חלק אורח חיים · סימן כ
אם מותר לפתוח בשבת אריזות מזון ע"י קריעתם
בס"ד. ירושת"ו. שנת תשמ"ט לפ"ק.
שאלה: בדבר אריזות מזון לסוגיהם, כקופסאות שימורים, אריזות נייר של סוכר וכדו', שקיות ניילון סגורות ע"י הלחמה וכו', אם יש איסור או תנאי בפתיחתן בשבת משום חשש עושה כלי ומכה בפטיש או מלאכת קורע.
תשובה: שנינו במשנה (שבת קמו.) שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי, ופירש"י שובר אדם חבית מלאה גרוגרות בסכין או בסייף לאכול ממנה גרוגרות, דאין במקלקל שום איסור בשבת. ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי לנוקבה יפה בפתח נאה. ע"כ. ובתוס' שם (ד"ה שובר) הקשו מהא דתנן בעירובין (לד:) גבי עירוב נתנו במגדל (ארון) ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ופריך בגמ' אמאי, הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא (כיוון שאינו יכול ליטלו, ואמאי עירובו עירוב) ומשני רב ושמואל דאמרי תרוויהו הכא במגדל של לבנים עסקינן (סדורות זו ע"ג זו בלא טיט ביניהן, דלאו סתירה היא). והקשו התוס' אמאי מיבעי ליה לאוקמא הכי, ומעיקרא נמי מאי קאמר. והלא יכול לשבר ולפתוח את המגדל וליטול את העירוב כי היכי דהכא שרי לשבר החבית וליטול הגרוגרות. ונראה דהכא דשרי לשבר את החבית משום דמיירי במוסתקי כדמוקי לה בביצה (לג(: ופירש"י התם דהיינו חבית שבורה ומדבקין שבריה בשרף של עץ, ודוקא בכה"ג שרי דמחמת גריעותו לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוון לעשות כלי, וכ"כ הרא"ש (בשבת ובעירובין) לחלק בין חבית שלמה למוסתקי, וכ"כ הטור (סי' שיד) וכ"פ מרן בש"ע (שם ס"א) דדווקא במוסתקי אמרינן אין בנין וסתירה בכלים אבל לא בכלי שלם. אולם מרש"י שכתב טעם ההיתר במשנה דאין במקלקל שום איסור בשבת מוכח שדעתו להתיר בכל עניין וכן מבוארת דעתו להדיא בפרק כלל גדול (עד: ואי חייטיה) ועוד מקומות דאין בנין וסתירה בכלים בכל גוונא. ועי' בר"ן שתמה דנהי דכל המקלקלין פטורין איסורא מיהא איכא, ויישב אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור, הכא משום צורך שבת שרי לכתחילה. מיהו כי שריא דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא, והראיה מדאמר בפרק בכל מערבין (לד:)
נתנו במגדל ואבד המפתח וכו', ולא שרינן לשבר את המגדל והיינו טעמא משום דהתם במגדל גדול עסקינן דהוי כאהל ושייך ביה בנין וסתירה הא במגדל קטן לא שייכא ביה בנין וסתירה והיינו טעמא דשרינן הכא בחבית וכן פירש"י ז"ל בעירובין והכי מוכחא סוגיא דהתם עכ"ל. וצריך להבין כוונתו, דממ"נ יקשה, אם ר"ל בדעת רש"י דאיכא חילוק בין כלי קטן לכלי גדול, וכפשטא דלישניה, א"כ כלי גדול אמאי אסור, הא אפי' בנין גמור כשסותרו שלא ע"מ לבנות אינו אלא מקלקל ואסור רק מדרבנן, ולצורך שבת הא שרי לרש"י, ואם כוונתו ב'מיהו כי שריא וכו'' לחלוק על רש"י שהתיר קלקול לצורך שבת, וסובר דכלי קטן מותר לשוברו אפי' שלא לצורך שבת וכלי גדול אסור אפי' לצורך שבת, ולרש"י אין חילוק בין כלי קטן לגדול, א"כ יקשה לרש"י מהא דעירובין, דהן שבירת המגדל לצורך עירוב שבתוכו הוא ואמאי אסור. ועי' פמ"ג משב"ז סי' שיד ס"ק א. עוד צריך להבין בדעת רש"י אמאי איצטריך לטעמא דאין במקלקל שום איסור בשבת, הא איהו ס"ל גבי האי מאן דעבד חביתא (עד:) שאפי' בעשיית חבית ממש אינו חייב משם בונה דאין בנין וסתירה בכלים (ד"ה ואי חייטיה). וכן ראיתי למרן החזו"א שהקשה בסי' נא אות ח עיי"ש. ובספר אור לציון (ח"א סי' כד) כתב ליישב קושיות הר"ן והחזו"א דקושיה אחת מתרצת לחברתה. דרש"י ז"ל הרגיש היכי מתיר התנא לשבור חבית והא קי"ל דבכל מלאכות שבת דחייב עליהן, כנגדן במלאכה ההפוכה ג"כ חייב, וכגון תופר וקורע, בונה וסותר, כותב ומוחק וכו', וא"כ במלאכת מתקן מנא אמאי לא יתחייב הסותר כלי משום מקלקל מנא, וע"כ כתב רש"י דאין במקלקל שום איסור בשבת. וה"ט, דמתקן מנא חיובו משום מכה בפטיש, והיא אין שייך כנגדה חיוב דמקלקל מנא (דומיא דבורר דחייב, אבל מערב שני מינים לתערובת אחת מותר). דהמקלקל מנא אין שום צורה של איסור ולכן מותר אף לכתחילה. ומעתה נתיישבה תמיהת החזו"א מאי קמ"ל רש"י, וקושית הר"ן מכל המקלקלין פטורין. דכל המקלקלין עושין אופן של עשיית מלאכה רק בדרך קלקול, ועל כן גזרו בהן רבנן, משא"כ הכא שאין בה מלאכה כלל. עכ"ד. ועדיין צריך להבין בדעת רש"י החילוק בין חבית למגדל שאסור לשוברו לצורך עירוב שבתוכו. וכמש"כ לעיל.
והנראה בזה, שהנה הרשב"א בפרק חבית (קמו.) הביא פירוש רש"י שאין במקלקל שום איסור בשבת, והקשה מקלקל לכתחילה אסור, ויישב דמשום צורך שבת מותר לכתחילה. וכתב ע"ז "אלא דאכתי קשיא שהרי בביצה (לג:) אמרינן תני חדא קוטמו ומריח בו, ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו, פי' עצי בשמים, ופריק אמר ר' זירא אמר ר' חסדא לא קשיא הא ברכין הא בקשין. ואקשינן מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. ואם איתא מאי קושיה שאני הכא דמקלקל הוא, וכיון שבעלמא פטור אבל אסור הכא מותר לכתחילה. ובתוספות הקשו על משנתנו מההיא דתנן בעירובין נתנו במגדל וכו' אלא נראה בנותן עירובו במגדל היינו טעמא משום דהתם במגדל גדול מיירי דהוי כמו אהל ושייך ביה בנין וסתירה הא במגדל קטן לא שייך ביה טעמא דבנין וסתירה והיינו טעמא דחבית וכן פירש"י ז"ל שם בעירובין וכן מוכיח כל אותה סוגיא ששם דאין בנין ואין סתירה בכלים ומותר לשוברו אלא טעמא דמגדל משום דאין לו דין כלי" עכ"ל. ומעתה י"ל שכן הוא כוונת רש"י דכלי גדול כגון מגדל אין לו דין כלי ושייך בו בניין וסתירה ולפיכך אסור לשוברו, אבל כלי קטן היינו דאמרינן אין בניין וסתירה בכלים ושרי. ואין חילוק בכל זה אם הוא לצורך שבת אם לאו, דהן נדחה חילוק זה מההיא סוגיא דביצה. ומש"כ דאין במקלקל שום איסור בשבת הוא כפירוש האור לציון הנ"ל דאתא למימר דאע"פ שבכל המלאכות היפוכו אסור עכ"פ מדרבנן משום מקלקל הכא שרי, דהתם עושה עכ"פ מלאכה אלא שעושה בדרך קלקול, אבל שובר חבית שהוא מקלקל גרידא בלא שום מעשה מלאכה, הא אין במקלקל שום איסור בשבת. ונראה שכן הוא ג"כ כוונת הר"ן. שפעמים רבות מעתיק דברי הרשב"א והכא נמי ברור לכל מעיין בלשון הרשב"א והר"ן כי אחד הם ומקור דברי הר"ן ברשב"א הם ורק קיצר ודילג דחיית הרשב"א מסוגיה דביצה, ו'מיהו' שכתב דבר חדש הוא, דסברת היתר הקלקול משום צורך שבת נדחתה, ואולם כל דבריו בדעת רש"י הם וכמו שכתב בסיום דבריו.
ב. וראיתי למרן הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' מב) שכתב דאע"פ שמרן בש"ע פסק כהרא"ש והתוס' דדוקא חבית של מוסתקי מותר לשוברו בשבת. מ"מ כיון שהרשב"א והריטב"א והר"ן והראבי"ה ואבי העזרי והאור זרוע והרשב"ש והרשב"ץ ועל צבאם הרי"ף והרמב"ם (פכ"ג משבת ה"ב) סוברים שגם כלי שלם מותר לשבור בשבת כדי ליטול ממנו מאכל או משקה, וקרוב לומר שגם מרן הש"ע אילו ראה דברי הפוסקים הנ"ל היה פוסק להקל אפי' שלא במוסתקי, הכי נקטינן עכת"ד. ולדידי קשיא לי, דאפי' אי נימא דדברי הראשונים הנ"ל לא ראה מרן הש"ע, דברי הרי"ף והרמב"ם ודאי ראה, ואעפ"כ פסק לאסור באינו מוסתקי וכגודל התמיהה מהא דסטה מדבריו בהקדמת ב"י שבכל מקום שהרי"ף והרמב"ם בשיטה אחת הלכה כמותם (וכמו שתמהו הקרבן נתנאל בשבת קמו. ושער המלך בפי"א משבת ה"ז ועוד) כן גודל הראיה דמרן שיטה אחרת יש לו בדעת הרי"ף והרמב"ם ומשו"ה פסק לאסור סתירת חבית שלמה. דאפשר שפירש כפירוש שלטי הגיבורים (שבת קמו.) בדעת הרמב"ם שגם הרמב"ם ס"ל כהתוס' והרא"ש דמתניתין דחבית מיירי במוסתקי, וראייתו מדפסק דהעושה כלי אדמה חייב משום בונה (פ"י משבת פי"ג). ואפשר שפירש כהרב אור לציון (סי' כד) דסבר מרן דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דקוטם לחצוץ בו שיניו הוי איסור דאורייתא, אבל הש"ע דס"ל דאיסורו מדרבנן א"כ אין ראיה מדרב יהודה עיי"ש שיטתו באורך. וביאר שם גם דעת הרי"ף והטעם שמרן לא ס"ל כוותיה. אך מ"מ ודאי דמרן טעמו ונימוקו עימו ואנו שקיבלנו הוראות מרן אין לנו לזוז מדבריו ימין ושמאל והעיקר להלכה דיש בנין וסתירה בכלים אא"כ הוא כמוסתקי.
ג. וא"כ לפ"ז לכאו' כל פתיחת קופסא ושקית באופן שנעשה כלי עי"ז אסור. וכמש"כ מרן החזו"א זצ"ל (סי' נא אות יב) קופסאות של שמן או של דגים אף דמשום סותר אין כאן שהפתיחה תיקון וסתום מכל צד לאו כלי הוא וכו' וזה חשיב כשובר חבית ליטול הימנה גרורגרות וכו' אמנם יש לאסור משום גזירה דלמא יכוון לשם פתח, והרבה בני אדם דעתם על הקופסא לשמש בה להניח בה בורית או מסמרים וכיו"ב. וזימנין דאינו אוכל כל הדגים השתא, וניחא ליה בשימושא. ולא דמי למתיז ראשה בסייף, דהתם בפתוחה (מצד עצמה) ומגופפת במגופה ואין המגופה חיבור, והתזת גופה קלקול ולא בנין. אבל הכא כל דניחה ליה בשימוש כלי דידה חשיב פתח. ואפשר דאף בדעתו לזורקה אין מתחשבין עם כוונתו, דלא מצינו היתר שבירה אלא ביש לחבית פתח, אבל גשם חלול בפנים וסתום מכל צד כל שעושה לו פתח חשיב בנין, והרי בשובר צריך להיזהר שלא ליפות את הנקב, והכא שמחליף גוף אטום לצורת כלי בכל שבירה שעושה חשיב כנקב יפה ולא גרע מנקבה בצידה שאסור. ע"כ. והנה מש"כ החזו"א שהרבה ב"א דעתם על הקופסא להשתמש בה אח"כ, אף שבזמנו כך היה, הרי בזמננו גלוי הוא לכל העמים שאין דרך להשתמש בהם ונזרקים לאחר גמר תוכנם. אלא שלכאו' עדיין יש לנו לאסור מדמחשיבו כלי להשתמש בו עד גמר תוכנו וכמש"כ החזו"א וזימנין דאינו אוכל כל הדגים וכו'. אך הנה פסק מרן בש"ע (שיד ס"ח) חותלות של תמרים וגרוגרות (סל העשוי מכפות תמרים, ומכניסין לתוכו תמרים וגרוגרות בוסר להבשיל שם) אם הכיסוי קשור בחבל מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפי' בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזין או שקדים כדי ליטול האוכל שבהן, ע"כ. וכתב המג"א (שם ס"ק יג) משמע דווקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשויין אלא שיתבשלו התמרים בתוכן אבל כלי גמור פשיטא דאסור.
עכ"ל. ואין לפרש שכוונתו לחלק בין שומר בשעת גידול והבשלת הפרי שהוא כקליפת הפרי שמותר לשוברה או ליטול האוכל שבתוכה, לכלי העשוי לבית קיבול שהוא אסור, אלא רצונו לחלק בין כלי עראי לכלי העשוי לקבע, וכמש"כ מרן האור לציון (שליט"א) זצ"ל שיסוד דין חותלות של תמרים הוא בדיני טומאה וטהרה דתנן במסכת כלים (פט"ז מ"ה) חותל שהוא נונן לתוכו ונוטל מתוכו, טמא. ואם אינו יכול עד שיקרענו או עד שיתירנו, טהור. וכ"פ הרמב"ם (פ"ה מכלים ה"ז) בלשון זה והוסיף או שחשב לאכול מה שבתוכו ולזורקו טהור. ע"כ. ונראה דהרמב"ם יליף דין זה מדקתני רישא חותל שהוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו טמא. ורבותא הוו"ל לאשמועינן דאפי' רק נוטל מתוכו וכשגומר ליטול תוכנו זורקו אפ"ה הוו"ל שם כלי. אלא ע"כ דווקא נותן ונוטל דהוי כלי קבוע חשיב כלי, אבל כלי עראי שמשתמש בו עד גמר תוכנו ואח"כ זורקו אינו כלי וטהור. וכתב הגרב"צ אבא שאול (שליט"א) זצ"ל ומינה משמע לאיסור שבת דאף אם משתמש בהם עד שיגמור את המזון שבתוכם כיון שבדעתו לזורקן אין עליהן דין כלי. ונמצאו דברי החזו"א משנה ורמב"ם מפורשים שאין לכלי סתום ואטום דין כלי (דקתני סיפא ואם אינו יכול עד שיקרענו או עד שיתירנו טהור. וצ"ל דהיינו דווקא כשאין לו פתח שסגרוהו בכעין מגופה, אלא הוא גשם חלול בפנים וסתום מכל צד וכמש"כ החזו"א הנ"ל. ו'יתירנו' דקתני במתני' היינו יתיר קליעת הכפות תמרים, דלהכי אין עליו שם כלי. אבל חותל הפתוח מצד עצמו וסגור במכסה הקשור אליו חשיב כלי. אלא דתלוי אם דעתו לזורקו אח"כ דהוי כלי עראי, או להשתמש בו והוי כלי קבוע. ומרן שכתב (סי' שיד ס"ח) חותלות וכו' אם הכיסוי קשור בחבל מתיר וסותר וכו', היתרא דהתם הוא משום דמיירי בחושב עליו לזורקו דהוי כלי עראי וכמש"כ המג"א שם. דאל"ה מ"מ יש לאסור משום עושה כלי. אבל מתני' דכלים הא מיירי רישא בכלי קבוע וטהור דסיפא הוא משום דאטום מכל צד אין עליו שם כלי. ולעולם הכא בכגון ההוא, ר"ל גבי טומאה בכגון חותל דמיירי מרן שכיסויו קשור בחבל, והוי כלי קבוע שדעתו ליטול ולתת לתוכו, טמא. ודו"ק היטב כי נכון הוא).
ד. ולענין היכא דאיכא קריעה, כאריזות נייר ונילון הסגורים מכל צדדיהם, או שסמוך לראש השקית נמצא סוגר מנייר הדבקה וכדו' אשר יש לקורעו, כתב הפר"ח (יו"ד סי' קי"ח ס"ק י"ח) דמילתא דפשיטא דקלקול וקריעת הנייר (הסוגר פי תנור של גוי שהטמינו בו ישראל תבשיליהן מלפני השבת, וסוגרין פי התנור במנעול, וכורכין נייר על המנעול, ומדביקין קצוות הנייר ביחד ועושין שם חותם, ובשבת רוצים לקרוע הנייר ולפתוח התנור) בשבת כדי לפתוח התנור לא מיקרי אלא מתקן ומלאכה אסירא הוא בשבת מן התורה. והביא ראיה מהרמב"ם שכתב (פ"י משבת הי"א) שהמפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכווין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב. וכתב עוד (פ"ח משבת ה"ח) החובל בחברו אע"פ שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן. ובריש פי"ב כתב המבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית מפני שכוונתו להינקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב. ע"כ. והוכיח מכאן הפר"ח שכל מקלקל שאין כוונתו לקלקל וכגון בנידון דידן שאין כוונתו לקרוע הניירות הדבוקין משום קלקול, אלא כוונתו שיהא יכול לפתוח התנור ולהוציא את התבשיל, קלקול זה הרי הוא תיקון לדידיה והוי מלאכה האסורה מן התורה. עכת"ד.
והנה מש"כ להביא ראיה מהחובל והמבעיר גדישו של חברו דהוי מתקן מדאורייתא הוא תמוה דהן מקור דין זה בהרמב"ם הוא מהקורע בחמתו שאף הוא מתקן אצל יצרו וכמש"כ המ"מ שם. אבל הא דחייב בכה"ג הוא רק לרבי יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה, וכדפריך התם בגמ' (שבת קה:) אדתנן הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין, ורמינהו הקורע בחמתו חייב, ולמסקנא משני הא רבי יהודה דאמר משאצ"ל חייב עליה הא רבי שמעון דאמר משאצ"ל פטור עליה. והרמב"ם לשיטתיה שפסק (פ"א משבת ה"ז) כרבי יהודה שמשאצ"ל חייב עליה אבל לדידן דקי"ל (סי' שלד סכ"ז) כרבי שמעון דפטור, הקורע בחמתו והחובל ומבעיר גדישו של חברו לשכך חמתו פטור. ולפ"ז ה"ה הקורע נייר שע"פ התנור וכדו', שמקלקל אצל הנייר ומתקן אצל האוכל חשיב משאצ"ל דלדידן פטור אבל אסור. ונראה פשוט שאילו נדונהו כמלאכה שאינה צריכה לגופה, אף לרש"י ודעמיה שמתירין במקלקל אם הוא לצורך שבת הכא יהא אסור לקרוע הנייר. דאע"פ שזה וזה מדרבנן, מ"מ לא התירו משאצ"ל אלא משום צערא כמפיס מורסא וכדו' (שבת קז: ועי' ע"א תוד"ה וממאי) אבל משום צורך שבת אסור. והיינו טעמא דשמשאצ"ל חמירא, דס"ס יש עליה שם מלאכה משא"כ במקלקל.
אמנם הנראה נכון לענ"ד דמשאצ"ל הוא דוקא איכא שמתכוון לעשיית המלאכה אלא שכוונתו לתכלית אחרת מהתכלית הרגילה, כגון מכבה שהתכלית הרגילה הוא לעשות פחמים והוא מכבה מפני שחס על השמן או על הפתילה, וכגון שמתכוון לקרוע אלא שכוונתו אינה לתפור אח"כ, אלא להרגעת יצרו, אך עכ"פ מעוניין בכיבוי מצד עצמו ובקריעה מצד עצמה, שעי"ז ממילא יווצרו הפחמים ועי"כ יוזק חברו וירגע יצרו, אבל היכא שקורע לא מפני שחפץ בקריעה מצד עצמה אלא כוונתו שעי"כ יסתלק הנייר המפריע להגיע לאוכל, הרי ודאי שכיון שעושה הסילוק דרך קלקול ואין ע"ז שם מלאכה כלל, דשום תיקון אינו מעורב במעשה זה, ואפי' משאצ"ל לא הוי, אלא קלקול בעלמא, ולאותם ראשונים דשרו קלקול לצורך שבת ה"נ יתירו לכתחילה. ובזה יש לדחות גם ראיית הפר"ח מהמפרק ניירות או עורות דבוקין שכתב הרמב"ם דאם לא נתכוון לקלקל בלבד ה"ז תולדת קורע וחייב, דאין כוונת הרמב"ם דהיכא שקורע וכוונתו לסלק המפריע ה"ז מתקן וחייב משום קורע, דזה ודאי לא הוי אלא מקלקל ואין עליו שם מלאכה כלל, אלא ר"ל דהיכא שכוונתו בקריעה גם לתקן וכגון קורע ע"מ לדבק או לשכך חמתו חייב. ונקט כללא דכייל כל הני דהזכיר לעיל גבי חיובי דאב דקורע, דהיינו ע"מ לתפור או בחמתו.
ועפ"ז יש ליישב קושית השביתת השבת (בדיני קורע שלא ע"מ לתפור) בשם החסדי דוד מדתניא בתוספתא (ביצה פ"ג ט) "קורע אדם את העור מע"פ חבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוון לעשות זרנוקי" (מרזב) והיאך כתב הרמב"ם דהמפרק עורות דבוקין ולא נתכוון לקלקל בלבד חייב משום קורע, הא הכא קורע העור וכוונתו לתקן לעניין הוצאת היין. ולמש"כ לעיל ניחא. דהרמב"ם לא מיירי כלל בכי הא, דזה אינו אלא מקלקל בלבד. אמנם מתוספתא זו משמע שמקלקל לצורך שבת שרי לכתחילה.
ומצאתי למרן החזו"א שכתב כדברינו ליישב קושיית הגרעק"א אהא דפסק מרן בש"ע (סי' שיד ס"ז) שמותר להתיר קליעת החבל שקושר שידה תיבה ומגדל ממש"כ הרמב"ם (פ"י משבת ה"ח) דהמפריד את הפתיל חייב משום מתיר עיי"ש.
והנה בשו"ת חכם-צבי (ס"ס לט) כתב על דברי הפר"ח הנ"ל "גם מה שאסר לקרוע הנייר החתום בשבת ואפי' ע"י גוי והאריך בזה הכל הוא טעות גמור ושארי ליה מארי שאסר את המותר והתיר את האסור כאשר הוכחתי בראיות ברורות במקום אחר. וכבר הוכחתיו על פניו בהיותו פה עמנו ושתק לי". ע"כ. ומבואר דדעתו להתיר הקריעה לכתחילה. ואף דהפמ"ג באו"ח (משב"ז ססי' רנג) כתב שהח"צ התיר ע"י גוי, וכ"כ המשנב"ר בבאה"ל (סי' ש"מ ד"ה הנייר) בשמו שלא התיר אלא ע"י גוי, מ"מ מדכתב 'ואפי' ע"י גוי', ולא כתב 'אפילו ע"י גוי', משמע שכשחולק ומתיר מתיר בין ע"י גוי בין ע"י ישראל ודו"ק. וכן מצאתי להגר"מ ברנדסופר שליט"א שדייק כן בלשונו והביא משו"ת שאילת יעב"ץ בנו של הח"צ שכתב (ח"ב סי' קמ) להתיר לפתוח איגרת חתומה בשבת ויו"ט אף ע"י ישראל והוסיף 'וכן קיבלתי מא"א הגאון ז"ל להתיר בתשובת ח"צ (ס"ס לט) אף שקטן הייתי ולא ידעתי טעמו'. ע"כ. הרי לנו עדות הגאון יעב"ץ שדעת אביו הח"צ להתיר לכתחילה אף ע"י ישראל. וע"ע באור לציון (ח"א סי' כו ענף ג) שכתב לענין פתיחת מכסה של קופסאות שימורים לחלק בין קורע וחותך את גוף המכסה דשרי משום שהפח דומה לעור ובעור שרי כדאיתא בתוספתא לבין הפרדת הדבקה או הלחמה של המכסה עיי"ש. וסיים וז"ל הכלל העולה דמי שמשבר או קורע קופסאות שימורים העומדים לזריקה יש לו על מה לסמוך, ובלבד שלא יפריד המכסה במקום שמחובר בבדיל (הלחמה) דיש בזה חששא דאורייתא משום קורע. והוסיף להעיר דמ"מ יזהר שלא לפתוח כל המכסה כולו מסביב דחשיב כפתח יפה ואסור משום מכה בפטיש. אלא יחתוך עם הפותחן וכדו' עד רוב ההיקף סביב וישאיר חלקו מחובר. וכן עיקר.