חלק אורח חיים · סימן כז
סחיטת לימון בשבת
ביתר ת"ו. ערש"ק פרשת כי תשא תשנ"ה לפ"ק.
בדבר אם מותר בזמנינו לסחוט לימון בשבת.
תשובה: א. הנה עיקר מה שיש לדון בסחיטת הלימון דלא דמי לשאר פירות שדרך לסוחטן דמבואר בש"ע ריש סי' שכ דאסור לסוחטן (ולכאו' כ"ש דהלימון אסור בסחיטה שהרי לא רק שדרך לסוחטו אלא כל עיקרו עומד רק לסחיטה), הוא משום שאין דרך לשתות את מיץ הלימון לבדו כשאר משקין, אלא בתערובת ד"א וכמש"כ הב"י ריש סי' שכ. ובפשטות נראה דסברא זו תלויה במחלוקת הראשונים ז"ל. דהנה בגמ' שבת קמד. תניא סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין (דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש. רש"י). אבל לא ברימונים, ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברימונים (היו רגילין לסחוט רימונים בחול. אלמא איכא דסחיט להו, הלכך בשבת אסור. רש"י). ופריך מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא, אין דתנן המקיים קוצים בכרם ר"א אומר קדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין. וא"ר חנינא מאי טעמא דר' אליעזר שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהם. מידי איריא, דערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם. אלא היינו טעמא כדרב חסדא וכו' הכא נמי כיון דאחשבינהו הוה להו משקה. ופירש"י דלפי זה הברייתא מיירי בסוחט למתק הפרי ולא בצריך למימיו. שהסוחט למימיו כיון דאחשביה הוה ליה משקה ומחייב. והברייתא חילקה בין פגעין וכדו' לרימונים, שלפי שיש שסוחטין הרימונים למימיהן, אסור מדרבנן לסוחטן בשבת אפי' למתקן, דחיישינן שמא יבוא לסחוט למימיהן ויעבור איסור תורה. אבל פגעין וכדו' דליכא דסחיט למימיהן ליכא למיחש להכי ולפיכך שרי לסוחטן למתקן. וכן פירשו התוס' שם (ד"ה ה"נ).
ונמצאת שיטת רש"י והתוס' שהסוחט פרי למימיו, עובר איסור תורה משום מפרק שהוא תולדה דדש. ואין נפק"מ אם סוחט פרי שהדרך לסוחטו או פרי שאין דרך לסוחטו, שכל שסוחטו למימיו אחשביה והוה ליה משקה. ורק בסוחט פרי דליכא דסחטי למימיו, והוא סוחטו כדי למתקו, שרי.
אבל רוב הראשונים פירשו דהברייתא שחילקה בין פגעין וכדו' לרימונים מיירי בסוחטן למימיהן, דאפילו למימיהן מותר לסחוט פגעין וכדו'. וסברת אחשבינהו נאמרה לגבי סחיטת הרימונים למימיהן. והיינו שפרי שיש מיעוט שסוחטין אותו למימיו, הרי כל הנוהג כאותו מיעוט וסוחטו למימיו אחשביה והוה ליה משקה. ולפיכך, רימונים ששל בית מנשיא היו סוחטין למימיהן אסור לכל לסוחטן למימיהן. ופגעין וכדו' דליכא מאן דסוחטן למימיהן, שרי לסוחטן אפילו למימיהן דבטלה דעתו אצל כל אדם. כן פירשו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם וכן צריך לבאר הסוגיא להרי"ף (שם) והרמב"ם (פ"ח משבת ה"י, ופכ"א הי"ב) והרא"ש (פכ"ב דשבת סי' ב') והסמ"ג (לאוין ס"ה) והטור (סי' ש"כ) והאורחות חיים (שבת אות ט"ז) ושאר ראשונים שהתירו לסחוט שאר פירות בשבת. (והבית יוסף ריש סי' שכ נדחק לפרשם בדרך אחרת. והוא מפני שלא ראה דברי הרמב"ן והרשב"א וכמש"כ בביאה"ל ריש סי' שכ. ועיין עוד שם בבית יוסף שכתב דלדינא גם רש"י ותוס' מודים לשאר הראשונים כיון דאסיק רב פפא דלאו היינו טעמא דרב חיסדא. וכ"כ בספר ההשלמה (שבת קמד.) בדעת רש"י. אבל הרשב"א והריטב"א בחי' שם כתבו דעת רש"י כהנ"ל לדינא וכן הוא בהגהת סמ"ק (סי' רפב) וברבינו ירוחם (ח"ח נתיב יב) בדעת רש"י. והמאמר מרדכי (סי' שכ סק"א) והאגלי טל (מלאכת דש אות כט) העירו שבתוס' שבת (יט. ד"ה השום) מבואר דנקטי לדינא כהנ"ל).
ב. ונראה דממחלוקת זו נובעת המחלוקת שכתב הפמ"ג (בא"א סי' שכ ס"ק א) וז"ל "ובטעמא דאין חייב כי אם זיתים וענבים, פרש"י (קמה. ד"ה דבר תורה) דלאו אורחייהו בהכי. ומהר"ן גבי כבשים משמע דזיתים וענבים הוי משקה (משבעה משקים), מה שאין כן מי פירות לאו משקין הוי. ואף דלאו אוכלין הוי, מ"מ שם אוכלין עלייהו". ע"כ. הרי דלרש"י כל סיבת היתר סחיטת שאר פירות, זהו משום דלאו אורחייהו בהכי, אבל להר"ן ושאר הראשונים, לאיסור סחיטה בעינן שם "משקה", דאז מקרי מפרק ואסור, אבל כל שאין עליו שם משקה, שם אוכלין עליו, ולא מקרי מפרק.
וז"ל הר"ן (אהא דאמר רב בדף קמה. כבשין שסחטן לגופן, מותר. למימיהן, פטור אבל אסור), למימיהן פטור אבל אסור, לפי שאינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד וכדאמרינן לקמן. אבל שאר פירות היוצא מהן לא חשיב משקה להתחייב עליו. ע"כ. וכ"כ בתוס' רי"ד (קמד. ד"ה וכן תנא) "אינו חייב אלא על דריכת וכו' ששום משקה אינו חשוב אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים". ע"כ עיי"ש. וצריך להבין דמאי נפק"מ בשם משקה לענין דש. הא סוף סוף כל שמפרק מימי הפרי ממנו לכאו' הוי דישה. וביאור הדברים נראה דדש אינו אלא במפרק בגידולי קרקע מין אחד ממין אחר (ועי' בגמ' שבת עג: האי מאן דשדא פיסא ואתר תמרי וכו' ובראשונים שם, אי בעינן שיהא בלוע במין האחר דוקא, וע"ע באגלי טל מלאכת דש אות ב ס"ק ג, ואות ג ס"ק א וס"ק ב. ואכהמ"ל) ולפיכך הדורך על החיטים ומפרקן מקליפותיהן הוי דש כיון שמפרק האוכל מן הפסולת. והדורך זיתים וענבים נהי דגם הבולע וגם הבלוע נאכל מ"מ הזית והענב הוו אוכל, והבלוע בתוכו קוראת אותו התורה "משקה" גבי ז' משקין די"ד שח"ט ד"ם במסכת מכשירין (פ"ו משנה ד), והוי מין אחד הבלוע במין אחר. משא"כ שאר פירות הבלוע בהן אין עליו שם משקה אלא שם אוכל כפרי עצמו, והרי הוא ופריו מין אחד, ונמצא הסוחטו כמפורר אוכל בעלמא (ועי' בהרשב"א בריש סוגיין). ולפיכך אמר רב וכן תנא דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. ורק שדבר שדרך בני אדם לסוחטו לשתות מימיו אמרו חכמים שכיון שבפי בני אדם נקרא היוצא מהן "משקה", לפיכך אסור לסוחטו. דמיחלף בזיתים וענבים (ואפי' רק מקצת סוחטין, מ"מ הסוחט אחשביה ואסור וכנ"ל). אבל דבר שאין דרך לסוחטו כלל, מותר לסוחטו אף מדרבנן ואפילו לשתות מימיו. דהתורה לא נתנה עליו שם משקה וגם ב"א אינם מחשיבים את היוצא למשקה שהרי אינם סוחטים לשתותו [וזהו שכתב הרשב"א בחי' קמד. (ד"ה וה"נ) "אבל פגיעין ועוזרדין שאין דרכן של ב"א לסוחטן, אפילו סחיט להו האי, בטלה דעתו אצל כל אדם, ולא הוי משקה אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל]. ולשיטה זו שפיר י"ל דאף דבר שדרך בני אדם לסוחטו אינו אסור מדרבנן אלא כשדרך לסוחטו כדי לשתות מימיו כמות שהן, דלזה קוראים "משקה". אבל אם הדרך לסוחטו כדי להשתמש במימיו לערבם באוכל או אפילו במים וכדו' אינו נחשב משקה אצל בני אדם ולא מיחלף בזיתים וענבים ושרי אף מדרבנן.
ג. אבל לרש"י ותוס' שהסוגיה דאחשבינהו הכריחתם לפרש שכל פרי שסוחטו למימיו אחשביה וחייב עליו מן התורה, על כרחך דאין נפק"מ בשם "משקה" דז' משקין לענין דש. וא"כ צ"ל שאין סחיטת פרי לצורך מימיו מותרת מהתורה ואסורה מדרבנן אא"כ נעשית שלא כדרך. וזהו שהצריכו לרש"י לפרש דטעמא דרב דכבשין שסחטן למימיהן פטור אבל אסור משום דאתו המשקה מעלמא. וכן פירש במשנה (יח.) דדש הוא מפרק דבר ממשאו "הגדל בתוכו". והראשונים הקשו לפירושו אמאי גזרו להדוקי אודרא אפומא דשישא (בדף קמא.) משום שמא יסחוט, הא אפי' אי סחיט לא עבר אלא אאיסורא דרבנן. ועוד תמהו שהיה לו לפרש דרב דכבשין לטעמיה דאמר לקמן דבר תורה אינו חייב על דריכת זיתים וענבים בלבד (עי' בהרשב"א קמה. ד"ה למימיהן. וק"ק שהתוס' ס"ל כרש"י ובקמה. הקשו לפירושו גבי כבשין עיי"ש. ויש ליישב). ולדברינו אתי שפיר, דרש"י רצה לבאר את רב אף לשיטתו, דס"ל לרש"י שכל פרי שסוחט למימיו, הוי דאורייתא, ומאי דס"ל לרב דדבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים, אין הכוונה שבשאר פירות לא שייך חיוב מדאורייתא, אלא לומר שבשאר פירות אם סחטם ע"י דריכה הוי שינוי ואינו חייב מן התורה, ולעולם אה"נ דאם סחטם ביד כדרכם אף רב מודה דחייב מדאורייתא. והדברים מדוקדקים בדברי רש"י גבי הא דאמר רב וכן תני דבי מנשה דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד, וז"ל, כלומר אסרה תורה מלאכה. ודריסת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה, אבל שאר "דריכות" לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו. ע"כ. ולכאו' היה לו לומר אבל שאר "פירות". וגם אריכות דבריו צריכה הבנה. אלא נראה פשוט דר"ל דלא אתא רב אלא לאשמועינן שאע"פ שהדורך זיתים וענבים חייב משום מפרק, מ"מ "הדורך" שאר פירות אינו חייב. שדווקא זיתים וענבים דריכתן הוי אורחייהו דמלאכתן אבל שאר פירות שהרוצה להוציא מימיהן דרכו לסוחטן, נמצא הדורכן עושה מלאכה בשינוי ופטור. ומעתה נימא, דאף רש"י באמת מבאר דרב דכבשין לשיטתיה אזיל דדבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים, היינו שום שאין דרך סחיטה בהכי (בדריכה בשאר פירות) וה"ה בכבשים דאינו חייב משום שאין דרך סחיטה במשקין דאתו מעלמא.
ונראה פשוט דלשיטה זו א"א לחלק בין סוחט פרי למימיו כדי לשתותם לבין סוחט פרי למימיו כדי לערבם במאכל או במשקה וכגון לימון. שהרי לא בעינן שם משקה וא"כ מאי נפק"מ לאיזה שימוש סוחטן. אלא כל שסוחטו לצורך מימיו הוי מפרק דאורייתא.
וראיה לזה ממש"כ רש"י (שבת יט.) גבי הא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך וכו' ומבואר דלכו"ע אסור לסוחטן בשבת. ופירש"י, "בוסר, ענבים בתחילתן כשהן דקים, מוציא מהן משקין לטבל בו בשר, לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ. מלילות, שיבולין שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו". ע"כ. ומבואר שאע"פ שהדרך לסוחטן לטבל בהן ולא לשתותן כמות שהן אסור. והתוס' שם (ד"ה השום) פירשו דשום ובוסר עשויין למשקין יותר מפגעין ועוזרדין ולפיכך אסור לסוחטן בשבת. וכצ"ל לרוב הראשונים הנ"ל שהדרך היה לסחוט שום ובוסר למשקין. שאם רק לטבל הו"ל להיות מותרים בסחיטה כיון שאין עליהם שם משקה תורני וגם אצל ב"א אינם נחשבים משקה. והלא מימי השום והבוסר החריפים והחמוצים אינם ראויים לשתיה כמות שהם ובודאי היו מערבין אותם במים וכדו' להטעימם. וא"כ מוכח מהכא דאסור לסחוט פירות שהדרך לסחוט מימיהן למשקה אף אם אין דרך לשתותם כמות שהן אלא לערבם עם מים וכדו'.
ואין זה סותר למש"כ הרא"ש בתשובה (כלל כב ב) והובא בבית יוסף (סי' שכ) וז"ל, "וששאלת על סחיטת לימוני"ש, נראה שהם בכלל שאר פירות שמותר לסוחטן. שאין דרך כלל לסחוט לימוני"ש לצורך משקה אלא לצורך אוכל, ומותר לסוחטן בשבת". ע"כ. דמשמע לכאורה דרק אי הוה לצורך משקה בפני עצמו אז הוה אסור, דאדרבה, ממש"כ שאין דרך "כלל" לסחוט לימוני"ש לצורך משקה משמע שלא היה דרכם להשתמש במיץ הלימון לעשות ממנו משקה כלל, ואף לא לערבו במשקה, אלא רק לערבו באוכל, וכמו שכתב להדיא 'אלא לצורך אוכל'. וסברא גדולה איכא לחלק בין דבר שהדרך לסוחטו כדי לערבו באוכל, לבין דבר שהדרך לסוחטו לערבו במשקה. שאם הדרך לסוחטו כדי לערבו אח"כ באוכל, רחוק הוא מלהיחשב משקה אצל ב"א, שהרי הוא כרוטב לטיבול וכתבלין בלבד, וליכא למיגזר כלל אטו זיתים וענבים. אבל דבר שהדרך לסוחטו כדי לערבו במשקה הרי זה כמשקה כיון שלבסוף שותין אותו (וכעין שכתב החזו"א בסי' נו אות ז גבי סחיטה על סוכר עיי"ש). ובפרט שזיתים וענבים נמי דרכם היה לשתות השמן מעורב באניגרון (מי סלקא) כדאיתא בברכות (לה:) כיון שהשמן לבדו מזיק. וגם היין היו מוזגין אותו בהרבה מים [אמנם הרדב"ז בתשובה (ח"א סי' י) כתב שיש לדקדק מדברי הרא"ש שמותר לסחוט לימונים כדי לערב מימיהם במים ולשתותו, וז"ל "שאלת ממני אודיעך על מה סמכו במצרים לסחוט לימון לתוך מי הסוכר בשבת והרי וכו'. תשובה, סמכו להם על תשובת הרא"ש ז"ל שהתיר לסחוט אותה בשבת שהם בכלל שאר פירות שמותר לסחטן. אלא דאיכא למידק דילמא במקומו של הרא"ש ז"ל לא היו עושין מי לימונים, ולפיכך התיר. אבל במצרים שעושין מהם משקה וממלאים ממנו חביות ומוליכין למכור במקומות אחרים, הרי הוא כמי תותים ורימונים של בית מנשיא שהיו סוחטין מהם אפילו בחול להוציא מהם משקה, ומשו"ה אסרו לסחוט אותם בכל מקום בשבת. ומפני קושיה זו למדתי לסחוט הלימונין על הסוכר קודם שינתנו עליהם מים, דהוי משקה הבא לאוכל ומותר. ומ"מ צריך ליישב המנהג. ואפשר שנהגו כן מפני שלא ידעו שממלאים ממשקה הלימונין חביות חביות. ומסתברא לי שאין סחיטת הלימונין דומה לסחיטת זיתים וענבים דהתם אין שותין אותו משקה כמות שהוא אלא לטבל בו האוכל. ודקדקתי כן מלשון הרא"ש ז"ל באותה תשובה שכתב שאין דרך כלל לסחוט לימונין לצורך משקה אלא לצורך אוכל ומותר לסוחטן בשבת ע"כ. ומדקאמר לצורך אוכל משמע שסוחטין אותן אלא שהוא לצורך אוכל. דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר שאין דרך כלל לסחוט לימונין למשקה אלא לאוכל. וזה טעם נכון לקיים המנהג". עכ"ל. ומבואר דבתחילה החמיר לסחוט הלימון לתוך סוכר. וליישב המנהג כתב שלא ידעו וכו'. ולבסוף העלה לדינא להקל בכל גוונא וכמו שסיים "לקיים" המנהג. והנה עפר אני תחת כפות רגלי הרדב"ז זצ"ל, אבל תורה היא וללמוד אני צריך, ולא זכיתי להבין מש"כ לדקדק ממש"כ הרא"ש שאין דרך כלל לסחוט לימונים 'לצורך' משקה אלא 'לצורך' אוכל, דשרי לסחוט לימון לתוך מי הסוכר. דאדרבה זהו גופא שמעינן לאסור, דר"ל שאילו היה הדרך לסחוט הלימונים ולשתותם לבסוף ע"י תערובת מים וכדו' היה אסור לסוחטם וכדין סחיטת הבוסר החמוץ שהדרך לערב מימיו במים ולשתותם ותנן דאסור לסוחטם בשבת. אבל כיון שאין דרך 'כלל' לסחוט הלימונים 'לצורך' משקה אלא לצורך אוכל, לפיכך מותר לסוחטן בשבת. ובזה אתי שפיר טפי דה'לצורך' הראשון הוא דומיא דה'לצורך' השני דר"ל ע"י תערובת.
ונ"ל פשוט שכן פירש מרן הבית יוסף (סי' שכ ד"ה תותים) את דברי הרא"ש. שהרי הביא בתחילה את דברי הרא"ש ללמוד מהם לעניינו, ולבסוף כתב, "ויש לתמוה שבמצרים נוהגים לסחוט לימוני"ש לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג, ואין נמנעין מפני כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים וכו'. ואפשר דלא מיתסר אלא כששותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר. א"נ וכו'." והרי שהוקשה לו מנהג מצרים כלהרדב"ז, וכשתירץ כתירוץ הרדב"ז כתבו בלשון אפשר, ואילו פירש דברי הרא"ש כהרדב"ז דלצורך משקה דנקט ר"ל לצורך לשתותו לבדו, דבכה"ג דוקא אסור לסוחטו, ולצורך אוכל דנקט ר"ל לצורך לערבו בדבר אחר ואפילו במשקה, דבכה"ג שרי, א"כ היה לו לומר דע"פ הרא"ש שהביא לעיל אתי שפיר מנהג מצרים. וכמו שכתב הרדב"ז. ולא היה לו לתרץ מעצמו ובלשון אפשר. אלא ע"כ שהבין דברי הרא"ש דלא שרי אלא כשהדרך לסחוט הלימון כדי לערבו באוכל. ורק ליישב מנהג מצרים כתב דאפשר שאף כשהדרך לסוחטו כדי לערבו במשקה נמי שרי, ולא נאסר אלא דבר שהדרך לסוחטו כדי לשתות למימיו כמות שהם].
ונראה דלחילוק זה נתכוין שיבולי הלקט (סי' צ והובא בב"י שם) במש"כ בשם הר' יהודה ב"ר בנימין וז"ל "כתב הרב רבי ישעיה (כ"ה בשיבולי הלקט שלפנינו. ובב"י הגירסא רבי יאשיה) שכל שדרכו בסחיטה כגון תפוחים שמוציאים מהם יין, וכן לימונים חדשים (ר"ל שאינם יבשים) שסוחטין אותן למימיהם, אסורים דדמו לרימונים. והר' יהודה ב"ר בנימין כתב, נראה דמותר לסחוט הלימונים. דלא דמו שום ובוסר ומלילות, דהני דרכן בכך והוו דומיא דזיתים וענבים שהרי רגילים לסחוט הבוסר לצורך הקיץ, וגם השום דרכו בכך כדאמרינן במשנה עדיות פ"ב שום שריסקו מערב שבת וכו'. אבל הלימונים דומים לפגין ופרישין דאין דרכן בכך ומותר לסחטן בקערה אע"פ שאין בה אוכל ועתיד לערב שם אוכל. דכולי עלמא ידעו דלמתק אוכלא עביד ולא לצורך משקה". ע"כ. ולכאו' צריך להבין מהו שכתב ששום ובוסר דרכן בכך והלימונים אין דרכן בכך, והרי הלימונים עומדים לסחיטה יותר מהשום. אלא ר"ל שהשום והבוסר והמלילות דרכם להסחט לצורך משקה, ועל כרחך היינו לערבם במים ולשתותם שהרי א"א לשתות מי השום והבוסר לרוב חריפותם וחמיצותם. וזהו שכתב לצורך הקיץ שבקיץ היו סוחטין הבוסר ועושין ממנו משקה ע"י עירבבו במים לשתותו כחום היום. וזהו שכתב והוו דומיא דזיתים וענבים שהם משקה. משא"כ לימונים דומים לפגין ופרישין כיון שאין דרך לסחוט הלימונים למשקה כלל, אלא רק לערב באוכל. ולפיכך מותר לסוחטן כדי לערב מימיהם באוכל. דכולי עלמא הרואים שסוחט הלימון לקערה ריקה יודעים דלמתק אוכלא עביד ולא לצורך משקה ולא מיחלף בזיתים וענבים. ונמצאו הרא"ש ושיבולי הלקט הולכים בדרך אחת.
ד. ועתה נבוא לברר דעת מרן הש"ע ז"ל לדינא בזמנינו. והנה כבר נתבאר דמש"כ בבית יוסף בשם הרא"ש ושיבולי הלקט להתיר סחיטת הלימון בשבת, זהו ע"פ מנהג זמנם שלא היה דרכם לשתות את מי הלימון כלל, לא לבדם ולא בתערובת מים וסוכר וכדו', אלא דרכם היה רק לטבל בהם אוכל. אבל אם הדרך לשתות מי הלימון, אע"פ שאינו אלא בתערובת מים וכדו' משמע דדעתם ז"ל לאסור. וא"כ בזמנינו שרגילים לשתות מיץ הלימון עם מים, אסור לסוחטו בשבת. אלא שיש לדון ע"פ מש"כ שם בב"י גבי מנהג מצרים וז"ל, "ויש לתמוה שבמצרים נוהגים לסחוט לימוני"ש לתוך מים שנתנו בהם סוכר לשתות לתענוג, ואין נמנעים מפני כך לסחטן בשבת לתוך אותם מים. ולא ראינו מי שמיחה בידם ולא ראינו מי שפקפק בדבר. ואפשר דלא מיתסר אלא כששותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר. אי נמי, דלא מיתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואח"כ מערבים אותם, אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר, שרי". עכ"ל. והיינו שבתירוץ הראשון בא להתיר מצד דרך כוונת סוחטי הלימון, שלפי שדרכם להתכוון שלא לשתותו כמות שהוא, אינו נחשב משקה אצל ב"א ולא מיחלף בזיתים וענבים. (ומשו"ה שרי אף לסוחטו לשתות מימיו כמות שהן דבטלה דעתו אצל כל אדם). ובתירוץ השני בא להתיר מצד דרך פעולת סוחטי הלימון, שלפי שדרכם לסוחטו לתוך למשקה לא מיחלף בזיתים וענבים שהדרך לסוחטם לכלי ריקן (ומשו"ה שרי אף לסחוט הלימון לכלי ריקן וכנ"ל). [ופשוט שאין ללמוד מכאן להתיר סחיטת כל פרי לתוך משקה. דדוקא מפני שכך היה הדרך בלימון קאמר דשרי וכמשנ"ת. ודוקא לתוך אוכל מותר לסחוט אפי' זיתים וענבים מפני שמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי והרי זה כמפורר אוכל וכמבואר בגמ' ובראשונים. אבל למשקה אסור. וכ"כ בתשובת הרדב"ז (ח"א סי' י' וח"ב סי' תרפ"ו), ובמג"א (סי' ש"כ ס"ק י') ובאליה רבה (שם ס"ק ו') ובחסד לאלפים (שם אות ג') ובבן איש חי (ש"ש פר' יתרו אות א') ובביאה"ל (סי' ש"כ ס"ד ד"ה הבא). ולא הוצרכתי לזה אלא מפני מי שטעה מהב"י כאן].
והנה בזמנינו רוב הלימונים נסחטים לכלי ריקן ואח"כ מערבבים את מימיו עם מים וסוכר וכדו'. וא"כ לתירוץ הראשון מותר לסוחטו בשבת ולתירוץ השני אסור. אך מכיון שבב"י הביא את דברי הרא"ש ושיבולי הלקט שלא התירו אלא כשהדרך לערב את מי הלימון עם אוכל דוקא וכמנהג זמנם, אבל כשהדרך לערבם עם משקה אסור, א"כ מסתבר דמש"כ בש"ע (סי' שכ ס"ו) "מותר לסחוט לימוני"ש", כתב כן למנהג רוב ככל העולם בזמנו שהיו סוחטין לצורך ערבוב באוכל. אבל מקום שנוהגים לסחוט הלימון לצורך ערבוב במשקה לעולם אימא לך דדעתו ז"ל לאסור לכתחילה לסחוט בשבת וכדעת הרא"ש ושיבולי הלקט. ורק מכיון שבמצרים נהגו לסחוט לצורך ערבוב במשקה כתב ליישב מנהגם.
אך שא"כ יקשה, דבבית יוסף שם מבואר שאפילו אם רובא דעלמא אין נוהגין לסחוט פרי מסויים למימיו, אם נודע לנו שבשום מקום סוחטין אותו למימיו, אסור לסוחטו. וכדאשכחן ברימונים שלא היו נוהגים לסוחטן, ואפ"ה אסרו משום דבית מנשיא. ואפילו מאן דאקשי ומנשיא הוי רובא דעלמא, לא אקשי הכי אלא משום דכיון דיחידאה הוא בטלה דעתו, אבל אם היה מנהג מקום אחד לסוחטן היה ניחא ליה דניחוש להם וכדחיישינן למנהג ערביא גבי מקיים קוצים בכרם. ע"כ מהב"י. ואם נאמר דדעתו ז"ל לאסור לסחוט דבר שהדרך לסוחטו כדי לערב מימיו במשקה, ורק לימד זכות על מנהג מצרים, יקשה דלכל העולם יש ליאסר מפני שבמצרים שהוא אתרא הדרך לסוחטו למשקה. ואם נתכוון ליישב מנהג מצרים ועל יסוד זה ליישב מנהג כל העולם, א"כ נמצא שכשכתב בש"ע מותר לסחוט לימוני"ש נתכוון לפסוק לדינא להקל כמנהג מצרים לסחוט לימון אפילו כדי לערבו במים.
ואולם באמת נראה דמעיקרא לא הוקשה להב"י כלל הא דכל העולם ייאסר משום מצרים. וכדמשמע ממש"כ ויש לתמוה שבמצרים נוהגים וכו' ואין נמנעין מפני כך לסחטן בשבת "לתוך אותם מים", ומוכח דמה שתמה ואין נמנעין וכו' קאי על מצרים שהרי הם שהיו סוחטין למים. וזהו שכתב ולא ראינו מי שמיחה בידם. היינו ביד מצרים. אבל הא דכל העולם סוחטין בשבת אע"פ שבמצרים סוחטין למשקה ניחא ליה אע"פ שמצרים הוא אתרא. ודוחק לפרש בע"א.
וטעם הדבר צ"ל ע"פ מש"כ הריטב"א בחי' (הנד"מ שבת צב:) דיש מנהג מקום הגורם שבכל העולם יהיה הדין על פיו, ויש מנהג מקום שרק אותו המקום נידון על פיו, ויש מנהג מקום שאפילו לאותו מקום לא מהני דבטלה דעתם אצל כל העולם. וז"ל, קשה לי, דהכא אמרינן דמנהגא דהוצל (לשאת משאות על ראשיהם) אפילו לדידהו לא מהני (ולפיכך המוציא למשא על ראשו פטור). ובעלמא אמרינן דלא הוי אתרא רובא לעלמא, אבל לדידהו מהני, כדאמרינן בפ"ק דקידושין (ו.) באומר חרופתי ביהודה שהיא מקודשת. וכן גבי טבהקי וכו' בעירובין (כט:). ולקמן בפרק חבית (קמד:) אמרינן הלכה סוחטין ברימונים וכו' ופרכינן מי דמי ערביא אתרא וכו' דאלמא כל היכא דהוי אתרא אזלינן בתריה לעלמא. והנכון, דכל שהוא מנהג משונה לכל העולם, ומפני שהיו נוהגים כן כגון הא דהוצל אף לדידהו לא מהני מנהגא ובטלה דעתם אצל כל אדם. וכשהמנהג אינו משונה, והיו ראויים לנהוג בו שאר מקומות, ואין נוהגים בו, מהני מנהגא למקום שנוהגים בו בלבד. והיינו ההיא דחרופה וההיא דטבהקי. אבל היכא שמה שאין נוהגים בו כן בשאר מקומות אינו אלא מפני שאינם צריכים, ודאי מהני מנהגם לכל העולם, והיינו ההיא דקוצים בכרם שמקיימים בערביא לפי שיש להם גמלים לרוב ואין נוהגים כן בשאר מקומות מפני שאין להם גמלים לרוב". עכ"ל הריטב"א. ומבואר דמנהג שאינו משונה, והיו ראויים לנהוג בו שאר מקומות ורק שאינם נוהגים בו לפי שלא עלה בדעתם וכדו', מהני מנהגא למקום שנוהגים לבד. והכא נמי שבמצרים נהגו לסחוט את הלימון כדי לערבו במים ולשתותו, ובכל העולם יכלו לעשות כן, כשם שסחטוהו כדי לערבו באוכל, אלא שלא הכירו עדיין אפשרות זו. וכל כה"ג מהני מנהגא למקום שנוהגים בו בלבד וכהא דהוצל. ואפשר דמשו"ה לא הוקשה להב"י מנהג העולם מחמת מצרים, אלא רק מצרים בלבד.
והדרינן לדוכתין דמש"כ בש"ע מותר לסחוט לימוני"ש לא נתכוין אלא לפסוק את המבואר בתשובת הרא"ש ובשיבולי הלקט וברבינו ירוחם שהביא בבית יוסף (ד"ה תותים וד"ה ומה שהתיר) שכיון שהדרך לסוחטו כדי לערב מימיו באוכל, וכמנהג כל העולם בזמן ההוא מלבד מצרים, לפיכך שרי. וא"כ, בזמנינו שדרך לסחטו גם כדי לערב מימיו במשקה, אסור. דאף מש"כ הב"י בתירוצו הראשון להתיר בכה"ג, אינו אלא ליישב מנהג מצרים [וע"ע במג"א סי' שכ ס"ק א ובנתיב חיים ובמחצית השקל ובפמ"ג באשל אברהם שם, ובמשבצות זהב ס"ק ה].
ה. אמנם מהט"ז (ס"ק ה) מוכח שפירש דברי שיבולי הלקט שמתיר לסחוט הלימון כדי לערב מימיו במשקה. וז"ל הט"ז, "והעיקר הוא כמו שכתב הב"י אח"כ בשם שיבולי הלקט דכולי עלמא ידעי דלמתק אוכלא עביד ולא לצורך משקה וכו'. והכא נמי בזה (בלימון) אינו מכוין רק לתת טעם במים". ע"כ. וקשה, דשיבולי הלקט חילק בדבריו בין סחיטת שום ובוסר דאסור לבין סחיטת לימון שמותר ומשמע להדיא מדבריו שביאור החילוק דשום ובוסר הדרך לסוחטן כדי לערב מימיהן במשקה ולפיכך אסור והלימון הדרך לסוחטו לערב מימיו באוכל ולפיכך שרי וכמו שנתבאר לעיל מילתא בטעמא. (ובמנוחת אהבה ח"ב פ"ו הערה 40 פירש בשיבולי הלקט דבר תימה שהשום רובו לסחיטה והלימון אין רובו לסחיטה. וגם אין פירושו במשמעות הלשון. והמחוור כדפרישית). ועי' בפמ"ג (מש"ז ס"ק ה).
גם במג"א (ס"ק ח) משמע שמתיר לסחוט הלימון כדי לערבו במשקה, שפתח בדברי הרא"ש שכיון שנסחט לצורך אוכל שרי, ואח"כ כתב, "ואפילו נוהגין לסוחטו לתוך מים לשתות שרי כיון שאין דרך לשתותו לבדו". ע"כ. ובפשטות הא דנקט "לתוך מים" אינו תנאי בהיתר, אלא שכן היה מעשה בנידון דהב"י מהא דמצרים. אבל לדינא נקט לעיקר כתירוץ הראשון שבב"י. אמנם אפשר שקיצר בלשונו ובחדא מחתא נקט לב' התירוצים וא"כ בזמנינו שהדרך לסחוט הלימון לכלי ריקן ורק אח"כ לערבו במים, אפשר דגם להמג"א אסור.
ו. העולה מכל הנ"ל שלדעת הרדב"ז הנ"ל יש להתיר גם בזמנינו סחיטת הלימון בשבת. וכן לדעת הט"ז (ס"ק ה'), ועקרי הד"ט (סי' י"ד אות צ"ב), ופתח הדביר (סי' ש"כ סק"ב), וערוך השלחן (סעיף י"ז) ותורת השבת (ס"ק ט') ומטה יהודה (ס"ק ד') ובני ציון (ס"ק ט'). וכן פשטות דעת המג"א (ס"ק ח'). וכן העלה למעשה מרן הגר"ע יוסף שליט"א בלוית חן (ס"ק נ"ז).
אבל היעב"ץ במר וקציעה (סי' ש"כ) כתב לדחות מש"כ הב"י ליישב מנהג מצרים וכתב שהסוחטים לימונים בשבת חוששני להם מחטאת. והחיד"א במחזיק ברכה (ס"ק ב') העלה לחוש לזה. גם בחיי אדם (כלל י"ד סי' ד') ובנשמת אדם שם הסיק להחמיר בזה, וכ"כ הגר"ח פלאגי' ז"ל ברוח חיים, והגרי"ח ז"ל בבן איש חי (ש"ש פר' יתרו אות ה'). וכ"פ בחזון איש (סי' נ"ו אות ז'), ובאז נדברו (ח"א עמ' ל"ז) ובמנוחת אהבה (ח"ב פ"ו סי"א).
ולמעשה נלענ"ד דלכתחילה יש להחמיר בזה. דאף דבפלוגתא דרבוותא אנן בתר שיפולי גלימי דמרן הש"ע ז"ל אזלינן, הנה כאן בפשטות אף לדעת מרן הש"ע ז"ל אסור בזמנינו לסחוט הלימון בשבת. וכמשנ"ת לעיל דמוכח מדבריו שפירש דברי הרא"ש ושיבולי הלקט ורבינו ירוחם שהתירו לסחוט הלימון בשבת דוקא מפני שהדרך בזמנם היה לסוחטו לצורך ערבובו באוכל, אבל דבר שהדרך לסוחטו גם לשם ערבובו במשקה [וכגון הלימון בזמנינו] הרי זה כשום ובוסר ומלילות דתנן דאסור לסוחטם בשבת (ודלא כהבנת הרדב"ז את דברי הרא"ש). ומש"כ בבית יוסף ב' טעמים להתיר למשקה אינו אלא ליישב מנהג מצרים, אבל בש"ע פסק ע"פ הרא"ש ושיבולי הלקט ורבינו ירוחם לפי הנהוג ברוב העולם בזמנו לסחוט לצורך אוכל, ולפיכך התיר (ואפילו סוחטו לצורך משקה, דבטלה דעתו). ולעולם דעתו ז"ל לאסור לסחוט לכתחילה לצורך ערבוב במשקה ורק מצרים שנהגו נהגו ושוב הראוני שכפירוש זה בדעת מרן הב"י ז"ל כתב בשביתת השבת (דש ס"ק מז) עיי"ש. ומה גם שאף אם נאמר דדעתו ז"ל לנקוט לדינא לכל מקום שדרכם לסחוט למשקה, את מש"כ ליישב מנהג מצרים, ולזה נתכוין במה שסתם להתיר בשו"ע, עדיין אפשר שלא התיר אלא ע"פ הטעם השני או עכ"פ בצירוף ב' הטעמים שכתב בב"י, שאין שותין את מי הלימון לבדם, וגם שהדרך לסוחטו תוך מים ולא דמי לזיתים וענבים שהדרך לסוחטם לכלי ריקן. וא"כ בזמנינו שאמנם אין שותין את מי הלימון לבדם אבל הדרך לסוחטם לכלי ריקן יהיה אסור לסוחטם בשבת אף לתוך מים.
ובפרט שגם המבואר בהרא"ש ושיבולי הלקט בשם הר"י ב"ר בנימין ורבינו ירוחם להתיר סחיטת הלימון לצורך ערבובו באוכל, אינו מוסכם לכו"ע, שדעת ר' ישעיה לאסור, והביאו בשיבולי הלקט שם. וכ"ה בפסקי הרי"ד (שבת קמה.) ובפסקי ריא"ז נכדו (שם. והובאו דבריו בשלטי הגיבורים שעל הרי"ף קמד:. וכנראה שר' ישעיה שבשיבולי הלקט הוא רי"ד או ריא"ז). ולדבריהם בכל גוונא אסור לסחוט לימון דכל שצריך למימיו הוי כתותים ורימונים.
ומה גם דלשיטת רש"י (קמד:) ותוס' (שם ד"ה ה"נ ובדף יט. ד"ה השום) כל הפירות שסחטן למימיהן אחשבינהו והוי איסורא דאורייתא. והרבה פוסקים חששו לשיטה זו. ומהם הב"ח (סי' שכ ד"ה ומ"ש ושאר) וז"ל "הלכך נראה לפע"ד דאין להורות שום היתר בשום פרי לסוחטו למימיהן חלילה וחלילה וכו' והכי נהוג עלמא לאסור כל פרי לסוחטו למימיהם". ע"כ. וכ"כ החיי אדם (כלל יד ג) שכיון שיש אומרים דמיחייב לכן צריך להזהר שלא לסחוט שום פרי. וכ"פ הקצש"ע (סי' פ סי"ב), והחסד לאלפים (סי' שכ אות א) והבן איש חי (ש"ש פר' יתרו אות ג) ועוד.
ז. עוד רגע אדבר במש"כ הרדב"ז בתשובה (ח"א סי' י) המובאת לעיל אות ג' שאף אם אסור לסחוט הלימון, מ"מ מותר לסוחטו לתוך סוכר דהוי משקה הבא לאוכל דשרי. ע"כ. וכן כתבו החיד"א במחזיק ברכה (סי' שכ אות ב), והגר"ח פלאג'י בכף החיים (סי' ל אות לב), והתפארת ישראל (בכלכלת השבת מלאכת דש), והבן איש חי (ש"ש פר' יתרו אות ה), והמשנב"ר (סי' שכ ס"ק כג ובשעה"צ ס"ק כז), והגר"ח סופר בכף החיים (שם ס"ק לו).
אולם אין הדבר מוסכם. שבספר פתח הדביר (סי' שכ אות ב) השיג על דברי הרדב"ז דאין לדמות סחיטת הלימון לתוך סוכר לסחיטה לתוך אוכל, דדוקא באוכל שנאכל לבסוף חשיב המשקה הבא אליו כמשקה הבא לאוכל ושרי. אבל הסוכר בכה"ג לא בא אלא למתק המשקה מחמיצותו, ואין להחשיבו כאוכל. ע"כ. ובצמח צדק בפירוש המשניות שבת (פרק חבית דף ס ע"ד) העיר על דברי הרדב"ז שלפי שהסוכר נהפך לבסוף למשקה כאשר מערבים אותו במים א"כ צ"ע אם יש לזה דין משקה הבא לאוכל. ע"כ. ובקצות השלחן (סי' קכו בבה"ש דף סג) הביא דבריו והסיק לאסור. ובחזו"א (סי' נו אות ז) כתב וז"ל: "לסחוט לימון על סוכר ולאכול את הסוכר ודאי מותר כדין לסחוט על האוכלין. אבל אם דעתו ליתן את הסוכר לתוך המים נראה דסחיטה זו אסורה. דכיון שדעתו למשקה חשיב משקה כשיוצא קודם שנבלע בסוכר. ואף אם היה אפשרי שלא יהיה המשקה בעולם אלא היה נפרש לתוך הסוכר, י"ל דחשיבא סחיטה כיון שסוחט למשקה. ואפשר שאם יאכל רובו והמיעוט ישליך למים מותר. ואם צריך ליתן מיץ לימון לתינוק לרפואה יש לעשות כן". הרי לנו דלפתח הדביר משקה הבא לאוכל כאוכל דמי רק כשהמשקה משרת את האוכל ולא להיפך. ולקצות השלחן אם האוכל הופך לבסוף למשקה אינו נחשב אוכל אלא משקה. ולחזו"א כיוון שמיץ הלימון מיועד לשתיה לבסוף, מה בכך שסוחטו בינתיים אל תוך סוכר. ויש להעיר קצת על סברת קצות השלחן, מהא דאינפאנד"ה שהיא פשטידה שיש בה שומן ומותר להניחה כנגד האש להתחמם ואע"פ שהשומן שבתוכה נימוח לבסוף, כמבואר בש"ע ס"ס שיח. הרי דבמעשה שבת אזלינן בתר שעת הפעולה ויש להאריך בזה. ומ"מ למעשה נראה דהואיל ואיסור סחיטת פירות מלבד זיתים וענבים אינו אלא מדרבנן, חזי לאיצטרופי דעת המתירים לסחוט לימון אף לכלי ריקן, להקל עכ"פ כשסוחט על הסוכר ואף על פי שדעתו אחר כך לערבבו במים, דאפשר דחשיב עכ"פ משקה הבא לאוכל. והמחמיר גם בזה לחוש לסברות האוסרים תע"ב.
בסיכום: אע"פ שמרן הבית יוסף ז"ל כתב ליישב מנהג מצרים שנהגו לסחוט לימון לתוך מים למשקה, ובש"ע סי' שכ סעיף ו' סתם להתיר לסחוט לימון, מ"מ בזמננו יש לאסור לכתחילה לסחוט לימון לתוך כלי ריקן או לתוך משקה, ורק לתוך אוכל כסלט ירקות או דגים מותר (ויזהר שלא יברור את גרעיני הלימון הנופלים לסלט וכדומה, דהוי בורר פסולת מתוך אוכל). וכשסוחט לתוך אוכל יהיה זה דוקא באופן שהמיץ הנסחט נבלע בתוך האוכל או שבא לתקן את האוכל וכמבואר בש"ע סי' שכ סעיף ד' וסי' תק"ה סעיף א'. ולסחוט לימון לתוך סוכר יש להקל אע"פ שדעתו לערבבו אח"כ במים ולעשותו משקה. והמחמיר גם בזה תע"ב. זהו הנלענ"ד מעיקר הדין. ומ"מ הואיל והוא מידי דרבנן, המיקל לסחוט לימון אפילו לכלי ריקן, יש לו אילנות גדולים להישען עליהם.