חלק אורח חיים · סימן לד
אם מותר בחול המועד לתקן רכב תיקון שהוא מעשה אומן, כשצריך את הרכב לצורך נסיעה בחול המועד
בס"ד. ביתר ת"ו. כ"ג בתשרי תשס"ז לפ"ק.
נשאלתי ממי שהתקלקל רכבו בחול המועד, ומבקש לתקנו במוסך כדי שיוכל לנסוע בו בחול המועד לשוב עם משפחתו מבית הוריו שבבאר שבע לביתו שבביתר, וגם לטייל בו אח"כ. ונפשו בשאלתו אם מותר לתקנו אע"פ שצריך לו תיקון מעשה אומן.
תשובה: בגמ' מועד קטן (י.) סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול ציפורניים בחולו של מועד. ופירש"י הטעם דאי לא עביד ליה הכי הוה ליה צערא ולא מצי אזיל. עוד שם (י:) רב שרא לסרוקי סוסיא. וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מיו"ט הי"ג) שסוס שרוכב עליו מותר ליטול ציפורניו ולסרקו כדי ליפותו. (ומה שכתב כדי ליפותו עי' מש"כ בזה הב"ח ר"ס תקלו). והתוספות במו"ק שם (י: ד"ה למישקל) הוסיפו דה"ה לדידן שמותר לתקן ברזלים דקרקע קשה ומתקלקל. ומשום שלא היו צריכים לברזלים לרגלי הסוסים בימי החכמים לפי שהיתה הקרקע מטוננת (רכה) כמו ברוסיא, לכן לא התירו אלא ליטול הציפורניים. וכ"כ הרא"ש וז"ל "ומיירי באדם שרגיל ברכיבה ולא למוד ללכת ברגליו, וצריך לרכוב לצורך המועד. והוא הדין נמי לתקן ברזלי רגליו. ומה שלא הזכירם, לפי שבימיהם לא היו רגילין לתקן ברזלים לרגלי הבהמות כמו שעושין בארץ רוסיאה שאינן עושין ברזלים לטלפי סוסיהם, אלא רק הציפורניים נוטלין, לפי שהעפר תיחוח ואין אבנים מצויין שם. אבל בארץ הזאת שאין הבהמות יכולות לילך בלא ברזלים, מותר. וכן האוכף והרסן, אם הוא צריך לרכוב לצורך המועד. ובלבד שלא יכוון מלאכתו למועד". וכ"כ המרדכי (סי' תתמה) והסמ"ג (לאוין עה כט.) והטור (סי' תקלו) וכן פסק מרן השלחן ערוך (סי' תקלו ס"א) וז"ל "מי שצריך לרכוב במועד לטייל או לצורך המועד ולא נסה ללכת ברגליו, יכול ליטול ציפורני הסוס ולתקן ברזליו (כצ"ל. ולא כנדפס ברגליו), והאוכף, והרסן, וכל צרכי רכיבה, ובלבד שלא יכוון מלאכתו במועד".
והנה מבירור שביררתי אצל מגדלי סוסים עולה כי תיקון הברזלים לפרסות הסוסים הוא מעשה אומן, שצריך לזה מומחיות הן בייצורם והן בחיבורם לפרסת הסוס. שכן דרכם לשייף את ציפורני פרסות הסוס, ולייצר פרסות ברזל מיוחדות לכל סוס לפי מידות פרסותיו, ומחברים את הפרסה במסמרים. ואחת לחודשיים לערך מסירים את הפרסה ומשייפים את הציפורן שצמחה, אשר גם שיוף זה נעשה רק על ידי מומחה לבל יפצע את רגל הסוס ע"י שיוף ייתר, ושוב מחברים את הפרסה. ומגדלי הסוסים עצמם מגדירים כל פעולות אלו כאומנות שהיא רק למומחים. ואף אי נימא שבדורות הקודמים שהיו מצויים סוסים אצל רבים היו רבים בקיאים בזה, אין בזה לבטל שם מעשה אומן מנטילת ציפורני הסוסים ותיקון הברזלים, ופשוט. ואפ"ה שרי לצורך המועד. ולפ"ז מוכח דה"ה דשרי לתקן רכב אפי' במעשה אומן כשהוא לצורך נסיעה במועד. אמנם בספר מעדני שבת (סי' יח כללי מלאכת חוה"מ ס"ח) כתב "וכן עושין תיקוני הרכיבה וכו' מעשה הדיוט". וכ"כ בספר חוה"מ כהלכתו (פ"ז סע"ו) לאסור מעשה אומן בתיקון הרכב אע"פ שמתקן לצורך חוה"מ. וכן כתב מרן הגר"ע יוסף בחזון עובדיה (הל' חוה"מ ס"ה) לאסור תיקון מעשה אומן במכוניות פרטיות ורק לצורך הרבים כגון אוטובוסים או מוניות מותר לתקנם אפילו במעשה אומן. וכ"כ בפסקי תשובות (סי' תקלו ס"א) לאסור אא"כ עלול הרכב להיגנב אם לא יתקנוהו, או שעי"ז יהיו לו הוצאות רבות של גרר, או הוצאות עבור הנסיעה לביתו וחזרה לאותו מקום לאחר המועד בעוד שהוא יודע לתקנו כעת במקום, שבכל אלו אע"פ שמתקנו במעשה אומן, הרי זה מותר משום דבר האבד. וע"ע בשמירת שבת כהלכתה (מהדו"ק סי' כט סמ"ג ובס"ק קלב).
והיינו משום דסבירא להו שתיקון צרכי הנסיעה נידון כשאר מלאכות האסורות בחול המועד שהיתרן הוא או לצורך דבר האבד, או לצורך הרבים, או לצורך פרנסת פועל שאין לו לאכול, או שעושה מעשה הדיוט לצורך המועד. אבל מעשה אומן שלא לצורך אחד הנזכרים, אסורה אפילו לצורך המועד.
ואחהמ"ר לענ"ד י"ל שמלבד שבפשטות תיקון הברזלים לפרסות הסוסים הוא מעשה אומן כאמור ואפ"ה שרי, גם מהש"ע משמע בבירור דס"ל להתיר אפילו מעשה אומן לצורך רכיבה במועד. שלאחר שפירט להתיר ליטול הציפורניים ותיקון הברזלים והאוכף והרסן, הוסיף 'וכל צרכי רכיבה'. והיה לו לפרט וכל צרכי רכיבה 'שהם מעשה הדיוט', ולא לכתוב לשון 'וכל' בסתמא. ובפרט שבמקומות אחרים חילק מרן הש"ע בין מעשה אומן למעשה הדיוט וכאן סתם להתיר וכן סתמו כל הפוסקים. ומשמע מסתימת דבריהם שגם מעשה אומן בכלל ההיתר. ומשמע דס"ל להתיר גם מעשה אומן לשם נסיעה במועד לצורך המועד. [ואפילו אם נוסע רק כדי לטייל, שרי, וכמו שכתב להדיא בתחילת דבריו בש"ע שם. ועי' בב"ח ר"ס תקלו שכתב לדייק מנוסח גמרות דידן להתיר תיקון ציפורני הסוס אף שרוצה לרכוב עליו רק כדי לטייל. דקתני בגמרות דידן "אפילו סוס לרכוב עליו וכו'", ופירש האי "אפילו" דבא לרבות שאפילו אינו רוכב לצורך המועד, אלא לטייל, נמי מותר לתקן ציפורני הסוס. וכן העלה שם הבית יוסף דלטייל נמי נקרא צורך המועד לענין שמותר לרכוב לטייל ושכן נוהגים העולם. ואע"פ שלענין לתקן צורכי רכיבה כדי לטייל כתב שם להתיר רק בדרך אפשר, נראה שכתב כן רק בדעת התוס' דמיירי בדבריהם עיי"ש. ומ"מ בש"ע פסק להדיא להתיר לתקן כל צרכי רכיבה גם אינו צריך לסוס אלא רק כדי לטייל].
ובטעם הדבר דשרי אפילו תיקון מעשה אומן נראה לפי שצורך נסיעה שגופו של האדם נוסע ונהנה ממנו בעצמו, אינו כשאר מלאכות חיצוניות, אלא דומה לגילוח, שאם לא משום שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, היה מותר לגלח אע"פ שהוא מעשה אומן שהיו מגלחים ראשם בסכין ובמספריים. והיינו משום שצורך חשוב של הגוף דמי לצורך אוכל נפש דשרי אפילו מעשה אומן.
וכעין זה ראיתי שכתב הצמח צדק (מו"ק יח.) במש"כ הריטב"א בחידושיו שההיתר לכתוב אגרות שלומים של רשות לפי שיש בהם צורך למשלח או למי שנשתלחו לו. וכתב ע"ז הצמח צדק (שם) "נראה דסבירא ליה דדומה לגילוח דשרי מדינא, כיון שהוא תיקון הגוף ויפוי, כצורך אוכל נפש דמי. והכא נמי האגרת הוא צורך הגוף שנהנה מזה המשלח או מי שנשלח לו. וכן משמע מדברי המפרש ירושלמי שיש בהם שמחת יום טוב". עכ"ד. ואף שיש לדון בביאורו בדברי הריטב"א, דלדבריו שטעם ההיתר משום שהוא כצורך אוכל נפש ולא משום שהוא מעשה הדיוט כמש"כ הרמב"ם ועוד, נמצא שאפילו כתיבת אומן תהיה מותרת באגרות שלומים להריטב"א דומיא דצורך אוכל נפש, מ"מ הא קמן הבנת הצמח צדק בדעת הריטב"א שהנאת המשלח או המקבל אגרת שלומים דמי לגילוח שהוא תיקון הגוף וייפויו וכצורך אוכל נפש דמי, וק"ו שהנאת נסיעה שצריך לה במועד להגיע הוא עצמו למחוז חפצו, וחפץ ושואף להיות שם, י"ל דלכו"ע צורך הגוף גמור הוא וכאוכל נפש דמי, ושרי לתקן לצורך נסיעתו אפילו תיקון שצריך לו מעשה אומן. ואע"פ שבאגרת שלומים הלכה כהרמב"ם דטעם ההיתר משום שהוא מעשה הדיוט, מ"מ דון מינה ואוקי באתרין שצורך הגוף גדול, כאוכל נפש דמי, וכמו שהוכיח הצמח צדק מגילוח. וכן מצינו עוד דברים שאינם לצורך אוכל נפש ממש והותר בהם אפילו מעשה אומן משום שהם צורך גדול כגון מש"כ המגן אברהם (סי' תקמ סק"ט) והפרי מגדים (א"א שם סק"ט) ועוד אחרונים להתיר בניית תנור לחימום הבית בעת הקור גם אם אי אפשר לאפות בו, והתם מיירי במעשה אומן עיי"ש. וכעין זה מצינו במש"כ הנימוקי יוסף (מו"ק ד. ד"ה בגמ') והרב המגיד (פ"ח מיו"ט ה"ז) שלפי מש"כ הרמב"ן בלקוטיו דדוקא מעשה הדיוט התירו לצורך המועד אבל לא מעשה אומן, כותל חצר שנפל שבונה כדרכו אפילו במעשה אומן "הוא מפני ששמירת ביתו עשאוהו כצורך אוכל נפש לפי שהוא דבר האבד". ואגב משמע מלשונם כאן שטעם ההיתר דדבר האבד בחוה"מ הוא משום שהוא כצורך אוכל נפש. לפי שדואג ומצטער עליו, והצלת ממונו צורך לו כצורך אוכל לנפשו. שכן מוכח ממה שלא אמרו לפי שהוא "כדבר" האבד. ודו"ק. ועי' במש"כ בדין זה המגן אברהם (סי' תקמ סק"א וסק"ז) ובלבושי שרד שם (סק"ז).
ב. ואע"פ שבסי' תקמ (ס"ו) מבואר שאסור לבנות אצטבא דרך מעשה אומן כדי לישב או לישן עליה אלא רק במעשה הדיוט, והרי שאע"פ שהוא צורך גופו לא התירו מעשה אומן, היינו משום שאינו צורך גדול כ"כ כיון שבישיבה ושינה אפשר לו לישב ולישן ע"י שיבנה במעשה הדיוט. משא"כ בנסיעה שרוצה לנסוע למחוז חפצו ואפילו לטייל, אם לא יתקן צרכי סוסו או רכבו במה שצריך תיקון מעשה אומן, לא יוכל לנסוע בו, ויצטרך להישאר במקומו או לשלם סך גדול לשכור סוס או רכב (שאז בלא"ה יש להתיר משום דבר האבד) או לטרוח בכל ימי חוה"מ לנסוע ברכבים ציבוריים ובפרט כשיש לפניו נסיעה למרחק, הרי זה צורך גופו גדול דשרי.
ג. ועוד יש להעיר מהא דרב שרי לסרוקי סוסיא (לסרק הסוסים במסרקות של ברזל. רש"י) ולמבני אקרפיטא (אבוס לסוסים) ולמיבני איצטבא (מו"ק י.) וכתב ע"ז שם הרמב"ן שהביאוהו הנימוקי יוסף (מו"ק ד. ד"ה בגמ') והרב המגיד (פ"ח מיו"ט ה"ז) הנ"ל, דזהו דוקא כשעושה מעשה הדיוט אבל מעשה אומן אסור. ומשמע לכאו' דר"ל דרב בכל דבריו לא מיירי אלא במעשה הדיוט. ובשלחן ערוך בסי' תקמ (ס"ד וס"ה) כתב ע"פ דברי הרמב"ן דאבוס ואיצטבא מותר לבנותם דוקא מעשה הדיוט. ובסי' תקלו (ס"ב) כתב מותר לסרוק הסוס כדי ליפותו. ובזה לא חילק בין מעשה הדיוט לבין מעשה אומן כדרך שחילק באחרים, אע"פ שסוס ואבוס ואיצטבא הוזכרו בחדא מחתא בדברי רב. וא"כ אימא דכשם שבסירוק הסוס לא חילק אע"פ שהיתרו לכאו' אינו אלא במעשה הדיוט, אף בנטילת הציפורניים ובתיקון הברזלים והאוכף והרסן וכל צרכי הנסיעה לא חילק אבל אין היתרו אלא במעשה הדיוט. ויש לדחות דסירוק הסוס אין שייך בו מעשה אומן ולא הוצרך לפרט בו. מה שאין כן בתיקון צרכי נסיעה דלא ימלט שיהיה בו פעולה שיש בה מעשה אומן. ומדכתב להתיר ליטול הציפורניים ולתקן הברזלים והאוכף והרסן, 'וכל צרכי רכיבה'. מוכח דס"ל דכל צרכי נסיעה מותר לצורך המועד אפילו במעשה אומן. אמנם האחרונים הנ"ל דס"ל לאסור תיקון מעשה אומן לצורך נסיעה, אפשר שמפרשים שנטילת הציפורניים ותיקון הברזלים והאוכף והרסן וכל צרכי רכיבה, אין שייך בהם כלל מעשה אומן ולכן לא הוצרך לחלק. ודוחק.
על כן נראה לענ"ד עיקר שמי שנתקלקל רכבו בחול המועד וצריך לתקנו תיקון שהוא מעשה אומן ויש לו צורך לנסוע בו כדי שלא ייטלטל ברכבים ציבוריים (וק"ו אם הוא באופן שאם לא יתקנו יצטרך להוציא סך גדול לשכור רכב או הוצאות אחרות שאז הוא דבר האבד) רשאי לתקנו אע"פ שהוא מעשה אומן הואיל והוא לצורך המועד. וכן ראיתי שהעלה להלכה מורנו הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בספר אור לציון (ח"ג פרק כד הל' חוה"מ ס"ה) להתיר לתקן בחול המועד רכב הנדרש לו לנסיעה למקום שאי אפשר לו להגיע מבלעדיו, אפילו תיקון מעשה אומן. ופסק כן ע"פ סתימת הש"ע והפוסקים מבלי לבאר טעם הדבר. והטעם נראה כאמור לפי שהוא צורך הגוף חשוב, דשרי בו מעשה אומן. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קסו אות ג) שהתיר להחליף גלגלי המכונית בחוה"מ משום "דלא גרע ממש"כ בש"ע סי' תקלו שמותר לתקן צרכי רכיבה 'ולעשות מלאכות גמורות' בשביל זה". הרי שפירש דברי הש"ע דמיירי אפילו במלאכות גמורות שאינן מעשה הדיוט. וכן עיקר. ואפילו רוצה לתקנו רק כדי לטייל בו מותר וכמש"כ בש"ע (סי' תקלו ס"א) להשוות בין תיקון לטיול לבין תיקון לצורך המועד. ועכ"פ בנידון השאלה, הואיל ואם לא יתקנו את רכבם בחול המועד ייאלצו להוציא יותר ממון על נסיעות בני המשפחה במועד עצמו ועל החזרה למקום הקלקול לאחר המועד, לכו"ע שרי לתקן אפילו במעשה אומן מטעם דבר האבד וכמבואר. הנלענ"ד כתבתי וה' יתברך יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אמן.