אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים › סימן כד

נזר כהן

חלק אורח חיים · סימן כד

סימן כג

שיעור הזמן דלאלתר במלאכת בורר בשבת

בס"ד. ירושת"ו. שנת תשמ"ט לפ"ק.

שאלה: בדין ההיתר לברור בשבת אוכל מתוך פסולת ביד ובלבד שיאכלנו לאלתר, עד איזה שיעור זמן מהעת שבורר נחשב כבורר לאלתר.

תשובה: בגמ' שבת (עד.) ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח. ולא יברור ואם ברר חייב חטאת. מאי קאמר אמר עולא הכי קאמר וכו' מתקיף לה רב חסדא וכו' אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר. ולבו ביום לא יברור ואם בירר חייב חטאת. ובתוס' שם (ד"ה בורר ומניח) כתבו בורר ומניח, פי' לצורך אחרים. והיינו דהוקשה להם היאך אפשר דמניח הוי לאלתר. ומשו"ה פירשו דמניח היינו שמניח לפני האחרים וקמ"ל דלא רק לצורכו שרי לברור אלא אף לצורך אחרים אך לעולם בעינן שהנברר ייאכל לאלתר.

והנה הר"ן שם כתב ושיעורא דלאלתר כתבו בשם רבנו חננאל ז"ל דהיינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד. ע"כ. וכן כתבו הרא"ש (פ"ז אות ד) והמגיד משנה (פ"ח הי"ג) ועוד בשם הר"ח. ומשמע דרבנו חננאל פירש דברי אביי 'בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר' שפעמים בורר ואוכל לאלתר ממש ופעמים מותר להניח וגם זה חשיב לאלתר. והיינו שאם בורר שלא לצורך סעודה צריך שיאכל לאלתר, אבל אם בורר לצורך סעודה ומניח לפניו, כל זמן שיושב על השולחן באותה סעודה חשיב לאלתר. והסברא בזה צ"ל דישיבת הקביעות בסעודה מחשיבה לכל משך הסעודה לזמן אחד והוי לאלתר. ומדלא מייתו הני קמאי מאן דפליג, ולא פליגי אינהו, ש"מ דה"נ ס"ל להר"ן והרא"ש והמגיד משנה דשיעור מה שמיסב על השלחן באותה סעודה הוי לאלתר.

ורבנו ירוחם (חלק ח נתיב יב) כתב "ואפי' ביד שאמרנו דמותר, דווקא לאלתר כלומר לאותה סעודה. אבל לבו ביום, כלומר שבורר ומניח לצורך סעודה אחרת של אותו ביום בעצמו אסור". עכ"ל. והביאו הב"י ריש סי' שי"ט ופירש דבריו דה"ק שאם הוא בורר אחר סעודה, כל שבורר לצורך סעודה אחרת באותו יום בעצמו הוי לאלתר. ואם כשהוא בתוך סעודה בורר, אינו יכול לברור אלא לצורך אותה סעודה בלבד. וכן אם בורר קדם סעודה צריך לאכלם בתוך סעודה ראשונה. ואם השהה מהם עד אחר שעומד מסעודתו, לא מקרי לאלתר וחייב. עכ"ל הב"י.

וכתב עוד דדעת המרדכי (בהגהות ר"פ כלל גדול) "דדווקא להתחיל ולאכול אחר ברירתו שרי, אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר וחייב" (וכעין זה כתב הרשב"א בתשובה גבי טוחן הביאו הר"ן עד: והב"י סי' שכא סד"ה אסור. ועיי"ש בב"י דחד שיעורא אית להו ללאלתר דבורר ודטוחן). ומשמע דלהמרדכי עד שעה מהעת שבורר נחשב לאלתר. וכן העלה האגלי טל (בורר סעיף ה) לדינא ע"פ המרדכי דעד שעה חשיב לאלתר וכ"פ הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי (ש"ש בשלח א, משפטים ב) דשרי לברור עד שעה (ועי' אור תורה חשוון תשנ"א סי' כ ובהערה).

והנה לשון המרדכי בספרים דידן "ומניח לאלתר, פי' ראב"ן לברור ולהניח כמלא פיו ולהכניסן לפיו א"נ לברור כדי סעודתו להתחיל ולגמור אחר ברירתו אבל לאכול לאחר שעה נעשה כבורר לאוצר". עכ"ל. וביאור דבריו, דבא לפרש מאי דקשיא לכולהו קמאי היאך לבורר ומניח קרי בברייתא 'לאלתר'. ומשני בשם הראב"ן שאם אינו לצורך סעודה, מניח היינו שמכין לפניו כל השיעור שרוצה להכניס לפיו בפעם אחת, ומיד מכניסו לפיו ואוכל לאלתר. א"נ אם הוא לצורך סעודה, בורר ומכין לפניו כדי סעודתו, ואע"פ שאינו אוכלו בפ"א נמי שרי ובלבד שיתחיל מיד לאחר שברר ויאכל ברצף עד שיגמור (כן נראה דהא"נ לא פליג ארישא). ויש להסתפק במש"כ 'אבל לאכול לאחר שעה נעשה כבורר לאוצר' אם שעה היינו הנקרא בלשוננו שעה שהוא ששים דקות, או שהוא כאומר 'אבל לאכול לאחר זמן נעשה כבורר לאוצר' ור"ל שאם אינו מיד ממש אלא שוהה שיעור זמן הרי זה כבורר לאוצר וכלשון זמנם שמילת 'שעה' באה במקום המילה 'זמן' וכהא דפ"ק דברכות משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן וכהנה רבות. ושו"ר שכן נסתפק האגלי טל (מלאכת בורר סעיף ה ס"ק ט) בביאור הסובב הלכותיו בדעת המרדכי והסיק דהיינו שעה ממש וכתב דאי לאו דברי המרדכי הוו"ל למימר דלאלתר היינו לאלתר ממש אבל כיון דהמרדכי כתב דעד שעה הוי לאלתר יש לפרש כן בגמ'. עיי"ש כל דבריו. ולענ"ד נראה דכד מעיינינן בדברי המרדכי במקור הדברים מוכח דס"ל דבעינן מיד ממש וע"כ דשעה דקאמר אינו ששים דקות אלא בפחות מזה נמי חייב. שהרי כתב דלאלתר היינו "לברור ולהניח כמלא פיו 'ולהכניסן לפיו'." והיינו מיד ממש. וכן ממש"כ בא"נ לברור כדי סעודתו "להתחיל ולגמור אחר ברירתו", מוכח דהיינו מיד ממש לאחר שבורר כדי סעודתו חייב להזדרז להתחיל ולגמור ברצף. ומש"כ אח"כ "אבל לאכול לאחר שעה נעשה כבורר לאוצר" ר"ל אבל לאכול לאחר זמן הוי כבורר לאוצר. וכן נראית הבנת הבית יוסף בדבריו שכתב (ר"ס שיט) על דברי הרמב"ם "ומשמע דלא שרי אלא לברור כדי לאכול מיד אחר ברירתו כדברי המרדכי" עכ"ל. ולא כתב שיעור שעה. והאחרונים שכתבו שיעור שעה ממש ע"פ המרדכי הוא ע"פ לשונו המקוצרת המובאת בבית יוסף, אבל ממקור דברי המרדכי מוכח שאינו כן, ואף הבית יוסף עצמו נראה שהבין בדברי המרדכי דלא כדבריהם ז"ל וכאמור. ושוב הראוני שכ"כ הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באגרות משה (ח"ד סי' עד ענייני בורר תשובה יג) בזה"ל "איתא בהגהות מרדכי ובמאירי (ביצה יד:) דלהניח לאחר שעה הוי כבורר לאוצר וכן הוא בש"ע הגר"ז ואגלי טל האם פחות משעה של ס' מינוט חשיב כבורר לאכול לאלתר. תשובה: אין שעה זו של שיעור שעה אלא הזמן שהדרך הוא לאשה זו שמסדרת האוכלין להסעודה וקודם לזה אפילו שעה קטנה אסור". אמנם הא דמשמע שמפרש כן גם בדעת האגלי טל שכתב שעה הוא דלא כמש"כ האגלי טל בביאורו וכאמור. ומש"כ דהשיעור הוא ע"פ דרכה של אשה זו עי' להלן מש"כ המגן אברהם בסי' שכ"א בדין טוחן.

ב. והנה יש להסתפק במש"כ הראשונים בשם ר"ח דשיעור לאלתר היינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד, אם מיירי בשעדיין אינו מיסב ור"ל דאפי' סמוך לסעודה חשיב לאלתר כיון שעתיד להיאכל באותה סעודה, או דווקא כשכבר מיסב בסעודה ובורר לצורך אותה סעודה הוא דשרי. וקמ"ל דאפי' תארך הסעודה שעות הרבה נמי חשיב לאלתר, אבל כל שלא היסב בסעודה ובורר הוי בורר לאחר זמן וחייב.

וראיתי להר"ח במקור הדברים בפירושו לשבת (עד.) וז"ל "ולאלתר דאמר אביי, כל זמן שיושב על השולחן ואוכל. דגרסינן בתלמוד דארץ ישראל (שבת פ"ז ה"ב) ברר אוכלין מתוך אוכלין, חזקיה אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור. מתניתא פליגא על חזקיה דאמר (המתניתא) בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן. רבין בר חייא אמר תיפתר כשהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה". עכ"ל הר"ח. והיינו דמפרש תירוץ הירושלמי דחזקיה מיירי בבורר ומניח ולכן מחייב ותנא דמתניתא מיירי בבורר בשעת סעודה ואורחים היושבים עמו אוכלין במהלך הסעודה מה שברר והניח לפניהם ולכן אע"פ שמה שבירר לא נאכל מיד וכדקתני בורר ומניח על השלחן, אפ"ה שרי (ורבי יוחנן דפטר אפשר דסבר דאין שם ברירה דאורייתא בבורר אוכל מתוך אוכל לפי שאינו נחשב תערובת אלא מדרבנן והבוררו אע"פ שמניח פטור אבל אסור). ומפרש הר"ח ד'אוכלין ראשונה ראשונה' אינו ר"ל שכל מה שבורר אוכלין מיד, דהא מתניתא קאמר בורר 'ומניח על השולחן' משמע שאוכלין לאחר זמן וכנ"ל, וע"כ דלאו דוקא הוא ורק נקט הדרך שבעה"ב בורר לצורך אורחיו והם אוכלים את אשר מניח לפניהם. ועיקר כוונת הירושלמי בתירוצו דבסעודה קמיירי ומשו"ה שרי אע"פ שבורר לשם אכילה לאחר זמן ובלבד שייאכל בתוך אותה סעודה (ולא ניחא ליה לפרש 'ומניח' רק לעניין דשרי לברור גם לצורך אחרים ולא רק לצורך עצמו שרי, ומניח היינו שמניח לפני אחרים וכמש"כ התוס' בסוגיין (עד. ד"ה בורר), דלשון 'בורר ומניח על השלחן' משמע דאתי לאשמועינן היתרא דלאחר זמן, שבורר ומניח על השלחן וישאר שם עד שלאחר זמן יאכלוהו. ואינו כלישנא דסוגיין 'בורר ומניח לאלתר'). ומ"מ משמע דבעינן שיהיו כבר מסובין בשעה שבורר דהא בהכי מיירי פשט הירושלמי שהאורחין כבר מסובין ואוכלין ראשונה ראשונה שבורר. ואף הר"ח הוצרך להוסיף ולחדש ולפרש בירושלמי שכל זמן שסועדין חשיב לאלתר. אך ליכא למשמע מינה דסגי בעומד סמוך לסעודה דאין לך בו אלא חידושו. ובאמת שגם פשט לשון הראשונים שכתבו בשם הר"ח דשיעורא דלאלתר היינו שיעור מה 'שמיסב' על השולחן באותה סעודה בלבד, יותר משמע דמיירי שכבר היסב לסעודה ואתא לאשמועינן שכל זמן שסועדין חשיב לאלתר.

ולפ"ז צ"ל דמש"כ הב"י ריש סי' שי"ט כשדן בבירור דעת הרמב"ם וז"ל "ואפשר שכל שבורר לצורך סעודה, כל זמן שמיסב באותה סעודה חשוב לאלתר כדברי ר"ח". ע"כ. אין כוונתו לומר דלהר"ח אפי' בעומד קדם הסעודה ובורר לצורך הסעודה שרי, אלא 'לצורך סעודה' שכתב היינו סעודה שכבר מיסב בה ולאפוקי מבורר ברירה בעלמא שלא לצורך סעודה דבכה"ג בודאי בעינן שיאכל סמוך לברירתו כיון שאין כאן ישיבה של קביעות המתחלת בנט"י ומסתיימת בברהמ"ז אשר מאריכה את זמן הלאלתר ומחשיבה את שעת האכילה כסמוכה לברירה. ולאחר הדקדוק בלשון הב"י בלא"ה פי' זה נראה עיקר ודו"ק. וכן משמע מדברי שאר הראשונים שכתבו דין זה ולא הזכירו סמוך לסעודה. שהמאירי (שבת עד.) כתב "מי שהיו לפניו מיני אוכלים מעורבין ורוצה לברור לו מין מתוך מין או אוכל מעורב עם פסולת ורוצה לברור לו אוכל מתוך פסולת מותר לו לברור בידו לאכול לאלתר ופירשו בתלמוד המערב כל זמן שהוא מיסב על השלחן. ולאו דוקא שיאכל תכף לברירה, אלא כל שהוא מיסב ודעתו לאוכלם או להאכילם לבני שלחן קודם עקירת שלחן, לאלתר הוא ומותר". ויותר משמע ד'כל שהוא מיסב' היינו כל זמן שהוא מיסב. וכן נראה מדברי הראב"ן (סי' שנא) שכתב דאע"ג דבגיטין (כז:) איתא כמה לאלתר כל שלא עבר אדם שם וכו', הכא מפרש בירושלמי כל זמן שיושב על השלחן ואוכל. ע"כ. ומשמע שבורר כשהוא בתוך הסעודה ורק קמ"ל שכל זמן שיושב על השלחן ואוכל הוי לאלתר. אבל אין במשמעות הדברים דשרי אף בעומד סמוך לסעודה.

ג. ומעתה צל"ע בדברי הרמ"א בהגה (סי' שיט ס"א) שכתב וז"ל "וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד מקרי לאלתר". וממילת הייתור שהוסיף שמיסב בה 'מיד' מבואר דס"ל להתיר לברור קודם הסעודה אע"פ שעדיין לא היסב בה וכמו שכתב הלבושי שרד (שם) בביאור דבריו. וזה לכאו' דלא כמאן. דלהר"ח דווקא כשכבר מיסב חשיב לאלתר, ולרבנו ירוחם אפילו זמן רב קודם הסעודה הוי לאלתר וכמש"כ הב"י בדעתו, ולהמרדכי בין להבנת האחרונים בדבריו ע"פ המובא בב"י דעד שעה הוי לאלתר ובין למאי דמשמע ממקור דבריו דבעינן לאלתר ממש, ממש"כ דיש "לברור כדי סעודתו להתחיל 'ולגמור' אחר ברירתו" מוכח דדעת המרדכי אינו כמש"כ הרמ"א להתיר לברור קודם הסעודה לצורך כל משך זמן הסעודה.

ולפלא שבספרי הש"ע צויין בהגהה שמקור דין הרמ"א הוא בדברי המגיד משנה ורבנו ירוחם ובית יוסף והטור והרא"ש. ומשמע שסובר המציין (שכידוע ציון המקורות אינו מהרמ"א) דרבנו ירוחם וכל הני קמאי דמייתו דעת הר"ח בחד שיטתא קיימו. וזה דבר תימה שהרי לרבנו ירוחם כל שבורר לצורך סעודה הבאה אע"פ שבורר זמן רב קדם הסעודה חשיב לאלתר ושרי וכמש"כ הב"י בדעתו ולהר"ח כה"ג חשיב לאחר זמן דחייב. ואם כוונתו רק לדעת ר"ח שהביאוהו כל הני קמאי, הא אף ללשון הר"ח המובאת בדבריהם אין במשמעות דבריו להתיר גם בעומד סמוך לסעודה אלא רק בבורר בשעת הסעודה ואין לך בו אלא חידושו. ואפשר דהרמ"א פירש דעת רבנו ירוחם באופן אחר ובזה א"ש מקור דינו של הרמ"א ברבנו ירוחם ור"ח ועוד ראשונים. שהנה רבנו ירוחם כתב בזה"ל "ואפי' ביד שאמרנו דמותר דוקא לאלתר, כלומר לאותה סעודה, אבל לבו ביום כלומר שבורר ומניח לצורך סעודה אחרת של אותו יום בעצמו אסור". ע"כ. ולמד הב"י מדפירש דלבו ביום היינו שבורר ומניח לצורך סעודה אחרת והיה לו לומר דאפי' לאותה סעודה סמוכה אם בורר בריחוק זמן מן הסעודה היינו לבו ביום דאסור. ומוכח דכל שבורר לצורך סעודה הקרובה אע"פ שרחוקה היא בזמן מן השעה שבורר, גם זה חשיב לאלתר. וא"כ כשכתב דלבו ביום היינו לצורך סעודה אחרת על כרחך ר"ל שבורר קודם סעודה זו או בתוכה לצורך סעודה שאחריה. ולפ"ז הא דכתב רבנו ירוחם אח"כ דעת רבנו חננאל לא כתבו אלא לומר דאיכא פלוגתא בינייהו.

אבל דברי רבנו ירוחם אפשר לפרשם גם בדרך אחרת, והיינו דכל סעודה שאינה קרובה בזמן, סעודה אחרת קרי לה. ומש"כ 'לאותה סעודה' היינו סעודה סמוכה שעומד לסעוד מיד. וסובר רבנו ירוחם דאם בורר סמוך לסעודה ממש חשיב לאלתר ושרי ואם בורר זמן מופלג מהסעודה, אע"פ שהיא הסעודה הראשונה לבוא חשיב לאחר זמן ואסור. ולפ"ז א"צ לפרש דרבנו ירוחם פליג אר"ח אלא הביא דבריו לומר שאף ר"ח סובר כן ומש"כ בשם הר"ח דלאלתר היינו שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה מיירי בעומד קודם הסעודה וקמ"ל דשרי לברור סמוך לסעודה כל מה שצריך לכל משך הסעודה ואפי' תארך זמן רב. וי"ל דזהו מקור דין הרמ"א שלמד סתום מן המפורש ופירש כן בכל הראשונים דמייתו דברי הר"ח. והיינו טעמא דנקט המציין לכל הני קמאי בחדא מחתא. ולזה נראה כוונת הפמ"ג בביאור דעת הרמ"א עיי"ש. וא"כ נמצא דאיכא פלוגתא בין הב"י והרמ"א בדעת רבנו ירוחם וממילא בביאור דעת הר"ח.

ד. ומעתה יל"ע בדעת מרן הש"ע כמי פסק להלכה בשיעור הלאלתר. דבש"ע סי' שי"ט לא דיבר מזה מאומה להדיא ורק העתיק לשון הרמב"ם בפ"ח (הי"ב והי"ג) "הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפי' לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד. ואם ברר והניח לאחר זמן אפי' לבו ביום כגון שבירר שחרית לאכול בין הערביים חייב". ע"כ. ובב"י כתב על לשון זו של הרמב"ם "ומשמע דלא שרי אלא לברור כדי לאכול מיד אחר ברירתו כדברי המרדכי. ואפשר שכל שבורר לצורך סעודה כל זמן שמיסב באותה סעודה חשוב לאלתר כדברי ר"ח. ומ"מ אם בירר להניח עד אחר ג' או ד' שעות נראה מדבריו שיש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל אחד מאחר. דבבורר אוכל מתוך פסולת חייב ובבורר אוכל אחד מאחר לא מחייב אלא אם כן בירר שחרית לאכול בין הערביים. אלא שאיני יודע מנין לו חילוק זה ואם לא נתכוון לכך קשה אמאי פלגינהו בתרתי. עכ"ל מרן הב"י.

ובפשטות מדהעתיק בש"ע דברי הרמב"ם כלשונו ממש, ש"מ דהכי ס"ל לדינא וכפירושו בב"י דיש לחלק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל מתוך אוכל. וכידוע דרכו בכ"מ בכעין זה להעתיק לשון הפוסקים בסתם וכוונתו לפירושו בב"י (עי' סי' שח גבי שברי כלים דבב"י תמה על הטור וכתב דשמא יש לחדש חילוק לדינא בדעתו ובש"ע שם ס"ו וס"ז העתיק לשון הטור ממש משום דס"ל חילוקו להלכה וכמש"כ האחרונים שם. ובסי' שיח גבי אמבטי פירש בב"י לשון הרמב"ם דלא כפירושים אחרים, וכשהעתיק בש"ע לשונו הסתום של הרמב"ם הדבר פשוט דכוונתו לדינא כפירושו בב"י עיי"ש וכן הוא בעו"מ). ואע"ג דכתב ע"ז שם דאינו יודע מניין לו להרמב"ם חילוק זה, מ"מ י"ל דלדינא סמך על דעתו הרחבה של הרמב"ם שבודאי היה לו מקור לזה. וכ"כ המג"א ס"ק ו' בדעת הש"ע דהבורר שני מיני אוכלים מעורבים חייב דוקא בבורר מסעודת שחרית לסעודת בין הערביים. והיינו לפי שפסק בש"ע כחילוק שכתב בב"י בדעת הרמב"ם וכמש"כ במחצית השקל על המג"א שם דכיון דגם בש"ע העתיק לשון הרמב"ם ע"כ דגם הרב ב"י סבירא ליה חילוק זה וסמך על סהדותיה דהרמב"ם דודאי מצא מקום לחילוק זה ולכן כתב המג"א על דין זה דמיירי בבורר משני מיני אוכלין דדוקא מסעודה לסעודה חייב. וכל זה לדעת הרב בית יוסף אבל לדעת הרמ"א ודאי אפילו בשני מיני אוכלים לא הותר אלא סמוך לסעודה. דהא כתב בסעיף א' וכל מה שבורר לצורך סעודה שמיסב בה מיד מקרי לאלתר. ומסתמא קאי אתרוויהו בין פסולת מתוך אוכל ובין שני מיני אוכלים שכתב שם המחבר. עכת"ד. וכ"כ בלבושי שרד על ס"ג בש"ע ועע"ש במה שכתב על המג"א ס"ק ד'.

ומתוך כך ברור דמה שהוסיף הרמ"א בסעיף ג' בהגהה על לשון הרמב"ם המובא שם בש"ע "היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד" והוסיף הרמ"א בורר אחד מאחד ומניח 'השני כדי' לאכול מיד, הוא לשיטתו דוקא שאינו מחלק בין בורר פסולת מתוך אוכל לבין בורר שני מיני אוכלים וס"ל שצריך לאכול את אשר ברר כדי שיחשב כבורר אוכל מתוך פסולת. דלהרמב"ם והש"ע כיון שהם שני מיני אוכלים בורר אחד מאחד ומניח את הראשון שברר, וכפשטא דלישנא, ובלבד שיאכל מיד את המין השני שנשאר בקערה. שלפי שהם שני מיני אוכלים די אם יאכל אחד מהם. ואם לא אכל מיד לא את אשר ברר ולא את הנשאר, רשאי לאכול את אשר ברר אפילו לאחר ג' וד' שעות דעדיין חשיב לאלתר, ובלבד שלא יברור מסעודת שחרית לסעודת בין הערביים. ואע"פ שהיה מקום לפרש בהרמב"ם והש"ע שאף בשני מיני אוכלין בעינן מיד ממש לענין היתרא, והחילוק שכתבו בין בורר פסולת מתוך אוכל דחייב אף בבורר לבו ביום לבין בורר שני מיני אוכלין דחייב רק מסעודת שחרית לסעודת בין הערביים הוא רק לענין חיובא דאורייתא אבל איסור דרבנן איכא גם בבורר שני מיני אוכלין לבו ביום לאחר ג' וד' שעות, ולישנא דהבית יוסף קצת נוטה לזה שכתב "דבבורר אוכל מתוך פסולת חייב ובבורר אוכל אחד מאחר 'לא מחייב' אלא אם כן בירר שחרית לאכול בין הערביים", מ"מ י"ל דכל כי הא הוו"ל לפרש להדיא ולא לעבור מהיתרא דרישא לחיובא דסיפא מבלי לפרש האיסור דרבנן. והא דנקט לשון 'לא מחייב' נקט כן איידי רישא דמיירי בחיובא, וכפי האמת שאם בירר שחרית לאכול בין הערביים חייב. ולעולם בפחות מזה שרי. וכן משמע ממאי דנקט בריש דבריו על דברי הרמב"ם בזה"ל "ומ"מ אם בירר להניח עד אחר ג' או ד' שעות נראה מדבריו שיש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל אחד מאחר", והלא איכא חילוק לפני שיעור הג' וד' שעות בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל אחד מאחר לעניין היתרא, דבבורר אוכל אחד מאחר שרי להניח את שברר. והחילוק בשיעור הג' וד' שעות הוא לענין איסורא או חיובא. אלא ע"כ דעד ג' וד' שעות דין אחד הוא בבורר אוכל אחד מאחר דשרי. וכן מבואר בלבושי שרד (ס"ג) שכתב בדעת השלחן ערוך שחילק דבריו לשני סעיפים כי חלוקים הם. "באוכל ופסולת כל שאינו סמוך לסעודה חייב אבל בב' מיני אוכלים 'שרי' אפילו רחוק מהסעודה ואינו חייב אלא מסעודה לסעודה". וכן משמע דס"ל להמחצית השקל בדעת הש"ע. אמנם מאידך יקשה דא"כ אמאי נקטו הרמב"ם והש"ע לשון 'מיד' בבבורר אוכל אחד מאחר שכתבו "היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד", הא עד ג' וד' שעות שרי. ומשמע דלאכול מיד שרי, ועד ג' וד' שעות הוי איסורא דרבנן, ומשחרית לבין הערביים הוי חיובא דאורייתא. ושוב הראוני שנחלקו בזה הגאון בעל כף החיים (סי' שיט אות לה) והגאון בעל האור לציון (ח"א סי' כז אות ה). ועי' אגלי טל (מלאכת בורר ס"ה ס"ק ט) שדן בזה והסיק דרק חיוב חטאת ליכא אא"כ השהה עד בין הערביים אבל לא הותר לכתחילה עד ג' וד' שעות.

ה. נמצא דלנוהגים כדעת הש"ע, הבורר אוכל מתוך פסולת אם בורר שלא בשעת סעודה צריך שיאכלנו לאלתר וכדעת המרדכי. והבורר להניח אפילו פחות משעה חייב חטאת. ואם בורר בשעת סעודה דהיינו לאחר שכבר התחיל סעודתו, מותר לברור אפי' מתחילת הסעודה לסופה ואפי' תארך זמן רב. והבורר אוכל מתוך אוכל רשאי לאכול לאלתר את הנשאר אע"פ שאינו אוכל את הנברר. וי"א דבזה שבורר אוכל מתוך אוכל עד ג' וד' שעות נמי שרי וי"א דאסור מדרבנן. ואם בירר אוכל מתוך אוכל משחרית לבין הערביים חייב חטאת.

והסברא לחלק בזה נראה דס"ל להרמב"ם דבשני מיני אוכלים אין שם פסולת על מה שאינו חפץ לאכול עתה. והגם שאף בלא פסולת יש שייכות של מלאכת בורר על שני מינים מעורבים לפי שמתקן בבירורו והפרדתו את המעורב, היינו דוקא כשמניח שניהם דבזה דוקא הוי דרך מלאכה אבל אם אוכל אחד מהם לאלתר הוי דרך אכילה ושרי. ואינו כבורר אוכל מתוך פסולת ממש שאם מניחו נמצא שאינו אוכל מאומה עתה והוי דרך מלאכה. וכל שאינו דרך מלאכה שרי וכמש"כ רש"י (עד. ד"ה בורר ומניח) דמשו"ה הבורר לאכול לאלתר שרי משום דאין זה כדרך הבוררין. והיינו דהואיל ואופן הברירה שבמשכן היה כדרך הבוררין במלאכה שלאחר שבוררין הצרורות שוהה התבואה הנבררת קדם השימוש בה, וכן הוא בצמחי סממני הצבע שבמשכן, ולפיכך כל שבורר ואוכל סמוך לברירה הרי מוכחא מילתא שאינו בורר דרך מלאכה אלא דרך אכילה. ומעתה י"ל דכל שאוכל אחד מהם או את הנברר או את הנשאר הוי דרך אכילה ושרי רק דבפסולת ואוכל מעורבים דבעינן לברור אוכל מתוך פסולת דוקא משום דלהיפך הוי כדרך הבוררין שהיו בוררין הפסולת מן האוכל, ממילא נמצא שאוכל לאלתר את אשר ברר ולא את הנשאר, אבל לעניין הלאלתר ס"ל להרמב"ם דאין נפק"מ אם אוכל את הנברר או את הנשאר. ולעניין שיעור הזמן שכתב בשני מיני אוכלין שאינו חייב אלא בבורר שחרית לאכול בין הערביים נמי י"ל דעיקר מלאכת בורר הוא כדרך הבוררין שהיו בוררין אוכל ופסולת מעורבים, כשבורר אוכל המעורב בפסולת לא מוכחא מילתא שהוא דרך אכילה אלא רק כשאוכלו סמוך לברירתו ממש. וכל ששוהה יותר מכך הרי זה נכנס לדרך מלאכת ברירה. אך הבורר אוכל מאוכל, נהי דשייך ביה מלאכת בורר לפי שמתקן בהפרדתו, מ"מ כיון דס"ס אוכל מאוכל הוי הפרדה בדרך אכילה ולא בדרך מלאכה אא"כ בורר להניח שיעור זמן גדול כ"כ משחרית לבין הערביים.

ולענין מקור דינו של הרמב"ם דשרי בשני מיני אוכלין לאכול לאלתר בין את הנשאר ולאו דוקא את הנברר כתב בהגהות וחידושים מהגאון רבי אלעזר משה הורוויץ מפינסק על דברי התוס' (עד. ד"ה היה) דהרמב"ם מפרש אתקפתא דאביי מידי אוכל מתוך פסולת קתני, דהברייתא אינה מדברת באוכל המעורב בפסולת אלא בשני מיני אוכלין ובורר אחד מהם. ומסיק אביי בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר. והוקשה להרמב"ם מה שהוקשה לתוס' ושאר ראשונים היאך בורר ומניח הוי לאלתר, ולכן פירש 'בורר ואוכל לאלתר' היינו שאוכל את הנברר, ו'בורר ומניח לאלתר' היינו שמניח את שברר אבל אוכל לאלתר את הנשאר. ולפי ששניהם מיני אוכלין אין כאן פסולת וכל שאוכל לאלתר את אחד מהם הוי דרך אכילה. עכת"ד בתוספת נופך. ובספר אור לציון (ח"א סי' כז אות ה) כתב שמקור דברי הרמב"ם מסוגיא דקניבת ירק ביוה"כ דגרסינן בפרק אלו קשרים (שבת קטו.) יוה"כ מותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה ופירשו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם שם דהיינו הדחת ירק, אבל רש"י שם והרמב"ם (פ"א משביתת העשור ה"ג) פירשו דקניבה היינו הסרת העלים המעופשים. וכתב הרב המגיד שם דהקשו על פירושם דאי להסיר העלים הרעים היינו בורר והיינו מלאכה גמורה ויש לי לתרץ לדעתם דלא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור או מין אוכל ממין אוכל אחר כנזכר בפ"ח מהלכות שבת אבל זה הכל מין אוכל אחד ואין העלין האלו פסולת גמור ולא ראויין להיקרא פסולת ואפשר שראויין לאכילה על ידי הדחק וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת והותר ביוה"כ. ע"כ. ומעתה לפי מש"כ הרב המגיד דהירק שהותר בקניבה איירי שבחלקו הוא אוכל גמור ובחלקו ראוי רק על ידי הדחק, ור"ל דהכל מין אחד הוא אלא שבחלקו מתוקן יותר מחברו ודמי לשני מיני אוכלין ובכה"ג אינו אלא משום שבות. דאי נימא דגם בכהאי גוונא איכא חיובא דאורייתא למי שבוררם עד לאחר ג' וד' שעות, האיך התירו לקנב ירק מן המנחה ולמעלה ויתירו איסור דאורייתא משום עוגמת נפש אלא ודאי דאינו אלא משום שבות. ולפ"ז י"ל דמכאן למד הרמב"ם לפי דרכו דבשני מיני אוכלין ליכא חיובא דאורייתא אלא רק משחרית לבין הערביים דאז הוא כבורר לאוצר וחייב משא"כ כשבורר משני מיני אוכלין את מה שרוצה בתוך ג' או ד' שעות, אינו אלא מדרבנן. עכ"ד דברי האור לציון. ויש לדון בדבריו ז"ל דכיון שהירק ראוי בחלקו לאכילה ע"י הדחק י"ל דמדאורייתא הוי מין אחד והאיסור מדרבנן הוא משום דרבנן גזרו להחשיבו כב' מינים ולא מטעם שכל ב' מינים אין איסורם אלא מדרבנן, ולעולם אימא לך דבב' מינים ממש הוי חיובא דאורייתא. וע"ע בירושלמי הנ"ל (שבת פ"ז ה"ב) המובא ברבנו חננאל ואכמ"ל.

ו. ולדעת הרמ"א דשרי לברור סמוך לסעודה שמיסב בה מיד, הנה במגן אברהם (סי' שכא ס"ק טו) כתב בדין טוחן שנהגו במדינתם לחתוך הצנון דק דק מאד ויש להם על מה שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בית הכנסת דבעינן סמוך לסעודה ממש כמש"כ ריש סימן שי"ט וכן משמע בר"ן ס"פ ט"ו. עכ"ד. וכוונתו לדברי הרמ"א כאן שכתב להתיר לברור סמוך לסעודה שמיסב בה מיד. וסבירא ליה להמג"א שמשעה שיוצאים האנשים מבית הכנסת ופונים לביתם לסעודת השבת חשיב סמוך לסעודה. והרב בן איש חי (בשלח אות א) כתב "כל שהוא בורר לאחר שעה חשיב בורר לאחר זמן ואסור. ואם בורר לסעודה שמתחיל בה אחר פחות משעה, מותר. ואף על פי שהסעודה שאוכל בה נמשכת אכילתו הרבה שעות, מותר". וכבר נתבאר דלדידן דאזלינן בתר הוראות מרן הש"ע ליכא להיתרא דסמוך לסעודה ורק בסעודה עצמה מותר לברור מתחילתה לסופה. אבל קודם הסעודה מותר לברור סמוך לסעודה ממש רק מה שיאכל מיד בתחילת סעודתו כדין בורר בעלמא ללא סעודה שצריך לאכול מיד לאחר שברר. דשעה דנקט המרדכי אינו שעה של שישים דקות אלא הבורר צריך שיאכל לאלתר ממש. גם הלום ראיתי שבספר הליכות עולם למרן הגר"ע יוסף שליט"א (בשלח אות ג) הביא מש"כ הגר"מ פיינשטיין באגרות משה הנ"ל דשעה אינו שעה של שישים מינוט ושכ"כ בספר תורת שבת (סי' שכא ס"ק יט) שחלילה להקל בזה אפילו בשעה קטנה קודם אכילה כיון שיש בזה איסורא דאורייתא וגם בספר תוספת ירושלים (סי' שיט) כתב דמה שכתב הרמ"א שכל שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד שרי, מיהו במרדכי כתב דדוקא כשהוא מתחיל לאכול לאלתר וכן מוכח להדיא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ז) תיפתר שהיו אורחים אוכלים ראשונה ראשונה. הרי שפירש דעת המרדכי דשעה אינה שעה של שישים דקות אלא בעינן שיאכל לאלתר ממש. ועיי"ש עוד שהשיג על מש"כ הרב בן איש חי להתיר לברור עד שעה לפני הסעודה ולאכול בתוך הסעודה אף אם היא נמשכת כמה שעות, דהיכא דאיכא תרתי, גם שבורר תוך שעה לפני הסעודה וגם שאוכלם בסוף הסעודה כל זמן שמיסב על השלחן, מנא לן להקל במקום שיש חשש ברירה דאורייתא. וע"ע במש"כ שם בדעת הגר"ז בש"ע (סי' שיט ס"ג). וסיים בהליכות עולם "ומכל מקום אפשר שיש להתיר לברור אוכל מתוך פסולת בתוך חצי שעה לסעודה, שמצינו ברשב"ם פסחים (קז:) דחשיב סמוך ואולי יש להקל כאן דחשיב לאלתר". ובפסקי ההלכה שם כתב "הבורר אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר צריך לברור סמוך לסעודה ממש. ולכן אין לאנשי הבית לעשות מעשה לברור אלא לאחר צאתם של בעל הבית והנלווים אליו מבית הכנסת. ורשאי לברור כדי הצריך לו לאותה סעודה שהוא מיסב בה אע"פ שהוא מאריך על שלחנו שעות רבות. ואם בורר לצורך אכילה שאינה בתוך הסעודה, רשאי לברור תוך שעה לאכילה". ע"כ. ואחהמ"ר לענ"ד המג"א שכתב שיעור זה דיציאת בית הכנסת לא כתבו אלא לדעת הרמ"א שחידש להתיר לברור סמוך לסעודה לפי ביאורו בראשונים, אבל לדעת מרן הב"י ליכא להיתרא דסמוך לסעודה אלא דוקא בעומד בסעודה רשאי לברור מתחילת הסעודה לסופה וכפשט לשון הר"ח והראשונים וכמו שנתבאר לעיל. וכשאינו עומד בסעודה לא הותר לברור אלא כדי לאכול מיד ממש. ובאמת שעד הרמ"א לא היה מי שכתב להדיא להתיר לברור סמוך לסעודה ואחר הרמ"א נמשכו כל האחרונים אע"פ שמהב"י מבואר דלא ס"ל היתר זה וכפשט לשון הראשונים. וכ"כ בספר מעייני הישועה (סי' שיט) והביאו בהליכות עולם שם דמדברי הפוסקים משמע דלא שרי אלא כשהיסב והוא בתוך הסעודה. ע"כ. וכן עיקר.

מסקנא דמילתא, הבורר אוכל מתוך פסולת בידו, אם הוא שלא בשעת הסעודה, צריך שיברור ויאכל מיד ממש. ומיד היינו שבורר ומניח לפניו עד הכמות שרוצה לאכול כמלוא פיו, ויאכל מיד. ואם הוא בסעודה רשאי לברור בתחילת הסעודה אף מה שעתיד לאכול רק בסופה ואע"פ שהסעודה נמשכת שעות רבות. ולענין ברירה קודם הסעודה, להנוהגים כדעת הרמ"א כל שבורר סמוך לסעודה נחשב לאלתר. וסמוך לסעודה היינו מעת צאת האנשים מבית הכנסת וכמש"כ המגן אברהם בסי' שכ"א (ס"ק טו) דזהו הנקרא סמוך לסעודה ממש האמור בריש סי' שי"ט ואזיל בשיטת הרמ"א בהגהה שם. אבל להנוהגים כדעת מרן השלחן ערוך אין להקל לברור סמוך לסעודה, אלא רק לאחר שכבר התחילו סעודתם רשאים לברור מתחילת הסעודה לסופה וכפשט דברי רבנו חננאל שלא התיר אלא בעומד בתוך הסעודה. ולהרמ"א אין חילוק בין בורר מאוכל ופסולת המעורבים זה בזה לבין בורר שני מיני אוכלים המעורבים זה בזה, שבכל אופן צריך לאכול את מה שבורר דוקא. אבל לדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך הבורר אוכל מאוכל רשאי להניח את מה שברר ולאכול את השני. שלפי ששניהם דברי מאכל הרי זו דרך אכילה ולא דרך מלאכה ושרי. ועוד זו לדעת מרן הש"ע שהבורר אוכל מתוך פסולת ולא אכלו לאלתר, חייב. אבל הבורר אוכל מאוכל אינו חייב אא"כ בירר מסעודת שחרית לסעודת בין הערביים. ואם הניחו ג' וד' שעות ואח"כ אכלו, נחלקו האחרונים בדעתו אם אין בו איסור כלל כיון שבורר אוכל מאוכל או שעובר עכ"פ איסור דרבנן. ויש להחמיר. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עיננו בתורתו להבין ולהשכיל עומק דבריה לאמיתם, אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה