חלק אורח חיים · סימן ח
מי ששעתו דחוקה אם רשאי להתחיל סעודתו בביתו ולסיימה בנסיעתו
בס"ד. ג' כסלו תשנ"ו לפ"ק
נשאלתי מתושב מקומנו אשר נוסע מדי יום לעסוק במלאכתו בירושלים עיה"ק ת"ו, וכשהזמן דוחקו, דרכו שנוטל ידיו ומברך ואוכל מעט מן הפת בביתו, וממשיך סעודתו בשעת נסיעתו ומברך ברהמ"ז ברכבו, ושואל אם עושה נכון.
תשובה: הנה בנידון השאלה יש להעיר מדין ונשמרתם מאד לנפשותיכם על שנוהג ברכבו בשעה שאוחז הפת בידו ומסכן חיי עצמו וחיי אחרים תמימי דרך, וכבר הזהירו גדולי הדור כמה וכמה פעמים שיש לשמור על חוקי התעבורה ולהיזהר בהם מאד שהרי ההגיון מחייבם והעובר עליהם עובר על ונשמרתם וכו' וכל אריכות בזה אך למותר. ויש לדון בזה רק באופן שאדם אחר נוהג ברכב והנוסע עמו רוצה להתחיל סעודתו בביתו לאחר שנוטל שם ידיו ולהמשיך לאכול פתו בדרך מחמת שהזמן דוחקו. והנה העושה כן מכניס עצמו לפלוגתא דרבוותא בדין המשנה מקומו בשעת הסעודה מבית זה לבית אחר שלדעת הרי"ף (פסחים קא:) והרמב"ם (פ"ד מברכות ה"ג) והר"ן (על הרי"ף שם) צריך לברך ברכת המזון למפרע על מה שאכל ולחזור ולברך המוציא על המשך סעודתו. ולדעת התוס' בפסחים שם (ד"ה כשהן) והרשב"ם (שם ע"א ד"ה ה"ג תניא) והרא"ש (שם סי' ו) והמרדכי (שם) והטור (סי' קעח) רשאי להמשיך סעודתו בבית השני מבלי לברך. ואנן קיי"ל כדעת הרמב"ם וסיעתיה וכמש"כ מרן הש"ע בסי' קעח (ס"א) וז"ל "היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חברו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחילה המוציא ואח"כ יגמור סעודתו. אבל אם דיבר עמו בתוך הבית, אע"פ ששינה מקומו מפינה לפינה אין צריך לברך". ודין זה הוא אפילו באופן שהיה בדעתו מתחילת הסעודה להמשיך סעודתו במקום אחר וכמש"כ הרמ"א בהגה שם וז"ל "אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מקרי שינוי מקום. והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד". ע"כ. ומבואר דבשני בתים מקרי שינוי מקום אע"פ שהיה בדעתו לאכול במקום אחר. והיינו לשיטת הרמב"ם והש"ע וכמש"כ הב"ח (סי' קעח) דהרמ"א מיירי אליבא דהרמב"ם עיי"ש. ועי' במש"כ הט"ז ס"ק ט. אמנם הרמ"א עצמו פסק בסעיף ב' בהגהה כדעת התוס' והרא"ש וסיעתם. ובשיטה זו קיימי הרבה אחרונים, ומהם הב"ח (שם), והט"ז (ס"ק ט), ושו"ע הרב (אות ג), והחיי אדם (כלל נ"ט אות טו), והקיצור שו"ע (סי' מ"ב אות יט). וכן פסקו היפה ללב (אות ב) והגרי"ח ז"ל בספר בן איש חי (בהעלותך אות ב) וכף החיים (ס"ק א) ועוד, משום שספק ברכות להקל.
הרי שלדעת מרן הש"ע לא מועילה הברכה שבירך בביתו למה שאוכל בדרך. ובודאי שגם לאחרונים שפסקו שאין צריך לחזור ולברך משום ספק ברכות להקל אין ראוי לנהוג כן לכתחילה להכניס עצמו לפלוגתא ולספק ברכות.
ב. והנראה נכון במי שהזמן דוחקו עד שמוכרח לאכול בדרכו, שאם יש באפשרותו ליטול ידיו סמוך לרכב, הנכון ביותר שיטול ידיו שם ויברך ענט"י ויכנס מיד לרכב ויברך המוציא וכשיסיים סעודתו יברך ברכת המזון ברכב. ואע"פ שאינו מברך במקום שאכל, שהרי בנסיעתו עובר ממקום למקום, מ"מ שפיר דמי. וכדמצינו בהולכי דרכים שרשאים לאכול דרך הילוכם ולברך במקום שסיימו וכמש"כ מרן בש"ע סי' קעח (ס"ה) וז"ל אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר, אינו מברך ברהמ"ז אלא במקום השני, כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכים במקום סיום אכילתם. ע"כ. ואע"פ שהרישא מיירי בדיעבד, שהרי הפוסק מאכילתו והולך למקום אחר יש לו לברך תחילה ברהמ"ז על מה שאכל במקום הראשון ולא להמתין לסוף לברך ברהמ"ז אחת על שתי אכילותיו, וכמש"כ בש"ע שם בריש הסימן, מ"מ הסיפא דמיירי בהולכי דרכים, הואיל ומתחילים אכילתם בדרך ואוכלים דרך הילוכם, מותרים לעשות כן. וכמש"כ המג"א שם (ס"ק יא) שדוקא אם אכל ‘במקום' אחד, שקבע מקום לאכילתו, לא מהני דעתו להמשיך אכילתו במקום אחר וכמ"ש הרמ"א לעיל ס"א, אבל הולכי דרכים מותרים לאכול דרך הילוכם, כיון שמתחילה לא קבעו מקום לאכילתם וממילא אין נחשבין כלל עי"ז עוקרין ממקומן. וכמו שכתב הרמב"ם פ"ד מברכות (ה"א) וז"ל, כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל. אבל כשהוא מהלך, יושב במקום שפסק ויברך. ע"כ מהמג"א (וע"ע במג"א ס"ק י). וכן פסק בכף החיים שם (ס"ק) לג) ובמשנה ברורה (ס"ק מב). והכא נמי הואיל ומתחיל סעודתו ברכבו המיועד לנסיעה ופותח בנסיעה, יברך ברהמ"ז בסוף סעודתו על אף שהוא במקום אחר. ואפי' להט"ז שם (ס"ק ט) שפירש דברי הש"ע באופן אחר, שגם מש"כ ברישא אם אכל פת וכו' ר"ל שמותר לעשות כן לכתחילה ומיירי שהיה תחילה דעתו ע"ז דומיא דהולכי דרכים דסיפא, ודלא כהרמ"א בסעיף א' שכתב בדעת הרמב"ם והש"ע דלא מהני שתהא דעתו מתחילה לאכול במקום אחר, וכהט"ז פירש גם הפרי מגדים באשל אברהם (ס"ק יא) וכתב לדקדק כן מלשון הש"ע "כמו שנהגו הולכי דרכים וכו'" דמשמע שהרישא והסיפא מיירי באותו אופן, מ"מ בניד"ד לכו"ע מותר לעשות כן כיון שאוכל דרך הליכתו וגם דעתו מתחילה לעשות כן. והכא עדיף מהולכי דרכים כיון שסועד ברכב שהוא כחדר בפני עצמו ומברך במקום שקבע סעודתו ורק הרכב שינה מקומו, ואינו כשינוי מקום של הולכי דרכים שהוא שינוי גמור (ועי' קידושין לג: ויש לדון ברכב גדול או קטן ואכמ"ל. ומ"מ לדינא אף בלא טעם זה רשאי לעשות כן וכמבואר).
ג. ונראה עוד שאם מחמת איזה סיבה אינו יכול ליטול ידיו סמוך לרכב, רשאי ליטול ידיו בביתו, וירד בעוד ידיו רטובות ויברך סמוך לכניסתו לרכב וינגב ידיו. ואם עד שיגיע לרכב תתנגב הרטיבות שבידיו, יברך בביתו ענט"י וינגב ידיו ומיד ילך לרכבו ולא יסיח דעתו משמירת ידיו ויברך המוציא. ואע"פ שבגמ' ברכות (מב.) איתא שלש תכיפות הן וכו' תיכף לנטילת ידים ברכה, ועפ"ז כתב הטור (סי' קסו) "וינגב ידיו היטב ויברך ברכת המוציא מיד". וכתב שכן משמע בירושלמי דתיכף לנט"י ברכה קאי על מים ראשונים ולא על מים אחרונים, דאיתא בירושלמי ברכות (פ"א ה"א) התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק כל אותה סעודה. ע"כ. משמע דקודם הסעודה מיירי. וכתב שהרא"ש היה רגיל שלא להפסיק (פי' בשהיה) ושלא לדבר אף במים ראשונים. מ"מ דעת הרמב"ם אינה כן שכתב (פ"ו מברכות ה"כ) ותיכף לנטילת ידים ברכת המזון ע"כ. ומוכח שמפרש דקאי אמים אחרונים. וכ"כ הטור בשם הרי"ף (ובבית יוסף שם כתב איני יודע מהיכן למד כן, שהרי"ף לא כתב בזה אלא דברי הגמ' וכל מה שאפשר לפרש בלשון הגמ' יש לפרשו בלשון הרי"ף ועי' בב"ח שמצא לזה מקור בדברי הרי"ף). וכן פירש רש"י בסוגיה שם דקאי אמים אחרונים, וכ"כ בהגהות מיימוניות (שם אות ע), וכ"כ הטור בשם רבינו יואל. ומרן הש"ע כתב בסי' קסו (ס"א) בזה"ל, יש אומרים שאין צריך להיזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך להיזהר, וטוב להיזהר. ע"כ. ואע"פ שכלל נקוט בידינו יש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים בתרא, כאן גילה דעתו וסיים וטוב להיזהר. (ועי' בכעין זה בש"ע סי' שב ס"ג בדין קיפול בשבת שלא כסדר קיפולו הראשון שכתב דעת המתירין בלשון ויש מי שאומר, ויש מן האחרונים ז"ל שפירשו שהדעה הראשונה שכתבה בסתם חולקת על דעה זו וכתבו שהלכה כסתם, ויש שכתבו שאף אם פליגא אדעה קמייתא מ"מ לפי שמרן הש"ע סיים וכתב על דברי המתיר ונראין דבריו, תו ליכא בזה הכלל דסתם ויש הלכה כסתם, וכן עיקר) והכריע כן בשלחנו הטהור על פי מה שכתב בבית יוסף על המוכח מהירושלמי דאמים ראשונים קאי "וכן נכון לעשות להיזהר גם במים ראשונים". ע"כ. הרי שהוא בגדר טוב ונכון לעשות לכתחילה לחוש לדעת האוסרים, אבל במקום צורך כבנידון דידן, רשאי ליטול ידיו בביתו ולברך, ויזהר שלא ישיח דעתו משמירת ידיו, וכשיכנס לרכבו יברך המוציא.
ד. אמנם הב"ח הקשה לשיטת הרי"ף והרמב"ם מהא דאיתא בגמ' ברכות (נב:) לטעם אחד דבית הלל דס"ל מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ולא להפך הוא משום "שתיכף לנטילת ידים סעודה" ר"ל והמזיגה הוי הפסק. והוא מהתוספתא ברכות (פרק ה, כו) ושם הלשון דבר אחר אין נטילת ידים אלא סמוך לסעודה. ובתוספות (נב: ד"ה תיכף) כתבו והאי דלא חשיב ליה לעיל מב. בהדי אידך תכיפות, משום דשנויה בברייתא לא חש למתנייה. ע"כ ומבואר דס"ל לתפוס עיקר לדינא כדבר אחר שבברייתא וכן משמע דעת רבינו יונה שם. וסיים הב"ח וצ"ל דהרי"ף והרמב"ם חולקים אמש"כ התוס' אלא ס"ל מדלא חשיב ליה בהדי אינך תכיפות אלמא אין לחוש להפסק בין נט"י להמוציא. שוב מצאתי בתוס' פסחים (קו: ד"ה זימנין) הקשו מכאן למאי דמשמע התם דקידוש לא הוי הסח הדעת, וכי מזיגת הכוס הוי טפי היסח הדעת מקידוש, ותירצו דשאני מזיגה שהיא בחמין וצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר והוי טפי היסח הדעת מקידוש. עכ"ל. עכת"ד הב"ח. וכ"כ הט"ז (ס"ק א) שאף להמתירים אסור לעשות מעשה בינתיים ואפי' בעושה מעשה כתבו התוס' שדוקא במעשה הצריך דקדוק גדול אסור להפסיק. עיי"ש. וא"כ בניד"ד יש לו עכ"פ לסדר לפני שנוטל ידיו את כל ענייניו שיש בהם כדי להטריד את דעתו, ואח"כ יטול ידיו ויקח פתו וחפציו וילך לרכבו ושם יאכל.
ה. ואע"פ שהרמ"א בדרכי משה סי' קסו (ס"ק א) הביא מש"כ התוס' סוטה (לט. ד"ה כל כהן) דאם שהה כדי מהלך כ"ב אמות תו לא מקרי תכיפה ופסק כן בהגה שם בדין מים ראשונים וז"ל, "ואם שהה כדי הילוך כ"ב אמה מקרי הפסק", מ"מ להלכה אנן נקטינן כמרן הש"ע והוא ז"ל חשש לירושלמי רק בלשון וטוב להיזהר, וא"כ יש לומר שבמקום צורך מוקמינן ליה אעיקרא דדינא כדעת הסוברים דשרי להפסיק בין נטילה להמוציא. ובפרט שאפשר שאף להאוסרים להפסיק בין נט"י לסעודה אינו אלא כששוהה שהייה של בטלה, שיושב וממתין, שבזה אמרו דהוי הפסק, או כשמוזג את הכוס, שהרי זה עוסק בדבר אחר המסיח את דעתו, אבל אם נוטל ידיו ומיד צועד והולך למקום שאוכל שם, לא הוי הפסק לכו"ע כיון שעוסק בעניין הסעודה שפונה למקום סעודתו, ושרי לכו"ע אף אם הולך יותר מכ"ב אמה. וסברה גדולה יש בזה. ועי' בסי' קסז ס"ו. וכן יש לדקדק מדברי התוס' שנקטו בלשונם ‘ששוהה' כדי הילוך כ"ב אמות. ועי' בכף החיים (ס"ק ג) במש"כ גבי התרת החגורה. ועוד יש להוסיף ע"פ המבואר בתוס' פסחים הנ"ל שלא אסרו להפסיק בין נטילה לסעודה אלא במעשה שצריך דקדוק גדול ונתינת הדעת לו, דזה דוקא הוי היסח הדעת, והן אמת שהב"ח והט"ז העמידו דעת המתירים בשיטה זו, מ"מ אפשר ליזיל בתר איפכא שאפשר שאף להירושלמי שהצריך לתכוף ברכת נט"י לסעודה לא אתא אלא לאפוקי מעשה המסיח את הדעת אבל שהיה שרי. ואע"פ שנקט לשון תכיפה, מ"מ הא גם הבבלי שהקשו ממנו התוס' נקט לשון תכיפה ואפ"ה פירשו כפירושם. ועוד שאף בירושלמי לא נכתב בלשון דין, אלא רק שהתוכף ברכה לנט"י מקבל שכר שאינו ניזוק באותה סעודה. ועוי"ל שלפי שבדיעבד לכו"ע אין צריך לחזור וליטול, וכמש"כ הפמ"ג במש"ז (ס"ק ב) וכ"כ בכף החיים (ס"ק ח) בשם כמה אחרונים וכ"פ במשנב"ר (ס"ק ו), הכא שהוא שעת הדחק כדיעבד דמי.
ולמותר לציין שאם על אף חובת הזהירות בנסיעה הנוהג ברכב הוא האוכל, חייב עכ"פ להחנות את רכבו בשעה שמברך ברכת המזון וכדאיתא בש"ע סי' קפג סי"ב שאסור לברך והוא עוסק במלאכתו וכ"פ בשנית בסי' קצא ס"ג. ועיי"ש במשנב"ר (ס"ק ו) שבסי' קפג מיירי שהתחיל במלאכה ואח"כ רוצה לברך, ובסי' קצא מיירי שהתחיל לברך ורוצה לעסוק במלאכה, ותרוויהו אסירי. ונמצא שאע"פ שכבר היה נוהג ברכב קדם תחילת הברכה אסור להתחיל לברך עד שיחנה ופשוט. (ויש להסתפק אם חייב להחנות רכבו בשולי הדרך עם סיום אכילתו ולברך או שמא רשאי להמתין עד שיגיע למחוז חפצו ויברך שם. וצדדי הספק, שהולכי דרכים בודאי צריכים לברך במקום שסיימו ואינם רשאים להמשיך קודם שיברכו, לפי שמקום זה הוא הנחשב מקום אכילתם אע"פ שלא אכלו שם כל סעודתם וכמש"כ הש"ע סי' קעה ס"ה שיברכו ‘במקום שסיימו', והיינו מהטעמים שכתבו המג"א והט"ז הנזכרים לעיל, אבל הנוסע ברכב אפשר שכיון שמגיע למחוז חפצו עם המקום שישב בו דהיינו הרכב, שפיר חשיב מברך במקום שסיים בו סעודתו או דלמא לא שנא. וראשון נראה עיקר ובלבד שיודע בעצמו שיזכור לברך כשיגיע למחוז חפצו וגם שלא יעבור עד אז שיעור עיכול שהוא שבעים ושתיים דקות מסיום האכילה).
המורם מכל האמור: מי שזמנו דחוק עד שצריך לאכול פתו בשעת נסיעתו ברכב, הדרך העדיפה היא שיטול ידיו סמוך לרכב ויכנס מיד לרכבו ויברך המוציא. (ובשעה שאוחז בהגה הרכב אסור לברך ברכת המזון בעודו נוסע אלא יחנה רכבו בשולי הדרך ויברך או ימתין עד שיגיע למחוז חפצו ויברך ברכב, והוא שבטוח בעצמו שלא ישכח לברך לכשיגיע, ושלא יעברו שבעים ושתים דקות מסיום אכילתו. אמנם הנוהג ברכב יש לו להימנע מלאחוז בפת ולאכול בעת נסיעתו משום סכנה). ואם אינו יכול ליטול ידיו סמוך לרכב, רשאי ליטול ידיו בביתו ויצא מיד ויברך וינגב ידיו סמוך לרכב. ואם עד שיגיע למקום הרכב יתנגבו ידיו, רשאי לברך על נטילת ידים ולנגב ידיו בביתו ומיד ייגש לרכב בלא שיסיח דעתו משמירת ידיו ויברך המוציא. הנלע"ד כתבתי וה' יאיר עיננו בתורתו אמן.