אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים › סימן ד

נזר כהן

חלק אורח חיים · סימן ד

סימן ג

בדבר מה שנהגו רבים לכרוע בענייתם לברכו, אם אין בזה משום מוסיף על הכריעות שתיקנו חכמים.

בס"ד. כ"ז ניסן תשנ"ט לפ"ק.

שאלה: בדבר המנהג שנוהגים רבים לכרוע באמירת ברכו כשעונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אע"פ שלא הוזכרה כריעה זו בשום מקום בהלכה. אם יש להמנע מלעשות כן מטעם שאין לכרוע אלא במקום שתיקנו חכמים וכמש"כ בש"ע סי' רפ"א.

תשובה: בגמ' ברכות (לד.) תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן. באבות תחילה וסוף בהודאה תחילה וסוף. ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ובתוס' שם (ד"ה מלמדין) וא"ת וישחה ומה בכך ויש לומר שלא יבא לעקור דברי חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה ואין כאן תקנת חכמים. וכתבו עוד דחיישינן ליוהרא. ע"כ. וכעין זה כתב רבינו יונה דחיישינן ליוהרא שמחזיק עצמו כאדם כשר יותר משאר הציבור אי נמי מפני שנראה סותר תקנת חכמים ופורש ממה שציבור עושים. עכ"ל. ומשמע מהגמ' שבאמצע הברכה רשאי לשחות וכ"כ רבינו יונה שם וביאר הטעם שדוקא כששוחה בתחילת וסוף הברכה שדומה לתקנת חכמים באבות ובהודאה הוא שנראה כמוסיף על מה שתקנו חכמים אבל באמצע הברכה שאינו דומה לתקנת חכמים אינו נראה כמוסיף על תקנתם ומותר. וסיים, ומזה הטעם נוהגין בראש השנה וביום הכיפורים לשחות בזוכרנו ובמי כמוך. ע"כ. ומ"מ אין ללמוד מכאן שהוא הדין להתיר כל שחיה שאיננה בתפילת י"ח ומשום שאינה דומה לתקנת חכמים, שהרי בסוף פרק אין עומדין (לד:) איתא הכורע בהודאה שבהלל (הודו לה' כי טוב) ובהודאה שבברכת המזון (על הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך) הרי זה מגונה. ומכאן למד רבינו ירוחם בנתיב יא (ח"ג סד ע"ג) שהכורע כשאומר בתפילת נשמת וכל קומה לפניך תשתחוה הרי הוא מגונה. עיי"ש. וכ"כ רבינו יונה על דברי הגמ' וז"ל ומכאן נראה שהמנהג שנוהגים קצת בני אדם לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים אינו נכון שהרי נראה בכאן ששאר כריעות אין לו לכרוע אלא אותם שתקנו חכמים. ומה שהזכיר הודאה דהלל וברכת המזון בלבד ולא הזכיר הודאה של נשמת כל חי מפני שאין אמירת נשמת כל חי מבורר כמו הלל וברכת המזון אלא מנהג הגאונים לפיכך לא הזכיר אלא אלו אבל הוא הדין לכל שאר הודאות שאין כורעין בהם אלא בהודאה של תפילה בלבד. והובאו דבריהם בקצרה בבית יוסף סי' קיג. וכן פסק בש"ע שם (ס"ד) וז"ל, הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה או בולך לבדך אנחנו מודים או בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה. ושב וכתב בסי' רפא (ס"א) וז"ל אין לשחות בולך אנחנו מודים. שאין לשחות אלא במקום שאמרו חכמים.

ב. ומ"מ ממש"כ רבינו יונה בסוף דבריו שאין כורעין "בשאר הודאות" אלא בהודאה של תפילה בלבד משמע שדוקא בהודאות אין לכרוע משום דדמי להודאה של תפילה שתיקנו חכמים לכרוע בו. וכטעם שכתב לעיל שאין לכרוע בתחילת ובסוף הברכות משום דדמי לתקנת חכמים באבות ובהודאה שתיקנו לכרוע בתחילתן ובסופן אבל באמצע הברכה שרי לכרוע כיון שלא דמי. והרי דס"ל שלא כל כריעה אסורה אלא רק במקומות דדמו למקומות שתקנו חכמים, או מצד תוכן הדברים שכורע בהם כהודאות (וה"ה אבות), או מצד מקום הכריעות כתחילת וסוף הברכות. ולפ"ז יש לומר שכל שכורע שלא בתפלת י"ח ואיננו הודאה דלא דמי כלל לתקנת חכמים וכגון באמירת ברכו, שהוא ברכה דרך שבח ולא דרך הודאה, שרי (ואפשר שאפילו היה דרך הודאה, כיון שאיננו לשון הודאה לא דמי לתקנת חכמים ושרי. וכן מסתבר). וכן כתב הכל בו (סי' ח) להדיא שכשאומר ברכו כורע. וכן כתב במחזור ויטרי (סי' קסו דף ע"ח ד"ה והוא רחום). ואף אם נבאר דבריהם דהיינו דווקא בשליח ציבור בעת שאומר ברכו, הרי עכ"פ נמצינו למדים שאמירת ברכו איננה בכלל אותם שאמרו שהכורע בהם הרי זה מגונה, וא"כ ה"ה בציבור בשעה שעונה ברוך ה' המבורך וכו'. ועיין עוד במה שכתב בשיטה מקובצת (ברכות לד: ד"ה ההיא) שאפילו לשון הודאה, אם אינו דבר שקבעו חכמים ואינו חייב לאומרו, אלא מנהג הגאונים וכגון לך לבדך אנחנו מודים שבנשמת כל חי, רשאי לכרוע בו. (ודלא כרבינו ירוחם ורבינו יונה הנזכרים לעיל שאסרו לכרוע בנשמת וכתב רבינו יונה טעם זה שאינו אלא תקנת הגאונים רק להסביר מפני מה לא נכתב בגמ' אע"פ שדינו שוה להלל ולברהמ"ז) וביאר לפי זה מה שמצינו בר' עקיבא שאמרו עליו כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני השתחואות וכריעות. לפי שדוקא בהודאות שקבעום חכמים אינו רשאי לכרוע אבל אם בא לחדש ולומר תחנונים הרשות בידו לשחות כמה פעמים וכר' עקיבא.

ג. איברא שבש"ע שם (סי' קיג ס"ג) כתב עוד שהכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה הרי זה מגונה. ומקורו בדברי רבינו ירוחם הנ"ל המובא בבית יוסף שם. והרי שאע"פ שאינו לשון הודאה ואינו בתחילת וסוף ברכה אמר שהרי זה מגונה. ומה נשתנה ברכו מזה. אמנם בט"ז (סי' קיג סק"ד) הקשה אמאי לא תהיה הכריעה בנשמת כמו הכריעה באמצע ברכה דשרי. ותירץ שתיבת מודים יש לו ב' פירושים. האחד דרך שבח והלל (כמו הודו לה' כי טוב) והשני דרך הכנעה (כמו מודה בצדקת חברו). וכל שהוא הודאה דרך שבח כגון הודו לה' כי טוב שבהלל, ולך לבדך אנחנו מודים שבנשמת, אסור לכרוע בו. ומה שכתב בש"ע שהאומר וכל קומה לפניך תשתחוה הרי זה מגונה אע"פ שזה ודאי לשון הכנעה, היינו משום שאינו אומר על עצמו אלא על כל העולם אומר שישתחוו לפניך ית'. אבל אם אומר ואנחנו כורעים ומשתחווים היינו על עצמנו והוא דרך הכנעה אין גנות במה שכורע. וזהו שמצינו בר' עקיבא שהיה כורע ומשתחוה פעמים הרבה בתפילתו, וכתבו הפוסקים דהיינו לאחר שסיים י"ח ברכות וכלל בידינו כל שאינו בי"ח יכול לכרוע ולהשתחוות כרצונו דהיינו במקום שמתפלל על עצמו והוא הכורע ומשתחוה. עכת"ד. (ועי' במש"כ בלבושי שרד שם). ונמצא לדבריו שאין חייבים לפרש טעם אחד בכל ה'הרי זה מגונה' דקאמר בש"ע. אלא יש שטעמם משום דדמו לתקנת חכמים ויש שטעמו שכיון שעל אחרים הוא אומר אין ראוי שיהא הוא משתחוה באותה שעה. וא"כ באמירת ברכו שאי בו חד מהני טעמי שפיר דמי לכרוע בו.

ד. אמנם בספר אור לציון (ח"ב פ"ה תשובה יג) כתב שאין לציבור לכרוע ואף לא להניע ראשו כשעונה לברכו. ורק שליח הציבור כורע באמירת ברכו וזוקף באמירת השם. וביאר הטעם שכיון שבברכו לא נתקנה כריעה, אסור לכרוע. וכמבואר בש"ע סי' רפא שאין לכרוע אלא במקום שאמרו חכמים. וכ"כ בש"ע סי' קיג שאם כורע הרי זה מגונה והטעם הוא שנראה כמזלזל, שכורע על כל דבר. וכן מנהג בני ספרד שלא לכרוע כלל בברכו. ומטעם זה אין לכרוע ג"כ כשמזמנים בברכת המזון, והשליח ציבור בברכת מעין שבע, ובאמירת ברוך שמיה כשאומר דסגידנא קמיה. ומ"מ מותר לכרוע בהוצאת ספר תורה וכמבואר בש"ע סי' קלד ס"ב. וצריך לומר שהיתה תקנה לכרוע שם וכמו בעלינו לשבח שכורעים בשעה שאומרים ואנחנו משתחוים. (וע"ש במה שכתב שם ע"פ דברי המג"א בסי' נא סק"ח שאפשר שנענוע הראש אינו בכלל האיסור. ומ"מ העלה שהטוב ביותר שלא יניע ראשו כלל) ורק שליח הציבור כורע כשאומר ברכו כמבואר במחזור ויטרי ובכל בו. עכת"ד. וכדבריו כתב בספר ילקוט יוסף (שארית יוסף ח"ב סי' נז ס"ז וס"ח) עיי"ש. והנה מה שהעלה בספר אור לציון ככלל נקוט שבמקום שלא נתקנה כריעה אסור לכרוע ותמך יתדותיו על דברי מרן הש"ע בסי' רפא שאין לכרוע אלא במקום שאמרו חכמים, הגם שפשט לשון הש"ע כך מורה, על כרחין צ"ל שאין כוונת הש"ע לאסור כריעה אלא רק במקום דדמי לתקנת חכמים. חדא, שהרי בש"ע עצמו התיר לכרוע באמצע הברכה וכמבואר בסי' קיג ס"א, אע"פ שלא תיקנו שם חכמים כריעה. ועוד, שהרי מקור דברי הש"ע בסי' רפא הוא בדברי רבינו יונה שכתב לשון זה ממש וכמובא בבית יוסף שם. והרי רבנו יונה פירש בסוף דבריו שם את כוונתו וכתב ש"בכל הודאות" אין כורעין בהם ולא כתב שבכל המקומות שלא תיקנו כריעה אין כורעין בהם. ויותר פירש סברתו להדיא במש"כ גבי כריעות שבאמצע הברכות וכמו שנתבאר כל זה בתחילת דברינו שדווקא במאי דדמי לתקנת חכמים אין לכרוע. ומה שביאר באור לציון הטעם שאין לכרוע אלא במקום שתיקנו חכמים משום שנראה כמזלזל במה שכורע על כל דבר, לענ"ד אינו מחוור חדא שא"כ היאך כרע ר' עקיבא במקומות שלא תיקנו חכמים וכן יקשה מכריעות באמצע הברכות דשרי וכנזכר, ועוד שבטעם הדבר שאין לכרוע בתחילת וסוף הברכות כתבו התוס' ורבינו יונה דמיחזי כיוהרא ושלא יבוא לעקור תקנת חכמים שיאמרו כל אחד מחמיר כמו שהוא רוצה. ואמאי לא הזכירו טעם זה שנראה כמזלזל במה שמרבה בכריעות וכורע על כל דבר. ועל כרחך משום שמכריעות והשתחוויות ר' עקיבא ומשאר מקומות שמותר לכרוע אע"פ שאינו במקום שתיקנו חכמים מוכח שאין בזה זלזול. ורק הכורע במקום דדמי לתקנת חכמים מחזי כיוהרא או שנראה סותר תקנת חכמים ופירש ממה שהציבור עושים ע"י שמוסיף מעצמו תקנות כתקנות חכמים. ולפי זה אתי נמי שפיר מש"כ בש"ע סי' קלד ס"ב שמותר לכרוע בהוצאת ספר תורה, וכן המנהג שנוהגים לכרוע בעלינו לשבח כשאומרים ואנחנו משתחוים. ואין צריך להדחק ולומר שהיתה תקנה לכרוע שם וכמש"כ באור לציון, מה שלא מצינו כתוב שתיקנו כן. (היינו ב'אנחנו מודים' בעלינו לשבח. אבל בהוצאת ס"ת מבואר כן במסכת סופרים פי"ד הי"ב והי"ד וז"ל כשמוציאין ס"ת אומר וכו' מיד גולל ס"ת עד שלשה דפין ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם וכו' שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וכו'). והלום ראיתי בספר ערוך השלחן (סי' קיג אות ה ואות ו) שהקשה היאך אנו כורעים בעלינו לשבח ובעבודת יוה"כ ועוד ובתוך דברי תשובתו כתב אבל מי שכורע באיזה מקומות של שבחים וכו' או בברכו או שנתלהב לבו בתפילתו הרי זה משובח. עיי"ש.

ה. ומש"כ באור לציון שם שמנהג בני ספרד שלא לכרוע כאשר עונים לברכו, הנה על פי הנראה היום בכל המקומות המנהג גם אצל בני ספרד לכרוע. אמנם בספר שארית יוסף (ח"ב עמ' קח) העיד שמנהג אביו מרן הגר"ע יוסף שליט"א שלא לכרוע בעת עניית ברוך ה' וכו'. עיי"ש. ומנהג האשכנזים משמע שמאז ומעולם נהגו כן. וכ"כ בשו"ת זכר יהוסף (סי' צ) שמנהג העולם לכרוע בברכו. וכ"כ בספר מגן גיבורים (אלף המגן סי' קיג ס"ק) וז"ל ובברכו נהגו לשחות, ולא מצינו סמך לזה. ועוד כתב (אלף המגן ס"ק ח) בשם הרש"ל בביאורי סמ"ג ש'ברוך' הוא לשון ‘ברך' לך תכרע. והוסיף מגן הגיבורים ומזה נראה סמך קצת לכרוע בברכו. ע"כ. וע"ע בביאור הלכה (סי' קיג ד"ה הכורע) שיש למנהג שנהגו העולם לכרוע בברכו סמך מן המקרא בדברי הימים (א' פרק כט פסוק כ). וז"ל הפסוק שם: ויאמר דוד לכל הקהל ברכו נא את ה' אלהיכם (והוא כש"ץ האומר ברכו את ה' המבורך). ויברכו כל הקהל לה' אלהי אבותיהם ויקדו וישתחוו לה' ולמלך.

ו. אמנם הנוהג לכרוע, מהיות טוב עדיף שיישאר יושב ורק ישחה מעט בראשו, ולא יקום ולא יכרע גופו. שזה אפשר שאינו בכלל מה שאמרו שהבא לשחות בסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה. וכמש"כ במגן אברהם ליישב הא דאיתא במהר"ל (הל' תפלה דף צא) שכשהיה אומר ולירושלים וכן כשהיה אומר בונה ירושלים היה משתחוה למזרח. והרמ"א בדרכי משה (סי' קיג ס"ק א) השיגו שאין נכון לעשות כן שהרי אסור לכרוע בסוף ברכה שאינה אבות והודאה. וכתב ע"ז המגן אברהם (סי' נא ס"ק ח) ואפשר דאין קפידא אלא כשמשתחוה מעומד. ע"כ. והניף ידו בשנית בסי' קיג (ס"ק ב) וז"ל, ומבאר טעמא אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל. דרכי משה. ואפשר שישחה מעט. ע"כ. אמנם לעניין סוף ברכה כתב בספר ישועות יעקב (סי' קי"ג ס"ק א) להוכיח שבזה אפילו לנענע ראשו אסור. עיי"ש ראייתו. ובניד"ד שפעמים מתפלל בבית כנסת שכל המתפללים שוחים באמירת ברכו, והוא אינו שוחה ונראה כאינו מצטרף להודאתם, ואם בן תורה הוא עוד יבואו עמי הארצות להתרעם שבני תורה אינם מדקדקים במצוות כמותם, לא יידעו ולא יבינו שלרוב מעלת דקדוקו בהלכה נוהג כן, בכל כהאי גוונא נראה עדיף שישחה מעט בעודו יושב ודי בזה.

ז. ומיהו הני מילי בעניית הצבור ברוך ה' וכו'. אבל שליח הציבור האומר ברכו כורע בברוך אתה וזוקף בשם. וכמש"כ במחזור אהלי יעקב (עמ' מט) בשם המחזור ויטרי והכל בו ושכן מבואר בספרי המקובלים הקדמונים, במערכת האלהות ובספר הקנה. וכ"כ בסידור היעב"ץ ובאור לציון (שם) ובילקוט יוסף (שם) ועוד. וע"ע בשל"ה הקדוש (עניני תפלה דף פב ע"ג) ובספר בני ציון (ליכטמן, סי' קג אות ד) ובספר זה השלחן (ח"ג עמ' לג).

העולה מן האמור: אע"פ שלא תיקנו חכמים לכרוע בעניית הציבור לברכו, מעיקר הדין רשאי הציבור לכרוע באמירת ברוך ה' המבורך וכו' ואין בזה משום מוסיף על הכריעות שתיקנו חכמים. אמנם הנכון יותר שלא לקום ולכרוע אלא לכל היותר ישחה מעט כשהוא יושב. והמתפלל עם ציבור שנוהגים לכרוע, עדיף יותר שישחה בדרך זו ממה שלא יכרע כלל. ושליח הציבור צריך שיכרע כשאומר ברכו. ובכל זה הכורע כורע בברוך וזוקף בשם. וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה