חלק אורח חיים · סימן כח
בגדר מלאכת לש
בס"ד. ירושת"ו. שנת תש"נ לפ"ק.
שאלה: האם יש איסור בהכנת טחינת שומשום בשבת ע"י גיבול הטחינה הגולמית במים משום מלאכת לש.
תשובה: הנה אף דיסוד דין לש הוא כפשוטו, דהיינו שמדבק חלקיקים יבשים כקמח וכדו' זל"ז ע"י לישתם בנוזל, מצינו בגמ' שבת (קמ.) דגם בדבר לח שייך איסור בגיבולו משום לש. דאיתמר התם חרדל שלשו מער"ש למחר ממחו (במים) בין ביד בין בכלי ולא יטרוף אלא מערב. ופירש"י ולא יטרוף כדרך שטורפין ביצים בקערה בכף דרך טריפה שמכה בכח. ע"כ. וטעם האיסור משום לש כמבואר בראשונים ויובאו דבריהם לקמן בע"ה. ומיירי שריסק החרדל מבעוד יום ולשו בלחות עצמו בלא מים או נוזל אחר כדמוכח בב"י סי' שכא עיי"ש ובש"ע שם סט"ז דדוקא לדעת הי"א שהוא דעת בעל התרומות שפוסק כרבי דכבר בנתינת המים חייב משום לש בעינן שיתן המשקה מבעוד יום אבל לדעה ראשונה בש"ע שהיא דעת הרמב"ם ורוב הראשונים דס"ל הלכה כר' יוסי בר"י שאינו חייב עד שיגבל מיירי בחרדל ובכל הנזכר שם בסט"ו וסט"ז שלא נתן דבר מבעוד יום לתוכן ועל כרחך חרדל שלשו היינו שלשו בלחות עצמו וכמש"כ בפמ"ג שם סט"ו ועיי"ש בביה"ל ד"ה יכול. ומבואר דגם בעיסה לחה הנעשית ע"י טחינת קטניות וכדו' שייך איסור בגיבולה עם נוזל כשמגבלה בטריפה בכוח.
ותחילה יש לנו לברר אם איסור זה דטריפה בכח בחרדל הוא מן התורה ומשום דמלאכת לש שייכא גם בדבר שהוא כבר עיסה, או דלמא דכיון שאין כאן דיבוק דבר יבש ע"י נוזל אין איסורו אלא מדרבנן.
והנה איתא בירושלמי ר"פ כלל גדול (ה"ב) האי מאן דשחיק תומא וכו' כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן כד יהיב משקה משום לש. (בספרים דידן הגרסא "דש". אבל בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' עה ובהגה' מימוניות דלקמן הגרסא "לש" וכן עיקר וכהוראת הענין) וכתב ההג"מ פכ"ב אות מ' בשם היראים דאינו יודע חילוק בין שום ובין חרדל. והירושלמי שאסר לתת משקה לשום שחוק משום לש פליג אתלמודא דידן שהתיר לתת משקה לחרדל בשבת ובלבד שלא יטרוף. והסמ"ג וספר התרומה כתבו דלא פליגי, וההיא דחרדל איירי שנתן המשקה מבעו"י. ובכולהו אם נתן בהם מים או יין בשבת חייב משום לש. ע"כ. והב"י סי' שכא הביא דברי ההג"מ וכתב שבתרומת הדשן פי' טעמם של הסמ"ג וסה"ת דהם סברי הלכה כרבי לגבי ר' יוסי בר' יהודה. וכיון דלרבי נתינת מים או שאר משקין זהו גיבולן, הרי כשנתן משקה מבעו"י כבר מגובל הוא בחול ומה שמערב בשבת תו ליכא קפידא ובלבד שלא יטרוף. אבל אם נותן משקה בשבת חייב על נתינת המשקה ולא מהני מידי אי ממחו אח"כ דרך שינוי. אבל הרי"ף והרא"ש פסקו כר"י בר' יהודה דנתינת משקה לא חשיב גיבול, וא"כ שרי לדידם לתת משקה בתחילה בשבת ולערבו אח"כ דרך שינוי. וכ"כ בהדיא בא"ז דשום ותלתן וחרוסת שכתשן מבעו"י ולא נתן בהם משקה, נותן בהם חומץ או יין בשבת ומערבם באצבעו. עכת"ד תרה"ד (ועיי"ש בב"י שחולק אמש"כ דהשינוי ע"י שמערבם באצבעו. דמהרי"ף והרמב"ם והרא"ש משמע שאף בכף שרי ובלבד שלא יטרוף בכח).
ומבואר דאיכא פלוגתא דקמאי אם בנתינת משקה לעיסה כעיסת החרדל בשבת איכא איסור תורה. שלהרי"ף והרא"ש והיראים והא"ז הוא מחלוקת בין הירושלמי והבבלי, שלירושלמי איכא איסור תורה ולהבבלי מותר, ולדעת הסמ"ג וסה"ת ורי"ו גם לבבלי איכא איסור דאורייתא בהא.
ב. אך עדיין יש לנו לברר אם הוא דאסר בגמ' לטרוף החרדל במים הוא מדאו' או מדרבנן. ובשלמא לסמ"ג ודעימיה הדבר מבואר בתה"ד דכיון שבנילוש מבעו"י מיירי, תו ליכא משום לש מה"ת כלל, וע"כ דלא יטרוף אינו אלא מדרבנן. אבל להרי"ף וסייעתיה יש להסתפק דשמא דווקא בנתינת מים ליכא איסור תורה ואף היתר הוא ומשום דקיי"ל כר"י בר' יהודה דנתינת משקה לא חשיב גיבול. אבל כשטורפו כיון שעושה מעשה לישה אפשר שיהא בו איסור תורה.
ולכאו' יש לפשוט שאיסורו מה"ת מדכתב בתה"ד שלהרי"ף ודעימיה משום שפסקו כר"י בר"י דנתינת משקה לא חשיב גיבול, להכי שרי לתת המשקה לחרדל בתחילה בשבת ולערבו אח"כ באצבעו או ע"י ניעור הכלי שהוא דרך שינוי. ומשמע שאם נתינת המים חשיבא גיבול היה אסור ליתן המים מה"ת משום דהוי גיבול, והרי שלגבל ממש הוא איסור תורה.
אך זה בודאי אינו. דהא להרי"ף והרמב"ם (פ"ח הט"ז) דבר שאינו בר גיבול אין איסור בגיבולו אלא לכל היותר מדרבנן. דס"ל דזה גרע מדבר שהוא בר גיבול. ומשו"ה מורסן וקמח קלי וכדו' דלאו בני גיבול נינהו שרי לגבלן בשינוי הואיל ואפי' בלא שינוי אין איסורן אלא מדרבנן. ואם איתא דסברי שגיבול חרדל אסור מה"ת, היאך כתבו דלערב באצבעו שרי משם שמשנה, הא במידי דאסור מה"ת ללושו וכגון קמח, אסור ללושו אף בשינוי באצבעו, וכדמוכח בהרמב"ם פכ"א הל"ג והל"ד דדוקא במאי דאיסור גיבולן מדרבנן שרי בשינוי. ורק לדעת התוס' (יח. ד"ה אבל) והראב"ד (בהשגות פ"ח הט"ז) ועוד הסוברים דמודה ר"י בר"י במאי דאינו בר גיבול דנתינת המים היינו גיבולו (לפי שדווקא במידי דבר גיבול סבר ר"י בר"י שאינו חייב עד שיגבל דהואיל ושייך בו גיבול א"כ נתינת המים לבדה אינה לישה. אבל במידי דבר גיבול נתינת המים מסיימת גיבולו וחייב ע"ז משום לש) כתב הפמ"ג דלשיטתם ע"כ צ"ל דגם מאי דאסור לגבלו מדאו', כקמח חיטים וכדו', שרי לגבלו בשינוי. דהא בגמ' (קנו.) איתא דהברייתא דמתיר גיבול הקמח קלי ע"י שינוי ע"כ ר"י בר' יהודה היא דאינו מחייב בנתינת מים (דאל"ה מנתינת מים לחייב). וכיון דלהתוס' במידי דלאו בר גיבול מודה ר"י בר"י דנתינת המים היינו גיבולו, ע"כ דקמח קלי בר גיבול הוא, ואפ"ה חזינן בברייתא דשרי ע"י שינוי. עיי"ש. ואפי להתוס' וסייעתם, עי' בנש"א ובבאה"ל (סי' שכא סי"ד ד"ה שמא) שדחו דבריו, ולמסקנתם ליכא למאן דשרי גיבול בשינוי בדבר שאסור לגבלו כדרכו מה"ת.
וע"כ היינו פירושא דתה"ד, שאם היה ס"ל להרי"ף ודעימיה כרבי דנתינת משקה למידי דבר גיבול, היינו גיבולו ואסור מה"ת, היה עכ"פ אסור מדרבנן לתת מים למאי דאינו בר גיבול, וממילא גם לחרדל אסור, וכשם שאסרו טריפתו. אבל כיון דלשיטתם הלכה כר"י בר"י דאפי' במידי דבר גיבול מדאו' שרי לתת מים בלא גיבול, משו"ה במאי דאין בו משום גיבול כחרדל וכדו' שרי אף מדרבנן לתת לתוכו מים. ורק לטרוף כדרכו אסרו, אבל בשינוי שרי.
וכ"נ מהרמב"ם פ"ח הט"ז שאין איסור הטריפה בחרדל אלא מדרבנן. שכשפירש אב ותולדה דלש כתב "הלש כגרוגרת, חייב. המגבל את העפר הרי זה תולדת לש". ע"כ והרי דגם בתולדה נקט אופן שמדבק יבש ע"י גיבולו בנוזל. ואם איתא דאיכא איסור תורה בטריפת עיסה, רבותה הוו"ל למינקט דאפי' בדבר לח כטריפת חרדל בכח איכא איסורא דאורייתא, והיינו תולדה דלש. אלא ע"כ דבטריפת חרדל בכח איכא רק איסורא דרבנן. ודוקא במגבל עפר שהוא דיבוק חלקיקים נפרדים ע"י נוזל הוי תולדה דמלאכת לש שלש הקמח במים. דמשום דמיון החומר והתוצאה דגיבול, לחומר והתוצאה דלישה, הוי תולדה דלש. (אך אין לומר דבעינן גם דמיון בפעולה, דהא אף הנותן זרע שומשמין או זרע פשתן במים, אע"פ שלא עשה פעולת הלישה חייב משום תולדה דלש הואיל והן מתערבין ונתלין זב"ז וכמש"כ הרמב"ם בפ"ח). אבל גיבול שחסר בו הדמיון בתוצאה דלישה אף תולדה אינו וכמש"כ הרמב"ם שם "ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן". ע"כ. ומשום דאלו אף שהן דומין בחומר לחומר דלישה, מ"מ הואיל ואינן מתחברין ונקשרין כלל זה בזה ואין תוצאת פעולת גיבולן דומה לתוצאת הלישה, אין גיבולן בנוזל אסור מן התורה, ורק חכמים אסרו הדברים שהדרך לגבלן במים, כמורסן וכקמח קלי, מפני דמיון מעשה פעולתן לפעולת הלישה וגזרו שמא יבוא עי"כ ללוש ולגבל הדברים האסורים מה"ת בגיבול וכמש"כ הרמב"ם פכ"א הל"ג והל"ד. ונראה דה"נ גבי חרדל כיון שחסר בו הדמיון בתוצאה דלישה, הגם שהוא מצד אחר, מתוך ששונה החומר הנילוש דחרדל מהחומר הנילוש באב ותולדה דלש, שבהם לש חלקיקים יבשים בנוזל ומדבקם עי"כ, ואילו בחרדל טורף בנוזל מה שהוא כבר עיסה לחה ודביקה, ואף אם נעשה עיסה חזקה ומאוחדת יותר ע"י הטריפה בכח עדיין י"ל דאין איסורו אלא מדרבנן לפי שאינו דומה לאב מלאכה דלש ואף לא לגיבול תולדתה. וכן מוכח מהרמב"ם פכ"ב הי"ב שכתב איסור טריפת החרדל בין שאר איסורי דרבנן.
ג. ומעתה הואיל ואין איסורו אלא מדרבנן, יש לחקור מפני מה אסרו חכמים הטריפה בכח דוקא בחרדל, דבמה דומה זה ללישה. אם הוא מחמת שדומין בפעולה, דהיינו שפעולת הטריפה בכח דמי ללישה שהדרך הוא לדחוף ולדחוס העיסה בכח בשעת הלישה, ומשו"ה לערבב בנחת שרי דלא דמי ללש, או שהדמיון הוא בתוצאה. דהיינו שע"י הטריפה בכח במים מוקצפים חלקיקי החרדל ומתדבקים יותר זב"ז ומתאחדים, וכידוע גם היום ממיני קטניות (כגון התלתן הקרוי חילבה) שהקצפתם בכח במים לאחר טחינתם יוצרת כעין עיסה רכה המאוחדת יותר מקדם הקצפתה, ומשו"ה כשמערבב עיסת החרדל בנחת שרי משום דבאופן זה לא נוצר חיבור ואיחוד ע"י הערבוב יותר מלפניו.
ונפק"מ לניד"ד, דאם הדמיון דטריפת החרדל בכח ללש הוא במה שמתחברים חלקיו ומתאחדים כשטורף בכח, הרי עינינו הרואות שלאחר תחילת ערבוב טחינת השומשומים במים נעשים איזה מקומות ממנו עבים ומאוחדים יותר מקודם הערבוב. וכמו שכתב בשמירת ש"כ (פ"ח סכ"ו) לאסור מטעם זה. וא"כ אפי' לערבב בנחת אסור בטחינת השומשומים, דגרע מחרדל שבו הערבוב בנחת אינו יוצר סמיכות בעיסה, ומשו"ה התירו שם ערבובו בכה"ג. אבל אם רק מפני פעולת הטריפה בכח אסרו טריפת החרדל בכה"ג, א"כ אף בטחינה אין לאסור אלא כשטורף בכח, אבל בנחת שרי. [ואפי' אם דרך החרדל הטחינה לערבב כך בנחת גם בחול, נמי שרי, דאין לומר שלא התירו בחרדל הערבוב בנחת אלא מפני שאין דרכו בכך בחול. דלא דמי לגיבול קמח קלי שלא התירו גיבולו אלא אם משנה ממעשהו בחול ע"י שמגבלו מעט מעט וכדאיתא בש"ע שכא סי"ד, דדוקא קמח קלי שטעם איסורו הוא דלמא אתי ללוש קמח שאינו קלי וכמש"כ שם בש"ע והוא מהרמב"ם פכ"א הל"ג, בזה הצריכוהו לגבל מעט מעט לשנות מדרכו בחול לפי שעי"ז אף אם יחליף ויעשה כן בקמח שאינו קלי, לא יעבור איסורא דאוריתא. אבל חרדל שאיסור כשטורף בכח אינו אלא רק מפני שדומה פעולתו לפעולת הלש, (דבודאי אין לאוסרו מטעם דמיחלף, דהא לא מיחלף במידי כיון שכבר הוא עיסה. וכן מצינו איסור לש מדרבנן משום דמיון הפעולה גבי מורסן שאסרו למרס בידו המורסן במים מטעם שנראה כלש וכמש"כ הרמב"ם פכ"א הל"ד) וכשמערבב בנחת אין דומה ללש, דמשו"ה התירוהו בכה"ג, א"כ אף שדרכו כך בחול נמי שרי מטעם זה]. אבל משום שמתקשה אין לאסור הכנת טחינת השומשומים, דזה לא מצינו שאסור להקשות בלילה רכה ע"י ערבובה במים משום לש, ואדרבה הסברא נותנת דאין שייך זה לאיסור לש כלל.
ונראה להוכיח מדאיתא בגמ' גבי חרדל, חרדל שלשו מער"ש למחר 'ממחו' בין ביד וכו'. ולשון הרמב"ם: חרדל שלשו מער"ש למחר 'ממחו ושותה' בין ביד וכו'. ומבואר שעניין טריפת החרדל במים היה להמיס את עיסת החדרל במים ולדללה כדי שיוכל לשתותה וכמש"כ בבאה"ל סט"ו ד"ה יכול. וא"כ על כרחין שלא מטעם איחד והקשאת העיסה נאסרה הטריפה בכח אלא דעצם פעולת הטריפה דמיא ללש.
וכ"נ מדכתב בתה"ד טעם ההיתר לערבב באצבע להרי"ף וסייעתיה משום דהוי שינוי. ואם איתא דלאו מטעם דמיון פעולת הלישה אסרו הטריפה בכח ומשום דזה לא דמיא ללש, אלא רק משום תוצאת הטריפה בכח שמאחדת ומקשה העיסה אסרוה, א"כ ממנ"פ, אם תוצאת הערבוב באצבעו דמיא לתוצאת הטריפה בכח, שגם בזה מתאחדת העיסה ומתקשה מפני שכך הוא עניינה שמתקשה ע"י ערבוב ואפי' הוא בנחת, א"כ ה"נ ליתסר. כיון דאין נפק"מ בצורת הפעולה ורק בעינן שלא יגיע לתוצאה הדומה לתוצאת לישה. ואם אין תוצאת הערבוב באצבעו שוה לתוצאת הטריפה, שכשמערבב באצבעו אין העיסה מתאחדת ומתקשית, א"כ לאו מטעם שהערבוב נעשה דרך שינוי שרי, וכמש"כ בתה"ד, אלא מטעם שאין כאן תוצאה הדומה ללישה. וע"כ שלמד תה"ד שלא מטעם איחוד והקשאת העיסה נאסרה הטריפה בכח, אלא דעצם פעולת הטריפה דמיא ללש וכשמערבב באצבעו דהוי שינוי לא דמי ללש. וא"כ לפ"ז בניד"ד יהא מותר לערבב טחינת השומשומים הגולמית במים בשבת ובלבד שיערבבה בנחת. ודלא כשמירת ש"כ הנ"ל שאסר בכל גוונא.
ד. אמנם ה"מ להרי"ף וסיעתיה וכפסק מרן בש"ע סי' שכא סט"ו וסט"ז, אבל לשיטת הסמ"ג ודעימיה שבנתינת המים לעיסת השום והחרדל חייב משום לש, בפשטות ה"נ אסור מה"ת לערבב הטחינה הגולמית במים אם לא שערבבה מבעו"י ובשבת רוצה לדללה יותר. ואולם לפמש"כ הרמ"א בהגהה שם סט"ז דאפי' לדעה זו אם נותן האוכל בתחילה ואח"כ המשקה (כשהדרך בהיפך) ומערבו באצבעו שרי משום דהוי שינוי וכמו בשתיתא דלעיל וכתב שכן נוהגין עיי"ש, וכתב המג"א דקכ"ד שכוונתו כמו בשתיתא דשרי רק ברכה (ור"ל דע"כ כן הוא אע"פ שלא כתב הרמ"א תנאי זה, דהא מקור דין הרמ"א הוא בתה"ד הנ"ל, ושם מוכח דה"ט דשרי בשינוי אע"ג דלשיטתייהו נתינת המים לחרדל אסורה מה"ת, שכיון שדווקא גיבול גמור דומיא דלש דהיינו עיסה עבה אסור מה"ת, אבל עיסה רכה אין איסורה אלא מדרבנן, א"כ כשעושה בשינוי הוי שינוי בדרבנן ושרי. עיי"ש) א"כ לכאו' ה"נ יש להתיר ערבוב הטחינה הגולמית במים גם לשיטה זו ע"י שיתן מראש כמות גדולה של מים שבודאי תעשהו עיסה רכה (ושיעור רכה עי' בחזו"א סי' נח סק"ט דהיינו שאפשר לצקת אותה אבל אינה דלילה ממש) ויתן המים תחילה ואח"כ הטחינה, שהוא היפך הדרך בחול, ויערבב באצבעו (והטעם דבעינן תרי שינויי כתב בתרה"ד דזהו לחוש לשיטת הרי"ף עיי"ש).
והנה בחזו"א (סי' נח סק"ה) כתב דבגמ' משמע דבעיסה רכה סגי בשינוי שנותן הקמח תחילה וא"צ שינוי בצורת הגיבול (ור"ל שע"כ גם הרי"ף מודה לזה). ודלא כתה"ד שהצריך שינוי גם בגיבול ושכבר חלק עליו בדרישא. וסיים על מש"כ המשנב"ר בשם המג"א דהרמ"א מיירי ברכה, דלפי מה שכתב לעיל א"צ ברכה שינוי בגיבול. ע"כ. ולפ"ז י"ל דה"נ סגי לשיטת הסמ"ג שיעשה העיסה רכה, ושיתן המים תחילה.
ה. ומטעם זה שכתבנו דאין שייך שם לישה בדבר שעם טחינתו עשוי כבר כעיסה, י"ל דאין להוכיח לאסור בנידון דידן מהא דאיתא בירושלמי העורך והמקטף חייב משום לש. ולמד מזה הביאה"ל (סי' שכא סי"ד ד"ה אין מגבלין) דאע"ג דאין לישה אחר לישה, היכא שמתייפת העיסה ע"י תוספת הלישה אמרינן דיש לישה אחר לישה. דע"כ היינו טעמא דחייבין העורך והמקטף. וא"כ ה"נ נימא דאע"פ שהטחינה הגולמית כבר עיסה מ"מ כיון שמשתבחת ע"י תוספת הלישה במים ליחייב משום לש, דה"מ דווקא בדבר שיסודו במה ששייך בו לישה כקמח הנעשה מטחינת חיטים וכדו', שהם חלקיקים יבשים אשר ערבובם בנוזל מדבקם ומאחדם, דבזה אמרינן דאע"ג שכבר נעשית העיסה מ"מ כיון שנוסף באיכות הלישה ע"י התוספת חייב משום לש. אבל הכא שעם כתישת וטחינת גרעיני השומשום נעשית עיסה מיניה וביה ה"ז דבר שמעיקרו אין בו שייכות שם לישה כלל, ובודאי דאין לחייבו על התוספת.
ובלא"ה נראה דכיון דאין על דילול שם מלאכת לישה, ורק משום ההתקשות שבתחילת ערבוב הטחינה הגולמית במים קאתינן עלה, הרי מסתבר דהתקשות זו לא חשיבא יפוי ושבח לטחינת השומשומים כיון שאינה אלא שלב בהכנה ולא ניחא ליה בה וממשיך ומערבב עד שתשוב העיסה ותתרכך. ובפרט לפמש"כ החזו"א (סי' נח ה) לחלוק על דברי הביאה"ל וסובר שאין לישה אחר לישה כלל, ואפי' בעיסת קמח. דכיון שמעורב כבר אין בהוספתו משום לש. ורק עריכה וקיטוף שהם מעשה חשוב שהלחם צריך להם חייב עליהם משום לש שהרי הם ענינים מיוחדים כאפיה, והוכיח כן מהגמ' מנחות (נה:) עיי"ש.
ו. וראיתי בספר מנוחת אהבה (פ"ט סי"ז) שכתב להתיר הכנת הטחינה ע"י הערבוב בנחת ובלבד שיעשה כן סמוך לסעודה ממש וכמש"כ הרשב"א בתשובה ח"ד סי' עה דבכה"ג הוי דרך אכילה עיי"ש. ולפמש"כ דאין שייך בזה שם לישה כלל א"צ שיעשה כן סמוך לסעודה וכדאשכחן בחרדל שהתירו לערבבו בנחת ולא הצריכו גם תנאי זה.
ז. לאחר כותבי כל זה נדפס ספר אור לציון ח"ב למרן הגה"צ רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל וששתי על אמרתו כמוצא שלל רב שכתב (פרק לד תשובה ז ובהערות שם) כמבואר שאיסור לש אינו אלא כשמדביק גרגרים זה לזה וכמו בנותן קמח על מים. אבל לערבב טחינה עם מים, מכיון שאינו מערבב חלקים זה לזה אלא נותן מים לדלל יותר את הטחינה, אין בזה משום לש. עיי"ש כל דבריו. וכן עיקר אלא שנראה שיש לערבב בנחת ולא לטרוף בכח וכמבואר לעיל. וה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות, אמן.