אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים › סימן לג

נזר כהן

חלק אורח חיים · סימן לג

סימן לב

דין ישיבה ע"ג כיסא בתשעה באב בביתו

נשאלתי אם מותר לשבת ע"ג כיסא בליל תשעה באב ויומו כשהוא בביתו, שהרי לשון מרן בש"ע (סי' תקנט ס"ג) "ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפלת מנחה", ומשמע שהוא דוקא בביהכנ"ס. והסברא בזה י"ל שהוא כדי להראות אבלות על החורבן במקום כינוס לרבים ואמירת הקינות, משא"כ בביתו שמא יהיה רשאי לשבת ע"ג כיסא גם בליל תשעה באב ויומו.

תשובה: בגמ' תענית (ל.) איתא ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין וכו'. ע"כ. ולא הוזכר עניין הישיבה על הקרקע אע"פ שכלל בתחילה כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. אבל במסכת סופרים (פי"ח ה"ט) איתא בזה"ל "והקורא בתשעה באב אומר ברוך דיין האמת. ויש שמניחין את התורה על הקרקע באסכילות שחורה, ואומרין נפלה עטרת ראשינו, וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין את מקומן, ויש שיורדין מספסליהן למטה, וכולם מתפלשין באפר. ואין אומרין שלום זה לזה כל הלילה וכל היום, עד שישלימו העם קינותיהן". ומהלשון 'ויש' שיורדין מספסליהן וכו' משמע שאינו מן הדין אלא דבר התלוי במנהג. וכן מבואר להדיא בתורת האדם (שער האבל, ענין אבלות ישנה) להרמב"ן שהביא לשון המסכת סופרים בשינוי לשון מעט וכתב "מאי דקאמר קורעין ומספידין, מנהגי נינהו. וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם, שעושין אותו כשבת שניה של אבלות. ומקום שיורדין מספסליהם, עושים אותו כשבת ראשונה. וכן נהגו עכשיו. שאילו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום וישיבת קרקע בתשעה באב כלל, קל וחומר מכפיית המטה וכמו שפירשנו למעלה". עכ"ל. ולשון התנא דמסכת סופרים אינה מכרעת אם המנהג לרדת מהספסלים לארץ הוא דוקא בביהכנ"ס שהוא מקום קריאת התורה שע"ז דיבר בתחילה או בכל מקום. ובכלבו (סי' סב) כתב "ערב ט' באב במנחה מקדימין לבא לבית הכנסת ומתפללין תפלת המנחה כמו בשאר ימי השבוע, ויש מקומות שאין אומרים תחנה. וכן כתב הר"ף ז"ל טעם דאין אומרים תחנה בט' באב לא ביום ולא בלילה דכתיב (איכה ג, ח) שתם תפלתי. ואחר תפלת המנחה הולכין לבתיהן ואוכלין ושותין בעוד היום גדול, ואח"כ הולכין לבית הכנסת ושליח צבור יורד לפני התיבה ופותח והוא רחום וכל הקהל כאחד יורדין מעל כסאותם ושולפין מנעליהן ויושבין לארץ ואומרים ברכו ומסדרין תפלת ערבית". עכ"ל. ומבואר שהיו יושבים בתחילה על הכסאות ורק לאחר שהיה הש"צ אומר והוא רחום היו כולם כאחד יורדים לשבת ע"ג הארץ. ומ"מ אין מכאן הכרח שרק היו יורדים לארץ בביהכנ"ס דוקא כדי להראות אבלות במקום כינוס לרבים אבל לא היו נמנעים בת"ב מלישב על כסאות בבתיהם, דאפשר שהיו מתחילים את האבלות בדרך זו אבל ממשיכים לשבת ע"ג הקרקע גם בביתם דומיא דשליפת מנעלים שהיו עושים כן באותה שעה וממשיכים גם בביתם. ובפרט שקצת משמע שהיו עושים כל זה קודם צאת הכוכבים דדוחק לומר שהיו נשארים בנעילת הסנדל לאחר צה"כ בזמן האסור מן הדין. וא"כ אף ישיבתם ע"ג כסאות היה קודם צה"כ אבל בתשעה באב גופא אפשר שלא היו יושבים על כסאות כלל עד מנחה.

ב. והרבה ראשונים הזכירו בדבריהם רק את המנהג לשבת על הארץ בתפילת ערבית ובקינות, שהם בביהכנ"ס, ולא ביארו אם ממשיכים לישב ע"ג הארץ גם בביתם. ומהם האור זרוע (ח"ב סי' תטז) וז"ל "ערב תשעה באב חולצין מנעליהן ויושבין לארץ כדרך אבלים ועומד ש"צ ומתפלל מעריב". ובספר ליקוטי הפרדס מרש"י (דף לא ע"א) כתב "ויושבין לארץ ואומר איכה ושאר קינות". וכ"כ הראבי"ה (ח"ג סי' תתצ) וז"ל "ליל תשעה באב חולצים מנעליהם והולכין לבית הכנסת ויושבים על הארץ כדרך אבלים ועומד שליח ציבור ומתפלל מעריב". וכן הוא הלשון באור זרוע (ח"ב סי' תטז). וכעין זה כתב הרוקח (הל' תשעה באב סי' שי) "במוצאי שבת אחר ברכו חולצין מנעליהן ויושבין על גבי קרקע". ובשבולי הלקט (סי' רסז) כתב "יש מקומות שנהגו לישב על הארץ מיד כשעומד החזן ומתחיל והוא רחום ויש שאין נוהגין עד לאחר תפלת לחש ואומר קדיש ויושבין על הארץ ואומר איכה ישבה בדד בעגמת נפש ואומר קינות כפי המנהג". וכ"כ בספר המנהגים (טירנא, תשעה באב) "ומתפללין ערבית על הקרקע במקומו וכו' במנחה יושבין על כסאותם". וכן כתבו עוד ראשונים מבלי לבאר דין הישיבה בבית.

ג. ומ"מ נראה שיש להקפיד לשבת על הארץ גם בבית עד זמן מנחה. שהנה בבית יוסף (סי' תקנט) כתב וז"ל "כתב אבי העזרי (ח"ג ר"ס תתצ) ליל תשעה באב חולצין מנעליהם וכו' ויושבים לארץ כאבלים. כן כתבו הגהות מיימון (מנהגי ת"ב) גרסינן בגמרא (תענית ל.) כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב לכן נראה למהר"מ (הל' שמחות סי' סד) מנהג צרפתים שאין יושבין על גבי ספסלים עד תפילת המנחה דומיא דאבל שיושב על גבי קרקע כל שבעת ימי אבלו עכ"ל". ע"כ מהב"י. הרי שלמד מנהג הישיבה ע"ג הקרקע מאבל וכדאיתא בברייתא שכל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. וא"כ י"ל שכשם שישיבת האבל ע"ג הקרקע הוא בביתו ה"ה בתשעה באב צריך לשבת ע"ג הקרקע לא רק במקום שמתפרסם האבלות על החורבן במקום כינוס לרבים שבו קוראים הקינות אלא בכל מקום. וכן משמע לשון מהר"מ במנהג שלא לשבת ע"ג ספסלים דומיא דאבל שיושב ע"ג קרקע 'כל' ימי אבלו, ודייק כן מהגמ'. ואע"פ שהרמב"ן כתב בתורת האדם המובא לעיל שמן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום וישיבת קרקע בתשעה באב כלל, קל וחומר מכפיית המטה, ואין ישיבת הקרקע בתשעה באב אלא מנהג, והיינו דס"ל דהא דכל המצות הנוהגות באבל נוהגות מעיקר הדין בתשעה באב, אינו כולל אלא רק את המנויים שם בגמ', מ"מ ממש"כ הב"י בשם ההגהות מימון והמהר"מ ללמוד מנהג זה דישיבת הקרקע בתשעה באב מדין אבל ולא חילקו בין ישיבת האבל ע"ג הקרקע שהוא בכל מקום לישיבה ע"ג הקרקע בת"ב לומר שהוא רק בבית הכנסת, משמע דס"ל דלגמרי ילפינן את המנהג מהדין. וכן מוכח מכמה פוסקים שהמנהג לשבת ע"ג הקרקע אינו רק בביהכנ"ס אלא גם בבית. ומהם ספר לקט יושר (ח"א או"ח עמ' קיא ענין ב) שכתב "גם לפי הנראה שאף אותן שנוהגין כמו שכתב מהרא"ק שחולצים המנעלים בשעת הסעודה, מ"מ אחר הסעודה הם חוזרין ונועלין מנעליהם עד שתחשך, כמו שאנו עושין עם ישיבה, שאנו חוזרין ויושבים על גבי ספסל עד אחר ברכו". עכ"ל. מוכח שנהגו גם בביתם שלא לישב בת"ב ע"ג ספסל. שאל"כ מה מדמה כראיה מישיבת הספסל לנעילת הסנדל, הא איסור ישיבת הספסל בבית פוסקת לאחר סעודה המפסקת ואינה חוזרת כלל בבית אלא רק בביהכנ"ס לאחר ברכו ולכן חוזרים לישב ע"ג הספסל עד שיתחיל איסורו בביהכנ"ס משא"כ נעילת הסנדל שאיסורה נמשך בכל מקום. וכן מבואר ממש"כ הרמ"א בדרכי משה על מש"כ הבית יוסף בשם מהר"מ מנהג הצרפתים שאין יושבין על גבי ספסלים עד תפילת המנחה וז"ל "אבל המנהג לישב על גבי ספסלים מיד אחר יציאת בית הכנסת של שחרית דהיינו עד (אחר) חצות היום מאריכים עם הקינות בבית הכנסת". ע"כ. ולשונו זו ע"פ הנדפס אינה ברורה. וכתב עוד בהגה (סי' תקנט ס"ג) "ועכשיו נהגו לישב על ספסליהם מיד אחר שיצאו מבית הכנסת שחרית. ומאריכין עם הקינות עד מעט קודם חצות". וכ"כ החיי אדם (כלל קלה ס"כ) "ליל תשעה באב ויומו, נוהגים שיושבים על הארץ, ויש שיושבים על השק. ומאריכין בקינות עד קודם חצות. ונוהגים שלאחר שיצאו מבית הכנסת שחרית יושבין על ספסלין, דכיון שאינו אלא מנהג לא מחמירנן כולי האי". והיינו שלאחר שיצאו מביהכנ"ס שחרית נהגו להקל לשבת בביתם ע"ג ספסלים. ומוכח דעד אז לא ישבו על ספסלים גם בביתם. וכן מצאתי בספר אור לציון (ח"ג פכ"ט, יט) למרן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שאין לשבת על כסא אף בבית אלא לאחר חצות היום. ובהערות שם כתב שכן המנהג שאף בבית לא יושבים על כסא עד חצות.

ג. ונראה פשוט שמש"כ הרמ"א בהגהה ש'עכשיו נהגו לישב על ספסליהם מיד אחר שיצאו מבית הכנסת שחרית', היינו דוקא לפי מה שכתב עוד ש'מאריכין עם הקינות עד מעט קודם חצות'. לפי שמסיימין סמוך לחצות ועד שמגיעים לבתיהם מגיע בדר"כ זמן חצות (וכדמשמע ממש"כ בדרכי משה הנ"ל) או עכ"פ סמוך ממש לחצות. אבל אין להקל כשהוא זמן רב לפני חצות כגון שמתפלל שחרית מוקדם או שאינם מאריכים בקינות כ"כ. אמנם מרן הש"ע כתב 'עד תפילת מנחה'. ואפשר שלפי שעוסק בישיבה בביהכנ"ס כתב לשון זו, לומר שגם בשחרית לא יושבים על כסאות אלא רק במנחה. אבל אה"נ שגם קודם לכן רשאים לשבת בבתיהם על כסאות. א"נ אפשר שבזמנם נהגו שלא לצאת מביהכנ"ס בליל הצום ויומו כעין שיש שנהגו כן ביום הכיפורים כידוע, וכפשט לשונו ממש (ובזה אתי נמי שפיר לשונו שם 'ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפלת מנחה', דלא אתא לאפוקי ביתו ולומר שא"צ לשבת על הארץ בביתו, אלא נקט כן ע"פ המצוי שהיו שוהים בביהכנ"ס). ומ"מ למעשה נראה שאף הספרדים ובני עדות המזרח אינם צריכים להחמיר בזה עד שמתפללים תפילת מנחה אלא די בישיבה ע"ג הקרקע עד חצות היום שלפי שאינו אלא מנהג, ודעת מרן ז"ל אינה ברורה אם עד מנחה דוקא הוא וכמבואר, וכמה פוסקים כתבו עד חצות, ומה גם שבספר אור לציון העיד שכן המנהג ומי יבוא אחר המלך, לפיכך די בישיבה ע"ג הקרקע עד חצות.

נמצא למעשה שעל כל אדם מישראל להקפיד שלא לשבת ע"ג כיסא בתשעה באב עד חצות היום בין בבית הכנסת ובין בביתו, אלא רק ע"ג מזרון וכדומה שאין בגובהו טפח (מלבד זקן או בעל בשר הרבה שקשה עליו הישיבה ע"ג מקום נמוך ומ"מ אם אפשר לו ישב על שרפרף וכדו' להראות אבלות כפי יכולתו) ואין הבדל בזה בין אנשים לנשים. ולא יקוץ בצער מנהגי האבלות, שכדאי הוא בית אלוקינו שנתאבל עליו כל כך. גם אסו"ר נלוה עמם, אסורי"ם ולטושים, גלות ישראל וצער השכינה הקדו' זה קרוב לאלפיים שנה. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. ויה"ר שנזכה לחזות בבנין בית המקדש ושמחת ירושלים, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים, יראו עינינו וישמח לבנו במהרה בימינו אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה