אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים › סימן י

נזר כהן

חלק אורח חיים · סימן י

סימן ט

בענין ברכות השבח על הברקים והרעמים אם יש לברכם בשם ומלכות.

בס"ד. ירושת"ו. טבת תש"נ לפ"ק.

שאלה: באשר רבים רגילים לברך ברכות השבח על הברקים והרעמים בלא שם ומלכות, עמדתי ואתבונן האם יש יסוד נכון למנהגם או שמא עליהם לשנות הרגלם ולברך בשם ומלכות.

תשובה: במסכת ברכת (מ:) אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת שם אינה ברכה, ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו ואילו מלכות לא קתני. ורבי יוחנן תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו. והרשב"א בחי' שם הכריע להלכה כדעת רבי יוחנן שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. ואע"פ שאביי אמר כוותיה דרב מסתברא, מ"מ כיון שתלה הטעם בברייתא וממנה אין ראיה וכמו שדחתה הגמ', שוב הדרינן לכללא דרב ורבי יוחנן הלכה כר"י. (ביצה ד:) וכתב שכן פסק רב האי גאון. וכ"כ הריטב"א, וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם (פ"א ה"ה) והרא"ש שכל ברכה שאין עמה שם ומלכות אינה ברכה ודלא כהיש מפרשים בתוס' (שם ד"ה אמר). וכן איתא בירושלמי (ריש פ' הרואה) ע"פ גרסת הרשב"א (בחי' לברכות דף נד.) "רבי זעירא ורב יהודה בשם רב, כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה" (ובספרים שלפנינו ליתא לתיבת 'שם') וכן פסק מרן בש"ע (סי' ריד ס"א) שכל שלא הזכיר שם ומלכות אע"פ שהזכיר אחד מהם חוזר ומברך. שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה.

ולפי שהלכה כרבי יוחנן כתבו התוס' והמרדכי ריש פרק הרואה (נד.) בשם רבינו שמעיה שכל הני ברכות דפרק הרואה צריכות להזכרת שם ומלכות, ושכן כתב רבינו שמשון מקוצי שהר"י היה רגיל לברך על הברקים ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם. דהכי איתא בירושלמי דפירקין כל ברכה שאין בה וכו'.

אולם הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור (סוף פרק הרואה) העלה שאין בכל הברכות שבמשנה לא הזכרה ולא מלכות. ומי שאמר שיש בהם שם ומלכות לא נראו דבריו. וכלל הדבר, כל ברכה שאינה קבועה והיא נעקרת לפרקים אינה טעונה הזכרה, שהרי אפילו ברכת הזימון שהיא מן התורה הואיל והיא נעקרת מן הברכה לפרקים, שהרי רשות ביד השלושה לאכול כל אחד לעצמו, אין בה הזכרת שם ומלכות. וכ"ש בברכות הללו שהרשות בידו שלא יראה כך ולא יראה כך. ומתוך כך הוכיח שכל הברכות שבמשנה אינן אלא רשות שהרי אין בהן שם ומלכות. ועוד דבעירובין (מ:) בעי רבה מהו לומר זמן בר"ה וביוה"כ וכו' כי אתא לבי רב יהודה א"ל אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן (כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן. רש"י) א"ל רשות לא קא מיבעיא לי כי קא מבעיא לי חובה מאי. משמע שברכת שהחיינו אינה אלא רשות וה"ה לכל הני דמתניתין. וסיים שאף שמעיקר הדין אין צריך להזכיר בהן שם ומלכות מ"מ המברך בשם ומלכות לא הפסיד. עכת"ד. וכתב בחי' הרשב"א (נד.) שהראב"ד עצמו דחה ראייתו מזימון, דדלמא משום דאיכא בברכת המזון ג' ברכות דאית בהו הזכרות ומלכויות, לפיכך הקלו בברכת הזימון לאומרו בלא שם ומלכות. והרמב"ן בתורת האדם הוסיף להוכיח בשם הראב"ד מתפילת הדרך שאין בה מלכות וכן בתפילה קצרה, וגם אין פותחין בהן בברוך, וכן בברכת החולים אין מזכירין בו שם ומלכות כדמוכח מעובדא דרב יהודה דחלש ואיתפח, עלו לגביה רב חנא ורבנן ואמרו ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא וענה אמן ואמר פטרתון יתי מלאודויי (ברכות נד:) משמע שיצא אע"פ שלא הזכירו שם ומלכות ועל כרחין הטעם בכל אלו מפני שאין להם קבע. שאין כל דרך ראויה לתפילה זו אלא על פרסה וכן לתפילה קצרה אלא במקום סכנה, וכן ברכת חולים אינה אלא במכה של חוץ שיש בה סכנה, וכל ברכה שאין לה קבע אינה טעונה הזכרת שם ומלכות. ודחה הרמב"ן דבריו שתפילת הדרך ותפילה קצרה אינן פותחות בברוך ואין בהן מלכות לפי שאלו במטבע של ברכות תיקנו אותן ולא בברכות של צירוף כגון נברך דזימון וכגון ברכו את ה' המבורך בביהכנ"ס, וכן בקשת רחמים של דרך אינן בכלל. דתפילה בעלמא היא וקיצרו בה. ולטעמו של הראב"ד ז"ל הרי לא תהא ברכת הזן צריכה לא שם ולא מלכות וכן ברכה אחרונה דשבעת המינין מפני שאין כל אכילה ראויה לברכה זו עד שיאכל כזית וכביצה. ולעניין ברכת חולים לאו דווקא בחולי שיש בו סכנה אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות. והא דר' יהודה שיצא בברכתן אע"פ שאין בה מלכות. רב יהודה תלמידיה דרב הוא, ועבד כרביה דס"ל שאין צריך להזכיר מלכות. עכת"ד. וכ"כ התוס' (נד: ד"ה פטרתן) דרב יהודה מתלמידי דרב הוא דסבר דלא בעינן אלא הזכרת השם. והרשב"א ורבינו יונה תירצו דמיירי שהזכירו שם ומלכות ורק הגמ' קיצרה. וכ"כ רבינו יהונתן הכהן מלוניל (וכתב הלשון שאמרו "ברוך רחמנא ה' אלהנא מלכא דעלמא" וברבינו יונה ליתא למילת ה' וצ"ל דסבר ד'רחמנא' היינו שם. ואכמ"ל) ועי' עוד ברמב"ן (שם) שכתב שמצא במדרש ר' תנחומא פרשת פנחס הרואה בריות טובות ואילנות טובים אומר ברוך אתה ה' שככה לו בעולמו. ראה הרבה אוכלוסין אומר ברוך אתה ה' אמ"ה חכם הרזים. הרי לנו להדיא שצריך הזכרת שם ומלכות בברכות השבח.

ותבט עיני להרחיד"א בברכי יוסף (ריש סי' ריח) שכתב להביא ראיה לשיטת הראב"ד מהא דרשב"ג שהיה על גבי מעלה הר הבית וכשפנה בקרן זווית ראה נכרית אחת נאה ביותר ואמר מה רבו מעשיך ה' משום דאמר מר הרואה בריות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו (ע"ז כ.) הרי לנו שלא רק ששם ומלכות לא בעי, אלא אף מטבע הברכה אינה אלא רשות ויכול לשנותה ולאומרה כפי רצונו. עכת"ד. וכבר קדם לו המאירי בחי' לברכות (נד:) וכתב להוכיח מכאן שיש ברכות שאפשר להן להפטר בנוסח אחר שלא בברכה, והסיק כשיטת הראב"ד שכל הני בברכות דפרק הרואה בלא שם ומלכות נינהו, אלא שכתב דברכת הגומל שאני הואיל וצריכה מעמד עשרה צריך להזכיר בה שם ומלכות. ונראה ליישב ראייתם ז"ל דלא תיקשי לכל הני קמאי, ממש"כ הראב"ד לעניין ברכת שככה לו בעולמו שאינה אלא דווקא בפעם הראשונה שרואה, ולאחר שברך פעם אחת לא יברך יותר לא עליהם עצמם ולא על אחרים אלא אם כן רואה נאים מהם. ואפי' הרא"ש ודעימיה דפליגי אראב"ד בשאר ברכות (עי' טור ריש סי' שיח ובב"י ובב"ח שם) מודו בהא דטעמא דמסתבר הוא שדווקא בפעם ראשונה מתפעל הרבה וכמש"כ הב"ח ס"ס רכה. וכן מתבאר ממש"כ מרן הש"ע בסי' ריח ס"ג שכל אלו הברכות אינם אלא כשרואה אותם משלשים יום לשלשים יום ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה, ואילו בסי' רכה ס"י פסק כהראב"ד שעל בריות טובות מברך רק בפעם הראשונה שרואה. וא"כ אפשר דרשב"ג כבר ראה ובירך קדם לכן על בריות טובות, וע"כ אף שראה נכרית שהיא נאה ביותר לא היה כ"כ רבותא בזה וסגי באמירת פסוק מה רבו וכו'. ועיי"ל דהנה כתב הרמב"ם (פ"י מברכות הי"ג) "הרואה בריות טובות ומתוקנות ביותר מברך שככה לו בעולמו" ולשון זה מורה שלא יברך אא"כ היו בריות נאות ביותר שאין רגילות לראות כמותן באותו מקום. וכ"כ המאירי להדיא ז"ל על אילנות טובות ובריות טובות אומר וכו' דווקא במקום שאין האילנות או הבריות הנאות מצויות שיש שם קצת חידוש, ואי לא לא. ע"כ. והן ירושלים בזמן שביהמ"ק קיים יפה נוף משוש כל הארץ היתה, ומעשרה קבין של יופי תשעה נטלה ירושלים (קידושין מט:(, ובניה כמותה כדאיתא בגיטין (נט.) בני ציון היקרים וכו' מאי המסולאים בפז, שהיו מגנין את הפז ביופיין, ובב"מ (פד.) א"ר יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים וכו' עיי"ש. וא"כ י"ל שלא היה רבותא גדולה בנויה של אותה נכרית וע"כ סגי ליה בקרא דמה רבו וכו'. ואפשר דמשו"ה הוצרך לאשמועינן שאותה קרן זוית שראה בה את הנכרית בעת שפנה הייתה ע"ג מעלה הר הבית, ללמדנו דהא דסגי ליה בקרא ולא בירך ברכה גמורה בשם ומלכות ובמטבע הברכה שתקנו חכמים לפי שהיה זה בזמן שביהמ"ק על מכונו וירושלים בתפארתה. אמנם בעיקר דעת המאירי קשה דלכאו' דבריו סתרן אהדדי שלעניין ברכות השחר כתב (ס:) כי "ברכות אלה 'עם שאר ברכות הנזכרות בפרק זה' כבר ביארנו שיש מי שמצריך בהן אזכרה ומלכות וכן אנו נוהגים. אלא שיש בדבר חולקים". הרי שנהג לברך בשם ומלכות על כל הברכות הנזכרות בפרק הרואה ואילו בריש הפרק כתב "ולדעתי יש מהן צריכות שם ומלכות ושאר ברכות שאינן קבועות אינן צריכות". ואפשר דס"ל כסיום דברי הראב"ד בהשגות שאף שמעיקר הדין אין צריך להזכיר בהן שם ומלכות מ"מ המברך בשם ומלכות לא הפסיד. ולפיכך נהג לברך כדעת הסוברים שיש לברך בשם ומלכות.

ומ"מ דעת רוב ככל הראשונים ז"ל בכל הברכות הללו שיש לברכם בהזכרת שם ומלכות וכמבואר בירושלמי ובמדרש ר' תנחומא. וכן דעת רש"י שכתב בדין הנכנס למוד את גורנו דתניא התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. (תענית ח:) ז"ל: (ד"ה ברוך) "ומזכיר בה מלכות ואזכרה ככל הברכות כולן". עכ"ל. ואע"פ שאינו קבוע. וכן מבואר להדיא דעת הרמב"ם שכתב כל הברכות הללו בהזכרת שם ומלכות (פ"י מברכות) וכ"כ בפירוש המשניות (ריש פרק הרואה) כי בכל מקום שיאמר ברוך רוצה לומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם. עכ"ל. וכן דעת הרא"ש (בפסקיו ובתוספותיו, ובתשובה כלל ד סי' ג) ורבינו נחשון גאון בתשובה, והתוס' (ריש פרק הרואה) בשם רבינו שמעיה ורבינו שמשון מקוצי והר"י וכ"כ הרשב"א והרמב"ן והריטב"א (שם) ורבינו יונה (רי"ף מג.) ור' יהודה החסיד (בתוספותיו נד.) ורבינו יהונתן הכהן מלוניל (בחי' שם) והמרדכי (שם) והראבי"ה (סי' קמו) ור' ישעיה אחרון (הובא בשלטי הגיבורים רי"ף מד: אות א) וכ"כ הטור (סי' ריח) וכן פסק מרן בש"ע (סי' ריח ס"א).

ב. אמנם בשו"ת זכור לאברהם (או"ח סי' יח) להגאון ר' אברהם אלקלעי העלה שלפי שאפי' ביחיד כנגד רבים אמרינן ספק ברכות להקל, ולשיטת הראב"ד יש לברך בלא שם ומלכות יש לנו לומר סב"ל ולנהוג כן. ובפרט שגם דעת המאירי כהראב"ד בזה, ובכי האי אמרינן סב"ל אפי' בשני פוסקים כנגד מאה וכמש"כ האחרונים. עכת"ד. ואין דבריו מחוורים, דהן הראב"ד עצמו סיים דבריו בהשגות (סוף ברכות) "והמברך ברכות אלו בשם ומלכות לא הפסיד" וא"כ ודאי שאין לחוש לברכה שאינה צריכה ולא אמרינן בזה סב"ל. ויוותר רבינו המאירי לבדו, וכבר הבאנו לעיל מש"כ במקום אחר שמנהגם לברך בשם ומלכות וצ"ל דדעתו כדעת הראב"ד שהמברך בשם ומלכות לא הפסיד. ועוד דמאי דפשיטא ליה להרב זכור לאברהם שאפי' ביחיד כנגד רבים אמרינן סב"ל אין הוא מוסכם שבשבו"ת דברי מרדכי להגאון ר' מרדכי לוריא (סי' ה) העלה שביחיד כנגד רבים לא אמרינן סב"ל. וכ"כ הגאון ר' חיים פונטרימולי בספר פתח הדביר (ח"א ריא) וכ"ד עוד אחרונים ואכמ"ל. ועוד, שבספר חקקי לב (א"ח ג' ע"ד) כתב דלא אמרינן סב"ל אלא בברכה שהיא על המצוה, לפי שברכות אינן מעכבות ויקיים המצוה בלא ברכה. אבל ברכה שהיא גופא המצוה כברכת הלבנה וכדו' לא אמרינן סב"ל. וכעין זה כתב הגאון רעק"א בגליון הש"ס ברכות (יב. תוד"ה לא) לגבי ברכות הנהנין כי חלוקין הן מברכת המצוות ולא אמרינן בהן סב"ל עיי"ש. וא"כ בענייננו שברכות אלו אינהו גופייהו המצוה שהן ברכות השבח, יש לנו לומר שיברך בשם ומלכות ולא נחוש לסב"ל. ועי' בספר דבר מנחם (סי' תכו) שכתב בשם הרב פני מבין דגם בזה אמרינן סב"ל. ומ"מ חזי לאיצטרופי ואכמ"ל.

אמנם הגאון ר' יוסף חיים בספר בן איש חי (פר' עקב אות טז) כתב שאף שמן הדין ברכת הברקים והרעמים בשם ומלכות, המנהג בבגדד לברכם בלא שם ומלכות ושכן כתב לו ר' אליהו מני שגם בעיה"ק תוב"ב נהגו לברך בלי שם ומלכות. ע"כ. וכ"כ גם הגאון ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' ח) שמנהג הספרדים לברך בלא שם ומלכות. וכ"כ הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו בקצש"ע (עמ' רסא). ומ"מ לענ"ד מאחר ולא נמצא מקור או טעם לאותם שהורגלו שלא לברך בשם ומלכות, אין כל זה כדאי להפסיד ברכות אלו לאחר שדעת כל הראשונים הנ"ל לברך בשם ומלכות. וכבר העיד רבינו הרא"ש בתשובה (שו"ת הרא"ש כלל ד סג) לשואל אם צריך הזכרת שם ומלכות בברכות הים והקשת וכדו' מאחר שאין מזכיר בגמ' בשום אחת שם ומלכות, וז"ל "דע לך כל רבותנו כתבו כן 'וגם נוהגים כך' להזכיר בהם שם ומלכות דאין ברכה בלא שם ומלכות דלמה ישתנו ברכות אלו מכל שאר הברכות ואין לחוש לדברי הראב"ד בדברים הללו וכו' אלא שהגמרא קיצרה נוסח הברכה. ע"כ. ואף מסתימת מרן הב"י משמע שכן נהגו כל חכמי דורו לברך בשם ומלכות באין פוצה פה ומצפצף. ועי' בספר נתיבי עם להגאון ר' עמרם אבורביע (עמו' קיב) שהעיד שכן ראה לכמה גדולי תורה בירושלים עיה"ק שנהגו לברך ברכת שכחו וגבורתו מלא עולם בשם ומלכות. וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' כז) שכן פשט המנהג.

ומה שיש רבים שנהגו לברך בלא הזכרת שם ומלכות וכמש"כ הגרי"ח ודעימיה, עי' בפרישא שכתב (סי' ריח סק"ד) דמדברי הראב"ד נתפשט שבכמה מקומות אין מזכירין בברכות אלו שם ומלכות. ע"כ. ומ"מ נראה שאין זה מקור סיבת הנוהגים בזמנינו לברך כן. שא"כ מה נשתנו מקצת ברכות השבח כברכת הברקים והרעמים שחששו לדעת הראב"ד משאר ברכות השבח כברכת הגומל ושהחיינו על פירות ובגדים חדשים שנהגו הכל לברכם. ובברכת שהחיינו גופא מה נשתנו רהיטים ומוצרי חשמל ושאר כלים המשמחים שאין מברכין עליהם מבגדים ופירות שמברכין עליהם. שבכל אלו הן להראב"ד אין מברכין עליהן. אלא נראה שמפני שברכות אלו אינן מצויות תדיר כברכות הנהנין והמצוות, ויש מהן הבאות בפתע פתאום כברקים ורעמים בשעה שטרוד בדברים אחרים, ואף אלו שיודע בהם שעתידים להגיע כגון שהולך וקרב לים וכדו' כיון שאינו מורגל בברכתם אינם מונחים בדעתו לברך עליהם כשיגיעו לפניו, ובפרט בברכות הארוכות כעל קברי ישראל וכדו' שאין נוסחותיהן שגורות בפי כל, ומזה נתגלגל שהורגלו רבים שלא לברך על כל אלה הברכה הראויה להם. ואף אלו המברכים, מיראתם פן יזכירו שם שמים לבטלה בראותם ההמון שאינם מברכים חדלו מלברך כראוי והחלו לברך בלא שם ומלכות. אך בודאי שיש לנו לאחוז פסק ומנהג רבותינו בידינו בכל עוז ותעצומות ולא להפסיד ברכות יקרות אלו. צא וראה מש"כ בשו"ת יוסף אומץ להאי רב גאון יוסף יוזפא (סי' קפז) שיש לברך ברכת הרעמים בשם ומלכות והמבטל ברכה זו עונשו גדול מאד. ע"כ. ובמש"כ הריב"ש בתשובה (הובא בב"י אהע"ז סי' לד) שרבינו פרץ היה לועג על המברכין ברכה בלא שם ומלכות שמה תועלת בברכה זו שאינה ברכה כלל. ואף מבין ריסי דברי הגרי"ח בבא"ח ניכר כי תמיהא ליה מנהגם שהוא אינו כעיקר הדין וכמש"כ שם ושלח לברר המנהג בארה"ק. ועי' בספר פתח הדביר (ח"ב סי' רכז) שתמה על הנוהגים לברך ברכת הרעמים בלא שם ומלכות ולבסוף יישב מנהגם בדוחק, וכבר דחה יישובו בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' כז) עיי"ש.

ג. והנה לכאו' מסתימת לשון המשנה והראשונים הרואה וכו' אומר וכו' משמע שכל הני ברכות צריך לברכן מעיקר הדין והן חובה גמורה. וכן מוכח להדיא ממש"כ המאירי (נד.) שיש שלמדו שמי שנעשו לו ניסים הרבה כשמגיע לאחד המקומות שנעשה לו בהן נס מודה ומברך על הנס שבאותו מקום ומזכיר בברכתו גם שאר המקומות, מדמר בריה דרבינא שנעשו לו שני ניסים וכשהיה מגיע לאחד מן המקומות האלה היה מברך ומזכיר את שניהם (ברכות נד.) וכתב ע"ז המאירי "ואין נראה לי כן. שלא היתה הזכרת שאר מקומות חובה אלא רשות" עכ"ל. מוכח שעל אותו מקום שהגיע אליו וה"ה כל שאר הברכות חובה גמורה היא לברכן. וכ"כ מרן הכס"מ (פ"י מברכות ה"ט) בדעת הרמב"ם שמשום כך השמיט דין כלילת שאר הניסים עם נס זה, לפי שאינו מן החיוב אלא להזכיר נס הנעשה לו במקום זה בלבד. וכ"כ הטור (סי' ריח) בשם אביו הרא"ש על ברכות אלו שהם חובה וכן מוכח בתשו' הריב"ש (סי' שלז). וכ"פ מרן בש"ע סי' ריח ס"ג.

אולם הראב"ד בהשגות (סוף ברכות) כתב שברכות הראיה אינן אלא רשות. וכ"כ הריטב"א (ברכות נד.) בשמו וכתב שהוכיח כן מדחזינן שהרואה את חברו לאחר שלשים יום שלא ראהו מברך עליו שהחיינו. ואם על ראיה לבד מברך, היכי דאתרחיש נס לחברו לא כ"ש שיברך עליו ואפי' בתוך שלשים, ואמאי קאמר בגמ' דאניסא דיחיד הוא ניהו דבעי לברוכי אבל אחר לא. ותירץ דהכא בחובה קאמר, שהוא עצמו שנעשה לו נס כיון דברכתו חשיבא ברכת ההודאה חייב לברך אבל אחר שרואהו הרי הוא ככל ברכות הראיה שאינן אלא רשות. וה"ה שיכול לברך אניסא דחבריה אם רצונו בכך. וכתב ע"ז הריטב"א דאפי' נימא שאותן ברכות הן חובה כל שנהנה מהן, יש לתרץ דהכא אניסא הוא, ואין אדם חייב להודות על נס חברו .אבל כשרואה את חברו, הרי מברך שהחיינו על הנאת עצמו. ע"כ. ואולם בהשגות כתב עוד הראב"ד להוכיח כדבריו מדבעי רבה בעירובין מהו לומר זמן בר"ה ויוה"כ וא"ל רב יהודה אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן. וקאמר ליה רבה רשות לא קא מבעיא לי כי קא מבעיא לי חובה מאי. הרי לנו להדיא דברכת שהחיינו על פרי חדש הוא רשות וה"ה לכל שאר ברכות דפרק הרואה. וצריך להבין כיצד יפרשו הרמב"ם וסיעתיה דברי רבה. ולכאו' י"ל שהם ז"ל מחלקים בין ברכת שהחיינו שהיא רשות לשאר ברכות שבפרק הרואה שהן חובה. וכן מוכח ממש"כ התוס' סוכה (מו. ד"ה העושה) בשם רב שרירא גאון דהא דאמרינן בהרואה שמברך שהחיינו על כלים חדשים לא סמכינן עליה, דמסקינן בעירובין (מ:) מידי דאתי מזמן לזמן. ע"כ. ור"ל לא סמכינן עליה לחייבו בברכה דרק מידי דאתי מזמן לזמן הוא חובה, אבל שאר ברכות שהחיינו כעל קרא חדתא וכלים חדשים וכיו"ב הרי הן רשות. וכדא"ל רשות לא קא מבעיא לי וכו'. ומשנה ערוכה היא (נד.) בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר שהחיינו.

(וכן משמע הבנת הרמ"א בדרכי משה (סי' רכג אות ד) בדעת רש"ר גאון עיי"ש. אמנם בתרומת הדשן סי' לו משמע דלרב שרירא אינו מברך כלל בהא וכן מטין דברי מרן הב"י סי' רכד ורכה) ועכ"פ משמע מדבריו ז"ל דרק סוגיה דברכת שהחיינו על כלים חדשים נדחתה מפני הך דעירובין אבל שאר ברכות דפרק הרואה בדוכתייהו קיימו. הרי לנו שמחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות השבח. וכעין זה כתב הרשב"א בתשובה (סי' רמה) במי שנולד לו בן דאף דמסתבר שצריך לברך שהחיינו מ"מ לא ראיתי שנוהגים כן אפילו הגדולים אשר בארץ "ושמא עשאוה רשות כקרא חדתא דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדות אין מברכין עליו שהחיינו בחובה." וביאר דמה שמברכין שהחיינו על פדיון הבן אע"פ שאינו בא מזמן לזמן, מפני שהוא מצוה ממצוות התורה. וסיים דלפ"ז כל ברכות הזמן שבפרק הרואה כקנה כלים חדשים ונפלה לו ירושה מאביו שאינם מזמן לזמן ואינם מצוה, לא בחובה אמרום אלא ברשות. "והטעם שהן רשות משום פלוגתא דאיכא בהו בגמרא בקנה כיוצא בהן או בהיו לו כיוצא בהן". עכת"ד. והיינו שמחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות ומשום פלוגתא דאיכא בהן. (וק"ק קרא חדתא גופא מפני מה היא רשות, דמאי פלוגתא איכא בה. ושמא ל"פ). וכן צ"ל לדעת שלטי הגיבורים שכתב (עירובין רי"ף י: אות ד) "נראה מלשון התלמוד שאין חיוב שהחיינו על פירות המתחדשין משנה לשנה, וכיון שהוא רשות אין שום עונש למי שלא בירך". וכו' עיי"ש. וכן לדעת האור זרוע שסובר דברכת שהחיינו אינה אלא רשות (הובא בדרכי משה סי' רכה אות ג). ולכאו' י"ל כן גם להרמב"ם וסייעתיה ליישב דבריהם מקושית הראב"ד מעירובין. אולם, מדסתמו כל הראשונים הסוברים שברכות השבח הם חובה, וכתבו גם דין ברכת שהחיינו על בית ועל פרי חדש ולא ציינו כי שונה היא מכולם שהיא רשות, כהרי"ף וכהרמב"ם (פ"י מברכות ה"א וה"ב) והרא"ש (סי' טז), מוכח שאף היא בחובה קיימא. וכן מוכח דעת מרן בש"ע שכתב בסי' ריח (ס"ג) על כל ברכות השבח כי חובה הם ובסי' רכג (ס"ג) ורכה (ס"ג) כתב שהבונה בית חדש ועל פרי חדש מברך שהחיינו וסתם ולא פירש כי היא רשות. וכ"כ בדרכי משה (סי' רכג אות ג) שיש לברך שהחיינו על פירות וכלים חדשים כפוסקים הסוברים שהן חובה. וראיתי לאליה רבה שכתב (סי' רכה סג) "מצאתי בהגה' סמ"ק (סי' קנא) ז"ל 'אקרא חדתא, פי' אראייתה. מיהו התם משמע דרשות ולא חובה, ובפנים משמע דחובה דומיא דעל אכילתן' עכ"ל. הרי שיש מחלוקת ישנה בזה. ובסמ"ק גופיה משמע דחובה. עוד משמע לי מלשון סמ"ק הנ"ל דעל אכילתן כו"ע מודים דחובה היא לברך שהחיינו. דאפי' למ"ד רשות היא היינו על ראייתן. לכן אני אומר דראוי להזהר שלא לבטלו". עכ"ל האליה רבה. ולא ידעתי למה הוצרך למשמעות הסמ"ק לידע שיש אומרים שהיא חובה לאחר שסתימת רוב הראשונים מוכיח כן וכנ"ל. ומ"מ מבואר דלית להו לכל הני קמאי ז"ל חילוק הרשב"א בין ברכת שהחיינו לכל ברכות השבח, והדרא קושיא לדוכתא היאך יפרשו מימרא דרבה רשות לא קא מבעיא לי וכו'. ודוחק לומר דרבה אקרא חדתא נמי מבעיא ליה. וה"ק ליה, הא דרשות הוא לברך זמן בין על ר"ה ויוה"כ ובין על קרא חדתא, לא קא מבעיא לי ואפשר דמשום הכי בריך מר. כי קא מבעיא לי אם הוא חובה. דבסיפיה דסוגיה קאמר מאי הוי עלה, שדרוה רבנן וכו', והלכתא אומר זמן בר"ה ויוה"כ. ע"כ. ומדלא קאמר סתמא והלכתא אומר זמן משמע דעל קרא חדתא כלל לא מבעיא ולא מיירי ביה כלל. וע"כ משום דפשיטא להו דרשות הוא וכדאמר ליה רב יהודה. ועוד, דצדדי האיבעיא דרבה "כיון דמזמן לזמן אתי אמרינן, או כיון דלא איקרו רגלים לא אמרינן". אינן צדדין לקרא חדתא והיכן הן הצדדין לספק החדש.

והנראה נכון שהם ז"ל פירשו ד'רשות' דקאמר רבה לא קאי אברכה שהיא רשות וכהבנת הראב"ד, אלא על מה שמברכין עליו. והכי קאמר ליה, דבר התלוי בבחירתו הלהיעשות או להיעזב כהנאת הקרא חדתא שהיא רשות לא קא מבעיא לי שבודאי חובה היא לברך עליו זמן. שכיוון שברצונו נהנה יש לו להודות. אבל ר"ה ויוה"כ שאינן תלויין בבחירתו בזה יש להסתפק אם כיוון שמגיעים מזמן לזמן יברך עליהן בכ"ז, או דלמא כיוון דלא איקרו רגלים לא אמרינן זמן, וכדמפרש התם. אבל זה ודאי שבכל הברכות שאינן ברכות ההודאה כברכת שהחיינו, אלא ברכות השבח הן לא מבעיא ליה כלל דפשיטא שאע"פ שאינן תלויין בבחירתו כברקים וכרעמים, מ"מ חובה גמורה מוטלת עליו להלל ולשבח לבוראו.

שוב ראיתי להכנה"ג שהביא דברי שלטי הגיבורים דקרא חדתא הוי רשות, ודחה ראייתו משום ד'רשות' קאי אקרא גופא ולא אברכה שהיא חובה. ועי' במג"א (סי' רכה ס"ק ו) שכתב דברכת שהחיינו על פירות חדשים הוי רשות. וכבר נתבאר שאין כן דעת רוב הראשונים ומרן הש"ע. ובפרט לפמש"כ האליה רבה מהסמ"ק שאפי' למ"ד רשות הוא היינו על ראייתן אבל על אכילתן לכו"ע חובה היא, וראיה לזה בירושלמי (קידושין פד) א"ר בון, עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שלא אכל מיני מגדים. ר' אליעזר חש להאי שמעתא, והוי מצמצם בפרטי למיכל בהון מכל מיני חדש בשתא. וכתב הרשב"ץ בתשובותיו (סי' שם) שהטעם בזה ככדי להרבות בברכות והיינו בברכת שהחיינו להראות שחביב עליו בריאתו של הקב"ה ומדקאמר עתיד אדם ליתן וכו' משמע שחייב לחזר אחריהם כדי לברך עליהם וכ"ש בנזדמנו לידו.

בסיכום: חובה גמורה מוטלת על כל איש ישראל כששומע קול רעמים לברך בשם ומלכות שכחו וגבורתו מלא עולם. ועל ראיית הברקים עושה מעשה בראשית. וכן על הימים ועל ההרים והגבעות המשונים ועל הקשת ועל קברי ישראל ועל לידת אשתו זכר ועל בריות משונות וכו' איש כברכתו יברך אותו. ועל אלו וכיוצא בהן אמרו (ברכות לה.) ילך אצל חכם וילמדנו נוסחי הברכות והלכותיהן. ועל ההורים והמורים ללמד הקטנים ולהרגילם בזה, חנוך לנער ע"פ דרכו וכו'. וכבר כתב הרמב"ם (סוף הל' ברכות) "לעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות". וה' יזכנו להיות מעבדיו יראי שמו ומהללי שמו תמיד, אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה