חלק אורח חיים · סימן ז
המברך בביתו על דבר מאכל בסתם אם פוטר מה שמבקש אח"כ לאכול
נשאלתי אודות דבר המצוי שמברך בביתו על פרי וכדו' בסתם, בשעה שאין בדעתו לאכול דבר נוסף שברכתו כברכה זו, אבל גם לא נתכוון בפירוש שמברך רק על זה שאוכל עתה, ואח"כ מבקש לאכול דבר שברכתו כברכה זו שבירך, האם נפטר בברכה הראשונה שבירך בסתם.
תשובה: הנה בפשטות היה נראה שכל שאינו אורח, אלא מברך בביתו בסתמא, דעתו רק על מה שמברך עליו, וכל שחוזר אח"כ ומבקש לאכול משהו אחר הוי כנמלך וצריך לחזור ולברך עליו. אלא שבטור (סימן רו) כתב "מי שבירך על פירות שלפניו, ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, אין צריך לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך". ומשמע שאע"פ שלא נתכוון בברכתו לפירות שהביאו לפניו אח"כ אין צריך לחזור ולברך. ובבית יוסף שם כתב ע"ז, "ואח"כ הביאו לו מאותו המין, נראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש, אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון". ע"כ. ובב"י ס"ס קעט כתב שדברי הטור חולקים על מש"כ הכל בו (הל' סעודה סי' כד) שאם אין כל הפירות לפניו בשעה אחת, מברך על כל אחד ואחד לבדו ברכה ראשונה מפני היסח הדעת. וסיים הבית יוסף וכבר כתבתי בסי' קעז שנראים דברי רבנו (הטור). וכן פסק בש"ע (סי' רו ס"ה) שמי שבירך על הפירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אין צריך לברך. ע"כ. וצריך להבין טעם הדבר ואם הוא ממש כניד"ד. והנה במקור הדין כתב הבית יוסף שם ודין זה נראה שהוא נלמד ממה שכתב הרשב"א (ברכות מא: ד"ה אמר ר"פ) גבי דברים הבאים בסעודה בשם הר' זרחיה (בעל המאור כט.) דלפירוש רש"י (מא:) רב פפא אשמועינן שאע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת, כיון דללפת הפת הם באים, אינם טעונים ברכה כלל. וכ"כ הרב מנוח (ספר המנוחה פ"ד ה"י) דהכי משמע מירושלמי דאמת המים, וכדאמרינן (נא:) כולה חדא נבגא היא. וכן כתב בספר אהל מועד (דרך א נתיב ה) עכ"ל הב"י.
וצריך להבין מה דמיון הנדון לראיה. והרי טעם הדבר שפירות שהביאו לפניו בשעת הסעודה אינם טעונים ברכה הוא משום שהם טפלים לפת שבירך עליה, וכל זמן שהוא בתוך הסעודה ברכתו שבירך על הפת קיימת, וממילא כל הטפל לפת פטור ג"כ מברכה. משא"כ בנד"ד שבירך על פרי אחד ואכלו הרי עם תום אכילתו את הפרי שבירך עליו תמה גם ברכתו, ומה ראיה היא לזה. וגם הראיה שהביא מאמת המים שמברך עתה ושותה המים הבאים במרוצתם לכאורה יש לדחות דהתם ודאי שיבואו המים אח"כ ודעתו עליהם וכמש"כ הבית יוסף עצמו קדם לכן לבאר מש"כ הרמב"ם (פ"ד מברכות ה"י) שצריך לברך על מה שלפניו. אבל בניד"ד שלא ידע שעתידים להביא לפניו פירות אחרים וגם אילו היה יודע שמבקשים להביא לפניו עכ"פ אינו ודאי שיביאו לו וכמש"כ הב"י לעיל מיניה, י"ל שצריך לברך.
ב. והנראה נכון ליישב כל זה וממלא תתיישב גם הסברא שכתבנו בתחילת דברינו בנידון השאלה, שמש"כ הטור והש"ע מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו וכו', ‘הביאו לו' דוקא, והיינו דמיירי ביושב בביתו ואוכל פירות. שבאופן זה, בסתמא אמרינן שדעתו על כל הפירות שיביאו לפניו כיון שדרך הוא (עכ"פ בזמנם) שאשתו או אנשי ביתו מביאים לפניו עוד פירות. וזה עצמו טעם הדבר שפירות שמביאים לפניו בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה וכדמוכח ממש"כ הבית יוסף בסי' קעז דהני מילי בפירות שהביאו לפניו אנשי ביתו, דכיון דדעתיה עלייהו, כי אינם בשלחן בשעת ברכה מאי הוי, ולפיכך אינו מברך עליהם (ומצד שלא בירך את ברכתם סגי בברכת הפת כיון שבאים ללפת את הפת), אבל היכא שאחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם ולא היה דעתו עליהם, אע"פ שהם דברים שהדרך ללפת בהם את הפת, צריך לברך עליהם ברכה ראשונה. שהרי זה ממש בגדר נמלך שקובע ברכה לפניו (ועיי"ש בב"י שמצא כן בספר הפרדס). ונמצא שהבנת מרן הב"י ז"ל בדברי הרשב"א ובעל המאור שאינו מברך על פירות הבאים בתוך הסעודה, אינה כהבנתנו בקושייתו שכל דבר המלפת את הפת נפטר בברכת המוציא אע"פ שלא היה כלול בדעתו בשעת ברכתו, אלא דוקא דברים שדרכם לבוא, אע"פ שלא ידע איזה פירות יביאו לפניו, בסתמא דעתו על כל מה שהדרך להביא בסעודה. ושפיר למד מזה מרן הבית יוסף ז"ל שכל היושב בביתו ואוכל פירות, בסתמא דעתו בברכתו על כל הפירות שיביאו לפניו אנשי ביתו כיון שכן הוא הדרך. ואתי שפיר נמי הראיה שהביא מאמת המים שאע"פ שאין המים שישתה בסוף ברכתו נמצאים לפניו בשעה שמברך, מ"מ כיון שדעתו עליהם נפטרים בברכתו. וביאור זה נראה מוכרח ומוכח בדעתו ז"ל. ולפ"ז נמצא ברור שבנידון השאלה שנמצא בביתו ונוטל דבר מאכל ומברך עליו, ואח"כ עלה בדעתו שרוצה לאכול דבר אחר שאינו מונח לפניו וברכתו כברכת מה שאכל, ולא היתה דעתו להדיא עליו, אין לומר דמסתמא דעתו עליו, כיון שבביתו נוטל משלו כרצונו ואוכל, ואינו כבזמנם שהיה יושב ואוכל פירות ומצוי שמביאים לפניו עוד ממינים שונים, וא"כ ודאי שבניד"ד אין דעתו כלל על השאר שאינם לפניו והוי נמלך ממש שצריך לברך על מה שאוכל אח"כ (ומכלל הדברים יתבאר שאין נידון השאלה דידן שייך כלל למש"כ האחרונים לדון בדעת מרן הש"ע ז"ל אם אפי' בסתם ס"ל שאין צורך לחזור ולברך. עי' מג"א וט"ז ואליה רבה ומאמר מרדכי על סעיף זה. וע"ע בביאור הגר"א וכף החיים (ס"ק ח) ובן איש חי (פר' בלק אות ז). ובנידונם קיימא לן סב"ל).
נמצא להלכה ולמעשה שדוקא באורח שבירך על דבר אחד והביאו לפניו עוד דברים אחרים שברכתם כברכת הראשון, אינו חוזר ומברך לפי שדעתו על בעל הבית. אבל המברך בביתו בסתמא ולא נתכוון בפירוש לפטור בברכתו כל מה שיעלה ברצונו לאכול עוד אח"כ בסמוך, דעתו רק על מה שמברך עליו, וכל שחוזר אח"כ ומבקש לאכול משהו אחר שברכתו כברכת הראשון, צריך לחזור ולברך עליו. והי"ת יאיר עינינו בתורתו, אמן.