חלק אורח חיים · סימן יא
בגדר חתיכה חיה לענין שהיה והאם בעינן חתיכת בשר דוקא
בדבר הא דמבואר בש"ע סי' רנג ס"א שמותר להשהות קדרה חיה על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה, ואם נותן חתיכה חיה לקדרה שהתחילה להתבשל נעשה דינה כקדרה חיה, האם נחשבת חתיכה חיה אע"פ שמתחילה להתבשל גם היא עוד לפני השקיעה, והאם בעינן חתיכת בשר דוקא.
תשובה: בגמ' שבת (יח:) והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרה חייתא שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא. מאי טעמא, כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי גחלים. ובשיל, שפיר דמי. בשיל ולא בשיל, אסיר. ואי שדא ביה גרמא חייא, שפיר דמי. ע"כ. וכתב הרשב"א בחידושיו שם בשם רב האי גאון, "קדרה חייתא זו היא שחמה ולא התחילה לבשל". וכ"פ המשנה ברורה בסי' רנג (ס"ק יא) וז"ל, "היינו דאפילו הוחם התבשיל נמי מותר להשהות ולא גזרינן שמא יחתה כיון דעצם הבישול לא נתבשל כלל". ובחזו"א (סי' לז ס"ק כב) כתב על דברי המשנב"ר, "ונראה דרוצה לומר דהוחם ולא הגיע ליד סולדת. אבל כל שהגיע ליד סולדת היינו תחילת הבישול. ולכאורה נפל בבירא דין קדרה חייתא וכו' אבל השתא דבעינן התחלת הבישול שפיר נותן קודם שקיעת החמה באופן שלא יהיה עדיין יד סולדת בשעת שקיעת החמה. מיהו שדא בה גרמא חייא קשה, דאי שדי לתוך קדרה יד סולדת הרי מיד בשיל קצת, וצריך לומר דקדרה בשיל ולא בשיל היה ונצטנן ועכשיו נותן גרמא חייא, ומחזירו על גבי הכירה". עכ"ל. ומבואר בדבריו דהיתר הקדרה חייתא אינו אלא במניחה ע"ג הכירה סמוך לשקיעת החמה באופן שבשקיעה עדיין אין היד סולדת בו, אבל המקבל את השבת מוקדם כנהוג בזמננו ומניח את הקדרה ע"ג האש קודם שמקבל את השבת באופן שעד השקיעה יגיע התבשיל לחום שיד סולדת בו, אסור להשהותה אא"כ גרף או קטם. ועוד מבואר שסובר שגדר בשיל ולא בשיל אינו דוקא שכל החתיכה מבושלת אבל אינה מבושלת כל צורכה, אלא אפילו היקפה העליון בשיל ופנימיותה לא בשיל, הוי בשיל ולא בשיל, כדמשמע מקושייתו גבי גרמא חייתא.
ב. והגרב"צ אבא שאול (שליט"א) זצ"ל בספר אור לציון (ח"א סי' כא) השיג על דברי החזו"א וז"ל: "שהרי דעת הרמב"ם (פ"ו ממאכלות אסורות ה"י) והש"ע (יו"ד סי' סט סי"ט) בשם ויש מי שמצריך, דבעינן חליטה לפני הבישול (דהיינו שלאחר מליחת הבשר נותנו למים רותחים כדי שיתלבן ויצמית את הדם הנשאר בתוכו) וא"כ ה"נ בקדרה חייתא ודאי מיירי שהבשר חלוט, והרי בחליטה ודאי יש שיעור בבשר כדי שיתלבן מבית ומחוץ, דאל"כ מאי אהני חליטה לדם שבפנים. וכ"כ הרמב"ם שם. ואעפ"כ מיקריא קדרה חייתא ומותר להשהותה, ועל כרחך לומר ששיעור בשיל ולא בשיל היינו רק כשמתחיל הבשר להתרכך, אבל אם רק נתלבן הבשר שבקדרה, ומכל שכן אם רק הגיע לחום שהיד סולדת בו ועדיין לא נתלבן, לא מיקרי בשיל ולא בשיל, ומותר להשהות הקדרה על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה. שגדר מבשל הוא לפי לשונו של הרמב"ם (פ"ט משבת ה"ו) בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך, הרי זה חייב משום מבשל". ע"כ.
ג. ובהורמנותיה דמרן הגאון (שליט"א) זצ"ל לענד"נ דאין ראיה מדברי הרמב"ם לניד"ד. שהנה בב"י הביא לשון הרמב"ם בפיה"מ (ריש פ"ג דשבת) וז"ל, "וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק ויהא מותר להשהותו ע"ג גחלים מפני שהוא מסיח דעתו". וכתב הב"י שמדברי הגמרא והפוסקים נראה דלא שרי אלא דוקא במשליך לתוכו אבר חי שאי אפשר להתבשל בלילה משום דמסח דעתיה, אבל מדברי הרמב"ם בפיה"מ נראה שאפילו נתן בה דבר שאפשר לה להתבשל מבעוד יום כמו ירק וכיוצא בו, שרי. משום דכיון שעושה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנו מדכר ולא אתי לחתויי, דומיא דשרי להשהות על גבי כירה קטומה וסגי ליה בקטומה כל דהו משום דכיון דעבד בה היכירא מדכר ליה ולא אתי לחתויי. ע"כ.
ומבואר שמפרש בדעת הרמב"ם שאע"פ שיסוד ההיתר דקדרה חייתא הוא משום דכיון דלא חזי לאורתא אסח דעתיה מיניה עד למחר וכמבואר בגמ' להדיא, והיינו דבעינן דבר שבפועל לא יהיה ראוי לאכילה עד למחר, היינו דוקא כשכל הקדרה היא קדרה חייתא, אבל בחתיכה חייתא די שבשעה שמשליכו לקדרה יהיה חי אע"פ שאפשר שיתבשל מבעוד יום ועד הלילה כבר יהיה מבושל וכגון ירק. דעצם פעולה זו שנותן בקדרה דבר חי הוי היכר של היסח הדעת ממנו ולא אתי לחתויי, דומיא דקטימה כל דהו שעצם מעשה הקטימה מזכירו ולא אתי לחתויי.
והנה בפשטות, מדברי רבותינו האחרונים נראה דבעינן בשר דוקא, בין בקדרה חיה ובין בחתיכה חיה, וכדמשמע בביאור הלכה (סי' רנד ס"ח ד"ה עססיות) שדן אם היתר הקדרה חייתא הוא רק בבשר או גם בשאר מינים, ותלה את הדבר בפלוגתא דרש"י והרמב"ם בביאור האיסור ליתן עססיות ותורמוסין בערב שבת ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה (עיי"ש במשנב"ר ס"ק מו). שלרש"י (יח: ד"ה עססיות וד"ה האי קדרה) שפירש את החילוק שבין העססיות החיין שחיותן הוא סיבה לאיסור ובין הקדרה חייתא שחיותה הוא סיבה להיתר, שעססיות צריכין הרבה בישול ואין כל הלילה והיום די להן ויבוא לחתות, אבל קדרה חייתה דבעי לה לבקר ובלא חיתוי תתבשל במשך הלילה לא אתי לחתויי, א"כ משמע לכאורה שדוקא עססיות ותורמוסין אסור אבל שאר מינים שאינם קשי הבישול כל כך דינן כקדרה חייתא. ולהרמב"ם שפירש החילוק שבין העססיות החיין לקדרה חייתא שהעססיות אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר ומשום הכי אע"פ שהם חיים הרי הם כבשיל ולא בשיל שהרי יבוא לחתות, א"כ הוא הדין שאר מינים שמתבשלים מהר ורק בשר שהוא קשה ומסיח דעתו ממנו עד למחר, שרי. וסיים הביאור הלכה דלדינא אין להקל, "דהש"ע תפס בשיטתו בפירוש העססיות כפירוש הרמב"ם שהן קלי הבישול והברייתא מסייעתו וכו' ולפ"ז אין להקל גם כן בכל דבר לבד מקדרה חייתא שעינינו רואות שע"י חיתוי ממהרות להתבשל אף בלילה". ע"כ. וכ"כ במשנב"ר בסי' רנג ס"ק ט ובסי' רנד ס"ק מה, דדוקא בשר חי שאי אפשר להתבשל לצורך סעודת הלילה שרי הן לעניין קדרה חיה והן לעניין חתיכה חיה, אבל ירק ומיני קטניות שהם רכים וקלים להתבשל חיישינן שמא יחתה בגחלים לצורך סעודת הלילה. ע"כ. ור"ל שהגם שלהרמב"ם בקדרה חייתא בעינן דוקא בשר כדמוכח מהא דעססיות ותורמוסין, ובחתיכה חייתא גם ירק מהני וכמש"כ בפיהמ"ש, לדינא בעינן בשר דוקא הן בקדרה חייתא והן בחתיכה חייתא. בקדרה חייתא כדעת הרמב"ם ודלא כרש"י, ובחתיכה חייתא כדעת הב"י שכתב שמדברי הגמרא והפוסקים נראה דלא שרי אלא דוקא במשליך לתוכו אבר חי שאי אפשר להתבשל בלילה משום דמסח דעתיה, ודלא כהרמב"ם בפיה"מ שהתיר אפילו בירק. וכן כתב המגן אברהם (סי' רנג ס"ק ד) בשם הב"י גבי חתיכה חייא וז"ל, "דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירק לא מהני". ע"כ. וע"ע בט"ז (שם ס"ק ב) שכתב שבפירוש המשנה כתב הרמב"ם ירק ולמד מזה הב"י בדעת הרמב"ם שאפילו נותן לקדרה דבר שאפשר שיתבשל מבעו"י שרי, אבל בחיבורו כתב הרמב"ם אבר חי משמע דוקא בשר, וכן ראוי להלכה. עכ"ד. וכ"כ בא"ר (סי' רנג אות ה) ועוד.
אמנם נראה בבירור מדברי רבותינו האחרונים הנ"ל דדוקא בשר שכתבו אינו אלא דוגמא לדבר שבודאי אי אפשר לו שיתבשל לצורך הלילה אפילו ע"י חיתוי, אבל הוא הדין נמי כל דבר שנדע בודאות שאי אפשר לו שיתבשל לצורך הלילה אפילו ע"י חיתוי, נמי שרי. ואפילו להביאה"ל דנקט שאין להקל בכל דבר מ"מ מוכח מטעמו שכתב שם "שעינינו רואות שע"י חיתוי ממהרות להתבשל אף בלילה", וכ"כ במשנב"ר שהאיסור בשאר דברים אינו אלא מחמת שאפשר שיתבשלו עד הלילה וחיישינן שמא יחתה בגחלים לצורך סעודת הלילה, דדוקא בכה"ג יש לאסור. אבל כל שידוע לנו בודאות שלא יתבשל עד הלילה, דינו כדין בשר. ואפשר שכלל בסתם שאר הדברים בכלל האיסור לפי שכן היה המציאות בזמנו ע"פ חוזק החום שבכירה.
ומ"מ לדינא נראה שהכל לפי הענין. וכל דבר שברור לנו בודאי שאי אפשר שיתבשל לצורך הלילה אפילו ע"י חיתוי בגחלים (ובכיריים של גז כל שברור לנו שאי אפשר שיתבשל לצורך הלילה אף אם יגביה את הלהבה עד רום גובהה), מותר להשהותו ע"ג הכירה בלא גריפה וקטימה. וכגון סיר גדול ובו שעועית יבשה או חומוס יבש וכדומה, ומניחו סמוך לשקיעה ע"ג הלהבה הקטנה מאד שבכירים של גז, וכמות הקטניות והמים גדולה כל כך עד שבודאי לא יתבשל עד הלילה (ועי' ביאה"ל סי' רנג ס"א ד"ה מסיח דעתו, שרי להשהותו בלא גריפה וקטימה. והרמב"ם והש"ע שפירשו טעם האיסור להשהות עססיות ותורמוסין מפני שהן קלי הבישול, היינו עססיות ותורמוסין וכל דכוותייהו. ובשר דשרי היינו בשר וכל דכוותיה באופן שבודאי לא יתבשל עד הלילה.
וכן לחומרא, שאפילו בשר, אם יודע שאפשר שיתבשל לצורך הלילה אפילו ע"י חיתוי, מחמת שהבשר מעובד, או שהחום חזק, או שנותנו בסיר לחץ וכדו', אסור לשהותו אא"כ יגרוף או יקטום. ושו"ר בתוספת שבת (אות ז) שכתב "בשר וכיוצא בו", ומבוארת דעתו ז"ל דבשר לאו דוקא.
ד. ניהדר אנפין לדברי מרן האור לציון (שליט"א)זצ"ל שכתב להוכיח דבשר חלוט חשיב בשר חי ממאי דס"ל להרמב"ם דבעינן חליטה בבשר, וא"כ על כרחך הא דקדרה חייתא מיירי בבשר חלוט, ואפ"ה חשיב חי. והנה בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו לא הזכיר בשר גבי קדרה חייתא, אלא גבי חתיכה חיה שנותנה לקדרת בשיל ולא בשיל. שבפיה"מ כתב, "ומה שאמרו בית הלל שאסור לשהות וכו' הוא בתבשיל שנתבשל חצי בישולו לפי וכו' אבל אם לא נתבשל כלל עד שנתייאשו מבישולו עד הבקר מותר לשהותו ע"ג הגחלים". ואח"כ כתב "וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק וכו'". וז"ל בחיבורו (פ"ג ה"ח) "תבשיל חי שלא בישל כלל, או שבישל כל צורכו ומצטמק ורע לו, מותר לשהותו וכו' וכן כל תבשיל שבשל ולא בשל וכו' אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי". ולפי מה שכתב מרן הב"י בדעת הרמב"ם שההיתר דחתיכה חיה הוא משום שעצם הנתינה שנותן דבר חי הוי היכרא ומסיח דעתו ממנו אע"פ שמיד לאחר נתינתו הוא מתבשל מיד כגון ירק, הרי ס"ל להרמב"ם שבחתיכה חיה אין צריך שישאר חי לאחר שנותנו בקדרה, אלא רק שיהיה חי בשעת נתינתו. א"כ לעולם אימא לך דבשר שנתלבן ע"י חליטתו לא חשיב חי אלא בשיל ולא בשיל, ולא מהני ליתנו לקדרת בשיל ולא בשיל. ומש"כ הרמב"ם לעניין חתיכה חייתא "וכשתתבשל בשיל ולא בשיל ישימו בו בעת הטמנתו דבר חי כגון בשר או ירק", היינו שנותן בשר חי ממש לקדירה רותחת. שאז מצד חליטה עכשיו הוא חולטו, ומצד חתיכה חייתא הרי נותן בשר חי ממש, ואע"פ שמיד נעשה בשיל ולא בשיל, אין בכך כלום כיון שדי בזה שנתן חתיכה חיה לעניין ההיכרא שמסיח דעתו, דלא גרע מירק שמתבשל מיד. ומקדרה חייתא נמי אין להקשות הא הבשר חלוט ואינו חי, די"ל דקדרה חייתא נקראת ע"ש רוב הנמצא בה כקטניות קשים וכדו' שהם חיים ומסיח דעתו מהם עד למחר, ורק הבשר החלוט שבה (וה"ה שאר ירקות הקלים להתבשל לפמש"כ הביאה"ל בדעת הרמב"ם) אינו נחשב חי. והרי לא הזכיר הרמב"ם בשר אלא לעניין חתיכה חיה, אבל לעניין קדרה חייתא נקט בכל מקום לשון תבשיל.
ונהי דאנן לא קיימא לן בחתיכה חיה כהרמב"ם וכמש"כ הב"י שמדברי הגמרא והפוסקים נראה דלא שרי אלא בנותן דבר שאי אפשר לו שיתבשל בלילה, וכן משמע שפסק בש"ע, וכן מבואר דעת האחרונים ז"ל, מ"מ ליכא ראיה מהרמב"ם דבשר שנתלבן ואפילו בפנימיותו חשיב חי. לפיכך נראה שאין להקל בכה"ג להחשיבו חי.
ה. ובזה תתיישב ג"כ ממה נפשך קושיית החזו"א שהקשה מהא דשדי בה גרמא חייא שרי, דאי שדי לתוך קדרה יד סולדת הרי מיד בשיל קצת, ונדחק ליישב דצריך לומר דקדרה בשיל ולא בשיל היה ונצטנן ועכשיו נותן גרמא חייא ומחזירו על גבי הכירה. ולמבואר אתי שפיר דלהרמב"ם אפילו נותן גרמא חייא לתבשיל בשיל ולא בשיל שמימיו מבעבעים, שרי. כיון דאיכא היכרא בעצם נתינתו בשר חי אע"פ שמתבשל מיד וכמש"כ הב"י בביאור דברי הרמב"ם.
ולדידן דלא קיי"ל כהרמב"ם בזה, אלא בעינן חתיכה חיה שאינה יכולה להתבשל עד למחר, י"ל דבבשיל ולא בשיל הגם שהוא חם בחום שיד סולדת בו, דמסתבר דבכה"ג מיירי הדין דבשיל ולא בשיל וכדרך העולם בערב שבת, מ"מ כשנותן לתוכו חתיכת בשר שלא תתבשל כל צרכה עד למחר שרי אע"פ שעם נתינתו מתחילה חתיכה זו להתבשל. שכיון שלדידן טעם ההיתר דחתיכה חיה הוא משום שמסיח דעתו מהתבשיל בשביל החתיכה החיה שאינה יכולה להתבשל עד מחר וכמש"כ הטור (סי' רנג), וכ"כ הבית יוסף שם שכן משמע מדברי הגמרא והפוסקים ודלא כהרמב"ם שהתיר אפילו בירק משום דס"ל דסגי בהיכרא, א"כ הלא בנתינתו חתיכה חיה מסיח דעתו עד למחר, וזוהי צורת ההיתר שהתירו חכמים, ומה בכך שעוד לפני השקיעה התבשלה חתיכה זו מעט. ואין צריך להעמיד כל ההיתר דחתיכה חיה דוקא באופן שנותנו לקדרת בשיל ולא בשיל שנצטננה וכמו שנדחק רבנו החזו"א להעמידו.
בסיכום: קדרה חיה שיש בה בשר והוא הדין שאר דברים חיים שודאי לו שלא יתבשלו עד הלילה אף ע"י חיתוי בגחלים או הגברת להבת הגז, מותר להשהותה ע"ג אש שאינה מכוסה. ותבשיל שהתחיל להתבשל, אע"פ שהתבשל כל כך עד שאם יחתה בגחלים או יגביה את להבת הגז יסתיים בישולו עד סעודת הלילה, אם נותן לתוכו חתיכת בשר חי או שאר דברים חיים שודאי לו שלא יתבשלו עד הלילה, מותר להשהותו ע"ג אש גלויה. שהרי הסיח דעתו ממנו בשביל החתיכה החיה שאינה יכולה להתבשל עד הלילה ואין לחשוש שמא יחתה. ואע"פ שעם נתינתו את חתיכת הבשר לתבשיל החם בחום שיד סולדת בו מתחילה גם היא להתבשל ונמצא שבשעת השקיעה אינה חיה ממש, מ"מ כיון שלא יסתיים בישולה עד הלילה מסיח דעתו ממנה ומכל התבשיל בעבורה. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו לבל נכשל בדבר הלכה. אמן.