אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים › סימן כו

נזר כהן

חלק אורח חיים · סימן כו

סימן כה

שימוש במגבונים לחים או בנייר רטוב בשבת

בס"ד. תמוז תשס"ח.

לכבוד מר אחי הנעלה, חו"ב משנתו קב ונקי

הרה"ג זוהר כהן שליט"א

באשר עורר במה ששמע מכמה וכמה אברכים שנבוכים בו, אם מותר להשתמש בשבת במגבונים לחים שדרך לנגב בהם התינוקות ועוד, שיש המסתמכים על מש"כ הגר"י יוסף שליט"א בילקו"י (ס"ס שב) שהמיקל במקום צורך לנגב בהם בנחת יש לו על מה שיסמוך, ויש הטוענים כנגדם שיש לאסור בזה משום סחיטה. ואם יש חילוק בזה בין מגבוני בד לחים לבין מגבוני נייר לחים.

תשובה: הנה כנודע איסור סחיטה בשבת שייך בשתי מלאכות. האחת במלאכת מלבן כשסוחט לצורך ניקוי הבגד, והשניה במפרק שהוא תולדה דדש כשסוחט לצורך השימוש במה שיוצא מהנסחט, שהוא דומה לדש שע"י לחץ שמפעיל ע"ג החיטה מוציא את מה שראוי לאכילה מתוך הקליפה שאינה ראויה. וה"ה בזיתים וענבים כשסוחטם ומוציא את המשקה שבהם מתוך קליפתם. וסחיטתם דאורייתא לפי שיש על היוצא מהם שם משקה משבעה משקין. אבל הסוחט דבר שאין שם משקה על המיץ היוצא ממנו לפי שאינו אלא הפרשה בעלמא בבחינת זיעה וכגון שסוחט פרי משאר פירות הנסחטים, אין איסור סחיטתו אלא מדרבנן כדאיתא בש"ע ר"ס ש"כ.

והנה בגמ' שבת (קיא.) וכתובות (ו:) איתא האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא. ופירש"י בגד כורכין בברזא חבית של חרס מפני שאין הנקב שוה, אסור להדוקא בנקב משום סחיטה. ובתוס' כתובות שם (ד"ה מסוכרייתא וע"ע בתוס' שבת קיא. ד"ה האי) הקשה ר"ת אמאי אסור להדוקה והלא איסור סחיטה הוא משום ליבון, ולא שייכא בשאר משקים, דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים. והביא לזה כמה ראיות. ופירש הא דאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכח:) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה ומשני אין סחיטה בשער דמשמע דשייך סחיטה בשמן, וכן בפ' נוטל (שם דף קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו משום דאתי לידי סחיטת שמן הנבלע בו, ההיא סחיטה לר"ת הויא משום מפרק ואסורה כמו סחיטת זיתים וענבים. אבל במסוכרייתא דנזייתא אומר ר"ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד אע"ג דהוי פסיק רישא. וכן פירש בערוך דכל פסיק רישא דלא ניחא ליה שרי. אלא האיסור להדק המסוכרייתא דנזייתא כתב הערוך בלשון אחר שמא תיבטל הסתימה אצל החבית ונמצא עושה כלי בשבת (ובערוך (ערך סבר) כתב עוד דמיירי בכיסוי שמניח על פי החבית מלמעלה, דניחא ליה בסחיטתו משום שהנסחט ממנו יורד אל תוך החבית ולעולם איסורו משום מפרק. והו"ד בתוס' רי"ד ועוד ראשונים וכ"ה בבית יוסף סי' שכ עיי"ש). ולדעת ר"י גם בשאר משקה אסור לסחוט משום ליבון כיון שס"ס מנקה במשהו את הבגד. וכתב עוד דמצינן למימר נמי דאסור להדוקא משום מפרק. ואף ע"ג דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה. עיי"ש.

ומרן השלחן ערוך כתב בסי' שכ (סי"ח) בזה"ל "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אע"פ שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי. דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ומותר. וחלקו עליו ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר. ויש ללמד עליהם זכות דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר, מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה. ולפי שאין טענה זו חזקה ויש לגמגם בה טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב". ועיי"ש במגן אברהם (ס"ק כג) ושאר נו"כ. והנה בניד"ד שמנגב במגבוני בד הספוגים במי ניקוי, נראה דהגם דליכא משום מלבן משום דאדרבה ע"י הניגוב מלכלך את הבד שמנגב בו, עכ"פ איכא ביה משום מפרק תולדה דדש, כיון שע"י הניגוב נסחט ממנו המי סבון שבתוכו. ולא מיבעיא לדעת האוסרים בפסיק רישא דלא ניחא ליה, אלא אפי' לר"ת שהתיר להדק המסוכרייתא מצד מפרק לפי שהנסחט הולך לאיבוד מ"מ הכא יודה לאסור כיון דניחא ליה במים היוצאים מהבד לפי שע"י זה ינקה יותר בטוב וזהו השימוש בנסחט. ולא גרע מהסוחט ענבים ושותה יין שהיין כלה על ידי כך מן העולם אלא שזהו שימושו. ורק במסוכרייתא שהיין הנסחט נופל לקרקע ללא שימוש התיר ר"ת משום שהולך לאיבוד (ובספר מאור השבת (ח"ב עמ' תקכה) מובא מכתב מהגרש"ז אוירבאך שאין במגבונים לחים משום מפרק לפי שגם המגבון וגם הנסחט הולך לאיבוד. והעירו הרב המחבר במכתב שהגרש"ז עצמו אסר לחטא מקום הזריקה בצמר גפן אע"פ שנזרק אח"כ, והשיבו הגרש"ז דדש הוא "שמפרק כדי להשתמש ולא שהפירוק הוא ההשתמשות". וסיים שמחזיק לו טובה על שהעירו מצמר גפן שלכאורה היינו הך. עיי"ש לשונו במכתב שלא ברור מתוכו מהי מסקנתו למעשה.

ועי' להלן מהמובא בשמירת ש"כ בשם הגרש"ז. ומ"מ אנן בדידן שאם בשעה שמפרק נעשה השימוש הוי מפרק גמור דמאי נפק"מ מתי נעשה השימוש הא ס"ס מפרק לצורך שימוש במתפרק. וכן מוכח ממש"כ בשכנה"ג (סי' שכ בהגב"י סק"ה) לאסור ניקוי ידיו ע"י שמשפשפם בלימון משום סחיטה אע"פ שהמשקה הולך לאיבוד. וכ"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' נח) לאסור ניקוי הידים ע"י שמשפשפם בענבים וכתב "ואין מקום להתיר כיון דהולך המשקה לאיבוד א"כ לא יהיה בו משום סחיטה, שהרי כיון שהמשקה היוצא צריך לו, מה לי לשתיה מה לי לרחיצה". ופשוט). אא"כ מנקה דבר שאינו מלוכלך כ"כ ודי לו בלחות החיצונית שבמגבון הבד ולא ניחא ליה דהיינו לא איכפת ליה שיצא מה שבתוכו, דאז הדרינן לפלוגתא הנ"ל. אלא שא"כ נתת דבריך לשיעורין ומי יידע לשער כמה רטיבות נדרשת לו לאותו ניקוי, וכמה מים ספוגים בבד המגבון ונסחטים. ואפילו אי נימא ליה לנקות בנחת מי יודע לשער מה נקרא ניקוי בנחת באופן שלא נסחט ממנו מאומה המועיל לניקוי וכל זה הוי בכלל ספיקא דאורייתא. שהלא מה שאינו יודע לשער מהו השיעור המדוייק של המים הנדרשים לניקויו של לכלוך זה וכמה מים נסחטים בפועל כשמנקה בו, אינו מחשיב את פעולתו לאינו פסיק רישא. דאינו פסיק רישא היינו כשעושה פעולה המותרת מצד עצמה, והספק אם תיעשה עמה מלאכה אסורה הוא ספק צדדי שאינו ידוע אם תצטרף לזה מלאכה שאינו מתכוון אליה וכגון גורר שלחן ואינו יודע אם ייעשה עי"כ חריץ באדמה, אבל לא כשיש ספק בגוף המעשה שמתכוון לעשות אם נכלל בו איסור. שאפילו לפמש"כ הרמב"ן על המבואר בגמ' (שבת מא:)

שהנותן מים צוננים למיחם שפינהו אין בו משום מצרף מטעם שהוא דבר שאינו מתכוון ומותר לרבי שמעון, שאע"פ שמודה ר"ש בפסיק רישיה, הכא י"ל דשמא לא הגיע לצירוף אע"פ שנתחמם הרבה לפי שהמים מנעו אותו ושמא כבר נצטרפה (והביאו הביאה"ל בהלכות צידה (סי' שטז ס"ג ד"ה ולכן) לסייע מדברי הרמב"ן במלחמות לדעת הט"ז ודלא כסברת עצמו*), בניד"ד לכו"ע הוי ספיקא דאורייתא. דהתם היינו משום שהוא מתכוון רק להפשיר את המים מצינתן ופעולת הצירוף היא פעולה צדדית שאינו מתכוון אליה ובזה דוקא אמרינן דבר שאינו מתכוון מותר היכא שאינו פסיק רישא. אבל בניד"ד שהוא מתכוון לנקות במים שבמגבוני הבד, רק שאינו יודע בכמה מן המים ישתמש בפועל לניקוי לפי שאינו יודע לאמוד אם הבד ייסחט בפעולתו כשמשתדל לנקות בנחת, הרי ספק זה הוא בגוף המעשה שמתכוון אליו דהיינו לנקות במים שלפניו ודומה לנותן דבר ע"ג האש ואינו יודע אם האש שלפניו תספיק לבשלו או שתיכבה האש קודם שיתבשל שזהו ספק דאורייתא בגוף המעשה שעושה דלכו"ע הוי ככל ספקא דאורייתא. ואין לומר שכשמנגב בנחת ומתכוון רק למים הטופחים מלמעלה שהם ינקו ולא למים הספוגים הרי כלפי המים הספוגים הוא דבר שאינו מתכוון ואינו פסיק רישא שייסחטו, שזה יהיה שייך רק במנקה לכלוך קל שבקלים באופן שודאי הוא לו שאינו זקוק למאומה מן המים הספוגים, הא לאו הכי בודאי דניחא ליה להשתמש גם במים הספוגים בבד ככל שיידרש לניקוי הלכלוך שלפניו והדרינן לספיקא דאורייתא. אמנם הגר"י יוסף שליט"א כתב בילקוט יוסף (ח"ב ס"ס שב) בשם אביו מרן הגר"ע יוסף שליט"א שבמקום צורך, המיקל לקנח בנחת יש לו על מה שיסמוך. עיי"ש. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' נט וח"י סי' נח) העלה בתחילה להתיר לנקות בנחת ואח"כ הוסיף שלאחר שכתב להתיר העירו בפניו שהמציאות היא שקשה מאד לדקדק בכך שינקה מבלי שיסחט, ולכן הסיק שלפי שדבר זה מסור להמונים ולנשים יש להחמיר עד שנדע שנשתנתה המציאות. עיי"ש. ולהאמור, לפי המציאות העכשווית הרי ד"ז ממש בגדר ספקא דאורייתא.

ב. ועוד נראה שאפילו היכא שהמגבון יבש כל כך שאינו נסחט כלל ורק לחלוחית בעלמא יש בו, ג"כ אין היתרו פשוט ובפרט ליוצאי ארצות אשכנז היוצאים ביד רמ"א אע"פ שאי אפשר שיבוא לידי סחיטה. שהנה בגמ' יומא (עח.) איתא מטפחת היה לו (לרבי יהושע בן לוי) בערב יום הכפורים ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב תשעה באב שורה אותה במים ולמחר מעבירה על גבי עיניו. וכן כי אתא רבה בר מרי אמר בערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ומניחה תחת מראשותיו ולמחר מקנח פניו ידיו ורגליו. בערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין ולמחר מעבירה על גבי עיניו. אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא איפכא אמרת לן (בתשעה באב עושה אותן כמין כלים נגובים ובערב יום הכפורים לא אמרת עושה אותן כמין כלים נגובים), ואותיבנך סחיטה. ע"כ. ור"ל שבודאי יוה"כ חמיר טפי דאיכא ביה איסור סחיטה. ולגרסא זו מותר לשרות מטפחת בעיוה"כ וה"ה בערב שבת ולייבשה ע"י סחיטה וכדו' באופן שלא יהיה בה טופח על מנת להטפיח כמבואר שם בגמ', ולהשתמש בה ביוה"כ או בשבת. אבל רש"י שם (ד"ה מטפחת) כתב "ואני שמעתי דהכי גרסינן, ערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ומקנח בה ידיו, ולמחר פושטה ומעבירה על עיניו והיא לחה קצת מקינוח הידים דאתמול". ולגירסא זו פירש הא דאיפכא אמרת לן "ערב תשעה באב מקנח בה ידיו ולמחר פושטה וכו' וערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים. ואותיבנך סחיטה, דכמין כלים נגובים עדיין יש כדי לסחוט". ע"כ. ולגירסא זו כל ההיתר להשתמש ביום האסור בסחיטה במטפחת לחה הוא דוקא בלחה שיעור מועט כזה של ניגוב הידים בה מבעוד יום. אבל אם שרוה במים אסור משום שעדיין יש בה כדי לסחוט.

ומ"מ מסוף דברי רש"י קצת משמע שאם יסחטוה מבעוד יום עד שלא יהיה בה כדי לסחוט, מותר להשתמש בה ביוה"כ. אלא שא"כ יקשה למה לא הוזכר ההיתר בגמ' אלא דוקא במקנח בה ידיו מעיוה"כ. ואולי י"ל לפי שבא רק להשמיענו שיעור היבשות של המטפחת. אבל אה"נ מותר לשרותה ובלבד שתתייבש כל כך כמו זו שרק קינח בה ידיו באופן שודאי שלא יבוא לידי סחיטה. והגירסא בהרי"ף (יומא ב. בדפי הרי"ף) לפי הספרים שלפנינו "ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה במים, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. ערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין, למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש. וכן כי אתא רבה בר מרי אמר מטפחת היתה לו לר' יהושע בן לוי ערב יום הכפורים שורה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין, למחר מעבירה ע"ג עיניו ואינו חושש. ואסיקנא דבערב תשעה באב שורה במים ועושה כמין כלים נגובים וערב יום כפורים מקנח בה ידיו ורגליו ולמחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש אבל אין שורה במים מעיקרא דחייש לסחיטה בשעה שמעבירה ע"ג פניו וכן הילכתא". ע"כ. ובמש"כ ואסיקנא וכו' ר"ל שבערב יוה"כ אסור לשרותו במים כבערב תשעה באב, אלא לאחר שרחץ פניו ידיו ורגליו בעיה"כ מנגבם במטפחת ומעבירה על פניו ביוה"כ. אבל לשרותה אסור אע"פ שמשאירה שתתייבש אח"כ מעיקר רטיבותה משום שיש לחשוש שמא יבוא לאיסור סחיטה. ורק בתשעה באב דליכא איסור סחיטה אע"פ שאסור לקנח פניו במטפחת רטובה מ"מ לא חמור איסור זה כסחיטה דאורייתא ולכן לא גזרינן לאסור לשרותה במים מחשש שמא לא יתייבש כראוי. והנה מסקנא זו שכתב אינה כראשית דבריו. דמראשית דבריו מוכח שגרס בגמ' היתר שריית המטפחת במים בעיוה"כ ובלבד שבעיוה"כ ייבשנה ע"י סחיטה וכדו' עד שתהיה כמין כלים נגובין ולמחר מעבירה על עיניו.

ואילו במסקנת ההלכה אינו מתיר לשרות אלא רק בערב ת"ב אבל בעיוה"כ אסור לשרות אף אם יסחטנה היטב בעיוה"כ אלא ההיתר הוא רק היכא שכל לחותה באה מניגוב ידיו ורגליו מהמים שעליהם. לפי שבמטפחת ששרוה גזרו חכמים שמא יסחט ואסרו אפילו היכא שסחטה בעיוה"כ עד שאי אפשר לסוחטה יותר, שמא לא יסחטנה היטב ויבוא לידי סחיטה. ובאמת שהרז"ה כתב בספר המאור שם שיש שבוש ברוב הספרים במקום הזה גם בהלכות הרי"ף ז"ל וכך היא הגירסא "וכן כי אתא רבה בר מר אמר בערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ומניחה תחת מראשותיו ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. בערב יוה"כ מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר מעבירה על גבי עיניו". ע"כ. גם הלחם משנה (פ"ג משביתת עשור ה"ה) כתב שמה שמופיע בדפוס ונציה בספרי הרי"ף ואסיקנא דבערב תשעה באב שורה במים וכו', ודאי דאינו דברי הרי"ף ז"ל אלא טעות סופר הוא או שום הגהה מאיזה תלמיד. עיי"ש. והרמב"ן במלחמות שם הביא מש"כ בעל המאור וכתב "באמת יש חילוף גדול בספרים במקום הזה עד שאין שני ספרים מסכימים לגרסא אחת. אבל כולם לדבר אחד נתכוונו ואין להקפיד בחילופן. וגרסת רבנו הגדול ז"ל ג"כ נכונה היא וכך פירושה בערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן בה ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהן. אבל ביוה"כ מתוך שהוא עושה אותה כמין כלים נגובים שהוא סוחט אותה הרבה, אין בה כדי קינוח פניו ידיו ורגליו אלא למחר מעבירה ע"ג עיניו". ע"כ. וכן מוכח בר"ן שגרס כן ברי"ף. הרי שלגרסת הרז"ה והרמב"ן והר"ן מותר להשתמש ביוה"כ אפילו במטפחת ששרוה בעיוה"כ ולא חיישינן שמא יסחט ביוה"כ, ובלבד שייסחטנה היטב בעיוה"כ באופן שאי אפשר לסוחטה ביוה"כ. אמנם בירושלמי יומא (פ"ח ה"א) איתא "בתענית ציבור, מרחיץ פניו ידיו ורגליו כדרכו. בתשעה באב, מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו. ביום הכיפורים, מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו". ע"כ. ומשמע שלא התירו לשרות בעיוה"כ אלא רק לנגב ביוה"כ עצמו את ידיו במפה ורק לחלוחית זו התירו להעביר על פניו וכפי הגרסא שלפנינו במסקנת ההלכה ברי"ף.

וז"ל הרמב"ם (שביתת עשור פ"ג ה"ה) "לוקח אדם מטפחת מערב יום הכפורים ושורה אותה במים ומנגבה מעט ומניחה תחת הבגדים ולמחר מעבירה על פניו ואינו חושש ואע"פ שיש בה קור הרבה". והיינו שע"י שמנגבה (ר"ל מייבשה) מעט ומשאירה תחת הבגדים, נספגים המים ממנה ולא נותר בה רטיבות ממשית של מים אבל נשמרת הקרירות שבה, ורשאי להעבירה ביוה"כ על פניו לצנן ולעורר עצמו. ובהגהות מיימוניות על דברי הרמב"ם שם (אות ח) כתב וז"ל "אמרינן בגמרא (יומא עח.) מנגבה עד שלא יהא בה טופח על מנת להטפיח. וכל זה באינו צריך אלא לקרר עצמו, אבל לרחוץ מפני טינוף ולכלוך רוחץ כדרכו כמבואר לעיל (עז:). ואנו אין לנו אפילו להקר בזה גזירה משום סחיטה". ומשמע שמפרש מה שכתב הרמב"ם 'ומנגבה מעט' דהיינו שמנגבה עד שלא יהיה בה טופח על מנת להטפיח וכדאיתא בגמ' גבי טיט (ובפרט לפי גרסת הספרים דגרסי בהג"מ "כדאיתא התם אריב"ל ומנגבה מעט עד שלא יהא טופח ע"מ להטפיח") ובזה דוקא התיר הרמב"ם להקר עצמו. ומ"מ הסיק שלמעשה אין להקל להקר עצמו אף בכה"ג שאינו טופח ע"מ להטפיח, גזירה משום סחיטה. והטור (סימן תריג) כתב וז"ל "כתב גאון מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח, יכול לקנח ביום הכיפורים. וכ"כ רי"ץ גיאת אם יש לכלוך על פניו או על גבי עיניו יכול להעבירו במים ואפי' כל אדם יכול לשרות מפה במים ערב יום הכיפורים ולסוחטה שיצאו מימיו ולמחר יכול להעבירה על גבי עיניו אע"פ שנשאר בה מלחלוחית המים". ע"כ. ובבית יוסף שם הביא מש"כ ההגהות מיימוניות הנ"ל ושהסמ"ק כתב "אסור לרחוץ ידיו במפה שרויה במים משום סחיטה". עיי"ש. והיינו כמסקנא הכתובה ברי"ף וכדעת ההג"מ.

ג. והרמ"א בדרכי משה שם (ס"ק ג) כתב "ומשמע קצת מדברי הגהות מימוניות דאפילו במפה נגובה מבעוד יום חיישינן לקרר פן יבוא לעשות כשאינה נגובה ויבוא לידי סחיטה. ובסמ"ק כתוב אסור לרחוץ ידיו במפה שרויה במים משום סחיטה. וזה לשון מנהגים שלנו (מנהגי יו"כ עמ' קח) ואין שורין מפה במים, משום דסחיטה אסורה מדאורייתא אלא רוחץ בשחר כדרכו". עכ"ל. וכן פסק הרמ"א בהגה לש"ע שביום האסור בסחיטה אין להשתמש כלל במפה שהייתה שרויה במים שמא יבוא לידי סחיטה. שכל היתר השימוש במפה השרויה שנתנגבה אינו אלא בתשעה באב. וכמש"כ בהלכות ת"ב (סי' תקנד סי"ד) "ומותר לשרות מפה במים בערב תשעה באב ומוציאה מן המים והיא מתנגבת, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, אפילו אינו עושה רק לתענוג, שרי, כיון שהיא נגובה". אבל בהלכות יום הכיפורים (סי' תריג ס"ט) כתב "ואסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה ביום הכיפורים, דחיישינן שמא לא תנגוב יפה ויבא לידי סחיטה". ע"כ. וכ"כ הגאון רבי זלמן בשלחן ערוך הרב (סי' תריג) "אע"פ שמן הדין מותר לשרות מפה במים בערב יום הכיפורים ומוציאה מן המים קודם יום הכיפורים ומתנגבת והולכת עד שלא יהא בה טופח על מנת להטפיח ואז מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן, אע"פ שאינו עושה להעביר הלכלוך אלא כדי להתענג אעפ"כ מותר מן הדין כיון שהיא נגובה מן המים וכמו שנתבאר בסימן תקנ"ד לענין תשעה באב, מכל מקום ביום הכיפורים יש להחמיר לפי שאם היה מקנח במפה שאינה נגובה מן המים יש בכאן איסור מן התורה משום סחיטה לפיכך יש להחמיר אף בנגובה מן המים שהיו עליה מבעוד יום גזירה שמא לא תתנגב יפה ויקנח בה ויבא לידי סחיטה". ע"כ. הא קמן דלירושלמי וכמה פוסקים ובכללם הרמ"א, אין להשתמש בשבת במטפחת ששרו אותה במים מבעוד יום כדי להשתמש בה לניגוב אפילו לאחר שסר ממנה עיקר רטיבות המים משום גזרת סחיטה שמא לא תתייבש כראוי. ולא התירו לנגב עצמו ביום האסור בסחיטה אלא רק במטפחת שקיבלה רטיבות מועטה ממה שניגב בה פניו ידיו ורגליו. וקל וחומר במגבונים הלחים שהושרו מבעוד יום ובשבת הם עדיין רטובים, שאין להשתמש בהם בשבת אפילו אם מנקה בהם בנחת באופן שלא ייסחטו. ולמדנו מדבריהם שאפילו מגבון לח שהושאר באויר מחוץ לאריזתו וכבר התייבש מעיקר רטיבותו, או שסחטו היטב בער"ש עד שאי אפשר לסוחטו, אף הוא בכלל הגזרה ואין להשתמש בו בשבת (ומ"מ נראה שאם התייבש לחלוטין אינו בכלל הגזרה. ואע"פ שאינו כבגד שכובס מלכלוכו והתייבש שהוא ודאי מותר בשימוש בשבת, אלא השרוהו במיוחד במים לשם ניגוב בו, מ"מ כיון שהתייבש לגמרי ולא נשאר בו זכר מרטיבותו אין לאסור). ועיין בקרבן נתנאל (יומא פרק ח ס"ק ג) שהקשה על דעה זו דמנא לן לגזור גזרות שלא הוזכרו בתלמוד. ועוד שהסברא בזה קשה דהוי כגזרה לגזרה, גזרה שמא לא יסחט היטב ביוה"כ, וגזירה שמא יסחט ביוה"כ. וכתב שמחלוקת ראשונים זו תלויה בהבדלי הגרסאות בין גרסת ספרים דידן לבין הגרסא שכתב רש"י. עיי"ש כל דבריו.

ד. ובש"ע (סי' תריג) השמיט מרן ז"ל היתר זה דהרמב"ם ושאר פוסקים במטפחת ששרוה אע"פ שבבית יוסף הביא דבריהם. וקצת משמע מזה דס"ל להחמיר כדעת האוסרים משום גזרת סחיטה. אמנם גם בהלכות תשעה באב (סי' תקנד) דשרי לכו"ע לא כתב היתר זה דשריית המטפחת. וא"כ ליכא למשמע מינה מידי. ואולי סמך להורות היתר השימוש במטפחת לחה ביום שאין איסור סחיטה, על מה שכתב שם (סי' תקנד סי"א) שלאחר שניגב ידיו והן לחות קצת מעבירם על עיניו, דשמעינן מינה את האופן המותר בתשעה באב מצד דיני איסור רחיצה. ולא רצה לכתוב בש"ע בדיני תשעה באב שמותר להשרות מטפחת במים ולפרסם ההיתר בספר הנועד לכל, שמא יהיה מי שיבוא להקל בזה גם ביוה"כ מתוך שדומה בדיניו לתשעה באב. ועכ"פ אף אי נימא דס"ל כדעת הרמב"ם וכגרסת בעל המאור והרמב"ן והר"ן בדברי הרי"ף שיש היתר להשתמש ביוה"כ במטפחת ששרוה במים, מ"מ הלא כבר פירש בהגהות מיימוניות בדעה זו שהסחיטה צריכה להיות עד שלא יהיה במטפחת שיעור טופח על מנת להטפיח והרמב"ן כתב שצריך שיעשה אותה "כמין כלים נגובים, שהוא סוחט אותה הרבה". וכ"ה בר"ן. והיינו שסוחטה עד שאי אפשר לסוחטה יותר כמו שכלים נגובים (היינו בגדים יבשים) אי אפשר לסוחטם. וא"כ המיקל רק באופן זה יש לו על מה שיסמוך. ולבני אשכנז אין להקל גם בכה"ג משום גזרת סחיטה וכמבואר. ואין לחלק דדוקא ביוה"כ גזרו לפי שמתוך צער הצום יבוא להקל לרענן עצמו במה שעדיין לא התייבש כראוי ויכשל בסחיטה, דהכי נמי י"ל שמתוך צערא דינוקא שלא ישאר בטינופו או צער עצמו, יבוא להקל להשתמש במה שעדיין לא התייבש כראוי.

ה. ועתה הבוא נבוא לדין סחיטה במגבוני נייר לחים או שמרטיב נייר טואלט או נייר המיועד לניגוב הידים ונקרא 'מפיון' כדי לקנח בו לכלוך שע"ג השלחן וכדו'. והנה מגבונים לחים הנעשים מנייר, מיוצרים באופן שיספגו מים כדי שיבצעו תכליתם כראוי. וכן נייר רך כנייר טואלט ונייר המפיון הוא ודאי סופג, וי"ל שיש בסחיטתם איסור דאורייתא משום מפרק תולדה דדש וכנ"ל. שרק בשיער שאינו סופג לתוכו אלא המים נאספים בין השערות הוי סחיטה רק דרבנן כמבואר בגמ' (שבת קכח.) אין סחיטה בשיער ופירש"י "שהוא קשה ואין בולע". וה"ה בסוחט עור וכדומה מדברים שאינם בולעים. אבל נייר מסוג הבולע י"ל דאיכא איסורא דאו' בסחיטתו. וממילא אם הניחו שיתייבש מעט עד שאינו נסחט, אבל יש בו עדיין רטיבות, אסור לקנח בו עכ"פ מדרבנן גזירה שמא לא יתייבש יפה ויבוא לידי סחיטה וכנ"ל.

אמנם ראיתי להגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב ס' ע ) שדן אם מותר לשרות נייר במים בשבת ולקנח בו ומשליכים אותו אח"כ. וכתב שמצד מלבן בעת השריה פשוט שאין לאסור דלא שייך מלבן בנייר ההולך לאיבוד. ואף אם הוא נייר שנשאר קיים, נמי לא מתלבן במים אלא מתקלקל. ומצד סחיטה דמלבן בעת שנקה בו כתב שבנייר "כששורהו במים לא יחוש על הנייר להוציא המים ממנו. ועדיף מבגד העשוי לפרוס על החבית שמותר משום שאינו חושש לסחטו, ובנייר אף בכל נייר אינו חושש לסחטו וכ"ש כשהולך לאיבוד ע"י מים שאין לחוש שיסחוט". ולעניין סחיטה דמפרק כתב "אך אולי דמי לספוג שצריך לבית אחיזה, משום שגם במים הוא סחיטה דמפרק. דפשטות לשון הטור וש"ע וכו' וסחיטה זו אפשר איכא גם בנייר. אבל מסתבר דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה דלא נבלע בתוך הנייר. ואף שעכ"פ יש לאסור מדרבנן דהא גם בשער שודאי לא נבלע אסור מדרבנן כדאיתא במ"מ פ"ט משבת הי"א, מ"מ כיון דאינו בתוך כלי, וגם אין דרך לסחוט מים מנייר כלל לא לצורך המים ולא למלבן, ואינו מתכוין לזה, יש להתיר, כדאיתא סי' ש"כ בסעיף י"ח שמתירין בתרתי לטיבותא, וה"נ איכא תרתי לטיבותא. וגם אפשר ליכא פסיק רישא בנייר שאין מחזיקין בחוזקה אלא לפי מה שמזדמן שודאי אין לאסור בלא מתכוין לסחוט". ע"כ. והנה מש"כ דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה 'דלא נבלע בתוך הנייר', נראה ברור שהבין מהשואל שדיבר בנייר עבה או קשיח שאינו סופג מים (ואפשר שהבין כן משום שנשאל אם מותר 'לשרות' נייר במים. ונייר רך כנייר טואלט מתפורר כששורים אותו במים ולכל היותר ניתן להרטיבו מעט כשאוחזו בידו. ובפרט הנייר טואלט המצוי בשימוש בכמה מקומות בארה"ב שהוא דק מאד ומתפורר מהר במים) ולכן אמר שאין המים נבלעים בנייר, אלא כששורהו נתפסים מים בחיצוניות הנייר הקשיח ואינו חמור יותר משיער.

אבל נייר טואלט או נייר מפיון עינינו הרואות שהמים נבלעים בנייר ואינו דומה כלל לשיער שהמים נאספים בין השערות שהם קשים ואינם בולעים לתוכם וכמו שפירש"י שם. ושוב הראוני שכ"כ בספר מאור השבת (ח"ב עמ' תקכה הערה כב) והביא שמצא כן גם בספר נשמת שבת שכתב בשם בנו הרב ראובן פיינשטיין שמש"כ אביו לגבי נייר "מיירי במין נייר קשה שאינו ספוגי" וכוונתו הייתה שמעביר הנייר בקלות לקנח הפירורים. ע"כ ממאור השבת עיי"ש. ומש"כ עוד האג"מ ש'אין דרך לסחוט מים מנייר כלל לא לצורך המים ולא למלבן, ואינו מתכוין לזה', בניד"ד שהוא מגבון נייר נהי דמשום מלבן ליכא, מ"מ דרך הוא שסוחטו תוך כדי הניגוב ופעמים רבות שלוחץ עליו בחוזקה ומתכוון לסוחטו כדי שהניקוי ייעשה כראוי, ורק בנייר טואלט או נייר מפיון וכדו' מניירות המתפוררים אין דרך כ"כ לסוחטם. אבל מ"מ ליכא בהו תרתי לטיבותא כיון שהמים נספגים בהם ונסחטים. גם מש"כ בסוף דבריו דליכא פסי"ר בנייר כיון 'שאין מחזיקין בחוזקה אלא לפי מה שמזדמן שודאי אין לאסור בלא מתכוין לסחוט', על פי המבואר אינו שייך לענייננו. דבניד"ד מצוי שמתכוון לסחוט ודמי יותר למטפחת דיום הכיפורים שגזרו לאסור השימוש בה בכל אופן כל זמן שאינה יבשה לחלוטין, משום שמא יסחט בעת שמשתמש בה לצנן עצמו או לפני שמשתמש בה כדי להתאים לצורכו את מידת רטיבותה (ואינה כגזרת שמא יסחט דבגד שנשרה במים, ששם הוא לצורך הבגד ומשום מלבן נגעו בה. עי' סי' שא סמ"ו בהגהה ובמג"א שם ס"ק נח. וע"ע סי' שב ס"ט) ואותה גזרה איכא בנייר רך הספוג במים שמא יסחט בעת השימוש או לפני השימוש. (ועי' במש"כ בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' מה להתיר אחר שמזריקים זריקה לנקות את מקום הזריקה עם חתיכת צמר גפן טבולה במי בורית וכדו', ואין לחשוש בזה לאיסור סחיטה, בהיות שאח"כ זורקים חתיכת הצמר גפן לאשפה, והנוזל הנסחט ג"כ הולך לאיבוד, ואין דרך סחיטה בכך כלל, והטיפה הנצרכת לגוף מקום הדקירה אין בה בכדי סחיטה, וגם לא הוי פסיק רישא שייסחט ובפרט כשחתיכת הצמר גפן יותר גדולה ומטביל רק קצתה. והביא מש"כ האגרות משה הנ"ל עיי"ש. ואינו דומה לניד"ד כיון ששם די במעט המים שע"ג הצמר גפן בכדי לנקות את מקום הדקירה וכל הנסחט הולך לאיבוד ושרי וככל הצירופים שכתב. ואף הגזרה דשמא יסחט ליכא בצמר גפן זה כיון שאין לו צורך כלל בסחיטתו ואין חשש שמא יסחט וכעין שכתב הרמ"א בסי' שא סמ"ו בהגהה לענין סחיטה דמלבן שהגזרה שמא יסחט שייכת רק היכא שמקפיד על מימיו (וע"ע סי' שב ס"ט ובמג"א שם ס"ק יט). ועי' ש"ע סי' שא סמ"ה שלא גזרו בבגדים שעליו וכל שכן הכא שהוא לצורך חולי).

והלום ראיתי בשו"ת ויען יוסף (או"ח סי' קסג) שדן אם מותר ללחלח נייר בשבת לצורך קינוח, והעלה שבנייר לא שייך כיבוס מפני שמתקלקל לגמרי כשנרטב ולכן מותר ללחלחו, אבל משום מפרק תולדה דדש בשעה שמקנח בו נראה דשייך ביה. ושכן מצא בספר מנחת שבת בשיורי המנחה (אות מג) בשם ספר ישועות חכמה (כלל פ אות לב) שאין להדיק פי צלוחית בסתימה של נייר משום חשש סחיטה. וסיים שלפי הכלל דקיי"ל דלא שייך דישה אלא ביש תועלת בהמשקין הנסחטין כדאיתא בש"ע (סי' שכ סעיף ז) בכבשים שסחטן לצורך גופן דשרי, א"כ לא שייך לאסור אלא באין המשקה הולך לאיבוד. עכ"ד. ותנא דמסייע לן הוא שאף בנייר איכא משום מפרק תולדה דדש וכבר כתבנו לעיל שנראה שאף הגאון בעל האגרות משה לא דיבר אלא בנייר קשיח שאינו בולע. אלא שמש"כ בשו"ת ויען יוסף בסוף דבריו שהאיסור אינו אלא באין המשקה הולך לאיבוד, לא ברורה כוונתו אם ר"ל שבכל קינוח המשקה הולך לאיבוד ושרי או שנתכוון להתיר רק היכא שיודעים שהנסחט הולך לאיבוד. ומ"מ כבר נתבאר שאין להקל בכל אופן דכיון דניחא ליה במים היוצאים מהנייר לתועלת הניקוי, חשיב אין המשקה הולך לאיבוד כיון שזהו שימושו והוי סחיטה דאורייתא. ומה גם דאיכא הגזרה דשמא יסחט וכמבואר.

ו. אמנם בשו"ת הר צבי (א"ח ח"א סי' קצ) נשאל הגרצ"פ פרנק אם מותר בשבת לקנח בנייר רטוב במים, ולאחר שדן בדבר מצד מלבן ומפרק כתב "עוד י"ל שבנידון דידן אפילו אם יסחט לא יהא איסור מן התורה, משום שאין המים בלועים בתוכו בטבע. ודמי לכבשים ושלקות דקיי"ל כשמואל שאחד כבשים ואחד שלקות פטור אבל אסור משום שהמים לא גדלו בתוכם (רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה יג ויעוי"ש במ"מ, טוש"ע סי' שכ). אלא שבבגדים אע"פ שאין המשקין גדלין בתוכם מ"מ עדיף משלקות לענין זה, לפי שבגדים שבלעו משקים עומדים הם לסחיטה (כן מבואר ברא"ש שם פכ"ב סימן ד), משא"כ נייר שבלע משקין אינו עומד לסחיטה ולא עדיף משלקות שאין הסחיטה אלא מדרבנן. וכיון שאפילו אם יסחוט לא הוי אלא מדרבנן, שוב י"ל דלא גזרינן שמא יסחוט דהוה גזירה לגזירה". ע"כ. וז"ל הרא"ש שם "כבשים שסחטן וכו' ולית הלכתא כר' יוחנן לענין חיוב חטאת. דהוו להו רב ושמואל בחדא שיטתא דליכא חיוב חטאת אלא בזיתים וענבים והוה ר' יוחנן חד ואין דבריו של א' במקום שנים. ועוד הא דתניא דבי מנשה מסייע להו דאמר דבר תורה אין חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. והא דמשמע בפרק מפנין (דקכח:) דאיכא חיוב חטאת בסחיטת שמן מתוך השיער לא דמי לסוחט פרי שאין דרכו לסחוט כי דרך אותו פרי לאוכלו ולא להוציא ממנו משקה הלכך אין שם משקה על היוצא ממנו. אבל משקה הנבלע בבגד הסוחט להוציא ממנו חייב ומסתברא לן דהלכתא כשמואל בהא מילתא דקאי ר' יוחנן כוותיה לענין איסורא. וליכא בינייהו פלוגתא אלא לענין חיוב חטאת. אמר רב חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד וכן תניא דבי מנשה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד". ע"כ. ומבואר מדברי הרא"ש שאם יש שם משקה על הנסחט יש בו משום מפרק אע"פ שלא גדל בתוכו.

והחיסרון בכבשים ושלקות שאיסור סחיטתן למימיהן אינו אלא מדרבנן הוא משום שהם דברים שהדרך לאוכלן ולא לסוחטן. ואינם כזיתים וענבים שיש בהם תרתי למעליותא. גם שם משקה וגם הדרך לסוחטן (ואגב יש להעיר דלפ"ז יתחדש שסחיטת כבשים ושלקות למימיהן איסורם מדרבנן הוא רק בשאר פירות. אבל זיתים וענבים שעשאן כבשים ושלקות וסוחטן למימיהן, סחיטתן דאורייתא, דדמו לבגדים שבלעו משקים. אם לא דנימא דבעינן סוחט משקין מדבר שהדרך לסחוט ממנו משקין אלו בדוקא. דהיינו שמן מזיתים ומים מבגדים. ודוחק. ועי' במש"כ בחיי אדם כלל יד סי"ד בצמוקים שחתכם ונתן עליהם מים וסחטם והו"ד במשנב"ר סי' שכ ס"ק טז). ולמד מזה ההר צבי שה"ה סחיטת נייר אינו אסור אלא מדרבנן לפי שאין דרך לסוחטו. אמנם דבריו לא יכונו אלא בנייר שאינו מיועד לשימוש במים וכגון נייר טואלט או נייר מפיון אבל מגבוני נייר לחים הרי הם כמגבוני בד לחים לפי שעומדים הם לסחיטה, שאם בעת שמנקה בהם לא סר הלכלוך במהרה אוחזם בחוזקה ומשפשף בהם בלחיצה כדי שיצאו מימי הסבון הכנוסים בהם. ולפי שיש בסחיטתם איסורא דאורייתא, נמצאת הגזרה שגזרו במטפחת לדעת האוסרים, שייכת גם בנייר. ומ"מ המגבונים המצויים היום אינם עשויים מנייר וכמש"כ בספר אורחות השבת (בירורי הלכה עמ' תקעו) "בררנו דבר אצל המומחים, ואחר בדיקה מעבדתית של המטפחות הנ"ל השיבו שרוב החומר שממנו מיוצרות המטפחות הם סיבי כותנה צלולוזיים (היינו חומר שסופג נוזל לתוך הסיב), וכל השאר הם חומרי הדבקה (דמטפחות אלה אינן ארוגות). וביארו שסדר ספיגת הנוזלים הוא כדלהלן, בתחילה נכנסים הנוזלים לתוך מבנה הסיבים, וכשסיבים אלו מגיעים לנקודת רוויה נכנסים הנוזלים בין הסיבים, וכשגם מקום זה מתמלא נמצאים הנוזלים בחוץ עד שמתחילים לטפטף. וכשסוחטים את הבדים הנ"ל יוצאים בתחילה הנוזלים שנכנסו באחרונה. והיינו שבתחילה יוצא הנוזל שמעל הבגד ואח"כ מה שבין הסיבים ואח"כ מה שבתוכם. ואין הבדל בזה בין בגד צמר או כותנה או ממחטות הנ"ל. ורק בבגדים שעשויים מחומר סינטטי אין ספיגה בתוך מבנה הסיב אלא רק בין הסיבים או מעליהם". עכ"ד. הרי שמגבונים אלו המצויים היום הינם גידולי קרקע שסחיטתם דאורייתא.

ועי' בשו"ת עטרת פז (ח"א סי' יז) לידידנו הגר"פ זביחי שליט"א במה שהאריך בדין זה כיד ה' הטובה עליו והסיק להתיר להשתמש בשבת במטפחות לחות לנקות תינוק וכדו', אלא שצריך להיזהר לנגב בהם בנחת ולא בחוזק כדי שלא יהיה פסיק רישא ביציאת הנוזלים מהמטפחת. גם בספר מנוחת אהבה (פי"ב ס"ז) התיר לקנח תינוק בנחת בממחטה לחה. וביאר שם טעמו שאין לאסור אפילו בנחת מטעם שמא יבוא לקנח בחוזק ויסחט, דאפילו אם יסחט אין בזה משום דש דאורייתא לדעת רש"י כיון שאין המים גדלים בנייר. ואפילו לדעת תוס' והרשב"א שחולקים, י"ל שנייר שבלע משקה אינו עומד לסחיטה כל כך והו"ל כתותים ורימונים ולא דמי לבגד רטוב שעומד לסחיטה. ומטעם זה מותר לקנח בנחת תינוק, לפי שכשמקנח בנחת אינו מוכרח שהמים הבלועים ייצאו, ומשתמש רק במים הבלועים ע"ג הממחטה. ואיסור סוחט שייך רק במים הבלועים בנייר. עכ"ד. וכבר נתבאר שגם בנייר איכא סחיטה דאורייתא כשהוא עומד לסחיטה ואף הוא בכלל הגזרה דשמא יסחט. ומה גם שהממחטות הלחות אף אותן העשויות מנייר הרי הן דבר העומד לסחיטה כיון שמיועדות לקנח בהן ופעמים הרבה שמקנחים בחוזק וסוחטים ולכך הן עשויות. וידוע מהמציאות שהיתר זה שהתפרסם נעשה נחלת הכלל אצל המון העם ומקילים בו לנקות בנחת ושלא בנחת ומאן מפיס היכן הגבול ומהי הגדרת שלא בנחת.

ובשמירת שבת כהלכתה (פי"ד סל"ג) כתב בשם הגרש"ז אוייערבך שמותר לרחוץ את הפנים או את הידים בממחטה שספוגה במי בושם. ובהערות שם (הערה צד) הביא הטעם משום שאין מי הבושם נסחטים מן המטפחת, ודמי להא דהביא המשנ"ב (סי' תריג ס"ק כה) דשרי להעביר ביוה"כ מטפחת לחה הנגובה ולהעבירה על עיניו. עיי"ש. ובס' שמירת שבת כהלכתה תיקונים ומילואים מהגרש"ז אוייערבך (ירושלים תשנ"ג) הובא במילואים על סימן זה (עמוד כג) בזה"ל: להוסיף לפני ודמי: הואיל ואם לא סוחט לא יוצא שום ממשות ממה שבפנים, ואף אם יוצא קצת אין זה פסיק רישא. אך אפשר לדון שגם אם סוחט או מנגב בחוזק תינוק מלוכלך דכיון שהנייר והנסחט הכל הולך לאיבוד ולא נשאר כי אם ריח בלבד שאין בו ממש, אפשר שאין זה דומה כלל למפרק שנשאר בעין כדי להשתמש בו אח"כ. אך מ"מ הרי זה דומה לצמר גפן שטבול במים או באלכוהול שכתבתי במקו"א דאסור משום מפרק. עכ"ל. וע"ע במאור השבת (ח"ב עמ' תקכה) במש"כ בשם הגרש"ז. והנה מש"כ לדמות למה שהביא המשנ"ב להעביר ביוה"כ מטפחת לחה נגובה, אחהמ"ר זוהי ראיה לסתור. שמקור דברי המשנ"ב הוא בראשונים שאסרו בכל גוונא ניגוב מטפחת ששרוה במים בעיוה"כ ולא התיר אלא מטפחת שניגב בה ידיו ורגליו באופן שכל הלחלוחית שבה מועטה ואין בה גזרת סחיטה. וכן דייק המשנ"ב בלשונו וכתב "אבל מותר לקנח ידיו ורגליו עיוה"כ במפה ולמחר מעבירה על עיניו, דהיא עדיין לחה קצת מקינוח ידים דאתמול, דבזה לא חיישינן לסחיטה". אבל ממחטה שנתנו עליה מי סבון או מי בושם היינו שריה (כן הוא עכ"פ באותן שבעת ייצורן יש שלב שאפשר לסוחטן) ואינה בכלל ההיתר ואסורה בשימוש עכ"פ מדרבנן.

ושו"ר בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' כה) שהביא דעת השואל שביקש להתיר להשתמש במגבונים לחים לניקוי תינוק דווקא, משום דהוי איסור דרבנן ותינוק לא גרע מחולה שאין בו סכנה. והשיבו הגאון בעל המנחת יצחק בזה"ל "בנידון ניירות רטובים הנעשה לנגב הקטנים שמתטנפים בעת עשיית צרכם (הנקרא בעייבי וייפס), ויצא כ"ת לדון אי שרי לנגב בהם הקטנים בשבת ויו"ט, ומע"כ דעתו נוטה להתיר, אך אינו כן דעת הרבנים הגאונים מוהר"י ראטה שליט"א וגיסו מוה"ר יהודא משלם פאלאטשעק שליט"א שניהם נוטים להחמיר, וכן נלענ"ד כי הצדק עמהם". וביאר טעמו עיי"ש. ועי' במש"כ בבאה"ל (סי' שב ס"י ד"ה דלא אמרינן) ויש לחלק. וכן העלה בשו"ת דבר יהושע (ח"ב סי' מא) לאסור בכל כה"ג וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ג סי' לה) בענין שימוש בנייר טואלט רטוב בשבת, דאין לומר דאין בו משום סוחט כיון שהולך לאיבוד, שהרי הוא רוצה במים היוצאים לקנח היטב ושפיר מקרי תולדה דדש בכה"ג. ע"ש.

והלום הראוני מש"כ הגר"י יוסף שליט"א במהדורה החדשה לספרו ילקוט יוסף (שבת כרך ג עמ' תקיז) שמה שכתב בעבר להקל לקנח בנחת בממחטות לחות זהו בזמן שהיו הממחטות היו מיוצרות מנייר דקיל טפי, אבל לפי מה ששמע שכיום עושים את הממחטות לחות מסיבי כותנה יש לדון אם מותר לקנח בהם בשבת. ולאחר שדן בדברים מצד פסיק רישא וחצי שיעור במלאכת שבת סיים שעדיין יש לעיין בכל זה גבי ממחטה העשויה מסיבי כותנה. עיי"ש. ולענ"ד אף בממחטות נייר אין להקל וכמשנ"ת לעיל. ומ"מ יש להודיע את אותם המסתמכים על ההיתר שהוזכר בשאלת תשובה זו שאף הרב עצמו גילה דעתו שלא דיבר אלא בממחטות נייר ולא באותן המצויות כיום העשויות מסיבי כותנה.

העולה מהאמור שאין להקל בשימוש במגבון לח בשבת בין אם הוא עשוי מבד ובין אם הוא עשוי מנייר. והמיקל באופן שהניחו עד שהתייבש כל כך עד שאי אפשר לסוחטו כלל, או שסחטו כל כך מערב שבת עד שאי אפשר לסוחטו כלל, יש לו על מה שיסמוך. ובני אשכנז היוצאים ביד רמ"א אין להם להקל גם באופן זה משום גזרה שמא לא יתייבש יפה ויבוא לידי סחיטה. וקל וחומר שאין להשתמש במגבונים רטובים וכמצוי בכמה מפעלי ייצור ובפרט המגבונים האחרונים שבתחתית האריזה ורטובים מהנוזלים היורדים לשם, ונסחטים במהרה ועלול להגיע בקל לסחיטה דניחא ליה לפי שעי"כ מזרז את הניקוי. ובפרט שבעת ניקוי לכלוך שאינו סר בקלות מצוי שלוחצים את המגבון לשפשף בו את הלכלוך וניחא להו אפילו במעט מי הסבון היוצאים מהם כדי שינקו בטוב הן באיכות הניקוי והן בזירוז זמן הניקוי, והרי זה סוחט ממש. וכן אסור להרטיב בשבת נייר רך הסופג מים כגון נייר טואלט או נייר מפיון וכדו' ולנקות בו את השלחן או את התינוק וכדו' (אמנם זה קיל טפי לפי שאין דרך לסוחטו וכמש"כ ההר צבי הנ"ל). אבל לאחר שניקה במים בלבד, מותר לנגב בנייר טואלט או נייר מפיון יבש כדי לייבש את מקום הניקוי אע"פ שהנייר נרטב מאד באותה שעה. שלפי שמתלכלך ומשליכו מיד אין בו לא משום מלבן שהרי מלכלכו בכך, ולא משום מפרק לפי שאינו רוצה שייצאו ממנו מים אלא אדרבה שיספוג את המים ולכן גם אין בו גזירת שמא יסחט. ולפיכך אינו כמגבת רב פעמית שיש להיזהר כשמנגב בה שלא ייספג כ"כ מים עד שיבוא לידי סחיטה. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו לכוון לאמיתה של תורה, אמן.

בברכה נאמנה

זמיר כהן

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה