אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים › סימן טו

נזר כהן

חלק אורח חיים · סימן טו

סימן יד

הנחת קליפות המוקצים בצלחת ריקנית

שאלה: בדבר המצוי שמקלפים בשבת ביצים ואגוזים וכיוצא בהם דברים שקליפותיהן אינן ראויות למאכל בהמה. אם מותר להניחם בצלחת ריקנית, ורק אח"כ כשירצה לפנותם מן השלחן יתן בצלחת דבר היתר, או שמא יש לחוש בזה לביטול כלי מהיכנו.

תשובה: במשנה שבת (מב:) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ואם נתנוה מבעוד יום מותר. ופירש"י אין נותנין בשבת כלי תחת הנר לקבל בו השמן המטפטף משום דשמן מוקצה הוא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל. אי נמי קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה. וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה יהא אסור לטלטלו. עכ"ל. והרי"ף (שם) והרמב"ם (פכ"ה משבת פכ"ג) והרא"ש (פ"ג סי"ח) פסקו כרב חסדא דאמר התם אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה (כשהיא מטילתה במקום מדרון שמא תתגלגל ותשבר. רש"י) אבל כופה עליה כלי שלא תשבר. וכרב יוסף דאמר היינו טעמא דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו (ובתוס' שם ד"ה דמבטל העירו שלקמן קנד: פירש"י דאסור משום דמחזי כסותר וכאן פירש דחשיב כאילו מחברו שם בטיט. ועי' בפני יהושע שם מש"כ ליישב בזה). וכ"פ בש"ע (סי' שי סעיף ו) וז"ל, כל דבר שאסור לטלטלו אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו. ע"כ.

ובר"פ מי שהחשיך (קנג.) תנן מי שהחשיך לו בדרך וכו' הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת. ושאינן ניטלין בשבת, מתיר החבלים והשקים נופלים מאליהם. ובגמ' (קנד:) אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקים נופלים. והאנן תנן נוטל את הכלים הניטלים בשבת, כי קאמר רב הונא בקרני דאומנא (מקיז דם שאין ראויין בשבת לכלום לפי שמאוסים. רש"י). והא קא מבטל כלי מהיכנו, בשליפי זוטרי (משואות קטנים ששומט הכר מתחתיהם. רש"י). מתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות של זכוכית מתיר את החבלים והשקים נופלים ואע"פ שמשתברים, התם בכולסא (חתיכות רחבות של זכוכית שאינם כלים ועושין מהן חלונות וכיון דליכא פסידא בשבירתן שסופן להיחתך בחתיכות קטנות לא שרי להביא כרים ולהניח תחתיהן. רש"י) וכו'. ומאי אע"פ שמשתברין (הא ליכא פסידא. רש"י) מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו קמ"ל. ע"כ. ומשמע שהחילוק בין שליפי זוטרי של קרני דאומנא שהתירו להניח כרים וכסתות תחתם כיון שיכול לשומטם אח"כ, ובין כולסא שאסרו אף בכה"ג, הוא לפי שביטול כלי מהיכנו לזמן מועט ג"כ אסור, ורק שבמקום הפסד מרובה התירו בכה"ג כיון שהוא רק לזמן מועט ויחזור אח"כ להיתר. ונמצא לפ"ז דשליפי רברבי שאי אפשר לשמוט את הכר מתחתם והרי הוא מבטל את הכלי מהיכנו לכל השבת, אסור אף כשיש הפסד מרובה. וכ"כ הר"ן בשם אחרים, "דכשם שאסור לבטל כלי מהיכנו לכל היום הכי נמי אסור לבטלו למקצתו של יום. דאי לא תימא הכי כי אקשינן בפרק כירה עליה דרב יוסף דאמר משום דקא מבטל כלי מהיכנו, ממתניתין דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ואיצטריך לשנויי ניצוצות אין בהן ממש, וכן נמי אקשינן עליה מנותנין כלי תחת הדלף ואיצטריך לשנויי בדלף הראוי, למה ליה לשנויי הכי לישני ליה דלאו במבטל אותו כלי לאותו דבר לכל השבת עסקינן, אלא ודאי אפי' לבטל כלי מהיכנו למקצת שבת נמי אסור. אלא דהכא משום פסידא הוא דשרינן כיון דלא מבטל ליה לכולי יומא. ומשו"ה אוקימנא בשליפי זוטרי דאי בשליפי רברבי שאי אפשר לנערן, כיון דקא מבטל כלי מהיכנו לגמרי לכל השבת חמור טפי ואפילו במקום פסידא לא שרו ליה רבנן. והיינו דאמרינן בגמ' מהו דתימא להפסד מועט נמי חששו דאלמא משום פסידא אתינן עלה". עכ"ל. וכן דעת הרשב"א בחי' (שם ד"ה הא) שהקשה דמדאוקמינן בשליפי זוטרי משמע דכל שיכול לנער לא חשבינן ליה כמבטל כלי מהיכנו, דביטול לשעה אינו ביטול, והא אמר רב חסדא בפרק כירה אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, וביצה כשליפי זוטרי הוא ויכול לנערה וכו'. י"ל דלא התירו אפי' ביטול לשעתו אלא להצלת הפסד מרובה. ע"כ. וכן דעת הרמב"ן בחי' (שם ד"ה בשליפי) עיי"ש. והובאו דבריהם בחי' הריטב"א (החדש שם ד"ה והא) בשם יש מקשים וכן במאירי (שם ד"ה כבר) בשם יש מפרשים. וכ"כ הרב המגיד בדעת הרמב"ם (פכ"א משבת ה) וכ"ד רבנו ירוחם (נתיב יב חלק י).

אבל הרז"ה בספר המאור (שם ד"ה אמר) כתב, ואוקימנא בשליפי זוטרי וכו' ושמעת מינה שכל דבר שדעתו עליו לשמטו, אין בו משום ביטול כלי מהיכנו. הלכך הא דאמר רב חסדא אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, דדייקינן לה ממתניתין דתנן אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן, כשמקצה הכלי מדעתו כל היום לקבלת הביצה והשמן שזה הוא ביטול כלי מהיכנו אבל אם דעתו לנערן מותר. עכ"ל. והו"ד בר"ן (שם) וכן בריטב"א (החדש ד"ה אמר) וכתב על דבריו ונכון הוא זה. ובמאירי (שם ד"ה כבר) הביא דבריו בשם גדולי הראשונים דס"ל שביצה ושמן מיירי בשמקצה את הכלי לכך כל היום, וכתב "ומ"מ אף בסתם נראה לי שהדבר כך הוא שאין דעתו לנער בשמן וביצה, שמא תשבר הביצה וישפך השמן. אבל בשליפי זוטרי עיקר הכוונה הוא לשמטם לשעתו". וכ"כ המג"א (סי' רסה ס"ק ב) בדעת הרי"ף והרא"ש והטור מדהשמיטו הא דכולפא. וכ"כ בהגהות אשר"י פרק כירה (מב: על הרא"ש סי' יח) וז"ל, ומשמע נמי דאם אפשר לנער האיסור שבתוך הכלי לא חשיב ביטול כלי מהיכנו וכו' ולפי זה היה מותר לתת כלי תחת נר של שעוה דהא יכול לטלטלו ולנערו כמו אבן שעל פי החבית. דאם מונחת בין החביות דמסלקה ואח"כ מנערה. ולא דמי לשמן שאין רוצה לנערו ולהפסידו דהוא מבטל כלי, וביצה נמי איכא למימר שירא פן תשבר. אבל האי נר ודאי ינער קודם, שלא יאחז האור בכלי. עכ"ל. והבית יוסף הביא דבריו בקצרה בסי' רסה וכתב, ומש"כ האי נר ודאי ינער וכו' היינו לומר דסתמו כאילו פירש שדעתו שלא להניחה שם אבל אם הניחו על דעת לנערו אפילו אם הוא כלי שאין האור אוחזת בו שרי לפי סברא זו. ע"כ.

ונמצא שאם יש איסור דביטול כלי מהיכנו בנתינת דבר המוקצה לכלי בשבת כשדעתו לנערו משם אח"כ, הוא דבר הנתון במחלוקת ראשונים. שלדעת רש"י והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א יש בו איסור אע"פ שדעתו לנערו משם, לפי שלא התירו ביטול כלי מהיכנו לזמן אלא במקום שיש הפסד מרובה. ולדעת הרי"ף והרז"ה והריטב"א והמאירי והרא"ש וההגהות אשר"י מותר. שאין ביטול כלי מהיכנו אלא כשדעתו שלא לסלק את המוקצה מן הכלי במשך כל השבת אבל ביטול כלי מהיכנו לזמן שרי כיון שהכלי עתיד לחזור בשבת להיתרו.

ומעתה י"ל דנידון דידן שרוצה לתת דבר היתר לאחר שיניח את הקליפות המוקצים בצלחת, תליא בפלוגתא זו. שלדעת האוסרים ביטול כלי מהיכנו אע"פ שבדעתו לנער את המוקצה אח"כ הכא נמי אסור אע"פ שבדעתו ליתן אח"כ דבר היתר, ולדעת המתירים שם הכא נמי יהיה מותר לתת הקליפות המוקצים לכלי אם דעתו לטלטלו אח"כ ע"י שיתן לתוכו דבר היתר באופן שייעשה בסיס לאיסור ולהיתר. ואפי' לפמש"כ במג"א סי' רסה ס"ק ו ובמחצית השקל שם שהמחלוקת בביטול כלי מהיכנו לזמן אינו אלא כשיכול לנערו מיד, וכגון נר דולק דשרי לנערו כדאיתא בסי' רעז סעיף ד (עיי"ש), אבל אם אינו יכול לנערו מיד, וכגון פחמים הנופלים מן הנר שאסור לנערם משום כיבוי אלא צריך להמתין עד שיכבו, בזה לכו"ע הוי ביטול כלי מהיכנו ואסור, וא"כ הכא נמי לכאו' הרי אינו יכול לנער הקליפות מיד אלא רק לאחר שיתן לתוכן דבר היתר. דעת לנבון נקל לחלק דהתם גבי פחמים אין בידו לעשות דבר עד שיכבו הפחמים. משא"כ הכא שמיד יכול ליתן דבר היתר ולנערו הרי זה כנר דלהמתירים אין בו משום ביטול כלי מהיכנו.

ולענין הלכה, הנה דיוק המג"א שדעת הרי"ף והרא"ש להקל הוא מדהשמיטו הא דכולסא וכמש"כ במחצית השקל שם וכ"פ המג"א בסי' רסו ס"ק יד. וא"כ מדכתב בש"ע שם (סעיף ט) כדברי הרי"ף והרא"ש והשמיט הא דכולסא ודלא כהרמב"ם שכתבו, משמע דס"ל למרן הש"ע כדעתם ז"ל שאין איסור בביטול כלי מהיכנו לזמן. אמנם במג"א שם כתב, וצ"ע על הרב בית יוסף שהשמיטו מאחר שהוא בהדיא בגמ' ואפשר דדעת הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע כדעת הרמב"ם מדנקטו כלי זכוכית משמע אבל אם אינם כלים אסור לפי שאין בהם הפסד מרובה. וכן יש להורות שאין לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה. עכת"ד. והנה מה שנותר המג"א בצ"ע על מרן הש"ע שהשמיט הא דכולסא, הנה ידוע שדרכו ז"ל לפסוק כב' מתוך ג' עמודי הוראה וכמש"כ בהקדמת בית יוסף, וכיון שהרי"ף והרא"ש השמיטוהו פסק כדבריהם. וא"כ לא על מרן הש"ע תלונתו כי אם על הני קמאי רברבי הרי"ף והרא"ש. ועי' במש"כ מחצית השקל שם. אמנם בעיקר מש"כ שאפשר שגם הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע סוברים כהרמב"ם, כן משמע קצת מדהביא בבית יוסף על דברי הטור בזה את מקור הדברים בגמ', ולא כתב שהרמב"ם חולק וכדרכו לכתוב כן בכל מקום דאיכא פלוגתא, ולכאו' משמע דס"ל דליכא פלוגתא. ועוד משמע כן ממש"כ בבית יוסף (סי' רסה) על מש"כ הגהות אשר"י להתיר ליתן כלי תחת נר הדולק ואין בנפילת הנר משום ביטול כלי מהיכנו כיון שיכול לנערו אח"כ, שדין זה תלוי במחלוקת המובאת בסי' שט במניח מוקצה על דעת ליטלו בשבת אם נעשה הכלי בסיס לדבר האסור. שלדעת הסוברים שנעשה הכלי בסיס לדבר האסור, אסור לנער את הנר, כיון שהכלי נעשה מוקצה, ונמצא שהנותן את הכלי מבטל כלי מהיכנו. ובש"ע סי' שט (סעיף ד) פסק בסתם כדעת האוסרים. וכיון שתלה דין ביטול כלי מהיכנו לזמן בפלוגתא דהתם, נמצא שדעתו ז"ל לפסוק לאסור ביטול כלי מהיכנו לזמן.

וא"כ צ"ל דס"ל כמש"כ המג"א, שהרי"ף והרא"ש שהעתיק לשונם בסי' רסו מודים להרמב"ם. [אלא שבעיקר הך מילתא שתלה דין ביטול כלי מהיכנו לזמן בפלוגתא דסי' שט קשה לי מאד דהתם מיירי במניח קדם השבת ומונחים שם בבין השמשות ורק שדעתו שינטלו בשבת ובזה פליגי אם יש לכלי שמונחים עליו דין בסיס. אבל אם בבין השמשות לא היה מונח שם וכהכא שבשבת נופל הנר לכלי בזה לכו"ע לא נעשה הכלי בסיס ומותר לנערו. וא"כ הך דינא דההגהות אשר"י הוא לכו"ע. ושו"ר במג"א סי' רסה ס"ק ב שהקשה כן והניח בצ"ע. ואין לומר שאף הבית יוסף לא נתכוין אלא לומר שלפי שיתכן שיפול הנר סמוך לבין השמשות, ובאופן כזה ייעשה הכלי בסיס לדבר האסור ויהיה אסור לנערו בשבת לדעת האוסרים בסי' שט, משו"ה לשיטתם יש לאסור לתת הכלי משום ביטול כלי מהיכנו, דהא פשיטא שמבעוד יום מותר לתת הכלי אע"פ שיתבטל אח"כ מהיכנו וכדאיתא במשנה מב: ובש"ע סי' רסה סי"ג. ועוד יש להעיר שבבית יוסף שם כתב, וכבר הזכיר הר"ן סברא זו בר"פ מי שהחשיך בשם הרז"ה וכתב שיש חולקים ואומרים דכשם שאסור לבטל כלי מהיכנו כל היום הכי נמי אסור לבטלו למקצתו של יום. עכ"ל. ועיי"ש דקאי על דברי ההגהות אשר"י שהביא בתחילת דבריו וקאמר שכן גם דעת הרז"ה וא"כ צ"ל שמפרש שמה שהיו מניחים הכלי תחת הנר אינו משום שחששו לדליקה, שא"כ יקשה הא הוי הפסד מרובה דכו"ע מודו דשרי בכה"ג לבטל כלי מהיכנו לזמן. אלא לדידיה היו עושין כן כדי שלא יטנף הנר את הקרקע או יטונף מן הקרקע וכדו'. ואמנם המג"א שהכריע בסי' רסו להחמיר בביטול כלי מהיכנו לזמן נקט בסי' רסה כהגהות אשר"י להקל בנתינת כלי תחת הנר וטעמו משום דכו"ע מודו להקל במקום הפסד מרובה, וחשש דליקה הוי הפסד מרובה עיי"ש]. ואע"פ שבבית יוסף סי' שי כתב, וא"ת אם כן (שאסור לבטל כלי מהיכנו) למה שנינו כופין הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו והרי האפרוחים דבר שאסור לטלטלן הוא. כבר תירצו בגמ' פרק כירה (מג.) דכיון דכשירדו מעליו מותר לטלטלן לא חשיב מבטל כלי מהיכנו. כלומר וכיון שהאפרוחים עשויים לירד שרי, ולא דמי לביצה שאינה עשויה לזוז ממקומה. עכ"ד. מ"מ אין להוכיח דס"ל דביטול כלי מהיכנו לזמן שרי, שאפשר שדוקא היכא שודאי יוסר המוקצה וכאפרוחים שבודאי יסורו מע"ג הסל מאליהם שרי. אבל דבר התלוי בדעתו וברצונו וכל זמן שלא יסיר המוקצה לא יסור מאליו, אף אם דעתו להסירו הוי ביטול כלי מהיכנו ואסור. ועדיין דעת מרן הב"י ז"ל להלכה בדין זה אינה ברורה וצ"ע.

ב. והנה אע"פ שלמעשה נראה להחמיר בביטול כלי מהיכנו לזמן כיון שדעת מרן הש"ע ז"ל אינה ברורה ויותר נראה שאוסר וגם הרבה אחרונים העלו לאסור כהמג"א ומהם האליה רבה (סי' רסו ס"ק יח) וש"ע הרב (שם סכ"ו) והחיי אדם (כלל פז סכ"ה) והמשנב"ר (שם ס"ק כז), מ"מ נראה דה"מ במבטל הכלי מהיכנו ע"י שמניח בתוכו מוקצה שיש בו חשיבות קצת כגון ביצה ושמן ונר וכדו', שבכה"ג דוקא נעשה דין הכלי כדין המוקצה, כיון שמשמש את המוקצה ונעשה טפל אליו. אבל אם מניח בתוכו פסולת כעצמות וקליפות, י"ל שאין הכלי בטל להם, ואדרבה הם בטלים לכלי. וכדאיתא בגמ' ביצה (כא:) דשיורי הכוס הוו בטלי אגב הכוס אי לאו דאיסורי הנאה נינהו עיי"ש. ואע"פ שבזה יד הדוחה נטויה לומר דשאני שיורי כוסות דגריעי טפי וכמש"כ בתוס' שם (ד"ה כנונא) עיי"ש וכ"כ בתוס' שבת (קמב. ד"ה ונשדינהו) לחלק בין אבן שבכלכלה ובין שיורי כוסות. ודברי פסולת כקליפות וכדו', אף שמסברא נראה דדמי טפי לשיורי כוסות מלאבן, מ"מ מתוס' ביצה ב. (ד"ה ובית) שהקשו גבי קליפות דהלא הטבלה הוי בסיס ולא תירצו דהקליפות בטלי, משמע דס"ל דדוקא שיורי כוסות בטלי משום דגריעי טפי. וע"ע בחי' הרשב"א ריש ביצה. מ"מ כיון דהכא אינו מניח את הקליפות בכלי אלא כדי להשליכן אח"כ, י"ל כמש"כ הר"ן ס"פ נוטל (קמג.) בהא דשמואל מטלטל להו (את גרעיני התמרים המוקצים) אגב ריפתא, רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא (ספל של מים), דהיינו שהיו מטלטלים את ההיתר, והאיסור המונח עליו מיטלטל עמו. והקשה דלהוי הריפתא והלקנא דמיא בסיס לדבר האסור וליתסרי בטלטול. ותירץ "דכיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוו בסיס". ע"כ ומבואר דס"ל שבסיס לדבר האסור אינו אלא כשמניח המוקצה ע"ג אותו דבר מחמת חשיבות המוקצה שרוצה שיהיה מונח על ההיתר, שבזה דוקא נעשה דין הבסיס כדין המוקצה שעליו כיון שרצונו שישמש הבסיס את המוקצה ועושהו כטפל אליו.

אבל אם משתמש בדבר המותר אך ורק כאמצעי עזר לסלק את המוקצה ולהשליכו, הרי נשאר דבר זה בחשיבותו ואינו נעשה טפל למוקצה אלא אדרבה נעשה המוקצה טפל אליו שהרי אינו מחשיבו ואינו חפץ בו כלל וכמי שאינו דמי ולפיכך מותר לטלטל את הריפתא והלקנא דמיא כשגרעיני התמרים המוקצים עליו. (ועי' בכעין זה בפירש"י במשנה שבת מט. ד"ה נוטל, ובב"י ס"ס שט שפירש דבריו. וז"ל בש"ע סי' רנט ס"א "מנער הכיסוי והן נופלות, דהיינו לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה. ואע"פ שהם עליה, לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להם. עכ"ל. וכתב המג"א שם ס"ק ו דלא נעשית בסיס להם כיון שאין הכיסוי תשמיש לצמר ואדרבה הצמר משמש את הקדירה. וע"ע בתוס' נא. ד"ה או. והרי שלא בכל גוונא נעשה בסיס אלא הוא תלוי במטרת התשמיש). וא"כ י"ל דה"ה כשנותן לכלי קליפות ועצמות שאינן ראויין למאכל בהמה, הרי כל עצמו אינו עושה כן אלא להשליכן ואין הכלי נאסר מדין בסיס. וכיון שאין הכלי נאסר בטלטול, אינו כסותרו ואינו כקובעו, וליכא ביה משום ביטול כלי מהיכנו. ואף אם שוהה הכלי איזה זמן עד שנתאסף בו הפסולת כל משך אכילתם, אין בכך כלום. ומסתבר שאף בהא דשמואל ורבה לא היו מטלטלים הפת והלקנא דמיא על כל גרעין וגרעין אלא היו מניחים ע"ג עוד ועוד כל משך אכילתם ואח"כ מטלטלים הכל יחד להשליך הפסולת. ומדנקט מטלטל "להו" משמע בפשטות דלא מיירי רק בגרעין תמר אחד. ואין להקשות שא"כ מפני מה הוצרכו שמואל ורבה לריפתא וללקנא דמיא ולא הניחום בכלי ריקן. ואינו קשה כ"כ די"ל שאין דרך כלי ריקן להיות מזומן ע"ג השולחן ודברים אלו דרכם היה להיות מונחים לפניהם שנהגו לאכול התמרים לאחר סעודתם ומעשה שהיה כך היה שע"ג אלו טלטלו. אמנם הרא"ש פ"ב דביצה (סי' טו) כתב דמטלטלן אגב ריפתא פירש ריב"א כשאוכל הפרי זורק הגרעינים מפיו לתוך הסל כשהלחם בו אבל להניח לחם עלייהו אסור. ע"כ. ור"ל שהסל נעשה בסיס לאיסור ולהיתר. ולא פירש כהר"ן שנותן המוקצה על הלחם ומשו"ה שרי. ומ"מ אין הכרח דפליג עליה לדינא. ואדרבה, בריש פרק כל הכלים (קכג.) בדין פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אמר רב נחמן הלכה כר' אלעזר בן תדאי דאמר אע"פ שאין מקצתן מגולות תוחבן בכוש או בכרכר והן מנערות מאליהן. ובתוס' שם (ד"ה פגה) כתבו, מיירי שהניחה שם על מנת ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוי בסיס לדבר האסור כדאמר לקמן בפרק נוטל (קמב:) גבי אבן שע"פ החבית לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ע"כ. ובבית יוסף סי' שיא (ד"ה פירות) הביא דבריהם וכתב "וכ"כ הרא"ש בתשובה (כלל כב סי' ח). וכתב עוד, אי נמי אפילו במניח ושאני הכא שלא נעשית החררה בסיס אלא לצורך האפיה ולסלקה עכ"ל. וטענה זו אפשר דמהני גם לפגה שטמנה בתבן שלא נעשית הפגה בסיס לתבן אלא לצורך שתתבשל בתבן ולסלקה אח"כ. ואפשר שדעת הפוסקים כן ומשו"ה סתמו דבריהם ולא חילקו בדין זה בין שוכח למניח. ואע"פ שאפשר לומר שסמכו על מה שכתבו באבן ע"פ החבית ומעות שעל הכר דדוקא בשוכח מותר ולא במניח, וכ"ש לטלטל מן הצד דאסור במניח, כיון דמוקצה דרבנן הוא, ויש צד לומר שהפוסקים סוברים להקל, הכי נקטינן". עכ"ל הב"י. וממש"כ שלא נעשית בסיס אלא וכו' "ולסלקה אח"כ", משמע דלא אתי מצד שהתבן משמש את הפגה והגחלים את החררה וכסברת רש"י גבי כיסוי הקדירה, אלא מטעם שאין עניינו בהנחת המוקצה שם שיהיה מונח שם כמטרה בפני עצמה דנימא דהוי בסיס, אלא רק כאמצעי לענין אחר. והכא נמי שאינו אלא אמצעי לסלק הקליפות י"ל דשרי אף להרא"ש ומשמע שכן גם הכרעת מרן הב"י שם.

ג. על כן נראה שמעיקר הדין מותר להניח בכלי עצמות וקליפות ושאר דברי פסולת שאינם ראויים למאכל בהמה, אם דעתו לפנותם משם אח"כ (ועי' לקמן באיזה דרך מותר לפנותם), כיון שלדעת הרז"ה והריטב"א והמאירי וההגהות אשר"י ביטול כלי מהיכנו לזמן שרי. ואפשר שכן גם דעת הרי"ף והרא"ש והטור ומרן הש"ע. וכ"כ הפמ"ג (בא"א סי' רסו ס"ק יד) בפשיטות בדעתם ז"ל. ואפי' לדעת רש"י והרשב"א והרמב"ן והרב המגיד בדעת הרמב"ם הסוברים שביטול כלי מהיכנו לזמן אסור, אפשר דמודו הכא כיון שהקליפות בטלות לכלי וכדאיתא בביצה (כא:) גבי שיורי כוסות. ואף אם נחלק בין שיורי כוסות לקליפות וכנזכר לעיל, עדיין י"ל דמודו הכא דשרי וכמש"כ הר"ן שכיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא כדי לזורקן לא נעשה כלי בסיס ומותר לטלטלו. וכבר נתבאר דמשמע שכן גם דעת הרא"ש והכרעת הב"י. ועי' רש"י ריש ביצה וס"פ נוטל דס"ל דעצמות וקליפין אינם מוקצה כלל לבית הלל. ועוד יש להוסיף בזה מש"כ בפמ"ג (שם) לחלק בין כרים וכסתות לכלי שיש לו בית קיבול, דב' ביטול כלי מהיכנו איכא. הא' שעושהו מוקצה, והב' דהוי כמחברו בטיט. וא"כ כרים וכסתות דמבטלן מהיכנן ע"י שמפיל הכולסא עליהן ועושן מוקצה, לפי שאין ראוי עתה לתשמיש שכיבה בעוד הזכוכית עליה, לפי שעה נמי אסור באין הפסד מרובה. משא"כ כלי שיש לו בית קיבול שאף אחרי שנותן המוקצה לתוכו יכול ליתן בתוכו שאר דברים והוי רק כמחברו בטיט אבל לא עשאו מוקצה כיון שעדיין יכול להשתמש בו, בזה י"ל הואיל ואי בעי מנער ומטלטל בכל עת לית כאן ביטול מהיכנו לפי שעה. עיי"ש. והכא הן הצלחת וכדו' ראויה עדיין לשימוש כיון שיכול ליתן בה שאר דברים. וכבר הבאנו לעיל לשון הבית יוסף בסי' שיא שכיון שמוקצה דרבנן הוא ויש צד לומר שהפוסקים סוברים להקל הכי נקטינן. וכ"ש בניד"ד דאיכא לכל הני טעמי.

ד. ולענין אופן היתר טלטול הצלחת שיש בה קליפות ועצמות שאינן ראויות למאכל בהמה, הנה כבר נתבאר שלדעת הר"ן בטלים אגב הכלי ומותר לטלטלו. ומ"מ לכתחילה יניח דבר היתר בצלחת (באופן שלא יהיה אח"כ איסור בורר בסילוק הדבר היתר) ויטלטלם. ואע"פ שבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער וכדאיתא בש"ע (סי' שט סעיף ג) לענין כלכלה מלאה פירות שיש בה אבן, ורק בבסיס לקליפות ופת כתב במג"א (סי' שח ס"ק נא) שאף אם יכול לנער אין צריך לנער כיון שבטלים לפת עיי"ש, וכ"כ הבן איש חי (ש"ש פר' מקץ אות יד), מ"מ בניד"ד דמיירי בקליפות וכדו' למעשה נראה שמאחר ולסברת הר"ן בטלים הקליפות לכלי, ולרש"י שאין כאן מוקצה כלל, ולהרמב"ן (ס"פ נוטל) מותר לסלק את הטבלה עד המקום שרוצה לנערה וינערנה שם עיי"ש, מעיקר הדין שרי. וכן ראיתי שפסק בילקוט יוסף (שבת ח"ב עמ' שנו) מתשובת הגאון אביו מרן שליט"א בכת"י. ואולם אם צריך את מקום הצלחת וכבדרך כלל שצריך את מקומה ע"ג השלחן לאכול או ללמוד שם מיד או לאחר זמן, מותר לטלטלה אף בלא שיניח בתוכה דבר היתר כיון שאינו יכול לנערה במקומה וכמש"כ בש"ע סי' שח סוף סכ"ז.

ה. אמנם כל האמור אינו אלא לברר ההלכה מעיקר הדין. שאין לנו רשות לאסור את המותר ע"פ הדין, אלא מצווים אנו לחקור ולברר האמת ע"פ כללי הפסיקה של תורתינו הקדו' עד היכן שידינו מגעת ולהורות דין אמת לאמיתו. אבל מהיות טוב בודאי שראוי שלא להיכנס כלל לחשש איסור ביטול כלי מהיכנו, ע"י שיניחו דבר היתר בצלחת או במגש קדם שיניחו הפסולת בתוכה וכמש"כ בהגהות אשר"י שהביא הב"י סי' רסה. ומה טוב שהכלי המוגש לפסולת יהיה רחב קצת שיהיה אפשר להניח דבר היתר בצדו האחד והפסולת בצידו השני לבל יתערבבו האוכל והפסולת ועלול האוכל באופנים מסויימים להפוך לפסולת עי"כ, וגם לא יכשלו במלאכת בורר בהוצאת האוכל שלא ע"מ לאכול לאלתר. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא לאמיתה של תורה, אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה