללים בביהכנ"ס יכולים למכרו אע"פ שהוא בית כנסת של כרכים. ע"כ. אך בחתם סופר הנדפס על גליון הש"ע כתב ע"ז, "דין זה צ"ע וסתר עצמו ממש"כ ס"ק יז. ועיינתי בפנים במבי"ט ואינו עניין לכאן כלל. דהתם כבר הניחו אותו ביהכנ"ס ועשו אותו בית דירה מכמה שנים שלא כדין, ועכשיו מותר למוכרו אחר שכבר נעשה מעשה". ע"כ. ולחילוק זה שחילק החת"ס בין בית כנסת שלא רק שפסקו מלהתפלל בו אלא כבר עשאוהו דירת מגורים שבזה מותר למוכרו לבין בית כנסת שעדיין עומד בקדושתו, הרי בניד"ד הואיל וביהכנ"ס כבודו במקומו מונח ולא חיללו קדושתו, אסורים למוכרו.

וליישב סברת המג"א נראה ביאור מחלוקתם שלפי שהוא ביכנ"ס של כרכים ומכירתו תלויה בהסכמת כלל ישראל, נחלקו המג"א והחת"ס באומדן דעת הסכמת ישראל למכרו בכה"ג שאין מתפללין בו יותר אבל עדיין עומד בקדושתו. דהחת"ס סובר שרק כשנעשה מעשה וכבר משתמשים בביהכנ"ס תשמיש של חולין, אנן סהדי שדעת כל ישראל בכל מקומותיהם מסכמת למוכרו, אבל כשעומד במצבו הראשון ורק שאין מתפללים בו, הרי עדיין יש לחוש שאין דעת כולם מסכמת למוכרו לפי שתולים שאולי ישוב לכבודו הראשון ע"י שיתרבו היהודים שם ויחזרו להתפלל בו. והמג"א שהביא דברי המבי"ט מבלי להתנות שכבר משתמשים בו תשמיש חולין סובר שכיון שאין מתפללים בו הרי כבר דעת ישראל בכל מקום מסכמת למוכרו לבל ישאר כאבן שאין לה הופכין, ולהשתמש בדמיו לתועלת כראוי ע"פ ההלכה. ועובדא דהמבי"ט אינו תנאי בדין, אלא מעשה שהיה כך היה. (וקושיית החת"ס מס"ק יז יש ליישב עיי"ש ודו"ק).

ובשו"ת נודע ביהודה (או"ח סי' יט) נשאל בדבר ביהכנ"ס שיש בחומותיו כמה תיוהות וצריך הוצאה רבה לתקנה, ומלבד זה שר העיר מתנכל לביהכנ"ס להורסו לפי שהוא סמוך לבית יראתם, והזמין את היהודים והזהירם להסכים שיבנה להם בית כנסת במקום אחר יותר מהודר ומרווח על חשבון הגראף והם ישיבו בתשלומים נוחים, ויוכלו למכור את ביהכנ"ס הקיים ליהודי לשםפ מגורים. ואם לא ישמעו לעצתו מרה תהיה באחרונה שלבסוף יקחו מהם את בית הכנסת ולא ישאר להם שום בית כנסת. והשיב שאף אם בית כנסת זה הוא של כרכים, אין בני היישוב מחוייבים להוציא הוצאות על הספק לתקן ביהכנ"ס ופן השר יגמור מזימותיו. ולכן יכולין לבנות בית כנסת אחר במקום מרווח ובטוח, ומה גם שביהכנ"ס הקיים קטן בימים הנוראים, ואחר שיגמר ביהכנ"ס החדש ויתפללו שם שוב ממילא לא יוכלו להתפלל בישן כי בודאי השר לא יסבול להניח להם שתי בתי כנסיות. ואז כיון שלא יהיה להם יכולת להתפלל בישן יוכלו למוכרו וכמבואר במג"א סי' קנג ס"ק יב בשם המבי"ט שבית כנסת שאין מתפללין בו רשאין למכרו. וימכרוהו שבעת טובי העיר במעמד כל אנשי העיר לבית דירה, והמעות שיקחו מזה ישלמו לפרעון חוב הבניין החדש, עכת"ד. ופשטות דבריו משמע שסובר כהמג"א להתיר מכירת ביכנ"ס של כרכים כל שפסקו להתפלל בו. ואע"פ שיש מקום לדקדק מלשונו שדוקא כשאין להם יכולת להתפלל בראשון מותרים למוכרו, ולכן הוי דומיא דגוונא הנ"ל שכבר עשאוהו בית דירה דבתרוויהו בודאי שדעת כל ישראל מסכמת למוכרם, מ"מ מדציין להמג"א בסתמא, יותר נראה שמפרש דברי המבי"ט להתיר בכל אופן שאין מתפללים בביהכנ"ס. ורק שכיון שב' בתי הכנסת קיימים במקומם, ויכולים להתפלל בזה ובזה, הרי בלא הכרח שלא להתפלל בראשון אין מן הראוי (ונראה שאף אסורים ועי' שד"ח ח"ו דף קמח אות יז) להפסיק מלהתפלל באחד בכדי שיוכלו למוכרו. ובניד"ד הואיל ומכורח הנסיבות פסקו מלהתפלל שם, יהיו מותרים למוכרו. גם מהגאון בעל המשנב"ר נראה שדעתו להתיר למכור ביהכנ"ס של כרכים כל שאין מתפללין בו, שבסי' רנג ס"ק לג העתיק דברי המג"א בשם המבי"ט כלשונו. ועי' בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' נ) שלאו דוקא פסקו להתפלל בו לגמרי, אלא אף אם מתפללים בו יחידים שלא בציבור חשיב פסקו מלהתפלל לעניין זה כיון שכבר לא מצוי שיתקבצו מעלמא להתפלל שם. ואפי' אם יש שם עשרה מתפללים ויותר, אבל אין בכח המתפללים המעטים לכלכל את הוצאות ביהכנ"ס ומחמת זה מוכרחין לסוגרו ולא להתפלל בו, מותרים למוכרו. כי הוא כודאי הסכימו גם המעלמא למכור שהרי הם אינם משתתפין בהוצאות וגם לא ישתתפו בעתיד.

נמצא שבנידון דידן שכבר פסקו מלהתפלל בבית הכנסת, לדעת המג"א והנוב"י והמשנב"ר יש להתיר למכרו אע"פ שעומד במצבו כבית כנסת, ודלא כהחת"ס. וע"ז סמכו אחרוני זמנינו להתיר מכירת בתי כנסת שפסקו להתפלל בהם, וכמש"כ הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (או"ח סי' פ) והגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (הנ"ל ובאו"ח ח"ג סי' כח) ויבדלח"ט הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' יח) ובשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' כד). וה"נ למעשה יש להתיר את עצם המכירה. אך נותר בפנינו לדון אם מותרים למכור גם בכה"ג שעתיד בודאות להפוך לבית תיפלת נוצרים כנ"ל.

ה. והנה כשמוכרים בית הכנסת איתא במשנה (מגילה כז:) אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי ר"מ. וחכמים אומרים מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים למרחץ ולבורסקי לטבילה ולבית המים. ר' יהודה אומר מוכרין אותה לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה. ובגמ' לעניין המבואר במשנה שאין מורידין את מעות בית הכנסת להשתמש בהם לדבר שקדושתו פחותה, אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתא ביה שכרא. ופירש רש"י דהיינו בדמים שמותר לקנות בהם ולעשות שכר לשתות. וכתב על זה הרא"ש (פ"ד סי' א) שהדין עמו משום דבהכי איירי מתניתין כדקתני לוקחין בדמיה. ומיהו הוא הדין בבית הכנסת יכול הלוקח לעשות בה כל צרכו אפילו ארבעה דברים שאסרו חכמים. דכולה מתיניתין איירי כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. והבית יוסף (סי' קנג) הביא דבריו וכתב, וכן דעת הרמב"ם (פי"א מתפילה הי"ז) אבל הראב"ד חלק עליו וכתב אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ארבעה דברים הללו. ואם אמרו שיכולים להתנות עליה למה שרצו והוא היה תל חרב, לא אמרו לחלל הבית שהיה לתפילה להיותו בורסקי וכיוצא בו. ע"כ. כלומר דדוקא כשהבית כנסת הוא תל חרב מותר ללוקח לעשות בו מה שירצה וכעובדא דרבינא (מגילה כו:) דהוה ליה תלא דבי כנישתא בארעיה. אבל כשבית הכנסת בבניינו אינו רשאי לעשות בו ארבעה דברים הללו. ודברי רבינו (הטור) כדעת הרמב"ם והרא"ש והכי נקטינן. עכ"ל הבית יוסף. וכן פסק בשלחנו הטהור (סי' קנג ס"ט) וז"ל, "כשמוכרים אנשי הכפר בית כנסת, יכולים למוכרו ממכר עולם והלוקח יעשה בו מה שירצה. חוץ ממרחץ, ובורסקי, ובית הטבילה ובית הכסא. ואם מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יעשה הלוקח אפי' אלו הד' דברים".

ובניד"ד אף אם נאמר שדין מכירה לבית תיפלתם כדין ד' דברים אלה, עדיין לא יוכלו למכרו אלא ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שזה לכאו' דבר שלא שייך בפועל לקבץ כל היהודים אנשי העיר שם או אפילו רובם כדי למכור בפניהם (עי' שו"ת פני יהושע סי' ד ושו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' קעה ובאר היטב סי' קנג ס"ק יח דכל היכא דאיכא רובא ז' טובי העיר מקרי ואזלינן בתר רובא. ומש"כ הרמ"א בסי' רנג ס"ז שמכירה בפרסום חשיב במעמד אנשי העיר, יש לדון אם בזה"ז סגי בהכי. ועיי"ש במשנב"ר ס"ק לב). אמנם באג"מ (או"ח ח"א סי' נא) האריך להוכיח שעיקר ההפקעה בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הוא משום החלטתם שלא יתפללו בו לעולם, והמכירה גורמת שלא יוכלו לחזור בהם מהחלטתם זו. ומשו"ה העלה שבאופן שאנן סהדי שדעת אנשי העיר מסכמת למכירה, כעובדא שדן בה שלא היתה אפשרות אחרת לעשות מקוה אלא בעזרת הנשים שבביהכנ"ס, רשאים טובי העיר למכור אף שלא במעמד אנשי העיר. ובדבר קדושת המקום חילק (בענף ב ד"ה ולכן) בין אם אין צריכין לא לביהכנ"ס הזה ולא לאחר במקומו וגם לא לקדושה אחרת שאז נפקעה כל הקדושה ממנו דאין בו אף קדושת דמים והוי חולין גמורים ומותר הלוקח לעשות אף הד' דברים, להיכא דצריכים לדמים לבנות ביכנ"ס אחר או לקדושה אחרת דאז נשאר עליו קדושת דמים והוי מחמת זה עדיין קדושה בגופו שצריך חילול, ואף לאחר שיתחלל ישאר עליו קצת קדושה באיסור דברים וכדומה. ע"כ. ועפ"ז התיר באג"מ או"ח ח"ג (סי' כח) למכור בית כנסת הנמצא במקום שעקרו משם היהודים למקום אחר ובנו שם ביכנ"ס חדש, ובריוני הנכרים משברים את חלונות ביהכנ"ס הישן וכל מה שיכולים לשבר, ואין ביכולת מעט היהודים שנותרו שם לתקן שוב ושוב. וכתב שלאחר שיפסיקו להתפלל שם יהיו רשאין למוכרו. וכיון שכבר ישנו לביהכנ"ס החדש ואין צריכין למעות לדבר קדושה, רשאין למוכרו אף להד' דברים. וכתב, וממילא גם לבית תיפלה (כנידון השאלה שם) אין בידינו לאסור, דאף שהוא מאוס יותר, לא מצינו עכ"פ חילוק לדינא. וטוב יותר למכור ע"י בראקער נכרי. ע"כ. וע"ע באג"מ או"ח ח"א (סי' נ) שהתיר בכעין זה למכור ביכנ"ס לאחר שיפסיקו להתפלל בו, אע"פ שייעשה בית תיפלה של נכרים. ואפי' שצריכין להשתמש במעות לצורך בניית ביכנ"ס חדש, מטעם אחר השייך בעובדא דהתם (שאין קדושת ביהכנ"ס חלה על זכות הבנק וכו'). ועיי"ש שכתב ומה שהקונים לא יכניסו שם צלמים ותמונות ודאי עדיף מלמכור לאלו המכניסים. אבל גם זה נחשב דבר מאוס כמו הד' דברים. ורק מטעמים שביארתי יכולים למכור. וג"כ אין להתיר אלא בשביל צורך הגדול הזה. ע"כ.

ולכאו' יש להעיר בזה מכעין מש"כ החת"ס בתשו' (או"ח ס"ס לא) שאפילו אם נאמר שמעיקר הדין מותר למכור בית כנסת שאין מתפללים בו וכמש"כ המג"א הנ"ל, מ"מ יש לאסור למוכרו משום חילול ה', כיון שאומות העולם מקפידים לכבד מקום המיועד לתפילתם, וכמש"כ המג"א סי' רמד בדין בנין בשבת ע"י עכו"ם. ע"כ. ובשו"ת יבי"א ח"ז (סי' כד אות ד) מנה כמה אחרונים שהסכימו לזה. ואע"פ ששוב הביא כמה אחרונים שחלקו על החת"ס ושבשו"ת מהרש"ג כתב שבמכירה ע"פ ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר גם החת"ס יודה להקל, עיי"ש, מ"מ בנידון דידן והאג"מ שבית ה' יהפוך ח"ו לבית תיפלת עובדי עבודה זרה, שפחה כי תירש גבירתה, אף שאין מכניסין שם צלמים, אפשר וכן מסתבר דכו"ע יודו לאסור לפי שאין לך חילול ה' גדול מזה שיהו הכל מצביעין ואומרין איכה היתה וכו', והרי זה להם כעדות לעילוי ונצחון יראתם.

אשר ע"כ נראה לענ"ד שאם יכולים למכור בפחות משוויו לאחרים אשר לא יעשוהו בית תיפלת עובדי ע"ז, ימכרוהו בפחות אע"פ שזקוקים למעות לצרכי מצוה. שחסרון מעות המצוה עדיף מחילול שם שמים. ואם אין קונה אפילו בפחות משוויו מלבד אותם החפצים בו לעשותו בית תיפלתם, אם הוא במקום הנשמר עדיף שינעלוהו היטב וישאר במעלתו עד אשר יימצא קונה. ואם נמצא במקום שעלולים לפורצו ולהופכו למאורת פריצים וסמים, וכפי השמועה שהגיעה שיש לחשוש לזה, ילחימו דלתותיו ואפי' יאטמו פתחיו בלבנים עד אשר יימצא קונה. שטוב לה לגבירה שתשב כאבלה מאשר יחללוה זרים, עד יראה ה' בעוני עמו ויתקיים בנו אשר הובטחנו (מגילה כט.) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בארץ ישראל בב"א. הנלע"ד כתבתי והי"ת יאיר עינינו בתורתו לבל נכשל בדבר הלכה אמן.

סימן ג

אם מותר לעבוד לפרנסתו לפני קריאת שמע ותפילה של ערבית

ביתר ת"ו. אור ליום ה' כ"א בכסלו תשנ"ה לפ"ק.

נשאלתי אם מותר לעבוד בנקיון חדרי מדרגות לאחר שהגיע זמן ק"ש ותפילה של ערבית, קודם שיתפלל.

תשובה: במשנה שבת (ט:) "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין. ואם התחילו אין מפסיקין". ובגמ' "מאימתי התחלת אכילה רב אמר וכו' ור' חנינא אמר משיתיר חגורה ולא פליגי וכו' אמר אביי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפילת ערבית רשות כיון דשרא ליה המייניה לא מטרחינן ליה. ולמ"ד חובה מטרחינן ליה, והא תפילת מנחה דלכו"ע חובה היא ותנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר ר' חנינא משיתיר חגורו, התם לא שכיחא שכרות הכא שכיחא שכרות. אי נמי במנחה כיון דקביעא לה זימנא מירתת ולא אתי למפשע וכו'". ע"כ. ומבואר שכל האמור במשנה שאסור לעשותו סמוך למנחה אסור גם סמוך לערבית. ואדרבה למ"ד תפילת ערבית חובה חמור דין תפילת ערבית מדין תפילת מנחה לענין אם צריך להפסיק. (ועי' בהרא"ש שם אות י"ט דהאידנא נהוג עלמא בתפילת ערבית מנהג חובה וכו' וכ"פ בשו"ע (סי' רלה ס"ב) שאם התחיל לאכול מפסיק).

ב. עוד איתא בגמ' ברכות (ד:), "תניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא קריאת שמע ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לביהכנ"ס אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה". ע"כ. ובתוס' שם (ד"ה וקורא) כתבו, "מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל". עכ"ל. ובבית יוסף סי' רל"ה (ד"ה ומ"ש רבינו) כתב שמדברי התוס' משמע דלא אסר אלא לאכול, אבל אם רוצה להמתין מלקרות רשאי. וכתב עוד וז"ל "וגם הרשב"א דקדק שם (ט' ד"ה ובני ר"ג) דאפילו לכתחילה יכול להתעכב מלקרות עד שעה הסמוכה לעלות השחר. ואפילו לרבנן וכו' אבל אילו רצה להתעכב לקרות ולשנות ולהתעסק במלאכתו עד חצות רשאי. והא דתניא חכמים עשו סייג וכו' דוקא אוכל ואישן קאמר דלא, כדי שלא יבוא לידי פשיעה ואפילו רבן גמליאל מודה וכו' ולא עוד אלא אפילו התחיל מפסיק לקריאת שמע דאורייתא כדמשמע בפ"ק דשבת (ט:) והוא הדין לכל השנויים שם בכניסה למרחץ ובישיבה לפני הספר, הא לשאר דברים לא. שלא מצינו שחייבו בשום מקום להתפלל תפילת הערב משעה שנכנס בתוך זמנו אלא שלא יתחיל במלאכות המביאות לידי פשיעה" . עכ"ל הב"י בשם הרשב"א.

והנה אף שלענין לכתחילה קיי"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם שלכתחילה אין להתעכב כלל, ועם צאת הכוכבים יקרא ק"ש, וכמש"פ מרן ז"ל בסי' רלה (ס"ג) וז"ל, "לכתחילה צריך לקרות מיד בצאת הכוכבים", מ"מ איסורא מיהא ליכא ובמקום צורך ובפרט צורך גדול י"ל שאף הרי"ף והרמב"ם מודים שמעיקר הדין מותר לעשות שאר מלאכות שאינם שנויים במשנה לפי שאינם מביאים לידי פשיעה.

ג. והנה במגן אברהם (סי' רלב ס"ק ו) לאחר שכתב הטעם שלא יסתפר סמוך למנחה שמא ישבר הזוג, ולא יכנס למרחץ שמא יתעלף, ולא לבורסקי שמא יראה שנתקלקלו העורות ויהיה טרוד בצערו ולא יתפלל, כתב, "ומשמע דהוא הדין לכל מלאכה או חשבון כיוצא בזה". ע"כ. ומבואר שסובר דהני מלאכות לאו דוקא הן אלא הן וכל כיוצא בהן בכלל. והיינו שהתנא דמתניתין נקט כמה סוגי מלאכות שהן דוגמאות לסוגי עיכובים העלולים לבוא מחמתן, והוא הדין לכל כיוצא בהן. שהתספורת דוגמא לסוג מלאכה שכאשר מתקלקל הכלי שמשתמש בו במלאכתו אינו מפסיק מלאכתו והולך אלא שוהה עד שיתקנו או ישיג אחר ויסיים מלאכתו. והמרחץ דוגמא למלאכה שעלול להנזק בה גופו נזק שעד שייחלץ ממנו יפסיד התפילה. והבורסקי דוגמא למלאכה ששכיח בה הקלקול במדה מסויימת ושאם תתקלקל יצטער כ"כ עד שעלול להטרד בצערו ולא להתפלל. (והנה כן פירש"י בורסקי. אבל במאירי שם כתב "והטעם במניעת כניסת בית העיבוד שמא יראה בהם שום פסידא וישלח ידו להניעם וימשך במלאכתו ותעבור שעת התפילה". ע"כ) ומבואר שכל מלאכה שאין לחוש שיוטרד בה עד שיפסיד תפילתו, שרי. ומש"כ המג"א דה"ה לכל מלאכה "או חשבון" כיוצ"ב, נראית כוונתו כעין שכתב המאירי (שבת ט: ד"ה ושמא) וז"ל, "קצת מפרשים כתבו שלא נאסרה מלאכה בחול מזמן הסמוך למנחה גדולה אלא במלאכות שאין רגילות לעשותן לחצאין, כגון התספורת או הבורסקי. שמאחר שאתה חושש על הפסד עורות היאך יפסיק וכריסו בין שיניו. ועוד שדרכו ללבוש בגדים צואים באותה שעה עד שישלים וירחץ רגליו וילבש בגדים הרגילים לו, ואיך יפסיק על מנת לחזור לאלתר לסורו. וכן לדין קשה לו לזוז בעוד שטענתו בידו ועדיו מזומנים לו. וכן כל כיוצא בו. אבל תפירה וכתיבה ושאר דברים שאדם רגיל להסתלק מהן לחצי שיעור, מתחיל, וכשיגיע זמן תפילה מפסיק". עכ"ל. ובדרך זו יש לפרש נמי כוונת המג"א שהואיל שכשמחשב חשבון אין דרך להפסיק באמצע, לבל יצטרך לשוב ולחשב הכל מתחילה, אסור להתחיל לחשב חשבון כזה סמוך למנחה. וה"ה סמוך לערבית.

והנה בשטיפת חדרי מדרגות אין דרך להפסיק באמצע השטיפה. שאם יפסיק יטנפו העוברים ושבים את שכבר שטף ויצטרך לשוב ולשטוף, וגם לפי שחושש ממעסיקיו שיקפידו שעזב השטיפה באמצעה והלך לאיזה זמן. ובפרט שאומר השואל שלובש בגדים המיוחדים לשטיפה והוי ממש כדברי המאירי הנ"ל. ואף בשטיפה שאינה אורכת זמן רב, מ"מ הרי גם בתספורת וכדו' שאינה אורכת זמן רב אסרו שמא יתרחש קלקול כשבירת הזוג, והיות ואין דרך לעזוב מלאכה זו באמצעה ייטרד עד שיתקן ואדהכי והכי יעבור זמן תפילה. והכא נמי אפשר שיש לחוש לקלקול בלתי צפוי שיעכבהו כשבירת מקלות השטיפה וכדומה. ודוחק לחלק דשבירת הזוג בזמנם היה שכיח יותר, דהאי מנא לן. והיות ואין דרך לעזוב עבודה זו באמצעה, יש לחוש שמא יתעכב ויעבור זמן תפילה. אמנם אם היה לנו לחוש רק מצד שבירת כליו, אם יכול להשיג בקל כלים אחרים מדיירי הבית וכדו' היה מקום להקל ע"פ מש"כ המג"א (סי' רלב ס"ק ג) שאם יש לו ב' או ג' זוגים אפשר דשרי. אמנם באליהו רבה מפקפק בזה (והביאו בשעה"צ סי' רלב ס"ק ג). ואף המג"א לא כתבו אלא בלשון אפשר. וגם הכא שאני מכמה זוגים שאצלו, לפי שתלוי בהסכמת האחרים לתת לו, אם לא שהסכימו מראש והמסכימים מצויים בבתיהם. ובפרט דבנידון דידן יש לחוש לקלקולים נוספים המצויים יותר כגון שיעבור מישהו שם ויטנף הרבה עד שיצטרך לחזור על מלאכתו או ישפך משהו ושאר קלקולים שיעכבוהו יותר משתכנן, ויעבור זמן תפילה.

ד. ואולם הנה בב"ח (ס"ס רלב ד"ה והתחלת) כתב וז"ל, "ובמהרי"ל ריש הלכות שבת כתב הא דאנו נוהגים בער"ש דרוחצין ומגלחין סמוך למנחה סמכינן על מה שיש לנו שעה קבוע לתפילת המנחה בכל יום עכ"ל. נראה דרצונו לומר דיש לנו שעה קבועה שקורין העם לביהכנ"ס ולא חיישינן שמא יפשע. וכה"ג כתב מהרי"ו בהלכות פסח (בתשובות סי' קצג) והאריך בזה וכתב וז"ל "ועוד שהשמש מדכיר". והביא ראיה מפרק הדר (עירובין סה) דרב ששת מסר שינתיה לשמעיה, ופירש"י "אמר לו הניחני לישן מעט וכשיגיע זמן תפילה הקיצני". עכ"ל הב"ח. וק"ק דמנא ליה שהמהרי"ל התיר רק באופן שקורין העם לתפילה, ולא די בעצם השעה הקבועה לציבור, שהשעה מחייבתו להגיע לתפילה ולא לסמוך שלאחר שיסיים עיסוקו יתפלל. ואדרבה מדברי מהרי"ו שהביא משמע דהא דהשמש מדכיר הוא תוספת להיתר השעה הקבועה, שכתב "ועוד" שהשמש מדכיר. וכן משמע במג"א שם (ס"ק ח) וז"ל, "כתב מהרי"ו הלכות פסח ונראה לי דהוא הדין מי שלא התפלל ערבית עם הציבור אסור במלאכה ובלימוד עד שיתפלל כדאמרינן פ"ק דברכות ואוכל קימעא וכו'. אבל בשחרית כיון שהציבור מתפללין לא חיישינן שמא יפשע. ומהאי טעמא נהגו לאכול אחר זמן מנחה קטנה. ועוד שהשמש מזכיר וקורא לביהכנ"ס. אבל במקום שאין שם מנין אסור ללמוד בשחרית קדם שיתפלל". עכ"ל. (והנה ממש"כ מהרי"ו אסור במלאכה ובלימוד כדאמרינן פ"ק דברכות משמע שאוסר כל מלאכה וכמש"כ בביאה"ל סי' רלב ד"ה לבורסקי. אמנם אפשר שנתכוין למלאכות שבמשנה. ומ"מ לית לן למישבק דברי הרשב"א והמאירי שהתירו כנגד ספק דעת מהרי"ו. ואף מהמג"א מוכח שלא אסר כל מלאכה וגם בביאה"ל שם סיים שיש לסמוך להקל במקום צורך). ומבואר שסוברים המהרי"ו והמג"א שהביאו, שיש לחלק בין אם יש זמן קבוע לציבור להתפלל דלא חיישינן שמא יפשע, ובין היכא שהפסיד את התפילה עם הציבור וצריך להתפלל ביחידות דבזה חיישינן שמא ידחה שוב ושוב את תפילתו באומרו יש לי זמן, ולבסוף לא יתפלל. וה"ה אם אין זמן קבוע לציבור להתפלל. ואע"פ שמהרי"ו לא הזכיר כמהרי"ל שעה קבועה לציבור אלא רק שהציבור מתפללין, על כרחך עיקר טעם היתרו הוא משום השעה הקבועה לציבור, והתפילה בציבור הוא סיבת השעה הקבועה. שאם די שיש שם תפילה בציבור ללא שעה קבועה אלא בכמה וכמה מניינים בזה אחר זה, כנהוג בשטיבל, עדיין יש לחוש שידחה היחיד תפילתו עוד ועוד מתוך שיסמוך על התפילה הבאה בציבור, עד שיפסיד התפילה. אלא ע"כ ר"ל שכשיש לציבור שעה קבועה לתפילה, קביעות השעה דוחקתו לסדר זמנו וענייניו ולהגיע לתפילה. ורק טוב שיעמיד שומר וכעין שכתב המהרי"ו בלשון ‘ועוד' שהשמש מזכיר. ונראה דהני מילי כשרגיל להתפלל עם ציבור זה, אבל אם רגיל להתפלל במנין מוקדם, ורק עתה רוצה להתפלל במנין מאוחר משום שמבקש לעסוק במלאכתו, יש לחשוש שמא ייטרד במלאכתו ותעבור השעה כיון שאינו מורגל להיות דרוך לזכור להתפלל באותה שעה. אלא בכהאי גוונא חובה עליו למנות שומר שיזכירנו להתפלל. ולפ"ז מקום שיש בו מנין נוסף שמתפללים ערבית בציבור בשעה קבועה, אפילו היא שעה מאוחרת בלילה אפשר להקל לעשות מלאכה ואפילו היא מאותן המלאכות הכתובין במשנה, ובלבד שיעמיד שומר.

ועל כרחך על השעה הקבועה לציבור סמכינן שאוכלים בצהריים אע"ג דאזלינן בתר דעת מרן השו"ע והוא ז"ל פסק בסימן רלב סעיף ב דסעודה היינו אפילו סעודה קטנה, ומנחה היינו מנחה גדולה. ונמצא סמוך למנחה הוא חצות היום, שהוא חצי שעה קודם זמן מנחה גדולה. ובימינו מצוי הוא מאד אצל רוב העולם, וכן בכל הישיבות הקדו', שאוכלים לאחר חצות היום קודם שיתפללו מנחה ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחך שסומכים על השעה הקבועה לתפילה בציבור. ומ"מ ראוי להעמיד שומר שיזכיר וכעין שכתב מהרי"ו מהא דרב ששת מסר שינתיה לשמעיה.

בסיכום: המלאכות המוזכרות במשנה שאסור לעשותן סמוך למנחה (וה"ה סמוך לערבית) לאו דוקא הן, אלא הן וכל שכמותן. לפיכך כל מלאכה שעלול להיווצר בשעת עשייתה קלקול המעכב, והיא מלאכה שאין דרך להפסיק באמצעה ולשוב אליה לאחר זמן, אסור להתחיל בה סמוך למנחה או לערבית (וסמוך לשחרית בלא"ה אסור להתעסק בצרכיו כמבואר בשו"ע סימן פט סעיף ג). ועי' לעיל באות ג' עוד סוגי מלאכות האסורות. וסמוך היינו חצי שעה קודם. ולדידן דאזלינן בתר דעת מרן הש"ע, מנחה היינו מנחה גדולה כדאיתא בסימן רלב סעיף ב. ונמצא שאסור לעשות מלאכות אלו וכיוצא בהן מחצות היום ואילך עד שיתפלל מנחה. ואולם הני מילי כשאין לו שעה קבועה לתפילה בציבור שהוא רגיל להתפלל עמהם, אבל אם יש לו שעה קבועה לתפילה בציבור שרגיל להתפלל עמהם, מותר לאכול ולעשות כל מלאכה דלא חיישינן שמא יפשע. ומ"מ ראוי שימנה שומר שיזכירו להתפלל. ואם לרגל מלאכתו מבקש להתפלל הפעם בשעה מאוחרת בציבור שיש להם שעה קבועה, אך אינו רגיל להתפלל עמהם, אין להקל אלא על ידי שומר שיזכירנו סמוך לאותה שעה. ונראה שדין שעון מעורר כדין שומר, ואולי עדיף ממנו, שזה קלקולו מצוי וזה אין קלקולו מצוי. והמתפלל במקום שמתפללים בו מניינים רבים בזה אחר זה, הוי כאין שעה קבועה לתפילה בציבור, וצריך שומר. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.

סימן ד

בדבר מה שנהגו רבים לכרוע בענייתם לברכו, אם אין בזה משום מוסיף על הכריעות שתיקנו חכמים.

בס"ד. כ"ז ניסן תשנ"ט לפ"ק.

שאלה: בדבר המנהג שנוהגים רבים לכרוע באמירת ברכו כשעונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אע"פ שלא הוזכרה כריעה זו בשום מקום בהלכה. אם יש להמנע מלעשות כן מטעם שאין לכרוע אלא במקום שתיקנו חכמים וכמש"כ בש"ע סי' רפ"א.

תשובה: בגמ' ברכות (לד.) תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן. באבות תחילה וסוף בהודאה תחילה וסוף. ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ובתוס' שם (ד"ה מלמדין) וא"ת וישחה ומה בכך ויש לומר שלא יבא לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים. וכתבו עוד דחיישינן ליוהרא. ע"כ. וכעין זה כתב רבינו יונה דחיישינן ליוהרא שמחזיק עצמו כאדם כשר יותר משאר הציבור אי נמי מפני שנראה סותר תקנת חכמים ופורש ממה שציבור עושים. עכ"ל. ומשמע מהגמ' שבאמצע הברכה רשאי לשחות וכ"כ רבינו יונה שם וביאר הטעם שדוקא כששוחה בתחילת וסוף הברכה שדומה לתקנת חכמים באבות ובהודאה הוא שנראה כמוסיף על מה שתקנו חכמים אבל באמצע הברכה שאינו דומה לתקנת חכמים אינו נראה כמוסיף על תקנתם ומותר. וסיים, ומזה הטעם נוהגין בראש השנה וביום הכיפורים לשחות בזוכרנו ובמי כמוך. ע"כ. ומ"מ אין ללמוד מכאן שהוא הדין להתיר כל שחיה שאיננה בתפילת י"ח ומשום שאינה דומה לתקנת חכמים, שהרי בסוף פרק אין עומדין (לד:) איתא הכורע בהודאה שבהלל (הודו לה' כי טוב) ובהודאה שבברכת המזון (על הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך) הרי זה מגונה. ומכאן למד רבינו ירוחם בנתיב יא (ח"ג סד ע"ג) שהכורע כשאומר בתפילת נשמת וכל קומה לפניך תשתחוה הרי הוא מגונה. עיי"ש. וכ"כ רבינו יונה על דברי הגמ' וז"ל ומכאן נראה שהמנהג שנוהגים קצת בני אדם לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים אינו נכון שהרי נראה בכאן ששאר כריעות אין לו לכרוע אלא אותם שתקנו חכמים. ומה שהזכיר הודאה דהלל וברכת המזון בלבד ולא הזכיר הודאה של נשמת כל חי מפני שאין אמירת נשמת כל חי מבורר כמו הלל וברכת המזון אלא מנהג הגאונים לפיכך לא הזכיר אלא אלו אבל הוא הדין לכל שאר הודאות שאין כורעין בהם אלא בהודאה של תפילה בלבד. והובאו דבריהם בקצרה בבית יוסף סי' קיג. וכן פסק בש"ע שם (ס"ד) וז"ל, הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה או בולך לבדך אנחנו מודים או בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה. ושב וכתב בסי' רפא (ס"א) וז"ל אין לשחות בולך אנחנו מודים. שאין לשחות אלא במקום שאמרו חכמים.

ב. ומ"מ ממש"כ רבינו יונה בסוף דבריו שאין כורעין "בשאר הודאות" אלא בהודאה של תפילה בלבד משמע שדוקא בהודאות אין לכרוע משום דדמי להודאה של תפילה שתיקנו חכמים לכרוע בו. וכטעם שכתב לעיל שאין לכרוע בתחילת ובסוף הברכות משום דדמי לתקנת חכמים באבות ובהודאה שתיקנו לכרוע בתחילתן ובסופן אבל באמצע הברכה שרי לכרוע כיון שלא דמי. והרי דס"ל שלא כל כריעה אסורה אלא רק במקומות דדמו למקומות שתקנו חכמים, או מצד תוכן הדברים שכורע בהם כהודאות (וה"ה אבות), או מצד מקום הכריעות כתחילת וסוף הברכות. ולפ"ז יש לומר שכל שכורע שלא בתפלת י"ח ואיננו הודאה דלא דמי כלל לתקנת חכמים וכגון באמירת ברכו, שהוא ברכה דרך שבח ולא דרך הודאה, שרי (ואפשר שאפילו היה דרך הודאה, כיון שאיננו לשון הודאה לא דמי לתקנת חכמים ושרי. וכן מסתבר). וכן כתב הכל בו (סי' ח) להדיא שכשאומר ברכו כורע. וכן כתב במחזור ויטרי (סי' קסו דף ע"ח ד"ה והוא רחום). ואף אם נבאר דבריהם דהיינו דווקא בשליח ציבור בעת שאומר ברכו, הרי עכ"פ נמצינו למדים שאמירת ברכו איננה בכלל אותם שאמרו שהכורע בהם הרי זה מגונה, וא"כ ה"ה בציבור בשעה שעונה ברוך ה' המבורך וכו'. ועיין עוד במה שכתב בשיטה מקובצת (ברכות לד: ד"ה ההיא) שאפילו לשון הודאה, אם אינו דבר שקבעו חכמים ואינו חייב לאומרו, אלא מנהג הגאונים וכגון לך לבדך אנחנו מודים שבנשמת כל חי, רשאי לכרוע בו. (ודלא כרבינו ירוחם ורבינו יונה הנזכרים לעיל שאסרו לכרוע בנשמת וכתב רבינו יונה טעם זה שאינו אלא תקנת הגאונים רק להסביר מפני מה לא נכתב בגמ' אע"פ שדינו שוה להלל ולברהמ"ז) וביאר לפי זה מה שמצינו בר' עקיבא שאמרו עליו כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני השתחואות וכריעות. לפי שדוקא בהודאות שקבעום חכמים אינו רשאי לכרוע אבל אם בא לחדש ולומר תחנונים הרשות בידו לשחות כמה פעמים וכר' עקיבא.

ג. איברא שבש"ע שם (סי' קיג ס"ג) כתב עוד שהכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה הרי זה מגונה. ומקורו בדברי רבינו ירוחם הנ"ל המובא בבית יוסף שם. והרי שאע"פ שאינו לשון הודאה ואינו בתחילת וסוף ברכה אמר שהרי זה מגונה. ומה נשתנה ברכו מזה. אמנם בט"ז (סי' קיג סק"ד) הקשה אמאי לא תהיה הכריעה בנשמת כמו הכריעה באמצע ברכה דשרי. ותירץ שתיבת מודים יש לו ב' פירושים. האחד דרך שבח והלל (כמו הודו לה' כי טוב) והשני דרך הכנעה (כמו מודה בצדקת חברו). וכל שהוא הודאה דרך שבח כגון הודו לה' כי טוב שבהלל, ולך לבדך אנחנו מודים שבנשמת, אסור לכרוע בו. ומה שכתב בש"ע שהאומר וכל קומה לפניך תשתחוה הרי זה מגונה אע"פ שזה ודאי לשון הכנעה, היינו משום שאינו אומר על עצמו אלא על כל העולם אומר שישתחוו לפניך ית'. אבל אם אומר ואנחנו כורעים ומשתחווים היינו על עצמנו והוא דרך הכנעה אין גנות במה שכורע. וזהו שמצינו בר' עקיבא שהיה כורע ומשתחוה פעמים הרבה בתפילתו, וכתבו הפוסקים דהיינו לאחר שסיים י"ח ברכות וכלל בידינו כל שאינו בי"ח יכול לכרוע ולהשתחוות כרצונו דהיינו במקום שמתפלל על עצמו והוא הכורע ומשתחוה. עכת"ד. (ועי' במש"כ בלבושי שרד שם). ונמצא לדבריו שאין חייבים לפרש טעם אחד בכל ה'הרי זה מגונה' דקאמר בש"ע. אלא יש שטעמם משום דדמו לתקנת חכמים ויש שטעמו שכיון שעל אחרים הוא אומר אין ראוי שיהא הוא משתחוה באותה שעה. וא"כ באמירת ברכו שאי בו חד מהני טעמי שפיר דמי לכרוע בו.

ד. אמנם בספר אור לציון (ח"ב פ"ה תשובה יג) כתב שאין לציבור לכרוע ואף לא להניע ראשו כשעונה לברכו. ורק שליח הציבור כורע באמירת ברכו וזוקף באמירת השם. וביאר הטעם שכיון שבברכו לא נתקנה כריעה, אסור לכרוע. וכמבואר בש"ע סי' רפא שאין לכרוע אלא במקום שאמרו חכמים. וכ"כ בש"ע סי' קיג שאם כורע הרי זה מגונה והטעם הוא שנראה כמזלזל, שכורע על כל דבר. וכן מנהג בני ספרד שלא לכרוע כלל בברכו. ומטעם זה אין לכרוע ג"כ כשמזמנים בברכת המזון, והשליח ציבור בברכת מעין שבע, ובאמירת ברוך שמיה כשאומר דסגידנא קמיה. ומ"מ מותר לכרוע בהוצאת ספר תורה וכמבואר בש"ע סי' קלד ס"ב. וצריך לומר שהיתה תקנה לכרוע שם וכמו בעלינו לשבח שכורעים בשעה שאומרים ואנחנו משתחוים. (וע"ש במה שכתב שם ע"פ דברי המג"א בסי' נא סק"ח שאפשר שנענוע הראש אינו בכלל האיסור. ומ"מ העלה שהטוב ביותר שלא יניע ראשו כלל) ורק שליח הציבור כורע כשאומר ברכו כמבואר במחזור ויטרי ובכל בו. עכת"ד. וכדבריו כתב בספר ילקוט יוסף (שארית יוסף ח"ב סי' נז ס"ז וס"ח) עיי"ש. והנה מה שהעלה בספר אור לציון ככלל נקוט שבמקום שלא נתקנה כריעה אסור לכרוע ותמך יתדותיו על דברי מרן הש"ע בסי' רפא שאין לכרוע אלא במקום שאמרו חכמים, הגם שפשט לשון הש"ע כך מורה, על כרחין צ"ל שאין כוונת הש"ע לאסור כריעה אלא רק במקום דדמי לתקנת חכמים. חדא, שהרי בש"ע עצמו התיר לכרוע באמצע הברכה וכמבואר בסי' קיג ס"א, אע"פ שלא תיקנו שם חכמים כריעה. ועוד, שהרי מקור דברי הש"ע בסי' רפא הוא בדברי רבינו יונה שכתב לשון זה ממש וכמובא בבית יוסף שם. והרי רבנו יונה פירש בסוף דבריו שם את כוונתו וכתב ש"בכל הודאות" אין כורעין בהם ולא כתב שבכל המקומות שלא תיקנו כריעה אין כורעין בהם. ויותר פירש סברתו להדיא במש"כ גבי כריעות שבאמצע הברכות וכמו שנתבאר כל זה בתחילת דברינו שדווקא במאי דדמי לתקנת חכמים אין לכרוע. ומה שביאר באור לציון הטעם שאין לכרוע אלא במקום שתיקנו חכמים משום שנראה כמזלזל במה שכורע על כל דבר, לענ"ד אינו מחוור חדא שא"כ היאך כרע ר' עקיבא במקומות שלא תיקנו חכמים וכן יקשה מכריעות באמצע הברכות דשרי וכנזכר, ועוד שבטעם הדבר שאין לכרוע בתחילת וסוף הברכות כתבו התוס' ורבינו יונה דמיחזי כיוהרא ושלא יבוא לעקור תקנת חכמים שיאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה. ואמאי לא הזכירו טעם זה שנראה כמזלזל במה שמרבה בכריעות וכורע על כל דבר. ועל כרחך משום שמכריעות והשתחוויות ר' עקיבא ומשאר מקומות שמותר לכרוע אע"פ שאינו במקום שתיקנו חכמים מוכח שאין בזה זלזול. ורק הכורע במקום דדמי לתקנת חכמים מחזי כיוהרא או שנראה סותר תקנת חכמים ופירש ממה שהציבור עושים ע"י שמוסיף מעצמו תקנות כתקנות חכמים. ולפי זה אתי נמי שפיר מש"כ בש"ע סי' קלד ס"ב שמותר לכרוע בהוצאת ספר תורה, וכן המנהג שנוהגים לכרוע בעלינו לשבח כשאומרים ואנחנו משתחוים. ואין צריך להדחק ולומר שהיתה תקנה לכרוע שם וכמש"כ באור לציון, מה שלא מצינו כתוב שתיקנו כן. (היינו ב'אנחנו מודים' בעלינו לשבח. אבל בהוצאת ס"ת מבואר כן במסכת סופרים פי"ד הי"ב והי"ד וז"ל כשמוציאין ס"ת אומר וכו' מיד גולל ס"ת עד שלשה דפין ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם וכו' שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וכו'). והלום ראיתי בספר ערוך השלחן (סי' קיג אות ה ואות ו) שהקשה היאך אנו כורעים בעלינו לשבח ובעבודת יוה"כ ועוד ובתוך דברי תשובתו כתב אבל מי שכורע באיזה מקומות של שבחים וכו' או בברכו או שנתלהב לבו בתפילתו הרי זה משובח. עיי"ש.

ה. ומש"כ באור לציון שם שמנהג בני ספרד שלא לכרוע כאשר עונים לברכו, הנה על פי הנראה היום בכל המקומות המנהג גם אצל בני ספרד לכרוע. אמנם בספר שארית יוסף (ח"ב עמ' קח) העיד שמנהג אביו מרן הגר"ע יוסף שליט"א שלא לכרוע בעת עניית ברוך ה' וכו'. עיי"ש. ומנהג האשכנזים משמע שמאז ומעולם נהגו כן. וכ"כ בשו"ת זכר יהוסף (סי' צ) שמנהג העולם לכרוע בברכו. וכ"כ בספר מגן גיבורים (אלף המגן סי' קיג ס"ק) וז"ל ובברכו נהגו לשחות, ולא מצינו סמך לזה. ועוד כתב (אלף המגן ס"ק ח) בשם הרש"ל בביאורי סמ"ג ש'ברוך' הוא לשון ‘ברך' לך תכרע. והוסיף מגן הגיבורים ומזה נראה סמך קצת לכרוע בברכו. ע"כ. וע"ע בביאור הלכה (סי' קיג ד"ה הכורע) שיש למנהג שנהגו העולם לכרוע בברכו סמך מן המקרא בדברי הימים (א' פרק כט פסוק כ). וז"ל הפסוק שם: ויאמר דוד לכל הקהל ברכו נא את ה' אלהיכם (והוא כש"ץ האומר ברכו את ה' המבורך). ויברכו כל הקהל לה' אלהי אבותיהם ויקדו וישתחוו לה' ולמלך.

ו. אמנם הנוהג לכרוע, מהיות טוב עדיף שיישאר יושב ורק ישחה מעט בראשו, ולא יקום ולא יכרע גופו. שזה אפשר שאינו בכלל מה שאמרו שהבא לשחות בסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה. וכמש"כ במגן אברהם ליישב הא דאיתא במהר"ל (הל' תפלה דף צא) שכשהיה אומר ולירושלים וכן כשהיה אומר בונה ירושלים היה משתחוה למזרח. והרמ"א בדרכי משה (סי' קיג ס"ק א) השיגו שאין נכון לעשות כן שהרי אסור לכרוע בסוף ברכה שאינה אבות והודאה. וכתב ע"ז המגן אברהם (סי' נא ס"ק ח) ואפשר דאין קפידא אלא כשמשתחוה מעומד. ע"כ. והניף ידו בשנית בסי' קיג (ס"ק ב) וז"ל, ומבאר טעמא אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל. דרכי משה. ואפשר שישחה מעט. ע"כ. אמנם לעניין סוף ברכה כתב בספר ישועות יעקב (סי' קי"ג ס"ק א) להוכיח שבזה אפילו לנענע ראשו אסור. עיי"ש ראייתו. ובניד"ד שפעמים מתפלל בבית כנסת שכל המתפללים שוחים באמירת ברכו, והוא אינו שוחה ונראה כאינו מצטרף להודאתם, ואם בן תורה הוא עוד יבואו עמי הארצות להתרעם שבני תורה אינם מדקדקים במצוות כמותם, לא יידעו ולא יבינו שלרוב מעלת דקדוקו בהלכה נוהג כן, בכל כהאי גוונא נראה עדיף שישחה מעט בעודו יושב ודי בזה.

ז. ומיהו הני מילי בעניית הצבור ברוך ה' וכו'. אבל שליח הציבור האומר ברכו כורע בברוך אתה וזוקף בשם. וכמש"כ במחזור אהלי יעקב (עמ' מט) בשם המחזור ויטרי והכל בו ושכן מבואר בספרי המקובלים הקדמונים, במערכת האלהות ובספר הקנה. וכ"כ בסידור היעב"ץ ובאור לציון (שם) ובילקוט יוסף (שם) ועוד. וע"ע בשל"ה הקדוש (עניני תפלה דף פב ע"ג) ובספר בני ציון (ליכטמן, סי' קג אות ד) ובספר זה השלחן (ח"ג עמ' לג).

העולה מן האמור: אע"פ שלא תיקנו חכמים לכרוע בעניית הציבור לברכו, מעיקר הדין רשאי הציבור לכרוע באמירת ברוך ה' המבורך וכו' ואין בזה משום מוסיף על הכריעות שתיקנו חכמים. אמנם הנכון יותר שלא לקום ולכרוע אלא לכל היותר ישחה מעט כשהוא יושב. והמתפלל עם ציבור שנוהגים לכרוע, עדיף יותר שישחה בדרך זו ממה שלא יכרע כלל. ושליח הציבור צריך שיכרע כשאומר ברכו. ובכל זה הכורע כורע בברוך וזוקף בשם. וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.

סימן ה

לעניין באיזה אופן צריכים הכהנים להגביה ידיהם בשעת נשיאת כפים

בס"ד. ערש"ק פר' פקודי תשנ"ה לפ"ק.

לכבוד ידידי האברך החשוב והנעלה

הר"ר נסים בן כהן שליט"א

בדבר שאלתו באיזה אופן צריכים הכהנים להגביה ידיהם בשעת נשיאת כפים, אם בגובה כתפיהם או בגובה ראשם. והיאך יהיו כפות ידיהם פרוסות, אם כלפי הקרקע או ממול פניהם או מצידי ראשם. והיאך יפרידו אצבעותיהם, ואם ידבקו גודליהם וכמו ששמע שכן מנהג יוצאי תימן אשר מדבקים גב ב' הגודלים ורק מפרידים מקום הציפורניים זה מזה, או כמנהג יוצאי מרוקו שמדבקים גודליהם לגמרי זל"ז ומחשיבים הריוח המועט הנשאר בהכרח בקצה הגודלים, לאחד האוירים. או שמא יש לנהוג בדרך אחרת. ע"כ תורף שאלתו.

תשובה: במשנה סוטה (לז:) איתא, ברכת כהנים כיצד וכו' במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן, ובמקדש על גבי ראשיהן (למעלה מראשיהם. מפני שמברכין את העם בשם המפורש, ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם. רש"י) חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידו למעלה מן הציץ. ר' יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ע"כ. ולא פורש במשנה אם הא דבמדינה הכהנים נושאים ידיהן כנגד כתפיהן דוקא הוא ואינם רשאים להגביה ידיהם יותר מכנגד כתפיהן, או לאו דוקא ורק ר"ל שבמקדש חייבים להגביה ידיהם מעל ראשיהם ובמדינה רשאים גם כנגד כתפיהם. ונחלקו בזה קמאי. שהיראים (סי' טו) כתב שבמקדש שורה שכינה על ידיהם של כהנים, ונאה שתהא שריית שכינה למעלה מראשו. אבל במדינה, אין שריית שכינה על ידי כהנים, הלכך נושאים ידיהם כנגד כתפיהם. שמאחר שצריך נשיאות כפים, כענין זה נקרא דבר חשוב נשיאות דבר המקובל ונראה. דאילו למעלה מכתפיו נראה כשוטה בעמידתו וכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות נאות ע"כ. אבל הראב"ד (תמיד ספ"ז) כתב דבמדינה סגי כנגד כתפיהם אבל כל שכן אם יגביהום למעלה מראשיהם דשפיר דמי ע"כ. ועי' במש"כ לבאר מחלוקתם בפי' סביב ליראיו על היראים. וכדברי הראב"ד כתב היעב"ץ בספר מור וקציעה מדעת עצמו דכל כמה דמידלי לידיו טפי מעלי. ומה דאיתא במשנה דבמדינה נושאין ידיהם כנגד כתפיהם רק ר"ל שלא יהיה פחות מזה, דלמטה משיעור זה תו לא חשיבא הגבהה כלל. וכתב שכן נהגו הכהנים שלנו בפני גדולי הדור שמחזיקים ידיהם מעל כתפיהם תחת העינים ע"כ. אבל בספר חסד לאלפים (סי' קכח ס"ט) כתב וז"ל מגביהין ידיהן כנגד כתפותיהם ממש לא למעלה ולא למטה ע"כ. והוא כהיראים.

והרמב"ם (פי"ד מתפילה ה"ג) כתב "כיצד היא נשיאת כפים בגבולין, בעת שיגיע שליח ציבור לעבודה, כשיאמר רצה כל הכהנים העומדים בביהכנ"ס נעקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם עד שישלים שליח ציבור ההודאה, ומחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין יברכך". ע"כ. וכן הוא במאירי (סוטה שם) "והם מחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהם ומגביהין ידיהם כנגד כתפותיהם". וכן כתבו הטור (סי' קכח) והש"ע (שם סי"ב). ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' ו) כתב שמסתימת לשון הרמב"ם והטור והש"ע שסתמו וכתבו שמגביהין ידיהם כנגד כתפיהם, משמע כוונתם שיעשה כן בדוקא לא למטה ולא למעלה. והביא עוד שכן מצא להרדב"ז בספר מצודת דוד (מצוה עח) שלא יגביהו ידיהם מעל כתפיהם ומבאר הטעם על דרך הסוד שאופן ההגבהה במקדש הוא רמז לג' עליונות שהם נקודות נעלמות וכו'. עיי"ש. ועיין עוד לקמן מנהג המקובלים בבית-אל ע"פ האר"י ז"ל.

ב. ולעניין אם יהיו ידיהם ביושר דהיינו שיהיו זרועותיהם ישרות כנגד פניהם או שיהיו זרועותיהם כפופות ורק כפות ידיהם ואצבעותיהם פשוטות כנגד כתפיהם, הנה מלשון המשנה (סוטה לז:) ‘נושאין' את ידיהן ‘כנגד כתפיהן', ומלשון הרמב"ם (פי"ד מתפילה ה"ג) והמאירי (סוטה שם) שכתבו "ופושטין אצבעותיהן ‘ומגביהין' ידיהם כנגד כתפיהם ומתחילין יברכך", קצת משמע דהיינו ביושר. אבל אינו מוכרח, דלשון נשיאה והגבהה אתי שפיר בין כך ובין כך. אבל מדברי הרא"ש במגילה (פ"ג סי' כא) שכתב "ומה שפושטין ידיהם, דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם, משמע שיהיו ידיו פשוטין. ומה שחולקין אצבעותיהם זהו לפי המדרש מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהן. עכ"ל. משמע דס"ל שהזרועות יהיו ישרים. דפירוש פשוטין היינו ישרים כידוע מכמה מקומות (עי' ראש השנה כו: הוריות ד. ועוד). וממה שכתב ללמוד מהפסוק וישא אהרן את ידיו אל העם שיהיו ידיו פשוטין, מוכח דס"ל שפשיטת ויישור הידים מתייחס לכל היד ולא רק לכפות הידים, שאל"כ מה הוכחה היא מאהרן שנשא ידיו להא דיש לפשוט את כפות הידים. ומשמע דס"ל שיהיו זרועותיו ביושר כנגד העם.

אמנם בש"ע אין הכרח לפרש כן. שאע"פ שכתב (בסי' קכח סי"ב) לשון פשיטת הידים כלשון הרא"ש "מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם וכו' ‘ופושטים את ידיהם' וחולקים אצבעותיהם". ע"כ. על כרחך צ"ל דפושטים את ידיהם היינו פושטין קפיצת ידיהם הסגורות כאגרוף, אבל זרועותיהם אפשר דס"ל שיהיו כפופות. שהרי כבר כתב מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם, ומהו שכתב שוב ופושטים את ידיהם. והוו"ל לומר רק ‘פושטים ידיהם כנגד כתפותיהם' שהוא נוסח הכולל הכל ולא לכפול הדבר במילים שונות. ועל כרחך שהסיפא אינו מתייחס לזרועות הידים אלא לכפות הידים. ועוד שאם פושטים ידיהם קאי אזרועות נמצא שהתעלם מדין פישוט הידים הקפוצות שנקטוהו כל הפוסקים. (והוא כעין מש"כ הרמב"ם אלא שהרמב"ם כתב הסדר בהיפך "ופושטין אצבעותיהן ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם"). וכן משמע שפירש הגר"א בביאורו ממש"כ על דברי הש"ע "ופושטים ידיהם, ל"ט ב' וערש"י ד"ה לכוף וכו'". עכ"ל הזכה. וז"ל רש"י בסוטה שם אהא דאיתא בגמ' אין הכהנים רשאים לכוף קשרי אצבעותיהן עד שיחזירו פניהם מן הציבור. "לכוף קשרי אצבעותיהם, שפושטין אצבעותיהם כשמברכין. ולאחר שגמרו סוגרין אגרוף שלהם כשאר בני אדם". עכ"ל רש"י. והרי שדעת רבינו הגר"א ז"ל לפרש שאע"פ שנקט בש"ע ברישא ופושטים "ידיהם" ובסיפא וחולקים "אצבעותיהם", ידיהם דהרישא היינו אצבעותיהם. ולזה נראית כונת הבית יוסף במה שכתב על מש"כ הטור ופושטין ידיהן, "זה פשוט". דהיינו מפני שפירש דר"ל שפושטין אצבעותיהן. דבזה י"ל דפשוט הוא שלא יברכו כשידיהם קמוצות כאגרוף אבל אם פירש דר"ל שלא יהיו זרועותיהם כפופות הא אין זה פשוט. וכן לכאו' יש לבאר דברי הטור (סי' קכח) שכתב ומגביהין ידיהן כנגד כתפיהן, ופושטין ידיהן, וחולקים אצבעותיהם ע"פ המדרש מציץ מן החרכים. עכ"ל. ונמצא שאין הכרח בדברי מרן הש"ע לומר דס"ל שצריך שיהיו ידי הכהנים פשוטות לפנים דוקא בלא כיפוף. ונפק"מ אי פליג אדברי המקובלים וכדלקמן. אמנם בקיצור ש"ע סי' ק' ס"ט ובפסקי מהרי"ף הלכות נ"כ אות ד' קצת משמע דסבירא להו שצריך לפשוט הזרוע. אך עיי"ש דאפשר שאף הם נתכוונו לפישוט האצבעות ודו"ק.

והנה בשער הכוונות (עמ' מ דרוש ה) כתב שצריך הכהן לישא כפיו כנגד ראשו ממש למעלה. ובספר תורת חכם (דף קנג ע"ב) הביא מה שהקשו המקובלים שבמשנה איתא במדינה כהנים נושאים ידיהם כנגד כתפיהם ועיי"ש מה שתירץ. ולכאו' בפשטות י"ל דאין הדברים סותרים. שהנה ז"ל שער הכוונות (עמ' מ דרוש ה) "וזה סוד טעם שצריך הכהן לישא כפיו כנגד ראשו ממש למעלה כנזכר במשנה. וצריך להיזהר בזה להגביהם ממש כנגד ראשו וכו' וקיצור הענין הוא כי בהגביה הז"א שני זרועותיו למעלה, נמצאים ראשי אצבעותיו מכוונות משני צדדי ראשו בב' צדדי מוח הדעת שבו. אצבעות זרוע ימין מימין הדעת, ואצבעותיו השמאליות משמאל מוח הדעת וכו'". ע"כ. הרי שציין למשנה וכתב ששם איתא שיהיו כפיו כנגד ראשו. ור"ל שבמשנה הלשון נושאים "ידיהם" כנגד כתפיהם, וכשנושא זרועות ידיו כנגד כתפיו וכפות ידיו ואצבעותיו זקופות כלפי מעלה ופונות כף יד ימין מול כף יד שמאל, נמצאו כפות ידיו בגובה ראשו וכנגד ראשו. ולכן במשנה הלשון נושאים "ידיהם" כנגד כתפיהם, ובספר הכוונות הלשון צריך הכהן לישא "כפיו" כנגד ראשו. וזהו שכתב נמצאים "ראשי" אצבעותיו מכוונות בב' צדדי מוח וכו'. משום דבעינן שיהיו האצבעות זקופות מעלה. אלא שממש"כ שער הכוונות "נמצאים ראשי אצבעותיו מכוונות משני צדדי ראשו בב' צדדי מוח הדעת שבו. אצבעות זרוע ימין מימין הדעת, ואצבעותיו השמאליות משמאל מוח הדעת", משמע שיהיו כפות ידיו סמוכות לצידי ראשו ממש, וזה בלתי אפשרי מבלי לכופף זרועות ידיו, וכשמכופף אין זרועות ידיו כנגד כתפותיו כמשמעות המשנה אלא מתחת כתפותיו. ושו"ר מש"כ בזה בספר כף החיים ויובאו דבריו בסמוך.

אמנם הא דלשיטה זו בעינן שיהיו אצבעות הכהנים זקופות כלפי מעלה בשעת הברכה, הוא דלא כדעת הש"ע והחיי אדם והקיצור ש"ע ועוד דס"ל שיהיה תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים. ומקורם באורחות חיים והו"ד בבית יוסף.

ובחפשי בזה ראיתי בספר אור לציון (ח"ב פ"ח תשובה ב) שכתב ליישב דברי שער הכוונות, דהא דאיתא במשנה כנגד כתפותיהם "אינו ממש בגובה הכתף אלא הכוונה ממול הכתף. וכן כתוב בשער הכוונות שם ששני הידים צריכים להיות כנגד הראש ממש, דהיינו נמי כנגד פאת הראש עיי"ש, והוא מול הכתף. וכן מה שכתוב במשנה שבמקדש היו מגביהים כנגד ראשיהם, פירושו מעל ראשיהם וכנגד ראשיהם. ובזה ניחא שאין מחלוקת בין הפשט לקבלה בזה. ולכן יגביה ידיו בגובה הראש ממש, וגם יהא מול הכתף". עכ"ד. ור"ל שכנגד כתפיהם אינו במאוזן בקידמת הגוף ממול הכתף, אלא במאונך ע"י שמכופף זרועות ידיו ושתי כפות ידיו כנגד פאות הראש, שאז כפות ידיו ממעל לכתף וזהו ביאור כנגד הכתף, דהיינו מעליו. וידיהן שבמשנה היינו כפות ידיהן. שאילו זרועותיהן הכפופות אינן כנגד כתפיהן אלא למטה מכתפיהן. ואחהמ"ר לענ"ד הוא דוחק, שאם לזה נתכוין התנא היה לו לומר ‘ידיהם מצידי ראשם אל מול כתפיהם' או ‘מעל כתפיהם' וכמו שנקט אח"כ ‘ובמקדש ע"ג כתפיהם', וכל נוסח כיוצ"ב, ולא לומר לשון שיגביהו ידיהם כנגד כתפיהם דמשמע מול כתפיהם בקידמת הגוף. והגם שבדברי שער הכוונות משמע יותר שכפות ידיו נמצאות ממש משני צידי ראשו כדברי האור לציון ולפירוש הנ"ל אינן אלא כנגד הראש בריחוק מה, טפי עדיף לדחוק בלשון שער הכוונות מלדחוק בלשון המשנה.

ובספר כף החיים להגרי"ח סופר ז"ל (סי' קכח אות עז) כתב ליישב דברי שער הכוונות בזה"ל, "ולע"ד נראה לתרץ דמש"כ במשנה מגביהין ידיהן כנגד כתפותיהן היינו הזרועות של הידים, אבל כף היד והאצבעות יהיו כנגד הראש וכדברי האר"י ז"ל". עכ"ל. וממש"כ ‘היינו הזרועות של הידים' לכאורה הוא כפירוש הנ"ל שהזרועות הן שיהיו כנגד הכתפיים ולא רק כפות הידים כשהזרועות כפופות למטה מהכתפיים. אלא שבכף החיים שם מבואר להדיא שיש לכופף את הזרועות באופן שכפות הידיים יהיו כנגד הראש ממש משני צידיו, פני יד שמאל כנגד צד שמאל של הראש ופני יד ימין כנגד צד ימין של הראש. שכתב עוד שם וז"ל "איך שיהיה לפי דברי הרב ז"ל וסודם של דברים צריך שיהיו כפות הידים והאצבעות כלפי הראש ממש, וגם כתב שם בשער הכוונות ובשער ההקדמות דף מט ריש ע"ד ובעץ חיים שער לז פ"ה שהאצבעות צריכות להיות זקופות למעלה, וכ"ה בזוה"ק פרשת נשא דף קמה ע"א וכו'. וכתוב שם בשער הכוונות ובשער ההקדמות דב' הידים צריך להיות משני צדדי הראש זה מימין וזה משמאל כיעויי"ש. דהיינו פני יד ימין כנגד צד ימין של הראש, ור"ל כנגד פאת הראש של ימין, ואחורי היד כלפי חוץ מצד ימין, ופני יד שמאל כנגד צד שמאל של הראש והיינו נמי כנגד פאת הראש מצד שמאל ואחורי היד כלפי חוץ מצד שמאל. וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ כדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל דהיינו שמגביהין כפות הידים כנגד הראש ממש זה מימין וזה משמאל וכל האצבעות פרודות זו מזו וזקופות למעלה". עכ"ל. וצ"ל דס"ל ביאור שלישי בדברי שער הכוונות, דהא דאיתא במשנה שפורשין ידיהן כנגד כתפותיהן, אינו מתייחס לזרועות הפשוטות לפנים כנגד כתפותיהן כפירוש הנ"ל, וגם אינו מתייחס לכפות היד הנמצאות מעל הכתף כפירוש האור לציון, אלא מפרש שע"י שהזרועות כפופות וכפות הידים כנגד צידי הראש, הרי הזרועות מכוונות באותה שעה כנגד הכתפיים, הגם שלא כל חלקי הזרוע כנגד הכתף. ואין זה דוחק שהתנא קרי ליה כנגד כתפותיהן, שהרי לשון המשנה "במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן, ובמקדש על גבי ראשיהן", וקרי ליה כנגד כתפיהן לאפוקי מעל ראשיהן שאז כל זרועותיהן מעל ראשיהן. והשתא דאתינן להכי, פירוש זה מבורר יותר מב' הפירושים האחרים לפי שבזה אתי שפיר גם לשון המשנה וגם לשון שער הכוונות. והלום ראיתי בספר אבן השהם (פתוחי חותם סי' קכח ס"ק ב) שכתב פירוש אחר, שכפות הידים יהיו כנגד כתפיהן (ואינו ככף החיים שכתב להדיא שכפות הידים יהיו כנגד הראש) ואצבעותיהן זקופות משני צידי הראש. ועפ"ז גם א"ש דברי שער הכוונות עם לשון המשנה.

והנה מש"כ בכף החיים שכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ, בספר בן איש חי (פר' תצוה אות יד) לאחר שהביא דברי מרן הש"ע ז"ל שיהיה תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים כתב ששאל ממהר"א מני ז"ל להודיעו מנהג החסידים בבית אל יכב"ץ אם הכהנים זוקפים אצבעותיהם כמו בנטילת ידיים, והשיב שיש עושים כך ויש עושים כך. וראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' ו) שהביא עדות הרב כף החיים שמנהג חסידי בית אל לזקוף אצבעותיהם כמבואר בזוה"ק, וכתב ואחהמ"ר עדות זו אינה מכוונת. כי בספר בן איש חי כתב בשם מהר"א מני שיש עושים כך ויש עושים כך ומי איפוא סמוך ונראה ומכוון ומדייק כהרה"ג המקובל מהר"א מני ז"ל. עכ"ד. ואחהמ"ר אין צריך להטיל פקפוק בעדות הגה"ק בעל כף החיים ז"ל מפני עדות הגה"ק מהר"א מני ז"ל, די"ל ששניהם אמת. שהנה הרב בן איש חי התחיל לדרוש בהלכה בשנת תר"ל והלכות אלה כתב אח"כ בספרו וכמש"כ כל זה בהקדמתו לספר בן איש חי. ובשנה זו ממש נולד הרב כף החיים ז"ל ועלה לארץ הקודש בשנת תרס"ד ורק בשנת תרס"ט נבנתה ישיבת שושנים לדוד שבה כתב חיבורו כנודע. וא"כ י"ל שמאז עדות מהר"א מני ז"ל ועד שכתב הרב כף החיים עדותו על מנהג חסידי בית אל פשט המנהג אצל הכל בבית אל לנהוג כהזוה"ק. ובפרט שאפשר שתשובת מהר"א מני לרב בן איש חי היתה עוד קדם שנת תר"ל. ומה גם שהרב כף החיים כל רז לא אניס ליה ובודאי ראה דברי הרב בן איש חי בשם מהר"א מני על מנהג חסידי בית אל ואפ"ה כתב עדותו.

נמצא שלדעת המקובלים יש לכופף זרועות ידיו ולפרוש כפות ידיו ואצבעותיו משני צידי הראש ממש, באופן שתוך יד ימין כנגד צד ימין של הראש, ותוך יד שמאל כנגד צד שמאל של הראש וכמנהג חסידי בית אל יכב"ץ שנהגו כדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל. ולדעת מרן הש"ע יש לפרוש כפות ידיו ואצבעותיו באופן שתוך היד כלפי הארץ ואחורי היד כלפי השמים. ופשטות סתימת לשונו משמע שאין צריך דוקא לכופף ידיו, אלא יהיו ידיו פרושות לפניו כנגד כתפיו בין פשוטות בין כפופות מעט, ובלבד שיהיה תוך היד כלפי הארץ ואחורי היד כלפי השמים.

ג. והנה לענין אופן עמידת ופרישת כפות הידים כתב בהגהות מיימוניות (פ"ד מתפילה אות ג) "ויש להגביה ידו הימנית קצת למעלה מן השמאלית כדכתיב וישא אהרן את ידיו, ידו כתיב. וכן ויהי ידו אמונה. וכן ראוי גם ע"פ הקבלה". עכ"ל. וז"ל הזוה"ק (פרשת נשא דף קמו ע"א) "אמר ר' יצחק, כהן בעי לזקפא ימינא על שמאלא. דכתיב וישא אהרון את ידו אל העם ויברכם, ידו כתיב ולא ידיו, משום דשבחא דימינא על שמאלא. אמר ר' אלעזר רזא הוא, משום דכתיב והוא ימשול בך". ע"כ. ור"ל שעי"כ מגביר מדת הרחמים על מדת הדין. וכן כתב מרן הש"ע (סי' קכח סי"ב) "מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם, ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית". והוסיף עוד, ופושטים ידיהם וחולקים אצבעותיהם, ומכוונים לעשות ה' אוירים. בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לגודל, ובין גודל לגודל. ופורשים כפיהם כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים". ע"כ. והוא ע"פ דברי הרא"ש בפ"ג דמגילה שכתב "ומה שחולקין אצבעותיהם זהו לפי המדרש מציץ מן החרכים ששכינה למעלה מראשיהן ומציץ מבין חרכי אצבעותיהן. ומכוונים לעשות ה' אוירים בין שתי אצבעות לשתי אצבעות ובין אצבע לאגודל ובין גודל לגודל לקיים מציץ מן החרכים". וכ"כ הטור (סי' קכח) "ומכוונים לעשות ה' אוירים וכו' לקיים מציץ מן ה' חרכים". אמנם בשיבולי הלקט (סי' כג) כתב שפתיחת האצבעות הוא סימן שאימת שכינה עליהם כאילו הם מתחלחלים. ע"כ. ולטעם זה אין צריך שיהו ה' אוירים בדוקא, ואדרבה משמע שיהיו פתוחים כולם לפי שכך יותר נראים כאילו הם מתחלחלים. ובמרדכי (פ"ג דמגילה סי' תתט"ז) אע"פ שכתב את הטעם שכתב הרא"ש מ"מ לא כתב שיהיו ה' אוירים בדוקא וז"ל, "כתב ראבי"ה מה שהכהנים פותחים אצבעותיהם, דבר זה לא מצינו, אלא דדרשנים אמרו טעם, "אמור" מלא וי"ו קח אותה וי"ו שימה אותה בתוך "כה" ויהיה "כוה" לשון חלון.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה