חלק אורח חיים · סימן כב
אם יש איסור בקשירת שני קשרים זע"ז בשבת ודין קשירת ראש שקית וכדומה על ידי שכורכו סביב עצמו או שמלפף חוט סביבו
שאלה: בדבר אם מותר לקשור או להתיר בשבת ב' קשרים זה ע"ג זה, וקשר שעושים בראש שקית ניילון וכדו' על ידי שכורכו סביב עצמו ומשחיל ראשו בכריכה. וכן אם מותר ללפף או לפתוח ליפוף של חוט ברזל או חוט פלסטי שעושים בראש השקית כדי לשמור על טריות המזון.
תשובה: במשנה שבת (קיא:) ואלו קשרים שחייבין עליהן, קשר הגמלים וקשר הספנים. וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על היתרן. ובגמ' שם מבואר דקשרים אלו של קיימא הם דקשר הגמלים אינו קישורי הרצועה הארוכה התלויה בזמם, אלא קשר הזמם גופא שמנקבין לנאקה בחוטמה ונותנין בה רצועה בצורת טבעת וקושרין אותה ועומדת שם לעולם. וקשר הספנים אינו קישור הרצועה הארוכה התלויה בטבעת שבראש הספינה, אלא קשר הטבעת גופא. לפי שקשרים אלו דוקא קשר של קיימא הם. עוד איתמר בגמ' (קיב.) התיר רצועות מנעל וסנדל, תני חדא חייב חטאת, ותניא אידך פטור אבל אסור, ותניא אידך מותר לכתחילה. קשיא מנעל אמנעל קשיא סנדל אסנדל. מנעל אמנעל לא קשיא, הא דתני חייב חטאת, בדאושכפי. פטור אבל אסור, בדרבנן. מותר לכתחילה, בדבני מחוזא. וכעין זה חילקה הגמ' לגבי סנדל עיי"ש. ופירש"י בדאושכפי, בקשר שהאושכף עושה, כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת, והוא קיים לעולם. בדרבנן, כשקושרים סביב רגלם, אין קושרין בדוחק, שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור. ומיהו קשר של קיימא לא הוי, שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו. ודבני מחוזא, שהם רחבי לבב ומקפידין על לבושיהם ונעליהן להיות מכוונין, וקושרין אותו בדוחק, וצריך להתירו ערבית. עכ"ל רש"י. ולגבי סנדל פירש דהא דחייב הוא בקשר קבוע, והאסור מדרבנן הוא בקשר שפעמים מתקיים שבת או חדש, והמותר הוא בקשר שקושרו ומתירו בכל יום (וכן פירש במשנה דקשר של קיימא שחייבין עליו הוא קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות. ובגמ' קיב. ד"ה קיטרא פירש באופן האסור מדרבנן "שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים").
אמנם לא נתבאר בדברי רש"י דין קשר שמקיימו יותר מיום ופחות משבוע אם הוא מותר או אסור מדרבנן. גם הטור (ר"ס שיז) הלך בדרך זו וכתב "כל קשר העומד להתקיים לעולם חייבין חטאת על קשירתו והתרתו בין אם הוא של אומן או של הדיוט. והעומד להתקיים שבעה ימים פטור אבל אסור. ושעומד להתיר בכל יום מותר לכתחילה". עכ"ל. ולא פירש דין קשר העומד להתקיים יותר מיום ופחות משבוע. אמנם הרא"ש (פי"ד סי' א) כתב כפירש"י שהאסור מדרבנן הוא במתקיים שבוע או יותר, וגבי מותר לכתחילה לא כתב יום אחד עיי"ש. ומשמע דסובר שכל שפחות משבוע מותר. וכן הסיק הבית יוסף בדעת הטור וז"ל, "ובמספר הימים שצריך שיהא עשוי להתקיים לשיהיה אסור לקושרו נראה מדברי רבנו דכל שהוא עשוי להתקיים יותר מיום אחד, אסור. דהא לא התיר אלא בשעומד להתיר בכל יום דוקא. אלא שא"כ יקשה ממה שכתב והעומד להתקיים ז' ימים פטור אבל אסור דמשמע הא אם עומד להתקיים פחות מז' ימים מותר, דאין לומר וכו', לכן נראה לי כל שאינו עומד להתקיים ז' ימים מיקרי עשוי להתירו בכל יום ושרי. ולמד כן רבינו מדרפרש"י שאסור וכו' וכן נראה מדברי המרדכי גבי אבנט שאם מתקיים הקשר שבוע אחד אסור". עכ"ל. וכתב עוד בשם מהר"י אבוהב ז"ל שמבעל התרומה ג"כ משמע שכל העומד להתקיים פחות משבוע שרי אבל מהארחות חיים בשם רבינו פרץ משמע דדוקא בעשוי להתירו בכל יום שרי לכתחילה. ע"כ מהב"י בשם מהרי"א (ועי' בט"ז ס"ק א ובא"ר ס"ק ב מש"כ בזה). וכדעה זו האחרונה כתב התשב"ץ (סי' נב) בשם מהר"ם, וכ"ד האהל מועד (הל' שבת דף מד) והראב"ד (הו"ד במ"מ פ"י משבת ה"ג) עיי"ש. ורבינו ירוחם (נתיב יב חלק יד) כתב שהעומד להתקיים ג' ימים או שבוע או שבועיים אסור מדרבנן. ומשמע דפחות מג' ימים מותר.
(ולענין חיוב חטאת כתב הבית יוסף דממש"כ רש"י ופעמים שמתקיים שבת או חדש משמע שכל שעומד להתקיים יותר מחדש חייב. ע"כ. וק"ל ממה שפירש"י במשנה דקשר של קיימא הוא קשר שאינו מתירו לעולם דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות. ע"כ. וכיון דילפינן מחוטי יריעות על כרחך מש"כ שאינו מתירו לעולם דוקא הוא. [ואע"פ שבפרק כלל גדול (עד:) קאמר קשירה במשכן היכא הואי ואמר אביי שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה וא"ל רבא תירצת קושר מתיר מאי איכא למימר ומסיק שכן צדי חילזון קושרין ומתירין, צ"ל דס"ל לרש"י דמ"מ יש ללמוד קושר מיריעות הנפסקות שהרי היה במשכן. וכדאמר ליה תירצת קושר. ואף למאי דמסיק שכן צדי חילזון קושרין ומתירין פירש"י התם "קושרין ומתירין, שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו מתיר מכאן וקושר מכאן". ונראה דר"ל שאע"פ שפעמים שמתיר את מקצת הקשרים, מ"מ כיון שכל קשר שקושר עתיד על הרוב להיות קשור לעולם, חשיב קשר של קיימא]. וכן משמע בפשטות ממש"פ רש"י גבי הקשר שקושרים רבנן, דקשר של קיימא לא הוי לפי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבר בטיט וישמט מרגליו, ולשון "בשעת" הטיט יותר משמע דקאי על ימי החורף מדנימא דקאי על מקום הטיט בימי הקיץ ששופכין מים וביבים לרה"ר. וא"כ נמצא שהקושר מנעליו בתחילת ימי הקיץ ולא יתירו אלא בשעת הטיט בימות הגשמים, לא הוי קשר של קיימא וליכא ביה חיובא דאוריתא, ואע"פ שהוא יותר מחדש. וכן משמע מדברי הרא"ש שלא הזכיר חדש כלל אלא רק דאיסורא דרבנן איכא בקשר הקיים "שבוע או יותר", ואיסורא דאורייתא איכא בקשר הקיים לעולם. והלום ראיתי שכ"כ הב"ח בדעת רש"י והטור "דאם בשעה שקושרו הוא עומד להתקיים לעולם חייבין עליו חטאת. אבל אם עומד להתירו, אע"פ שאינו עומד להתירו אלא לאחר חדש או אפילו לאחר שנה ויותר, אינו חייב חטאת". ע"כ עיי"ש. וז"ל רבינו ירוחם (נתיב יב חלק יד) "יש קשרים שעושים אותם לעמוד ימים חצי שנה או שנה וזהו קשר של קיימא שחייבין עליו חטאת כגון שלבהמות שעושין להם באפסר בצוארם וקושרין שם טבעת והוא עשוי לעמוד שם ימים רבים ולפעמים לאחר ימים רבים מתירו". ע"כ. וע"ע בבית יוסף בשם מהרי"א דאפשר שדעת רבינו פרץ שאם עשוי להתקיים ח' ימים חייב חטאת).
ב. אבל הרי"ף כתב וז"ל, איתמר התיר רצועות מנעל וסנדל תני חדא וכו' מנעל אמנעל לא קשיא, הא דתני חייב חטאת, במנעל דאושכפי, דמעשה אומן הוא וקשר של קיימא הוא. והא דתני פטור אבל אסור, בדרבנן, דמעשה הדיוט הוא אלא שהוא קשר של קיימא, ולפיכך פטור אבל אסור. והא דתני מותר לכתחילה, בדבני מחוזא, כגון רצועות שיוצאות מגופו של מנעל וקושרין אותו על הרגל ועל השוק אחר שנועלין את המנעל, דלא מעשה אומן ולא קשר של קיימא הוא. ע"כ עיי"ש כל דבריו. וכן דעת רבינו חננאל בפירושו לשבת (קיב.). וכן דעת הרמב"ם שכתב (פ"י ה"א) הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב. כגון קשר הגמלין וקשר הספנין וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה. אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור. וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקושרו לכתחילה. ע"כ. ובש"ע (סי' שי"ז ס"א) העתיק לדינא את לשון הרמב"ם הנ"ל. והרמ"א בהגה שם כתב "ויש חולקים וסבירא להו דכל קשר של קימא אפילו של הדיוט חייבים עליו. ויש אומרים שכל קשר שאינו עשוי להתירו באותו יום עצמו מקרי של קיימא. ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא. ע"כ. (ומ"מ ממש"כ הרמ"א גבי קשר של אומן בסוף הסעיף שם מוכח דלמעשה חושש גם לדעת הרי"ף והרמב"ם. ועיין לקמן).
וגדר קשר של קיימא להר"ח והרי"ף והרמב"ם, הנה בשלטי הגיבורים (ר"פ ואלו קשרים אות ג) כתב, ונ"ל דאע"פ וכו' ואפילו למיימוני ורבנו יהיה מותר לקושרו אם עשוי להתיר בו ביום דבכה"ג לא הוי מעשה אומן ולא קשר של קיימא. ע"כ. ומשמע שאם עשוי להתירו לאחר יום הוי של קיימא. וכ"כ הט"ז (סי' שיז סק"א) "להרי"ף והרמב"ם אינו של קיימא היינו שנעשה להתיר בכל יום". ע"כ. ולפ"ז הקושר מעשה אומן כדי להתירו לאחר יום חייב חטאת. וכן משמע בפשטות דעת הגרי"ח ז"ל ברב פעלים (ח"ב או"ח סי' מד) שכתב וז"ל "הלא מודעת היא דקיימא לן כל קשר שאינו עשוי להתירו בו ביום לא יעשנו כלל ואפילו מעשה הדיוט אלא יעשה עניבה אחת דוקא. אבל קשר שעשוי להתיר בו ביום מותר לקשרו קשר הדיוט ואסור לקשרו קשר אומן". ע"כ. ולדידי קשה לי, דפשטות לשון "של קיימא" היינו שעשוי להתקיים לעולם אלא דרש"י והרא"ש משום דלית להו הא דמעשה אומן הוכרחו לבאר החילוק שבגמ' שבין איסור תורה לאיסור דרבנן ולמותר לכתחילה דכולהו חילוקים במשך זמן קיום הקשר הם. אבל להר"ח והרי"ף והרמב"ם דב' תנאים איכא לחיובא דאורייתא בקשירה, ובהעדר אחד מהם הוי דרבנן, ובהעדר שניהם מותר לכתחילה, א"כ יש לנו להעמיד השל קיימא כפשטו דהוי לעולם. ועוד דבגמ' (קיא:) מבואר להדיא שהקשר שקושרין את הרצועה בזמם הגמל ובטבעת הספינה הוא קשר שאינו של קיימא, ואמתניתין דיש לך קשרים שאין חייבים עליהן מבואר עוד בגמ' (שם) שקשר רצועה זו אסור עכ"פ מדרבנן, ולהרמב"ם דלית ליה חילוק בין קיימא גמור לקיימא מועט על כרחין האיסור דרבנן בזה הוא מחמת דהוי מעשה אומן, ולפירוש הני רבוותא הנ"ל ז"ל נצטרך לומר שקשר הרצועה שבזמם הגמל ובטבעת הספינה נעשה להתירו בו ביום דוקא, שאל"כ הא הוי של קיימא.
וזהו דוחק מצד המציאות (ועי' בביאה"ל ריש סי' שיז) ואם נפרש של קיימא כפשטו, דהוי לעולם, אתי שפיר דכל שלא נעשה לקיום לעולם הוי אינו של קיימא. ושו"ר שכ"כ הפמ"ג במש"ז (ס"ק א) וז"ל, הנה הרי"ף והר"מ עם הרא"ש מחולקין בתרתי וכו'. ולר"מ י"ל קיימא ואין קיימא היינו: לעולם, מקרי קיימא. ולזמן, אף לחצי שנה מקרי שאין קיימא. משא"כ להרא"ש דיש חיוב ופטור ומותר, ואין תלוי באומן, בהכרח לחלק בן זמן לזמן. ע"כ. וכ"כ המאמר מרדכי (ס"ק א) עיי"ש. וכן מוכח ממש"כ הרב עובדיה מברטנורא בפירושו שפתח במשנה הראשונה כדברי הר"ח והרי"ף והרמב"ם דבמעשה אומן ושל קיימא איכא חיובא, ובמשנה השניה כתב דרצועת האנקה וחבל הספינה אין חייבין על קישורן כיון "שפעמים מניחה שם שבוע ושבועיים ומתירה. וכן כל קשר שקושרים אותו לעמוד כך זמן ידוע, לא שיהיה קיים לעולם אין חייבין עליו". והגרעק"א בתוספותיו למשניות שם תמה דפירוש הרע"ב במשנה ב' הוא שיטת רש"י וארכביה לפירושיה אתרי ריכשי. עיי"ש. ולא זכיתי להבין תמיהתו דלפמשנ"ת אתי שפיר, דאין כוונת הרע"ב במש"כ דהקשר עשוי לזמן לפרש הטעם דאסור מדרבנן דנימא דזהו כפירש"י, אלא לפרש הטעם שאינו אסור מה"ת, והיינו משום דאינו קיים לעולם אין זה קשר של קיימא כלל. והאיסור דרבנן הוא מחמת דהוי מעשה אומן וכמשנ"ת (וכעין פירוש הרע"ב איתא בפיהמ"ש להרמב"ם גופא עיי"ש). והלום ראיתי שכן משמע בפירוש רבינו חננאל ז"ל וז"ל, "אבל זה הקשר וכו' כגון זה המתירו פטור שהרי מעשה הדיוט הוא. אבל אסור להתירו לכתחילה דהא קא מוקים ליה על חפצו וקשרו כמין קשר של קיימא לפי שאין דעתו להתירו ולשנותו". ומדנקט "לפי" וכו' משמע דזהו גדר של קיימא. וכ"כ לעיל מיניה "אם מעיקרא קשרן לשום כך הרצען קשר של קיימא, שכשנועל ההוא מנעל מכניס רגליו באותן הרצועות ואינו מתירן כל עיקר וכו'". וכן גבי אינו של קיימא לא הזכיר כלל דבעינן שיתירוהו באותו היום וז"ל, וסנדל המוכן לשנים וכו' ודאי הני לא קטרי קשר של קיימא, מעיקרא דנייח ליה להתירו ונייח ליה נמי לאידך להתירו הלכך לכתחילה שרי". ע"כ. ודוחק לומר דכל זה רק דרך אורחא דמילתא נקט. ואפשר דגם שה"ג והט"ז והגרי"ח מודו שלהר"ח והרי"ף והרמב"ם של קיימא היינו לעולם ורק חששו לחומרא.
וגדר מעשה אומן, הנה בשלטי הגיבורים (שם) כתב, "וקשר אומן לא נתברר לי היטב היאך הוא. מיהו נראה מלשון האלפסי שהוא קשר שקושרין אותו הדק היטב. ומכאן נראה לי שיצא האזהרה שכשקושרים ב' קשרים זה על זה שאין מתירין אותו בשבת. ואע"פ שההוא קשר עשוי לקשור ולהתיר בו ביום ואינו קשר של קיימא אעפ"כ נזהרים בקשירתו משום דהוי קשר אמיץ". ע"כ. ובדרכי משה (סי' שיז ס"ק א) הביא דבריו והעיר דבגמ' פרק כלל גדול (עד:) מוכח דאפילו בקשר אמיץ וחזק כל שקשרו על מנת להתיר הוא. וסיים הרמ"א ומ"מ נראה דזהירי ביה משום דאע"ג דאין חייבין עליו מ"מ אסור מדרבנן מידי דהוי כעקירא בלא הנחה וכו'. ע"כ. וכ"פ בהגה לשו"ע (סי' שיז ס"א) בתוספת דברים וז"ל, "ויש אומרים דיש להזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה ע"ז, דאין אנו בקיאים איזה מיקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו של קימא אסור לקשרו, והוא הדין להתירו, וכן נוהגין. ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו. והא דבעינן ב' קשרים זה ע"ז היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה דינו כשני קשרים". ע"כ.
ונראה דמרן הש"ע שכתב מעשה אומן כוונתו לסוג קשר של חכמה שדרך אומן לעשותו וכדמוכח ממש"כ בבית יוסף וז"ל "ולדעת הרי"ף והרמב"ם לא מחייב חטאת עד שיהא קשר של קיימא ‘ויקשרנו אומן' והיינו דאושכפי, אבל אם הוא של קיימא ‘וקשרו הדיוט' פטור אבל אסור והיינו דרבנן. ואם איונ קשר של קיימא ‘וקשרו אומן' נראה מדברי הרי"ף וכו'." ע"כ. והיינו כפשטא דלישנא דמעשה אומן.
וראיה לפירוש זה מהא דמו"ק (יא.) רב שרא לחיא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא. מאי טעמא, מעשה הדיוט הוא. אבל איזלי אסור. מאי טעמא, מעשה אומן הוא. ע"כ. ופרש"י אוהרי, שצדין בו דגים. איזלי רשתות של מטה. וכן פירש הרא"ש שם (סי' כה). וממש"כ הנימוק"י "והדיוט יכול לעשותן" מוכח דמעשה אומן הוא מעשה חכמה ואומנות. (ואפשר דמה שפירש"י במו"ק דאוהרי הוא רשת של דגים הוא שהכריחו לפרש בשבת דאושכפי הוא קשר של קיימא גמור וקיטרא דקטרי אינהו הוא של קיימא במקצת, ולא כפירוש הר"ח דאושכפי הוא קשר אומן ודקטרי אינהו הוא קשר הדיוט, משום דלפירושו במ"ק מוכח דרשת של דגים הוא מעשה הדיוט, ובפרק כלל גדול (עד:) מסיק דילפינן אבות מלאכות קושר ומתיר מעשיית רשתות צידת החלזון, ולפירוש ר"ח על כרחך דהוו מעשה אומן. ומפירוש הר"ח במו"ק משמע דמפרש כהנימוק"י הנ"ל. וע"ע בפירש"י גיטין ס: ד"ה אוזלי וד"ה אוהרי). וכן מוכח ממש"כ בשו"ע בהלכות חול המועד (סי' תקמא ס"א) "מותר לעשות מצודות דגים מערבה שהוא מעשה הדיוט אבל לא האריגים מחוטים שהוא מעשה אומן". ע"כ. ובודאי שכוונתו למש"כ בב"י בשם הנימוק"י והרא"ש. ומדלא העיר על דברי הנימוק"י דשל אומן הוא מחוטים לפי שנקשרים בחוזק משא"כ בערבה, מוכח דמפרש לגמרי כוותיה ושלזה כוונת הרא"ש ג"כ וכפשט לשון מעשה אומן. וכן מוכח ממש"כ הרמב"ם (פ"י משבת ה"ב) והש"ע (סי' שיז ס"א) "כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה הרי זה פטור. וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא". ע"כ. והרי שכל אלו הקשרים קרי להו מעשה הדיוט. ובשלמא אי נימא דקשר הדיוט הוא קשר שאין צריך לו חכמה ואומנות, ואע"פ שהוא קשר אמיץ, אתי שפיר. אבל אי נימא דקשר הדיוט היינו קשר שאינו אמיץ, היאך אפשר דחבל הדלי ששואבין בו יהיה קשור בקשר שאינו אמיץ. ושו"ר שכעין זה כתבו בשם שו"ת מעט מים (סי' ח). וכן משמע ממש"כ הרי"ף "והא דתני פטור אבל אסור, בדרבנן. דמעשה הדיוט הוא אלא שהוא קשר של קיימא". ע"כ. ובפשטות כל קשר של קיימא הוא קשר אמיץ ובפרט לפמשנ"ת דקיימא היינו לעולם. ואעפ"כ קאמר דהוי מעשה הדיוט. (ומש"כ בשלטי הגיבורים דמשמע מהרי"ף דמעשה אומן היינו קשר אמיץ נראה שנתכוין למש"כ הרי"ף "הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי דהוא נמי קשר של קיימא כגון וכו' וקטר ליה קיטרא מעלייתא". ע"כ. ומשמע דפירש דקיטרא מעלייתא היינו מעשה אומן. ויש לדחות דקיטרא מעלייתא קאי אקשר של קיימא דפתח ביה, וקאמר דקושרו בחוזק כדי שיתקיים. ועוד דאף אם נימא דקאי אמעשה אומן, עדיין יש לדחות דקיטרא מעלייתא אין הכרח לפרשו קשר בחוזק, אלא קשר מעולה שיש בו חכמה. עיי"ש ודו"ק). גם בחזו"א (סי נב אות יז ד"ה כתב) כתב דמעיקר הדין מותר להתיר ב' קשרים זע"ז שנעשו שלא לקיימא, דאין זה קשר של אומן. והוכיח כן מדתנן (קיא:) קושרת אשה מפתחי חלוקה, "ועל כרחך בב' קשרים זה ע"ג זה איירי, דבלאו הכי לאו קשר הוא. ובגמ' פריך פשיטא, ומשמע דאי אפשר שיהיה בזה מעשה אומן". עכ"ל. ומשו"ה כתב דהא דנהגו שלא להתיר ב' קשרים זה ע"ג זה חומרא בעלמא הוא. עיי"ש.
ג. נמצא שלדעת מרן הש"ע אין חייבין על קשר אא"כ הוא סוג קשר שיש בעשייתו חכמה ואומנות, וגם נעשה על דעת שלא להתירו. ואם חסר חד מהני אסור מדרבנן, ובהעדר שניהם מותר לכתחילה. וא"כ ב' קשרים זה ע"ג זה, שקושרם על דעת להתירם אפילו לאחר זמן רב, אין זה מעשה אומן ולא של קיימא ומותר לקושרם בשבת, לדעת מרן הש"ע, וכן מותר להתיר בשבת קשרים אלו שנעשו על דעת להתירם. וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף (ס"ק א) וז"ל, בגלילותינו פשט המנהג לקשור שני קשרים בחגורתו אשר במתניו, שאינו קשר של קיימא, והוא של הדיוט. ולית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו. עכ"ל והו"ד בשערי תשובה ר"ס שיז. אמנם הגאון רי"ח ז"ל ברב פעלים (ח"ב סי מד) כתב בפשיטות לאסור לקשור בשבת החגורה שבמתניים והחבל של המכנסייים בב' קשרים זע"ז דשמא הוי קשר אומן ואסור אף לקושרו על דעת להתירו בו ביום. וכ"כ בשנית בבן איש חי (ש"ש כי תשא אות ב). וכבר נתבאר דע"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם מעשה אומן אינו קשר אמיץ אלא קשר שיש בעשייתו חכמה ואומנות וכדמוכח מהרמב"ם והרע"ב והש"ע, וכמו שכתב בפשיטות הגאון חזו"א ז"ל. וגם מרן החיד"א העיד בגודלו שכן המנהג. (ומש"כ בר"פ דחלילה להשיב על החיד"א דמש"כ לית דחש לה אלא מיעוטא דמיעוטא דבטלי במיעוטייהו, שנתכוין לפוסקים. שהרי היה נזהר בלשונו לדבר דרך כבוד אפילו על האחרונים דאחרונים אלא כוונתו רק לאנשי גלילותיו, ולא להודיענו דעתו, עיי"ש. אחהמ"ר בודאי כן הוא שנתכוון לאנשי גלילותיו, אך נתכוון להשמיענו שמנהג רוב ככל אנשי גלילותיו כפשטות דברי הפוסקים דמעשה אומן אינו קשר אמיץ אלא קשר של חכמה ושכן עיקר למעשה וכפשטות דבריו). וראיתי בספר אור לציון (ח"ב פכ"ט תשובה א) שהעלה לאסור לקשור או להתיר שני קשרים בשבת אא"כ דעתו להתיר את הקשר בתוך יממה, או בשעת הדחק בתוך שבוע. ובביאורים שם פירש דדוקא בעומד להתירו באותו היום שרי משום שיש לצרף ב' קולות. א. שלדעת רש"י והרא"ש כל שאינו קשר של קיימא כלל מותר. ב. שאף לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל לאסור מעשה אומן, מ"מ ספק הוא אם שני קשרים חשיב מעשה אומן. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על הי"א שכתב הרמ"א שעד ז' ימים לא מיקרי של קיימא. עכ"ד. ולפמשנ"ת דעת הרי"ף והרמב"ם והש"ע להתיר קשירת ב' קשרים זה ע"ג זה גם אם דעתו להתירו לאחר זמן רב, לפי שאינו של קיימא והוא מעשה הדיוט.
ד. ולפ"ז נמצא דה"ה בהא דכתב הרמ"א לאסור עשיית קשר בראש החוט משום דהוי כב' קשרים זע"ג, לפמשנ"ת ה"נ י"ל דאם אינו קושרו על דעת שלא להתיר, שרי לדעת מרן הש"ע. לפי שאינו של קיימא והוא מעשה הדיוט.
ה. ולענין ליפוף חוט ברזל וכדו' שעושין בראש השקית לשמירת טריות המזון, הנה הרמב"ם (פ"י משבת ה"ח) כתב "הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או חוטי שער וכיוצ"ב, הרי זה תולדת קושר וחייב. וכן המפריד את הפתיל, הרי זה תולדת מתיר וחייב. והוא שלא יתכוון לקלקל בלבד". ע"כ. והגרעק"א בהגה לש"ע (סי' שיד ס"ח) העיר מהא דאיתא בברייתא שבת קמו. ונפסק בטור ובש"ע שם דחותלות של תמרים מתיר ומפקיע וחותך ופירש"י דמפקיע היינו שסותר שרשרות החבל, וכ"כ בש"ע. ונשאר בצ"ע. ובביאה"ל שם ד"ה חותלות כתב "והנה על פירוש רש"י והטור אין קושיה, דהם לא יסברו בזה כהרמב"ם, אבל על הרמב"ם קשה. ולענ"ד דהרמב"ם יפרש מה שאמר בגמ' מפקיע היינו דמנתק וקורע ועל כן מותר". עכ"ד עיי"ש. ומ"מ נראה דאף להרמב"ם מותר ללפף או לפתוח בשבת ליפוף של חוט ברזל וכדו' שבראש השקית. דכיון שמעשה אומן אינו קישור בחוזק אלא קישור של חכמה, נמצא דליפוף זה אינו מעשה אומן. וכיון דשל קיימא לדעת הרמב"ם הוא דוקא בקושר על דעת שלא להתירו לעולם, וליפוף זה עשוי על דעת להתירו, אע"פ שחלף זמן רב מעת ליפופו בבית החרושת, הוי אינו של קיימא. ולפי שאין חיוב הפותל חבלים אלא משום תולדת קושר, הרי לא יהא כח הבן יפה מכח האב, דאינו של קיימא והוא מעשה הדיוט שרי. ועל כרחך דהרמב"ם מיירי דווקא במייצר חבלים על ידי שלוקח חוטים של צמר וכדומה שהם דקים יותר, ומלפפם ופותלם זה בזה עד שיוצר מהם חבל עבה וכמבואר בלשונו. אבל לא במלפף חוט סביב ראש שק וכדומה שהוא מעשה הדיוט ודעתו להתירו. וראיתי בספר אור לציון (ח"ב פכ"ט תשובה ב) שכתב להתיר בזה מטעם שמרן הש"ע לא ס"ל כדעת הרמב"ם אלא כהטור. ואף את"ל דס"ל כהרמב"ם דהפותל חייב, היינו כשעושה כן לקיום, אבל לזמן, כיון שאין איסורו אלא מדרבנן ס"ל להש"ע להקל בזה מטעם ספק ספיקא. ספר אם הוי כקושר, אפשר דעושה כן לזמן מועט שרי. ואפשר עוד שאף הרמב"ם מודה דכשעשוי לזמן לא חשיב כקושר לזמן דאסור מדרבנן, אלא כל הפותל לזמן אין לו דין קושר כלל ומותר אף לכתחילה. ע"כ עיי"ש עוד כל דבריו. ובשמירת ש"כ (פ"ט סי"ג) העלה ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל לאסור ליפוף חוט ברזל או סרט פלסטי בשולי השקית, וכן לפותחו. ויש להשיב על דבריו אף ליוצאי ארצות אשכנז כמבואר.
העולה מן האמור, לדעת מרן הש"ע ז"ל ב' קשרים זה ע"ג זה וכן קשר שעושים בראש השקית ע"י כריכת ראש השקית סביב עצמו ותחיבתו בכריכה, אינם מעשה אומן. ולפיכך אם קושרם על דעת להתירם מותר לקושרם או להתירם בשבת אפילו אם דעתו להתירם לאחר זמן רב. לפי שהם מעשה הדיוט ולא נעשים לקיימא. וכן עיקר למעשה לבני ספרד ויוצאי ארצות המזרח. ויש מחמירים שלא לעשות כן אא"כ דעתו להתיר את הקשר בתוך יממה או בשעת הדחק בתוך שבוע. וכן מותר ללפף בשבת או לפתוח ליפוף חוט ברזל או חוט פלסטי שבראש השקית אע"פ שנעשה על דעת לפותחו לאחר זמן רב. ויוצאי ארצות אשכנז מחמירים בכל זה אם לא במקום צער וכמש"כ הרמ"א בהגה לש"ע סי' שיז ס"א לענין ב' קשרים זה על זה וקשר בראש חוט.