אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים › סימן ו

נזר כהן

חלק אורח חיים · סימן ו

סימן ה

בדבר הברכה הראויה לפירות וירקות שנתמעכו או נתרסקו וכגון אבוקדו או תפוח אדמה מעוכים (פירה), ממרח תמרים, רסק תפוחים וכדו'.

בס"ד. י"ב טבת תשנ"ו לפ"ק.

תשובה: בגמ' ברכות (לח.) אמר ליה ההוא מרבנן לרבא טרימא מהו (מה מברכין עליו. ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק. רש"י) לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה וכו' אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה אמר ליה חשילתא ודאי קאמרת (דבר מעוך שאלתני. רש"י) ואדכרתן מילתא הא דאמר רב אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא (שאינו מפסידה, אלמא דבמילתיה קאי, וכיון דהכי הוא מברכין עליה בורא פרי העץ. רש"י) ואסור לעשות מהן שכר. והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. והנה מדפירש"י 'דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק' משמע שלפי שאינו מרוסק לגמרי נידון כחתיכות של פרי שברכתן נותרה כברכת הפרי השלם ומברכין עליה בורא פרי העץ. וזהו דמסיק בגמ' 'במילתייהו קיימי כדמעיקרא', אבל אם נתרסק לגמרי יורד מדרגתו ומברכתו המקורית. וכ"כ הבית יוסף (סי' רב) בדעת רש"י ושכן משמע מדברי הטור שכתב (שם) שעל 'תמרים שכתשן קצת ואינן מרוסקין לגמרי', מברך בורא פרי העץ. ושכן פסק בתרומת הדשן (סי' כט). ע"כ. וכפירוש רש"י כתב גם רבינו יהודה בר ברכיה בן אחי הרז"ה בעל המאור בשיטה על הרי"ף, וכן כתב הריטב"א בחי' (שם) להדיא שאם נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן אין מברכין עליהם אלא שהכל. וכלשונו כתב בשטמ"ק שם (ועיי"ש שפירש חשילתא פי' תמרים שמפצעים אותם ומתוך הכתישה נדבקין זה עם זה כעין עיגולי דבילה. ובגדר לא נתרסק לגמרי עי' כף החיים סי' רב אות נה שנסתפק אם מרסקין הקרא במורג (מגרדת) אם חשיב צורתו נכרת. אבל בספר אור לציון ח"ב (פי"ד תשובה יב) כתב שכל שהחתיכות אינן קטנות מגודל שומשום שהוא הפרי הקטן ביותר חשיב לא נתרסק לגמרי. משום שלא מסתבר שעל שומשום יברך בורא פה"א ועל פרי שריסקו והוא בגודל שומשום יברך שהכל, שכיון שאינו קטן מן השומשום חשיבות פרי עליו. ועע"ש תשובה יא).

אבל הרמב"ם (פ"ח מברכות ה"ד) כתב תמרים שמיעכן ביד והוציא גרעינים שלהם ועשאם כמו עיסה מברך עליהם תחילה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכן פסק מרן הש"ע בסי' שב ס"ז. ומבואר בבית יוסף שם שהרמב"ם חולק על דברי רש"י וסיעתיה וסובר שאפילו מיעכן עד שנתרסקו לגמרי מברך עליהן בורא פרי העץ. ושמע מינה שכן דעת מרן הש"ע ז"ל לדינא. וכן מבואר ממש"כ עוד בש"ע סי' רד סי"א חבושים או גינדא"ש או ורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש, הפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל, 'אפילו הם כתושים ביותר'. הלכך מברך על חבושים וגינדא"ש בורא פרי העץ ועל עשבים בורא פה"א ועל של ורדים בורא פה"א. ע"כ. אבל הרמ"א בהגה בסי' רב ס"ז כתב שלפי המבואר בש"ע יש לברך על פאוידל"א (ריבת פירות) בורא פרי העץ. ויש אומרים לברך עליהם שהכל וטוב לחוש לכתחילה לברך שהכל אבל אם בירך בורא פרי העץ יצא כי כן נראה עיקר. עכ"ד. ועי' במשנב"ר שם שנחלקו האחרונים אם הרמ"א חולק על הש"ע גם בתמרים ולהלכה נקט בתמרים כהש"ע כיון שניכר מהו ועי' בביאה"ל שם. ובס"ק מ' כתב שדין תפוח אדמה מעוך כדין התמרים.

וראיתי ספר אור לציון (ח"ב פי"ד תשובה ב) שפירש מש"כ הרמב"ם תמרים שמיעכן 'ביד', דהיינו דוקא בכה"ג שמיעכן ביד, שאינו מתמעך לגמרי, מברכים עליו בו"פ העץ. אבל אם מיעכן לגמרי במכתשת נחשב נשתנה צורתו ומברכים עליו שהכל נהיה בדברו. ולפ"ז דעת הרמב"ם כדעת רש"י וסיעתו שכל שנתמעך לגמרי מברכים עליו שהכל נהיה בדברו. ואע"פ שבבית יוסף שם כתב שהרמב"ם חולק על רש"י וסובר שאפילו בנתמעך לגמרי מברך בו"פ העץ, ופסק בש"ע כהרמב"ם, מ"מ כיון שלרש"י וסיעתיה צריך לברך שהכל, וכן נראה דקדוק לשון הרמב"ם, וכן כתב הדרישה (ס"ק ד) לבאר בדברי הרמב"ם, יש לחוש לסברתם, שהרי קיי"ל דאמרינן ספק ברכות להקל אף נגד דעת מרן, ויברך עליהם שהכל. עכת"ד עיי"ש. ומש"כ לדקדק מדנקט הרמב"ם תמרים שמיעכן ביד, לענ"ד יש לדחות שהנה ז"ל הרמב"ם דבש תמרים מברכין עליו תחילה שהכל, אבל תמרים שמיעכן ביד וכו' מברך עליהן תחילה בורא פרי העץ. ומבואר שמש"כ תמרים שמיעכן ביד הוא לאפוקי מדבש תמרים הזב מאליו לרוב רכותם, אבל לא לאפוקי מתמרים שמיעכן בכלי, דכלי ויד חד הוא לענין זה. ועל כרחך כן הוא שאל"כ ליפלוג וליתני בדידה, ולאשמעינן רבותא שאפילו על התמרים גופא מברך שהכל אם כתשן במכתשת ולא רק בדבש הזב מהן, ואדאתית למידק מסיפא הכי תידוק מרישא איפכא. (ועי' במש"כ הטור סי' ר"ב גבי פלוגתא דבה"ג ורבינו יצחק בדבש תמרים). ונראה שזהו שהכריחו למרן הש"ע לבאר דעת הרמב"ם דלא כרש"י.

ועכ"פ כמסקנת האור לציון לדינא שיש לברך על המרוסק לגמרי ברכת שהכל מטעם סב"ל, העלה גם הגרי"ח ז"ל בשו"ת רב פעלים ח"ב (סי' כח) שיש לברך עליו שהכל מטעם סב"ל דלא כמרן הש"ע דס"ל לברך בורא פרי העץ ודלא כהב"ח דס"ל לברך בכה"ג בורא פרי האדמה. והביא שגם הרב שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף (אות ט) תמה על מרן ז"ל שכתב לברך בורא פרי העץ, כיון דקי"ל סב"ל וכן נוהגין העולם. והרב יד אהרון ז"ל ג"כ מסיק כהרמ"א לברך שהכל וכן עמא דבר. ועפ"ז כתב ברב פעלים שגם על שקדים הכתושים הרבה ומערבין בהם סוכר, וכן על מרקחת שעושין מן קר"ע, יברך שהכל. וכן על מה שקורין בערבי קאמרדין (לדר) שעושין מן פרי העץ שקורין משמש הבא מדמשק אע"פ שלדעת מרן יש לברך עליו בורא פרי העץ, המנהג פשוט וברור פה עירנו בגדאד לברך עליו שהכל וכ"כ בברכי יוסף (סי' רב ס"ק ב) בשם מהרש"א אזולאי ז"ל, הקאמרדין שעושין מן משמש יברך עליו שהכל. והרב מזמור לאסף (דף קו ע"א) הבין שעל הקאמרדין לכ"ע יברך שהכל ואינו כן כי לסברת מרן ז"ל יברך בורא פרי העץ. עכ"ד שו"ת רב פעלים. ובמגן אברהם סי' רד (ס"ק כב) כתב שמש"כ בש"ע חבושים וכו' ושאר מיני פירות וכו' אפילו הם כתושים ביותר מברך על החבושים בורא פרי העץ, היינו דוקא כשניכר מהותו ותארו אבל אם נפסדה צורתו העצמי מברך שהכל וכמו שכתב הרמ"א בסי' רב סעיף ז. ובסימן רב סעיף ז כתב המג"א (ס"ק יח) על דברי הרמ"א שי"א לברך שהכל, דדוקא בגודגניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי יברך שהכל, אבל בתמרים שנתמעכו לא פליג וסבירא ליה כהרמב"ם והטור דמברך בורא פרי העץ. וכן משמע מדלא פליג הרמ"א בסי' רד סי"א על מש"כ בש"ע שם שאפילו הם כתושים ביותר יברך בורא בפרי העץ, והיינו משום שלא נפסדה צורתן ומודה הרמ"א בכה"ג עכת"ד עיי"ש. ועי' באור לציון הנ"ל (ד"ה ואף) במה שכתב לדחות פירוש המג"א ומסיק שדברי מרן הש"ע כפשוטם שאפילו נתרסקו ביותר לא נשתנתה ברכתם. ורק שלמעשה יש לברך שהכל מטעם סב"ל. עיי"ש. גם בכף החיים (סי' רב אות נז) הסיק שכיון שדין זה לא נפיק מפלוגתא לכן לכתחילה על כל דבר שנתרסק לגמרי ואין צורת הפרי ניכרת יברך לפניו שהכל ולאחריו בנ"ר ורק בדיעבד אם בירך עליו ברכה הראויה לו יצא. וסיים, אך אם אפשר יש להביא מאותו המין שאינו מרוסק ולברך עליו ולפטור את זה בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה עכ"ד.

ב. כל קבל דנא ראיתי להגר"י יוסף שליט"א בספרו ילקוט יוסף (ח"ג עמ' תיג) שעל כל מיני פירות או ירקות שנתרסקו כגון תמרים או תפוח אדמה (פירי), מברך כברכת הפרי השלם. וכתב שאע"פ שיש אומרים לברך עליהם שהכל מ"מ כיון שאף לשיטתם אם בירך כברכת הפרי יצא וכמו שכתבו הרמ"א בהגהה והחיי אדם (כלל מא סי' יב), אין שייך לומר בזה הכלל דספק ברכות להקל, ונקטינן כדעת מרן הש"ע שמברך כברכת הפרי השלם. ושכ"כ בברכת יוסף ידיד (דף כב ע"ב) דבכה"ג ליכא למיחש לספק ברכות כיון שלכו"ע אינו מברך לבטלה. עיי"ש כל דבריו. (ומ"מ כתב בעמ' תטז שעל הלדר הנעשה ממשמש מרוסק מברך שהכל כיון שגם שמו נשתנה והנח לישראל במנהגם אולם הרוצה לברך עליו העץ רשאי אף לכתחילה עיי"ש).

ג. והנה הדבר ברור שאף הרמב"ם ומרן הש"ע ז"ל לא בכל פרי אמרו שאע"פ שנתרסק נותר בברכתו, וכמו שכתב בשו"ת דברי נחמיה (סי' יג) להקשות שיש מקומות דמשמע בש"ע שקטניות ופירות שתמעכו ע"י בישול או ע"י טחינה השינוי פועל ירידה בברכה, וכגון בסימן רח סעיף ה וסעיף ח, ויש מקומות דמשמע שאין נגרע מברכתו עי"ז, וכגון בסימן רב סעיף ז וסעיף יג, וסימן רג סעיף ו וסעיף ז, וסימן רד סעיף יא וסוף סימן רה. והו"ד בשדי חמד ח"ו (מערכת ברכות אות לח) וכתב שהאריך שם בדברי הפוסקים ולא העלה דבר חדש חוץ מהסכמות האחרונים.

ונראה לענ"ד שחילוקים אלה נובעים מכלל המוכרח בגמ' ברכות (לו.) ורק נחלקו הרמב"ם ורש"י (שם ובדף לח.) בביאורו, וממילא יצא נפק"מ לברכת ממרח התמרים והפירי וכדו' בזמנינו. שהנה הגאון בעל פמ"ג בספר ראש יוסף (ברכות לח. ד"ה טרימא) הקשה לרש"י וסיעתיה דס"ל שעל פרי שנתרסק לגמרי מברך שהכל, מקמחא דחיטי בדף לו. דלפירש"י הוא קמח רגיל הטחון היטב (ודלא כתוס' שם ד"ה קמחא), ושם נחלקו רב יהודה ורב נחמן בברכתו, דלר"י מברך האדמה, ולר"נ שהכל. וסייע רבא את רב יהודה מדאמרו ר' יוחנן ושמואל שעל שמן זית מברך בורא פרי העץ, הרי שאע"פ שנשתנה נשאר בברכתו, והכי נמי י"ל בקמח, ומשני מי דמי, התם לית ליה עילויא אחרינא, הכא אית ליה עילויא אחרינא בפת, וכי אית ליה עילויא אחרינא לא מברכינן עלה בורא פה"א אלא שהכל. ומשמע דאי לאי דנשתנה לעילויא היתה ברכתו כדמעיקרא, ולרש"י הא כל שנתרסק לגמרי ברכתו שהכל. והניח בצ"ע. ועי' במש"כ ליישב הגאון הנצי"ב בספר מרומי שדה (ברכות לח.). והנראה עיקר בזה ע"פ מש"כ בשו"ת מהרי"ק (שרש מג) בדבר ענבים שמבשלים אותם עד שיעשו עבים שקורין אותם קונפוט"א ונסתפק השואל אם ברכתם שהכל או בורא פרי העץ כיון שנשתנו לעילוי. והשיב מהרי"ק שברכתם שהכל, וראיה מקמחא דחיטי דאמר רב נחמן דמברכין עליו שהכל כיון שנשתנה. ואין לומר דהתם הוא משום דלא נשתנה לעילויא, שהרי מדשני רב נחמן לרבא התם לית ליה עילויא אחרינא אבל הכא אית ליה עילויא אחרינא בפת, משמע שאף הקמח נשתנה לעילויא אלא דאית ליה עילויא אחרינא בפת. דאי לא תימא הכי למה ליה למימר משום עילויא אחרינא, לימא ליה דלא דמי דהתם גבי שמן זית אישתני לעילויא ומשו"ה ברכתו העץ אבל הכא לא אשתני לעילויא, אלא ודאי דאישתני לעילויא אלא דאית ליה עילויא אחרינא. משא"כ בשמן זית.

וכי תימא סוף סוף אין ללמוד דין זה דענבים מבושלים מקמחא דחיטי דברכתן שהכל, דנימא דהתם אית ליה עילויא אחרינא אבל הענבים לית להו עילויא אחרינא, וכדמחלק התם בין קמחא לשמן, חדא, דהכא נמי מאן לימא לן דאישתני לעילויא שהרי לפי דעתי רוב העולם אוכלים יותר ברצון הענבים כברייתן חיין מאותו קונפוט"א. ועוד, שהרי שם פירש"י וז"ל 'עליויא אחרינא, הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא, אבל השמן בא בשינויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו, הלכך פרי הוא' עכ"ל, משמע מתוך לשונו דאי לא דשמן בא לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו, לא היה שייך לחלק ולומר דיותר ראוי בורא פה"א על השמן מעל הקמח, ואע"ג דשמן לית ליה עילויא אחרינא וקמח אית ליה. דאל"כ למה לו לרש"י לומר דזה בא לכלל דרך אכילתו ולעיקר כוונת נטיעתו, לא היה לו לומר כי אם זה היה לו עילויא אחרינא וזה אין לו, אלא ודאי דזה לא מעלה ולא מוריד אי לאו משום דזה בא לכלל אכילתו ולעיקר כוונת נטיעתו וזה לא בא. א"כ הכא גבי האי קונפוט"א של ענבים דלא בא לכלל דרך אכילתו כלל וגם פשיטא דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהאי, ודאי לא עדיף מקמחא דמברכין עליו שהכל. עכ"ד. ונמצא לפ"ז דס"ל לרש"י שפרי שנתרסק לגמרי יצא מכלל פרי. אך אם נשתנה לעילויא ע"י הריסוק ובא בכך לכלל דרך אכילתו שלכך ניטע, ברכתו כעיקר הפרי, כיון שזהו הפרי וכך צורתו להאכל. אבל במה שנשתנה לעילויא אין די, שאם עדיין לא בא לכלל דרך אכילתו וכגון קמחא דחיטי דאית ליה עילוא אחרינא בפת, הרי סוף סוף יצא מכלל פרי וברכתו שהכל, אע"פ שכשנעשית החיטה קמח כבר נשתנתה לעילויא וכמו שדייק המהרי"ק מדנקט בגמ' דאית ליה עילויא אחריתי. ומעתה מיושבת תמיהת הראש יוסף, שע"פ המבואר א"א לגמ' לתרץ דשמן ברכתו העץ מטעם שנשתנה לעילויא משא"כ קמחא דחיטי, כיון שגם קמחא דחיטי נשתנה לעילויא, ורק החילוק כדמתרץ בגמ' דשמן בא לכלל דרך אכילתו שלכך ניטע ויש לעיו שם עיקר הפרי, משא"כ קימחא דחיטי דאית ליה עילויא אחרינא כפת הרי יצא מכלל פרי כיון שנתרסק, ואע"פ שנשתנה לעילויא מ"מ אין עליו שם הפרי כיון שלכלל דרך אכילתו שלכך ניטע לא הגיע [ובזה אתי שפיר נמי הא דלכאו' יקשה לרש"י מדף לח. אמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עילויה שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא, ומשמע דאי לאו האי טעמא שהוא כזיעה טפילה המופרשת מהפרי אילו הייתה לו חשיבות ונידון כחלק מהפרי היה לנו לברך עליו בורא פרי העץ, וקשה דאטו עדיף הדבש הזה מגוף הפרי שריסקו לגמרי דברכתו שהכל. ולפמשנ"ת אתי שפיר, שתמרים מרוסקים אין עיקרו ניטע לכך והרי זה יצא מכלל פרי וברכתו שהכל, אא"כ לא נתרסק לגמרי דאז אכתי יש כאן חתיכות תמרים דשם פרי עליהם. אבל דובשא דתמרי דהוי גם שינוי לעילויא וגם בא לכלל דרך אכילתו שלכך ניטע כדרך זמנם שאמנם היו אוכלים תמרים אבל עיקר חשיבות התמרים היה בדבש כדמוכח בכמה עובדי בגמ' ואף הפסוק כינה התמרים משו"ה בשם דבש, שהיה שימוש הדבש בתמרים כשימוש השמן בזיתים שהפירות נאכלים אבל עיקרם ביוצא מהם. ומשו"ה אי לאו טעמא דדבש התמרים זיעה בעלמא הוא היתה ברכתו בורא פרי העץ. וע"ע בזה בקהילות יעקב ברכות סי' כג].

ד. ועתה עפ"ז יאירו דברי הרמב"ם והש"ע, שהנה האי דיוקא דהמהרי"ק דמדנקט בגמ' שהקמח אית ליה עילויא 'אחרינא' בפת משמע שאף עתה שנטחן עילויא הוא אלא דאית לה עוד עילויא אחרינא, דיוקא אלימתא היא וצ"ל דכו"ע מודו בה. וא"כ מה שפירשו הרמב"ם והש"ע דהא דטרימא מברכין עליה בורא פרי העץ הוא אפילו בנתרסק לגמרי, על כרחך הוא דוקא משום דס"ל שנשתנה בכך לעילויא לנוחות האכילה וכדומה ולית ליה עילויא אחרינא להמשיך ולהשביחו, ולכן אע"פ שנתמעך במילתיה קאי. (אלא שלשיטתם אין צריך שיהיה עיקרו ניטע לכך. ואפשר דזהו יסוד המחלוקת בין רש"י לרמב"ם, דתמרים מרוסקים לגמרי ודאי דאין עיקר התמרים ניטע לכך לכו"ע, אבל נשתנה לעילויא לכו"ע, ולרמב"ם די בשינוי לעילויא כדי שישאר עליו שם עיקר הפרי וברכתו בורא פרי העץ, ולרש"י בעינן שיהיה עיקרו ניטע לכך, ובלא זה יצא מכלל הפרי וברכתו שהכל). וזהו דמצינו בקמחא דחיטי שאם לא היה לו עילויא אחרינא בפת היתה ברכתו בורא פה"א כעיקר הפרי כיון שע"י הטחינה נשתנה לעילויא. אבל לפי שאין זה סוף עילויו אין זה בחשיבות כעיקר הפרי, שעיקר הפרי הוא או בשלמותו או בסוף עילויו לאחר עיבודו, ובין זה לזה ברכתו שהכל. ובזה מיושבת הסתירה לכאו' בש"ע מדין התמרים שנתמעכו שברכתן העץ למש"כ בסי' רה ס"ד חתכן לחתיכות קטנות לא נשתנית ברכתן מפני כך. ע"כ. ומשמע שאם ריסקן ומיעכן משתנית ברכתן עי"כ ולהמבואר אתי שפיר ששאר ירקות ופירות ריסוקן לאו לעילויא. ולפ"ז מש"כ בש"ע סי' רג ס"ז בשמים שחוקים המעורבים עם סוכר מברך עליהם כברכת אותם בשמים. ע"כ. הוא משום שלפי שדרך הבשמים להיאכל כתושים הוי שינוי לעילויא (אמנם בזה כו"ע מודו כיון שעיקרו ניטע לכך). וכתב עוד בסי' רד סי"א שחבושים וורדים ושאר מיני פירות שמרקחים בדבש אפילו הם כתושים ביותר מברך כעיקר הפרי, עיי"ש, דהיינו שלפי שהדרך לרקוח פירות אלו בדבש וכדמשמע בלשון שנקט ושאר מיני פירות 'שמרקחים' וכו', ולא כתב 'שריקחום', לפיכך אע"פ שנאכלין חיים כמו מבושלים, וכמש"כ בב"י שם, מ"מ ריקוחן כתושים משביחן והוי שינוי לעילויא ומשו"ה ברכתן כעיקרן. ומש"כ בסי' רה ס"ד חתכן לחתיכות קטנות לא נשתנית ברכתן מפני כך, דמדשמע שאילו רסקן לגמרי נשתנית ברכתן, היינו ברוב ככל הפירות והירקות כתפוחים ואגסים וכדומה שריסוקן אינו משביחן ונפקי מכלל הפרי. ובזה אתי שפיר שיסוד דין פירות המרוסקין שוה ליסוד שאר הלכות ברכת הפירות, שבאותו פרי גופא משתנית הברכה ע"פ עיקר חשיבות הפרי כהא דסי' רב ס"ב שעל הבוסר מברך ב"פ האדמה ורק משהגיע לכפול הלבן מברך ב"פ העץ, וכחילוק הברכות שבצלף מבואר שם ס"ו, וכהא שכל שהמבושל טוב מהחי מברך על המבושל כעיקר הפרי והאוכלו חי מוריד ברכתו כדאיתא שם סי"ב וסי' רה ס"א. והא דעל פת דוחן מברך שהכל וכמש"כ הרמב"ם (פ"ג ה"י) והש"ע (סי' רח ס"ח), הוא משום שאע"פ שנשתנה לעילויא מ"מ יצא מכלל שם פרי ונכנס לשם פת, ועל פת א"א לברך בורא 'פרי', וברכת המוציא א"א לברך אלא על ה' מינים. וכמש"כ הפמ"ג שם. וע"ע בשו"ת חת"ס (סי' נ). ואע"פ שבירושלמי (פ"ו דברכות ה"א) איתא לא אמר אלא חוץ מן הפת, הא שאר כל הדברים אע"פ ששחוקים, בעינם הם. ע"כ. ומוכח דלהירושלמי כל הפירות שכתשם היטב אינם יורדים מברכתם. מ"מ הא להירושלמי על על המשקים הנסחטים מן הפירות מברך כעיקר הפרי וכמש"כ שם במראה הפנים. ונמצא בשיטה אחרת איכא להירושלמי הא ודלא כתלמודא דידן.

ה. וגדר נשתנה לעילויא משמע מדברי מהרי"ק הנז"ל דהיינו שיותר נאכל ברצון ע"י השינוי מבלא השינוי. וכן הוא פשט לשון נשתנה לעילוי שהשביח המאכל ע"י השינוי ומשמע שאם נאכל ברצון שוה קדם ולאחר השינוי אין זה שינוי לעילוי, ויורד מברכתו ע"י הריסוק כיון שיצא מכלל הפרי. וא"כ נמצא שממרח התמרים בזמנינו שנשתנה לגריעותא שהרי כמעט אין מי שיעדיף לאוכלו כך מלאכול תמרים שלמים (ובדר"כ משמש למילוי עוגות גם אם אין מעורב בו דברים אחרים כסוכר מושחם וכדומה) ברכתו שהכל גם לדעת הרמב"ם ומרן הש"ע. ומהאי טעמא יש לברך גם על הלדר העשוי ממשמש מרוסק ברכת שהכל, שלפי שרוב העולם מעדיפים לאכול המשמש כמות שהוא חי או מבושל במי סוכר כמצוי בקופסאות שימורים, ונמצא שאין ריסוקו שינוי לעילויא י"ל דלכו"ע ברכתו שהכל וכמש"כ המזמור לאסף שהביא ברב פעלים דכו"ע מודו בזה שיברך עליו ברכת שהכל (ואין הספר תח"י לראות טעמו). ורק דבר שיותר נאכל ברצון ע"י הריסוק, וכגון תפוח אדמה מבושל ומעוך הנקרא 'פירי', שבמצב זה של בישול משביח לאכילה ע"י מעיכתו (כן נראה שיש לדון השבחתו ולא בהשוואה למצבו באופנים אחרים כגון תפו"א מטוגן שאפשר שהוא עדיף לרובא דאינשי מה'פירי'), לדעת הרמב"ם ומרן הש"ע ברכתו כעיקר הפרי וביה שייכא הסברא שכתב הילקו"י שכיון שאף להחולקים אם בירך כעיקר הפרי יצא, אין שייך בזה הכלל דסב"ל. אבל על דבר שנשתנה לגריעותא בריסוקו, או אף אם שווה בדרגתו לשאינו מרוסק, ברכתו שהכל לכו"ע. [אלא שמעתה קמה גם ניצבה ביתר שאת תמיהת הגרש"ז אוירבאך זצ"ל במנחת שלמה (סי' צא אות ב) מפני מה אין הספרדים מברכים בורא פרי העץ על השוקולד שהוא עשוי מקקאו שחוק וכדין ברכת בשמים שחוקים, שהרי אין לך נשתנה לעילויא גדול מזה שקדם לכן לא היו פולי הקקאו ראויים כלל לאכילה. וי"ל כמש"כ בספר אור לציון ח"ב (פיד תשובה ה) דאדרבה כיון שאינם ראויים כלל לאכילה ואפי' ע"י בישול, אלא רק ע"י תהליך עיבוד מיוחד שמייבשים אותם בשמש ואח"כ כותשים וטוחנים אותם ומערבבים אותם במים ומאדים את המים ונעשה אז ראוי לאכילה, הרי זה מעצי סרק דאיתא בש"ע סי' רג ס"ד שעל פירותיהן מברכין שהכל. עיי"ש. ובדין ברכת משקה הקקאו עי' במנחת שלמה שם. וע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' מב בהערה עמ' רכא בענין ברכת הקפה ודון מינה ואוקי באתרין].

ו. והלום ראיתי בשו"ת יביע אומר ח"ז (או"ח סי' כט) שהביא לשון המאירי (ברכות לח.) תמרה המרוסקת ונשאר משקה שלה עמה והיא הנקראת טרימה או חשילתא, וכן הדין בכל פרי, מברכין עליה בורא פרי העץ. ע"כ. ולהמאירי ע"כ צ"ל דמחלק בין קמח ושמן שהם שינוי גמור ובהם דוקא בענין שינוי לעילויא ובין תמרים ושאר פירות שריסקם, שריסוקם לא חשיב שינוי ומשו"ה אע"פ שאינם מתעלים ע"י ריסוקם מברך עליהם כברכת הפרי. ומעתה אפשר שגם להרמב"ם והש"ע י"ל כחילוק זה. אלא שא"כ הדרא קושית הסתירה לכאו' בש"ע לדוכתא. וכיון שיש להסתפק בכוונת הש"ע אם תמרים דנקט דוקא הוא ומשום שנשתנו לעילויא או בכל פרי וירק כן הוא לפי שאין ריסוקו ומעיכתו נקרא שינוי, נראה דלמעשה אין לברך על פרי שנתרסק לגמרי או שנתמעך לגמרי כברכת הפרי, אא"כ נשתנה לעילויא על ידי כך. שבזה י"ל שאע"פ שיש חולקים וסוברים שאפילו שנשתנה לעילויא יברך שהכל, מ"מ כיון שאף לשיטתם יצא בדיעבד כשבירך כברכת הפרי עצמו, לא אמרינן בזה סב"ל ויברך כברכת הפרי. אבל דבר שנמעך או נתרסק ולא נשתנה לעילויא עי"כ, ברכתו שהכל ואין לברך עליו כברכת הפרי עצמו. הנלענ"ד כתבתי והי"ת יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות, אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה