חלק אורח חיים · סימן כא
בדין הריגת כינה בשבת
עמדתי ואתבונן בדבר שדשו בו רבים, אם מותר להרוג בשבת כינה המצויה על אף דעת חכמי הטבע בדורות האלו שהכינה פרה ורבה.
תשובה: בגמ' שבת (יב.) תנו רבנן המפלה את כליו מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. אמר רב הונא הלכה מולל וזורק וזהו כבודו, ואפילו בחול. רבה מקטע להו, ורב ששת מקטע להו, רבא שדי להו לקנא דמיא. אמר להו רב נחמן לבנתיה קטולין, ואשמעינן לי קלא דסנוותי. תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אין הורגין את המאכולת בשבת דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין. ופירש"י מאכולת, כינה. ובית הלל מתירין, כדמפרש טעמא בפרק שמונה שרצים (קז:) מאילים מאדמים דמשכן, מה אילים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה. וכינה אינה פרה ורבה, אלא מבשר אדם היא שורצת עכ"ל. ושם בפרק שמונה שרצים איתא ושאר שקצים החובל בהן פטור, הא הורגן חייב. מאן תנא אמר רבי ירמיה רבי אליעזר היא דתניא רבי אליעזר אומר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת. מתקיף לה רב יוסף עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה דאינה פרה ורבה אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא מאילים, רבי אליעזר סבר כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי כאילים, מה אילים דפרין ורבין אף כל דפרה ורבה. אמר ליה אביי וכינה אין פרה ורבה והאמר מר יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והתניא טפויי וביצי כינים, מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והלכה כבית הלל וכחכמים שמותר להרוג כינה בשבת וכ"פ הרמב"ם (פי"א משבת ה"ג שמותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזיעה. וכ"פ הטור (סי' שטז) וכן כתבו הרוקח (סי' עט) והראבי"ה (ח"א סי' רלו) ושבולי הלקט (סי' קכה) והאור זרוע (ח"ב סי' לא) ורבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק י) וכן פסק הש"ע (סי' שטז ס"ט).
והנה ידועה תמיהת אחרונים רבים שע"פ הידוע היום אף הכינה פרה ורבה, ומתוך כך נחלקו אם לפ"ז מותר כיום להרוג כינה בשבת. ובספר "פחד יצחק" (ערך צידה, כא, ב) לרבי יצחק למפרונטי כתב "אי לאו דמסתפינא אמינא דבזמנינו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו דכל בעל חיים הווה מן הביצים, א"כ שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג פרעוש ולא כינה בשבת ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר הזה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל את ראיות אומות העולם יחזרו ויודו לדבריהם, כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע". והביא מה שכתב לו רבו הרב יהודה בריאל "שאין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמוננו בשביל חקירת חכמי אומות העולם". והוסיף שאפילו לטענת החוקרים הרי לא טענו שהכל פרים ורבים מזכר ונקבה, אלא רק שכל הנולד נולד מביצה, וגם בכינים יתאמת מאמרם שנולדים מביצה אלא שהביצה מתהוה מן הזיעה ואם כן דין היתר הריגת כינה בשבת אמת ויציב ואין לשנותו כלל. עכת"ד. (והנה מש"כ שיש ביצי כינים אלא שמתהווים מן הזיעה יקשה מאי דפריך בגמ' מהא דהקב"ה זן מקרני ראמים עד ביצי כינים ומשני ההוא מינא הוא דמקרי ביצי כינים. ולדבריו הא איכא ביצי כינים אלא שמתהווים מהזיעה). ובתשובה לרבו כתב הפחד יצחק "ראיתי פסק מעכ"ת על הכינים, ואמרתי יישר ויישר אע"ג דמנגד לסברא בכל מכל כל יען כי להחמיר ולא להקל אנן קיימינן, בדבר שבין הפוסקים הוא נבוך ומסופק אם את הפידוקוקי"ו או הפוליצ"י מותר להרוג בשבת. לעיין מר בשלטי הגיבורים פ"א דשבת דקי"א ע"ב וכו'. עכ"ד. ומשמע דס"ל שאין לשנות ההלכה להקל מפני ראיות חוקרי האומות אבל בניד"ד יש להחמיר. גם בספר קסת סופר (בראשית א, כא) להרב אהרן מרקוס כתב שיש להחמיר כדעת חכמי הטבע וכ"כ הגר"י קאפח בביאורו להרמב"ם (עמ' רלא) שיש לחוש לאיסור תורה ולא להרוג שום רחש בשבת. אבל בשו"ת דברי מנחם (ח"ב סי' טו) להגר"מ כשר כתב שאין למדין מחכמי הטבע והביא מקורות לדבריו והסיק להתיר הריגת כינה בשבת גם בזמנינו. וכ"כ הגר"י הרצוג בשו"ת היכל יצחק (או"ח סי' כט) וכ"כ הגר"י ברדה בקובץ אור תורה (שבט תשנ"ב). וע"ע בספר תורת השבת (סי' רעה ס"ק א).
ובהערת העורך בספר "מכתב מאליהו" (חלק ד' עמ' 355 הערה 4) כתב בשם הגרא"א דסלר: "ראיתי לרשום כאן מה ששמעתי בפירוש מפי קודשו של אדמו"ר זצ"ל כשנשאל על אודות דינים אחדים שהטעמים שניתנו להם אינם לפי המציאות שנתגלה במחקר הטבעי בדורות האחרונים, והרי הם עתה בגדר מה שהגמרא שואלת בכמה מקומות "והא קחזינן דלאו הכי הוא". שלש דוגמאות נידונו אז: א. הא דיש דרוסה לחתול ולא לכלב. ב. הא דאין לשין המצות אלא במים שלנו לילה. ג. הא דמותר להרוג כינה בשבת משום שהכינה אינה פרה ורבה. ואמר אדמו"ר זצ"ל שבאלו ובכיוצא באלו לעולם אין הדין משתנה אף שלכאורה הטעם אינו מובן לנו, אלא יש לאחוז בדין בשתי ידים בין לחומרא בין לקולא. והטעם, אמר אדמו"ר זצ"ל כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות, וגם ידעו מן הנסיון, למשל, שדרוסת החתול עלולה יותר למות מאשר דרוסת הכלב, ושהמים הנשאבים מן המעיינות בבוקר חמים יותר. אבל בענין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין, אלא להיפך, הדין מחייב את ההסבר. והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בענין. ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו. וגם אם לא נמצא טעם הגון, נאמין באמונה שלמה שהדין דין אמת, ואל ה' נייחל שיאיר עינינו למצוא הסבר מתאים". עכ"ד. ובספר מאורי השבת (ח"ג תשובות מהגרש"ז תשובה לח אות ו) הביא מכתב שהשיבו הגרש"ז אויירבך זצ"ל בזה"ל "אולי [טעם ההיתר שכיוונו חז"ל] מפני שלא נראה הדבר לעינים". והמחבר חיזק דבריו ע"פ מש"כ החזו"א (סי' לט אות טו ד"ה ויש) עיי"ש. ואחהמ"ר הסברא בזה קשה דדוקא לענין להחשיב מציאותו של דבר שאינו נראה לעין רגילה כגון חיידק, אמרינן דכמי שאינו דמי, לפי שניתנה התורה לבני האדם על פי החושים שקיבלו בטבע. אבל דבר שהעין יכולה לראותו אלא שאין דרך לעקוב אחר הכינים ולראות אורחם ורבעם, אין לומר דכיון דלא חזינן בעין רגילה חשיבי כאינם פרים ורבים. ובספר הליכות עולם (ח"ד פר' וארא ס"ז) העלה מרן הגר"ע יוסף שליט"א כדעת המתירים וכתב "הכינה אינה מתהוית אלא מן הזיעה, הילכך מותר להורגה בשבת. ואע"פ שחכמי המחקר אומרים שגם הכינים פרים ורבים מזכר ונקבה אנו אין לנו אלא דברי חז"ל שאמרו שמותר להרוג כינים בשבת מטעם שאינם פרים ורבים". ובהרחבת הדברים שם הביא מש"כ בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סי' קכו) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שדעתו נוטה להחמיר בזה.
ב. והנה בספר "מנוחת אהבה" (חלק ג פרק יח, הערה 13) עורר המחבר הגר"מ לוי זצ"ל רעש גדול במש"כ להתיר להרוג הכינה בשבת, אבל כתב שזהו לפי שחכמי התנאים מסרו דין זה כפי שקיבלו מרבותיהם שכן הוא דין התורה להתיר הריגת כינה בשבת, ולא ביארו טעם ההיתר, והאמוראים ביארו הטעם שאינם פרים ורבים לפי הידוע בזמנם שהכינים אינם פרים ורבים. וכאשר התברר שאין הדבר כן הוברר ממילא שאין זה הטעם של ההיתר שנמסר על ידי התנאים. אלא י"ל שהטעם הוא משום שאין די בזכר ונקבה בלבד כדי שיפרו וירבו, שהרי הביצה שמטילה הכינה לא תרקם ממנו כינה אלא במקום זוהמה כמו בשערות הראש שיש בהן מלמולי זיעה. וא"כ לא דמי לאילים שפרים ורבים בכל מקום. אולם עיקר הדין שמותר להרוג כינה בשבת הוא אמת ויציב וקיים לעד, ואין לפקפק בו כלל. וכתב "ודע שלפי מה שגילו חכמי המדע שהכינים פרים ורבים מזכר ונקבה ודלא כמו שאמרו בגמ' שאין הכינה מטילה ביצים, ודחקו לפרש מש"כ שהקב"ה יושב וזן מקרני רמים ועד ביצי כינים דהיינו מין שנקרא ביצי כינים, לפי מה שהתברר היום שהכינה מטילה ביצים אתי שפיר כפשוטו". עד כאן קיצור דבריו שעוררו סערה רבתי אם מותר לומר כן על דברי חכמי התלמוד, שאע"פ שאמרו בגמ' (פסחים צ:) בענין מהלך השמש שהודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם, אין הכוונה שחכמי ישראל טעו ח"ו אלא רק שבטענותיהם והוכחותיהם נצחו אותם, אבל האמת כדעת חכמי ישראל וכמש"כ בגיליון הש"ס שם בשם השיטה מקובצת (כתובות יג.) בשם ר"ת. ובקובץ אור תורה (טבת תשנ"ב סי' מו) השיב בעל המנוחת אהבה ליוצאים נגדו, שאע"פ שכן דעת ר"ת שחכמי ישראל לא חזרו בהם והאמת כמותם, מ"מ דעת הרבה ראשונים שהדברים כפשוטם שחכמי ישראל חזרו בהם והודו לחכמי אומות העולם שבלילה החמה מהלכת מתחת העולם ולא עולה מעל הרקיע.
וכמש"כ רבי אליעזר ממיץ בעל היראים (סי' נב) בענין מים שלנו שצריכים להיות לילה שלם שלא במחובר, לפי שהחמה מהלכת בלילה מתחת לארץ (ור"ל שהחום שמחממת את צידו השני של כדור הארץ משפיע על האדמה ולכן על המים שבמעיינות ובבארות). והו"ד ברא"ש (ספ"ב דפסחים) ובאבי העזרי (סי' תפה) ובב"י (ר"ס תנה). הרי שנקט הלכה למעשה שחכמי ישראל חזרו בהם ממש. וכן מבוארת דעת הרמב"ם שכתב במורה הנבוכים (ח"ב פ"ח) "וכבר ידעת שהכריעו (חכמי ישראל) השקפת חכמי אומות העולם על השקפתם, בעניינים אלו של התכונה (האסטרונומיה). והוא אומרם בפירוש 'ונצחו חכמי אומות העולם'. וזה נכון, כי הדברים העיוניים (הנאמרים מסברא), לא דיבר בהם כל מי שדיבר, אלא כפי שהביאו לפניו העיון. ולפיכך צריך לסבור (להסיק) מה שנתקיימה ההוכחה עליו". וכ"כ הלחם משנה (פ"ה משבת ה"א) וז"ל "בדבר זה נצחו חכמי יון את חכמי ישראל והיא סברא בדוקה וחכמי ישראל עצמם חזרו בהם וקבעו דינים וכו' שאמרו בלינת המים בפסח שהמים בלילה מתחממים מפני שהשמש הולך למטה מהארץ. וכיוצ"ב כתבו הרדב"ז בתשובה (ח"א ס"ס רפב) ומהר"ם אלשקר (סי' צו) והפר"ח (בקונטרס דבי שמשי). וכ"כ בשו"ת איש מצליח (או"ח סי' יג) לאדמו"ר מהלמץ "ועוד, הנה עכשיו מעכ"ת נ"י יושבי אמריקה ואנו יושבי צפון אפריקה כולנו עדים שבלילה אצלנו, חמה מהלכת אצלכם והיתה לכם לאור יומם, ובלילה אצלכם, החמה מהלכת אצלנו ומאירה. נמצא שאינה מהלכת למעלה מן הרקיע בשום זמן". ור"ל שהמציאות מוכיחה שהסכמת חכמי ישראל לחכמי האומות היא מצד האמת ולא הודו רק בטענות. וכתב עוד הגר"מ לוי שכשדן בזה לפני מרן הגר"ע יוסף שליט"א אמר לו מרן שכ"כ במפורש גם רבנו אברהם בן הרמב"ם במאמר שנדפס בתחילת ספר עין יעקב (ח"א) וז"ל "ולפי הקדמה זו, לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ושלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריה בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה שתכלית חכמתה בידם ולהם נמסרה להורותם לבני אדם". והוסיף עוד הגר"מ לוי שאף לר"ת שסובר שחכמי ישראל לא חזרו בהם והאמת במציאות כמותם, אין הכרח שזהו משום שסובר שכל דברי חכמי ישראל נאמרו בנבואה ובקבלה, אלא אפשר שמשום שהנוסח בתפילה ובוקע חלוני רקיע, או משום הסתירה בענין שקיעת החמה בין האמור בגמ' שבת (לד.) לגמ' פסחים (צד:) שר"ת תירץ ע"פ הדעה שהחמה מהלכת בלילה מעל הרקיע ושיש ב' שקיעות כמבואר בספר הישר לר"ת. אבל לעולם מודה שבדברי הטבע אפשר שיאמרו מסברתם דבר שאינו כן. דאפושי פלוגתא בין רבותינו הראשונים בזה לא מפשינן. ובאור תורה שם הובא מכתבו של הגר"מ מזוז שליט"א שהסכים לדברי בעל המנוחת אהבה וכתב שדבריו כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, וחלילה לפסול את דבריו מפני שהתייחס לדברי המדענים בזמננו, דתורה אמת כתיב בה, וכל הפוסל במומו פוסל וכו' עיי"ש כל דבריו.
ג. ולענ"ד נראה בזה שאמנם מצינו במילי דעלמא שהודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם ולפי פשוטו היינו משום שבדברי חכמות ומדעי העולם חכמה בגויים תאמין (איכה רבה, ב) ובעניינים אלו של טבעי העולם שאין להם השלכה הלכתית, אם אמרו חכמי ישראל דבר מסברתם וחזרו וראו שנראית יותר סברת חכמי הגויים הודו ולא בושו ומודים דרבנן היינו שבחייהו. ולכן הודו חכמי ישראל בעניין זה שבלילה החמה נמצאת מצידו השני של העולם ולא מעל הרקיע (והרא"ם מצא בזה ממילא טעם להא דמים שלנו. אבל אין דין המים שלנו בא לעולם רק לאחר שהודו לחכמי האומות). אבל בענייני הלכה שקיבלו מרבותיהם איש מפי איש, והוא דבר הלכה שיש בו מענייני המדע וטבע העולם, ישתנה המדע ויתהפך אלף פעמים ודבר תורתנו הקדו' יעמוד לעולם. ובזה בודאי שצדקו דברי תורת הבורא ולא דברי הנבראים הסבורים שמצאו דבר הנוגד את דברי הבורא. וכידוע מהמוני דברים כאלה בדברים שהיו נראים כסתירות גמורות מן המציאות לתורה, ורק לאחר אלפי שנים התברר לחוקרים כי הם שטעו והקושיה הפכה להוכחה שהתורה מן השמים. כגון תמיהת החוקרים על הפסוק יקוו המים וכו' אל מקום אחד ותיראה היבשה שלפ"ז יש יבשה אחת המוקפת מים בכל כדור הארץ בעוד שכיום ידוע שיש שבע יבשות. ורק לפני פחות ממאה שנה גילה אחד החוקרים שהייתה יבשה אחת שנחלקה והוכחו דבריו אצל הגיאולוגים עד שכיום נחשבת ידיעה זו לדבר פשוט. ובאמת שבזוהר חדש (דף כא ע"א) איתא להדיא על הפסוק יקוו המים וכו' בזה"ל "ותנא ארץ אחת ממש הוציאו המים וממנה נתהוו שבע ארצות כדאמרן". הרי שידעו חז"ל גם את מספר היבשות המדוייק עוד בטרם התגלו יבשות אמריקה ואוסטרליה ועוד. ובספרי 'המהפך' הבאתי בס"ד עוד דוגמאות רבות לכך. ובניד"ד, שהוא דבר שיש לו השלכה הלכתית, נראה שזהו דוחק גדול לומר שידעו הדין ולא ידעו הטעם לאשורו ובפרט שלשון הגמ' ושניהם לא למדוה אלא מאילים, רבי אליעזר סבר כאילים מה אילים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי כאילים מה אילים דפרין ורבין אף כל דפרה ורבה. ומשמע שקיבלו האמוראים אף את הדרשה שנחלקו בה התנאים. ואפילו בדינים עצמם שנחלקו ראשונים כמלאכים יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן (עירובין יג:). וידוע ביאורו הנפלא של הגר"א מוילנא בענין הפלוגתא בשמונה הפסוקים האחרונים שבתורה אם יהושע כתבם או משה כותב בדמע (עי' ב"ב טו.), שמדומע הוא לשון תערובת, משה כתבם ברצף אותיות ולא ידע מה כותב (ועי' בהקדמת הרמב"ן לפירושו לתורה) ויהושע חילקם למילים שלפנינו. הרי ששתי הדעות אמת במה שנראה כמחלוקת במציאות. וכך הוא בכל המחלוקות שבתורה אלא שקצרה בינתנו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה א, יג) עה"פ (דברים לב, מז) כי לא דבר רק הוא מכם, "אם ריק הוא, מכם, שאין אתם יודעים לדרוש (ר"ל שלכן מילת 'ריק' חסר י', כאומר 'רק' בפתח. שהריק הוא רק מכם)". ובכל כה"ג עדיף לתלות הקולר בנו ובחסרון ידיעתנו.
ד. אבל הנראה לענ"ד נכון בזה בס"ד, שהנה מהגמ' פרק מי שאחזו מוכח שחכמינו ז"ל הכירו וידעו שיש שני סוגי כינים. דאיתא התם (גיטין סט:) לענין ריפוי צמירתא בזה"ל: ליתי 'כינה דזכר ונקבה' וליתלי ליה וכו'. ומלשון זה מוכח שהכינה הנזכרת בסתמא בכל מקום בש"ס בשם כינה, לא הייתה דזכר ודנקבה. והיא הייתה הכינה המצויה בזמנם ולכן נקראת בשם כינה סתם. אבל היה עוד סוג של כינה שהכירוה בשם 'כינה דזכר ודנקבה'. והיא הכינה המצויה כיום שעם השנים התרבתה יותר מחברתה ותפסה את מקומה לפי שהניקיון וההיגיינה מיעטו את זו שאינה יכולה להיווצר אלא במקום זיעה ולכלוך, ורק זו הפרה ורבה מזכר ונקבה יכלה להתפשט יותר ויותר לפי שאין חיותה תלויה רק בלכלוך. וביררתי אצל חוקרי זמננו אם ידוע להם על רמשים שאינם פרים ורבים מזכר ונקבה וכל המומחים הפנו לד"ר קוסטה מומצואגלו שמתעסק בעיקר בחקר כינים וכנימות ועלוקות שאמר כי אצל כנימות יש תופעה של הפריה פרטנו-גנטית לפיה נקבה יכולה להטיל ביצים ללא הפריה ומהן יוצאות כינים שהן מסוג נקבה בלבד. ופרופ' פישלזון מהמחלקה לזיאולוגיה באוניברסיטת ת"א הוסיף עוד לבאר שיש מושג שנקרא רביית בתולין הקיים אצל יצורים חסרי חוליות.*) והיינו שהנקבה משריצה ביציות נקבות ללא הפריה מהזכר, על ידי שבתהליך הבשלת הביצית מופרדים כרומוזומים זכריים עצמיים שלה ומוחזרים אליה, וכך נוצרת רבייה עצמית ללא הפריה של זכר ונקבה. עכ"ד. עוד התברר במחקרים חדשים כי ישנם זנים של כינים וכנימות שאין בהם זכרים כלל. כינים אלה שייכים לסדרה הנקראת הכינים הלועסות. סידרה זו מונה כשלשת אלפי זנים של כינים, והם חיים כטפילים על גופם של בעלי חיים, בעיקר עופות, וניזונים משערות, קשקשי עור, נוצות ודם שבפצעים. והחוקרים שאינם יודעים בדיוק כיצד דרך התרבותם, משערים שאף הם מתרבים ברביית בתולין. וא"כ י"ל שבזמנם היו כינים מסוג זה והדומים להם מצויים בבני אדם, וכיום אינם מצויים בבני אדם לפי שמי ברז זורמים בשפע בכל בית וישנם אמצעי ניקיון וחיטוי שלא היו בזמנם. ומ"מ ברור שחז"ל הכירו גם סוג של כינה שפרה ורבה אלא שהיה נדיר בזמנם ולכן כינוהו בשם 'כינה דזכר ונקבה' ואילו הזן המצוי בזמנם נקרא 'כינה' סתם. ועי' באליהו רבה (פרשה ח) שמזכיר שמותיהם של מיני כינים שהביא הקב"ה על המצרים.ירקונין, קפזווין, קפזיזות, כפונין, כפבדרין, יעלי בתים, יעלי שדות, נמלה אבי עצל, נמלה אבי כינים, עכשים וכו' עיי"ש.
ולפ"ז אתי שפיר המציאות הידועה היום עם דברי חז"ל הקדושים, שהכינה דפרק שמונה שרצים היא הכינה שאינה פרה ורבה והייתה מצויה בזמנם ולכן התירו להורגה, אבל לא אמרו להתיר בכינה דזכר ונקבה שהייתה ידועה להם אלא שהייתה נדירה, שאותה בודאי אסור להרוג. ולפ"ז הכינה המצויה כיום שהתפשטה מאז והייתה לעיקר, אסור להורגה, ואין בזה שום סתירה לדברי חז"ל, ואף א"צ לומר שידעו הדין ולא ידעו הטעם לאמיתו כאותם שרצו ליישב כן. (ומה שראיתי בשולי דפי הגמרות הנדפסים בגמ' גיטין שם שהוסיפו על המילים דזכר ודנקבה "פי' מאיש ומאישה", נראה שהוא הוספת המדפיסים או התלמידים מתוך שהוקשה להם איך אפשר לומר כינה דזכר ונקבה והלא בגמ' שבת מבואר שהכינה אינה פרה ורבה, ולכן נדחקו לבאר שהוא כינה שהייתה מהלכת ע"ג איש זכר והייתה מהלכת ע"ג אישה נקבה. או אחת כזו ואחת כזו. והוא דוחק עצום בלשון הגמ' וגם מילתא דתמיהה לחדש ולומר שיש תועלת ונפק"מ בשהיית כינה על איש או על אישה. ולמבואר אתי שפיר שהוא כפשוטו ממש. והלום הראוני מש"כ הרש"ל בחכמת שלמה "כינה דזכר ונקבה, פי' מזכר ונקבה". ואינו מה שכתבו בשולי הדף בגמ' "פי' מאיש ומאשה", אלא כוונתו כפשוטם של דברים שנולד מזכר ונקבה וכמבואר).
ה. אלא שלפ"ז יקשה הא דאיתא בגמ' שבת שם "וכינה אינה פרה ורבה, והאמר מר יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים". ומשני, "ההוא מינא הוא דמיקרי ביצי כינים". ובפשטות משמע דר"ל ש'ביצי כינים' הוא שם מין של כינים, אבל הכינים אינם מטילים ביצים. ולדברינו שידעו חז"ל שיש שני סוגי כינים יקשה אמאי לא משני שביצי כינים מתייחס לאותו סוג כינים המטיל ביצים. אלא דבלאו הכי יקשה, אם אין כלל ביצי כינים בעולם ואף לא למין זה, מפני מה נקרא הוא בשם ביצי כינים. וגם יקשה מהא דגיטין הנ"ל דמוכח שידעו שיש כינה הפרה ורבה מזכר ונקבה וא"כ נימא שהיא זו שעליה אמרו מקרני ראמים ועד ביצי כינים. ונראה לפרש דאדרבה, בתשובת הגמ' מונחים דברינו. דמה שאמר "ההוא מינא הוא דמיקרי ביצי כינים" ר"ל ההוא מין אחר, שאינו זה המצוי אשר אינו פרה ורבה ומותר להורגו, אלא נקרא ביצי כינים לפי שפרה ורבה ומטיל ביצים. ואה"נ שמין זה המטיל ביצים אסור להורגו בשבת לפי שפרה ורבה. והוא המין שבגמ' גיטין (גיטין סט:) אמרו "ליתי כינה דזכר ונקבה". ובגמ' נזיר (לט.) איבעיא להו האי מזיא (שערות), מלתחת רבי או מלעיל. למאי נפקא מינה, לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. אי אמרת מלתחת רבי, נזירות הא שקליה, אלא אי אמרת מלעיל רבי, מאי דאקדיש הא קאים. ת"ש מהא אינבא וכו' ופירש"י "לינטרי"ש בלע"ז דהוא מביצי כינים". ור"ל שהאינבא הוא השייך לאותו זן שמטיל ביצים והוא הנקרא ביצי כינים בגמ' שבת. וזהו שפירש בפ"ק דע"ז (ג: ד"ה ביצי) "ביצי כינים, מינא הוא דמתקרי ביצי כינים, ודקין הן, והוא אינבא בלשון ארמית, ובלע"ז לינטרי"ס". [א"נ יש לפרש תירוץ הגמ' "ההוא מינא הוא דמיקרי" ר"ל ששם מדובר במין מסויים של כינים, שאינו מצוי (דמיקרי, לשון מקרה, שמזדמן לעיתים), והוא מטיל ביצים, ואותו באמת אסור להרוג בשבת.
ואילו הסוגיה כאן עוסקת במין הנפוץ. אך לשון הגמ' בתירוץ הוא דוחק לפ"ז. ואפשר שיש לגרוס בתירוץ "ההוא מינא הוא דמיקרי, ומיקרי ביצי כינים". הראשון לשון מקרה והשני לשון קריאת שם. ומן הראוי לבדוק בגרסאות ישנות של התלמוד אם יש כאן מילה חסרה שהמעתיקים השמיטוה מתוך שחשבו שיש כאן כפילות מיותרת וכנודע מהרבה מקרים כאלה. ובגרסא אחת ישנה שהזדמנה לידי מצילום כת"י עתיק הנמצא בספריית הוותיקן ברומא רואים שחלו ידים בתירוץ זה ויש בו שינוי מועט וחסרון מילים מגרסא דידן על אף שכל שאר הסוגיה כגרסתנו ממש. ששם איתא בתירוץ: "מיני דמקרו ביצי כינים" ובהמשך "והתניא הם הטפויין וביצי כינים, מינא דמיקרי ביצי כינים". ואף ששינוי לשון זה אינו מסייע לענייננו, מ"מ מוכח שהתירוץ חלו בו ידיים והגרסא שבידינו בזה אינה אחידה בכל הספרים. ומרש"י הנ"ל פ"ק דע"ז שכתב מינא הוא 'דמתקרי' ביצי כינים, מוכח שגרס כגרסת הספרים שלפנינו שהוא לשון קריאת שם בלבד. וראשון נראה עיקר]. ומ"מ לגודל הקושיות ומעלת הביאור הנ"ל שלפיו מתיישבות כמה תמיהות נראה שיש לנו לאחוז לעיקר בביאור תירוץ הגמ' שישנו מין הנקרא ביצי כינים לפי שהוא מיוחד בזה (בזמנם) שמטיל ביצים ופרה ורבה. (וכעין זה מבואר בעוד מקומות בגמ' שהכירו כמה סוגי כינים וחילקו בשמותיהם. וכהא דנידה (יט:) זעירי אמר רבי חנינא כדם מאכולת של ראש עיי"ש. ומדלא אמר כדם מאכולת ותו לא, מוכח שהכירו גם סוג אחר של מאכולת שאינה של ראש כדאמר רשב"ג (נדה נח:) אין לך כל מיטה ומיטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת. לפי שלחסרון אפשרויות הנקיון וההיגיינה בזמנם כאפשרויות המצויות בזמננו היו כינים מצויים במיטותיהם. ובירושלמי (נדה פ"ב ה"א) אמר רבי בון בר חייה טעמא דרבי דרך קפציות בדוקות מן השרצין ואינן בדוקות מן המאכולת עיי"ש).
ו. ומש"כ הרמב"ם ורבנו ירוחם ועוד ראשונים שהכינה מותר להורגה בשבת מפני שנוצרת מן הזיעה, הגם שבגמ' רק איתא שאינה פרה ורבה ולא מבואר כיצד נוצרת, הוסיפו כן לפרש שאם אינה פרה ורבה א"כ היאך נוצרת. ואולי כוונתם שעל ידי הזיעה יש להם התנאים הנדרשים להתרבות אבל אינם ר"ל שהזיעה הופכת לכינים. וכעין הא דאיתא בברכות (קז:) ומסמרטוטי קלמי שיותר מסתבר דר"ל שע"י הסמרטוטים מתרבים הכינים אבל אין ביאורו שהסמרטוטים עצמם הופכים לכינים. אלא שממש"כ הרמב"ם סמוך לזה (ה"ב) "רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין, ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה. אבל רמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור", אפשר דמשמע דר"ל שאף הכינה נוצרת מהזיעה ממש כאותם תולעים של בשר וכמש"כ בפ"ב ממאכלות אסורות (הי"ג) "אלו המינין שנבראין באשפות ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעת וכיוצא בהן שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן, הן הנקראין רומש על הארץ, והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואע"פ שאין פרין ורבין, אבל השרץ השורץ על הארץ הוא שפרה ורבה מזכר ונקבה". ועכ"פ מהא דאיתא בברכות (קז:) ומסמרטוטי קלמי, שהוא שם אחר לכינה, משמע שהוא עוד סוג של כינה שהיה ידוע להם ואינו האינבא האמור בנזיר (לט.) שפירש"י שם ובע"ז (ג:) שהוא הנקרא ביצי כינים. ואפשר שהקלמי היא הכינה המצויה להם שלא הייתה פרה ורבה, וכעין שתרגם אונקלוס (שמות ח, יב) בכינים שהיו במצרים שקראם קלמתא, והם נוצרו מהעפר ולא מפריה ורביה. ובנדה (כ:) איתא שדר לה סריקותא דמקטלא קלמי. ופירש"י מסרק להרוג כינים. ומכאן הוכיח ר"ת (יב. ד"ה שמא) שכינים שבראש אלו הלבנות הרוחשות. ועי' במש"כ האור החיים (שמות ח, יב) וז"ל "ויובן ע"פ מה שנחלקו התוס' במסכת שבת (יב. ד"ה שמא) ר"י מאורליינש ורבנו תם מה היא הנקראת כינה ומהם הוכיחו מכאן כי הכינה היא הקופצת שדרכה להתהוות מעפר הארץ ומהם אמרו כי זו נקראת פרעוש וכו' והנה וכו' וכפי זה ב' מינים אלו נקראים כינים. וכפי זה אין הוכחה מכאן לכינה המוזכרת בדברי חכמים מה היא, אם היא מין הלבן או מין הקופץ כיון ששניהם נקראים כינה וכו' אבל הקופצת ייחדו לה חכמים שם פרעוש כדי להכיר את מין הכינה שאסרו בשבת וכן הלכה". עכ"ל עיי"ש כל דבריו ובמש"פ מרן הש"ע סי' שטז (ס"ט) ובנו"כ שם. וע"ע בחידושי הר"ן (שבת קז:) שכתב "והא דאקשינן הכא והרי פרעוש דפרה ורבה, לאו מהני פרעושי דידן וכו' אלא מין אחר הוא שאינו מצוי בינינו והוא פרה ורבה". אתה הראת לדעת שהגדרת סוג הכינה שמותר להורגה בשבת אינה דבר ברור ויש פרעושים וכינים שהיו מצויים בזמן אחד ואינם מצויים בזמן אחר וכמבואר לעיל. ומ"מ נראה פשוט דאין ללמוד מהאמור להתיר כל מין בעל חיים שאין בו זכרים ודרכו להתרבות כדרך הכינים שהוזכרו לעיל. דאפשר דדווקא היכא שמצטרפים כמה דברים, כהא דזיעה בכינים, אין איסור בהריגתן בשבת. ולכן רק בסוג זה של כינים שאין בהם זכרים שרי. אבל בשאר בעלי חיים אע"פ שאין בהם זכרים אין להקל והוי בכלל ספק דאורייתא לחומרא.
ז. אשר על כן הנראה נכון לדינא שבזמננו אסור בשבת להרוג כינה מאותן הכינים המצויות כיום, וכמתבאר מהגמ' בפשטות שכבר בזמנם הכירו שני סוגי כינים. האחד שפרה ורבה ומטיל ביצים ולא היה מצוי כ"כ בזמנם כדמוכח בגיטין (סט:) ואסור להורגו בשבת, והאחר שאינו פרה ורבה והיה מצוי בזמנם ודוקא אותו התירו בגמ' שבת (קז:) להרוג בשבת. ויה"ר שהי"ת יאיר עיננו במאור תורתו הקדו', שנזכה לכוון תמיד לאמיתה של תורה, אמן.