חלק אורח חיים · סימן ט
בדבר הנוסעים בזמננו במכוניות מעיר לעיר אם יאמרו תפילת הדרך בשם ומלכות, ואם דין ברכת הגומל כדין תפילת הדרך לענין זה.
בס"ד. ו' אייר תשנ"ט לפ"ק
שאלה: הנוסעים בזמננו במכוניות מעיר לעיר אם יאמרו תפילת הדרך בשם ומלכות, ואם דין ברכת הגומל כדין תפילת הדרך לענין זה.
תשובה: בגמ' ברכות (נד:) אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות. יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן, דכתיב (תהלים קז) יורדי הים באניות וגו' ואומר ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם ואומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. הולכי מדברות מנלן, דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה יודו לה' חסדו. מי שחלה ונתרפא, דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' וגו' ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו. מי שהיה חבוש בבית האסורים מנלן, דכתיב יושבי חושך וצלמות וגו' ואומר ויזעקו אל ה' בצר להם ואומר יוציאם מחושך וצלמות ואומר יודו לה' חסדו. וכתב הרא"ש (שם סי' ג) "ונהגו באשכנז ובצרפת שאין מברכין ברכת הגומל כשהולכים מעיר לעיר. דסבירא להו שלא הצריכו להודות אלא הולכי מדבריות דשכיחי ביה חיות וליסטים. והא דאמרינן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה) כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפילת הדרך בלבד שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על נפשו אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה". עכ"ל. ור"ל שהיה לו לרב לנקוט לשון הולכי ‘דרכים' הכולל גם את ההולכים במדברות וגם את ההולכים מעיר לעיר ומדנקט הולכי ‘מדברות' משמע דס"ל דמדבר דכתיב בקרא תעו במדבר וכו' דוקא הוא משום דשכיחי ביה חיות ולסטים, ובכהאי גוונא שנכנס למקום סכנה ממש וניצול ממנו עליו להודות בברכת הגומל בשם ומלכות. אבל ההולך בדרך מעיר לעיר שאינו מקום סכנה כ"כ, אע"פ שגם עליו להתפלל על נפשו תפילת הדרך לפי שכל הדרכים בחזקת סכנה כדאיתא בירושלמי, מ"מ אינו סכנה כ"כ עד כדי שכשמגיע למחוז חפצו לשלום יצטרך להודות בברכת הגומל הבאה במקום קרבן תודה כמי שניצול מסכנות המדבר שצריך להודות על שיצא בשלום ממקום סכנה גדול כ"כ.
והוסיף עוד הרא"ש "וכן כתב הרב יוסף ז"ל דוקא חולה שנפל למטה אבל אם חש בראשו או במעיו אין צריך לברך. אבל בערוך משמע אפילו חש בראשו". וממש"כ ‘וכן כתב' הרב יוסף וכו' משמע שתולה סברת הרב יוסף במנהג אשכנז וצרפת שכשם שלענין הולכי דרכים נהגו שאינו מברך הגומל על הליכה מעיר לעיר אלא דוקא על הליכה במקום סכנה גדול כמדבר, וכמו שמוכח מהפסוק ומלשון הגמ', הוא הדין ג"כ לענין חולי שאינו מברך על כל חולי אלא דוקא על חולי גדול שנפל מחמתו למטה. והטור (סי' ריט) הביא לשון אביו הרא"ש ומש"כ בשם הרב יוסף והוסיף "וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל שיש בה סכנה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבכל דרך ובכל חולי צריכין להודות דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם וכל החולאים בחזקת בחזקת סכנה הם. וכ"כ בערוך (סוף ערך ארבע) דאפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך וכן נוהגין בספרד". עכ"ל. והבית יוסף שם העיר שאין מבואר להדיא בדברי הרמב"ם שבכל אופן צריך לברך הגומל, אלא שהטור דייק ממה ששינה לשון הולכי מדברות האמור בגמ' וכתב במקומה (בפרק י מברכות ה"ח) הולכי דרכים, משמע דבכל דרך קאמר. ואפשר דהרמב"ן גרסינן בנו"ן שכן כתב בספר תורת האדם (שער המיחוש עניין רפואה) דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה אלא כל שעלה למיטה וירד צריך להודות ולברך הגומל שהרי דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון (שבת לב.) וכן לענין דרך כל הולכי דרכים צריכים להודות. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' פב) וסיים בה ‘ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן לבין שאינו קבוע. ואדרבה, כל שהוא קבוע הוא יותר חזק. ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו, מן השמים רחמוהו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא' עכ"ל. והביא עוד הבית יוסף מש"כ הר' דוד אבודרהם (עמ' שמ) "עתה נהגו העולם לברך ברכת הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר". וכ"כ הרמב"ן (בתורת האדם שם ובחי' ברכות נד:). ובש"ע (סי' ריט ס"ז) כתב לענין ברכת הגומל את חילוקי המנהגים שבין אשכנז לספרד וז"ל "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה". ולענין חולי כתב (שם ס"ח) "בכל חולי צריך לברך אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון. ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע". והרמ"א בגהה כתב "ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל, וכן נוהגין באשכנז".
נמצא דלעניין תפילת הדרך כו"ע מודו שיש לברך בשם ומלכות גם כשהולך מעיר לעיר אע"פ שאינו מקום סכנה כ"כ, ורק לענין ברכת הגומל נחלקו. שמנהג אשכנז לברך רק במקום סכנה גדולה כהולכי מדבר וה"ה בחולי שיש בו סכנה, ומנהג ספרד לברך גם כשאין סכנה כל כך.
ב. והנה בהא דארבעה צריכין להודות לא נתבאר בגמ' אם יש שיעור לדרך שהולך אם כל שהולך במדבר (או מעיר לעיר וכנ"ל) אפי' דרך קצרה צריך להודות בברכת הגומל, או דוקא בהולך שיעור מסויים. ורק לעניין תפילת הדרך איתא בגמ' (ברכות כט:) היוצא לדרך יתפלל וכו' אימת מצלי, משעה שאחז בדרך. ועד כמה, עד פרסה. ופירש"י (ל. ד"ה עד) ‘עד כמה' זמנה להתפלל ‘עד פרסה' אבל לא לאחר שהלך פרסה. ובה"ג מפרש ‘עד כמה' יבקש לילך שיהא צריך להתפלל ‘עד פרסה' אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה א"צ להתפלל תפילה זו. עכ"ל רש"י. וכתב הרא"ש (פ"ד סי' יח) שנראה פירוש בה"ג עיקר. שאילו לפירש"י קשה אם יש לו עדיין ללכת הרבה למה לא יברך. אבל כשיש לו לילך פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה ואינו צריך לברך. עכ"ד. (ונראה שלשון ‘עד' פרסה דחקו לרש"י לפרש כן אע"פ שהסברא קשה. שאילו לפי' בה"ג קשה הלשון שהיה לו לומר מכמה, מפרסה. שמפרסה ואילך מברך) ורבינו יונה (ברכות כ. בדפי הרי"ף) הביא דברי בה"ג וכתב שיש שהקשו עליו מדאמרינן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה) כל הדרכים בחזקת סכנה, ותירץ דאפשר לומר שהירושלמי אינו מדבר בדרך הקרובה לעיר אלא כשהולך בדרך בין הכפרים שהכל הוא בחזקת סכנה וצריך להתפלל ולבקש על נפשו. ואח"כ הביא פירוש רש"י שעד פרסה ראשונה יכול לומר ברכת תפילת הדרך אבל לא לאחר פרסה. וכתב, "ונראה למורי הרב נר"ו דודאי הפירוש הנכון כך הוא, דעד כמה ר"ל עד כמה הוי אחיזת הדרך, אבל אינו כמו שאומרים שאם לא התפלל בתוך פרסה לא יתפלל אח"כ, שזה לא יתכן, דכל זמן שיש לו עדיין ללכת מחוייב הוא בעניין התפילה הצריכה. אלא יש לו לאומרה לכתחילה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה. ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה, אומר אותה אח"כ על מה שיש לו ללכת כל זמן שרב ממנו הדרך שיתקרב למקום שהולך". עכ"ל. ומ"מ לדינא מבוארת דעתו כבה"ג והרא"ש שאף לאחר פרסה יאמר תפילת הדרך, ודלא כרש"י שכתב להדיא שלאחר שהלך פרסה לא יאמרנה. אלא שהוסיף שלכתחילה יש לו לאומרה בתוך הפרסה הראשונה. גם הטור (סי' קי) כתב כבה"ג והרא"ש שאין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה. אבל ההולך פחות מפרסה לא יחתום בברוך. והוסיף שאומר אותה לאחר שהחזיק בדרך. ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה. משם ואילך יאמר אותה בלא ברכה. וכן פסק מרן בש"ע (סי' קי ס"ז) וז"ל, אומר אותה אחר שהחזיק בדרך. ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך. ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה. משם ואילך יאמר אותה בלא ברכה. עכ"ל. ומבואר דסבירא להו שלאחר שהחזיק בדרך מברך אע"פ שהוא בתוך פרסה הסמוכה לעיר שיצא ממנה. ואע"פ שבתוך פרסה הסמוכה לעיר ליכא סכנה כדמוכח מהא שכשהגיע לפרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה לא יברך, ומה לי עיר שיצא ממנה או עיר שהולך אליה, י"ל שדוקא בתוך פרסה לעיר שרוצה ללון בה אינו מברך כיון שעכשיו אינו במקום סכנה וגם אין סכנה בהמשך דרכו. משא"כ בתוך פרסה הסמוכה לעיר שיוצא ממנה, נהי דהשתא ליכא סכנה, מ"מ כיון שבהמשך דרכו יגיע למקום סכנה כשיצא מפרסה הסמוכה לעיר, אומר ברכת תפילת הדרך על להבא.
ג. אמנם אע"פ שלענין ברכת הגומל לא התבאר בגמ' שיעור ההליכה שצריך לברך מחמתה, הנה בספר ארחות חיים (הל' שני וחמישי אות כד) כתב "יש אומרים שאינו מברך הגומל אלא אם הלך פרסה או יותר. והרמב"ן (בחי' נד:) כתב שכלדרך בחזקת סכנה ואפילו בפחות מפרסה מודה. ע"כ. ולא כן המנהג". עכ"ל האורחות חיים. והרב דוד אבודרהם (עמ' שמ) כתב שנהגו העולם לברך הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר, ולענין שיעור ההליכה הביא מש"כ בה"ג (ברכות פ"ד ד ע"ד) לעניין תפילת הדרך שכשיש לו לילך פרסה או יותר אומר תפילת הדרך אבל בפחות מפרסה אינו אומרה. וכתב ע"ז האבודרהם "שמע מינה דסבירא ליה דשיעור דרך, פרסה הוי". ע"כ. ובביאור דבריו שכתב ללמוד מתפילת הדרך לברכת הגומל נראה שהנה יותר בקל מברכינן ברכת תפילת הדרך מברכת הגומל וכדמוכח ממש"כ הרא"ש (ברכות נד: סי' ג) לחלק בין הולכי מדברות דשכיחי ביה חיות וליסטים ומברכים הגומל לבין ההולכים מעיר לעיר שאין להם לברך הגומל ומ"מ לענין ברכת תפילת הדרך כתב שיאמרו גם ההולכים מעיר לעיר ומשום שתפילת הדרך היא תפילה ואינה כהודאה דברכת הגומל שבמקום תודה נתקנה. (וכעין זה כתבו התוס' פרק ערבי פסחים (קד: ד"ה כל) והטור (סי' קי) לענין שתפילת הדרך אינה פותחת בברוך לפי שאינה אלא תפילה ושבח בעלמא שמתפלל להקב"ה שיוליכנו לשלום, ואינה כברכת הנהנין, ולא כברכות שתיקנו על שם המאורע, אלא בקשת רחמים. ורק מפני שיש בה אריכות דברים חותמין בה בברוך). וא"כ אם בתפילת הדרך אינו מברך בהולך דרך פחות מפרסה וכמו שפירש בה"ג דברי הגמ', כל שכן שברכת הגומל לא יברך בפחות מפרסה. ואע"פ שמנהגנו לברך גם בהולך מעיר לעיר עכ"פ עיקרא דמילתא יש לנו ללמוד מדברי הרא"ש שברכת הגומל יותר חמורה מתפילת הדרך. וכן העלה מרן הבית יוסף (סי' ריט) להלכה וז"ל "ולענין הלכה נראה דבפחות מפרסה אינו מברך הגומל כדברי בה"ג לענין תפילת הדרך". וכ"פ בש"ע (שם ס"ז) וז"ל "ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך. ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה".
נמצא שאפילו למנהג בני ספרד שגם ההולכים מעיר לעיר מברכים ברכת הגומל ולא רק הולכי מדברות, מ"מ זהו דוקא כשהולכים שיעור פרסה, וכדין תפילת הדרך.
ד. אלא שעדיין יש לברר אם שיעור פרסה שאמרו הן לעניין ברכת תפילת הדרך בשם ומלכות והן לעניין ברכת הגומל, הוא שיעור דרך פרסה (שהוא כארבעה ק"מ) ואפי' נוסע פרסה זו בזמן מועט מברך, או ששיעורו הוא זמן הליכת דרך זו וכעין דאיתא בגמ' פרק במה מדליקין (לד:) שיעור בין השמשות בכמה אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלושה חלקי מיל. ושם ע"כ מדובר בשיעור זמן הילוך אדם דרך זו וכמבואר שם בגמ' לעיל מיניה להדיא. וא"כ כל שהייתה נסיעתו פחות משיעור הליכת פרסה שהוא שעה וחומש, אינו מברך. וראיתי בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' יג) שדן בזה ותלה דין זה במחלוקת האחרונים במאי דקיימא לן בהל' אבלות (יו"ד סי' שעה ס"ח) מי שמת לו קרוב, ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת, אם היה במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבוא ביום אחד, מונה עמהם. ע"כ. ונחלקו האחרונים אם בזמן הזה שנתחדשו מסילות הברזל וע"י הרכבת יכולים לבוא ביום אחד ממקום רחוק הרבה יותר מי' פרסאות, נחשב מחמת זה גם הרחוק מי' פרסאות כמקום קרוב, או כל שהוא יותר מי' פרסאות הוי מקום רחוק אף בזמננו. שלדעת המקור חיים (סי' כ) יש ללמוד מהמבואר בפסחים (צד.) לעניין חיוב כרת במי שבדרך לא היה ולא עשה את הפסח, שאם היה חוץ למודיעים שהוא מקום רחוק, אע"פ שהיה יכול להגיע ע"י דהירה על גבי סוסים ופרדים, ולא בא ולא עשה את הפסח, אינו חייב כרת. שהרי נאמר ובדרך לא היה והוא היה בדרך. אלמא אי לאו קרא שבדרך לא היה הוה אמינא שחייב כרת משום דחשיב מקום קרוב. וכ"כ בשו"ת זכרון יהודה (או"ח סי' מב) ועוד. אבל הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' שט) כתב שאדרבה יש ללמוד מהא דפסחים לכל מקום דחשיב דרך רחוקה אע"פ שיכול להגיע ע"י סוסים ופרדים. וכ"כ בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (יו"ד ר"ס כ) ועוד.
וכתב ע"ז מרן בעל היביע אומר שליט"א "וא"כ הכי נמי לנידון דידן תליא בפלוגתא הנ"ל ומכיון דקיימא לן ספק ברכות להקל אין לברך הגומל אלא בארכה הנסיעה כשיעור שעה וחומש הא בפחות מכן אין לברך בשם ומלכות". עכ"ל. והנה בעיקרא דפלוגתת האחרונים הנ"ל בדין אבלות בעניותי נראה להעיר שהנה אף בזמנם שלא היו מסילות ברזל היאך אמרו שמקום קרוב הוא י' פרסאות שאפשר שיבוא ביום אחד, והרי הילוך עשרה פרסאות ביום אחד הוא מהלך רגלי של אדם בינוני לפי חשבון שיעור הילוך פרסה שעה וחומש (עי' תרומת הדשן סי' קסז וש"ע יו"ד סי' סט ס"ו), שלפ"ז י' פרסאות הוא י"ב שעות בדיוק. והלא גם בזמנם היו סוסים וכדו' שעל ידם יכלו לבוא ביום אחד יותר מי' פרסאות. ועל כרחך שקבעו השיעור יום אחד לפי מהלך אדם בינוני ולא תלו הדין בהבדלי האפשרויות של כל אדם שזה שיכול לבוא ע"ג סוס יהיה שיעורו כך וזה שיכול לבוא רק ע"ג חמור יהיה שיעורו אחרת וזה שאינו יכול לבוא אלא ברגליו יהיה שיעורו שונה משניהם. והוא גם מילתא דמסתבר שלא יתנו דבריהם לשיעורים. ומוכח מסוגיא דאבלות גופא כדעת הגר"ש קלוגר והחסד לאברהם שאין לפרש ההיא דפסחים דדוקא במקום דגלי קרא דינא הכי. ומ"מ במה שדימה בשו"ת יביע אומר ד"ז לניד"ד והכריע דאזלינן בתר שיעור זמן הילוך פרסה ולא לפי דרך פרסה משום המחלוקת שבזה והוא ספק ברכות, ולכן כל שלא נסע שעה וחומש אינו מברך בשם ומלכות אע"פ שהדרך שעבר בנסיעתו היא פרסה, לענ"ד י"ל שאע"פ שבדין אבלות איכא פלוגתא, בניד"ד נראה דכו"ע יודו שפרסה שאמרו שיעור דרך הוא ולא שיעור זמן, וכל שהלך דרך פרסה אע"פ שהיה בזמן מועט כגון ע"י רכב או רכבת יברך בשם ומלכות. שהנה באבלות טעם החילוק בין מקום קרוב לרחוק הוא שאם נמצא במקום קרוב הרי הוא נחשב כנמצא איתם ומונה עימהם.
ובזה יש צד לומר שאם יכול להגיע במהירות באיזה אופן כגון ע"י רכבת, אע"פ שנמצא במקום רחוק יותר מי' פרסאות חשיב קרוב, אבל בניד"ד הן שיעור פרסה הוא מטעם שעד מרחק פרסה מן העיר לא מצויים ליסטים וחיות רעות לפי שחוששים להתקרב כל כך למקום ישוב וכדמוכח ממש"כ הרא"ש (פ"ד יח) והטור והש"ע (סי' קי ס"ז) שאם נותר לו ללכת פחות מפרסה עד שיגיע לעיר שילון בה לא הוי מקום סכנה ואין צריך לברך. ומבואר שבמרחק הליסטים והחיות מן העיר תליא מילתא וא"כ מאי נפק"מ אם עובר דרך זו מהר ברכבו או לאט בהליכתו. ואם נבוא לחלק שמשום היותו ספון ברכבו ומשום מהירות נסיעתו אין חשש סכנת ליסטים וחיות רעות, א"כ אף ביותר משיעור נסיעה שעה וחומש לא יברך בזמננו מטעם זה ונעקרה תקנת חכמים לגמרי לברך ברכת תפילת הדרך. שאם מפני תאונת דרכים הא ע"ז לא היתה התקנה ועוד שא"כ אף בפחות מפרסה יברך ואף בתוך העיר יברך. ובפרט שע"פ השמועה בתוך העיר מצויות תאונות יותר מהדרך שבין עיר לעיר. וכעין זה כתב בשו"ת יביע אומר שם. ועל כרחך שתקנת חכמים בעינה עומדת כבזמנם שעד מרחק פרסה מן העיר יש חשש סכנה. ובאמת שכליסטים דזמנם שהם בני אדם המסכנים חייהם של הולכי הדרכים אף בזמננו אין לך ליסטים יותר מהרוצחים הערבים וכידוע מכמה עובדות של אסונות שביצעו בעוה"ר ע"י פיגועי ירי ברכבים ציבוריים ופרטיים ודרדור רכב ציבורי עמוס נוסעים לתהום, הי"ד הקדושים. שברוב המקרים מבצעים אלו המחבלים את זממם זה בדרכים שבין עיר לעיר מחוץ לפרסה מן העיר משום פחדם שלא יתפסו. וגם חיות רעות איננו דבר מופקע בזמננו וכפי ששמעתי שנחש שחצה כביש בינעירוני גרם לרכב שדרסו שיסטה ממסלולו ונפגעו הנוסעים. ובפרט בשעות הערב והלילה שבמקומות רבים בכבישי הארץ מצוי שכמה סוגי חיות כשועלים ותנים וכדו' חוצים את הכבישים ואיכא סכנה. ואין כל אלה מצויים כ"כ סמוך לעיר. ועוד יש להוסיף כעין מש"כ בשו"ת אורח משפט (או"ח סי' מה) שההולכים בלב ים אע"פ שבזה"ז אין סכנה מצויה כ"כ, מ"מ כיון שברכת הגומל נתקנה במנין אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה כי אם במניין אחר. עיי"ש. וה"ה בניד"ד י"ל דאזלינן בתר עיקר התקנה שתיקנו לברך ברכת הדרך שיעור פרסה דרך מן העיר משום החיות והליסטים והתקנה במקומה עומדת כעיקרה שנתקנה לפי ריחוק הליסטים והחיות מן העיר, אף אם נאמר שבזמננו אינו כן מצד שכיחות החיות והליסטים. וכ"פ המשנב"ר (סי' קי ס"ק ל) שגם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תפילת הדרך אפילו אם נוסע רק פרסה. עיי"ש.
אמנם לאחר שפשט המנהג שלא לברך בנוסע דרך פרסה ממש אלא רק בנוסע שיעור זמן הליכת פרסה שהוא שבעים ושתיים דקות, כפי שעינינו הרואות וכמו שהעיד בספר נתיבי עם (סי' יג והו"ד בשו"ת יביע אומר שם), ונהגו כן על דעת גדולים, והוא מידי דברכות, אי אפשר להכריע למעשה באופן אחר. אלא שתורה היא וללמוד אנו צריכים (וע"ע במש"כ בשו"ת יביע אומר שם (אות ה' והלאה) בשם פתח הדביר (ח"ג דף שיג ע"ד) והשדי חמד מע' ברכות (סי' ב' אות טו) ושו"ת זכרון יהודה (סי' מב) ואכמ"ל. ושו"ר מש"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ב סי' יד אות ה' והלאה. עיי"ש).
ה. אלא שלפי מש"כ הש"ע (סי' קי ס"ז) שאם הגיע לתוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה יאמר אותה בלא ברכה, י"ל שאם הדרך שנוסע בה מעיר לעיר עוברת סמוך לגבול ערים אחרות בתוך מרחק דרך פרסה שהוא כארבעה ק"מ, לא יברך בשם ומלכות, אלא אם כן נסע ברציפות שיעור פרסה בדרך בינעירונית שאין עיר סמוכה לה בתוך כארבעה ק"מ. שהרי בודאי שלענין המגיע לתוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה אזלינן בתר שיעור דרך פרסה שהוא כארבעה ק"מ ולא שיעור זמן הילוך פרסה. שהוא מילתא דמסתבר כיון שממרחק זה ליכא סכנתא דליסטים וחיות רעות וכנ"ל. וכן נראה מהמנהג שנהגו לברך גם אם הגיעו למרחק נסיעה של שעה וחומש מהעיר שרוצה ללון בה. הרי שלענין פרסה הסמוכה לעיר אזלינן בתר שיעור מרחק הדרך ולא בתר שיעור הזמן. והכי נמי שאם הדרך שנוסע בה מעיר לעיר עוברת סמוך לגבול ערים אחרות בתוך מרחק דרך פרסה שהוא כארבעה ק"מ, לא יברך בשם ומלכות. ומש"כ הש"ע תוך פרסה הסמוכה לעיר "שרוצה ללון בה" ולא אמר שכל שנמצא בתוך פרסה הסמוכה לעיר לא יברך אע"פ שאינה העיר שרוצה ללון בה, היינו משום שאם נמצא בתוך פרסה לעיר אחרת שאינו אמור ללון בה, מברך בשם ומלכות משום המשך הדרך שעתיד לילך שיעור פרסה בדרך שאין עיר סמוכה לה. וכעין שמצינו שמברך כשיוצא מעיבורה של העיר שבא ממנה אע"פ שהוא בתוך פרסה מן העיר משום העתיד שלפניו. אבל ההולך בדרכו ולא חלפה פרסה מן העיר הזו עד שנכנס לפרסה של עיר אחרת, אפילו הלך הרבה פרסאות שכולן היו באופן זה אינו רשאי לברך תפילת הדרך בשם ומלכות וגם הגומל לא יברך. וכדברים האלה כתב ידידי הרה"ג אליהו אביטל שליט"א בקונטרס שכתב לעורר על עניין זה שלא לברך תפילת הדרך בשם ומלכות וברכת הגומל בנוסע מעיר לעיר ברוב הערים בארץ כיון שעובר בתוך שיעור פרסה לעיר אחרת או לישוב וכפר. והכין מפה להוכיח הדברים. ולמסקנתו אין לברך אא"כ נוסע שבעים ושתיים דקות רצופות בדרך שאינה סמוכה לשום מקום ישוב. אך להאמור נלענ"ד עיקר שכיון שבפשטות הקובע לענין תפילת הדרך הוא שיעור דרך פרסה ולא שיעור זמן הילוך פרסה, וא"כ כל שנסע פרסה שהוא כארבעה ק"מ מעיקר הדין היה לו לברך בשם ומלכות, הגם שנהגו לפי שיעור זמן הילוך פרסה ואין מברכין אא"כ נסעו שעה וחומש, די לנו להשאיר המנהג במה שנהגו, והבו דלא לוסיף עלה להצריך נסיעת שעה וחומש ברציפות בדרך שאינה סמוכה לשום עיר. אלא כל שנסע מעיר לעיר במשך שעה וחומש, ובתוך שיעור זמן זה נסע שיעור פרסה דרך שהוא כארבעה ק"מ שאין עיר סמוכה לה, מברך תפילת הדרך בשם ומלכות וברכת הגומל וכמו שפשט המנהג לברך על נסיעה מעיר לעיר. וכן מצאתי בשו"ת יביע אומר הנ"ל (סוף אות ט) שכתב בתוך דבריו כאגב אורחא שהנוסע שעה וחומש, אע"פ שניתוספו בזה"ז נקודות ישוב בין עיר לעיר, אין זה פוטר מלברך ברכת הגומל למנהג ספרד.
לאחר כתבי כל זאת ראיתי שבספר ברכת ה' (ח"ד פרק ו הערה 64) כתב שיש לחקור אם שיעור פרסה דברכת הגומל הוא ‘מידת אורך' או ‘זמן', וכתב להוכיח שהוא מידת זמן. שאם הוא מידת אורך, צ"ל שהטעם שבשעור זה יש חשש סכנה ולא בפחות משעור זה הוא משום ששעור פרסה מן העיר נחשב רחוק מהעיר ומצויים שם ליסטים, אבל פחות מפרסה מהעיר נחשב קרוב לעיר ואין מצויים שם ליסטים. ולפ"ז יוצא שאם יש פחות משתי פרסאות בין שני ערים אין לברך הגומל מפני שכל הדרך קרובה לאחת מן הערים תוך פרסה. וזה אינו, שכל הפוסקים כתבו שכשהולך פרסה מעיר לעיר צריך לברך הגומל. כלומר שאפילו אם המרחק שבין שני הערים הוא פרסה בלבד מברך. ועל כרחך ששעור פרסה האמור כאן אינו מדת אורך אלא שעור זמן. והטעם שבפחות משעור זה אין מברכין הוא משום שבאמת אפילו הדרכים הקרובות לעיר הן בחזקת סכנה. אלא לפי שכשהאדם נמצא במקום סכנה זמן מועט ועובר מהר את אותו המקום, האפשרות שיסתכן קטנה יותר, אינו מברך כששהה במקום הסכנה זמן מועט. וקבעו חכמים ששעור זמן שהייה במקום סכנה שצריך להודות על הצלתו משם הוא שבעים ושתים דקות. והביא מש"כ בשו"ת יביע אומר הנ"ל שיש ללכת לפי הזמן משום ספק ברכות להקל, וסיים שהוא פלא שלא ירד היביע אומר להוכיח כן ע"פ ההוכחה שכתב. עכת"ד. והנה אילו צדקו דברי ההוכחה שכתב, נפל בבירא מה שכתבנו שאם כל דרכו רצופה בערים הסמוכות לדרך בתוך פרסה שהוא כארבעה ק"מ לא יברך. שהרי אפילו ההולך מעיר לעיר ויש ביניהן שיעור פרסה מברך אע"פ שכל דרכו סמוכה לעיר בתוך פרסה. ואחר המחילה זה אינו. שהרי אין שום פוסק שכתב שההולך מעיר לעיר שיש ביניהן פרסה מברך. ומקור דין שעור פרסה בברכת הגומל הוא בארחות חיים (הל' שני וחמישי אות כד) שהביא בזה מחלוקת בזה"ל "יש אומרים שאינו מברך הגומל אלא אם הלך פרסה או יותר.
והרמב"ן (בחי' נד:) כתב שכל דרך בחזקת סכנה ואפילו בפחות מפרסה מודה". ע"כ. ובאבודרהם (עמ' שמ) שכתב שנהגו העולם לברך הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר. וכתב זאת לאפוקי מדעת הסוברים שדוקא הולכי מדברות מברכים אבל לא ההולכים מעיר לעיר. ואח"כ הביא מש"כ בה"ג (ברכות פ"ד ד ע"ד) לעניין תפילת הדרך שכשיש לו לילך פרסה או יותר אומר תפילת הדרך אבל בפחות מפרסה אינו אומרה. וכתב ע"ז האבודרהם "שמע מינה דסבירא ליה דשיעור דרך, פרסה הוי". ע"כ. ור"ל שיש ללמוד מתפילת הדרך לברכת הגומל שהיוצא מן העיר והולך פרסה או יותר מברך. אבל לא כתב שההולך מעיר לעיר ויש פרסה ביניהם מברך. שבזה ודאי שלא יברך דלא גרע ממי שנכנס לתוך פרסה מן העיר שרוצה ללון בה שאינו מברך וכמש"כ הש"ע (סי' קי ס"ז). אלא ר"ל שהיוצא מן העיר לשדהו או לטייל או לכל צורך אחר, אם המרחק שרוצה להתרחק מהעיר הוא פחות מפרסה לא יברך, ואם פרסה או יותר יברך. ופשוט שכן הוא גם כוונת הש"ע בסי' ריט (ס"ז). ועל כרחך כן הוא שהרי מקור דין פרסה לענין תפילת הדרך הוא במה שכתבו בה"ג והרא"ש לבאר דברי הגמ' (ברכות כט:) ועד כמה, עד פרסה. שברש"י שם (ל. ד"ה עד) הביא מש"כ בה"ג לפרש ‘עד כמה' יבקש לילך שיהא צריך להתפלל ‘עד פרסה' אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה א"צ להתפלל תפילה זו. עכ"ל רש"י. וכן כתב הרא"ש (פ"ד סי' יח) שאם יש לו לילך ‘פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה' ואינו צריך לברך. ואם יש לו עדיין ללכת הרבה יברך. עכת"ד עיי"ש. הרי שמש"כ בספר ברכת ה' לבאר הטעם שבפחות מפרסה אינו מברך הוא משום ששוהה זמן מועט במקום סכנה, מלבד שהסברא לא ברירא כל כך לומר שהשוהה במקום סכנה אלא ששהה זמן מועט אינו צריך להודות על הצלתו, גם הנה הרא"ש (שם) כתב להדיא שהטעם הוא משום שפחות מפרסה קרוב לעיר לא הוי סכנה, ולא אמר מטעם שאע"פ שהוא מקום סכנה לא מברך על שהייה מועטת במקום סכנה. וא"כ פשוט שאם כל הליכתו היא בתוך פרסה לעיר, בין אם היא העיר שיצא ממנה ובין אם היא העיר שרוצה ללון בה ובין אם היא עיר אחרת שבדרכים, אינו מברך בשם ומלכות כיון שלא נכנס למקום סכנה. אא"כ הלך בדרכו פרסה שהיא כארבעה ק"מ מבלי שיהיה לה עיר סמוכה בתוך שיעור פרסה. אמנם יש להסתפק אם בעינן עיר דוקא לפי שקרוב לעיר אין סכנה עד פרסה, או כל מקום ישוב בכלל. ונראה שיש לדון כל מקום ישוב כעיר דמנא לן לחלק מה שלא מצינו מי שחילק ומ"מ הא ספק ברכות להקל.
העולה מן האמור: ההולך מעיר לעיר אומר תפילת הדרך וחותם בשם ומלכות אע"פ שאינו הולך במדבר ואינו מקום סכנה כ"כ. אבל לענין ברכת הגומל מנהג בני אשכנז לברך רק במקום סכנה גדולה כהולכי מדבר וה"ה בחולי שיש בו סכנה, ומנהג בני ספרד לברך הגומל גם כשאין סכנה כל כך כגון ההולך מעיר לעיר וה'ה החולה אפי' חלה בחולי שאין בו סכנה, מברך. מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון וכמבואר בש"ע סי' ריט (ס"ח). וכבר פשט המנהג שלא לחתום בתפילת הדרך בשם ומלכות (וכן לענין אמירת ברכת הגומל למנהגנו שמברכים על נסיעה מעיר לעיר) אלא רק אם נוסע במשך שבעים ושתיים דקות מעיר לעיר. ואע"פ שיש בחלק מן הדרך מקומות ישוב הסמוכים לכביש שנוסע בו, אין זה מעכב. ובלבד שיהיה בתוך נסיעתו דרך פרסה שהוא כארבעה ק"מ שלאורך כל הפרסה שנוסע אין עיר או ישוב עד שיעור פרסה מצידי הכביש. אבל אם נסע מעיר לעיר בדרך שכולה רצופה ישובים הסמוכים לדרך בתוך כארבעה ק"מ מצידי הכביש, עד שאין דרך נסיעה של ארבעה ק"מ רצופים ללא ישוב סמוך, אינו אומר תפילת הדרך בשם ומלכות, ואינו מברך ברכת הגומל. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עיננו בתורתו, אמן.