חלק אורח חיים · סימן יט
חיבור ופירוק משחקי הרכבה בשבת
בדבר אם מותר לשחק בשבת במשחקי הרכבה שמחברים חלקיהם זל"ז כגון לחבר חלקים מפורקים של מכונית משחק, ומיועדת לחיבור ופירוק ע"י הילד ע"י ברגים וכדו', וכגון משחקי ההרכבה הנקראים "לגו" "סברס" וכדו', ואם יש חילוק בזה בין דבר שחיבורו רפוי לבין דבר שחיבורו חזק, ואם הדין שוה לגדולים ולקטנים למטה מגיל מצוות.
תשובה: בשבת (עד:) אמר רבא האי מאן דעביד חביתא, חייב משום שבע חטאות. תנורא, חייב משום שמונה חטאות וכו'. ופירש"י שבע חטאות, טוחן הרגבים ובורר הצרורות ומרקיד ומגבל וכו'. ובד"ה ואי פירש"י ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים. ומבואר שלדעת רש"י אף העושה כלי חדש בשבת וכהא שעשה חבית ותנור אינו חייב משום בונה, שאין בנין בכלים כלל אלא רק במחובר לקרקע. אבל התוס' שם (ד"ה חביתא) כתבו דדוקא במחזיר ומחבר מיטה ומנורה המורכבת מחוליות אמרינן דאין בנין בכלים, אבל כשעושה כל הכלי מיחייב משום בונה דאמרינן בריש הבונה (קכ:) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה. ובתוס' קב: (ד"ה האי) הוסיפו עוד שגם באופן שמחזיר כלי מפורק, אם הוא דבר שצריך לחברו בחוזק וצריך אומן שיחברו, חייב משום בונה. והטעם בזה כמש"כ הר"ן שם (ד"ה ומקשו) שמשעה שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירה, בטל מתורת כלי ונמצא כשמחזירו עשה כלי בתחילה. והוכרחו התוס' לזה מדאמרינן בפרק כירה (מז.) גבי מיטה של טרסיים אם תקע חייב חטאת וכן המחזיר קני מנורה חייב חטאת.
והנה ביאור כמה ברייתות ומימרות בגמ' תלויות במחלוקת זו של רש"י ותוס', ובכולן רש"י אזיל לשיטתיה ותוס' לשיטתיה ותוס' לשיטתייהו. ונכתבם בעז"ה בקצרה, דנפק"מ לדינה איכא בהו, ובתוך כך תתיישב קושיית התוס' לרש"י מהאי דעייל שופתא בקופינא דמרא דלכאו' היא קושיה גדולה שהרי אע"פ שנחלקו שם רב ושמואל אם חייב משום בונה או משום מכה בפטיש מ"מ הוא קיי"ל כרב באיסורי ורב אמר משום בונה. אמנם מאידך איכא סייעתא לרש"י מקושיית התוס' (עד:) לשיטת עצמם מהא דהמנפח כלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש כדאמר ריש לקיש בדף עה: והרי שעושה כלי מתחילתו ואפ"ה אינו חייב משום בונה. (ולא ניחא להו לתרץ שחייב גם משום בונה כיון דס"ל שא"כ היה לו לומר חייב שתים וכבחבית חייב שבע. וכן משמע מתוס' עה: (ד"ה והמסתת) שכיון שלא הוזכר חיוב בגמ' אלא במלאכה אחת משמע שאין עוד חיוב עיי"ש).
ועוד סייעתא איכא בר"ן ס"פ כירה (ד"ה ואיכא) לרש"י מהמבואר שם (מז:) דרבי אבא ורב הונא בר חייא כרשב"ג סבירא להו דאמר גבי מלבנות המיטה (כעין רגלים קטנים יש להן בית קיבול ומכניס לתוכן ראשי כרעי המיטה שלא ירקבו בארץ. רש"י) דהא דאסור מדרבנן להחזירם (בלא יתדות) ומדאורייתא לתוקעם (ע"י יתדות) ה"מ כשמחזיר בחוזק ובהידוק, אבל אם היה רפוי מותר. ובשלמא לרש"י שאין בנין וסתירה בכלים כלל לפיכך אף כשמחזיר בחוזק ובהידוק אינו אסור אלא מדרבנן גזרה שמא יתקע ביתדות ויתחייב משום מכה בפטיש, ורפוי מותר דגזרה לגזרה הוא. אבל לסוברים שיש בנין בהחזרת כלי בחוזק, א"כ היה לו להאסר מן התורה משום בונה. והרפוי היה לו להיאסר מדרבנן גזירה אטו בחוזק שאסור מן התורה. ועיי"ש בר"ן שאף דעת הרי"ף כן מדהשמיט הא דאיתא בדף מו. דמנורה של חוליות אסור לטלטלה שמא תפול ותתפרק ויחזירנה, משום דס"ל דאתי אליבא דמ"ד יש בנין בכלים אבל לדידן דקיי"ל דאין בנין בכלים אפילו דחוליות נמי שריא. והכי משמע בפרק שני דיו"ט וכו' וסיים הר"ן, אבל בתוס' אמרו דקיי"ל כר' יוחנן דשל חוליות אסירא, ולא תיקשי לך מההיא דפרק יו"ט דהתם בשל חוליות מחוברין ואינן מפורקין ולפעמים מטין אותן ולפעמים זוקפים, וכיון דאינן מפורקין לגמרי ליכא משום בנין והכא בשהן מפורקין לגמרי ואסור. ומיהו אפילו מפורקין לגמרי, כל שהוא רפוי מותר ואפילו להחזיר כרשב"ג. ע"כ. וממה שכתב שטעם הרי"ף שהשמיט הא דמנורה של חוליות אסור לטלטלה שמא תפול ותתפרק ויחזירנה הוא משום דס"ל דאתי כמ"ד יש בנין בכלים, מבואר דס"ל בכוונת הגמ' שאם יחזירה יתחייב משום בונה, ומשו"ה הוכרח לומר דאתי דלא כהלכתא. אבל רש"י שם פירש שמא תפול ותתפרק ויחזירנה "ונמצא עושה כלי" עכ"ל. ונראה דר"ל שאם יחזירנה יתחייב משום מכה בפטיש. ומצינו לשון כזה ברש"י גבי מכה בפטיש בדף מז. (ד"ה חייב חטאת) וז"ל, הוא תחילתו וגמרו ונמצא עשה כלי וחייב משם מכה בפטיש וכו'. ולא משום בנין דאין בנין בכלים. ע"כ. ולפ"ז לרש"י אתי סוגיא זו אליבא דהלכתא. [והלום ראיתי בחי' הריטב"א החדשים (מו.) דאסרינן מנורה של חוליות שמא יתקע והוי מכה בפטיש ע"כ]. ודברי רש"י בדף מז מיירי גבי המחזיר מיטה של טרסיים דלרב ושמואל חייב חטאת, ולתוס' חיוב זה הוא משום בונה כיון שמחזירו בחוזק ואומנות והוי כעושה כלי מתחילתו וכמש"כ התוס' בדף קב: (ד"ה האי) שזהו החיוב במיטה של טרסיים. ורש"י לשיטתו שאין בנין בכלים כלל ואפילו עושה כלי מתחילתו ומשו"ה פירש בדף מז דחיובו משום מכה בפטיש. וע"ע בדף קכב: ת"ר דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין אבל לא מחזירין ומסיק דקסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וגזירה שמא יתקע בחזקה בסכין ויתדות והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש. ע"כ. והוא לשיטתו שאין בנין וסתירה בכלים כלל אבל לתוס' י"ל גזירה שמא יתקע בחוזקה ויתחייב משום בונה וכ"כ הר"ן שם (ד"ה ת"ר) בפירוש שני וז"ל, א"נ משום בונה וכי אמרינן אין בנין בכלים ה"מ בכלי שנתפרק ואין צריך אומן בחזרתו וכו'.
ב. ובביאור יסוד מחלוקת רש"י ותוס' נראה, שאין כוונת התוס' לומר שהכלל הוא שאין בנין וסתירה ובכלים ורק יש יוצאים מן הכלל והיינו כשעושה כלי מתחילתו או כלי שנתפרק וצריך להחזירו ע"י אומן ובחוזק. אלא התוס' מפרשים אין בנין וסתירה "בכלים" היינו שהכלי כבר קיים ורק בונה בו או סותר בו וכגון שמפרק או מחזיר דלת של שידה תיבה ומגדל כהא דדף קכב:, וה"ה שמפרק או מחזיר כלי של חוליות, לפי שבזה אף בפירוקו שם כלי עליו כיון שעשוי לפירוק והחזרה. אבל הבונה כלי מתחילתו אין שייך להגדירו בנין "בכלים" אלא בונה כלי. וה"ה המחזיר כלי של חוליות הצריך אומנות וחוזק להחזירו, שכלי כזה שא"א לכל אדם להחזירו, לאחר שנתפרק בטל ממנו שם כלי והוי כעושה כלי מתחילתו. ודברים אלו מבוארים בהר"ן ר"פ הבונה (ד"ה ומקשו) וז"ל, ומקשו הכא היכא אמר רב משם בונה והא קי"ל בפ"ב דיו"ט (כב.) שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ בכלי שנתפרק כגון מנורה של חוליות, אבל עושה כלי מתחילתו לא מקרי בנין בכלים אלא עושה כלי מקרי ומחייב משום בונה. ולא עוד אלא אפילו כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו כל שהחזירו חייב עליו משום בונה, שמשעה שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירה בטל מתורת כלי ונמצא כשמחזירו עושה כלי בתחילה. עכ"ל. אבל רש"י מפרש אין בנין וסתירה בכלים היינו שאין שייך מלאכת בונה בכלים כלל אלא רק במחובר לקרקע, שרק בזה שייך שם בניה. ונראה שהכריחו לזה הגירסא שגרס בגמ' ביצה כב. דאיתא התם דלבית שמאי אין זוקפין את המנורה ביו"ט ופריך מאי קעביד, אמר רב חיננא בר ביסנא הכא במנורה של חוליות עסקינן וכו' דבית שמאי סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ובית הלל סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. וברש"י שם מבואר שגרס בבית שמאי "יש תורת בנין בכלים" ובבית הלל "אין תורת בנין בכלים". ומשמעות הדברים שבכלי אין שייך שיהיה מלאכת בונה וכמו שפירש"י שם וז"ל, אין תורת בנין בכלים, ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה כגון ממחק או מחתך או אורג או חופר שהן אבות מלאכות לעצמם אבל חזרת חוליות שאין בה אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים. עכ"ל. וזהו שהכריחו לרש"י לפרש בכל מקום דהא דאין סתירה בכלים היינו אפילו בעושה כלי מתחילתו. ובזה מיושבת קושיית התוס' לרש"י מהאי דעייל שופתא בקופינא דמרא דאמר רב חייב משום בונה והלכה כרב באיסורי, דנהי דכלפי שמואל הלכה כרב, אבל כיון שלבית הלל אין תורת בנין בכלים כלל ואפילו בעושה כלי מתחילתו, וא"כ על כרחך רב דס"ל שחייב משום בונה סובר שיש תורת בנין בכלים, לפיכך יש לנו לנקוט כבית הלל שאין תורת בנין בכלים ודלא כרב. ושו"ר בהר"ן ר"פ הבונה שסיים, ואחרים אומרים דרב דאמר הכא משום בונה ס"ל דיש בנין בכלים. ע"כ. ונראית כוונתו אליבא דרש"י וכמבואר. אלא דעדיין יקשה דרב דאמר כב"ש. וי"ל כמש"כ הריטב"א (החדש) ריש פרק כל הכלים אליבא דאביי דאמר התם יש בנין בכלים, דאביי ס"ל שלא נחלקו ב"ש וב"ה בסתירה ובנין בכלים ודלא כסתם הסוגיה בביצה כב. עיי"ש.
ג. וע"פ יסוד זה דס"ל לרש"י שאין תורת בנין בכלים מיושבים דברי רש"י במשנה קמו. שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכון לעשות כלי. ופירש"י שובר אדם חבית מלאה גרוגרות בסכין או בסייף לאכול ממנה גרוגרות דאין במקלקל שום איסור בשבת. והשיגו הר"ן שם (ד"ה שובר) ולא נהירא, דנהי דכל המקלקלין פטורין איסור מיהא איכא. ע"כ. ובחזו"א (סי' נא אות ח) כתב על דברי רש"י, משמע דיש כאן מלאכה אלא שהוא מקלקל, וצ"ע שהרי שיטת רש"י שאין בנין ואין סתירה בכלים ואין כאן שום מלאכה. ע"כ. ובאמת שע"פ דברי החזו"א מתורצת קושיית הר"ן וממלא קושיית עצמו, די"ל שלרש"י ז"ל הוקשה, היאך שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, נהי דאין סתירה בכלים וליכא איסור תורה, מ"מ יאסר מדרבנן שהרי כל המקלקלין פטורין אבל אסורין, וע"ז תירץ רש"י דקלקול לבדו אין בו שום איסור בשבת והא דכל המקלקלין פטורין היינו כשעושה מלאכה דאורייתא ורק שעושה דרך קלקול, וכגון קורע שלא ע"מ לתפור וסותר שלא ע"מ לבנות שבזה אסור המקלקל מדרבנן אטו שאינו מקלקל שקורע ע"מ לתפור וסותר ע"מ לבנות. אבל כיון שאין סתירה בכלים הרי בסתירתו אין שום סרך איסור ואף חכמים לא אסרו מקלקל בכה"ג. וזהו שכתב רש"י דאין במקלקל שום איסור בשבת. וכעין זה כתב ליישב בספר אור לציון (ח"א או"ח סי' כד ענף א' ד"ה ונ"ל) עיי"ש. ומ"מ אין כלל זה שלא אסרו חכמים קלקול במידי שאינו מלאכה, מוסכם לכו"ע, שמהר"ן שהקשה לרש"י מכל המקלקלין פטורין אע"פ שלרש"י אין בנין וסתירה בכלים, מוכח דס"ל שחכמים לא אסרו רק קלקול במלאכה אטו המלאכה בלא קלקול, אלא אסרו כל קלקול בשבת.
ד. ובתוס' קמו. (ד"ה שובר) הקשו דהכא תנן שובר אדם את החבית וכו' ותימה דבעירובין (לד:) תנן גבי עירוב נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ופריך בגמ' אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, ומאי קשיא ליה והלא יכול לשבר את המגדל וליטול את העירוב כדשרי הכא לשבור את החבית (ולא הקשו בסתם לשיטתם דס"ל שבעושה כלי מתחילתו או הסותרו יש בנין וסתירה בכלים והיאך שרי לסתור החבית, משום דבזה י"ל כמו שכתב הר"ן שלא אסרו לסתור דרך קלקול לצורך שבת. ולפיכך הקשו מעירובין, דאי הכא שרי לסתור מטעם דהוי דרך קלקול ולצורך שבת, הא גם שם כן הוא ואמאי אסור וק"ל). ותירצו התוס' דלעולם אסור לשבור כלי כדי ליטול מה שבתוכו ואפילו לצורך שבת, והכא דשרי לשבור החבית הוא משום דמיירי בחבית של מוסתקי כדמוקי לה בביצה פרק המביא כדי יין (לג:) ומפרש רש"י התם דהיינו חבית שבורה ומדבקין שבריה בשרף של עץ שעושה ממנו זפת. ואע"ג דבביצה לא מוקמינן במוסתקי אלא לר' אליעזר, מ"מ אפילו לרבנן מביעי לאוקמי הכי וכו'. עכ"ד התוס'. ורצונם לומר דמוסתקי הוא סיבה להיתר בב' עניינים. הא' שאין בו איסור סתירה, והב' שאין לגזור בו שמא יתכוון לעשות פתח יפה ויתחייב משום מכה בפטיש. אבל לרש"י שבלא"ה ס"ל דאין סתירה בכלים כלל, ואפילו יסתור כלי שלם וטוב לא יתחייב משום סותר, על כן פירש בביצה רק שכיון שרעועה היא ליכא למיגזר בה שלא יתכוין לעשות כלי ויתחייב משום מכב"פ. (ור"ל שיחוס עליה שמא יקלקלנה ע"י ניקוב פתח יפה ועושה נקב קטן ופשוט ככל שיוכל וכמש"כ התוס' שם בדעת רש"י ומשמע שאם בכ"ז יעשה פתח יפה במוסתקי הוי מתקן מנא וחייב משום מכב"פ. אבל התוס' שם פירשו שאף אם יעשה במוסתקי פתח יפה לא יתחייב משום מתקן מנא. ונראה דלשיטתייהו אזלי שכיון שעל מוסתקי אין שם כלי, דעל כרחך משו"ה הסותרו אינו מתחייב משום מתקן כלי שהרי אינו כלי). והנה רש"י אינו יכול לתרץ הקושיה מהא דעירוב שנתנו במגדל לשובר אדם חבית כתירוץ התוס' דחבית שרי משום דמיירי במוסתקי, שהרי לשיטתו בכל כלי אין סתירה, ואכתי תקשי מפני מה אסור לסתור המגדל. אלא התירוץ לרש"י הוא כחילוק שכתב בפירושו לעירובין שם (ד"ה ומתני') שכלי גדול אהל הוא ויש בו סתירה ורק בכלי קטן שאינו מחזיק מ' סאה בלח אמרינן שאין בו סתירה. ומוכח מפירושו שם דמסיק בגמ' דמגדל דהתם מיירי כמגדל גדול ומשו"ה יש בו סתירה ורק קשור המנעול בחבל ומשו"ה נחלקו התנאים במשנה. וכתירוץ זה כתב הר"ן בשבת קמו. (ולדבריהם ז"ל אתי שפיר שאין צריך לדחוק דהאוקימתא דמוסתקי אתי גם לרבנן אע"פ שבגמ' הוא רק לר"א). ומאידך התוס' אינם יכולים לתרץ כן כיון שלשיטתם אף בכלי קטן יש איסור סתירה ומשו"ה הוכרחו לפרש דחבית דשרי לסותרה מיירי במוסתקי. ולא רק לר' אליעזר מיירי בהכי אלא גם לרבנן ודו"ק.
ה. ולענין הלכה הנה בש"ע פסק כשיטת התוס' והרא"ש דהא דאין בנין וסתירה בכלים היינו שבכלי קיים המורכב מחוליות אין איסור בפירוקו והרכבתו, וכמשמעות הלשון אין בנין וסתירה "בכלים". אבל הבונה כלי מתחילתו עושה כלי מקרי וחייב משום בונה. וה"ה כלי שצריך אומנות וחוזק להחזירו לאחר שנתפרק, שאף בזה יש בנין וסתירה שלפי שאין הדיוט יכול להחזירו בטל ממנו שם כלי והמחברו הרי הוא כעושה כלי מתחילתו וחייב משום בונה. וזהו שכתב בש"ע (סי' שיג סעיף ט) התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר, בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד, הרי זה תולדת בונה. ועיי"ש בסעיף ז'. ובסימן שיד (ס"א) כתב, אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת יכול לשוברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנוקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח דא"כ הוה ליה מתקן מנא (ר"ל ויעבור איסור דרבנן. שאילו מכה בפטיש דאורייתא על כרחך ליכא בזה, שלפי שאין על מוסתקי שם כלי לענין מלאכת סותר ממילא אי אפשר לומר שהעושה לו פתח יפה הוי מתקן "כלי" וכמשנ"ת לעיל שהתוס' ביצה לג: שכתבו שאף העושה פתח יפה במוסתקי אינו מתחייב, לשיטתם הוא דס"ל שיש בנין וסתירה בכלים מלבד במוסתקי וק"ל. ועי' ט"ז ס"ק א ומשנב"ר ס"ק ו ובספר אור לציון ח"א סי' כו ענף ו ואכמ"ל) אבל אם היא שלימה אסור לשוברה אפילו בענין שאינו עושה כלי (ר"ל שאפילו שאינו מתקן מנא דנימא דאסור משום מכה בפטיש דאורייתא, מ"מ אסור משום סותר דאורייתא). ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש. ואפילו יש בה נקב חדש אם להרחיבו אסור. עכ"ל ועי' בספר אור לציון ח"א (סי' כו ענף א') במש"כ לבאר שיטת הרמב"ם והרי"ף והטעם שבש"ע פסק כהרא"ש והתוס'.
ו. ועתה הבא נבא לניד"ד בדבר חיבור משחקי הרכבה כגון המכונית הנ"ל העשויה לחיבור ופירוק וכגון ה"לגו" וה"אבני פלא" שהוא כמין קוביות אשר בגב כל קוביה מלמעלה יש בליטות ובתחתיתה שקעים, והמשחקים בהן עושים מהן מבנים וצורות ע"י חיבורן זל"ז, ואינן לקיימא כיון שהדרך לפרקן כדי לשוב ולבנות מהן צורות אחרות. אמנם מצד איכות חיבורם הוא חיבור חזק וטוב עד שראוי להתקיים כך ימים רבים.
והנה בחיבור חלקי משחק פשוט שעשוי בצורה מסויימת וחוזרים ומחברים בקלות ובפשטות את חלקיו באותה צורה, י"ל דהרי זה כחיבור כלי של חוליות שהתפרק, שלפי שאין צריך אומן בבנייתו מותר לחברו וכמש"כ התוס' הנ"ל דקיי"ל כוותייהו לדינא. ואף אם צריך לחבר חלקיו בחוזק וכמו שמצוי בשל חברות מסויימות, ובתוס' קב: לא התירו אלא היכא שאין צריך "חיזוק" ואומנות, מ"מ נראה דהעיקר הוא אומנות, דזיל בתר טעמא וטעמא הוא כמש"כ שם הר"ן שכל שאין ההדיוט יכול לחברו כבתחילה וצריך דוקא אומן בטל ממנו שם כלי ועושה כלי מתחילתו מקרי. וכן מבואר ברמב"ן בחי' פרק הבונה (קב:( וברשב"א (שם) ובמאירי (שם) ובריטב"א (החדש שם) שלא הזכירו חוזק אלא אומנות. וא"כ כל שההדיוט יכול לבנותו אף אם צריך לחברו בחוזק לאו עושה כלי מתחילתו מקרי ושרי. וחוזק שכתבו התוס' ר"ל שצריך חוזק של אומן דהיינו שע"י ידיעת האומנות וכליו ומכשיריו של האומן מצליח לחברו ולהעמידו על מתכונתו בחוזק ובטוב כראוי לו (ועי' במש"כ המג"א סי' שיג ס"ק יא בשם הראב"ד).
אבל במשחק הלגו וכדומה שאינו בונה צורה קבועה שהדרך לפרקה ולחזור ולבנותה כצורתה זו, אלא בכל פעם מרכיב ובונה מאותם החלקים צורה אחרת, נראה דהרי זה עושה כלי מתחילתו. ושו"ר מש"כ בספר שמירת ש"כ (פרק טז, ס"ח) שאין למנוע את הילדים מלבנות בקוביות ואבני פלא. אבל אם יש צורך לחבר את החלקים ע"י תקיעתם זה בזה היטב או על ידי ברגים, אסור. ובמקורות שם כתב ששמע מהגרש"ז אויירבך זצ"ל מהא דסי' שיד ס"א. אלא ששוב אמר לו הגרש"ז זצ"ל דקצת יש לדון דמה דשרינן בסי' שיג ס"ו לפרק מיטה רפויה ולהחזירה היינו מפני שמשתמשין בה תמיד למיטה, משא"כ באבני פלא שעושין מהן צורות שונות אפשר דחשיב כעושה דבר חדש. עכ"ד. ומש"כ להתיר מתחילה מהא דסי' שי"ד, כוונתו להשוות האבני פלא לחבית של מוסתקי דמיירי בה התם ושרי לשוברה משום דהוי כלי רעוע. ור"ל דהנה יש הבדל בין טעם ההיתר דמוסתקי לבין טעם ההיתר דמיטה של פרקים. דמוסתקי שרי לסתור מצד שהוא כלי רעוע ולכן אף בעת שמחובר ודבוק לא כלי מיקרי (כדמוכח מתוס' ביצה לג: והו"ד לעיל). משא"כ מיטה של פרקים טעם היתרה ברפוי הוא משום שאף בפירוקה מיטה היא כיון שעתידה לחזור לצורתה הראשונה ועדיין כלי היא, ומשו"ה שרי לפרקה כיון שאינו סותר כלי שהרי אף לאחר שסתרה כלי היא, ומשו"ה ג"כ שרי להחזירה כיון שאינו בונה מאינו כלי ועושהו כלי. ומספקא ליה אם כיון שה"לגו" בחיבורו עתיד לחזור ולהתפרק הוו"ל דין כלי רעוע כמוסתקי ושרי לפרקו ולחברו (דאף המוסתקי דלית ביה משום בונה וסותר הוה שרי לחברו אי לאו דהוו ביה מלאכות אחרות כמדבק וכדומה), או כיון שבהיותו מחובר חיבורו חזק, רק שעתיד לפרקו, אינו דומה למוסתקי אלא דומה יותר למיטה של פרקים שהדרך לפרקה ולהרכיבה. וכיון שה"לגו" בפירוקו אינו עתיד לחזור דוקא לצורה הראשונה שיצר מחלקיו, הרי בפירוקו אין עליו שם כלי כלל, וא"כ אין בו טעם ההיתר דמיטה של פרקים, וייאסר לחברו ולפרקו.
ז. ומ"מ למעשה נראה שמותר לחבר חלקי משחק ה"לגו" וה"אבני פלא" וכדו' ואפי' שמחברם בחוזק, ודלא כמש"כ בשמירת ש"כ הנ"ל לאסור אם צריך לתוקעם זב"ז היטב, שהנה בסי' שיג (סעיף ו) איתא בש"ע לעניין מיטה של פרקים שאם דרכה להיות רפויה מותר לחברה ולפרקה בשבת. ולהחזירה בהידוק, אסור. ואם תקע, חייב חטאת. אבל כוס של פרקים מותר לפרקו ולהחזירו בשבת ויש מי שאומר שדין הכוס כדין המיטה. ובט"ז שם (ס"ק ז) כתב דנראה דדוקא בכוס יש מי שמחמיר כי עיקר תשמישו שלא ע"י פירוק (כלומר שהדרך הוא לחברו ולהשאירו כך לאורך זמן, ולא לחברו ולפרקו תדיר לפני ולאחר השימוש) אבל הנוד של בדיל שיש בו שרוי"ף (הברגה) שעיקר תשמישו ע"י פירוק תמיד, לא מקרי גמר מלאכה אפילו אם הוא תוקע השרוי"ף בחוזק ע"כ. וכ"כ המג"א שם (ס"ק יב) וז"ל, ונראה לי דכוסות שלנו העשוים בחריצים סביב (הברגה) ומהודקים בחוזק לכו"ע אסור. ולא דמי לכסויי הכלים שעשויים כך (ר"ל בהברגה ואפ"ה שרי לפותחן ולסוגרן בשבת). דהתם אין עשויים לקיום רק לפותחן ולסוגרן תמיד עי' סי' שיד סעיף י. עכ"ל המג"א. ובסי' שיד סעיף י כתב בש"ע חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו חבל יכול להתירו וכו' אבל לא מפקיע וחותך משום סתירה. ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת אבל אם אינו עשוי לקיים כלל מותר. ומטעם זה מותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט שאינו עשוי לקיום. ע"כ. והנה מהמג"א משמע שלהבריג הכוסות בחוזק הוא איסור תורה וכמש"כ בשער הציון ס"ק לב (ודלא כהט"ז ס"ק ז דמשמע שאפילו בחוזק איסורו רק מדרבנן) ואפ"ה התיר להבריג את כסויי הכלים כיון שאין עשויין לקיום אלא רק לפותחן ולסוגרן תמיד ולמד כן מדמצינו שאפילו במחובר לקרקע אין בנין וסתירה כשאינו עשוי לקיום. והרי נידון כסויי הכלים דהמג"א דמי ממש לנידוננו שמחבר חלקי ה"לגו" בחוזק ומ"מ יש להתיר כיון שאינו עשוי לקיום. וה"ה משחקי הרכבה אחרים ואפילו יש בהם כעין ברגים וכדו' שבהם מחברים את חלקי המשחק ושבים ומפרקים אין בזה כלום שכל זה אינו עדיף מחיבור מכסה התנור בטיט שהוא חומר הבא לחבר שני חלקיו ובכ"ז שרי כיון שאינו לקיום.
ח. ואפילו לפמש"כ החזו"א ז"ל (סי' נ ס"ק ט ד"ה והא) דהא דכתבו הט"ז והמג"א סי' שיג דמותר לתקוע את כיסוי הכלי כיון שעומד לסגור ולפתוח, היינו דוקא בכיסוי. שאין סתימת הכלי בנין אלא שימוש, דכלי סתום לעולם אינו כלי, וכל ענין הכלי הוא להיות פתוח ולשמש בו, ולכסותו שלא בשעת השימוש, והלכך אין הכיסוי והכלי כחד אלא שני גשמים משתתפים בשימוש, אבל הרכבה הדרושה לשימוש כמו קנה סיידין, ומיטה של טרסיים, וזרם החשמל, אף תיקון לשעה חשיב בונה. ע"כ. נראית כוונתו שדעתו ז"ל לחלק בין חיבור אשר על ידו נעשה כלי לבין חיבור שעל ידו משתמש בכלי, שחיבור קני סיידין עושה כלי העומד מעתה לשימוש ולפיכך אסור אפי' שעומד לפתוח ולסגור, וחיבור כיסוי הכלי זהו גופא השימוש בכלי ולפיכך מותר היכא שמיועד לפתוח ולסגור , ובכה"ג דוקא התירו המג"א והט"ז. אבל אין כוונתו לחלק בין סתימת בית קיבול לבין חיבור אחר, דמש"כ היינו דוקא בכיסוי שאין סתימת הכלי וכו' והלכך וכו' הוא רק להוכיח שחיבור הכיסוי אינו אלא שימוש. ומעתה בניד"ד שחיבור משחקי ההרכבה הוא גופא השימוש, שלזה מיועדים, ולאחר חיבורם עומדים לפירוק, אף להחזו"א שרי. ובאמת שבעיקר דברי החזו"א ז"ל יש לענ"ד להעיר שמדברי המג"א והט"ז משמע שבכל דבר העומד לפתוח ולסגור התירו שהנה במג"א כתב דכוסות העשויים בחריצים אסור לחברם ולא דמי לכיסוי הכלים דהתם אין עשויים לקיום, ואילו היה גם חיבור הכוסות אינו עשוי לקיום היה מותר, ומוכח שאע"פ שחיבור הכוס אינו גוף השימוש שרק לאחר שמחברו שותה בו וזהו השימוש, אפ"ה אילו לא היה עשוי לקיום הוה שרי. ודברי החזו"א ז"ל היה אפשר לקיימם במג"א רק אם היה המג"א כותב בסתמא שכסויי הכלים מותר לחברם כיון שעשויים לפתחן ולסגרן, אבל עכשיו שכתבו בתורת חילוק בין כוסות לכיסויי הכלים בא זה ולימד על זה. ובט"ז הדברים מפורשים יותר, שכתב דדוקא בכוס יש מי שמחמיר "כי עיקר תשמישו שלא ע"י פירוק", ומבואר שכוס שתשמישו ע"י פירוק שרי. ואע"פ שבנייתו אינו גוף תשמישו, וע"כ היינו לפי שדי בטעם שאינו עשוי לקיום כדי שלא יהיה בו משום בנין וסתירה בכלים. [ומה שהכריח את החזו"א לחדש כדבריו הוא משום שמצינו איסור אף בעשוי לפתוח ולסגור וכגון קנה של סיידין. וכבר הרגיש בזה בספר תהלה לדוד (סי' שיג ס"ק יז עיי"ש. ואולם בדבר האסור מן התורה (עי' בחזו"א שם) י"ל שהוא דבר הצריך אומנות להחזיר וכדמוכח בתוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א הנ"ל שיש בכה"ג איסור תורה משום דהוי כעושה כלי מתחילתו, ובדבר האסור מדרבנן י"ל הטעם שכיון ששייך בו תקיעה דמחייב משום מכה בפטיש משו"ה גזרינן בו הידוק שמא יבוא לתקוע וכדאשכחן בגמ' כה"ג גבי מיטה של טרסיים בדף מז: וע"ע בר"פ כל הכלים קכב:]. וכן נראה עיקר למעשה שחיבור העשוי לפתוח ולסגור מותר בשבת ואע"פ שחיבורו אינו גוף תשמישו, וכ"ש בניד"ד שי"ל שאף להחזו"א שרי וכמשנ"ת.
ט. והלום ראיתי בקובץ לוית חן מש"כ מר אחי הדיין החשוב הרה"ג ר' זבדיה כהן שליט"א להתיר הארכת השלחן המצוי בזמננו שפותחים אותו מאמצעו ומכניס לתוכו טבלאות של עץ הנצמדים לשלחן ע"י זיזים היוצאים מעובי הטבלאות ונכנסים לתוך חריצים הנמצאים בשני חלקי השלחן הנפתח מאמצעו, ובגמר הצורך בשלחן ארוך חוזרים ומפרקים אותו. והביא דברי המג"א הנ"ל וכתב שאע"פ שבירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) מסיק דבנין לשעה הוי בנין וכן פסקו כמה אחרונים ומהם התהלה לדוד (סי' שטו סק' טז)., והישועות יעקב (סי' שיג ס"ק ג), ושביתת השבת (א, ח), מ"מ ממש"כ מרן הש"ע בסי' שיד ס"י שמותר לסתור סתימת התנור מוכח דס"ל לדינא שבנין לשעה לא הוי בנין וכדעת המג"א והט"ז וכ"כ בחת"ס בשו"ת (או"ח סי' עב) דהבבלי שבת לא פליג אירושלמי והכי קיי"ל דאין בנין וסתירה בכלים. והוסיף שאף להאוסרים בנין עראי אם דעתו לסותרו בשבת שרי לכו"ע וכמש"כ בש"ע הרב (סי' שיג סכ"א). והביא עוד מש"כ החזו"א הנ"ל ושלשיטתו אסור לחבר טבלאות שלחן זה בשבת, ומש"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ג או"ח סי' כא אות ו וח"ד סי' לב) להתיר הברגת בלון הסיפולוקס בשבת לעשיית סודה. [ועי' ביבי"א שם אות נ שהביא מש"כ המאמר מרדכי (סי' שיג ס"ק יא) לפקפק בעיקר דינו של המג"א שאסר לחבר הכוס ע"י הברגה. שנראה שכל שעשוי בהברגה, הואיל ונקל לפרקו אפי' שלא ע"י אומן ואפי' יתקע לא יוסיף כלום, יש להתיר אפי' דרכו להיות מהודק. אלא דכיון דנפיק מפומיה דהמג"א יש להחמיר. עכ"ד המאמר מרדכי. והביא ביבי"א זכר לדבר שהמנהג דלא כהחזו"א להבריג ביו"ט כיסוי מנורת הלאמפ"ה כשרוצים למלאת נפט עיי"ש. וכבר נתבאר שמדברי המג"א והט"ז משמע שבכל דבר העשוי לפתוח ולסגור התירו ודלא כמש"כ בחזו"א ז"ל בדעתם].
אמנם בעיקר ד"ז דהארכת השלחן בשבת ראיתי בספר אור לציון (ח"ב פכ"ז בהערות לתשובה א) שכתב להתיר אם רגילות לשנות מצבו ואם אינו תוקע בחוזק. ובגדר רפוי כתב וז"ל, ראה בבית יוסף (סי' שיג) הביא מש"כ הכל בו בשם הראב"ד דהיינו שאין אדם מקפיד עליו אם יתנענע בתוך החור עי"ש. ואע"פ שבמג"א שם ס"ק יא הביא בשם הסמ"ג שאין לאסור אלא אם הוא דבר שצריך גבורה ואומנות, מ"מ אין להקל לכתחילה כדברי המג"א ואין להתיר אלא כשאין אדם מקפיד אם יתנענע בתוך החור. ע"כ. ולענ"ד יש להעיר שלהתוס' והרא"ש שפסק בשו"ע ר"ס שיד כוותייהו שאין בנין וסתירה בכלי מוסתקי אלא רק בעושה כלי מתחילתו או שצריך אומנות להחזירו דזה הוי כעושה כלי מתחילתו, א"כ ע"כ הא דכתב בסי' שיג שהמחזיר מיטה של פרקים ותקע חייב חטאת הוא משום שבתקיעה צריך אומנות וכמש"כ התוס' להדיא בר"פ הבונה (קב: ד"ה האי) וכנזכר בביאור השיטות שבריש תשובה זו, ומשו"ה אסור מדרבנן להדק שמא יתקע, ורק ברפוי שרי, אבל דבר שאינו צריך אומנות אין בו חשש שיגיע לאיסור תורה ואף לפרק בחוזק שרי, כיון שעשוי לפתוח ולסגור וכמש"כ המג"א גופא שם בס"ק יב. וא"כ הארכת השלחן שהוא דבר שא"צ אומנות י"ל דשרי אף אם מחברו בחוזק.
ע"כ נלע"ד עיקר שמותר לחבר בשבת דבר שהדרך לחברו ולפרקו תמיד, וכגון הארכת השולחן הנ"ל, וחיבור משחקי הרכבה למיניהם. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' לא) להתיר חיבור אבני פלא וכ"פ בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' נה) והוסיף סניפים בזה כיד ה' הטובה עליו. והלום ראיתי שכ"פ גם בספר אור לציון (ח"ב פמ"ב תשובה ה) ע"פ דברי המג"א הנ"ל והוסיף שאף אם רוצים לקיים משחק זה זמן מרובה ג"כ מותר שכיון שאין הרכבתו אלא למשחק בעלמא אין ע"ז שם בנין ולא שם כלי וכתב דה"מ לבנות קטנות אבל בנים יש להמנע שלא להרגילם בביטול תורה. (וע"ע בשמירת ש"כ שם במקורות סס"ק כג וס"ק נה).
ט. אמנם יש לעורר שאם בונה ב"לגו" או משאר משחקי ההרכבה הקטנים או הגדולים גג טפח וגבוה טפח וצריך לאויר שתחתיו, וכגון המצוי שבונים צורת בית משחק ומכניסים לתוכו רהיטי משחק כשלחן וכסא וכדו', יש לאסור משום אהל, אא"כ יבנה הגג בפני עצמו והכתלים בפני עצמם ויאחוז הגג תחילה באויר ואח"כ יכניס הכתלים וכמבואר כל זה בסי' שטו. וכבר העיר מזה בשו"ת מחזה אליהו (סי' סט). אמנם מש"כ שם לדון בעושה צורות של אוירונים ואוניות וכדו' משום כותב כרושם רשמים, אינו מחוור כלל לענ"ד דלהדיא מצינו שמותר להחזיר מיטה של פרקים שדרכה להיות רפויה כמבואר בסי' שיג ס"ו, ולדבריו הוו"ל להיאסר משום כותב. דמה לי אם עושה צורת מיטה למשחק או לשימוש גמור הא בשניהם הרי הוא כרושם רשמים. ומיטה של פרקים, לדינא היינו אפילו במפורקת לגמרי ושב ומחזירה עי' תוס' מו. (סד"ה דחוליות). ובהעמדת מיטה שמשים הקרשים תחילה באויר ואח"כ הרגלים ושרי כמבואר בסי' שטו ח"ג אמאי לא אסרו משום כותב, ועוד כהנה וכהנה. ופשוט דכותב ומצייר הוא דבר בפני עצמו שרושם ומסמן אותיות וצורות על גבי דבר אחר כקלף או נייר או טיט וכדו', ולא שעושה ממש את גוף הצורה דזה שייך לבונה וסותר ואינו עניין כלל למלאכת כותב והאריכות בזה אך למותר.
י. ולעניין מוקצה, כבר ביארנו במקום אחר שמשחקים המיועדים לילדים אין בטלטולם בשבת משום איסור מוקצה, לפי שדוקא במשחקים המיועדים לגדולים אין על משחק שם שימוש, והרי הם מוקצה, אבל במשחקי ילדים המשחק הוי שימוש עבורם ומבטל מהם שם מוקצה ולפיכך אף למבוגרים מותר לטלטלם.
יא. המורם מן האמור: משחקי הרכבה כגון "לגו" וכדו' המיועדים להרכיבם בצורות שונות ולשוב ולפרקם, מותר להרכיבם ולפרקם בשבת ואפילו אם חיבורם נעשה בחוזק. אלא שאם רוצים לבנות רוחב טפח בגובה טפח ומשתמשים באויר שתחתיו, כגון שבונה צורת בית ומכניס לתוכו צורת כסא וכדו', יזהרו לבנות תקרה בפני עצמה וכתלים בפני עצמם ויאחז בתקרה ויכניס הכתלים תחתיו משום אהל. וילמד דבר זה לילדים שהגיעו לגיל חינוך. ומותר אף לחבר חלקי משחק היוצרים מכונית וכדו' העשויה לחיבור ופירוק תמיד ואע"פ שיש עימה כעין ברגים. אבל משחק הרכבה המיועד לחיבור חד פעמי ונשאר עומד כך תמיד לנוי או לשם משחק ביצירה הגמורה, אסור להרכיבו בשבת. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.