חלק אורח חיים · סימן כה
גדרי מלאכת בורר ואם יש איסור בהדחת פירות בשבת מלכלוך שעליהם ואם ההיתר לקלף פירות הוא רק על דעת לאכלם לאלתר כדין בורר
שאלה: פירות כגון תפוחים וענבים המונחים בקערה ומעורב בהם עלים או עפר ושאר פסולת, וכן פרי שדבוק בו לכלוך, אם מותר להדיחם בזרם מי הברז או שמא יש לחוש בזה לאיסור בורר. ואם יש הבדל בין הצפת מים עליהם לבין שרייתם במים שבכלי והלכלוך צף מאליו. ודין קילוף פירות בשבת כשדעתו להניח את הפירות לאחר קילופם ולאוכלם לאחר זמן.
תשובה: במשנה שבת (קמ.) אין שולין את הכרשינין ולא שפין אותן. ופירש"י אין שולין וכו' מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן כדתנן במסכת ביצה (יד:) אף מדיח ושולה. ולא שפין אותן ביד להסיר הפסולת דהוה ליה בורר. ע"כ. ונפסק בטור ובש"ע (סי' שיט ס"ח) בזה"ל "אין שורין את הכרשינין דהיינו שמציף מים עליהם כדי להסיר הפסולת, ולא שפין אותן ביד כדי להסיר הפסולת, דהוה ליה כבורר". ע"כ. והנה ממש"כ הטור והש"ע דהוה ליה "כבורר". משמע שאינו בורר גמור ואין איסורו אלא מדרבנן, ומשום שברירה על ידי הצפת מים הוי ברירה כלאחר יד. אבל מלשון רש"י דהוה ליה "בורר" משמע דאסור מן התורה. וצ"ל דסובר שכיון שדרך ברירת הכרשינים כך הוא, הוי ברירה דאורייתא. (ואפשר דמש"כ רש"י דהוה ליה בורר לא קאי אלא אשפין אותן, אבל המציף מים לכו"ע מדרבנן הוא. ועי' פמ"ג במש"ז ס"ק ה. ובביאה"ל ד"ה דהו"ל כתב להוכיח מהמשנה ביצה יד: דאיסורו מדאורייתא. ובלוית חן ס"ק נ"ב דחה ראייתו ע"פ דברי המאירי שם).
ומ"מ מבואר דהא דאסור לברור פסולת מאוכל אינו דוקא כאשר נוטל הפסולת ומניח האוכל במקומו, אלא גם אם מפרידן זה מזה באופן שמושך ומסלק בבת אחת האוכל לצד זה והפסולת לצד אחר אסור, דלא הותר אלא להוציא האוכל מתוך הפסולת. שהרי ע"י הצפת המים על האוכל והפסולת המעורבים יחד מפרידן זה מזה, ובין אם האוכל צף והפסולת שוקעת ובין הפסולת צפה והאוכל שוקע, בשניהם הוי בורר כמבואר בגמ' ביצה יג: "תניא אמר רבי אלעזר כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה. והתניא איפכא (אוכל למעלה ופסולת למטה. רש"י), לא קשיא הא בעפרא (למטה מן האוכל. רש"י), הא בגילי (קש. למעלה מן האוכל. רש"י)". ולכאו' קשה שכשהאוכל עולה וצף למעלה מפני מה אסור, והלא הוא בורר אוכל מתוך פסולת, ועל כרחך היינו משום שפעולת הצפת המים אינה פועלת רק באוכל להעלותו מעלה, אלא גם בפסולת לסלקו ולהוציאו מתוך האוכל, הרי זה בורר. ומוכח שהבורר ע"י שמפריד האוכל מתוך הפסולת והפסולת מתוך האוכל בבת אחת, אסור. ושו"ר שכ"כ בפמ"ג (מש"ז ס"ק ה) וז"ל, "ואני העני שואל שאלה קטנה וכו' אם שולה במים שיציף המאכל והעפר למטה, אם יציף הפסולת למעלה ורוצה לאכול מיד האוכל אם שרי כמו בסעיף א' וכו'. י"ל דכיון דנברר בפעם אחת הפסולת ואוכל בשוה, כבורר פסולת מתוך אוכל דמי ואסור". ע"כ. אמנם אילולי דברי הפמ"ג אין ראיה מוכרחת מהגמ', דאפשר שטעם האיסור הוא שלפי שהמים פועלים ברירה באיכות שא"א לעשותה בידים, הרי המים נחשבים כלי והברירה בהם כברירה בכלי, ולעולם אימא לך דהפרדת האוכל והפסולת זה מזה בבת אחת ביד, מותרת. שלא נאסר אלא ברירת פסולת מאוכל. אבל הפרדת אוכל מפסולת בבת אחת הוי כאוכל מתוך פסולת דשרי.
נמצא שאפשר לבאר בב' דרכים טעם איסור שליית הכרשינים. א. משום דלא הותר אלא אוכל מתוך פסולת, אבל בבת אחת הוי כפסולת מתוך אוכל. ב. משום דהמים חשיבי כלי לפי שהברירה בהם נעשית באיכות טובה יותר.
ב. והנה במשנה שם גרסינן אין "שולין" את הכרשינין. והיינו שהכרשינין מונחים בכלי ומציף עליהם מים וכמו שפירש"י שם. וכן הוא בברייתא ביצה (יד:) "היו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים". ואע"פ שהטור והש"ע (סי' שיט ס"ח) כתבו אין "שורין" את הכרשינין, ופירוש שריה במים הוא שהמים כבר מונחים בכלי ונותן את הכרשינין לתוכן, מ"מ ביארו דבריהם במה שכתבו אח"כ "אין שורין את הכרשינין דהיינו שמציף מים עליהם כדי להסיר הפסולת". וצ"ל שכתבו "שורין" לפי שגרסו כן במשנה וכדאיתא בגירסת המשנה שכתב הבית יוסף. וכן הוא במשנה שברי"ף ובר"ן וכן כתב באליה רבה (ס"ק יג) שעיין בכל ספרי המשניות ושם איתא "אין שורין" ושכן הגירסא בירושלמי. ע"כ. אך הב"ח (ד"ה אין) והט"ז (ס"ק ז) כתבו דטעות סופר הוא בטור ובש"ע וצ"ל "שולין". ע"כ. ומ"מ הדין דין אמת שאסור גם לשרות את הכרשינין וכדו' במים שבכלי וכמש"כ המג"א (ס"ק ט) וז"ל, "הוא הדין אם יש פסולת ואוכל מעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה, כגון עפר, או שיצוף למעלה כגון תבן". ע"כ. וכ"כ בתוספת שבת (ס"ק טו).
ונמצא לפ"ז שפירות שמעורב בהם עלים ושאר פסולת, אסור לשרותן בכלי שיש בו מים או ליתנם בכלי ולהציף עליהם מים כדי שתצוף פסולתן או שתשקע. וכ"כ המשנב"ר (ס"ק כח) וז"ל, "והוא הדין תפוחי אדמה וכל כה"ג לא יתן עליהם מים כדי להסיר האבק והעפר מעליהם". ע"כ.
ונראה שאפילו בפסולת הדבוקה לפירות כגון בוץ וכדו' אסור לתת הפירות בכלי שיש בו מים, או בכלי ולהציף עליהם מים, לפי שקדם שצף הלכלוך מתנתק תחילה מן הפירות ונמצא הוא מעורב בהם (ר"ל דהוי תערובת אף לשיטת ר"ח וסיעתיה דס"ל דאין שייך בורר במחובר לפי שאין עליו שם תערובת ויובאו דבריהם לקמן בעז"ה. ובפרט שבניד"ד אינו מחובר מטבע ברייתו ואפשר דבכה"ג ר"ח לא מיירי). ורק אח"כ נברר וצף למעלה או שוקע למטה (ואע"פ שרק לאחר חלוף איזה זמן נעשית פעולת הברירה, מ"מ כיון שעם נתינתו למים מתחיל התהליך, הוי כמבשל שתוצאת הבישול לבסוף מתייחס לפעולתו הראשונה. ועיין שלחן שלמה סי' שיט אות כב. אמנם להר"ח וסיעתיה אם נחשיב ניד"ד כמחובר יש לחלק דשאני הכא שפעולתו יוצרת תחילה תערובת ע"י שנפרד הלכלוך ורק אח"כ נעשית הברירה. ואפשר דאינו נפק"מ כיון שכן דרך המלאכה בברירת כה"ג ע"י מים. ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל דאפשר דברירה ע"י מים הוי ברירה בכלי).
אולם פשוט דה"מ בפירות המעורבים בפסולת אבל פירות נקיים וראויים לאכילה ומבקש להדיחם לתוספת נקיון וכדרך העולם להדיח הפירות לפני אכילתן, מותר. שלפי שאין ממשות לכלוך אין כאן תערובת ולא שייך בזה ברירה. ואפי' יש מעט ממשות לכלוך, אם הוא באופן שראוי להאכל אצל רוב בני אדם, ורוחצו רק ליתרון, מותר לרוחצו. וכדין יין ומים צלולים שמעורב בהם מעט קסמין דקין באופן שראויים לשתיה אצל רוב ב"א בלא שיסננו קדם, דשרי לסננם וכמבואר בש"ע שם סעיף י'. וכ"כ באגרות משה (ח"א סי' קכה) שאין שייך בורר בפרי ששוטפו לנקיות בעלמא וכ"פ בשמירת ש"כ (פ"ג הערה יב) שאפילו שוטף משום אבק או חומר ריסוס שרי.
ג. וראיתי בספר איל משולש (פט"ו בהערות ס"ק יג) שכתב ששמע מהגר"נ קרליץ שליט"א שהחזו"א אסר רחיצת פירות בזרם מי הברז. ושכן אמר לו גם הר"י מייזליש שליט"א "ששאל את החזו"א אם האיסור דוקא בכלי או אפילו ע"י זרם הברז, וענה לו מרן שאין שום חילוק בזה לפי שגם זו ברירת פסולת מאוכל". ע"כ. ובפסקי תשובות (סי' שיט הערה 50) הביא בשם האמרי יושר שהחזו"א לא אסר אלא רק ברוחץ כמה פירות יחד אבל א' א' שרי. והנה מה שכתב האיל משולש בשם החזו"א להחשיב את הוצאת הפסולת ע"י זרם המים מן הפירות לברירת פסולת מאוכל, לאו מילתא דפשיטא היא. שהנה בגמ' שבת קלט: מבואר שהמערה יין מכלי לכלי צריך להזהר שכשפוסק הקילוח ומתחילין לירד הניצוצות הנישופות באחרונה מתוך השמרים, יפסיק לערות ויניחן עם השמרים משום בורר. וכהא דבי רב פפא שם. ונפסק בש"ע סי' שיט סעיף יד. ואע"פ שהוא בורר אוכל מתוך פסולת, כתב המג"א (ס"ק טו) דמיירי ברוצה לשתות היין לאחר זמן והוי בורר להניח. אבל החיי אדם (כלל טז ס"ט) והגר"ז בתוספותיו לש"ע שלו כתבו דאפילו לאלתר אסור. ופירש באור לציון (ח"א או"ח סי' כז ד"ה אולם) דס"ל דהנשאר בידו הוא הנברר, וכיון שכשמערה היין מהכלי נשארים השמרים בידו הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל וזהו טעם האיסור. עכ"ד. ולפ"ז בניד"ד אם אוחז בידו פירות ופותח עליהם את זרם המים הרי הפירות הם שנשארים בידיו והפסולת נשטפת עם המים ויורדת, ולדעת החיי אדם והגר"ז הוי בורר אוכל מתוך פסולת ושרי. ומ"מ למעשה בודאי דאין לסמוך ע"ז להקל בשטיפת הפירות בזרם הברז, דמהמגן אברהם הנ"ל שהתיר עירוי הניצוצות הנישופות באחרונה כדי לשתות לאלתר, מוכח דס"ל דחשיב ברירת אוכל מתוך פסולת וע"כ היינו משום דס"ל דהיוצא הוא הנברר. וכן הוא לדעת האור לציון שם דפירש דהא דצריך להזהר להניח הניצוצות הנישופות באחרונה הוא משום דהוה ליה ברירה בכלי כברירת קנון ותמחוי. שכשם שהבורר בקנון נעשית הברירה בעיקר מכח תנועת ידיו והכלי אינו אלא מסייע, ואסור, כן בפעולת העירוי מן הכלי נעשית עיקר הברירה מכח ידיו במה שמטה הכלי (ובפרט שמנענעו מטה ומעלה שלא יירדו השמרים) אלא שהכלי מסייע ואסור. וגם לפירוש זה מוכח דסבירא ליה דהיוצא הוא הנברר. וא"כ הכא בשטיפת הפירות שהפסולת היא היוצאת הוי בורר פסולת מן האוכל וכמש"כ החזו"א ז"ל. ובאמת שעיקר פירוש האור לציון בדברי החיי אדם וש"ע הרב לאו מילתא פסיקא היא, דאפשר דהא דס"ל לאסור לאלתר הוא מטעם דהוי ברירה בכלי, וכן נראה שפירש הגאון בעל משנה ברורה ז"ל (בשער הציון סי' שיט ס"ק מט. ועע"ש בס"ק מט וס"ק מד) בדעת החיי אדם. והכא דהפסולת יוצאת ע"י זרם המים הוי בורר פסולת מתוך אוכל ואסור. ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל דאפשר דברירה ע"י מים חשיב ברירה בכלי, דפשיטא דאסור (ובעיקר הדבר אי אזלינן בתר הנשאר בידו או בתר היוצא עיין אגלי טל הלכה ג סק"ה שהאריך בזה והעלה להלכה דמה שנותר בידו הוא הנברר, ושכן כתב הגר"ז בסידורו, וסותר למש"כ בש"ע שלו, וע"ע בספר מאורות השבת סי' יא סק כה ואכמ"ל).
ואולם ראיתי להגר"ח נאה זצ"ל בספר קצות השלחן (ח"ה סי' קכה בבדי השלחן ס"ק טז) שכתב להתיר הדחת פירות שאוחזם בידו אם עושה כן סמוך לאכילה מטעם אחר, וז"ל "כתב המשנב"ר ס"ק כט ‘וה"ה תפוחי אדמה וכל כה"ג לא יתן עליהם מים כדי להסיר האבק והעפר מעליהם' עכ"ל. והיינו ליתן התפוחי אדמה בכלי ולתת אח"כ מים הרבה בכלי שיצוף האבק על פני המים או שירד למטה. אבל אם לוקח התפוחי אדמה בידו ומדיחם ורוחצם במים פשוט דאין זה בכלל בורר. והרי זה כמסיר הקליפה של הפרי דמותר סמוך לאכילה. ודבר זה מפורש בהרב המגיד פ"א מהלכות שביתת עשור דהרמב"ן והרשב"א פירשו קניבת ירק ביוה"כ דהיינו הדחת הירק ומבואר שם שאין זה שייך לבורר כלל, וגם הרי מפורש בכל האחרונים בסי' שי"ח דמותר להדיח הערינג בצונן, אע"פ שמסיר המלח והקשקשים". עכ"ל, והנה מש"כ להוכיח ממש"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א דשרי לרחוץ הירק ביוה"כ יש לדחות דאפשר דמיירי ברוחץ ירק אחד כגון עלה חסה וכדו' דאין עליו שם של ‘תערובת' עם העפר והלכלוך שעליו ודמי לרחיצת כלי דשרי. אבל כמה פירות או ירקות שמעורב בהם לכלוך אסור. ובזה נדחה ג"כ מש"כ להוכיח מהיתר הדחת ההרינג, שאין על הדג האחד שם תערובת עם המלח והקשקשים שעליו. ואדרבה, מהא דקניבת הירק קצת קשה לדבריו, שהוא ז"ל לא התיר אלא סמוך לאכילה, ובגמ' (שבת קטו:) איתא יוה"כ מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה ומשמע אפילו שמניח עד הערב. וא"כ על כרחך היתר הקניבה אינו מחמת דיש ע"ז שם תערובת ושם ברירה ורק דשרי משום דהוי דרך אכילה, אלא אין ע"ז שם תערובת ולא שם ברירה כלל ומשו"ה שרי אף להניח (ומה שאסרו לקנב הירק קודם המנחה, הוא משום שנראה כמתקן לצורך היום) וע"כ כמשנ"ת דמיירי באחד ולעולם ברבים שמעורב בהם פסולת אסור להדיחם אפילו לאלתר משום בורר פסולת מתוך אוכל. ולדבריו צ"ל דהגמ' מיירי ביש לו הרבה ירק ומכין לסעודת הערב מהמנחה ועד הערב. אבל אם יש לו מעט, צריך להכינו סמוך לחשכה משום בורר. עיין משנב"ר סי' תריא (ס"ק ז) ובשער הציון שם (אות ט).
אמנם בעיקר היתרו להדיח הפירות סמוך לאכילה אע"פ שפסולתן נבררת מהן כשם שהתירו לקלף הפירות סמוך לאכילה (בס"ס שכא), הנה כ"כ גם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קכה) וז"ל, "פשוט שכיון שאי אפשר ליקח האוכל ודרך אכילה הוא לרחוץ הפסולת מותר כדי לאכול לאלתר כמו דמותר לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר". וכ"כ הגר"א וולדינברג (שליט"א) זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' לז). וכ"כ בשמירת ש"כ (פ"ג סכ"א) להתיר הזרמת מים על הפירות שדבוק להם לכלוך סמוך לאכילה. (ובהערות שם (ס"ק מח) הביא ד' ראיות לזה. וכולן נדחים ע"פ הנ"ל, דלא מיירי באחדים המעורבים בפסולת, אלא באחד שיש עליו פסולת, דאין ע"ז שם תערובת ולא שם ברירה ומשו"ה שרי אף להניח כמבואר להדיא בגמ' שבת קיח גבי הדחת כלים דהשש"כ מייתי מיניה ראיה. ועי' לקמן אות ה). ולענ"ד אינו מחוור. שדוקא קילוף פרי י"ל דשרי סמוך לאכילה משום דהוי דרך אכילה בכך, לפי שאע"פ שאפשר לחתוך הפרי לב' חלקים וליטול תוכו, מ"מ משונה הוא זה, וחשיב כא"א בענין אחר לרוב מוזרות וקושי האכילה בדרך זו, ומשו"ה שרי לקולפו כדרכו משום דהוי דרך אכילה ולא דרך מלאכת ברירה (ועי' שלחן שלמה סי' שכא אות כו ואכמ"ל). אבל לרחוץ הפירות באופן שנברר מהם הפסולת, כיון שאפשר לרחוץ פרי פרי לבדו ללא איסור, ואינו משונה, שהרי פעמים הרבה גם כשחפצים ברחיצת כמה פירות לא רוחצים את כולם יחד אלא רוחצים פרי פרי לבדו לתוספת נקיון וכדו', א"כ אין רחיצת כולם יחד דרך אכילה והוי ברירה.
איברא דבעיקר הך היתרא דדרך אכילה שנשתמשו בו כמה אחרונים להתיר הוצאת עצמות הדגים וכו', יש עמי בזה הרהורי דברים. שהנה מקור היתרם הוא בהא דשרי לקלף שומים ובצלים כדי לאוכלם לאלתר. ומלבד דזהו גופא אינו ברור דאית ביה משום בורר דנימא דשרי לאלתר מטעם דהוי דרך אכילה, ונחדש ללמוד לכל מקום יסוד היתר זה דדרך אכילה, הרי כתב הפמ"ג (א"א ס"ק ל) בביאור טעם הדבר וז"ל "דאי אפשר בענין אחר לא הוי פסולת מאוכל. והבן". ע"כ. וכ"כ המאמר מרדכי (ס"ק כב) והובאו דבריו בביאה"ל (שם ד"ה לקלוף) וז"ל "דכיון דא"א בענין אחר ודרך אכילתו בכך לא מקרי פסולת מתוך אוכל שאינו אלא לאכול התוך". ע"כ. וביאור דבריהם ז"ל נראה, דשם ברירת פסולת מאוכל אינו שייך אלא בתערובת שאפשר לברור את האוכל ואת הפסולת, ובוחר לברור הפסולת. וכגון תערובת שקדים ובוטנים וחפץ בשקדים, ונוטל הבוטנים. אבל אם אי אפשר ליטול את האוכל אא"כ יסלק את הפסולת תחילה, וכקילוף פרי, הרי בהוציאו את הפסולת אינו בורר פסולת, אלא בורר ומוציא את האוכל שבתוך הפסולת ע"י סילוק הפסולת. [ויובן היטב למי שראה הוצאת פרי הצבר (הקרוי סברס) מקליפתו, שחורצין חתך לאורכו, ובתחיבת ב' האגודלים לחתך ומשיכת הקליפה לצדדים מבליטים את הפרי. וזהו הטמון בקילוף כל פרי כדרכו. שמסלק הפסולת כדי לברור את האוכל מתוכו]. וכעין שהסיק הביאה"ל (סי' שיט ס"ג ד"ה לאכול מיד) לענין פסולת שע"ג אוכל באופן שא"א להגיע לאוכל אם לא יסלק את הפסולת, דשרי לסלק את הפסולת. ובזה אתי שפיר מש"כ דאי אפשר בענין אחר דהלא אפשר לחתוך הפרי לשנים ולהוציא האוכל מתוך הפסולת. אלא ר"ל שהואיל שע"פ מצב הפרי כמות שהוא אי אפשר לברור האוכל לבדו מבלי סילוק הפסולת, דאין מציאותו כתערובת השקדים ובוטנים הנ"ל, הרי בסילוק הפסולת אינו בורר פסולת אלא נוטל האוכל מתוכו. ודו"ק. וכצ"ל בהוצאת גרעין השזיף שהתיר הפמ"ג שם, שלפי שהדרך להוציא קדם האכילה ולא לאכול השזיף בעוד הגרעין בתוכו, הרי כשאוחז פרי השזיף בידו ונוטל הגרעין מתוכו הוי כנוטל בידו הפרי מן הגרעין. אך דא"כ הן זה שייך לומר דוקא כשלבסוף נותר גם האוכל בידו הוי מוציא האוכל ע"י סילוק הפסולת, אבל הנוטל פסולת מן האוכל שבצלחת, והאוכל נשאר שם, וכעצמות מן הדגים שבצלחת, ליכא למימר הך היתרא, דסוף סוף מה שנשאר בידו הוא פסולת בלבד.
אמנם בביאה"ל (סי' שיט ס"ד ד"ה מתוך) כתב ללמד זכות על מוציאי עצמות הדגים קודם הסעודה, וז"ל, "קולף (שומים ובצלים) כדי לאכול לאלתר מותר. ועל כרחך משום דלאלתר אין שם פסולת על הקליפה אלא תיקון אוכלא בעלמא. ואין דומה לפסולת דעלמא שהוא פסולת גמור שהוא נפרד מן האוכל. משא"כ זה שהוא מחובר ביחד עם האוכל. והכא נמי בענייננו היכא דכוונתו לאכול לאלתר אמרינן דתיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם פסולת עלייהו כיון דעדיין לא נפרדו ומחוברים יחד". עכ"ל. ועי' לקמן דמוכח מכמה ראשונים דאין על המחובר שם תערובת וממילא לא שייך ביה ברירה. וא"כ שרי לקלף אף כדי להניח וה"ה דשרי לפ"ז להסיר עצמות הדגים אף כדי להניח.
ד. אמנם מש"כ בספר איל משולש שם (סעיף ג) "מדברי האחרונים מוכח שאסור לאחוז הפרי בידו ולהדיחו ע"י זרם מי הברז לפי שבורר הפסולת מהאוכל. וכן שמעתי בשם החזו"א שאסר רחיצתם גם בברז". ע"כ. ועפ"ז כתב עוד שם (בהערות ס"ק כד) שאם בשעת הקילוף ירד מהלכלוך על הפרי, כגון שירד מהבוץ שע"ג הצנון על הפרי או שירדו כנימות מקליפת התפוז לפרי, אסור לרחוץ הפרי מהלכלוך. עכ"ד. לענ"ד הוא דבר תימה. דהנה זה ברור דשם ברירה אינו שייך אלא בתערובת. דב' פירות מב' מינים המונחים זה בסמוך לזה פשוט דאין בנטילת אותו שאינו חפץ בו משום בורר. וכן מבואר בתוספתא שבת (פי"ז ה"ו) ‘נתערבו' לו פירות בפירות בורר ואוכל וכו' בדק אלו בפני עצמם ואלו בפני עצמם וכו' חייב. וכ"כ הרמב"ם (פ"ח הי"ג) "היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים". וכ"ה לשון הש"ע סי' שיט ס"ג. וזהו טעם הדין שכתב תרומת הדשן (סי' נז) דאין שייך ברירה במין אחד כשבורר גדולים מתוך קטנים, כיון שעל חלקים שכולם מין אחד אין שם תערובת. והובא בב"י ר"ס שיט ובהגהת הרמ"א שם ס"ג. (ועי' במש"כ בזה הט"ז ס"ק ב, והנשמת אדם כלל טז ס"ק ג, ושביתת השבת ס"ק יא, והמאמר מרדכי ס"ק ה, והמשנב"ר ס"ק טו. ואכהמ"ל). ותערובת אינה אלא בשני מינים שונים המעורבים זה בזה (ואף להט"ז דאסר במין אחד היינו משום דסגי לדידיה בהבדל כל דהו וכגדולים וקטנים להיחשב דברים שונים זמ"ז אשר ערבובן הוי תערובת). וכל שחסר חד מהני, ר"ל או שאינו מינים נבדלים וכגון מסלק מחצית האורז שבצלחתו לפי שאינו חפץ בריבויו, או שאינו מעורב וכגון הנ"ל דמונחים ב' פירות מב' מינים זה ע"י זה, אין ע"ז שם תערובת וממלא אין שייך בזה דיני ברירה. [ועפ"ז אין ליטול בוטן מתוך הרבה שקדים אם אינו אוכלו מיד, לפי שמעורב בהם. אבל מותר ליטול חופן שקדים שלצד הבוטן אף אם אינו אוכלם, לפי שאינם מעורבים בו].
אלא שמעתה צריך להבין הא דאיתא בירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב והובא בבית יוסף ס"ס שכא) האי מאן דשחיק תומא, כד מפריך רישא חייב משום דש. כד מבחר בקליפייתא חייב משום בורר. ע"כ. והסמ"ג (לאוין ס"ה) והסמ"ק (סי' רפב) וספר התרומה (סי' רכ) כתבו עפ"ז שהקולף שומים ובצלים בשבת חייב משום בורר. וה"מ בקולף להניח אבל לאלתר שרי. וכ"כ הרמ"א בהגהה ס"ס ש"א. ובמג"א שם (ס"ק ל) הוסיף דהוא הדין תפוחים אסור לקלוף ולהניח. ובפמ"ג שם הוסיף דה"ה ריבי"ן (לפת) ומעהרי"ן (גזר) (ועיי"ש שתמה על המג"א שאסר בתפוחים, והרי קליפתן נאכלת. ור"ל דפסולת של מין אחד משוי ליה לב' מינים. אבל תפוחים שקליפתן נאכלת הוי מין אחד. ועי' תוס' שבת קלד. ובתוספת שבת ס"ק מא יישב שלפי שאינה נאכלת אלא ע"י הדחק אסור עכ"פ מדרבנן. ויש שכתבו דלדינא גם המג"א מודה אלא שבמקומו לא היו אוכלים הקליפות) ובמשנב"ר (ס"ק פד) הוסיף אגוזים ושקדים. וקשה הא ברירה לא שייכת אלא כשיש תערובת, ומאי תערובת איכא בכל הני פירות.
וצ"ל דסבירא לכל הני רבוותא ז"ל דבכל הני פירי איכא תערובת של הקליפה עם הפרי. ואפשר לבארו בכמה דרכים. ואף דבכולהו איכא תיוהי ודוחקי, מ"מ על כרחין צ"ל דס"ל דהוי תערובת שאל"כ אין שייך בזה ברירה. א. דהנה מבואר בגמ' (שבת קלט:) דמותר לערות היין מכלי לחבירו ובלבד שיזהר שכשיפסוק הקילוח ומתחילים לירד הטפות הקטנות היוצאות באחרונה מתוך הפסולת יפסיק ויניחם עם השמרים, משום בורר. ונפסק בש"ע סי' שיט סי"ד. והיינו דהיין מותר לערות כיון שאינו תערובת. אבל הטיפות האחרונות מעורבות בשמרים וכשבוררן מתוכן הוי בורר (ולעיל אות ג' הובאו שיטות האחרונים בזה לבאר טעם האיסור אע"פ שלכאו' הרי הוא בורר אוכל מתוך פסולת). והמגן אברהם בהלכות יו"ט (סי' תקי ס"ק יג) למד מדין זה שאע"פ שמותר ליטול השמנת הצפה על פני החלב, צריך להיזהר שכשמגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכדין טיפות היין הנ"ל. ולכאו' ר"ל שאע"פ שבמבט שטחי נראית השמנת צפה על פני החלב ואין כאן תערובת, מ"מ כיון שבמקום נגיעת השמנת מעורה היא מעט בחלב, ר"ל שאין תחתיתה מונחת ע"ג החלב כדבר חלק המונח ע"ג דבר חלק, אלא כדבר מחוספס המונח ע"ג דבר מחוספס, וחיספוסן מעורה זה בזה, לפיכך הוי תערובת. וכן הוא ביין והשמרים. ולפ"ז פרי שחלקו רקוב, אסור לחתוך במקום החיבור של הראוי לאכילה עם הרקוב, דחיספוסן מהווה מקום תערובת. (ולחתוך את הראוי לאכילה בסמוך למקום חיבורו עם הרקוב שרי כביין ובשמנת הנ"ל דאינו בורר אלא מחלק המין האחד. וכעין שכתב הט"ז (ס"ק יג) וכ"פ במשנב"ר (ס"ק סא). ולפמש"כ החזו"א סי' נג שאף אם יקח קצת מן האוכל עם הפסולת אסור כיון שדעתו לברור, עיי"ש, בפשטות הכ"נ אם חותך בסמוך למקום החיבור לפסולת ועי"כ מסלק את הפסולת, אף שחותך באוכל בלבד הוי בורר. שהרי ניכרת כוונתו לסלק הפסולת, אלא צריך לחתוך במקום הניכר שמחלק האוכל. ובאור לציון ח"א סי' כז כתב שכל שמוציא מעט מהאוכל עם הפסולת לית ביה חיובא דאורייתא. ואע"פ ששם סיים "ואפשר דמותר", הדר פשט להתיר בחלק ב' פרק מז תשובה כב עיי"ש ובהערות). ובזה אתי שפיר הא דבקילוף פרי איכא משום בורר. דחיספוס מקום דיבוק הפרי עם קליפתו הוי תערובת, והסרת הקליפה הוי בורר. (ואם קולף התפוח והגזר וכדו' לא במקום דיבוק הקליפה אלא בגוף הפרי, תלי לכאו' בפלוגתא דהחזו"א והאול"צ הנזכרים לעיל גבי פרי שחלקו רקוב). ובזה אתי שפיר טפי הא דקילוף פרי לא שרי אלא לאלתר, ואילו הדחת כלים שרי בגמ' (שבת קיח.) אם אפשר שיצטרך להם בשבת אפילו להדיח ערבית לצורך שחרית. ונפסק בש"ע סי' שכג ס"ו. והיינו אפילו מלכלוך הדבוק בהם ממש. אלא היינו טעמא דלא דמי לדיבוק קליפת הפרי, דלכלוך הכלים דבוק מבלי להיות מעורה כלל בכלי, ולא הוי תערובת. משא"כ קליפת הפרי וכנ"ל. ובזה אתי שפיר נמי הא דאין מקפידים לאכול דברי מאכל המוצאים מאריזה העוטפתם וכגון שוקולד, סוכריה, קצפת העטופה נייר כסף, ושאר ממתקים למיניהם, דוקא לאלתר. שלפי שאין העטיפה מעורה במאכל אין כאן תערובת, וממילא אין על הסרת העטיפה שם ברירה.
ונמצא דעירוי סוף היין, והסרת מקום דיבוק השמנת לחלב, וקילוף פירות, וחיתוך החלק הרקוב שבפרי, חד דינא אית להו, דהוו תערובת במקום דיבוקם והסרתם הוי ברירה. והדחת כלים, והסרת עטיפת דברי מאכל, חד דינא אית להו. דלא הוו תערובת ואין על הסרת פסולתם שם ברירה, ולפיכך שרו אפילו להניח. אמנם לעניין עירוי סוף היין והסרת מקום דיבוק השמנת לחלב אפשר דהוו תערובת גמורה להדיא כיון שע"י פעולתו נעים ומתערבבים באותה שעה. וא"כ כל שקשים ומונחים זה ע"ג זה אינם תערובת. ואיני יודע מציאות זמנם בזה אם השמרים והשמנת המצויים היו בדרך כלל רכים או קשים. ושו"ר בחזו"א סי' נ"ג שכתב גבי הסרת השמנת בזה"ל, "והיינו דבמקום שנוגעין חשיב תערובת". ע"כ. ולשון "חשיב" משמע שאינו תערובת גלויה, אלא שחיספוסן משוי להו תערובת במקום שנוגעים וכנ"ל.
ועוד יש להעיר דפירוש זה אתי שפיר בתפוח וגזר וכדו' דקליפתן דבוקה בהן בחספוס וכנ"ל, ואף שומים ובצלים אפשר ליישב בדוחק. אך שקדים וכדו' נהי דבזמן גידול הפרי היה תוכו דבוק לקליפתו, אך עתה שגדל כל צורכו נפרד תוכו מקליפתו ואינם תערובת, וא"כ הא לפ"ז שרי לקולפו ולהניחו לאחר זמן. וזה אינו כמשנב"ר הנ"ל.
ועוד יש לפרש פירוש שני דלעולם אין דיבוק בחספוס דק המעורה חשיב תערובת. ושמרי היין עם היין חשיבי תערובת מפני שבשמרים מעורב יין. ומשו"ה אף אם אין יוצא היין שבשמרים, מ"מ היין שבמקום החיבור עם השמרים נחשב מעורב בשמרים משום היין שבהם. ר"ל דדמי למחצית המגש אורז, ומחציתו אורז מעורב באפונה, ונפגש ונוגע האורז בתערובת האורז והאפונה. דמסתבר שהאורז עד סמוך למפגש עם התערובת נחשב אורז שאינו מעורב, ושרי לסלק חלקו להניח, אבל אסור להפרידו במקום דיבוקו בתערובת. לפי שכשם שיש איסור בורר באורז המעורב באפונה, כך יש איסור בורר באורז שבמקום דיבוקו בתערובת לפי שמחובר הוא לאורז שבתערובת. (ואילו יהא מחציתו אורז מעורב באפונה ומחציתו תבשיל אחר שאינו אפונה ואינו אורז, מותר להפריד התבשיל מהתערובת או התערובת מהתבשיל במקום שנוגעים זה בזה אם אינם מעורבים כלל זה בזה אלא נוגעים בקו ישר). והכא נמי ה יין שבשמרים מחשיב את היין הסמוך לשמרים למעורב בהם. וכן י"ל בשמנת שעל פני החלב, שבשמנת מעורב מן החלב, והוא המחשיב את החלב הסמוך לשמנת למעורב בה. ולפיכך חלים על הפרדת היין הסמוך לשמרים מן השמרים והשמנת הסמוכה לחלב שם ברירה. ועפ"ז אפשר דבפירות נמי י"ל דשרף הפרי נמצא בפרי ובקליפתו, ודמי למחצית המגש אורז מעורב באפונה ומחציתו אורז מעורב בקטנית אחרת, דגם בכה"ג מותר לסלק חלק מן האורז והקטנית האחרת (דבמקום זה ודאי אינו תערובת עם האורז והאפונה), אבל אסור לסלקם במקום שנוגעים באורז והאפונה מחמת שהאורז ששם נחשב מעורב בהם. והכא נמי שרף הפרי הרי הוא כאורז, ובלוע ומעורב בפרי ובלוע ומעורב בקליפה. ונמצא השרף שבפרי במקום דיבוקו לקליפה מעורב בשרף שבקליפה, ונמצא הקולף את הפרי במקום דבוק הקליפה לפרי כמפריד האורז והקטנית האחרת הנ"ל במקום נגיעתם דהוי בורר. וגם לפירוש זה אתי שפיר היתר הדחת הכלים להניחם, והיתר הסרת עטיפת ממתק וכדו', ואיסור חיתוך פרי שחלקו רקוב. אמנם גם ההערות שעל הפירוש הנ"ל יהיו גם כאן.
ועוד יש לפרש פירוש שלישי שהוא לכאו' הפשוט ביותר, אך דחוק מצד הגדרת תערובת, והוא שכל דבר הטמון בדבר אחר ועטוף בו מכל צד, חשיב מעורב בו, וממילא חל על הפרדתו שם ברירה. אך מלבד שהגדרת תערובת אינו משמע כן, עוד יצא לפ"ז לכאו' שהמסיר עטיפת ממתק וכדו' צריך לאוכלו לאלתר. ואם מפני שהפרי דבוק לקליפתו וזה אינו דבוק לעטיפתו, קשה דמאי נפק"מ בזה לענין הגדרת תערובת.
ה. ועתה נבוא למש"כ האיל משולש הנ"ל לאסור לאחוז פרי בידו ולהדיחו ע"י זרם מי הברז לפי שבורר הפסולת מהאוכל, וכן אם בשעת הקילוף ירד מהלכלוך על הפרי, כגון שירד מהבוץ שע"ג הצנון על הפרי, או שירדו כנימות מקליפת התפוז לפרי, אסור לרחוץ הפרי מהלכלוך. עיי"ש. דהנה לא מבעיא לפירוש השני והשלישי הנ"ל דודאי אין על הבוץ והלכלוך המצויים שדבוקים לפרי שם תערובת עם הפרי ופשיטא דשרי לרוחצו, אלא אפילו לפירוש הראשון אף באופן שדבוק בוץ לפרי מחוספס כקליפת התפוז אפשר דאין ע"ז שם תערובת, שלפי שהלכלוך הוא דבר חיצוני דאתי מעלמא י"ל דדמי לשלחן וכדו' שבמשטחו העליון ישנן גומות כעין תאים, ובתוכם פסולת, דאין הפסולת תערובת בשלחן ושרי ליטלו. ומ"מ מהאחרונים משמע שלמדו כפירוש השלישי דהטעם דשייך ברירה בקילוף פירות הוא משום שכל שעטוף מכל צדדיו ועטיפתו בו הרי הוא נחשב מעורב בקליפתו. וא"כ לרחוץ פרי מלכלוך שאינו עוטפו, שרי אף להניח.
והנה מש"כ באיל משולש שם שמדברי האחרונים מוכח שאסור לאחוז הפרי בידו ולהדיחו ע"י זרם הברז, במקורות שם (ס"ק יב) כתב שלמד כן ממש"כ הפמ"ג (במש"ז ס"ק י) והדרישה (ס"ק ב) דטעם איסור שריית הכרשינים במים וכן טעם איסור שיפתן ביד, הוא משום דהוי בורר פסולת מאוכל. והרי שלא דימו הסרת הלכלוך הדבוק לפרי להסרת הקליפה דשרי לאלתר. עכ"ד. ואחה"מ החילוק מבואר דכרשינים (והוא אחד מה' מיני דגן הנקרא כוסמת וכמש"כ הרמב"ם בפיה"מ שבת פרק כ) המעורבים בפסולתן הוו תערובת ממש של זרעים ופסולת, והסרת פסולתן הוי בורר פסולת מתוך אוכל, ואין שייך בהם טעם ההיתר דלאלתר שבהסרת קליפת הפרי שאף הוא תערובת אלא שהותר לאלתר מטעם שהוא דרך אכילה כמבואר לעיל. משא"כ לכלוך הדבוק בפרי יחיד אין עליו שם תערובת כלל וממלא אין שייך בו ברירה ושרי.
ומש"כ שם ששמע כן בשם החזו"א זצ"ל, הנה בהערות שם (ס"ק יג) כתב שבירר אצל הר"י מייזליש שליט"א "ואמר ששאל את החזו"א אם האיסור דוקא בכלי או אפילו ע"י זרם הברז, וענה לו מרן שאין שום חילוק בזה לפי שגם זו ברירת פסולת מאוכל". עכ"ל. ומלשון זו שכתב משמע דהחזו"א רק נשאל אם דין הכרשינים דוקא בכלי או אפי' ע"י זרם הברז והשיב לאסור. אך לא מיירי כלל בפרי אחד. (אמנם כתב עוד שם ששמע שכן דעת החזו"א גם מהגר"נ קרליץ שליט"א ומהגר"פ שפירא שליט"א. אך סיים ששמע מהם שהחזו"א אסר "רחיצתם" גם בברז. ואפשר דלא דק בדבריהם דהם דיברו בפירות דוקא. גם מרן ראש הישיבה הגאון רבי שלום כהן שליט"א אמר לי שאינו מקבל השמועות שהחזו"א אסר רחיצת פרי. וכן אמר הגאון רבי דוד צבי אורדנטליך שליט"א).
ואם באנו לאסור רחיצת פרי יקשה מאד דמאי שנא מרחיצת כלי דשרי בשבת. (ובאמת נראה דרחיצת כלים דמי לרחיצת פירות גם להחמיר. שכשם שאסור להשרות במים כרשינים ושאר פירות המעורבים בפסולת, כדי שיצופו פסולתן, כן אסור להשרות במים תערובת כלים מלוכלכים כדי שיצופו פסולתן אף אם צריך לכלים באותו שבת, משום בורר. ואפילו לצורך שימוש לאלתר אסור). וכן מוכח ממש"כ הבית יוסף סי' שיח (סד"ה וכתב הר"א) בשם ספר הפרדס וז"ל, "אבל טרית (דג מלוח) אני אומר שמותר לרחוץ במים קרים בשבת מידי דהוה ארחיצת כוסות וקערות שמותר לעשות כן בשבת". עכ"ל עיי"ש.
ועוד, שבמג"א סי' שכא (ס"ק ז) כתב להתיר להדיח הבשר בשבת מדם בעין שעליו, ומוכח דלא חשיב הסרת הלכלוך שעל דבר מאכל לברירת פסולת מאוכל. (ולכל היותר בלכלוך העוטפו מכל צדדיו ממש כהדם שעל הבשר י"ל דהוי כקליפת הפרי דבעינן לאלתר. אך באינו דבוק אלא בחלקו פשיטא דשרי ולא כמו שהפריז באיל משולש הנ"ל לאסור רחיצת הפרי מבוץ וכנימות שעברו לפרי בעת קילופו.)
וכן משמע דעת הגרי"ח זצ"ל ברב פעלים (ח"א סי' טז) שדן אם מותר לרחוץ פרי מצבע לח שנדבק בו רק מצד מתקן מנא (ובזה עי' בביאה"ל סי' שיח ס"ד ד"ה והדחתן, דאין מכה בפטיש באוכלין והכי נקטינן). ומשמע דפשיטא ליה שאין בזה שייכות לבורר.
ושו"ר שכן מוכח להדיא ברבנו חננאל שכתב (שבת עד.) וז"ל, "נמצא זורה ‘ובורר' ומרקד כולן מעבירין פסולת המעורבת באוכל ואינה מחוברת. ואינה כגון קליפה שצריכה פירוק ‘או כגון עפרורית שצריך ניפוץ', אלא מעורבת בלבד". ע"כ. ומבואר שעפרורית הדבוקה לפרי אין על הסרתה שם בורר. (ומש"כ גבי קליפה עי' בסמוך אות ו ואות ז).
ו. ניהדר אנפין לעיקר הך מילתא שכתב הרמ"א מהירושלמי דאסור לקלוף שומים ובצלים כדי להניח. והערנו לעיל דקשה דמאי תערובת איכא בהא, ואטו לפ"ז יהא אסור להסיר עטיפת ממתק וכדו' להניח, ומאי שנא מהדחת כלי דמבואר בגמ' (קיח.) דשרי כיון שאין פסולתו מעורבת בו. וכל הני שינויי דשנינן שינויי דחיקי נינהו כמבואר לכל מעיין.
והנה מתחילה תמוה היה בעיני דהך דינא דירושלמי המצוי כ"כ בכל שבת שקולפים פירות וירקות והביאו מרן ז"ל בבית יוסף ס"ס שכ"א, השמיטו ולא הביאו בשלחן ערוך כלל. והרי הוא דבר הנוגע באיסור תורה, ושכיח מאד, והיה לו להזהירנו בזה שלא נקלוף פירות וירקות אלא כדי לאוכלם לאלתר. ויש לתמוה כן עוד למעלה בקדש על הרמב"ם והרא"ש שהשמיטו להך דינא דירושלמי. והנלענ"ד נכון שאע"פ שבבית יוסף הביא דברי הירושלמי ודברי הסמ"ג והסמ"ק והתרומה שפירשוהו בקילוף, מ"מ לא פסקו בש"ע לפי שהוקשה לו שאם שאר הראשונים ז"ל ג"כ פירשו הירושלמי בקילוף, היאך לא הביאו בחיבוריהם דין זה המצוי ואית ביה איסור תורה. ובפרט שלשון הירושלמי אינו משמע כ"כ דמחייב על קילוף משום בורר.
דהנה ז"ל הירושלמי (הפירוש שבסוגרים הוא לשון הב"י ס"ס שכא), "האי מאן דשחיק תומא (פירוש שכותש שומים), כד מפרך ברישיה (פי' שמפרר ראשי השומים) חייב משום דש. כד מתבר בקליפייתא (פירוש שנוטל אותם מן הקליפות) חייב משום בורר". ומשמע דהכי פירושא, שהנה ראש השום מורכב מכמה שיני שום שכל אחד מהם עטוף בקליפה, וכולם יחד אחוזים בשורשם בקצה ראש השום, וקליפות אחרות עוטפות את כולם. ודרך הבא לכתוש שומים שבתחילה מפרר ומפריד את שיני השום מאחיזתם, ומניחם לפניו מעורבים בקליפותיהם החיצוניות של כל ראש השום אשר נפרכו ע"י פירורו. ואז בורר את שיני השום מתוך קליפות אלו, ורק אח"כ קולף כל שן שום לבדה מקליפתה וכותשה. וקאמר שבשעה שפורכן מקליפתן החיצונה כשמפרקם מחיבורן בראש השום הרי זה חייב משום דש, דומיא פירוק התבואה מקליפותיה ע"י דישה. וכאשר בורר אח"כ את שיני השום מתוך הקליפות הנ"ל הרי זה בורר אוכל מתוך פסולת דלהניח חייב. [וכמו שכתבו הסמ"ג והסמ"ק והתרומה אליבא דפירושם, דהירושלמי מיירי בלהניח אבל לאלתר שרי]. ובזה אתי שפיר לשון הירושלמי כד "מבחר בקליפייתא", שבוחר ומוציא מהקליפות, ויש שגרסו כד "מתבר" בקליפייתא שבורר ומוציא מהקליפות. ולעולם לקלף שיני השום כל שן מקליפתו הפרטית, מותר. דבזה הירושלמי לא מיירי כלל.
ולפ"ז לא מצינו איסור ברירה בקילוף פירות. דהפרי וקליפתו אינו תערובת ושרי לקולפו אפילו להניח. ומשו"ה לא כתבו הרמב"ם והרא"ש דברי הירושלמי דאין בזה שום חידוש שהבורר אוכל מפסולת להניח חייב. והירושלמי שכתב דין זה הוא משום שבא להזהיר ולמנות כמה איסורים עלול לעבור כותש השום בשבת.
ומשו"ה אף שהביא מרן בבית יוסף דברי הירושלמי, ודברי הסמ"ג והסמ"ק ובתרומה שפירשוהו בקולף שומים, לא הביאו לדינא בש"ע לפי שהשמיטוהו הרמב"ם והרא"ש ומוכח שפירשוהו דלא מיירי כלל בקילוף. וכן משמע ממה שפירש בב"י כד מתבר בקליפייתא "פירוש שנוטל אותם מן הקליפות". ולא פירש שקולפן.
ז. ואפשר דלגרסת ספרים דידן בירושלמי אף הסמ"ג והסמ"ק והתרומה מודים דשרי. דהנה גירסת הירושלמי שבסמ"ק (סי' רפב עמ' רפה) דמיבחר "בקליפתא", ובסמ"ג (ל"ת ס"ה ל"ש) איתא דמבחר "בקלופיתא" חייב משום בורר. וכן בספר התרומה (סי' רכ) כתב כד מבחר "בקלופיתא". ופירושו, כאשר בוררם מ"קליפתם", ד"קליפתם" ו"קלופיתא" הוא לשון יחיד, ונראה דזה הכריחם לבאר כוונת הירושלמי לאסור קילוף כל שן שום מקליפתה. שאילו נתכוון הירושלמי לברירת שיני השום מריבוי הקליפות המעורבים בהם לאחר פירוק ראש השום, היה לו לומר לשון רבים "מקליפותיהם". ולגירסא דידן הלשון בירושלמי כד מבחר "בקליפייתא" שהוא לשון רבים. ואפשר שאילו הייתה גרסא זו מונחת לפניהם לא היו נדחקים בסברא לומר דאיכא על קילוף פרי שם ברירה. ובפרט שמדברי כמה ראשונים מוכח להדיא דס"ל שאין לקילוף פירות שייכות לדיני בורר, וכמבואר במאירי שאף על דבר שלעינינו נראה מעורב, אם הוא דבוק ומחובר לתערובתו וכגון גיד הנשה הטמון בבשר אין על חיתוכו שם ברירה אלא רק שם חיתוך. וז"ל (שבת קלד.) "ואין לפקפק בניקור הירך מטעם בורר, שכל שהוא מחתך בידו אינו נקרא בורר". ע"כ. ור"ל דכולו מקשה אחת העשויה מב' מינים, ושרי לחתוך מין אחד ממנו, דהמחובר אינו מעורב. [והמאירי עצמו בביצה לד. הביא דברי הירושלמי ועל כרחך שמפרשו דלא מיירי בקילוף. אמנם יד הדוחה נטויה לומר דס"ל דשומים ובצלים לא חשיבי חיבור. אך עכ"פ מבואר במאירי דלא ככל האחרונים הנזכרים לעיל שאסרו קילוף תפוחים וגזר ולפת וכדו' להניח]. וכ"כ רבינו חננאל (שבת עד.) וז"ל, "נמצא שהזורה ‘והבורר' והמרקד כולן מעבירין פסולת המעורבת באוכל ואינה מחוברת. ואינה כגון קליפה שצריכה פירוק וכו' אלא מעורבת בלבד". וכ"ה בערוך (ערך דש). הרי להדיא דס"ל דבורר אינו שייך אלא בפסולת המעורבת באוכל ואינה מחובר. אבל קליפת פרי שהיא מחוברת וצריכה פירוק אין עליה שם תערובת עם הפרי וממילא אין על פירוקה שם בורר.
ומשמע לפ"ז דמב' צדדים אין על קילוף הפרי שם ברירה. א. דהעטוף ועטיפתו אינם תערובת. ב. המחובר אינו מעורב. [וכ"ש לפמש"כ הרש"ל בים של שלמה פ"ק דביצה (סי' מב) שאגוזים ובוטנים שנשתברו ועדיין הם בקליפתם (ר"ל שאילו יצאו מקליפתן ורק מעורבים בקליפות בקערה, פשוט דאסור לברור הקליפות) מותר להסיר הקליפה מהן ואינו חייב להוציא הפרי מהקליפה דבכלל תיקונא דאוכלא הוא ולא שייך ברירה בזה. עיי"ש. ובפשטות משמע דאין ע"ז שם ברירה ואפילו להניח שרי. וכ"כ החזו"א סי' נד ס"ק ד בביאור דברי הרש"ל. (ודלא כהמשנב"ר סי' שיט ס"ק כד דמיירי באוכלו לאלתר. וע"ע במש"כ בביאה"ל סי' שכא ד"ה לקלוף שלולא דברי הראשונים היה מתיר לקלוף אף שלא לאלתר, כיון שאין זה מלאכת מחשבת). וכ"ש הכא שהפרי שלם דאין על קילופו שם ברירה כלל].
ח. לאחר הציעי עיקרי הדברים הנ"ל בפני אברכי הכולל חברים מקשיבים שליט"א הראני האברך החשוב הרה"ג מרדכי זאב גוטפרב שליט"א מש"כ בספר ערוך השלחן (סי' שיט אות כ) וז"ל, "איתא בירושלמי וכו' ונלענ"ד דהכי פירושו, שלוקח הרבה שומים ושוחקן ביחד ועי"ז נופלים הראשים מהם ורק הקליפות של כל השומים מתערבים עם השומים ובורר מהם הקליפות מן האוכל. וכו' ורבינו הב"י הביא ירושלמי זה וז"ל כתבו סמ"ג וכו' וע"פ זה כתב הרמ"א אסור לקלוף וכו'. ולבד מה שאינו מובן מה שייך ברירה בזה, הוא כנגד גמרא מפורשת בביצה (יג:) במקלף שעורים דרב ור' חייא מקלפי להו דביתהו כסי כסי, ומה לי קילוף שעורים או קילוף בצלים ושומים. ועוד דזה שייך למפרק כמו שפירש"י שם ולא לבורר. ולכן נראה לי דאין כוונתם כשקולפם ומניח הקליפות בפני עצמם, אלא קולפם והקליפות מעורבות בהם כמו שפירשנו בירושלמי ובזה שפיר שייך בורר ולזה קאמרי דלאכול מיד מותר דהיינו או לברור האוכל ולאכול או אפילו ליטול הפסולת מותר לדעת תוס' והטור כשהאוכל מרובה". וסיים, "והארכתי בזה לפי שדרך בנות ישראל שמטמינים וכו' ויש שמניחים זה לסעודה שלישית וקולפים לשם כמה בצלים ושומים וכו' דכדין עבדו". עכ"ד. וששתי על דבריו כמוצא שלל רב שהם כעין פירושנו ומסקנתו להלכה כמסקנה דידן שלא אהיה כמהלך יחידי בדרך שטעותו שכיחה. אך מש"כ להקשות מהגמ' ביצה לענ"ד אינו קשה כלל דהני רבוותא יפרשו דמיירי שקילפו כסי כסי לאכול לאלתר דשרי אף לדידהו. ושו"ר בשביתת השבת (מלאכת בורר ס"ק מו) שהביא קושיית הערוך השלחן ודחה כן. ומש"כ עוד דהירושלמי מיירי בנוטל הקליפות מתוך השומים וכדעת התוס' והטור, הנה מלשון הירושלמי אין הכרע ואפשר לאוקמי בנוטל השומים מתוך הקליפות דהוי אוכל מתוך פסולת דשרי לאלתר. ומש"כ שאף הסמ"ג והסמ"ק והתרומה והרמ"א לזה נתכוונו, הוא דוחק רב בלשונם דנקטי לשון קילוף. והמחוור יותר כדפרישית שהם אסרו לקלף להניח ומ"מ אפשר שלא כתבו כן אלא לגרסתם והעיקר כגרסא שלפנינו שהוא מילתא דמסתבר טפי ובפרט לפמש"כ המאירי והר"ח והערוך.
ט. ולענין הלכה הנה דעת הרמ"א מבוארת לאסור לקלף שומים ובצלים להניח. וכן דעת המג"א שם שאסר גם קילוף תפוחים והפמ"ג שם שאסר קילוף גזר, לפת, וכן דעת עוד אחרונים. אך לפי מה שנתבאר נראה דמעיקר הדין מותר לקלוף פירות וירקות אף שדעתו להניחם ולאוכלם לאחר זמן. וכדמוכח דעת המאירי, והערוך, ורבינו ירוחם, והרש"ל בים של שלמה הנ"ל, והשדי חמד (מערכת ב לב) בשם בית מנוחה, וכ"כ הטל אורות (עמ' קמז), וערוך השלחן הנ"ל, (וע"ע באגלי טל מלאכת בורר ס"ק יא שהתיר קילוף פרי אחד להניח) וכן פשטות דעת הש"ע. ומ"מ כיון שלאוסרים הוא איסור תורה ראוי להחמיר לכתחילה היכא דאפשר לאכול לאלתר אף שדבריהם ז"ל נדחים מכמה אנפי וכנ"ל. אך בקילוף תפוחים ושאר פירות שקליפתן ראויה לאכילה נראה להקל לכתחילה לקולפם להניח (לפי שאף הפמ"ג שאוסר קילוף לפת וגזר מתיר בתפוחים מפני שקליפתן נאכלת ור"ל דמשו"ה הוי הפרי והקליפה מין אחד ואין שייך ברירה במין אחד. ואפשר שגם המג"א שאסר לקלף תפוחים מודה לזה ורק שאסר מפני שבזמנו או במקומו לא היה דרך לאכול קליפת התפוחים. שהרי במין אחד פשוט שגם להמג"א אין שייך ברירה). אולם פירות שלאחר קילופם מעורבים בפסולת, וכגון שומים שהפרידן מראשן מבעו"י ומונחים בקערה מעורבין בקליפתן החיצונה, וכן בוטנים המעורבים בקליפתן או שקדים ואגוזים לאחר פיצוחן כשעדיין מעורבים בקליפותיהן, וה"ה גרעיני חמניות וכדו' שלאחר פיצוחן קודם הוצאת התוך מהקליפה הרי הם תערובת, פשוט דאסור להוציא האוכל מן הפסולת כדי להניחו ולאוכלו לאחר זמן, ויש בזה חיוב חטאת.
ולענין רחיצת פירות המעורבים בפסולת, כגון אשכול ענבים או תפוחים אחדים שיש עליהם עלים או שאר לכלוך ממשי, באופן שבשעת הרחיצה סר הלכלוך מעל הפרי ומתערב בפירות ואח"כ יוצא לגמרי, אסור לרוחצם יחדיו במים בין אם נותנם בקערה ומציפן במים או שנותנם בקערה מלאה מים, ובין אם אוחז הפירות בידיו ורוחצם בזרם מי הברז. לפי שעי"כ בורר את הפסולת מהאוכל וכדין כרשינים. ואם אין עליהם לכלוך לכלוך ממשי ורוחצן לנקיון בעלמא מאבק או מריסוס מותר לרוחצם. ואולם פרי אחד שיש עליו או שדבוק בו לכלוך מותר לרוחצו ולשפשפו בידו לנקותו לפי שאין שם של תערובת על הפרי והלכלוך. ואינו ככרשינים שאסור לשופן בידו, לפי שהם רבים והלכלוך תערובת בהם. וכל שאין עליו שם תערובת אין שייך בו איסור ברירה. ולפיכך מותר לרחוץ פרי אחד אף להניחו משחרית לבין הערביים. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו לבל נכשל בדבר הלכה, אמן.